Likutei Amarim 19

חזור

לקוטי אמרים

פרק יט

וּלְתוֹסֶפֶת בֵּיאוּר צָרִיךְ לְבָאֵר הֵיטֵב מַה שֶּׁכָּתוּב: "נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם" פֵּירוּשׁ, שֶׁיִּשְׂרָאֵל הַקְּרוּיִם אָדָם נִשְׁמָתָם הִיא לְמָשָׁל כְּאוֹר הַנֵּר.

וּלְתוֹסֶפֶת בֵּיאוּר צָרִיךְ לְבָאֵר הֵיטֵב מַה שֶּׁכָּתוּב: "נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם" (משלי כ,כז). פֵּירוּשׁ, שֶׁיִּשְׂרָאֵל הַקְּרוּיִם אָדָם נִשְׁמָתָם הִיא לְמָשָׁל כְּאוֹר הַנֵּר. משל זה מופיע בכמה מקומות בתניא, במשמעות ובהיקפים שונים. בכללותו של המשל, נשמת האדם נמשלת ללהבה של הנר, גוף האדם (או הנפש הבהמית, כמו בפרק נג) לפתילה של הנר, והתורה והמצוות לשמן המאפשר את החיבור המתקיים בין האש והפתילה, שכל עוד יש שמן - בוערת האש ואינה מכלה את הפתילה. ההתייחסות למשל כאן היא לאור וללהבה של הנר.

שֶׁמִּתְנַעְנֵעַ תָּמִיד לְמַעְלָה בְּטִבְעוֹ מִפְּנֵי שֶׁאוֹר הָאֵשׁ חָפֵץ בְּטֶבַע לִיפָּרֵד מֵהַפְּתִילָה וְלִידָּבֵק בְּשָׁרְשׁוֹ לְמַעְלָה בִּיסוֹד הָאֵשׁ הַכְּלָלִי שֶׁתַּחַת גַּלְגַּל הַיָּרֵחַ כְּמוֹ שֶּׁכָּתוּב בְּספר 'עֵץ חַיִּים'. דימוי זה מבוסס על תפיסה מדעית של תקופות קודמות, לפיה מסודרים ארבעת היסודות של עולמנו (אש, רוח, מים, עפר) זה על גבי זה: יסוד העפר למטה מכולם, מעליו יסוד המים, מעליו יסוד הרוח, וגבוה מעל כולם יסוד האש. מקומו של יסוד האש הוא אפוא בקצה העליון של עולמנו, מתחת לגלגל הירח שהוא התחתון בין הגלגלים המקיפים אותו. הכלל הוא שכל היסודות שואפים לשוב אל המקור שלהם; העפר וכל השייך לו שואף למטה אל יסוד העפר (מה שמסביר לפי שיטה זו גם את תופעת כוח המשיכה), והשייך ליסוד האש שואף לעלות אל שורשו שלמעלה.

וְאַף שֶׁעַל יְדֵי זֶה יִכְבֶּה וְלֹא יָאִיר כְּלוּם לְמַטָּה וְגַם לְמַעְלָה בְּשׁוֹרְשׁוֹ יִתְבַּטֵּל אוֹרוֹ בִּמְצִיאוּת בְּשָׁרְשׁוֹ, אַף עַל פִּי כֵן בְּכָךְ הוּא חָפֵץ בְּטִבְעוֹ.

לשאיפה זו של האש הקטנה להיבלע באש הגדולה, במקור שלה, יש דימוי קרוב יותר. כאשר מניחים נר ליד מדורה גדולה אפשר לראות כיצד האש הקטנה כאילו נמשכת אל האש הגדולה, עד שהיא בעצמה כבה בקרבתה. נראה כאילו 'רצונו' של אור הנר להיכלל ולכלות בתוך האש הגדולה יותר. וְאַף שֶׁעַל יְדֵי זֶה יִכְבֶּה וְלֹא יָאִיר כְּלוּם לְמַטָּה וְגַם לְמַעְלָה בְּשׁוֹרְשׁוֹ יִתְבַּטֵּל אוֹרוֹ בִּמְצִיאוּת בְּשָׁרְשׁוֹ, אַף עַל פִּי כֵן בְּכָךְ הוּא חָפֵץ בְּטִבְעוֹ. השימוש במשל זה, למרות שברור שאור הנר אינו עושה דברים מתוך תודעה, חשוב (דווקא משום כך) להבנת הנמשל. הנטייה של אור הנר להיבטל במקורו עומדת בסתירה לחוק כללי לפיו נוטות כל ההוויות לשמור על קיומן ועל צורתן העצמית, בין שיש להן תודעה ובין שאין להן. כדי לשנות את צורתו של דבר ומקומו, כדי לבטל כל דבר מהווייתו, יש צורך להפעיל כוח ומאמץ מבחוץ. האש של הנר פועלת במובן זה בניגוד לכלל, היא שואפת מצד עצמה להתבטל בכלל הגדול, אף שתפסיד בכך את הווייתה הפרטית. ולכן מדגיש המחבר ש"בכך הוא חפץ בטבעו", שכן שאיפה זו, המנוגדת לכללים הרציונליים, טבועה במהותה של אש הנר.

אמת היא שגם אבן הנופלת לארץ מתחברת אל מקורה שביסוד העפר, אלא שהאבן אינה מבטלת את מהותה בשל כך. מה שאין כן ניצוץ האש, אשר בהגיעו אל מקורו - יתבטל כל כולו, לא רק בהופעתו כלפי חוץ, אלא אף בהווייתו כשהוא לעצמו. הוויתור הוא אפוא כפול: ויתור על שמירת ייחודה של המהות העצמית, וויתור גדול יותר - על עצם קיומה של הוויה עצמית כלשהי.

כָּךְ נִשְׁמַת הָאָדָם וְכֵן בְּחִינַת רוּחַ וְנֶפֶשׁ. חֶפְצָהּ וְחֶשְׁקָהּ בְּטִבְעָהּ לִיפָּרֵד וְלָצֵאת מִן הַגּוּף וְלִידָּבֵק בְּשָׁרְשָׁהּ וּמְקוֹרָהּ.

כָּךְ נִשְׁמַת הָאָדָם וְכֵן בְּחִינַת רוּחַ וְנֶפֶשׁ. הדברים אמורים לא רק בדרגת הנפש העליונה, דרגת הנשמה, אלא גם בדרגות הנפש האלוקית הנמוכות יותר, רוח ונפש. חֶפְצָהּ וְחֶשְׁקָהּ בְּטִבְעָהּ לִיפָּרֵד וְלָצֵאת מִן הַגּוּף וְלִידָּבֵק בְּשָׁרְשָׁהּ וּמְקוֹרָהּ. שלא כהוויית ה'אני', המשותפת לגוף ולנפש, החפצה לשמור על קיומה וישותה העצמית, חפצה של הנפש האלוקית הוא לחזור ולהיכלל במקורה, לצאת מן הגוף אף אם יתבטל בכך קיומו של ה'אני'.

בה' חַיֵּי הַחַיִּים בָּרוּךְ הוּא,

בה' חַיֵּי הַחַיִּים בָּרוּךְ הוּא, שהוא מקור וכלל כל הנפשות. למרות שהנפש היא 'נפש החיים', הנותנת חיים באדם שלמטה, הרי כשלעצמה, חפצה וחשקה הוא לכלות בתוך מקור החיים שלמעלה. וכפי שייאמר בהמשך, הצדדים קשורים זה בזה, שכן מקור של חיים יש רק אחד, וכדי לשאוב את החיים ולתת אותם, חייבת הנפש להתבטל במקור האחד, "בה' חיי החיים ברוך הוא".

