חזור
לקוטי אמרים
פרק טזוְזֶה כְּלָל גָּדוֹל בַּעֲבוֹדַת ה' לַבֵּינוֹנִים.
וְזֶה כְּלָל גָּדוֹל בַּעֲבוֹדַת ה' לַבֵּינוֹנִים. הכלל הגדול הזה מתייחס לדרך העבודה הראשונה של הבינוני, ה'עבודה התמה', שנזכרה בפרק הקודם. והכלל הגדול השני, המופיע בהמשך הפרק, מתייחס לדרך העבודה השנייה, שאינה תמה. שני אלה הם אכן הכללים הגדולים של עבודת הבינוני, שבהם ובפרטיהם יעסוק הספר בהמשך.
הָעִיקָּר הוּא לִמְשׁוֹל וְלִשְׁלוֹט עַל הַטֶּבַע שֶׁבֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי.
הָעִיקָּר הוּא לִמְשׁוֹל וְלִשְׁלוֹט עַל הַטֶּבַע שֶׁבֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי. כפי שנזכר (בפרק ט), משכן הנפש הבהמית הוא בחלל השמאלי של הלב.
עַל יְדֵי אוֹר ה' הַמֵּאִיר לַנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית שֶׁבַּמּוֹחַ . וְלִשְׁלוֹט עַל הַלֵּב כְּשֶׁמִּתְבּוֹנֵן בְּמוֹחוֹ בִּגְדוּלַּת אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, לְהוֹלִיד מִבִּינָתוֹ רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת ה' בְּמוֹחוֹ.
עַל יְדֵי אוֹר ה' הַמֵּאִיר לַנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית שֶׁבַּמּוֹחַ (ראו פרק יג) . כפי שנזכר (בפרק ט), שמשכן הנפש האלוקית הוא במוחין שבראש, וְלִשְׁלוֹט עַל הַלֵּב כְּשֶׁמִּתְבּוֹנֵן בְּמוֹחוֹ בִּגְדוּלַּת אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, לְהוֹלִיד מִבִּינָתוֹ רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת ה' בְּמוֹחוֹ. באופן כולל מאוד, עבודת הבינוני היא למשול על המשיכה הטבעית, על הרציות הראשוניות של עצמו, על ידי ההתבוננות השכלית בגדולת ה'.
כפי שנאמר בסוף הפרק הקודם, עבודת ה' השלמה הראויה לבינוני צריכה להיות באופן שהתפעלות הנפש שהבינוני עובד מכוחה לא תהיה רק בשכבה התחתונה, הנמוכה יותר, של קיומו, אלא בהיקף הווייתו כולה: בהכרה ברורה, ברגשות גלויים ובביטוי בחיי המעשה. חשיבות הדבר היא, שכיוון שאדם עושה דברים בשלמות הווייתו, בשיתוף כוחות נפשו כולם, בשכל וברגש, אזי יש לו התייחסות שלמה אל הדברים שהוא עושה - מה שאין כן כאשר הוא עובד את ה' בהתייחסות שחסר בה אלמנט כלשהו. הרי אותו אלמנט שחסר בה, של הכרה או של רגש, עלול להיות שייך באותה שעה לתחום אחר, שאיננו קדושה.
לִהְיוֹת 'סוּר מֵרָע' דְּאוֹרַיְיתָא וּדְרַבָּנָן, וַאֲפִילּוּ אִיסּוּר קַל שֶׁל דִּבְרֵיהֶם חַס וְשָׁלוֹם.
ה'כלל הגדול' אומר שעל אדם להגיע להכרה אינטלקטואלית גדלה והולכת, היוצרת מעורבות רגשית של אהבה ויראה, והיא הפועלת בו לִהְיוֹת 'סוּר מֵרָע' דְּאוֹרַיְיתָא וּדְרַבָּנָן, וַאֲפִילּוּ אִיסּוּר קַל שֶׁל דִּבְרֵיהֶם חַס וְשָׁלוֹם. ככל שהבינוני 'עובד' יותר - מגיע שלטון הווייתו הקדושה רחוק יותר, עד שהוא דוחה את כל המנוגד לקדושה, והמנוגד לקדושה הוא איסורי התורה, ולא רק איסורי התורה החמורים, שכל אדם מזדעזע לעצם שמעם, אלא אף כל פרטיהם ופרטי איסורים מדברי חכמים הנראים כקלים שבקלים עד שאין שמים לב אליהם.
וְאַהֲבַת ה' בְּלִבּוֹ בֶּחָלָל הַיְּמָנִי בַּחֲשִׁיקָה וַחֲפִיצָה לְדָבְקָה בּוֹ בְּקִיּוּם הַמִּצְוֹת דְּאוֹרַיְיתָא וּדְרַבָּנָן. וְתַלְמוּד תּוֹרָה שֶׁכְּנֶגֶד כּוּלָּן .
וכן, התבוננות זו מביאה להרגשה של וְאַהֲבַת ה' בְּלִבּוֹ בֶּחָלָל הַיְּמָנִי בַּחֲשִׁיקָה וַחֲפִיצָה לְדָבְקָה בּוֹ בְּקִיּוּם הַמִּצְוֹת דְּאוֹרַיְיתָא וּדְרַבָּנָן. כאשר יש התעוררות בנפש, התעוררות רצון הלב הפנימי לקיים את המצוות, אדם ירוץ אחר כל המצוות, 'חשובות' ו'בלתי חשובות', דאורייתא ודרבנן. באותה שעה אין הוא רק עושה מצוות ככל שהוא יכול, אלא הוא גם עושה אותן בחשק ובחפץ פנימי, וְתַלְמוּד תּוֹרָה שֶׁכְּנֶגֶד כּוּלָּן (על פי פאה פרק א משנה א) . למצוות תלמוד תורה אין שיעור, כל אדם חייב להרבות בה כמה שיכול ואינו פטור מלעסוק בה בכל עת בכל ימי חייו.
וְיֶתֶר עַל כֵּן, צָרִיךְ לֵידַע כְּלָל גָּדוֹל בָּעֲבוֹדָה לַבֵּינוֹנִים, שֶׁגַּם אִם אֵין יַד שִׂכְלוֹ וְרוּחַ בִּינָתוֹ מַשֶּׂגֶת לְהוֹלִיד אַהֲבַת ה' בְּהִתְגַּלּוּת לִבּוֹ.
וְיֶתֶר עַל כֵּן, צָרִיךְ לֵידַע כְּלָל גָּדוֹל בָּעֲבוֹדָה לַבֵּינוֹנִים, שֶׁגַּם אִם אֵין יַד שִׂכְלוֹ וְרוּחַ בִּינָתוֹ מַשֶּׂגֶת לְהוֹלִיד אַהֲבַת ה' בְּהִתְגַּלּוּת לִבּוֹ. כפי שנאמר, דרך העבודה הראויה לבינוני, 'עבודה תמה', בנויה על יכולתו של אדם להגיע להתעוררות רגשית על ידי מחשבה שכלית - לחשוב על הדברים שהוא רוצה לחשוב עליהם, ומכוח זה להגיע להתקשרות רגשית וממשית אל הדבר. ההנחה היא שכל אדם יכול להיות שליט במחשבה, ואולם גם אדם שמסוגל לכוון את מחשבתו לדבר מסוים (שגם זה אינו פשוט כלל, וצריך רצון חזק ותרגול רב לזה) לא בהכרח מגיע גם להתעוררות אמוציונלית. בין ההבנה השכלית וההתקשרות הרגשית הממשית, יש מעבר שאינו מובן מאליו, שאינו בידו של כל אדם, להוליד מההשכלה רגש של אהבת ה' בהתגלות הלב.
