וּבָזֶה, יוּבָן מַה שֶּׁכָּתוּב: "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂוֹתוֹ

וּבָזֶה, באמור בפרק הקודם, יוּבָן מַה שֶּׁכָּתוּב: "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂוֹתוֹ" (דברים ל,יד). בשלב זה אפשר להתחיל ולהבין מה שכתוב בפסוק זה, המופיע בשער הספר והמשמש מוטו לספר כולו.

דְּלִכְאוֹרָה הוּא בִּלְבָבְךָ נֶגֶד הַחוּשׁ שֶׁלָּנוּ.

דְּלִכְאוֹרָה הוּא בִּלְבָבְךָ נֶגֶד הַחוּשׁ שֶׁלָּנוּ. האמירה שדברי התורה הם לא רק קרובים לאומרם (בפה) ולעשותם, אלא גם קרובים ללב, שקל הדבר להגיע להרגשת אהבה בלב בקיום התורה והמצוות, היא לכאורה נגד מה שרואים במציאות. הדבר לא רק שאינו קרוב - הוא כמעט בלתי אפשרי.

[וְהַתּוֹרָה הִיא נִצְחִית].

[וְהַתּוֹרָה הִיא נִצְחִית]. הערה זו שבסוגריים, החוזרת הרבה בדברי אדמו"ר הזקן ומקורה בדברי הבעש"ט, היא מההנחות החשובות ביותר בחסידות. האמירה היא שדברי התורה לא נאמרו לזמן מסוים ולאנשים מסוימים בלבד, אלא הם אמורים לכל זמן ומכוונים לכל אחד. ולכן אין לתרץ את השאלה ולומר שפסוק זה נאמר לדורו של משה רבינו דווקא, לאותם שיצאו ממצרים, שעמדו בהר סיני וקיבלו את התורה. בהכרח יש להבין את הדברים כמכוונים לכל זמן, וגם אלינו.

שֶׁאֵין קָרוֹב מְאֹד הַדָּבָר לְהַפֵּךְ לִבּוֹ מִתַּאֲווֹת עוֹלָם הַזֶּה לְאַהֲבַת ה' בֶּאֱמֶת.

והרי כפי שרואים, שֶׁאֵין קָרוֹב מְאֹד הַדָּבָר לְהַפֵּךְ לִבּוֹ מִתַּאֲווֹת עוֹלָם הַזֶּה לְאַהֲבַת ה' בֶּאֱמֶת. ברור שאין זה עניין של מה בכך שאדם יהפוך את ליבו מאהבות העולם לאהוב את ה'. אדם השקוע בענייני עולם הזה, שליבו נתון לעסקיו, לרצונותיו ולהנאותיו שבעולם הזה, רחוק הדבר שיהפוך את ליבו לאהבת ה'.

וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּגְּמָרָא אַטּוּ יִרְאָה מִילְתָא זוּטַרְתִּי הִיא?

וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּגְּמָרָא (ברכות לג,ב): אַטּוּ יִרְאָה מִילְתָא זוּטַרְתִּי הִיא? (וכי יראה, יראת שמיים, דבר קטן הוא?). על הכתוב: "מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה" (דברים י,יב) שואלים בגמרא: וכי יראת שמיים עניין של מה בכך הוא, שכביכול אין ה' מבקש רק "כי אם ליראה"? והלוא כדי להשיג יראת שמיים משקיעים אנשים את כל כוחם ונאבקים כל ימיהם.

וְכָל שֶׁכֵּן אַהֲבָה.

וְכָל שֶׁכֵּן אַהֲבָה. אהבת ה' היא מידה שקשה יותר להגיע אליה מיראת ה'. יראה היא במהותה מידה פסיבית, ואין היא דורשת את המאמץ, את השינוי וההתלהבות שדורשת האהבה. ומכל מקום, כפי שרואים, כדי שיהיו הדברים נוגעים בליבו של אדם, ליראה וכל שכן לאהבה את ה' - אין קרוב הדבר כלל.

וְגַם, אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל, דְּצַדִּיקִים דַּוְקָא לִבָּם בִּרְשׁוּתָם

וְגַם, אם להוסיף על הקושי שרואים במציאות, אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל, דְּצַדִּיקִים דַּוְקָא לִבָּם בִּרְשׁוּתָם (בראשית רבה פרשה לד,י). אבל סתם אדם, אין ליבו ברשותו, והוא צריך להיאבק כל ימיו שלא יהיה הוא ברשות ליבו. סתם אדם אינו מגיע לכך שיתהפך גם ליבו בקרבו מייד כשהוא מחליט שראוי להיות קרוב אל ה'. אנו רואים זאת בינינו, ומסתבר שגם חז"ל היו סבורים שהדבר הוא בכוחם של צדיקים בלבד. וכאמור, אין התורה ואין הספר הזה עוסקים בצדיקים בלבד.