הֲגַם שֶׁתִּהְיֶה אַיִן וָאֶפֶס וְתִתְבַּטֵּל שָׁם בִּמְצִיאוּת לְגַמְרֵי וְלֹא יִשָּׁאֵר מִמֶּנָּה מְאוּמָה, מִמַּהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ הָרִאשׁוֹן.

הֲגַם שֶׁתִּהְיֶה אַיִן וָאֶפֶס וְתִתְבַּטֵּל שָׁם בִּמְצִיאוּת לְגַמְרֵי וְלֹא יִשָּׁאֵר מִמֶּנָּה מְאוּמָה, מִמַּהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ הָרִאשׁוֹן. שאיפתה של הנפש להתבטל מהמציאות לגמרי היא יותר משאיפה של מוות. המוות הוא מכל מקום שימור של הצורה העצמית - הנפש רק משנה את הווייתה מהוויה בגוף להוויה באופן אחר. ואולם שאיפה זו של הנפש היא מעבר לזה, לבטל את הווייתה לגמרי, בידיעה שמציאותה בתוך "חיי החיים" שוב אינה מציאות שיש לה 'אני נפרד בעל מציאות משלו ורצונות משלו, אלא מציאות נבדלת לחלוטין, שאין לה כל קשר אל מציאותה ומהותה הקודמת.

אַף עַל פִּי כֵן זֶה רְצוֹנָהּ וְחֶפְצָהּ בְּטִבְעָהּ. וְטֶבַע זֶה הוּא שֵׁם הַמּוּשְׁאָל לְכָל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ בִּבְחִינַת טַעַם וָדַעַת

אַף עַל פִּי כֵן זֶה רְצוֹנָהּ וְחֶפְצָהּ בְּטִבְעָהּ. ואגב השימוש בביטוי "בטבעה" מסביר המחבר למה אנו קוראים 'טבע': וְטֶבַע זֶה הוּא שֵׁם הַמּוּשְׁאָל לְכָל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ בִּבְחִינַת טַעַם וָדַעַת. המילה 'טבע' הינה בכל השפות אחת המילים הפחות ברורות. השתמשו בה לכל דבר שבעולם, דברים רעים ודברים טובים, וכמעט שאין עוד מילה שיש בה כל כך הרבה חוסר משמעות מהותי. ואולם דווקא חוסר הבהירות שבמילה הוא שמסביר אותה. 'טבע' הוא ההגדרות והתכונות הטבועות בדבר בעצם היותו - כמו 'טביעת החותם', כמו 'מטבע' - עד שאין מקום לתת להן הסברים כלשהם. 'טבע' הוא התכונה, האפיון, שנטבע בדבר או שהדבר נטבע בו, בעצם היותו; שהוא עובדה ושהאינטרפרטציה שלנו לדברים אינה קובעת לגביו. אפשר לתת חוקים בטבע, אבל אי אפשר לתת להם הסברים. בכל מקום שאפשר לתת הסבר, למה הוא פועל בצורה זו או אחרת, אין מדובר עוד על 'טבע', אלא על נימוק כלשהו המביא לפעולה או למצב מסוים. ה'טבע' של דבר הוא לעולם מציאות בלתי מוסברת, מציאות שאין לה כל נימוק הגיוני.

וְגַם כָּאן הַכַּוָּונָה שֶׁרָצוֹן וְחֵפֶץ זֶה בַּנֶּפֶשׁ אֵינוֹ בִּבְחִינַת טַעַם וְדַעַת וְשֵׂכֶל מוּשָּׂג וּמוּבָן, אֶלָּא לְמַעְלָה מֵהַדַּעַת וְשֵׂכֶל הַמּוּשָּׂג וְהַמּוּבָן. היסוד של כל טעם ודעת ושכל מושג הוא ה'אני'. שמירתו של האני וקיומו הם המוקד של כל תפיסת עולם מושכלת. כל הסברה רציונלית של התופעות האנושיות חוזרת תמיד בצורה ישירה או עקיפה, גלויה או מסותרת, אל נקודה זו של קיום האני. הסבר כזה אפשר לתת גם לשמירת המצוות, וכן למכלול היחס בין אדם לאלוקים - כשאיפה של האני לגדול בתחומים רחבים ועליונים יותר. ואולם התופעה האחת שאין לה כל הסבר רציונלי היא מסירות הנפש. מסירות נפש הרי עומדת בדיוק כנגד המושכל הראשון, שהוא שמירתה של ההוויה. ושאיפתה הטבעית של הנפש האלוקית בעצם מהותה לכיליון, למסירות נפש, היא תופעה שאין לה הסבר, שהיא למעלה משכל כלשהו.

מסירות נפש זו היא מוחלטת. אין היא מסירות נפש (או מסירות הגוף) שבה מחליף אדם קיום אחד בקיום אחר: קיום גופני בקיום רוחני, קיום בעולם הזה בקיום בגן עדן. שהרי מהות כל קיום הוא שמירת האני, ובכלל זה אף הקיום בגן עדן - שהוא הנאה רוחנית נעלה של האנ', ואילו מסירות הנפש היא ביסודה השאיפה לביטול האני ולא לקיומו בכל דרגה שהיא.

וְהִיא בְּחִינַת חָכְמָה שֶׁבַּנֶּפֶשׁ, שֶׁבָּהּ אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא.

וְהִיא בְּחִינַת חָכְמָה שֶׁבַּנֶּפֶשׁ, שֶׁבָּהּ אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא. האהבה המסותרת היא אמנם כוח של עצם הנפש, שבעומק רב יותר מכל כוחותיה (עשר כוחות הנפש), אלא שכדי להתגלות ולפעול בנפש היא מתלבשת בכוח החכמה שבנפש. החכמה שבנפש, שבה מאיר אור אין סוף ברוך הוא, היא נקודת השכל שאינה מושכלת, ההכרה שבעצמה היא בלתי מוכרת. החכמה היא נקודת המעבר בין האין והיש שבתוך ההכרה, והיא לכן הנקודה שבה אור אין סוף, הבלתי מושג, הופך לניתן להשגה כלשהי. לכן דווקא בה נמצאת האהבה המסותרת שלמעלה מהדעת והשכל המושג.

וְזֶהוּ כְּלָל בְּכָל סִטְרָא דִּקְדוּשָּׁה שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא מַה שֶּׁנִּמְשָׁךְ מֵחָכְמָה שֶׁנִּקְרָא 'קוֹדֶשׁ הָעֶלְיוֹן'.

וְזֶהוּ כְּלָל בְּכָל סִטְרָא דִּקְדוּשָּׁה (צד הקדושה) שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא מַה שֶּׁנִּמְשָׁךְ מֵחָכְמָה שֶׁנִּקְרָא 'קוֹדֶשׁ הָעֶלְיוֹן'. כפי שנאמר אין 'קדוש' אלא האין סוף ברוך הוא בעצמו, ולכן כל קדושה וכל השייך לצד הקדושה, הוא מה שנמשך מ"הקודש העליון", לאמור מכוח החכמה.

הַבָּטֵל בִּמְצִיאוּת בְּאוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא הַמְלוּבָּשׁ בּוֹ וְאֵינוֹ דָּבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל וְלָכֵן נִקְרָא כֹּ"חַַ מָ"ה.