אכן, בספרות חב"ד מסופר על אנשים שבעבודה של שנים, לפעמים עשרות שנים, הגיעו לדרגה של עבודה שכלית כזו.
שֶׁיִּהְיֶה לִבּוֹ בּוֹעֵר כְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ וְחָפֵץ בַּחֲפִיצָה וַחֲשִׁיקָה וּתְשׁוּקָה מוּרְגֶּשֶׁת בַּלֵּב לְדָבְקָה בּוֹ.
שֶׁיִּהְיֶה לִבּוֹ בּוֹעֵר כְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ וְחָפֵץ בַּחֲפִיצָה וַחֲשִׁיקָה וּתְשׁוּקָה מוּרְגֶּשֶׁת בַּלֵּב לְדָבְקָה בּוֹ. ההבדל בין "חפיצה" ו"חשיקה" הוא לא בתוכן, אלא במטען האמוציונלי. 'חפץ' היא רצייה פנימית, לא הבחירה היחסית הטובה ביותר במצב נתון, אלא הסכמה פנימית של הרצון, מה שאדם רוצה באמת. 'תשוקה' היא לא רק החפץ בדבר, אלא גם ההרגשה בחסרונו, תחושה המציקה ובוערת בהרגשת הלב. כל אדם חפץ לאכול, אבל לא בכל זמן הוא חושק לאכול. כאשר אדם רעב - אז הוא חושק לאכול, וכאשר הוא רעב מאוד - אז הוא מגיע ל"חשיקה ותשוקה מורגשת בלב" ממש. ואם הוא רעב לאלוקות, אז הוא מגיע להרגשה כזו - "לדבקה בו".
רַק הָאַהֲבָה מְסוּתֶּרֶת בְּמוֹחוֹ וְתַעֲלוּמוֹת לִבּוֹ.
רַק הָאַהֲבָה מְסוּתֶּרֶת בְּמוֹחוֹ וְתַעֲלוּמוֹת לִבּוֹ. כל תפיסה של הכרת השכל מעוררת באיזו מידה גם את המידות של אהבה ויראה. אמנם לא תמיד יש התעוררות אמוציונלית חזקה וגלויה בלב, באופן שהלב בוער ב"חפיצה וחשיקה ותשוקה מורגשת בלב". אפשר שהתעוררות האהבה והיראה תתגלה רק בתחום השכל, במובן של יצירת יחס בלבד, בעד או נגד. אז האהבה אינה גלויה בלב; כהרגשה היא מוסתרת במוח, באופן שלהכרה שבשכל יש משיכה ונטייה אל הדבר
הַגָּהָה
(וְהַסִּיבָּה לָזֶה הִיא מִפְּנֵי הֱיוֹת הַמּוֹחִין שֶׁלּוֹ וְנֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁלּוֹ מִבְּחִינַת עִיבּוּר וְהֶעְלֵם תּוֹךְ הַתְּבוּנָה וְלֹא מִבְּחִינַת לֵידָה וְהִתְגַּלּוּת כַּיָּדוּעַ לְיוֹדְעֵי חֵ"ן)
(וְהַסִּיבָּה לָזֶה הִיא מִפְּנֵי הֱיוֹת הַמּוֹחִין שֶׁלּוֹ וְנֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁלּוֹ מִבְּחִינַת עִיבּוּר וְהֶעְלֵם תּוֹךְ הַתְּבוּנָה וְלֹא מִבְּחִינַת לֵידָה וְהִתְגַּלּוּת כַּיָּדוּעַ לְיוֹדְעֵי חֵ"ן) (חכמת הנסתר, הקבלה). בהגהה זו מסביר אדמו"ר הזקן מדוע אין שכלו של אדם מסוים מגיע לידי גילוי בליבו. הוא מסביר שאין זו בעיה של מחשבה מסוימת (שאולי לא התייגע בה כראוי), אלא בעיה רחבה ומהותית יותר של הוויית נפשו כולה (נפש, רוח ונשמה). במקומות אחרים
במובן מסוים תלוי הדבר בדרגת התפתחות הנפש (הנפש בכללה, ולא בחלקה האינטלקטואלי בלבד). ככל שהנפש מפותחת יותר, כך הקשרים בין כוחותיה האינטלקטואליים ובין המערך כולו, של האמוציה והמעשים, הם שלמים. וככל שנפשו של אדם היא בדרגה 'פרימיטיבית' יותר, קיים פער גדול יותר בין תפיסת ההכרה שלו ובין רגשותיו וחוויותיו הגלויות.
דְּהַיְינוּ שֶׁהַלֵּב מֵבִין בְּרוּחַ חָכְמָה וּבִינָה שֶׁבְּמוֹחוֹ. גְּדוּלַּת אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא דְּכוֹלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא חֲשִׁיב מַמָּשׁ.
דְּהַיְינוּ שֶׁהַלֵּב מֵבִין בְּרוּחַ חָכְמָה וּבִינָה שֶׁבְּמוֹחוֹ. הלב אינו מרגיש את הדבר בגילוי, כהרגשה, אלא בתעלומות לב, כהווייתו של הרגש בעודו בעיבור בבינה. את גְּדוּלַּת אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא דְּכוֹלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא חֲשִׁיב מַמָּשׁ. אדם זה יכול להבין באופן אינטלקטואלי משהו בגדולת אין סוף ברוך הוא, שכלפיו כל דבר אינו נחשב כלל אלא כאין ואפס ממש. הוא יכול לדבר על כך, הוא יכול ללמד זאת לאחרים, אבל אין לו שום חוויה ממשית - אין הוא חש, כלשון הכתוב, ש"הנה ה' ניצב עליו".
אֲשֶׁר עַל כֵּן יָאֲתָה לוֹ יִתְבָּרַךְ שֶׁתִּכְלֶה אֵלָיו נֶפֶשׁ כָּל חַי לִידָּבֵק וּלְהִכָּלֵל בְּאוֹרוֹ.
ומכל מקום, גם אם אין הוא מגיע להתעוררות של הרגשה גלויה בלב, הוא מגיע בשכלו למסקנה: אֲשֶׁר עַל כֵּן יָאֲתָה לוֹ יִתְבָּרַךְ שֶׁתִּכְלֶה אֵלָיו נֶפֶשׁ כָּל חַי לִידָּבֵק וּלְהִכָּלֵל בְּאוֹרוֹ. הוא מבין את גדולת ה' שהכול לפניו כאין, ושלכן ראוי לירא ולאהוב את ה' בכלות הנפש, ואפילו על מנת שתכלה הנפש ותיבטל לגמרי בדבקותה בה'.
