חזור
לקוטי אמרים
פרק יחוּלְתוֹסֶפֶת בֵּיאוּר בַּאֵר הֵיטֵב מִלַּת "מְאֹד" שֶׁבַּפָּסוּק: "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד וגו'".
וּלְתוֹסֶפֶת בֵּיאוּר בַּאֵר הֵיטֵב מִלַּת "מְאֹד" שֶׁבַּפָּסוּק: "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד וגו'". הפסוק הרי אינו אומר רק ש"קרוב אליך הדבר", אלא אף מדגיש שהדבר "קרוב... מאד", והדגשה זו נראית תמוהה. הוא אמנם הסביר כיצד קרוב הדבר, אבל שיהיה 'מאוד' נראה כמרחיק לכת מדי. 'קרוב' הוא, כאמור בפרק הקודם, על ידי המוח שיכול לחשוב מחשבות שישפיעו על הלב. ובפרק זה יבואר כיצד הוא 'קרוב מאוד', כלומר לכל אחד, גם למי שאינו יכול לכוון את מחשבתו להתבונן בדברי אלו.
צָרִיךְ לֵידַע נֶאֱמָנָה כִּי אַף מִי שֶׁדַּעְתּוֹ קְצָרָה בִּידִיעַת ה'.
צָרִיךְ לֵידַע נֶאֱמָנָה כִּי אַף מִי שֶׁדַּעְתּוֹ קְצָרָה בִּידִיעַת ה'. כפי שנאמר, דרך אחת להגיע לאהבה ויראת ה' היא דרך ההתבוננות השכלית והעמקה בידיעת ה'. בדרך זו יש מכשולים, והראשון שבהם הוא חוסר יכולת אינטלקטואלית. אין זה בהכרח חוסר כולל של יכולת אינטלקטואלית, אלא יכול להיות גם חוסר ספציפי בתחום של ידיעת ה'. לאמור, גם אם יכול אדם להגיע לידיעה בתחומים אחרים, אפשר שבתחום זה הוא חסר, אפשר שלגבי מושגים מופשטים כל כך אין לו די כוח של המחשה כדי להביא את הדברים להיות משמעותיים בחייו האישיים הממשיים. מכשול נוסף הוא חוסר לימוד, שכן לשם ההתבוננות באלוקות צריך, בנוסף לכישורים האינטלקטואליים, גם חומר להתבוננות, הכרה של חומר שאפשר להתבונן בו.
וְאֵין לוֹ לֵב לְהָבִין בִּגְדוּלַּת אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא לְהוֹלִיד מִמֶּנָּה דְּחִילוּ וּרְחִימוּ .
וְאֵין לוֹ לֵב לְהָבִין בִּגְדוּלַּת אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא לְהוֹלִיד מִמֶּנָּה דְּחִילוּ וּרְחִימוּ (אהבה ויראה) . יש אדם שאין לו מוח בידיעת ה', ויש אדם שאין לו לב, לאמור שאין הוא יכול להגיע לשלב שמעבר לשלב האינטלקטואלי, שבו הופכת ההתבוננות להיות הרגשה של אהבה או של יראה. הבעיה של המעבר מן החוויה האינטלקטואלית אל החוויה הרגשית היא אחת הבעיות המרכזיות של עבודת ה', שאין אדם יכול להגיע לאהבה ויראה גם אם יש לו מוח בקודקודו.
אֲפִילּוּ בְּמוֹחוֹ וּתְבוּנָתוֹ לְבָד.
אֲפִילּוּ בְּמוֹחוֹ וּתְבוּנָתוֹ לְבָד. לא זו בלבד שאינו יכול להגיע להרגשת אהבת ויראת ה' שבלב, לאמור לחוויה רגשית עמוקה (לפחות כפי שיש בו לדברים אחרים), אלא אפילו לאהבה ויראה שבמוח - לאותה אהבה שבפרק הקודם נאמר בה ש"קרוב אליך הדבר" - אין הוא מגיע.
אַף עַל פִּי כֵן קָרוֹב אֵלָיו הַדָּבָר מְאֹד, לִשְׁמוֹר וְלַעֲשֹוֹת כָּל מִצְוֹת הַתּוֹרָה, וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כּוּלָּן, בְּפִיו וּבִלְבָבוֹ מַמָּשׁ.
אַף עַל פִּי כֵן קָרוֹב אֵלָיו הַדָּבָר מְאֹד, למרות שהעבודה בדרכים שהוסברו עד עתה אינה קרובה וזמינה עבורו, אף על פי כן ישנה דרך, אפשרות נוספת שלא דובר עליה עד עתה, שיהיה הדבר 'קרוב' ואף 'מאוד', לִשְׁמוֹר וְלַעֲשֹוֹת כָּל מִצְוֹת הַתּוֹרָה, וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כּוּלָּן, בְּפִיו וּבִלְבָבוֹ מַמָּשׁ. תהיה דרך שעל ידה תהיה העבודה קרובה מאוד, לא רק לעשות ולומר את הדברים בפה, אלא אף בלב, באהבה וביראה ממש.
מֵעוּמְקָא דְּלִבָּא בֶּאֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ,
ויותר מזה, מֵעוּמְקָא דְּלִבָּא (מעומק הלב), בֶּאֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ, עומק הלב הוא פנימיותם ועומקם של הרגשות. הוא כוח הלב שאינו תלוי בחוויה שיכולה לשקר, ולכן הוא "באמת לאמיתו" המתקיים תמיד.
בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ שֶׁהִיא אַהֲבָה מְסוּתֶּרֶת שֶׁבְּלֵב כְּלָלוּת יִשְׂרָאֵל שֶׁהִיא יְרוּשָּׁה לָנוּ מֵאֲבוֹתֵינוּ.
בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ (ביראה ואהבה), שֶׁהִיא אַהֲבָה מְסוּתֶּרֶת שֶׁבְּלֵב כְּלָלוּת יִשְׂרָאֵל שֶׁהִיא יְרוּשָּׁה לָנוּ מֵאֲבוֹתֵינוּ. גם אדם שאינו מסוגל להגיע להתעוררות שבמוח, שמצד כישוריו הוא מוגבל, ואין לו מוח לפעול בו ולעורר אהבה ויראה לשמור ולעשות את המצוות - גם הוא יכול להגיע לאהבת ה' שתהא נובעת מעומק הלב. לאהבה זו, שעוד ידובר בה רבות בספר זה, קורא אדמו"ר הזקן "אהבה המסותרת שבלב כללות ישראל". אין זו אהבה הנובעת מהתודעה האישית הפעילה שלו, אלא מקשר התורשה, מקשר המהות של כל אדם מישראל, באשר הוא מבני בניהם של אברהם יצחק ויעקב. קשר אהבה זה עומד בבסיס הנפש של אדם מישראל, באותו שורש אחד שבו מאוחדות כל נשמות ישראל בה' אחד ('כנסת ישראל'). באהבה זו מגיע האדם אל המיצוי האחרון של הנפש, כשאין הוא משתמש עוד בכוחותיו ואפשרויותיו כאדם פרטי, אלא יורד אל השורש הראשוני, אל הנקודה שאין לתאר אותה אלא בביטוי הפרדוקסלי 'עומק רום' (ספר יצירה פרק א) - ומשם הוא שואב את הכוח לעבוד את ה'. מוֹרָשה מהותית זו, הנמצאת בעומק הנפש, אין האדם יוצר אותה ואין האדם שולט בה, ויחד עם זאת גדול כוחה לפרנס את חייו האישיים כשם שגדול כוחה לפרנס את החיים של כלל ישראל. מה שמעמיד את כלל ישראל, את הקיום היהודי שבכל הדורות, הוא בסופו של דבר נאמנותו של היהודי הפשוט, ונאמנות זו אינה יונקת מדחילו ורחימו שכליים, אלא מאותה 'אהבה מסותרת' שבשורש הראשון של כלל ישראל.
רַק שֶׁצָּרִיךְ לְבָאֵר וּלְהַקְדִּים תְּחִלָּה בַּאֵר הֵיטֵב שֹׁרֶשׁ אַהֲבָה זוֹ וְעִנְיָינָהּ וְאֵיךְ הִיא יְרוּשָּׁה לָנוּ וְאֵיךְ נִכְלָל בָּהּ גַּם דְּחִילוּ.
רַק שֶׁצָּרִיךְ לְבָאֵר וּלְהַקְדִּים תְּחִלָּה בַּאֵר הֵיטֵב שֹׁרֶשׁ אַהֲבָה זוֹ וְעִנְיָינָהּ וְאֵיךְ הִיא יְרוּשָּׁה לָנוּ וְאֵיךְ נִכְלָל בָּהּ גַּם דְּחִילוּ. השאלה איך נכלל באהבה המסותרת גם דחילו (יראה) אינה שאלה צדדית, שהרי דחילו ורחימו הם מבחינה מסוימת שני הפכים. באומרנו שיש בלב כל ישראל אהבה מסותרת, הרי זה אומר שיש קשר מהותי, קרבה בסיסית, בין ישראל לאביהם שבשמיים. לעומת זאת, היראה היא בעצם תפיסת המרחק. והשאלה היא כיצד האדם עם משיכה זו של האהבה הלא מודעת, יכול להגיע גם לתפיסת המרחק, לרתיעה שבאה אחרי. לפתרונה השלם של שאלה זו יגיע המחבר רק בפרק הבא.
וְהָעִנְיָן, כִּי הָאָבוֹת הֵן הֵן הַמֶּרְכָּבָה.
וְהָעִנְיָן, מכאן יתחיל אדמו"ר הזקן לבאר את עניינה של אהבה זו, וכיצד היא ירושה מהאבות: כִּי הָאָבוֹת הֵן הֵן הַמֶּרְכָּבָה. ההגדרה שהאבות "הן הן המרכבה" קובעת שהאבות - אברהם, יצחק ויעקב - לבד מהיותם אנשים פרטיים, זכו להגיע בכוח עבודתם לדרגה שהם 'מרכבה לשכינה', לאמור לקצה העליון של פיתוח האישיות עד שהיו בביטול גמור אל מול האלוקי, שגופם ונפשם וכל חייהם בעולם הפכו להיות כלי שלם של קדושה בתוך העולם; שכל הווייתם אינה עוד הוויה אנושית פרטית, אלא חלק מהביטוי האלוקי בתוך העולם. באמירה ש"האבות הן הן המרכבה" הכוונה היא שבאבות יש תמורה של ה'אני', שהם מפסיקים להיות 'אני' והופכים להיות כאיבר של השכינה. הם מפסיקים להיות בני אדם שבהם פועלת השניות האנושית - של גוף ונפש, יצר טוב ויצר רע - ונעשים כלי שלם לרצון האלוקי, לאהבה ולחסד, לגבורה ולרחמים האלוקיים.
דרגת ה'מרכבה' אינה דרגה של מעלת האדם, לא בחכמה ולא באהבה ולא ביראה בכל דרגה שהיא. אפילו הדרגה הגבוהה של הנבואה עדיין היא מעלת האדם הפרטי, שהגיע לכך ששכינה מדברת מתוך גרונו. ההגדרה ש"האבות הן הן המרכבה" היא הגדרה של מהות שונה התלויה בשינוי מוחלט של הדמות האנושית. האבות בדרגת המרכבה נעשים חלק מהמבנה הטהור של מערכת הקדושה של עולם האצילות, לא בכוח אחד מכוחות נפשם, אלא בכל הווייתם.
וְעַל כֵּן זָכוּ לְהַמְשִׁיךְ נֶפֶשׁ רוּחַ נְשָׁמָה לִבְנֵיהֶם אַחֲרֵיהֶם עַד עוֹלָם מֵעֶשֶׂר סְפִירוֹת דִּקְדוּשָּׁה שֶׁבְּאַרְבַּע עוֹלָמוֹת, אֲצִילוּת בְּרִיאָה יְצִירָה עֲשִׂיָּה, לְכָל אֶחָד וְאֶחָד כְּפִי מַדְרֵגָתוֹ וּכְפִי מַעֲשָׂיו.