אֶלָּא, דְּ"לַעֲשֹוֹתוֹ". רוֹצֶה לוֹמַר, הָאַהֲבָה הַמְּבִיאָה לִידֵי עֲשִׂיַּית הַמִּצְוֹת בִּלְבַד.

אֶלָּא, ההסבר הוא שהאהבה האמורה בפסוק זה היא דווקא האהבה דְּ"לַעֲשֹוֹתוֹ". רוֹצֶה לוֹמַר, הָאַהֲבָה הַמְּבִיאָה לִידֵי עֲשִׂיַּית הַמִּצְוֹת בִּלְבַד. דברים אלה קשורים במהותו של הבינוני כפי שהוסברה בפרקים הקודמים. מהות זו עומדת על ההבחנה (הבסיסית בספר זה) בין ההוויה הפנימית של הרגשת הלב ובין הוויית המעשה, מה שעושה האדם בפועל כדי לבטא את אהבתו; שכן אדם יכול להתנהג ולפעול באופן מסוים משום שכך הוא מבין וכך הוא רוצה, גם אם אינו מרגיש בהתאם. כאשר נאמר ש"קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו", אין הכוונה שיהיה דווקא באופן הראשון, ביצירת רגש חי ובוער, כמו "באהבתה תשגה תמיד" (משלי ה,יט) או ''חולת אהבה אני" (שיר השירים ב,ה), אלא באופן שתהיה, על כל פנים, גורמת לו לעשות מעשה של אהבה. "בלבבך" שבאופן הזה אינו מגיע לא לעומק החוויה שבהדגשת האהבה הגלויה ולא לעוצמתה, אבל עדיין זו קרויה אהבה ו"בלבבך"'.

שֶׁהִיא רְעוּתָא דְּלִבָּא בְּתַעֲלוּמוֹת לֵב, גַּם כִּי אֵינָהּ בְּהִתְגַּלּוּת לִבּוֹ כְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ.

אהבה זו אמנם אינה אהבה מבחינת החוויה, אבל היא אהבה פנימית ונסתרת שֶׁהִיא מכל מקום רְעוּתָא דְּלִבָּא (רצון הלב), תשוקת הלב הפנימית, הנמצאת בְּתַעֲלוּמוֹת לֵב, בסתרי ליבו של האדם מישראל. גַּם כִּי אֵינָהּ בְּהִתְגַּלּוּת לִבּוֹ כְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ. אין 'קרוב הדבר', וגם אין כל אדם נזקק לעורר את האהבה עד שתפעל כחוויה ערה, לוהטת כרשפי אש. די בכך שיעורר אהבה בדרגה כזו שתפעיל אותו - כעין החלטה פנימית המובילה את חיי המעשה.

וְדָבָר זֶה קָרוֹב מְאֹד וְנָקֵל לְכָל אָדָם אֲשֶׁר יֵשׁ לוֹ מוֹחַ בְּקָדְקָדוֹ.

וְדָבָר זֶה קָרוֹב מְאֹד וְנָקֵל לְכָל אָדָם אֲשֶׁר יֵשׁ לוֹ מוֹחַ בְּקָדְקָדוֹ. וכי יש אדם שאין לו מוח? אלא הכוונה היא לממד של שכל שיש בנפשו של אדם, לקול של שכל בנפשו ששונה מקול הלב. הלב כשלעצמו אינו יכול להכיל סתירות, מה שאין כן השכל שיכול תמיד, בכל דרגה, להעמיד גישה אחרת - אחרת משכל מסוים ואחרת מרגש קיים. השכל יכול לומר: זה מושך, אבל מצד שני זה מסוכן; לא מתחשק לי, אבל זה חשוב ורצוי. ולכן, גם בלי אהבה גלויה בלב, ואפילו נגד אהבה גלויה, הוא יכול לפעול אחרת מכוח ה'אהבה' שבתבונות מוחו ותעלומות ליבו.

כִּי מוֹחוֹ בִּרְשׁוּתוֹ וְיָכוֹל לְהִתְבּוֹנֵן בּוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר יַחְפּוֹץ.