וְגַם נַפְשׁוֹ וְרוּחוֹ אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ, כָּךְ יָאֲתָה לָהֶן לִהְיוֹת כָּלוֹת אֵלָיו בַּחֲשִׁיקָה וַחֲפִיצָה לָצֵאת מִנַּרְתֵּקָן הוּא הַגּוּף לְדָבְקָה בּוֹ.
וְגַם נַפְשׁוֹ וְרוּחוֹ אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ, שאין זו רק השגה במופשט, שהעולם בכללו ראוי לו להידבק בה', אלא גם נפשו ורוחו שלו בייחוד, כָּךְ יָאֲתָה לָהֶן לִהְיוֹת כָּלוֹת אֵלָיו בַּחֲשִׁיקָה וַחֲפִיצָה לָצֵאת מִנַּרְתֵּקָן הוּא הַגּוּף לְדָבְקָה בּוֹ. אדם זה, שכאמור אינו יכול להגיע לאהבה ויראה מורגשות בלב, יכול מכל מקום לצייר במוחו תחושה מסוימת. אין זו תחושת החוויה עצמה, של התשוקה לצאת מהגבולות, של "משכני אחריך נרוצה" (שיר השירים א,ג), אלא מעין חוויה משנית. הוא מבין שזו ההתייחסות הנכונה. הוא אינו מרגיש, אבל הוא יודע שכך צריך וראוי להרגיש: לחפוץ ולחשוק ולהשתוקק בכל ליבו - לצאת מהכיסוי, מהנרתיק שעל הלב - ולדבקה בו.
רַק שֶׁבְּעַל כָּרְחָן חָיוֹת הֵנָּה, בְּתוֹךְ הַגּוּף וּצְרוּרוֹת בּוֹ כְּאַלְמְנוּת חַיּוּת
רַק שֶׁבְּעַל כָּרְחָן חָיוֹת הֵנָּה, נפשו ורוחו, בְּתוֹךְ הַגּוּף וּצְרוּרוֹת בּוֹ כְּאַלְמְנוּת חַיּוּת.
וְלֵית מַחֲשָׁבָה דִּילְהוֹן תְּפִיסָא בֵּיהּ כְּלָל.
וְלֵית מַחֲשָׁבָה דִּילְהוֹן תְּפִיסָא בֵּיהּ כְּלָל. ואין המחשבה שלהן, של הנפש ורוח בהיותן בגוף, תופסת בו, בקב"ה, כלל. הנפש חיה בתוך הגוף, פועלת, חושבת ומרגישה בתוך מסגרת זו, ולכן אין לה כל השגה ישירה במה שאינו גופני. נקודות האחיזה שבהן מתחילה כל מחשבה תלויות בגוף, ולכן כל כך קשה, וכמעט בלתי אפשרי לה, לצאת אל תפיסה מופשטת. יש אנשים שיכולים להיחלץ באופן חלקי, אבל המגבלה היסודית קיימת בכל הדרגות, עד לדרגות הגבוהות ביותר, עד לאדם כמשה רבינו שאליו נאמר: "כי לא יראני האדם וחי" (שמות לג,ב). לאדם לא יכולה להיות תפיסה ישירה, פנימית, בקב"ה; לא של שכל ולא של חוויה אמוציונלית. האדם יודע שכך צריך להיות, שכך "יאתה להן להיות כלות אליו בחשיקה וחפיצה", אבל אין הוא מרגיש באופן ישיר וממשי את התחושה הזו.
כִּי אִם כַּאֲשֶׁר תְּפִיסָא וּמִתְלַבֶּשֶׁת בַּתּוֹרָה וּבְמִצְוֹתֶיהָ, כִּמְשַׁל הַמְחַבֵּק אֶת הַמֶּלֶךְ הַנִּזְכָּר לְעֵיל .
כל דבקות אמיתית בקב"ה היא למעלה מכל חכמה ולמעלה מכל חוויה, וכדי להגיע לדבקות אין די בכך שאדם ירצה בזאת, אין די חכמה ואין די כוח של חוויה בנפש האדם לדבוק בו. כִּי אִם כַּאֲשֶׁר תְּפִיסָא וּמִתְלַבֶּשֶׁת בַּתּוֹרָה וּבְמִצְוֹתֶיהָ, כִּמְשַׁל הַמְחַבֵּק אֶת הַמֶּלֶךְ הַנִּזְכָּר לְעֵיל (סוף פרק ד) . את הקב"ה בעצמו אי אפשר לחבק, אי אפשר להידבק בו, הוא עצמו אש אוכלה ולא יראנו האדם וחי. ואולם כיוון שהקב"ה הלביש את עצמותו בתורה ובמצוות, אלה שבידינו ממש, הרי בשעה שאדם עוסק בתורה ובמצוות הוא נמצא מחבק כביכול את הקב''ה בעצמו. אמנם הלבושים רבים ועמומים כל כך, שאין בזה כל הרגשה של מגע אינטימי, אבל אפשר לו מכל מקום לדעת - שבאותה שעה הוא מחבק את הקב"ה.
וְאִי לָזֹאת יָאֲתָה לָהֶן לְחַבְּקוֹ בְּכָל לֵב וָנֶפֶשׁ וּמְאֹד,
וְאִי לָזֹאת יָאֲתָה לָהֶן לְחַבְּקוֹ בְּכָל לֵב וָנֶפֶשׁ וּמְאֹד, ולקיים מה שכתוב: "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" (דברים ו,ה).
דְּהַיְינוּ קִיּוּם הַתַּרְיַ"ג מִצְוֹת בְּמַעֲשֶׂה וּבְדִבּוּר, , וּבְמַחֲשָׁבָה שֶׁהִיא הַשָּׂגַת וִידִיעַת הַתּוֹרָה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל .
ועניינו של חיבוק זה, שאפשר לאדם לחבק את ה' ולהתאחד עימו עד כדי כך, מכל צד ופינה - דְּהַיְינוּ קִיּוּם הַתַּרְיַ"ג מִצְוֹת בְּמַעֲשֶׂה וּבְדִבּוּר, בעשיית המצוות ובדיבור בהן בתורה , וּבְמַחֲשָׁבָה שֶׁהִיא הַשָּׂגַת וִידִיעַת הַתּוֹרָה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל (פרק ד ועוד) . שכאמור, אין כל מחשבה תופסת בו, אלא המחשבה בתורה ובמצוותיה.
הִנֵּה, כְּשֶׁמַּעֲמִיק בְּעִנְיָן זֶה בְּתַעֲלוּמוֹת תְּבוּנוֹת לִבּוֹ וּמוֹחוֹ. וּפִיו וְלִבּוֹ שָׁוִין, שֶׁמְּקַיֵּים כֵּן בְּפִיו כְּפִי אֲשֶׁר נִגְמַר בִּתְבוּנַת לִבּוֹ וּמוֹחוֹ.