וְעַל כֵּן זָכוּ לְהַמְשִׁיךְ נֶפֶשׁ רוּחַ נְשָׁמָה לִבְנֵיהֶם אַחֲרֵיהֶם עַד עוֹלָם מֵעֶשֶׂר סְפִירוֹת דִּקְדוּשָּׁה שֶׁבְּאַרְבַּע עוֹלָמוֹת, אֲצִילוּת בְּרִיאָה יְצִירָה עֲשִׂיָּה, לְכָל אֶחָד וְאֶחָד כְּפִי מַדְרֵגָתוֹ וּכְפִי מַעֲשָׂיו. כאמור, דרגת המרכבה אינה דרגה מדרגות האדם, אלא דרגה ושינוי בעצם מהות האדם הכוללת. המרכבה היא מעין מוטציה, שינוי מהות האדם העובר בתורשה גם לבניו אחריו. האבות כ'מרכבה', מהווים סוג אחר של מהות ואף מולידים משום כך מהות אחרת של אדם. מין חדש זה של יצור אנוש מחונן בדבר אחד מיוחד, בנשמה הבאה מצד הקדושה. נשמה אינה מתבטאת רק ביכולת נפשית, שכלית או רגשית, הבאה מצד הנפש המשכלת, שכן כל מה שמסוגלת לו הנפש המשכלת הוא (לפי קני המידה של הרמב"ם) מה שמסוגל אדם כאריסטו להגיע אליו. ואילו כאן מדובר בכוח שאינו קשור בהשגה האנושית ואף לא בשפע הנבואי, שאינו תלוי ביכולתם של בודדים להגיע לקשר עם הקב"ה, אלא במהות אחרת, של ניצוץ אלוקי הקיים ועובר לכל נפש בישראל בירושה מהאבות שהיו 'מרכבה' לאלוקות. ירושה זו אינה קשורה לא בדרגתם ולא במעשיהם של יהודים, אלא מצויה בכל אחד במישור המהותי ביותר של הווייתו, של עצם היותו ישראל.
ניצוץ אלוקי זה שעובר דרך האבות לבנים הוא ניצוץ משכבת הקדוּשה שבכל העולמות. כמו עשר הספירות של עולם האצילות, כך לכל עולם מארבעת העולמות ישנן עשר ספירות קדושות משלו, שבהן מתייחס אליו הקב"ה, מהווה אותו ומנהיג אותו. שלושת העולמות הנבראים (בריאה, יצירה, עשייה) מקבילים לשלוש הדרגות שבנפש האדם מישראל (נפש, רוח, נשמה), ומעשר הספירות של כל אחד מעולמות אלה נמשך ניצוץ קדוש אל דרגת הנפש המקבילה לה, ומחיה את הקדושה שבה.
וְעַל כָּל פָּנִים, אֲפִילּוּ לְקַל שֶׁבַּקַּלִּים וּפוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל.
וְעַל כָּל פָּנִים, אֲפִילּוּ לְקַל שֶׁבַּקַּלִּים וּפוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל. הם אינם ממשיכים בדרך חייהם את דרך אבותיהם הקדושים, אבל עדיין הם נפשות ישראל, בנים לאבות ונושאים בתוכם את ירושתם.
נִמְשָׁךְ בְּזִיוּוּגָם נֶפֶשׁ דְּנֶפֶשׁ דְּמַלְכוּת דַּעֲשִׂיָּה, שֶׁהִיא מַדְרֵגָה הַתַּחְתּוֹנָה שֶׁבִּקְדוּשַּׁת הָעֲשִׂיָּה.
נִמְשָׁךְ בְּזִיוּוּגָם נֶפֶשׁ דְּנֶפֶשׁ דְּמַלְכוּת דַּעֲשִׂיָּה, שֶׁהִיא מַדְרֵגָה הַתַּחְתּוֹנָה שֶׁבִּקְדוּשַּׁת הָעֲשִׂיָּה. עולם העשייה הוא התחתון מארבע העולמות, ומלכות דעשייה היא התחתונה מספירות עולם זה, ובמלכות עצמה יש נר"ן (נפש, רוח, נשמה), והבחינה התחתונה שבהן היא נפש. ובנפש עצמה יש נר"ן, והבחינה התחתונה שבהן היא נפש, ונפש זו היא הנקראת כאן: "נפש דנפש דמלכות דעשיה".
וְאַף עַל פִּי כֵן מֵאַחַר שֶׁהִיא מֵעֶשֶׂר סְפִירוֹת קְדוֹשׁוֹת הִיא כְּלוּלָה מִכּוּלָּן.
וְאַף עַל פִּי כֵן מֵאַחַר שֶׁהִיא מֵעֶשֶׂר סְפִירוֹת קְדוֹשׁוֹת הִיא כְּלוּלָה מִכּוּלָּן. גם הדרגות התחתונות ביותר כלולות בדרגות העליונות, וכפי שגם רגלו של אדם, ואפילו ציפורן רגלו, היא עדיין האדם, ויש בה משהו גם משכלו.
עולמות הקדושה מיוחדים בכך שהם קשורים זה בזה וכלולים זה מזה. התכללות זו נובעת מהביטול, שהוא סימנה של הקדושה, לעומת הישות שבקליפה - "לי יאורי ואני עשיתיני" (יחזקאל כט,ג). ה'ישות' של הקליפה עוטפת וסוגרת את הווייתה ואינה משאירה מקום להתקשרות אל האחר. הקדושה, בהיותה בטלה אל הקודש העליון, הרי היא קשורה וכלולה בכל פרטי ההוויה בכללה.
גַּם מֵחָכְמָה דַּעֲשִׂיָּה שֶׁבְּתוֹכָהּ מְלוּבֶּשֶׁת חָכְמָה דְּמַלְכוּת דַּאֲצִילוּת שֶׁבְּתוֹכָהּ חָכְמָה דַּאֲצִילוּת שֶׁבָּהּ מֵאִיר אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא מַמָּשׁ
גַּם מֵחָכְמָה דַּעֲשִׂיָּה שֶׁבְּתוֹכָהּ מְלוּבֶּשֶׁת חָכְמָה דְּמַלְכוּת דַּאֲצִילוּת שֶׁבְּתוֹכָהּ חָכְמָה דַּאֲצִילוּת שֶׁבָּהּ מֵאִיר אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא מַמָּשׁ (וראו לקמן פרק לה בהגהה). הקדושה היא לעולם, בכל דרגה וצורה, קומה שלמה בפני עצמה, 'פרצוף' בלשון הקבלה. ומשום כך כולל בתוכו גם הגרעין הקטן ביותר של קדושה את כל הקדושות עד למעלה מעלה. והקדושה שבתורשת האדם מישראל, אפילו היא בדרגה הנמוכה ביותר, מקפלת בתוכה גם את הדרגות הגבוהות ביותר. נמצא שכל נשמה, גם פחותה שבפחותות, כוללת בתוכה, גם אם בהסתר שבהסתר, את כל עולם הקדושה ואת פוטנציאל הקשר אל הקב''ה בעצמו.
גישה זו היא במובן מסוים אופטימית קיצונית, שהקטן שבקטנים יכול להיות ההתחלה של הגדול שבגדולים, של "הקטן יהיה לאלף" (ישעיה ס,כב), כיוון שהוא נושא בתוכו כביכול את האבות ואת המרכבה בעצמה, אף שהיא מוסתרת, מוקטנת ובלתי מורגשת.