כי כוח החכמה הוא הַבָּטֵל בִּמְצִיאוּת בְּאוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא הַמְלוּבָּשׁ בּוֹ וְאֵינוֹ דָּבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל (פרק ו) וְלָכֵן נִקְרָא כֹּ"חַַ מָ"ה. חכמה היא כוח הביטול, כוח האין. מהותה של החכמה שהיא מתאפסת, שהיא נעשית לכלום. במקומות אחרים מבואר הדבר בתחום ההכרה והלימוד האנושי. היכולת ללמוד דברים חדשים מבוססת על הקשר שבין החכמה והענווה, שכן היכולת לקבל בחכמה היא היכולת להתבטל בענווה. כל זמן שאדם מלא בידיעות, בהשגות ובהכרות של עצמו, אין הוא מסוגל להגיע להכרה חדשה, אלא רק לווריאציות על החומר הישן. כדי להשיג הכרה חדשה באמת הוא חייב להגיע לנקודה של ביטול, שבה ההכרות הישנות אינן מתקיימות עוד ואפשר לקבל את ההכרות החדשות. זו הסיבה שילדים קטנים לומדים מהר כל כך, וככל שהם גדלים הולכת ופוחתת יכולתם ללמוד. לילד קטן אין הכרה מפותחת של ישות עצמית, ולכן הוא פתוח לקלוט דברים חדשים. ואולם ככל שהוא מתמלא יותר בישות, ככל שהוא מכיר ומרגיש יותר בהווייתו שלו, יש בו פחות חכמה ופחות קשר עם מה שמעבר לו. ההוויה שבחוץ אינה יכולה לבוא פנימה אם אין כלי המוכן לקבלה, ורק החכמה, משום שהיא בטלה במציאות בפני אור אין סוף ואינה דבר בפני עצמו כלל, יכולה להיות הכלי לקבל את הקודש, את האין סוף הבלתי מוגבל והנבדל מכול.

וְהוּא הֵפֶךְ מַמָּשׁ מִבְּחִינַת הַקְּלִיפָּה וְסִטְרָא אָחֳרָא שֶׁמִּמֶּנָּה נַפְשׁוֹת אוּמּוֹת הָעוֹלָם 'דְּעָבְדִין לְגַרְמַיְיהוּ'

וְהוּא הֵפֶךְ מַמָּשׁ מִבְּחִינַת הַקְּלִיפָּה וְסִטְרָא אָחֳרָא שֶׁמִּמֶּנָּה נַפְשׁוֹת אוּמּוֹת הָעוֹלָם 'דְּעָבְדִין לְגַרְמַיְיהוּ' (שעושים למען עצמם). כפי שנלמד בפרק הקודם, האדם מישראל מוגדר כמי שמסוגל למסור את נפשו על קדושת השם. ובמובן זה מוגדר כל צד הקדושה כמה שבטל לגבי אין סוף ברוך הוא. ההבדל המהותי, השורשי, בין קדושה וסטרא אחרא אינו בהופעות החיצוניות, אלא בגרעין הפנימי שממנו באים כל הדברים ואליו הם זורמים. וכאשר הגרעין הזה הוא "לגרמייהו", כאשר תחילת המעשה שאדם עושה היא משום עצמו ובשביל עצמו, כבר אין זה משנה מהו המעשה - הוא שייך לסטרא אחרא; כאשר המרכז הוא האדם עצמו, הרי אפילו הוא עושה צדקה וחסד, יופי וקדושה - אין זה אלא הגדלה של 'ישותו' שלו והגדלה של הקליפה בכללה.

וְאָמְרִין: "הַב הַב".

וְאָמְרִין: "הַב הַב". האזכור הישיר הוא מספר הזהר (חלק א קיא,א), על המתפללים על עצמם, שאינם אלא תובעים דברים עבור עצמם ככלב הנובח ותובע מזונות. אולם המקור הראשון הוא מספר משלי (ל,טו): "לעלוקה שתי בנות הב הב, שלוש הנה לא תשבענה ארבע לא אמרו הון". העלוקה המוצצת דם ואינה שובעת היא משל לקליפה (וראו תורה אור ה,ד). משל זה יש בו כמה פנים, וכאן היא דרישתה של הקליפה שאין לה שובעה לקבל לעצמה ("הב הב"). לעומת הקדושה, שהיא הנותנת, עד כדי נתינת כל עצמותה, הקליפה היא זו שלוקחת, שגם נתינתה היא בעצם השקעה שצריכה להחזיר רווחים בין בעולם הזה בין בעולם הבא. העבודה שבקדושה צריכה להיות אפוא שלא על מנת לקבל, וכאמור במסכת אבות (פרק א משנה ג): "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס".

וְהַלְעִיטֵנִי, לִהְיוֹת יֵשׁ וְדָבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל .

וְהַלְעִיטֵנִי, כמו שאמר עשו ליעקב (בראשית כה,ל), לִהְיוֹת יֵשׁ וְדָבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל (פרק ו) . עשו, שמייצג את הקליפה, מבקש מיעקב המייצג את הקדושה ואת מקור ההשפעה לעולמות - "הלעיטני". הוא מבקש לקבל לעצמו לבד, להיות גדול יותר, 'יש' יותר.

ההבדל בין קדושה וסטרא אחרא שלא בגילוייהן החיצוניים הוא נקודה דקה שבדקה שלא קל לעמוד עליה. מטעם זה, כאשר דנים בנושא זה במסכת אבות (פרק ה משנה יט), עומדים על ההבדלים שבין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע, ולא על ההבדלים שבין אברהם אבינו לבלעם הרשע עצמם. ההבדל בין אברהם אבינו ובלעם הרשע עצמם הוא בצדדים מסוימים דק מכדי שיהיה ניכר לעין כול, ולכן כדי לראות את ההבדל צריך ללכת אל התלמידים, לראות מה קורה לאחר שהדבר מתפתח כמה שלבים נוספים. בלעם הרי לא היה רשע סתם, אלא היה אדם גדול, עד שאמרו חז''ל: ש"לא קם נביא עוד בישראל כמשה" (דברים לד,י) - אבל באומות העולם קם, ומיהו? בלעם (ספרי דברים שם). ואכן, בגדלות ובהשגת הנפש בלעם הוא כמשה, אבל בנקודה אחת פנימית יש ביניהם הבדל המשנה את הכיוון כולו. משה הוא ה"עניו מאד מכל האדם" (במדבר יב,ג), ועל תלמידיו של בלעם נאמר: "רוח גבוהה ונפש רחבה" (אבות שם). ולכן האחד הוא שורש הקליפה, והשני הוא "איש האלהים" שלא קם כמותו בישראל.

הֵפֶךְ בְּחִינַת הַחָכְמָה.

הֵפֶךְ בְּחִינַת הַחָכְמָה. הקליפה שאומרת "הב הב" ו"הלעיטני" היא ההפך מהחכמה. החכמה היא נקודת החיבור בין האנושי ובין האלוקי. נקודת חיבור זו היא בעצמה 'אין', ולכן היות 'יש' ודבר בפני עצמו הוא הפך בחינת החכמה, ואין הוא יכול להגיע לקשר עם האלוקי.

וְלָכֵן נִקְרָאִים מֵתִים, כִּי "הַחָכְמָה תְּחַיֶּה" . וּ כְתִיב: "יָמוּתוּ וְלֹא בְחָכְמָה" .