הִנֵּה, כְּשֶׁמַּעֲמִיק בְּעִנְיָן זֶה בְּתַעֲלוּמוֹת תְּבוּנוֹת לִבּוֹ וּמוֹחוֹ. כדי שהמחשבה בנושאים אלה תהיה משמעותית לגביו לא די לאדם שיהרהר בדבר, שרק יעלה זאת בדעתו, אלא הוא צריך להעמיק ולהרחיב את המחשבה, עוד ועוד, בניסיון להבין את הדבר בבירור, בצלילות ובעמקות יותר ויותר. הוא צריך להתאחד בנושאים אלה "בתעלומות תבונות לִבו ומוחו", ולא באופן חיצוני, כדי לצאת ידי חובתו לאחרים. וּפִיו וְלִבּוֹ שָׁוִין, שלא רק חושב כך, אלא שֶׁמְּקַיֵּים כֵּן בְּפִיו כְּפִי אֲשֶׁר נִגְמַר בִּתְבוּנַת לִבּוֹ וּמוֹחוֹ.
דְּהַיְינוּ לִהְיוֹת בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ וְיֶהְגֶּה בָּהּ יוֹמָם וָלַיְלָה בְּפִיו, וְכֵן הַיָּדַיִם וּשְׁאָר אֵבָרִים מְקַיְּימִים הַמִּצְוֹת כְּפִי מַה שֶּׁנִּגְמַר בִּתְבוּנַת לִבּוֹ וּמוֹחוֹ.
דְּהַיְינוּ לִהְיוֹת בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ וְיֶהְגֶּה בָּהּ יוֹמָם וָלַיְלָה בְּפִיו, וְכֵן הַיָּדַיִם וּשְׁאָר אֵבָרִים מְקַיְּימִים הַמִּצְוֹת כְּפִי מַה שֶּׁנִּגְמַר בִּתְבוּנַת לִבּוֹ וּמוֹחוֹ. אדם צריך להיות מוכן לזה שהדבר יצא מתחום החוויה הפנימית ויתגלה גם בתוך מעשיו ודיבוריו. אפשר לחשוב באופן מופשט, שראוי לו לאדם לעבוד את ה', ובאופן זה יש מרחק רב בין המחשבה לבין מה שאכן עושים, ויש אופן שחושבים על הדברים 'אדעתא דנפשיה', שאדם חושב על הדברים בקשר לעצמו, מתוך רצון כן לקיים את הדברים בפועל.
הֲרֵי תְּבוּנָּה זוֹ מִתְלַבֶּשֶׁת בְּמַעֲשֶׂה דִּבּוּר וּמַחֲשֶׁבֶת הַתּוֹרָה וּמִצְוֹתֶיהָ לִהְיוֹת לָהֶם בְּחִינַת מוֹחִין וְחַיּוּת. וְגַדְפִין לְפָרְחָא לְעֵילָּא כְּאִלּוּ עָסַק בָּהֶם בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ מַמָּשׁ אֲשֶׁר בְּהִתְגַּלּוּת לִבּוֹ.
הֲרֵי תְּבוּנָּה זוֹ מִתְלַבֶּשֶׁת בְּמַעֲשֶׂה דִּבּוּר וּמַחֲשֶׁבֶת הַתּוֹרָה וּמִצְוֹתֶיהָ לִהְיוֹת לָהֶם בְּחִינַת מוֹחִין וְחַיּוּת. ההבנה באופן זה מביאה את האדם להתעוררות הנפש. אמנם אין זו התעוררות הנפש של האהבה הבלתי אמצעית, של השלהבת העולה מאליה, אבל זו התעוררות במובן זה שהיא מניעה את המעשה ומחיה אותו. וְגַדְפִין לְפָרְחָא לְעֵילָּא (וכנפיים לעוף בהן למעלה), כְּאִלּוּ עָסַק בָּהֶם בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ (ביראה ואהבה) מַמָּשׁ אֲשֶׁר בְּהִתְגַּלּוּת לִבּוֹ. שכאמור בתיקוני זהר (תיקון י): "אורייתא בלא דחילו ורחימו לא פרחת לעילא" (תורה בלא יראה ואהבה לא עולה למעלה), וכמבואר (לקמן פרק מ) שאהבה ויראה הן שתי ה'כנפיים' שבהן התורה והמצוות עולות למעלה; כאשר נעשית מצווה בתחושה של אהבת ה' ויראת ה', האהבה והיראה הללו מרימות את המעשה של המצווה למעלה מן העולם הזה הגשמי אל המציאות הרוחנית שהאהבה והיראה מתרחשות בה. כל אדם לפי העולם הרוחני שהוא חי ומרגיש - לשם הוא מעלה את מעשיו.
[בַּחֲפִיצָה וַחֲשִׁיקָה וּתְשׁוּקָה מוּרְגֶּשֶׁת בְּלִבּוֹ וְנַפְשׁוֹ הַצְּמֵאָה לַה' מִפְּנֵי רִשְׁפֵּי אֵשׁ אַהֲבָתוֹ שֶׁבְּלִבּוֹ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל],
אמנם אדם שעובד באהבה ויראה כאֵלו אינו מגיע לאהבה ויראה כתחושה אמוציונלית [בַּחֲפִיצָה וַחֲשִׁיקָה וּתְשׁוּקָה מוּרְגֶּשֶׁת בְּלִבּוֹ וְנַפְשׁוֹ הַצְּמֵאָה לַה' מִפְּנֵי רִשְׁפֵּי אֵשׁ אַהֲבָתוֹ שֶׁבְּלִבּוֹ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל], אבל הוא מגיע ל'אהבה ויראה' כחוויה אינטלקטואלית, מופשטת, שהוא יודע שצריך לאהוב. זו אינה תחושה רגשית עזה, אבל זו תחושה מעומעמת שראוי לאהוב, תחושת ביניים שבין האהבה בפועל ובין ההכרה השכלית. כיוון שאדם מתכוון בחשיבה זו להגיע לביצוע בפועל, הרי אין זו מחשבה מופשטת ולא רלוונטית, אלא מחשבה שנכנסת לתוך המציאות, לתוך החיים. זו מחשבה שמגיעה לתחושה שראוי לעבוד את ה' באהבה ויראה, והיא מגיעה לידי מעשה בפועל ובכל הזריזות וההידור כמו לו הייתה הרגשת אהבה בהתגלות הלב.