כְּדִכְתִיב: "ה' בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ" .
כְּדִכְתִיב: "ה' בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ" (משלי ג,יט) . ה' יסד את הארץ בכוח החכמה. ובמובן זה החכמה, הבחינה העליונה ביותר, שבה מאיר אור אין סוף ברוך הוא בעצמו, מתגלית דווקא בארץ, היא בחינת המלכות, התחתונה ביותר.
וְ "כּוּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ" .
וְכן: "כּוּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ" (תהלים קד,כד) . החכמה היא הכלי של הקב"ה שבו הוא פועל ומתגלה בעשייה.
וְנִמְצָא כִּי אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא מְלוּבָּשׁ בִּבְחִינַת חָכְמָה שֶׁבְּנֶפֶשׁ הָאָדָם יִהְיֶה מִי שֶׁיִּהְיֶה מִיִּשְׂרָאֵל.
וְנִמְצָא כִּי אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא מְלוּבָּשׁ בִּבְחִינַת חָכְמָה שֶׁבְּנֶפֶשׁ הָאָדָם יִהְיֶה מִי שֶׁיִּהְיֶה מִיִּשְׂרָאֵל. כאמור, כל אחד מישראל, אפילו קל שבקלים ופושע ישראל, יורש מאבותיו ניצוץ של קדושה. ניצוץ הקדושה הזה, שהוא ניצוץ אור אין סוף, חלק אלו־ה ממעל ממש, מלובש בנקודת החכמה שבנפש האדם - ונמצא שהחכמה שבנפש, ראשית גילוי כוחות הנפש, כוללת בתוכה לא רק את מה שיש באדם בגילוי, אלא אף בהסתר, ובהסתר החכמה יש הארת אין סוף ברוך הוא. במקומות אחרים (להלן פרק לה בהגהה) מסביר אדמו"ר הזקן מדוע מתגלה האין סוף דווקא בדרגת החכמה. החכמה, אף שהיא נמנית בין כוחות הנפש המודעים, היא כוח העומד בין התודעה ובין מה שמעל לתודעה, בין ההוויה ובין מה שמעל להוויה. החכמה היא המעבר בין מה שמעבר שאינו מתגלה ובין הגילוי בכוחות הנפש המודעים. בתהליך החשיבה היא 'הניצוץ המבריק' המעביר מתעלומות השכל הקדום, הבלתי מושכל, אל תוך התודעה. כנקודת המעבר בין היש והאַיִן החכמה עצמה היא נקודה בלבד, נקודה של אין, ללא מרחב וללא גבולות, ולכן אפשר שיתלבש בה אור אין סוף.
וּבְחִינַת הַחָכְמָה שֶׁבָּהּ עִם אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא הַמְלוּבָּשׁ בָּהּ מִתְפַּשֶּׁטֶת בְּכָל בְּחִינוֹת הַנֶּפֶשׁ כּוּלָּהּ לְהַחֲיוֹתָהּ מִבְּחִינַת רֹאשָׁהּ עַד בְּחִינַת רַגְלָהּ, כְּדִכְתִיב: "הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְּעָלֶיהָ" .
וּבְחִינַת הַחָכְמָה שֶׁבָּהּ עִם אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא הַמְלוּבָּשׁ בָּהּ מִתְפַּשֶּׁטֶת בְּכָל בְּחִינוֹת הַנֶּפֶשׁ כּוּלָּהּ לְהַחֲיוֹתָהּ מִבְּחִינַת רֹאשָׁהּ עַד בְּחִינַת רַגְלָהּ, כְּדִכְתִיב: "הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְּעָלֶיהָ" (קהלת ז,יב) . החכמה שבנפש היא נקודת הקשר אל מקור החיים של הנפש כולה, שבה הוא מאיר אל תוך הנפש, וזוהי כאמור נקודת המשכן לאור ה' שבנפש. נקודה זו היא בעצם נקודת החיים האמיתית והיחידה של הנפש המחיה את הנפש הזו מתחילתה לסופה. נקודה זו היא בכל אחד מישראל, ויש בה בהעלם, דרגה לפנים מדרגה, אותה בחינה עצמה שהייתה באבות, שהיו מרכבה לשכינה, והיא העושה כל אחד מישראל ל'חלק אלו־ה ממעל'.
דרגה זו אינה מודעת ואינה מתגלה בדרך כלל במצב חיים נורמלי, אבל כאשר במצבים מסוימים (שעוד ידובר עליהם בהרחבה בהמשך) היא נחשפת, היא יכולה לשנות את כל מהותו של האדם ברגע אחד, בהבזק של בהירות מוחלטת שפעמים אין חזרה ממנו אל עולם הצללים היום יומי. הקשר הזה אל הקודש העליון, הנעלם והמסותר מתגלה דווקא בשעה שמנסים לקטוע אותו, כעין תחושת האיום של קטיעת החיים במובן הביולוגי, ואף למעלה מזו, שכן על נקודה זו הוא ילך למות, להינתק אף מהחיים הביולוגיים, ובלבד שלא להינתק מקדושת השם.
[וְלִפְעָמִים מַמְשִׁיכִים פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל נְשָׁמוֹת גְּבוֹהוֹת מְאֹד שֶׁהָיוּ בְּעִמְקֵי הַקְּלִיפּוֹת כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּסֵפֶר גִּלְגּוּלִים].
[וְלִפְעָמִים מַמְשִׁיכִים פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל נְשָׁמוֹת גְּבוֹהוֹת מְאֹד שֶׁהָיוּ בְּעִמְקֵי הַקְּלִיפּוֹת כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּסֵפֶר גִּלְגּוּלִים].
במקומות אחרים מסבירים, שיש נשמות גבוהות הנמצאות בצל שבין התחומים בין הקדושה והטומאה. אלו נשמות גבוהות שבגבוהות, אלא שהן שבויות בתוך הקליפות ואינן יכולות להיחלץ אלא מתוך מערך מיוחד ויוצא דופן. הן כאבני חן יקרות המתגוללות באשפות, ומי שאינו מסתובב שם (ואנשים קדושים עם נשמות קדושות אינם מסתובבים שם) לא ימצא אותן. רק 'פושעי ישראל', אלה שהולכים לאשפות וחיים באשפות, יכולים למצוא ולהוציא משם גם אבני חן יקרות. בכל הדורות היו מגדולי ישראל האמיתיים שהיו בניהם של אנשים שלא היו באותה מהות כלל. הדוגמה הבולטת ביותר של נשמה גדולה עם ייחוס מפוקפק היא נשמתו של המשיח. ייחוסו של המשיח רצוף נקודות שעל גבול הטומאה: יהודה ותמר, רות המואביה ונעמה העמונית (שייחוסן מבנות לוט הוא לעצמו ייחוס פגום), דוד ובת שבע. לנשמת המשיח, שמהותה היא סוף ושלמות גאולת הקדושה מהקליפה, ניתן להגיע רק בדרכים שחלקן נעלמות, דרך אותם זיווגים שאף הם על גבול הקדושה והטומאה.