כִּי מוֹחוֹ של אדם בִּרְשׁוּתוֹ וְיָכוֹל לְהִתְבּוֹנֵן בּוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר יַחְפּוֹץ. לאדם אין שליטה על הווייתו הרגשית, אין הוא יכול לצוות על עצמו לאהוב או לשנוא, לחשוק או לא לחשוק. לעומת זאת מוחו של אדם הוא ברשותו במובן זה שהוא יכול להחליט בכוח הרצון שבמוחו לחשוב על דברים מסוימים ולא לחשוב על אחרים. מובן שגם החלטה כזו יכולה להתערער על ידי הרהורים הבאים ממקורות אחרים, אבל תמיד יכול הוא לשוב ולכוון את המחשבה לגבולות רצונו.

וּ כְּשֶׁיִּתְבּוֹנֵן בּוֹ בִּגְדוּלַת אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא מִמֵּילָא יוֹלִיד בְּמוֹחוֹ, עַל כָּל פָּנִים, הָאַהֲבָה לַה' לְדָבְקָה בּוֹ בְּקִיּוּם מִצְוֹתָיו וְתוֹרָתוֹ.

וּבאשר אדם יכול להשתמש במוחו כפי שיחליט ברצונו, הרי כְּשֶׁיִּתְבּוֹנֵן בּוֹ בִּגְדוּלַת אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא מִמֵּילָא יוֹלִיד בְּמוֹחוֹ, עַל כָּל פָּנִים, הָאַהֲבָה לַה' לְדָבְקָה בּוֹ בְּקִיּוּם מִצְוֹתָיו וְתוֹרָתוֹ. אדם יכול לכוון את עצמו לחשוב על גדולת אין סוף כמו שהוא יכול לכוון את עצמו לחשוב בדברים אחרים. אנשים רבים שהולכים בשעה מסוימת למקום עבודתם עוסקים שם, גם במחשבה, בנושאים שלא תמיד מושכים את ליבם, אלא שהם כופים את עצמם לחשוב בהם. כך יכול כל אדם לכוון את דעתו, למקד את מחשבתו בנושא מסוים לפי בחירתו, וכאשר יכוון את עצמו להתבונן בנושאים המעוררים את אהבת ה' - ממילא תתעורר אהבת ה' במוחו. כפי שהוסבר, אהבה במוח אינה אהבה בלב. אהבת ה' שבמוח היא ההכרה שראוי לאהוב את ה', היא הטיה שכלית בעד, אבל זו עדיין אינה החוויה האמוציונלית עצמה אלא רק השכל שבה, ההכרה שיש להרגיש. אין היא סוחפת את האדם בסערה רגשית, אבל גם היא יכולה להביא אותו לאותן מסקנות מעשיות בקיום התורה והמצוות. וכבכל עניין, כאשר הוא יבין שדבר מסוים הוא טוב עבורו ונכון לעשותו, הוא יפעל בהתאם לכך, ובסופו של דבר יעשה אותו.

וְזֶה כָּל הָאָדָם .

וְזֶה כָּל הָאָדָם (לשון הכתוב בקהלת יב,יג: "סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם") . בסיכום כל התהליכים שבנפש האדם נמצאת העשייה, ובסוף בזה הוא נבחן אם התהליכים הביאו אותו לקיום המצוות. העובדה שאדם עושה את המעשה, והוא עושה אותו מתוך רצונו הנפשי - "זה כל האדם". יש יחידי סגולה ויש דרישות ליחידי סגולה, לנפילים אשר בארץ, אבל לא כל אדם נדרש לחכות לאהבה בוערת בלב, אלא די לו בעשייה שתהיה על כל פנים מרצונו.

כִּי "הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם" כְּתִיב שֶׁהַיּוֹם הוּא עוֹלָם הַמַּעֲשֶׂה דַּוְקָא.

כִּי "הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם" כְּתִיב (דברים ז,יא) שֶׁהַיּוֹם הוּא עוֹלָם הַמַּעֲשֶׂה דַּוְקָא. "היום" הוא העולם הזה, עולם המעשה - מופע אחד, 'יום' אחד - שהוא הזמן "לעשותם". ביטויו של האדם על ידי מעשיו הוא משום כך האלמנט המרכזי והקובע ולא תחושותיו והרגשותיו במצב זה. בעולם המעשה הדברים הנעשים בפועל הם הדברים הקובעים את המציאות. לא רק מבחינת חיי העולם הזה כפשוטם, אלא גם בתפיסה רחבה של כלל העולמות. אדם שעושה רע, גם אם בפנימיות ליבו יש מחשבות טובות - הוא בסיכומו של דבר אדם רע; אדם הפועל טוב בתוך עולם המעשה ומפעיל אחרים בכיוון זה, גם אם בפנימיות ליבו הוא אכול ספקות ותאוות רעות - הוא אדם טוב.