כפי שנאמר, הבינוני לא ניחן בדרגת הנפש המסוגלת להגיע לחוויה ישירה ושלמה - לא להגיע אליה, ולא לפעול מכוחה. ואולם במנה המצומצמת יותר של כשרונותיו הוא יכול להגיע להישגים שהם לא פחות מאלה של הצדיק. לצדיק קל יותר, ויש דברים ואופנים שהוא יכול לעשות, והבינוני לא יוכל לעשותם לעולם. אבל בכוח עבודתו, בכוח המאמצים שהוא משקיע עד קצה כוחו, הבינוני יכול ליצור דברים שלגביו הם גדולים מהנפש, גדולים מדבקותה כשלעצמה בה', לא פחות מהצדיק. המבנים שלו הם אחרים, הם לא 'קלאסיים', אבל גם בהם יש יופי, גם בהם יש קדושה, אם כי מסוג אחר. הערך והייחוד של עבודת הבינוני הן המגבלות שלו - שאף על פי כן, למרות מגבלות אלה, הוא עובד. ולכן, לבינוני אסור לשקוע בעבודה שאין בה עבורו עוד מגבלות. אסור לו לסמוך על ההרגל, אסור לו להיכנס לשגרה. הוא צריך בכל עת לעורר את תבונת ליבו ומוחו, לחשוב ולעיין בדברים, שגם אם לא ישיג בהם תחושה בלתי אמצעית - הוא יוכל להשיג "בתעלומות תבונות ליבו" דרגה שתהיה מקבילה לדרגה שהצדיק יכול להגיע אליה.
הוֹאִיל וּתְבוּנָה זוֹ שֶׁבְּמוֹחוֹ וְתַעֲלוּמוֹת לִבּוֹ הִיא הַמְבִיאָתוֹ לַעֲסוֹק בָּהֶם וְלוּלֵי שֶׁהָיָה מִתְבּוֹנֵן בִּתְבוּנָה זוֹ לֹא הָיָה עוֹסֵק בָּהֶם כְּלָל, אֶלָּא בְּצָרְכֵי גוּפוֹ לְבָד.
הוֹאִיל וּתְבוּנָה זוֹ שֶׁבְּמוֹחוֹ וְתַעֲלוּמוֹת לִבּוֹ הִיא הַמְבִיאָתוֹ לַעֲסוֹק בָּהֶם וְלוּלֵי שֶׁהָיָה מִתְבּוֹנֵן בִּתְבוּנָה זוֹ לֹא הָיָה עוֹסֵק בָּהֶם כְּלָל, אֶלָּא בְּצָרְכֵי גוּפוֹ לְבָד. כאשר אדם עוסק בתורה ובמצוות הוא עושה זאת משום שיש בתוכו אהבת ה' ויראת ה'. אחרת - הוא לא היה עושה זאת. ייתכן שאהבה ויראה אלו אינן בדרגה של בהירות נפשית, בדרגה של חוויה רגשית עזה, אבל העובדה שאדם עוסק בתורה ובמצוות מעידה ללא ספק שהן קיימות ופועלות בתוכו.
[וְגַם אִם הוּא מַתְמִיד בְּלִמּוּדוֹ בְּטִבְעוֹ.
[וְגַם אִם הוּא מַתְמִיד בְּלִמּוּדוֹ בְּטִבְעוֹ. אדמו"ר הזקן מעיר שדברים אלה אמורים לא רק בבינוני שהוא 'עובד אלהים', אלא אפילו בבינוני 'אשר לא עבדו'. כפי שתואר בפרק הקודם, ישנו אדם שהוא כה קר מזג בטבעו עד שאינו חושק בשום דבר, ואם לאדם זה יש גם נטיות אינטלקטואליות - הוא יכול לשבת וללמוד תורה כל כמה שיניחו לו. אדם כזה, השקוע כל יומו בתוך מסגרת של יהדות, שאינו מכיר ואינו חושק בדבר אחר, עלול מפעם לפעם לדמות לעצמו שהוא אדם צדיק, שלם. וכפי שהוסבר בפרק הקודם, אדם כזה לא רק שאינו צדיק כלל - גם אין הוא 'עובד אלהים'.
אַף עַל פִּי כֵן, אוֹהֵב אֶת גּוּפוֹ יוֹתֵר בְּטִבְעוֹ],
אַף עַל פִּי כֵן, למרות שלכאורה אין עבודתו נובעת מאהבת ה' ויראתו אלא מכוח הטבע וההרגל, בכל זאת גם הוא אוֹהֵב אֶת גּוּפוֹ יוֹתֵר בְּטִבְעוֹ], טבעו הבסיסי של האדם, של נפשו הבהמית, שהוא קשור קודם כול אל גופו. זו המחויבות וה'אהבה' הראשונית שלו. ולכן, לולי היו בו אהבת ה' ויראתו, היה גם הוא עוסק בדברים אחרים הנובעים מצורכי גופו. אף על פי שהוא בטבעו אינטלקטואל הנהנה מלימוד תורה, עדיין הוא צריך לבחור במה ללמוד, כיצד וכמה ללמוד, והבחירה בתורה נעשית בכוח עבודתו שלו, בכוח אהבת ה' שקיימת ופועלת בתוכו. הגם שאין הוא מגיע לדרגת השלמות בעבודת ה', מכל מקום יש בו אהבה ויראה המגביהות אותו מקרקע גופו אל כיוון של קדושה.
וְְזֶה רָמְזוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל בְּאָמְרָם: מַחֲשָׁבָה טוֹבָה הקב"ה מְצָרְפָהּ לְמַעֲשֶׂה . וַהֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ עֲשָׂאָהּ. אֶלָּא הָעִנְיָן כִּי דְּחִילוּ וּרְחִימוּ שֶׁבְּהִתְגַּלּוּת לִבּוֹ. הֵם הַמִּתְלַבְּשִׁים בְּמַעֲשֵׂה הַמִּצְוֹת לְהַחֲיוֹתָם לְפָרְחָא לְעֵילָּא .
וְְזֶה רָמְזוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל בְּאָמְרָם: מַחֲשָׁבָה טוֹבָה הקב"ה מְצָרְפָהּ לְמַעֲשֶׂה (קידושין מ,א) . בדרך כלל מפרשים את המאמר, שמחשבה טובה גם אם לא יצאה אל הפועל, הקב"ה משלים אותה ומחשיב אותה כאילו נעשתה בפועל. וכך אף נאמר שם בהמשך: "אמר רב אסי: אפילו חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה". ואולם פירוש זה אינו מדויק, שאם כן וַהֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר (היה לו לומר): מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ עֲשָׂאָהּ. וכפי שנאמר שם בדברי רב אסי הנזכרים. ולכן, כיוון שנקט התלמוד במקום זה דווקא לשון זו ש"מחשבה טובה מצרפה למעשה", יש להבין זאת גם באופן אחר: אֶלָּא הָעִנְיָן כִּי דְּחִילוּ וּרְחִימוּ (יראה ואהבה) שֶׁבְּהִתְגַּלּוּת לִבּוֹ. כפי שהוסבר, יש לחלק בין אהבה ויראה שבהתגלות הלב, שהן אהבה ויראה שבהרגשה אמוציונלית חיה, ובין אהבה ויראה שבתעלומות הלב, שאינן אלא הרגשות שאדם יודע שצריך להרגיש. וכאשר האהבה והיראה מתגלות בלב כחוויה פנימית חיה במלוא עוצמתה, אזי הֵם הַמִּתְלַבְּשִׁים בְּמַעֲשֵׂה הַמִּצְוֹת לְהַחֲיוֹתָם לְפָרְחָא לְעֵילָּא (לפרוח ולעוף למעלה) . כפי שייאמר בהמשך (פרק מ), האהבה והיראה הן ה'כנפיים' של המצוות. אין הן חלק מהותי מקיום המצווה, אבל הן המעלות את המצוות מגדר מעשה הנעשה בעולם הזה בלבד אל גדרן של המהויות העליונות, עד למעלה מעלה.