לאחר שדובר על ניצוץ הקדושה שבכל נפש, שמשכנו בנקודת החכמה שבה, יבואר מהי חכמה זו, מה מקומה בין כוחות הנפש, ומדוע מתלבש דווקא בה אור אין סוף ברוך הוא.
הִנֵּה הַחָכְמָה הִיא מְקוֹר הַשֵּׂכֶל וְהַהֲבָנָה, וְהִיא לְמַעְלָה מֵהַבִּינָה, שֶׁהוּא הֲבָנַת הַשֵּׂכֶל וְהַשָּׂגָתוֹ, וְהַחָכְמָה הִיא לְמַעְלָה מֵהַהֲבָנָה וְהַהַשָָּׂגָה וְהִיא מָקוֹר לָהֶן.
הִנֵּה הַחָכְמָה הִיא מְקוֹר הַשֵּׂכֶל וְהַהֲבָנָה, וְהִיא לְמַעְלָה מֵהַבִּינָה, שֶׁהוּא הֲבָנַת הַשֵּׂכֶל וְהַשָּׂגָתוֹ, וְהַחָכְמָה הִיא לְמַעְלָה מֵהַהֲבָנָה וְהַהַשָָּׂגָה וְהִיא מָקוֹר לָהֶן. החכמה אינה השכל בעצמו. השכל החושב והמשיג כפי שאנו מכירים אותו הוא הבינה, ואילו החכמה היא המקור והכוח שיוצר את השכל. החכמה היא המעבר מן המושג עצמו, שאינו מושכל, אל השכל הפועל, אל ההבנה שלנו בדבר. חשיבה היא תהליך של צירוף וחיבור, של ניתוח וניתוק בין דברים שונים, אבל תהליך זה מתחיל רק מאותה דרגה שיש דבר, שיש רעיון מסוים, והמחשבה מטפלת בו, מפרקת ומרכיבה ומצרפת אותו לדברים אחרים. השלב שבו מופיע הרעיון עצמו, עצם האידיאה שבה מטפל השכל, הוא שלב החכמה, הקודם לשלב הבינה ולהבנה המושכלת.
תהליך המחשבה הוא בדרך כלל מהיר כל כך, שאין לנו אפשרות גם לחשוב וגם להתבונן בו, ולכן אין אנו מבחינים בו בשלבים השונים. רק כאשר מסיבה כלשהי יש האטה בתהליכים אפשר להבחין במעבר בין שלב ההופעה של הרעיון הראשון בחכמה ובין שלב הניתוח והבנייה של התמונה המושכלת בבינה. החכמה היא הניצוץ הראשון של ההכרה, התפיסה הראשונית והחד פעמית של ההכרה, הבלתי מושכלת והבלתי אינטלקטואלית. החכמה היא כברק המבריק, המאיר לרגע את החשכה ומעביר הבזק חד פעמי של תמונה. אחר כך בא תהליך ממושך שבו צריך אדם להבין מה ראה. הוא מפרק את התמונה ומנסה לצרף אותה לתמונות קודמות. שלב זה הוא שלב הבינה, שבו מגיע השכל להבנה ולהשגת הדבר. אין זו פעולה חד פעמית, אלא פעולה של פעימות. פעולת החכמה היא כעין ניצוץ חשמלי המזין פעם אחר פעם פעולה של מנוע. בספרות החב"דית מופיע משל נוסף: אדם מתקשה בבעיה והוא יושב וחוקר ומעיין בה, ולפתע מבריק ברק: 'הנה מצאתי!' אם ישאלו אותו באותה שעה מה מצא, הוא לא יוכל לומר. החכמה היא המקור והכוח של פעולת השכל, אבל כשלעצמה אין היא כלום. הממדים של ההשגה, האורך והרוחב, האפשרות לנתח את הדברים ולבנות אותם שוב, האפשרות להתעמק, למצוא מהם השורשים ומהן התוצאות האפשריות של הדברים - כל אלה הם פעולת "הבנת השכל והשגתו" הבאה לאחר הארת החכמה.
וְזֶהוּ לְשׁוֹן חָכְמָה, כֹּ"חַ מָ"ה,
וְזֶהוּ לְשׁוֹן חָכְמָה, שהיא אותיות: כֹּ"חַ מָ"ה, הוא כוח הביטול. כי 'מה' הוא הביטוי של האין, של הלא כלום, והוא משמש משום כך כביטוי של ענווה וביטול, כמו שאומרים משה ואהרן: "ונחנו מה" (שמות טז,ח), לאמור אנחנו אין אנו כלום, איננו הגורמים והמשפיעים, ולכן: "לא עלינו תלונותיכם" (שם).
שֶׁהוּא מַה שֶּׁאֵינוֹ מוּשָּׂג וּמוּבָן וְאֵינוֹ נִתְפָּס בְּהַשָּׂגָה עֲדַיִין.
שֶׁהוּא מַה שֶּׁאֵינוֹ מוּשָּׂג וּמוּבָן וְאֵינוֹ נִתְפָּס בְּהַשָּׂגָה עֲדַיִין. את כוח החכמה אין אנו מבינים, הוא מגיע אלינו כנתון, כקביעה, כתחושה של אמת שאין אנו יכולים להגדיר אותה, שאין אנו יכולים להסביר מדוע אנו יודעים שדבר מסוים הוא אמת. בשלבים אחרים של ההשגה יש מנגנונים, יש קני מידה, אבל כולם תלויים ויונקים תמיד מאותה יכולת ראשונית בלתי מובנת של אימות, של תפיסת המושאים הראשונית הנובעת מן האין. החכמה היא אפוא "כח מה" משום שהיא שואבת מתוך הלא כלום, מתוך האין שכשלעצמו אינו ניתן לכל הגדרה והשגה.
וְלָכֵן מִתְלַבֵּשׁ בָּהּ אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא דְּלֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵּיהּ כְּלָל .