וְלָכֵן נִקְרָאִים הרשעים מֵתִים, כִּי כמו שכתוב: "הַחָכְמָה תְּחַיֶּה" (קהלת ז,יב) . וּבחסרון החכמה, כְתִיב: "יָמוּתוּ וְלֹא בְחָכְמָה" (איוב ד,כא) . כשם שהחכמה היא מקור ההכרה, היא גם מקור החיים, וזה שאינו קשור בדרגת החכמה - אינו קשור בחיים. החיים הרי באים רק ממקור אחד, שהוא הקדושה. הקליפה אינה מקור של חיים בפני עצמו, אלא רק כעין פרזיט המקבל את חייו מהקדושה. ומשום שאין לרע חיים משל עצמו, הוא מנסה כל הזמן לשאוב לעצמו יותר ויותר חיים מהקדושה. הוא שואף לקבל חיים, "הב הב", עוד ועוד, משום שזה האופן היחיד לקיומו. ההרס שהוא עושה בקדושה ביסודו הראשון אינו הרס לשמו, לשם הרס, אלא הרס הנובע מרצונו שלו להתקיים ולחיות. רק משום שנקודת המקור של החיים והקיום, שהיא היכולת להתבטל בפני הקדושה, חסרה בו, הוא נדבק בדברים הקדושים (ופעמים אף הורס אותם) כדי לשאוב מהם את החיים, ואין הוא יודע שכבר הוא מת בתוך עצמו, משום שאין הוא מוכן לבטל את עצמו בפני הקדושה.

וְכֵן הָרְשָׁעִים וּפוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל קוֹדֶם שֶׁבָּאוּ לִידֵי נִסָּיוֹן לְקַדֵּשׁ הַשֵּׁם, כִּי בְּחִינַת הַחָכְמָה שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית, עִם נִיצוֹץ אֱלֹהוּת מֵאוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא הַמְלוּבָּשׁ בָּהּ, הֵם בִּבְחִינַת גָּלוּת בְּגוּפָם בַּנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית, מִצַּד הַקְּלִיפָּה שֶׁבֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי שֶׁבַּלֵּב הַמּוֹלֶכֶת וּמוֹשֶׁלֶת בְּגוּפָם בְּסוֹד גָּלוּת הַשְּׁכִינָה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.

וְכֵן הָרְשָׁעִים וּפוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל קוֹדֶם שֶׁבָּאוּ לִידֵי נִסָּיוֹן לְקַדֵּשׁ הַשֵּׁם, גם הם נקראים מתים. כִּי בְּחִינַת הַחָכְמָה שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית, עִם נִיצוֹץ אֱלֹהוּת מֵאוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא הַמְלוּבָּשׁ בָּהּ, הֵם בִּבְחִינַת גָּלוּת בְּגוּפָם בַּנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית, מִצַּד הַקְּלִיפָּה שֶׁבֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי שֶׁבַּלֵּב הַמּוֹלֶכֶת וּמוֹשֶׁלֶת בְּגוּפָם בְּסוֹד גָּלוּת הַשְּׁכִינָה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. "גלות השכינה" אינה היעדרה של השכינה, אלא היותה פועלת בדברים אחרים שאינם קדושה. סוד גלות השכינה הוא כמאמר חז"ל: "גלו לבבל שכינה עמהם וכו'" (מגילה כט,א). כלומר, גם בגלות השכינה עמהם, אלא שאז היא בהסתר פנים, מלובשת ב"לבוש שק", בלבוש הקליפות (וראו לעיל פרק יז ואגרת הקדש סימן כה). ובהיותה בלבוש והסתר זה יכול כוחה וחיותה של השכינה להיות מופנה אף נגד הקדושה עצמה. מובא בשם הבעש"ט, שיש שלוש דרגות בגלות השכינה. הדרגה הראשונה היא גלות ישראל בין האומות, קשה ממנה היא גלות ישראל בתוך ישראל, וקשה משתיהן היא הגלות של אדם בתוך עצמו. כאן מדבר אדמו"ר הזקן בגלות השלישית, בגלות הניצוץ האלוקי הפרטי שבנקודת החכמה שבכל אדם, המלובש ומוסתר בתוך הגוף והנפש הבהמית שלו עצמו.

וְלָכֵן נִקְרֵאת אַהֲבָה זוֹ בַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית, שֶׁרְצוֹנָהּ וְחֶפְצָהּ לִדָּבֵק בַּה' חַיֵּי הַחַיִּים בָּרוּךְ הוּא, בְּשֵׁם אַהֲבָה מְסוּתֶּרֶת, כִּי הִיא מְסוּתֶּרֶת וּמְכוּסָּה בִּלְבוּשׁ שַׂק דִּקְלִיפָּה בְּפוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל.

וְלָכֵן נִקְרֵאת אַהֲבָה זוֹ בַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית, שֶׁרְצוֹנָהּ וְחֶפְצָהּ לִדָּבֵק בַּה' חַיֵּי הַחַיִּים בָּרוּךְ הוּא, בְּשֵׁם אַהֲבָה מְסוּתֶּרֶת, היא אהבת ה' שאינה גלויה. אהבת הנפש האלוקית אינה כאמור פעולה של הנפש או התגלות של הנפש, אלא עצם הווייתה של הנפש האלוקית כשלעצמה. אין זה משנה של מי היא והיכן היא הנפש - היא תמיד חפצה לחזור אל מקורה שבעצמות האלוקית. רצון וחפץ זה הוא אהבת הנפש האלוקית. אהבה זו יכולה לקבל צורות של רגש עם סימנים אמוציונליים מובהקים, וצורות שונות של גילויי רצון ופעולה סביב העצם הנסתר של אהבה זו, שהוא רצון האוהב להיות קרוב אל נושא אהבתו, להידבק בחיי החיים, לכלות נפשו בתוך האלוקי. ופעמים שאהבה זו אינה גלויה כלל כִּי הִיא מְסוּתֶּרֶת וּמְכוּסָּה בִּלְבוּשׁ שַׂק דִּקְלִיפָּה בְּפוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל. לבוש הקליפה הוא אטום, אין הוא מעביר כלל לא את הרגשתה של האהבה הזו וגם לא את מסקנותיה למעשה. כך ברשעים, שגם בהם ישנה אהבת ה' הזו, אלא שאין היא גלויה בתוכם, כי אין הם חושבים ואין הם עושים דבר שמבטא ומגלה אותה. אדרבה, דרך חייהם יכולה להיות כזו שפועלת נגד השכינה והנפש הקדושה שמחיה אותם בעצמם.

וּמִמֶּנָּה, נִכְנַס בָּהֶם, רוּחַ שְׁטוּת לַחֲטוֹא, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל: אֵין אָדָם חוֹטֵא

וּמִמֶּנָּה, מהקליפה המלבישה ומכסה את אהבתם המסותרת, נִכְנַס בָּהֶם, בפושעי ישראל, רוּחַ שְׁטוּת שגורמת להם לַחֲטוֹא, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל: אֵין אָדָם חוֹטֵא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות (סוטה ג,א). "רוח שטות" מופיעה בצורות שונות. יש צורות גלויות, כאשר מייד לאחר החטא, ואפילו בשעת החטא, אדם מבין שהוא עושה שטות, שהוא עושה נגד טובתו, נגד כל ערכיו ואף נגד טבעו ורצונו - ואף על פי כן הוא עושה. ויש רוח שטות שאדם אינו מרגיש בה בשעת החטא, ואדרבה, רוח השטות משכנעת אותו שאין זה נורא, שבעצם אין זה חטא ואין הוא נפרד בזה מאלוקי ישראל. מבחינה עקרונית כל אדם מישראל מסכים שאין הוא מוכן להיפרד מאלוקי ישראל, והוא מסכים לכך גם בשעה שהוא צועד בדרך המפרידה אותו יותר ויותר מאלוקי ישראל. אלא שיש רוח שטות האומרת לו: 'דבר זה אינו חשוב', 'דבר זה הוא רק סמל', 'דבר זה הייתה לו פעם משמעות היסטורית', 'העיקר היא כוונת הלב', וכיוצא בזה דברים של שטות. יש רוח שטות אינטלקטואלית, ויש רוח שטות פשוטה יותר, וכולן יוצרות את המעטה שמאפשר לאדם מישראל להסתדר עם הפרדוקס: להיות עם הכוח למסור נפשו שלא להתרחק מאלוקי ישראל, ויחד עם זה להיות מרוחק מאוד.