כִּי הַלֵּב הוּא גַּם כֵּן חוֹמְרִי כִּשְׁאָר אֵבָרִים שֶׁהֵם כְּלֵי הַמַּעֲשֶׂה.
והטעם מדוע דווקא בצירוף הזה של מעשה המצווה עם הרגשת הלב עולה המצווה, ומדוע דווקא הכוונה שבחוויה הרגשית מצטרפת עם העשייה, ואין די בכוונה שבמחשבה השכלית לבדה, היא כִּי הַלֵּב הוּא גַּם כֵּן חוֹמְרִי כִּשְׁאָר אֵבָרִים שֶׁהֵם כְּלֵי הַמַּעֲשֶׂה. אין הבדל מהותי בין הלב לשאר איברי הגוף. הלב הוא חומרי בדיוק כמו היד או הרגל, ואין הבדל בין מעשה שעושה היד ובין הרגשה שמרגיש הלב, אלא שזו פעולה של שרירים מסוג אחד, וזו פעולה של תאים מסוג אחר.
אֶלָּא שֶׁהוּא פְּנִימִי וְחַיּוּת לָהֶם, .
אֶלָּא ההבדל, שֶׁהוּא (הלב) פְּנִימִי וְחַיּוּת לָהֶם, לשאר האיברים . ההבדל המהותי אינו בחומר האיברים, אלא בפעולתם. הפעולה של הלב מפעילה את שאר האיברים. הרגשת הלב, חפצו ותשוקתו, אינה רק פעולה פרטית של הלב, אלא היא הכוח הפנימי המפעיל את הכוחות האחרים ומחיה אותם בתוכם.
בדבר זה שונה הלב מהמוח (שגם הוא חומרי), שכן כפי שהסביר (בפרק ט), מקום משכן הנפש הבהמית, הקשורה אל הגוף והמפעילה אותו, הוא בלב ולא במוח. פעולת השכל שבמוח יכולה להיות בלתי קשורה לגוף ולענייני העולם ('מקיפה'), מה שאין כן ההרגשה, שתמיד היא נוגעת ומזוהה עם ה'אני' שבגוף. כוחות הלב, האהבה והיראה, הם כוחות פנימיים המפעילים ומחיים את המעשה מתוכו.
וְלָכֵן יָכוֹל לְהִתְלַבֵּשׁ בָּהֶם לִהְיוֹת לָהֶם גַּדְפִין לְהַעֲלוֹתָם.
וְלָכֵן יָכוֹל לְהִתְלַבֵּשׁ בָּהֶם לִהְיוֹת לָהֶם גַּדְפִין (כנפיים) לְהַעֲלוֹתָם. החוויה האמוציונלית היא פעולה מעין גופנית. אין היא כמו פעולה גופנית שאדם עושה ביד, אבל היא גופנית במובן זה שהיא תלויה בחלקים מתאימים בגוף. במובן מסוים, זו פעולה משותפת לנפש ולגוף. החוויה הרגשית תלויה בפעולה גופנית של האדם, ולולי זאת הוא לא היה מגיע לחוויה. בלשון שמתחום אחר היינו אומרים, שלחוויות אלו דרושים לא רק תהליכים רוחניים של הכרה, אלא גם תהליכים חומריים של הפרשת בלוטות ותגובות עצביות. פעולות אלו הן חלק מהוויית האדם הגשמית, אך בהיותן מכוונות אל אהבת ה' ויראת ה', הן מקבלות כיוון ומשמעות מסוג אחר. הרגש שבהתגלות הלב הגשמי נמצא אפוא על גבול הרוחני והגשמי, ולכן אפשר שתהיה לו אחיזה במצוות גשמיות להיות להן 'כנפיים' להעלותן לעולם עליון יותר.
אַךְ הַדְּחִילוּ וּרְחִימוּ שֶׁבִּתְבוּנוֹת מוֹחוֹ וְתַעֲלוּמוֹת לִבּוֹ הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל. גָּבְהוּ דַּרְכֵיהֶם לְמַעְלָה מַעְלָה מִבְּחִינַת הַמַּעֲשֶׂה. וְאִי אֶפְשָׁר לָהֶם לְהִתְלַבֵּשׁ בִּבְחִינַת מַעֲשֵׂה הַמִּצְוֹת לִהְיוֹת לָהֶם בְּחִינַת מוֹחִין וְחַיּוּת לְהַעֲלוֹתָן לְפָרְחָא לְעֵילָּא ( ,
אַךְ הַדְּחִילוּ וּרְחִימוּ (היראה ואהבה) שֶׁבִּתְבוּנוֹת מוֹחוֹ וְתַעֲלוּמוֹת לִבּוֹ הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל. היראה והאהבה הנמצאות אצלו בהיקף אינטלקטואלי גמור, כהכנה בלבד לתחושות הלב, גָּבְהוּ דַּרְכֵיהֶם לְמַעְלָה מַעְלָה מִבְּחִינַת הַמַּעֲשֶׂה. בהיותן קשורות למחשבות הנפש כשלעצמה, אין הן שייכות ואין הן באותה מהות של כלי המעשה. משום שהן פנימיות וגבוהות כל כך, משום שאינן חלק מההוויה החיצונית הגופנית - אין קשר ישיר ביניהן לבין המעשה הגופני, וְאִי אֶפְשָׁר לָהֶם לְהִתְלַבֵּשׁ בִּבְחִינַת מַעֲשֵׂה הַמִּצְוֹת לִהְיוֹת לָהֶם בְּחִינַת מוֹחִין וְחַיּוּת לְהַעֲלוֹתָן לְפָרְחָא לְעֵילָּא (לפרוח ולעוף למעלה) , כפי שהוא בחוויה האמוציונלית שבהתגלות הלב.
החוויה שבהתגלות הלב אינה חוויה רוחנית טהורה, אלא חוויה המעורבת בגוף ובמנגנונים המפעילים פעולות אחרות של הגוף. משום כך, כאשר אדם אוהב את ה' בהתגלות הלב, כחוויה אישית ממשית, כפי שהוא יכול לאהוב את שאר דברים בעולם - ובכוח האהבה הזו הוא עושה מצווה - הרי למצווה זו כנפיים משלה, והיא נישאת עליהם אל מעבר לעולם החומרי. מה שאין כן האהבה הנסתרת שבמקור המידות, שבתבונת המוח ובתעלומות הלב. היא מהווה כוח רוחני גמור, שהקשר שלו אל ה'אני' הפועל בתוך הגוף והעולם הזה אינו ברור ומהודק. הוא כמו 'מקיף' לכוחות הגלויים של האדם, ישנו באופן כללי, אבל אינו מורגש ואינו חודר אל כוחות המעשה המפעילים את גופו.