וּלְמָחָר כו' כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר.

וּלְמָחָר כו', לעולם הבא, הרוחני - "לקבל שכרם" (עירובין כב,א). כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר. העולם הזה הוא כאמור עולם העשייה בלבד, שבו אין אדם מגיע להתייחסות שלמה של כל חלקי נפשו, במחשבה ובהרגשה, עם המעשים שהוא עושה. רק "למחר", לעת אשר יגיע האדם להשלמת התייחסותו הנפשית עם הדברים שעשה בעולם המעשה - יגיע הזמן "לקבל שכרם". אילו יכול היה האדם בעולם הזה להרגיש את כל שלמות הטוב והקדושה שיש במצווה אחת שהוא עושה - הוא לא היה עושה עוד דבר מלבד מצוות. העונג שיש במצווה אחת הוא מעל ומעבר לכל העונג שיכול לספק העולם הזה, שכן אין העולם הזה במהותו מקום של קבלת שכר. זה עולם שבו לומר: "קרבת אלהים לי טוב" (תהלים עג,כח) יכול אדם אחד מאלף, ואף פחות מכן. קרבת אלוקים נעשית טוב מוחשי ורגשי רק "למחר", לעת אשר תוכל הנפש לשאת את רוב השכר, את עוצמת הרגש ורוב העונג שיש במעשה המצוות.

וְהַמּוֹחַ שַׁלִּיט בְּטִבְעוֹ וְתוֹלַדְתּוֹ עַל חָלָל הַשְּׂמָאלִי שֶׁבַּלֵּב. וְעַל פִּיו וְעַל כָּל הָאֵבָרִים שֶׁהֵם כְּלֵי הַמַּעֲשֶׂה.

וְהַמּוֹחַ שַׁלִּיט בְּטִבְעוֹ וְתוֹלַדְתּוֹ עַל חָלָל הַשְּׂמָאלִי שֶׁבַּלֵּב. המוח אינו שליט רק בעצמו, לחשוב בכל אשר יחפוץ, הוא שליט גם בתחום החוויה האמוציונלית, וְעַל פִּיו של האדם וְעַל כָּל הָאֵבָרִים שֶׁהֵם כְּלֵי הַמַּעֲשֶׂה. שלטון זה אינו בדרך של גזרה מלמעלה, אלא חלק ממבנה נפשו של האדם. המוח אינו יכול לשלוט על הלב שלא יחשוק בדברים שאינם ראויים לחשוק בהם לפי הבנתו, אבל הוא יכול לשלוט על הלב שלא יפתח את החשק הזה. במובן זה יש לאדם בטבעו, בעצם התבנית שהוא בנוי בה, די שלטון כדי לא להניח לעצמו לפתח תחושות ורציות המנוגדות להכרתו. מובן שיש גבולות לשלטון זה, ואם אדם מניח לעצמו לפתח תחושות כאלו מעבר לגבול מסוים - שוב לא יוכל לשלוט בהן. את המפלצת שהוא עצמו יצר, גידל וטיפח - הוא לא יוכל לעצור כבר מאותה שעה. אבל כל עוד הוא נתון בדעתו, יש לו אפשרות לשלוט על ליבו, על פיו ועל מעשיו. הפה אינו מדבר מעצמו אלא מתוך רצייה, וכן שאר האיברים אינם פועלים אוטומטית, מרצונם שלהם, אלא מדעתו של האדם, מתוך רצייה והחלטה שבהכרה השכלית.

כאן מוסיף אדמו"ר הזקן הערה חריגה בספר זה, שכן הספר בכללו הוא 'ספר של בינונים', והערה זו נוגעת ל'רשעים'. ונראה לומר, שהערה זו, בנוסף לחשיבותה הרבה עבור אלה שהם כעת בגדר 'רשעים', חשובה גם עבור הבינוני. הפרקים הקודמים עסקו לא מעט בתיחומו של הבינוני כלפי מעלה, ביחס לצדיק, ואף הוסבר כמה חשוב הדבר. הערה זו באה לתחם את הבינוני גם כלפי מטה, ביחס לרשע. וחשיבות הדבר היא מפני שהאדם עלול להגיע לשם, ועליו לדעת כי במצבים אלה הכללים משתנים והוא נדרש לעבודה מסוג אחר, וכפי שיבואר.

אִם לֹא מִי שֶׁהוּא רָשָׁע בֶּאֱמֶת.