אֶלָּא שֶׁגָּלוּת הַזֶּה לִבְחִינַת חָכְמָה אֵינוֹ אֶלָּא לַבְּחִינָה הַמִּתְפַּשֶּׁטֶת מִמֶּנָּה בַּנֶּפֶשׁ כּוּלָּהּ לְהַחֲיוֹתָהּ. אֲבָל שֹׁרֶשׁ וְעִיקָּר שֶׁל בְּחִינַת חָכְמָה שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית הוּא בַּמּוֹחִין וְאֵינָהּ מִתְלַבֶּשֶׁת בִּלְבוּשׁ שַׂק דִּקְלִיפָּה שֶׁבַּלֵּב בֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי בִּבְחִינַת גָּלוּת מַמָּשׁ. רַק שֶׁהִיא בִּבְחִינַת שֵׁינָה בָּרְשָׁעִים.

אֶלָּא שֶׁגָּלוּת הַזֶּה לִבְחִינַת חָכְמָה אֵינוֹ אֶלָּא לַבְּחִינָה הַמִּתְפַּשֶּׁטֶת מִמֶּנָּה בַּנֶּפֶשׁ כּוּלָּהּ לְהַחֲיוֹתָהּ. החכמה היא כאמור מקור החיים, ולכן היא מתפשטת להחיות את כל חלקי הווייתו של האדם, הרוחנית והגשמית, ומתגלה בהם בצורות שונות. גילוי זה, של הכוח האלוקי המתפשט ממקור החיים, מנקודת החכמה שבנפש, אפשר שיכוסה על ידי הקליפה ואפשר שיתגלה דרך לבוש השק, אֲבָל שֹׁרֶשׁ וְעִיקָּר שֶׁל בְּחִינַת חָכְמָה שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית הוּא בַּמּוֹחִין וְאֵינָהּ מִתְלַבֶּשֶׁת בִּלְבוּשׁ שַׂק דִּקְלִיפָּה שֶׁבַּלֵּב בֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי בִּבְחִינַת גָּלוּת מַמָּשׁ. נקודת היסוד העצמית של החכמה שבנפש אינה מגיעה לעולם להסתר פנים, להיות בגלות ממש. רַק שֶׁהִיא בִּבְחִינַת שֵׁינָה בָּרְשָׁעִים. יש הבדל בין גלות ובין שינה. כאשר מדברים על 'שכינה בגלות' אין הכוונה שהשכינה מפסיקה לפעול, אלא אדרבה, השכינה, הכוח האלוקי, ממשיכה ופועלת, אלא שפעולתה היא בדברים אחרים ובשביל דברים אחרים. השכינה מצויה כביכול בשבי האויב, ממשיכה לעבוד אבל לא עוד בשביל עצמה אלא בשבילו. הרצון הפנימי לקדושה והכוח של אהבה ומסירות הנפש קיימים בנפשו של אדם מישראל גם בגלות, אלא שהם מוצאים אז ביטוי בצורות זרות ואפילו עוינות.

ויש שהשכינה רק במצב של 'שינה'. היא אינה יוצאת לגלות בעולם, אינה נכנסת לשעבוד, אלא רק למצב של חוסר פעילות, ולמצב זה קורא אדמו"ר הזקן 'שינה'. היא קיימת אבל אינה פעילה; היא אינה מתבטאת בצורות של הקדושה, אך גם אינה מקבלת צורות אחרות.

וְאֵינָהּ פּוֹעֶלֶת פְּעוּלָּתָהּ בָּהֶם כָּל זְמַן שֶׁעֲסוּקִים בְּדַעְתָּם וּבִינָתָם בְּתַאֲוֹת הָעוֹלָם.

וְאֵינָהּ פּוֹעֶלֶת פְּעוּלָּתָהּ בָּהֶם כָּל זְמַן שֶׁעֲסוּקִים בְּדַעְתָּם וּבִינָתָם בְּתַאֲוֹת הָעוֹלָם. כל זמן שהמחשבות מלובשות בענייני העולם ובתאוותיו, נמצאת נקודת החכמה בשינה ואינה פועלת כלל. ישנו מאמר חסידות (תורה אור כח,ג) על הפסוק: "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים" (תהלים קכו,א), ושם אומר אדמו"ר הזקן שבזמן הגלות הקיום היהודי הוא במצב של חלום, ובשוב ה' את שיבת ציון - אז יתגלה שכל הלילה, כל שנות הגלות, היינו כחולמים. השאלה מאחורי הדברים היא, איך יכול להיות קיום יהודי בגלות? איך יכולה להשתמר אותה נקודה אלוקית, חכמה שבנפש, שבמהות אינה יכולה לצאת לגלות, בזמן הגלות? והתשובה היא, שזה אפשר בחלום. בחלום אפשר הכול, ואפשר גם שיהיו שני הפכים יחד. כאשר הניצוץ האלוקי שבאדם נמצא בשינה (הסתלקות המוחין), הוא יכול להרכיב גם שני הפכים: את היותו בגלות בהתפשטות כוחותיו בענייני העולם, ואת היותו חפץ להידבק ולכלות בה' לבדו. מצד אחד אדם מרגיש את עצמו כיהודי נאמן, ומצד שני אפשר שתהיינה כל התבטאויותיו אנטי יהודיות. וזה אפשרי בשעה שהניצוץ הראשוני, "שורש ועיקר של בחינת חכמה שבנפש", הוא בשינה.

אַךְ כְּשֶׁבָּאִים, לִידֵי נִסָּיוֹן בִּדְבַר אֱמוּנָה, שֶׁהִיא לְמַעְלָה מֵהַדַּעַת. וְנָגְעָה עַד הַנֶּפֶשׁ, לִבְחִינַת חָכְמָה שֶׁבָּהּ - אֲזַי הִיא נֵיעוֹרָה מִשְּׁנָתָהּ וּפוֹעֶלֶת פְּעוּלָּתָהּ בְּכֹחַ ה' הַמְלוּבָּשׁ בָּהּ.