הפרדוקס אכן רק לכאורה. כמו במשל, סוד הציור והכתיבה, הפלא הבלתי נתפס שביצירה מתגלה דווקא במעשה בפועל - לא כשחושבים ומדברים על זה, אלא כשעושים את זה. וכך בכלל הנפש, הגילוי האלוקי העצמי שבנפש נמשך למרבה הפלא דווקא על ידי כוחות הרגש הנמוכים יותר. לא משום שהם נמוכים יותר, אלא משום שבעצם כוחם להעביר, לחבר ולגלות הם מגלים את המהות העצמית הגבוהה אף יותר מהכוחות הגבוהים והנעלמים שבשכל. וכפי שמוסבר כאן בתניא: "אם לא שהקב"ה מצרפן ומחברן לבחינת המעשה".
אִם לֹא שֶׁהקב"ה מְצָרְפָן וּמְחַבְּרָן לִבְחִינַת הַמַּעֲשֶׂה וְהֵן נִקְרָאוֹת בְּשֵׁם 'מַחֲשָׁבָה טוֹבָה'.
אִם לֹא שֶׁהקב"ה מְצָרְפָן וּמְחַבְּרָן לִבְחִינַת הַמַּעֲשֶׂה. את האהבה והיראה שבתבונות מוחו ותעלומות ליבו, הקב"ה מצרף למעשה. וְהֵן נִקְרָאוֹת בְּשֵׁם 'מַחֲשָׁבָה טוֹבָה'. כמאמר התלמוד בקידושין: "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה".
כִּי אֵינָן דְּחִילוּ וּרְחִימוּ מַמָּשׁ בְּהִתְגַּלּוּת לִבּוֹ כִּי אִם בִּתְבוּנַת מוֹחוֹ וְתַעֲלוּמוֹת לִיבּוֹ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, הַגָּהָה
כִּי אֵינָן דְּחִילוּ וּרְחִימוּ מַמָּשׁ בְּהִתְגַּלּוּת לִבּוֹ כִּי אִם בִּתְבוּנַת מוֹחוֹ וְתַעֲלוּמוֹת לִיבּוֹ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, 'מחשבה טובה' הן המידות, אהבת ה' ויראת ה', הנמצאות עדיין במחשבה בלבד, כמחשבה שכך טוב לעשות, שזה האופן הראוי להתייחס לדברים. מחשבה כזו אינה קשורה אל המעשה שאדם עושה. המחשבה בפני עצמה, והמעשה בפני עצמו. ולכן מצרפם הקב"ה כאילו היה קשר כזה, פנימי ומהותי, בין ה'מחשבה הטובה' והמעשה. יש מצוות שיש להן כנפיים, ויש מצוות שהקב"ה צריך 'להדביק' להן כנפיים. הוא לוקח אפוא כנפיים (אהבה ויראה) שבעצם אינן קשורות אל המעשה, שהן רחוקות מדי מצד עצמן מכדי שיוכלו לשמש לו, והוא מדביק אותן ומצרפן למעשה. הַגָּהָה
(וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בּ זּוֹהַר ו עֵץ חַיִּים דִּתְבוּנָה אוֹתִיּוֹת בֵּן וּבַת, שֶׁהֵן דְּחִילוּ וּרְחִימוּ.
(וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בּספר ה זּוֹהַר ובספר עֵץ חַיִּים דִּתְבוּנָה אוֹתִיּוֹת בֵּן וּבַת, שֶׁהֵן דְּחִילוּ וּרְחִימוּ. 'בן' היא בחינת אהבה ו'בת' היא בחינת יראה, ואותיותיהן מצויות במילה 'תבונה' שהיא ה'אמא'. פירושו של דבר שהתבונה כוללת את השורשים ואת היסודות של 'בן' ו'בת', אהבה ויראה, אבל לא בצורתן הגלויה. יש בה את האותיות בלבד, אבל לא את הצירופים, יש בה את הכוח, את האפשרות בלבד, לבנות מילים ולבנות מחשבה והרגשה גלויה. והרי זה כפי שנתבאר כאן על אודות הכוחות ש'בתעלומות ליבו'.
וְלִפְעָמִים הַתְּבוּנָה יוֹרֶדֶת לִהְיוֹת מוֹחִין בְּנוּקְבָּא דִּזְעֵיר אַנְפִּין, שֶׁהֵן אוֹתִיּוֹת הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת.
וְלִפְעָמִים הַתְּבוּנָה יוֹרֶדֶת לִהְיוֹת מוֹחִין בְּנוּקְבָּא דִּזְעֵיר אַנְפִּין, שֶׁהֵן אוֹתִיּוֹת הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת. כוח התבונה שב'תעלומות ליבו', אין לו כאמור קשר ישיר אל המעשה הגשמי בתורה ובמצוות (בלשון הקבלה: מלכות, נוקבא דזעיר אנפין). הם קשורים, לפעמים, בקשר סיבתי, במובן זה שאדם לא היה מגיע לעשות מעשה מסוים, לולי הייתה הבנה מסוימת האומרת לו: 'זהו המעשה הראוי לעשותו!' מחשבה כזו, שאינה קשורה באופן חווייתי אבל יש לה קשר סיבתי כלשהו אל המעשה, היא 'מחשבה טובה' שהקב"ה מצרף למעשה ועושה לו ממנה כנפיים. גם אם היו המעשה והמחשבה הגורמת לו נפרדים זה מזה - הקב"ה עושה מהם יחידה אחת, להעלותם אל עולם גבוה יותר.
וְהַמַּשְׂכִּיל יָבִין)
וְהַמַּשְׂכִּיל יָבִין). הגהה זו, כרוב ההגהות בספר, נועדה לרמוז להיקפים נוספים שאינם הכרחיים להבנת הדברים האמורים, אבל הם חשובים ומוסיפים לאלה שהם 'משכילים' יותר בתורת הקבלה והחסידות. ולזה מכוונת האמירה המסיימת את ההגהה: "והמשכיל יבין".
אַךְ צֵירוּף זֶה מְצָרֵף הקב"ה כְּדֵי לְהַעֲלוֹת מַעֲשֵׂה הַמִּצְוֹת וְעֵסֶק הַתּוֹרָה הַנַּעֲשִׂים עַל יְדֵי מַחֲשָׁבָה טוֹבָה הַנַּ"ל עַד עוֹלָם הַבְּרִיאָה, מְקוֹם עֲלִיַּית הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת הַנַּעֲשִׂים עַל יְדֵי דְּחִילוּ וּרְחִימוּ שִׂכְלִיִּים אֲשֶׁר בְּהִתְגַּלּוּת לִבּוֹ מַמָּשׁ.