אִם לֹא מִי שֶׁהוּא רָשָׁע בֶּאֱמֶת. רצונו של אדמו"ר הזקן לומר, שעד כאן אין הוא מדבר באנשים יוצאי דופן אלא באנשים רגילים, באותם אנשים שיכולים להיות בינונים. אדם כזה יכול שלא להיות כעת בינוני בשלמות, הוא אף יכול להיות רשע לפעמים, אבל הוא מסוגל בכל עת להיעשות בינוני, משום שמוחו שליט על ליבו, ואפשר שיהיה ליבו ברשותו להטותו לאשר יחפוץ. מה שאין כן מי שהוא "רשע באמת" - לא רשע משום שעשה מעשה רע או שחשב מחשבה רעה, אלא משום שהוא רשע באמת.

כְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל: שֶׁהָרְשָׁעִים הֵם בִּרְשׁוּת לִבָּם וְאֵין לִבָּם בִּרְשׁוּתָם כְּלָל .

וכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל: שֶׁהָרְשָׁעִים הֵם בִּרְשׁוּת לִבָּם וְאֵין לִבָּם בִּרְשׁוּתָם כְּלָל (בראשית רבה פרשה לד,י ופרשה סז,ח) . יש אנשים שגם אם אין הם רשעים גמורים, הם הגיעו למצב ש"אין ליבם ברשותם". אנשים אלה אינם נשלטים על ידי מחשבה רציונלית לא רק ברציות הפנימיות, אלא גם באופן ההתנהגות. הם שבויים בתוך תהליך של ירידה והשחתה אמוציונלית שאין הם יכולים להיחלץ ממנו. לא שאין אדם כזה יכול לחשוב ולהיות מודע למעשיו, שהוא מוביל את עצמו לבאר שחת - הוא מודע, ובכל זאת אין הוא יכול להיחלץ. הוא איבד את השליטה, באשר המוח אינו שליט עוד על הלב, וממילא הוא נדחף לנתיב מסוים שאין הוא יכול להתנגד לו. אפשר לראות מעין זה אצל אנשים שהגיעו מעבר לדרגה מסוימת של שעבוד לסמים. התהליך האינטלקטואלי אינו נפסק בשלב זה, אבל הוא חסר כוח לחלוטין אל מול הדחפים הפנימיים והחיצוניים שמובילים לעשות מעשה מסוים. אדם זה אינו נמצא עוד ברשות עצמו, אלא 'ברשות ליבו', ברשות תאוותיו ודחפיו הבלתי מושכלים, עד שאין הוא יכול עוד לשלוט בעצמו גם כשירצה.

וְזֶה עוֹנֶשׁ עַל גּוֹדֶל וְעוֹצֶם עֲוֹנָם.

וְזֶה עוֹנֶשׁ עַל גּוֹדֶל וְעוֹצֶם עֲוֹנָם. כאשר אדם מגיע למעגל כזה שאין דרך יציאה ממנו, של עבירה גוררת עבירה, של תאווה המביאה לתאווה, זה אינו עוד חלק מהעבירה אלא חלק מהעונש. הוא הלך בשרירות ליבו הרע, הוא הניח לחיה שבתוכו לגדול ולהתפתח מעבר למידה, ולכן ניטלת ממנו היכולת הרגילה של הבינוני, של מוח שליט על הלב; במובן מסוים ניטלת ממנו היכולת של הבחירה. הוא ויתר על הבחירה בשלב אחד והניח לעצמו ללכת אחר תאוותיו, והקב"ה רק מניח לו להמשיך בשלב הבא באותה הדרך המובילה אותו לשאול.

וְלֹא דִּבְּרָה תּוֹרָה בְּמֵתִים אֵלּוּ שֶׁבְּחַיֵּיהֶם קְרוּיִם מֵתִים .

וְלֹא דִּבְּרָה תּוֹרָה בְּמֵתִים אֵלּוּ שֶׁבְּחַיֵּיהֶם קְרוּיִם מֵתִים (על פי ברכות יח,ב) . עונשו של אדם זה בגיהינום מתחיל כבר עתה, בחייו בעולם הזה. כפי שאפשר לצדיקים שיחיו בעולם הזה את חייהם בעולם הבא (כאשר בעודם בגופם הם מצויים כבר בשלמות בעולם וברגשות של קדושה), כך אפשר לרשעים שיימצאו בעודם בחייהם בעולם הזה בתוך הגיהינום. כמו בגיהינום, אדם זה כבר אינו יכול לשנות דבר. ה'אני' שלו רק צופה על המתרחש, כמשקיף בלבד; כיצד התאוות נמשכות ויורדות, כיצד הגוף והנפש הולכים ונופלים לאבדון - וכמו בחלום בלהות, הוא אינו יכול להתערב, אינו יכול להושיע.