אַךְ כְּשֶׁבָּאִים, גם הרשעים, לִידֵי נִסָּיוֹן בִּדְבַר אֱמוּנָה, שֶׁהִיא לְמַעְלָה מֵהַדַּעַת. כשאדם כזה בא לידי ניסיון על עצם האמונה, במישור שאינו רציונלי, שאין הוא יכול לדון בדבר בבינה ובדעת, אם הוא בעד או נגד, אם הוא חושב כך או יודע אחרת, אלא וְנָגְעָה עַד הַנֶּפֶשׁ, לִבְחִינַת חָכְמָה שֶׁבָּהּ - אֲזַי הִיא, נקודת החכמה, נֵיעוֹרָה מִשְּׁנָתָהּ וּפוֹעֶלֶת פְּעוּלָּתָהּ בְּכֹחַ ה' הַמְלוּבָּשׁ בָּהּ. יש גבול שמעבר לו מגיע המצב הלא נורמלי של הוויית החלום לידי התפוצצות. בכל חלום זוועה יש גבול שמעבר לו נעשית הזוועה גדולה כל כך שאדם אינו יכול לישון עוד, והוא מתעורר מהחלום. האדם שנפשו האלוקית נמצאת בגלות בונה לעצמו מבנים רציונליים. הם יכולים להיות מבנים פילוסופיים בדרגה גבוהה, והם יכולים להיות מבנים גולמיים של 'אכול וְשָתוֹ' כפשוטו ממש, שאדם אינו רוצה ואינו שואף ליותר מזה. אבל יש נקודה שבה המבנה המודע והמושכל כולו אינו יכול לעמוד עוד, שבה כל מבני העזר הרציונליים אינם דנים כלל, ולנקודה זו קורא אדמו"ר הזקן: "נסיון בדבר אמונה". כבר נאמר, שהנקודה הקריטית הגורמת להתפוצצות זו שונה מאדם לאדם. היא תלויה בזמן, במקום ובאדם עצמו. לגבי אנשים מסוימים זו הנקודה שיגידו לו לטלטל מוקצה בשבת, ולגבי אחרים זו נקודה של שמד. אבל בכל יהודי יש סף מסוים של לחץ, שבו הוא מגיע להכרה הסובייקטיבית שהוא כורת את עצמו ממקורו, שמעבר לזה הוא כבר נפרד ממהות ישראל. זו תהיה הנקודה האישית שלו, שבה הוא רואה את ההכרעה: להיות יהודי או לא להיות יהודי.

וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וַיִּקַץ כְּיָשֵׁן ה' לַעֲמוֹד בַּנִּסָּיוֹן בֶּאֱמוּנַת ה' בְּלִי שׁוּם טַעַם וָדַעַת וְשֵׂכֶל מוּשָּׂג לוֹ. לְהִתְגַּבֵּר עַל הַקְּלִיפּוֹת וְתַאֲווֹת עוֹלָם הַזֶּה, בְּהֶיתֵּר וּבְאִיסּוּר, שֶׁהוּרְגַּל בָּהֶם, וְ לִמְאוֹס בָּהֶם וְלִבְחוֹר לוֹ ה' לְחֶלְקוֹ וּלְגוֹרָלוֹ לִמְסוֹר לוֹ נַפְשׁוֹ עַל קְדוּשַּׁת שְׁמוֹ. וְאַף כִּי הַקְּלִיפּוֹת גָּבְרוּ עָלָיו כָּל יָמָיו וְלֹא יָכוֹל לָהֶם. כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינו זַ"ל: שֶׁהָרְשָׁעִים הֵם בִּרְשׁוּת לִבָּם . מִכָּל מָקוֹם כְּשֶׁבָּא לִידֵי נִסָּיוֹן בִּדְבַר אֱמוּנָה בַּה' אֶחָד, שֶׁיְּסוּדָתָהּ בְּהַרְרֵי קוֹדֶשׁ, הִיא בְּחִינַת חָכְמָה שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית שֶׁבָּהּ מְלוּבָּשׁ אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, הֲרֵי כָּל הַקְּלִיפּוֹת בְּטֵלִים וּמְבוּטָּלִים וְהָיוּ כְּלֹא הָיוּ מַמָּשׁ לִפְנֵי ה'.

וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וַיִּקַץ כְּיָשֵׁן ה'" (תהלים עח,סה), הוא אור אין סוף המלובש בחכמה. לַעֲמוֹד בַּנִּסָּיוֹן בֶּאֱמוּנַת ה' בְּלִי שׁוּם טַעַם וָדַעַת וְשֵׂכֶל מוּשָּׂג לוֹ. שהרי הוא מוכן למות עכשיו בשביל דבר שכל הטעם ודעת ושכל המושג לו מכחיש את מציאותו. לְהִתְגַּבֵּר עַל הַקְּלִיפּוֹת וְתַאֲווֹת עוֹלָם הַזֶּה, בְּהֶיתֵּר וּבְאִיסּוּר, שֶׁהוּרְגַּל בָּהֶם, וְלא רק שיכפה עצמו להתגבר על תאוותיו, אלא שיגיע אף לִמְאוֹס בָּהֶם בהתהפכות מידותיו לקדושה. וְלִבְחוֹר לוֹ ה' לְחֶלְקוֹ וּלְגוֹרָלוֹ לִמְסוֹר לוֹ נַפְשׁוֹ עַל קְדוּשַּׁת שְׁמוֹ. וְאַף כִּי הַקְּלִיפּוֹת גָּבְרוּ עָלָיו כָּל יָמָיו וְלֹא יָכוֹל לָהֶם. כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינו זַ"ל: שֶׁהָרְשָׁעִים הֵם בִּרְשׁוּת לִבָּם (בראשית רבה פרשה לד,י ופרשה סז,ח) . ליבו של הרשע כבר אינו ברשותו לחשוב ולהרגיש, ולכן הוא נמצא למעשה מעבר ליכולת האמיתית של בחירה. אין זה אומר שהבחירה החופשית נשללת ממנו כעיקרון, אבל מבחינה פרקטית אין הוא יכול עוד לבחור, משום שהוא כפות בתוך מסגרות מסוימות של חיים ומחשבה. אין לו כבר מוטיבציה לשנות את דרכו, ואין הוא יכול ואין הוא רוצה להחליט ולעשות דבר, אלא הוא גולש והולך בתוך מסלול שמבחינה מעשית - אין ממנו חזרה. מִכָּל מָקוֹם כְּשֶׁבָּא לִידֵי נִסָּיוֹן בִּדְבַר אֱמוּנָה בַּה' אֶחָד, שֶׁיְּסוּדָתָהּ בְּהַרְרֵי קוֹדֶשׁ, הִיא בְּחִינַת חָכְמָה שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית שֶׁבָּהּ מְלוּבָּשׁ אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, הֲרֵי כָּל הַקְּלִיפּוֹת בְּטֵלִים וּמְבוּטָּלִים וְהָיוּ כְּלֹא הָיוּ מַמָּשׁ לִפְנֵי ה'. כשיהודי מגיע לנקודה זו, של ניסיון בדבר אמונה בה' אחד - גם אם חי כל ימיו כגוי ואפילו כגוי רשע, גם אם היה שקוע כולו בעולם אחר, בתאוות ובהשקפות עולם רוחניות מכל סוג, אף על פי כן באותה שעה הכול בטל ומבוטל, ואדם עושה את מה שאי אפשר היה לצפות שיעשה.

כְְּדִכְתִיב: "כָּל הַגּוֹיִם כְּאַיִן נֶגְדּוֹ וגו'" , וּכְתִיב: "כִּי הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ ה' כִּי הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ יֹאבֵדוּ יִתְפָּרְדוּ , וּכְתִיב: "כִּהִמֵּס דּוֹנַג מִפְּנֵי אֵשׁ יֹאבְדוּ . וּכְתִיב: "הָרִים כַּדֹּונַג נָמַסּוּ .