נאמר שהתורה והמצוות צריכות 'כנפיים' של אהבה ויראה כדי לעלות בכוחן למעלה. בקטע הבא יוסבר להיכן מעלות האהבה והיראה את התורה והמצוות. אַךְ צֵירוּף זֶה מְצָרֵף הקב"ה כְּדֵי לְהַעֲלוֹת מַעֲשֵׂה הַמִּצְוֹת וְעֵסֶק הַתּוֹרָה הַנַּעֲשִׂים עַל יְדֵי מַחֲשָׁבָה טוֹבָה הַנַּ"ל עַד עוֹלָם הַבְּרִיאָה, מְקוֹם עֲלִיַּית הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת הַנַּעֲשִׂים עַל יְדֵי דְּחִילוּ וּרְחִימוּ שִׂכְלִיִּים אֲשֶׁר בְּהִתְגַּלּוּת לִבּוֹ מַמָּשׁ. את המצוות שעושים ב'מחשבה טובה' לבד מצרף הקב"ה לאותה מחשבה ומעלה אותן לעולם הבריאה, להיכן שעולות מעצמן המצוות שנעשו באהבה ויראה שכליות.
המציאות כולה מצויה בתוך מערכת של ארבע עולמות, זה למעלה מזה: עשייה, יצירה, בריאה, אצילות. המקום שאנו פועלים בו, שבו אנו עושים את המצוות, הוא עולם העשייה, ובייחוד עולם העשייה הגשמי. העולם שמעליו הוא עולם היצירה, הוא העולם של ההרגשה שבקדושה, הנקרא גם עולם המלאכים. לעומת האדם שהוא הרכבה של כוחות ומהויות אין ספור, המלאך הוא הוויה של קו אחד, של רגש אחד בלעדי בטהרתו ובמלוא כוחו. כל מלאך ממחנה מיכאל הוא אופן מסוים אחד של אהבה, וכל מלאך ממחנה גבריאל הוא אופן מסוים אחד של יראה. למעלה מעולם היצירה נמצא עולם הבריאה, שהוא עולם השכל. השרפים, ההוויות של עולם הבריאה, הן הוויות של הכרה טהורה שמעבר לסיבוך ולמורכבות שבהוויה האנושית.
המצווה היא כאמור פעולה בתוך עולם העשייה הגשמי. מצוות הצדקה פירושה באופן מעשי שאדם מעביר ממון או חפץ ממקום למקום, ומצוות נטילת לולב היא במובן זה לקחת ענפים מסוימים, לאוגדם ולנענע אותם לכל הכיוונים. לכאורה אין אלו אלא פעולות סתמיות של הזזת דברים בעולם החומרי, ואכן כל זמן שאין כוחות עליונים של הנפש עומדים מאחרי המעשים - אין להם כל משמעות מעבר לעולם החומר. הם נשארים למטה בעולם העשייה הגשמי ואינם מגיעים לעולמות עליונים יותר. ואולם, כאשר יש מטען נפשי מאחורי המעשה, ברגש ובהכרה המכוונים כלפי מעלה, אזי הם מקבלים משמעות, הם אז עולים לדרגה גבוהה יותר.
כאשר חוויית הנפש שיש לאדם בעשיית המצווה היא חוויה שלמה, כאשר האהבה ויראת ה' אינן רק הרגשה עמומה בלב, שאדם אוהב או ירא בלא הכרה מושכלת, כאשר יש לו הכרה שלמה המעוררת את התחושות האמוציונליות שפועמות בו - הוא פועל מתוך הוויה נפשית שלמה המעלה את המצווה גבוה מאוד, עד עולם הבריאה. ב"דחילו ורחימו שכליים" השכל והרגש קשורים יחד, והאהבה והיראה מעלות את המעשה עד עולם הבריאה, עולם השכל. לכן, גם 'מחשבה טובה' בלבד, שאינה יכולה להתקשר אל המצווה אם לא שהקב"ה מצרפה - גם היא מעלה את המצווה עד עולם הבריאה. מאחר ומכל מקום מצטרפים השכל והמעשה ונקשרים זה בזה - מתעלה המעשה ומגיע עד עולם השכל, עולם הבריאה.
אֲבָל בְּלָאו הָכִי, נַמִּי עוֹלִים לְעוֹלָם הַיְּצִירָה עַל יְדֵי דְּחִילוּ וּרְחִימוּ טִבְעִיִּים הַמְסוּתָּרִים בְּלֵב כָּל יִשְׂרָאֵל בְּתוֹלְדוֹתָם.
אֲבָל בְּלָאו הָכִי, אם לא הייתה אפילו 'מחשבה טובה', נַמִּי (גם כן), עוֹלִים לְעוֹלָם הַיְּצִירָה עַל יְדֵי דְּחִילוּ וּרְחִימוּ טִבְעִיִּים הַמְסוּתָּרִים בְּלֵב כָּל יִשְׂרָאֵל בְּתוֹלְדוֹתָם. כאשר אדם מישראל עושה מצווה, גם אם אין היא נעשית בשלמות האהבה והיראה, וגם אם אין הקב"ה 'מצרפה למעשה', אין היא נשארת בעולם המעשה. כיוון שיש בתוך נפשו, בעצם היותו אדם מישראל, בטבעו ותולדתו, לפחות הכנה לאהבה וליראה את ה', הרי הוא מוציא את מעשה המצווה מתחום החומר לבד אל עבר עולם גבוה יותר. אמנם, דחילו ורחימו טבעיים הם אהבה ויראה שאינן שכליות, שאינן רגש המואר בהכרה אלא רגש עמום ובלתי מודע, ולכן הם מעלים את המצווה לעולם היצירה, שהוא עולם הרגש שבקדושה.
כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן בַּאֲרִיכוּת.
כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן בַּאֲרִיכוּת. להלן יתבאר כיצד מצויות אהבה ויראה אלה בכל אדם מישראל, יהיה אשר יהיה בכל דרגה שהוא נמצא בה, וכיצד יש בכוחן להעלות את המצוות אל מעבר לעולם המעשה.
בפרק זה הוסברה באופן כללי עבודתו של הבינוני בשתי הדרגות העיקריות שבה: העבודה התמה והעבודה שמכוח ה'מחשבה טובה' שהקב"ה מצרפה למעשה. הוסבר, שכדי להגיע לאהבת ה' וליראת ה' באופן שיפעל מכוחן לקיים את התורה והמצוות, חייב הבינוני לעבוד. הוא חייב להשקיע מאמץ רוחני תמידי באותם כוחות שיש לו שליטה עליהם, בכוחות השכל והמחשבה, והוא חייב לדאוג שההתעוררות האינטלקטואלית לא תישאר כהוויה מופשטת אי שם, אלא שהיא תיכנס אל תוך הוויית נפשו, אל הרגשתו ותחושתו הטבעית, ותעשה בה את השינויים הראויים. עבודה כזו היא 'עבודה תמה' עבור הבינוני, שעובד את ה' בכל קומתו הנפשית, השכל והמידות. ויש עבודה 'שאינה תמה', עבור מי (או בשעה) שאין הוא יכול להוליד מהתבוננותו אהבה ויראה וכו'. גם לאדם זה, או לשעה זו, כיוון שבוודאי יש גם אצלו אהבה ויראה שמכוחן הוא עושה, אלא שאינן בגילוי, הרי הקב"ה מצרף את האהבה והיראה הנסתרות הללו אל המעשה שעשה. לאהבה ויראה אלה קורא המחבר 'מחשבה טובה', אשר הקב"ה מצרפה ל'מעשה הטוב' - המצווה והתורה - שעשה.