כִּי בֶּאֱמֶת אִי אֶפְשָׁר לָרְשָׁעִים לְהַתְחִיל לַעֲבוֹד ה' בְּלִי שֶׁיַּעֲשֹוּ תְּשׁוּבָה עַל הֶעָבַר תְּחִלָּה.

כיוון שליבו של האדם שוב אינו ברשותו, אי אפשר לו לכאורה לשבור את המעגל הזה של רע גורר רע, של חוסר יכולת לשוב ולבחור בטוב. אך כאמור, חוסר יכולת זו הוא כבר 'עונש' על מעשיו, עונש שכמו כל עונשי התורה מעבירו למצב אחר שמכריח אותו לשבור את מצבו הקודם, את כל הוויית נפשו, ולחפש את הדבר האחר לגמרי, שיכול להוציאו גם מזה. כִּי בֶּאֱמֶת אִי אֶפְשָׁר לָרְשָׁעִים לְהַתְחִיל לַעֲבוֹד את ה' בְּלִי שֶׁיַּעֲשֹוּ תְּשׁוּבָה עַל הֶעָבַר תְּחִלָּה. רשע זה אכן אינו יכול לעבוד את ה' מתוך מצבו הנוכחי, הוא צריך קודם לשנות את העבר, לשנות את מהותו שלו, כדי שלא יהיה עוד רשע וכדי שיישבר מעגל הקסמים שאינו יכול לצאת ממנו.

לְשַׁבֵּר הַקְּלִיפּוֹת שֶׁהֵם מָסָךְ מַבְדִּיל וּמְחִיצָה שֶׁל בַּרְזֶל הַמַּפְסֶקֶת בֵּינָם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם.

לְשַׁבֵּר את הַקְּלִיפּוֹת שֶׁהֵם מָסָךְ מַבְדִּיל וּמְחִיצָה שֶׁל בַּרְזֶל הַמַּפְסֶקֶת בֵּינָם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם. בין הרשעים לאביהם שבשמיים יש מחיצה ומסך של עוונות, וכמאמר הנביא "כי אם עונֹתיכם היו מבדילים בינכם לבין אלהיכם" (ישעיה נט,ב). את המחיצה הזו צריך הרשע לשבור, שאלמלא כן הוא שבוי בתוך מעגל שאין ממנו יציאה.

עַל יְדֵי שְׁבִירַת לִבּוֹ וּמְרִירַת נַפְשׁוֹ עַל חֲטָאָיו כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר עַל פָּסוּק: "זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה לֵב נִשְׁבָּר וגו'" . שֶׁעַל יְדֵי לֵב נִשְׁבָּר נִשְׁבְּרָה רוּחַ הַטּוּמְאָה דְּסִטְרָא אָחֳרָא [עַיֵּין שָׁם פָּרָשַׁת פִּינְחָס דַּף ר"מ וּפָרָשַׁת וַיִּקְרָא דַּף ח' וְדַף ה' ע"א וּבְפֵירוּשׁ הָרַמַּ"ז שָׁם].

והדרך לעשות זאת היא עַל יְדֵי שְׁבִירַת לִבּוֹ וּמְרִירַת נַפְשׁוֹ עַל חֲטָאָיו כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר עַל פָּסוּק: "זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה לֵב נִשְׁבָּר וגו'" (תהלים נא,יט) . שֶׁעַל יְדֵי לֵב נִשְׁבָּר נִשְׁבְּרָה רוּחַ הַטּוּמְאָה דְּסִטְרָא אָחֳרָא [עַיֵּין שָׁם פָּרָשַׁת פִּינְחָס דַּף ר"מ וּפָרָשַׁת וַיִּקְרָא דַּף ח' וְדַף ה' ע"א וּבְפֵירוּשׁ הָרַמַּ"ז שָׁם]. עניין זה מבואר באריכות בהמשך, שאדם יכול להגיע לשבירת הקליפה, המחיצה שבינו לה', על ידי שהוא מגיע לשבירת הלב של עצמו. אדם מוקף כולו בטומאה, הוא כרוך בתוך רע, חברתי או מוסרי, הוא נתון בתוכו ונשלט על ידו, ולכאורה אין הוא יכול לצאת, מפני שאין הוא מצוי עוד ברשות עצמו. הוא משועבד לרציותיו ולתאוותיו, למעגל של חיים שבו בזמן זה הוא עושה כך ובמקום זה הוא עושה כך. המוצא היחיד שדרכו הוא יכול לצאת מתוך המבוך הוא לב נשבר. כאשר הוא מגיע להרגשה של מרירות עצומה, כאשר אין הוא יכול עוד לשאת את עצמו - אז ליבו נשבר בקרבו, ובעצם נשבר ה'אני' שלו, כל תפיסתו ודעתו את עצמו. באותה שעה נשברות כל תשוקותיו, כל רציותיו אל עולמו הקודם, ונשבר גם כוח הרע המשתלט עליו, הקליפה המפסקת בינו לקב"ה.