כְְּדִכְתִיב: "כָּל הַגּוֹיִם כְּאַיִן נֶגְדּוֹ וגו'" (ישעיה מ,יז) , וּכְתִיב: "כִּי הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ ה' כִּי הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ יֹאבֵדוּ יִתְפָּרְדוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן" (תהלים צב,י) , וּכְתִיב: "כִּהִמֵּס דּוֹנַג מִפְּנֵי אֵשׁ יֹאבְדוּ רְשָׁעִים מִפְּנֵי אֱלֹהִים" . וּכְתִיב: "הָרִים כַּדֹּונַג נָמַסּוּ מִלִּפְנֵי ה'" (שם צז,ה) . התיאור שבכתובים אלה הוא שכאשר ה' מתגלה - ממילא אין עוד כוח לאויב, ממילא אין עוד כל משמעות לפועלי האוון שבחוץ ושבפנים. אדם שהיה 'ברשות לבו', שבוי ברשת של נסיבות ורצונות שחייבו אותו ללכת במסלול מסוים שאין לו פתרון מצד עצמו, אדם זה חסר למעשה את יכולת הבחירה בטוב. אולם לפתע מתהפך עולמו מן הקצה אל הקצה עד שהוא מגיע שוב למצב של חוסר יכולת בחירה ברע. קורה לו בזעיר אנפין מעין מה שקרה במעמד הר סיני, יש לו גילוי הכופה עליו 'הר כגיגית', באופן שכל דבר אחר הופך לחסר משמעות אל מול הגילוי האלוקי. אין הכוונה שהאדם עצמו הופך לאדם אחר, כיוון שההתגלות באה מבפנים ומכוח עצמו. אך התגלות זו היא משמעותית כל כך, שכנגד כל הווייתו הקודמת הוא כאדם אחר. כאשר צד הקדושה מאיר חזק כל כך, נעלמים הצללים היוצרים את צד הקליפה. האפשרויות האחרות נמסות, מאבדות את משמעותן וכוחן, עד שלמעשה אין לו עוד בחירה חופשית במה שאינו קדושה.

וְהִנֵּה אוֹר ה' אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא הַמְלוּבָּשׁ בַּחָכְמָה שֶׁבַּנֶּפֶשׁ גָּדוֹל וְעָצוּם כֹּחוֹ כָּל כָּךְ לְגָרֵשׁ וְלִדְחוֹת הַסִּטְרָא אָחֳרָא וְהַקְּלִיפּוֹת שֶׁלֹּא יוּכְלוּ יִגְּעוּ אֲפִילּוּ בִּלְבוּשָׁיו, שֶׁהֵם מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁל אֱמוּנַת ה' אֶחָד. כוחה של התגלות זו גדול לא רק כלפי נקודת האמונה עצמה, שלא להאמין בדבר אחר, אלא גם כלפי לבושיה החיצוניים. אף שידוע לו כי אותם דברים שהוא נאלץ לעשות בכפייה הם חיצוניים, חסרי משמעות ובטלים מכול וכול, מכל מקום - הוא ימסור נפשו, ובלבד שלא להגיע גם לביטוי חיצוני כזה, שהוא יודע שאין בו ממש.

דְּהַיְינוּ לַעֲמוֹד בַּנִּסָּיוֹן לִמְסוֹר נַפְשׁוֹ אֲפִילּוּ שֶׁלֹּא לַעֲשֹוֹת רַק אֵיזֶה מַעֲשֶׂה לְבָד נֶגֶד אֱמוּנַת ה' אֶחָד, כְּגוֹן לְהִשְׁתַּחֲווֹת לַעֲבוֹדָה זָרָה אַף שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין בָּהּ כְּלָל בְּלִבּוֹ. לגבי יהודים רבים הייתה נקודה זו, של השתחוויה לאל אחר, גם כאשר היה ברור שאין בזה כל קבלת אמונה בלב, ושזהו מעשה חיצוני חסר כל משמעות, נקודת ההכרעה שעליה מסרו את נפשם כדי שלא לעשות זאת.

וְכֵן שֶׁלֹּא לְדַבֵּר תּוֹעָה חַס וְשָׁלוֹם עַל אַחְדּוּת ה', אַף שֶׁאֵין פִּיו וְלִבּוֹ שָׁוִין, רַק לִבּוֹ שָׁלֵם בֶּאֱמוּנַת ה'.

וְכֵן שֶׁלֹּא לְדַבֵּר תּוֹעָה חַס וְשָׁלוֹם עַל אַחְדּוּת ה', באמירה חיצונית לא אמיתית שהוא מקבל כביכול על עצמו דת אחרת. אַף שֶׁאֵין פִּיו וְלִבּוֹ שָׁוִין, רַק לִבּוֹ שָׁלֵם בֶּאֱמוּנַת ה'. והרי במקרה זה הדיבור הוא לבוש חיצוני לגמרי, ללא כל קשר להוויה הפנימית, למה שאדם חושב ומרגיש. ובכל זאת, התהליך הזה של התגלות נקודת החכמה הוא חזק כל כך, עד שהוא פועל לא רק לגבי המהויות הפנימיות והיסודיות, אלא מגיע אף לצורות חיצוניות שבחיצוניות.

וְזֶה נִקְרָא דְּחִילוּ הַנִּכְלָל בִּרְחִימוּ .

וְזֶה נִקְרָא דְּחִילוּ הַנִּכְלָל בִּרְחִימוּ (יראה הכלולה באהבה) . אהבה היא קשר של קרבה והתחברות, והיראה היא קשר של התרחקות והינתקות. הדוגמאות הללו של מסירות נפש על מנת שלא לעשות דברים מסוימים, אינם ביטויים של התקרבות אלא של הימנעות והתרחקות מאותם דברים. במובן זה הם ביטוי של יראה, וביתר דיוק יראה הנכללת באהבה. אהבה ויראה אינן בהכרח ביטויים סותרים, שכן קיומה של כל אהבה כולל בתוכו גם יראה. כאשר יש נושא של אהבה, יש גם פחד להינתק מנושא האהבה. יראת ה' מסוג זה אינה יראה מפני ה', מפני עונש ה', אלא יראה מפני הינתקות מה'. זהו "דחילו הנכלל ברחימו", שהוא במובן מסוים הדרגה הגבוהה יותר של יראת ה'. המקום הזה שבו משתלבים היחסים של אהבה ויראה הוא בנקודת היסוד, בתמצית החיים של האדם מישראל. האהבה היא הדבקות וההתכללות במקור החיים, והיראה היא הפחד מפני ההינתקות ממנו. ההתנתקות הזו פירושה שהאדם אינו חי יותר, ולכן מוסר כל אדם מישראל את נפשו, למות על נקודה זו.

שֶׁהִיא אַהֲבָה הַטִּבְעִית שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית שֶׁבִּכְלָלוּת יִשְׂרָאֵל.

שֶׁהִיא אַהֲבָה הַטִּבְעִית שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית שֶׁבִּכְלָלוּת יִשְׂרָאֵל. ההדגשה היא "בכללות ישראל", משום שזו נקודת המוצא לפיתוח הרעיון בהמשך. הרעיון הוא שנקודה זו של מהות ישראל אינה מיוחדת לאבות, לנביאים ולגדולי ישראל, אלא לכל אדם מישראל. הדברים שהם פארם של ישראל אינם מיוחדים לאיש שגדל וחונך וישב והגה כל חייו בדברים אלה. ניתן להניח, שאדם כזה ימסור את נפשו ולא יעשה דבר שהוא בסתירה לכל חייו. הפלא והפאר מצוי דווקא בעמי הארצות, ילדים ותינוקות שנשבו, ואף בקלי קלים ופושעי ישראל בגופם ובנפשם - שגם בהם קיימת אותה נקודה. זהו 'פאר ישראל', שאפילו הגנב ואיש ההפקר היהודי מוסרים את נפשם על קדושת השם. אם מחפשים, זוהי נקודת הזהות המגדירה מיהו יהודי: זה שיש בתוכו את היכולת - ברגע ידוע - למסור את נפשו על היותו יהודי.