וְלָכֵן מִתְלַבֵּשׁ בָּהּ אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא דְּלֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵּיהּ כְּלָל (שאין מחשבה תופסת בו כלל) . החכמה היא הדבר שבתוכנו, שאין אנו מסוגלים להשיג אותו. אנו מגיעים אל החכמה שבתוכנו ועומדים משתאים אל מול הלא מושג, שאנו מקבלים את תוצאותיו אבל אין אנו עומדים על מהותו. החכמה היא נקודת המסתורין בהווייתנו, הנקודה שנוכחת בה אף שלעולם אינה נתפסת ואינה מובנת. ולכן, דווקא החכמה היא הכלי בתוכנו להלביש את אור אין סוף ברוך הוא, שאין כל מחשבה יכולה להשיג אותו.
אור אין סוף - "לית מחשבה תפיסא ביה", ומה שנתפס במחשבה הוא בוודאי אינו אור אין סוף ברוך הוא. זו כעין הגדרה שלילית: מה שאנו תופסים הוא בוודאי לא אור אין סוף, ולכן אם אפשר לאור אין סוף, לכוח האלוקי, להתגלות - הרי זה באותה נקודה שבנפש שהיא עצמה בלתי מושגת. שאלו פעם את הרבי מקוצק בעניין זה של הבנת דרכי ה', מדוע עושה ה' כך או אחרת. ענה הרבי מקוצק בניסוח אופייני לו: "אלוקים כזה שכל טיפה סרוחה יכולה להבין אותו - לא שווה שיעבדו אותו!" זו אינה לשון מעודנת, אבל היא מבטאת בדרך שונה אותה נקודה עצמה. האלוקי אינו יכול להתגלות בדבר הנתפס והנמדד, להיות מוגדר בגבולות כלשהם. הוא יכול להיתפס רק באותו חלק בהווייתנו שהוא עצמו לא מוגדר, לא ניתן לקביעה ולמסמור במקום כלשהו, וכפי שאמרו על הכתוב: "יושב בסתר עליון" (תהלים צא,א) - העליון יושב בסתר, משום שכעליון הוא אינו יכול להיות בהתגלות.
וְלָכֵן כָּל יִשְׂרָאֵל, אֲפִילּוּ הַנָּשִׁים וְעַמֵּי הָאָרֶץ הֵם מַאֲמִינִים בַּה'. שֶׁהָאֱמוּנָה הִיא לְמַעְלָה מִן הַדַּעַת וְהַהַשָּׂגָּה.
וְלָכֵן כָּל יִשְׂרָאֵל, אֲפִילּוּ הַנָּשִׁים וְעַמֵּי הָאָרֶץ שאינם יודעים, שלא למדו מעולם ושלא התחנכו להכרת היהדות ולהתעמקות בה, גם הֵם מַאֲמִינִים בַּה'. וכפי שרואים וכפי שאומרים שישראל "מאמינים בני מאמינים" (שבת צז,א), שכל ישראל יש בהם את כוח האמונה. והטעם הוא שֶׁהָאֱמוּנָה הִיא לְמַעְלָה מִן הַדַּעַת וְהַהַשָּׂגָּה. ההתקשרות עם האלוקי בדרך האמונה יכולה להתקיים גם באנשים שאין להם כל הבנה והשגה באלוקי, כיוון שאין היא קשורה ושייכת לדעת והשגה. חיסרון בהבנה ובהשכלה אינו פגם באמונה. האמונה אינה יונקת מהבנה ומהשגה, אלא ממקור אחר לגמרי הקשור בדרגת החכמה שבנפש, שאינה מודעת, אינה מובנת ואינה מושכלת. ולפיכך, אל מה שהשכל אינו מגיע - האמונה יכולה להגיע, משום שהיא "למעלה מן הדעת וההשגה".
כִּי "פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר וְעָרוּם יָבִין "
כִּי כמו שכתוב: "פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר וְעָרוּם יָבִין לַאֲשֻׁרוֹ " (משלי יד,טו). כדי להבין צריך להיות נבון וצריך להיות משכיל, אבל כדי להאמין - אפילו פתי יכול להאמין. הדברים אינם אמורים בשבחו של הפתי, אלא בשבחה של האמונה, לומר שהאמונה מגיעה אפילו אל הפתי. לא ניתן להגיע אל דבר שבמושכלות מבלי לעבור שלבים מסוימים של הכרה, בעוד שלגבי האמונה שלבים אלה אינם רלוונטיים. אדם יכול להאמין בדברים שהם מורכבים ומסובכים הרבה מעבר ליכולת השגתו. אין זה אומר שאדם שיש לו הבנה והשגה, בהכרח קשה לו יותר להגיע לאמונה, אבל זה אומר שהאמונה נובעת ממקור אחר, שאין לו קשר להבנה ולהשגה. השכלה והבנה דרושות כדי להגיע ל'תמונה', כדי שיראה את ה' ניצב עליו, אבל המאמין אינו זקוק לתמונה כלשהי. הוא מאמין, ואמונתו אינה זקוקה להגדרה במה הוא מאמין.
ו לְגַבֵּי הקב"ה, שֶׁהוּא לְמַעְלָה מִן הַשֵּׂכֶל וְהַדַּעַת, וְלֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵּיהּ כְּלָל הַכֹּל כִּפְתָיִים אֶצְלוֹ יִתְבָּרַךְ.
יש דברים שרק פתיים מאמינים בהם, כיוון שאנשים נבונים מבינים ומשיגים אותם בשכלם. ואולם לְגַבֵּי הקב"ה, שֶׁהוּא לְמַעְלָה מִן הַשֵּׂכֶל וְהַדַּעַת, וְלֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵּיהּ כְּלָל (ואין מחשבה תופסת בו כלל). לא רק מחשבה מסוימת של אדם מסוים אינה תופסת, אלא כל מחשבה, שכן הקב"ה הוא למעלה ממהותו של כוח המחשבה בכל דרגה, ולגביו הַכֹּל כִּפְתָיִים אֶצְלוֹ יִתְבָּרַךְ. לגבי אותם תחומים ש'מחשבה תפיסא ביה', הפתיות היא חיסרון, והאמונה היא ביטוי של חיסרון. לגבי המהות, שהיא מעצם הגדרתה בלתי מובנת ובלתי ניתנת להשגה כלשהי, אין כל הבדל בין הפתי והחכם. שניהם אינם מבינים, ושניהם יכולים להאמין במידה שווה. לגבי דבר שניתן להבנה אפשר לומר שיש חכם, כלומר מי שמסוגל להבין, ויש פתי, שאינו מסוגל להבין. מה שאין כן לגבי הקב"ה, כיוון שהוא בלתי ניתן לכל השגה - הכול אצלו כפתיים. מבחינה זו כל ההבדל בין החכם והפתי אינו אלא בנקודה אחת: הפתי אינו יכול להבין גם את הפער, את התהום של חוסר הבנה, והחכם לעומת זאת מבין לפחות שאינו מסוגל להבין.