וְהִיא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה לְהַעֲלוֹת ה' תַּתָּאָה לַהֲקִימָהּ מִנְּפִילָתָהּ שֶׁנָּפְלָה אֶל הַחִיצוֹנִים.

וְהִיא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה (תשובה תחתונה). הלב הנשבר, המתייסר, שאינו יכול לשאת יותר את עוצם הכאב, הוא הדרך להגיע לתשובה זו, שהיא: לְהַעֲלוֹת ה' תַּתָּאָה (ה"א תחתונה) של שם הוי"ה, לַהֲקִימָהּ מִנְּפִילָתָהּ שֶׁנָּפְלָה אֶל הַחִיצוֹנִים. שם הוי"ה מבטא את ההמשכה, מהיו"ד המרמזת למקור הראשון שבחכמה ועד לה"א האחרונה המרמזת למלכות, לשכינה. הה"א התחתונה, השכינה, נפלה על ידי חטאיו של האדם ונקרעה מהקשר אל שם הוי"ה, מהקשר אל מקור החיים שביו"ד שבשם הוי"ה. אך כאשר ליבו של האדם נשבר בקרבו נשברת גם מלכות הטומאה ששלטה בו, ואפשר אז שיחזור בתשובה וישיב את הניצוץ האלוקי שבו, את חלק השכינה, הה''א תתאה שבו, למקומה בשם הוי"ה, להיות קשורה כלפי מעלה אל הקדושה. לפי זה, התשובה אינה תשובתו של האדם בלבד שחוזר למקומו הראוי, אלא תשובתה של השכינה בכללה. האדם הפיל את השכינה והשפילה בחלק ההוויה שהוא חלק נפשו שלו, ובתשובתו הרי הוא מקים את השכינה מנפילתה.

שֶׁהוּא סוֹד גָּלוּת הַשְּׁכִינָה.

שֶׁהוּא סוֹד גָּלוּת הַשְּׁכִינָה. המשמעות של נפילת הנשמה הקדושה אל הקליפות, אל מעבר למסך הברזל שבין ישראל לאביהם שבשמיים, היא כמשמעות הרחבה יותר שיש למושג "גלות השכינה". ירידת הה"א התחתונה של שם הוי"ה אל הקליפות כדי לתקנן ולהעלות אותן, ואותה בעצמה אף למעלה מהמקום שהייתה בו קודם - זהו "סוד גלות השכינה". והסוד הזה עצמו הוא גם הסוד והפשר של ירידת נפש האדם הפרטית בחטאיו אל תוך הקליפות. הפשר הזה נקרא 'סוד' כי אין הוא גלוי, כמו פשר הגלות שאיננו גלוי, שאין זה מובן מדוע יורדת הקדושה? מדוע היא מצטערת, סובלת? יש לזה פשר, אבל אין הוא גלוי, ולכן הוא נקרא 'סוד'.

כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל: "גָּלוּ לֶאֱדוֹם שְׁכִינָה עִמָּהֶם". דְּהַיְינוּ, כְּשֶׁאָדָם עוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה אֱדוֹם.

כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל: "גָּלוּ לֶאֱדוֹם שְׁכִינָה עִמָּהֶם". דְּהַיְינוּ, במובן הפרטי, האישי, הגלות באדום פירושה כְּשֶׁאָדָם עוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה אֱדוֹם. כאשר אדם מישראל עושה מעשה רע של אדום, הוא הופך בעצמו להיות אדום (או ישמעאל, או כל הוויה אחרת שאינה מהותו שלו). במובן זה, אדם מישראל אינו צריך לצאת לארץ אדום כדי לגלות לאדום, הוא יכול להביא את ארץ אדום אליו, הוא יכול לעשות את ה'אדום' אצלו, בתוכו.