שֶׁחֶפְצָהּ וּרְצוֹנָהּ בְּטִבְעָהּ לִידָּבֵק בְּשָׁרְשָׁהּ וּמְקוֹרָהּ אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא. שֶׁמִּפְּנֵי אַהֲבָה זוֹ וְרָצוֹן זֶה הִיא יְרֵאָה וּמְפַחֶדֶת בְּטִבְעָהּ מִנְּגוֹעַ בִּקְצֵה טוּמְאַת עֲבוֹדָה זָרָה חַס וְשָׁלוֹם, שֶׁהִיא נֶגֶד אֱמוּנַת ה' אֶחָד, אֲפִילּוּ בִּלְבוּשֶׁיהָ הַחִיצוֹנִים, שֶׁהֵם דִּבּוּר אוֹ מַעֲשֶׂה בְּלִי אֱמוּנָה בַּלֵּב כְּלָל.

שֶׁחֶפְצָהּ וּרְצוֹנָהּ בְּטִבְעָהּ לִידָּבֵק בְּשָׁרְשָׁהּ וּמְקוֹרָהּ אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא. זו האהבה המסותרת שבנפש האלוקית, והיראה הכלולה בה היא: שֶׁמִּפְּנֵי אַהֲבָה זוֹ וְרָצוֹן זֶה הִיא יְרֵאָה וּמְפַחֶדֶת בְּטִבְעָהּ מִנְּגוֹעַ בִּקְצֵה טוּמְאַת עֲבוֹדָה זָרָה חַס וְשָׁלוֹם, שֶׁהִיא נֶגֶד אֱמוּנַת ה' אֶחָד, אֲפִילּוּ בִּלְבוּשֶׁיהָ הַחִיצוֹנִים, שֶׁהֵם דִּבּוּר אוֹ מַעֲשֶׂה בְּלִי אֱמוּנָה בַּלֵּב כְּלָל. כפי שייאמר בפרק הבא, תמצית המהות של ישראל הם שני הדיברות הראשונים: "אנכי ה' אלהיך וגו'" ו"לא יהיה לך אלהים אחרים וגו'" (שמות כ,ב-ג). שני הדיברות האלה מבטאים את הדבקות בה' מצד אחד ואת הסלידה מעבודה זרה מצד שני, את אהבת ה' והפחד מפני ההינתקות ממנו. אין הם רק הוראות שמבחוץ, אלא הם משקפים את התכונות שמבפנים, את ההגדרות שבעצמות הנפש היהודית (אף שאינן תמיד גלויות כלפי חוץ). בהמשך יסביר המחבר בהרחבה, שאכן כל אדם מישראל מתיירא ובורח מעבודה זרה, אלא שלא תמיד הוא יודע להגדיר שזו היא עבודה זרה. אולם ברגע שידע שזו עבודה זרה, שזו נקודת הניתוק מן האחדות האלוהית, יתמוססו כל המבנים הנפשיים האחרים, ולא יהיו לו ספקות יותר. במובן זה, התורה כולה לא באה אלא להגדיר ולברר את האופנים כולם של "אנכי" ו"לא יהיה לך". כל מצוות עשה הן האופנים של קיום "אנכי ה' אלהיך", של דבקות בה' אחד, וכל מצוות לא תעשה הן הקיום של "לא יהיה לך", של ההימנעות וההתרחקות מעבודה זרה, מהינתקות מן ה' בכל צורותיה. כשמסתכלים כך על הדברים, אפשר לומר שקיום התורה בכללה הוא מעשה ארוך אחד של מסירות נפש על קידוש השם.

בפרק זה השלים המחבר את העיון בהיקף אחד של האהבה המסותרת. הוסבר שאהבה זו הינה חלק מטבעו של כל יהודי עד כדי כך שהיא מגדירה מיהו יהודי. יהודי הוא זה אשר נפשו (הקדושה) אוהבת את ה' בטבעה עד כדי מסירת נפשו למות על קידוש השם. זהו חפץ הנפש לצאת מהגוף ולכלות בדבקותה בה', אף שתהיה אז לאין ואפס ממש. אהבה זו היא במהותה מסותרת ואינה מתגלה בכל אדם ולא בכל חלק של חייו, אבל ללא ספק ישנה בכל אדם מישראל, והראיה - שאפילו קל שבקלים ופושע ישראל, בשעה שיעמוד לפי דעתו בפני ההחלטה אם הוא שייך לקב"ה, מוכן יהיה למסור את נפשו למות על זאת שהוא שייך לקב"ה. במצב כזה משתלטים על הווייתו של כל יהודי כוחות נפש אחרים, אף אם לא חי בהם ולא הורגל בהם, שמכוחם הוא יוצא מתוך כל גדרי חייו, מתוך מסגרת התודעה הרגילה שלו - וחוזר אל הדמות המקורית של האדם מישראל.

כוחה של אהבה זו, להפוך אדם מקצה לקצה ולדחוף אותו עד לנקודת השיא של מסירות הנפש, נובע מהיותה 'מסותרת', מהיותה בלתי מושכלת. זו אהבה שבאה מהמרווח שבין האין והיש של ההוויה האנושית, שאינו אלא נקודה, נקודת האין של החכמה. המייחד את הנקודה הזו - שלעולם אין היא יוצאת לגלות. האדם בכללו יכול שיהיה בגלות, גופו יכול להיות בגלות, נפשו יכולה להיות בגלות, אבל נקודת החכמה שבו - אי אפשר לה שתהיה בגלות. זו נקודה המבטאה לעולם את מהות הנפש הקדושה בעצמה, ולכן אין היא יכולה להגיע לידי זיוף, ואי אפשר לה שלא תהיה היא בעצמה באמת לאמיתה. לכן, כאשר מגיע האדם מישראל לרגע של הכרעה, בשעה שלפי הרגשתו הסובייקטיבית הוא עומד לנתק את עצמו מהקדושה, אז היא פורצת ממסתורה ומפעילה אותו באופן שהוא עצמו לא תמיד ציפה לזאת. באותה שעה אפשר שלא יהיה מודע למעשיו, אפשר שלא יבין, אפשר אף שילגלג על עצמו - אבל באותה שעה אין הוא יכול לנהוג אחרת.

כוחה של נקודה זו לפעול על הנפש כולה לכלות באלוקי, נובע מהיותה בעצמה ניצוץ אלוקי, ניצוץ החיים המחיה את האדם ממקור החיים. אשר על כן, כל חריגה מנקודה זו פירושה איבוד עצמו לדעת - והרי אין אדם שיסכים לכך ולא ימחה, שלא יתנגד בכל מאודו למה שנראה בעיניו כאיבוד לדעת, כאיבוד של האני.

כוונת הדברים לא הייתה רק לפאר את קדושת ישראל, או לתאר את הרגע המרומם של מסירות הנפש על קדושת השם, אלא לשאוב מן היכולת הזו את האפשרות לכל אדם בכל יום לעשות את מה שבעיניו נראה כעת כבלתי אפשרי. אדם עומד בפני דבר ואומר: איני מסוגל, נפשי אינה מוכנה עדיין. ובאים הדברים הללו ללמדו: אתה הרי מסוגל להגיע אפילו למסירות הנפש על העיקרון הזה, אם כן בוודאי אתה יכול גם בפרטים, הנראים אולי חשובים פחות אבל מבטאים בעצם אותה מהות עצמה, את הקשר וההינתקות חס ושלום. שהרי, בסיכומו של דבר אם חושבים על כך, קל יותר לשבור תאווה אחת מאשר למסור את הנפש כולה למות על קידוש ה׳.