כְּדִכְתִיב: "וַאֲנִי בַעַר וְלֹא אֵדָע בְּהֵמוֹת הָיִיתִי עִמָּךְ" "וַאֲנִי תָמִיד עִמָּךְ וגו'" כְּלוֹמַר שֶׁבָּזֶה שֶׁאֲנִי בַּעַר וּבְהֵמוֹת אֲנִי תָּמִיד עִמָּךְ.
כְּדִכְתִיב: "וַאֲנִי בַעַר וְלֹא אֵדָע בְּהֵמוֹת הָיִיתִי עִמָּךְ" (תהלים עג,כב). מעבר לכל מה שיכול אדם להיות במגעים הבין אנושיים, כלפי הקב"ה הוא "בהמות הייתי עמך". ובזה שהוא בער ובהמות עם הקב"ה - "וַאֲנִי תָמִיד עִמָּךְ וגו'" (שם פסוק כג), הוא יהיה תמיד עם הקב"ה. כְּלוֹמַר שֶׁבָּזֶה שֶׁאֲנִי בַּעַר וּבְהֵמוֹת אֲנִי תָּמִיד עִמָּךְ. כאשר אדם נפתח לקבל ולהאמין בזה שאינו ניתן להשגה - אין הוא תלוי עוד בהבנה ובהשגה, ולכן הוא "תמיד עמך", בין שהוא משיג כעת ובין שאינו. יותר מזה, הניסיון להשיג את הבלתי ניתן להשגה אינו מקדם ואף יכול להרחיק את האדם מהאמונה, אבל בזה שהוא מגדיר את עצמו כ''בער" ו"בהמות", הוא מגיע להיות "תמיד עמך".
וְלָכֵן אֲפִילּוּ קַל שֶׁבַּקַּלִּים, וּפוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל, מוֹסְרִים נַפְשָׁם עַל קְדוּשַּׁת הַשֵּׁם עַל הָרוֹב, וְסוֹבְלִים עִינּוּיִם קָשִׁים שֶׁלֹּא לִכְפּוֹר בַּה' אֶחָד, וְאַף אִם הֵם בּוּרִים וְעַמֵּי הָאָרֶץ וְאֵין יוֹדְעִים גְּדוּלַּת ה'.
נקודת האמונה היא אפוא למעלה מההשגה. ההשגה היא בדרגת הבינה, והאמונה מתייחסת לנקודת החכמה כשלעצמה, שלפני הבינה, נקודת החכמה הקולטת דברים בלי לנתח אותם ובלי להבין אותם. נקודה זו מצויה כאמור בנפשו של כל אחד מישראל, וְלָכֵן אֲפִילּוּ קַל שֶׁבַּקַּלִּים, אדם קל דעת המזלזל במצוות, שלעולם לא העסיק עצמו בכובד ראש בענייני אמונה ולא נתן דעתו למעשיו, וּפוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל, הם אותם שהרבו לעבור עבירות, לא מקלות הדעת אלא בזדון ובדעת, גם הם מוֹסְרִים נַפְשָׁם עַל קְדוּשַּׁת הַשֵּׁם עַל הָרוֹב, וְסוֹבְלִים עִינּוּיִם קָשִׁים שֶׁלֹּא לִכְפּוֹר בַּה' אֶחָד, וְאַף אִם הֵם בּוּרִים וְעַמֵּי הָאָרֶץ וְאֵין יוֹדְעִים גְּדוּלַּת ה'. ספר הכוזרי, שיש בו צדדים דומים לספר זה בעניין המעמד הביולוגי כמעט של הקדושה בתוך עם ישראל, מעמיד את נקודת הייחוד של ישראל על אנשי המעלה שיש בו (ראו מאמר ראשון, קג ו-קט). "עם סגולה" הוא העם שיש לו אבות כשל עם ישראל, ו"ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט,ו) הוא העם שיש בו נביאים וחכמים גדולים המגיעים לדבקות ב'עניין האלוקי'. לעומת זאת, בספר זה מעביר אדמו"ר הזקן את מוקד הקדושה, את נקודת הייחוד של עם ישראל, לכיוון אחר. האבות והנביאים, התנאים והאמוראים, הם אנשים מיוחדים, אנשים קדושים, אבל אין הם המהווים "ממלכת כהנים וגוי קדוש". "כי מי גוי גדול וגו'" (דברים ד,ז) אינו זה שיש בו נביאים וקדושים המוסרים נפשם על קדושת השם, אלא העם שיש בו גנבים ופרוצות שגם הם מוסרים נפשם על קדושת השם. הייחוד היהודי אינו בזה שפלוני שלמד והעמיק וקשור בעניין האלוקי קם ברגע של הכרעה ומסר נפשו על קדושת השם. גם זה עניין גדול, אבל כאשר היהודי הפשוט שבפשוטים, שלא למד ולא התבונן מעולם, מגיע לרגע של הכרעה, וגם הוא מוסר נפשו על קדושת השם - זהו גילוי היחס הפנימי שבפנימי אל הקדושה, שהוא מעבר לכל דרגה אנושית, שהוא קשר אמיתי שאינו תלוי בדבר.
וְגַם בַּמְּעַט שֶׁיּוֹדְעִים אֵין מִתְבּוֹנְנִים כְּלָל.
וְגַם בַּמְּעַט שֶׁיּוֹדְעִים אֵין מִתְבּוֹנְנִים כְּלָל. שהרי גם השגה קטנה אפשר שתמלא את כל אישיותו של אדם, ובאותה שעה היא פועלת עליו כשם שפועלת השגה גדולה על אדם גדול. כלומר, כאשר אדם גם מתבונן במה שהשיג, כאשר הוא עוסק בו ומעמיק בו והופך אותו לעניין עיקרי בחייו, הרי גם אם ההשגה עצמה היא השגה קטנה, היא יכולה לקבל ממדים גדולים יותר ויותר בתוך הווייתו ולהיות לנושא העיקרי של חייו. אך קלי קלים אלה אינם מתבוננים אף במעט שיודעים.