מוֹרִיד וּמַמְשִׁיךְ לְשָׁם בְּחִינַת וְנִיצּוֹץ אֱלֹהוּת הַמְחַיֶּה אֶת נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁלּוֹ. הַמְלוּבָּשִׁים בּוֹ בַּנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית מֵהַקְּלִיפָּה שֶׁבְּלִבּוֹ שֶׁבֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי הַמּוֹלֶכֶת בּוֹ בְּעוֹדוֹ רָשָׁע וּמוֹשֶׁלֶת בָּעִיר קְטַנָּה שֶׁלּוֹ, וְנֶפֶשׁ רוּחַ נְשָׁמָה כְּבוּשִׁים בַּגּוֹלָה אֶצְלָהּ.

כאשר האדם עושה מעשה אדום, אין הוא רק גולה לאדום, אלא גם השכינה עימו. שכן הוא מוֹרִיד וּמַמְשִׁיךְ לְשָׁם בְּחִינַת וְנִיצּוֹץ אֱלֹהוּת הַמְחַיֶּה אֶת נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁלּוֹ. כשהאדם חוטא אין הוא שולח את הגוף לעשות עבירה לבדו, הוא ממשיך איתו גם את נפשו רוחו ונשמתו העליונה למטה אל תוך החטא. שהרי הם הַמְלוּבָּשִׁים בּוֹ בַּנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית מֵהַקְּלִיפָּה שֶׁבְּלִבּוֹ שֶׁבֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי. נפשו האלוקית, הניצוץ האלוקי, פועלים בגוף כשהם מלובשים בנפש הבהמית ובהוויית הקליפה שהיא שייכת אליה. ולכן, כאשר הוא חוטא הוא ממשיך עליו את הקליפה הזו הַמּוֹלֶכֶת בּוֹ בְּעוֹדוֹ רָשָׁע וּמוֹשֶׁלֶת בָּעִיר קְטַנָּה שֶׁלּוֹ, בגופו וְנֶפֶשׁ רוּחַ נְשָׁמָה כְּבוּשִׁים בַּגּוֹלָה אֶצְלָהּ. נפש ורוח ונשמה שהם חלקי נפשו האלוקית המלובשים בהוויית גופו וחיי גופו, הם בגלות כאשר האדם חוטא בחיי גופו. ובמובן זה בכל גלות, בכל סטייה, ימינה או שמאלה, בבבל או באדום - הוא מוריד איתו את נשמתו האלוקית, את חלק השכינה שבו, אל הגלות הזו.

וּכְשֶׁנִּשְׁבַּר לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ וְנִשְׁבְּרָה רוּחַ הַטּוּמְאָה וְסִטְרָא אָחֳרָא וַיִּתְפָּרְדוּ הִיא, קָמָה מִנְּפִילָתָהּ וְגַם נִצָּבָה כְּמוֹ שֶׁמְּבוֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר.

וּכְשֶׁנִּשְׁבַּר לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ וְנִשְׁבְּרָה רוּחַ הַטּוּמְאָה וְסִטְרָא אָחֳרָא וַיִּתְפָּרְדוּ כל פועלי און (ראו תהלים צב,י), הרי אז הִיא, השכינה, הניצוץ האלוקי שבו, קָמָה מִנְּפִילָתָהּ וְגַם נִצָּבָה כְּמוֹ שֶׁמְּבוֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר. גאולת השכינה בכללות נעשית בפרטות בנפשו של כל אדם בשבירת הרע, ושבירת הרע נעשית על ידי שבירת הלב, על ידי מרירות הנפש, שהופכת להיות הפתח לגאולת הנפש.

פרק זה עסק בעיקרו במילים מתוך פסוק השער של הספר: "כי קרוב אליך הדבר וכו' לעשותו". והוסבר, ש"קרוב אליך" היא האהבה שכל אדם שיש לו מוח בקודקודו יכול להתבונן ולעורר בתוכו. וגם אם אין ליבו נפתח לאהוב בהרגשה, גם אם זו אהבה שנסתרת במוחו, היא יכולה להביא אותו על כל פנים "לעשותו", לעשיית אותם הדברים שהאוהב עושה. הדברים אמורים כמובן במי שהוא 'בינוני', שמוחו ברשותו, ולא במי שהוא 'רשע'.

סיומו של הפרק היה כעין מאמר מוסגר בספר זה שלא עסק בבינוני אלא ברשע. כי גם לרשע יש דרך בעבודת ה', ו'קרוב אליו הדבר לעשותו' בעבודת התשובה. דהיינו, בתשובה התחתונה, בשבירת הלב ורוח הטומאה שלמטה תתעלה הנשמה והניצוץ האלוקי שבה גם מגלותה שבתוך הרשע.