וְאֵין מוֹסְרִים נַפְשָׁם מֵחֲמַת דַּעַת וְהִתְבּוֹנְנוּת בה' כְּלָל. אֶלָּא בְּלִי שׁוּם דַּעַת וְהִתְבּוֹנְנוּת, רַק כְּאִלּוּ הוּא דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר כְּלָל לִכְפּוֹר בה' אֶחָד, בְּלִי שׁוּם טַעַם וְטַעֲנָה וּמַעֲנֶה כְּלָל.
וְאֵין מוֹסְרִים נַפְשָׁם מֵחֲמַת דַּעַת וְהִתְבּוֹנְנוּת בה' כְּלָל. במקומות אחרים מבואר שעניין מסירות נפש הוא במהותו למעלה מן הדעת. אדם אינו מוסר את נפשו משום שעיין וחקר ודרש, אֶלָּא בְּלִי שׁוּם דַּעַת וְהִתְבּוֹנְנוּת, רַק כְּאִלּוּ הוּא דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר כְּלָל לִכְפּוֹר בה' אֶחָד, בְּלִי שׁוּם טַעַם וְטַעֲנָה וּמַעֲנֶה כְּלָל. כאשר אדם מישראל מגיע לנקודה זו של ברירה בין אמונה לכפירה, זו כבר אינה נקודה שצריך להתדיין עליה. ברור לו בבירור גמור שאין הוא יכול לעזוב את ה' בכל מקרה בכל אופן ובכל מחיר. כפי שייאמר בהמשך, בזמן כזה של מבחן מסירות הנפש מתגלה בנפש נקודה של בהירות, של ודאות ללא ספק. כאן אין כלל מקום לוויכוח, לטוען ונטען, שכן הדברים ברורים לאדם בבירור גמור שאין הוא יכול לפקפק בו, למרות שאילו היה צריך להתווכח לא יכול היה להוכיח דבר. זו תחושה של ודאות מעין זו שאדם חש לגבי עצם הווייתו, לגבי זה שהוא חי או אינו חי, אותה הרגשה של בהירות גמורה לגבי מציאות העולם, שאדם אינו צריך להוכיח אותה ואינו מסוגל להוכיח אותה, אבל היא ברורה לו בבהירות ובוודאות גמורה. ואותה בהירות של ודאות מוחלטת נמצאת גם בקל שבקלים מישראל באותה שעה שמעמידים אותו לפני המבחן האמיתי שלו, המבחן האחרון והמוחלט: להיות עם הקב"ה או לכפור בו? באותה שעה, מה שאדם חשב כל ימיו, מה שידע ומה שלא ידע, אינו רלוונטי ואינו משנה. כשם שעצם הווייתו ודאית לו - כך ודאי לו שאין הוא יכול שלא להיות קשור אל הקב"ה.
וְהַיְינוּ מִשּׁוּם שֶׁה' אֶחָד מֵאִיר וּמְחַיֶּה כָּל הַנֶּפֶשׁ עַל יְדֵי הִתְלַבְּשׁוּתוֹ בִּבְחִינַת חָכְמָה שֶׁבָּהּ שֶׁהִיא לְמַעְלָה מִן הַדַּעַת וְהַשֵּׂכֶל הַמּוּשָּׂג וּמוּבָן.
וְהַיְינוּ מִשּׁוּם שֶׁה' אֶחָד מֵאִיר וּמְחַיֶּה כָּל הַנֶּפֶשׁ עַל יְדֵי הִתְלַבְּשׁוּתוֹ בִּבְחִינַת חָכְמָה שֶׁבָּהּ שֶׁהִיא לְמַעְלָה מִן הַדַּעַת וְהַשֵּׂכֶל הַמּוּשָּׂג וּמוּבָן. ברגע שאדם מישראל מוצב בנקודה שבה הוא מרגיש שהוא מתנתק מהקשר אל הקדושה העליונה, מתחיל לפעול בתוכו מנגנון מסוג אחר, בדומה למנגנונים שמופעלים באדם בשעת סכנה, המסלקים מעצורים, כאבים ומיחושים, ידיעות וחששות. המנגנון מופעל, אם להשתמש בדימוי גולמי ביותר, כמו השפעה פוסט היפנוטית. אדם מקבל אות, שומע מילה מסוימת, רואה מראה מסוים, ומאותה שעה הוא מופעל שלא תחת שליטתו המודעת. מעין זה קורה ליהודי כאשר הוא מגיע לנקודה זו שלפני הינתקות. כל חייו הקודמים, כל מה שהיה, כל מה שחשב וידע, נדחים הצידה, והוא פועל בצורה אחרת לגמרי. ברגע כזה עולה האמונה מתוך החכמה שבנפש ושוטפת את כל אישיותו. אין הוא חושב עוד בכלים המחשבתיים הרגילים שלו, אין הוא פועל כפי שהיה פועל עד עתה - אלא כוח עצום שמעבר עוטף אותו ומפעיל אותו באופן אחר.
את הכוח הזה, את היכולת שבכל אדם מישראל להידבק בה' אחד עד כלות הנפש, יוביל אדמו"ר הזקן בפרקים הבאים גם לכיוון אחר - לא רק כדי למות על קדושת השם, אלא בעיקר כדי לחיות על קדושת השם. לצורך זה הוא מעמיד את המוקד של קידוש השם כמוקד מתמיד של חיים. היחס כלפי כל מצווה או עבירה הוא נקודת הכרעה אישית: אני בעד הקב''ה או נגדו? את ההכרעה הזו לא צריך להשאיר רק לנקודת משבר יוצאת מהכלל של החיים, כיוון שהיא נמצאת לאמיתו של דבר בכל נקודה שבה אדם מחליט: אני בעד מצווה או נגד מצווה? בעד עבירה או נגד עבירה? וברגע שאדם יהיה מודע לכך, שגם זו נקודת מבחן - אין עוד ספק מה תהיה ההכרעה שלו. אדם שמוכן למות על קידוש השם, יהיה מוכן ללא ספק לוותר גם על תאווה אחת בשביל קידוש השם. עם זאת, כפי שימשיך ויבאר, יש קושי בדבר. אין זה פשוט לבודד את נקודות החיים שיהיו מבוססות על קידוש השם מתמיד, יום יומי, רגע אחר רגע. אין זה פשוט לחיות כך, במודעות של קידוש השם, לא רגע אחד בלבד, אלא יום יום, בכל רגע בחיים.