וּבָזֶה יוּבָן מַה שֶּׁכָּתוּב: "וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לָרָשָׁע, בֵּין עוֹבֵד אֱלֹהִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ" .

וּבָזֶה יוּבָן מַה שֶּׁכָּתוּב: "וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לָרָשָׁע, בֵּין עוֹבֵד אֱלֹהִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ" (מלאכי ג,יח) . כתוב זה מחלק את כלל האנשים לארבע מדרגות: צדיק, רשע, עובד אלוקים, ואשר לא עבדו. התלמוד (חגיגה ט,ב) דן בכפילות-לכאורה שבין הצדיק ל'עובד אלוקים' ובין הרשע ל'אשר לא עבדו', ומסקנתו היא ש'עובד אלוקים' ו'אשר לא עבדו' שניהם צדיקים, אלא שכל אחד הוא צדיק מסוג אחר. אדמו"ר הזקן, כשיטתו בספר התניא, משלים את התמונה ומפרט אותה: 'עובד אלוקים' ו'אשר לא עבדו' שתיהן דרגות של בינוני - ובשאלה מהו הבינוני שאינו עובד אלוקים ומהו הבינוני שהוא עובד אלוקים, יעסוק הפרק הזה.

שֶׁהַהֶפְרֵשׁ בֵּין עוֹבֵד אֱלֹהִים לְצַדִּיק הוּא שֶׁעוֹבֵד הוּא לְשׁוֹן הֹוֶה שֶׁהוּא בְּאֶמְצַע הָעֲבוֹדָה. שֶׁהִיא, הַמִּלְחָמָה עִם הַיֵּצֶר הָרַע לְהִתְגַּבֵּר עָלָיו וּלְגָרְשׁוֹ מֵהָעִיר קְטַנָּה, שֶׁלֹּא יִתְלַבֵּשׁ בְּאֶבְרֵי הַגּוּף, שֶׁהוּא בֶּאֱמֶת עֲבוֹדָה וְעָמָל גָּדוֹל לְהִלָּחֵם בּוֹ תָּמִיד - וְהַיְינוּ הַבֵּינוֹנִי.

שֶׁהַהֶפְרֵשׁ בֵּין עוֹבֵד אֱלֹהִים לְצַדִּיק הוּא שֶׁעוֹבֵד הוּא לְשׁוֹן הֹוֶה שֶׁהוּא בְּאֶמְצַע הָעֲבוֹדָה. 'עובד' הוא תואר של פעולה, האדם שעובד נקרא 'עובד' על שם פעולתו באותה שעה. שֶׁהִיא, עבודה זו, הַמִּלְחָמָה עִם הַיֵּצֶר הָרַע לְהִתְגַּבֵּר עָלָיו וּלְגָרְשׁוֹ מֵהָעִיר קְטַנָּה, שֶׁלֹּא יִתְלַבֵּשׁ בְּאֶבְרֵי הַגּוּף, שֶׁהוּא בֶּאֱמֶת עֲבוֹדָה וְעָמָל גָּדוֹל לְהִלָּחֵם בּוֹ תָּמִיד - וְהַיְינוּ הַבֵּינוֹנִי. הבינוני נקרא 'עובד' בתואר הפועל, כיוון שבכל עת הוא עובד בעבודה זו של מלחמה נגד היצר הרע על השלטון ב'עיר קטנה', בגופו של האדם. שהרי, אצל הבינוני מלחמה זו אינה תופעה חד פעמית שאירעה אי פעם בעבר, אלא כל חייו, בעבר בהווה ובעתיד, הם עבודה מתמדת בתחום זה.

אֲבָל הַצַּדִּיק נִקְרָא עֶבֶד ה' בְּשֵׁם הַת אַר, כְּמוֹ שֵׁם 'חָכָם' אוֹ 'מֶלֶךְ', שֶׁכְּבָר נַעֲשָׂה חָכָם אוֹ מֶלֶךְ. כָּךְ זֶה, כְּבָר עָבַד וְגָמַר לְגַמְרֵי עֲבוֹדַת הַמִּלְחָמָה עִם הָרַע עַד כִּי וַיְּגָרְשֵׁהוּ וַיֵּלֶךְ לוֹ וְ'לִבּוֹ חָלָל בְּקִרְבּוֹ .

אֲבָל הַצַּדִּיק נִקְרָא עֶבֶד ה' בְּשֵׁם הַתּוֹ אַר, כְּמוֹ שֵׁם 'חָכָם' אוֹ 'מֶלֶךְ', שֶׁכְּבָר נַעֲשָׂה חָכָם אוֹ מֶלֶךְ. כָּךְ זֶה, כְּבָר עָבַד וְגָמַר לְגַמְרֵי עֲבוֹדַת הַמִּלְחָמָה עִם הָרַע עַד כִּי וַיְּגָרְשֵׁהוּ וַיֵּלֶךְ לוֹ וְ'לִבּוֹ חָלָל בְּקִרְבּוֹ' (על פי תהלים קט,כב) . חלל הלב השמאלי, מקום היצר הרע, הוא חלל ריק אצל הצדיק. הצדיק אינו 'עובד אלוקים' במובן זה שהוא נלחם עם היצר הרע, כי אין לו עוד יצר הרע. הצדיק נקרא 'עבד ה'', בשם התואר, כתואר המהות שלו - הוא 'עבד ה'' בשלמות, בעצמות, ואין הוא צריך לעשות דבר נוסף כדי להיות כזה. הבינוני, לעומת זאת, אינו מגיע לעולם להשלמת המהות של 'עבד ה'', אלא נמצא כל ימיו בדרך, במאבק. עם זאת, משום המאבק, משום שהוא תמיד 'בדרך אל', תמיד 'פועל לקראת', הוא נקרא 'עובד אלוקים' - האדם שכל ימיו עובד את ה' במאבקו עם היצר הרע.

אפשר לראות מעין זה בין בני אדם: יש פועל ויש עֶבֶד. הפועל נקרא פועל כל זמן שהוא עובד, ובשעה שהוא אינו עובד הוא מפסיק להיות פועל. העבד, לעומת זאת, אינו צריך לעבוד כדי להיקרא עבד, משום שכל הווייתו היא שהוא עבד. גם המלך אינו צריך לעשות משהו מסוים כדי שיהיה נקרא מלך. המלך הוא מלך משום שבמהותו הוא כבר מלך. במובן זה הצדיק אינו 'עובד', משום שהוא כבר גמר לעבוד, והוא עכשיו נקרא 'עֶבֶד', בשם התואר. הצדיק הגיע למצב שמבחינת העבודה הוא סטטי. הוא לא הגיע בהכרח לשלמות, אבל הוא הגיע לגמר של פרק בהווייתו. שוב אין הוא עוסק בתחום זה כיוון שלגביו פרק זה הוא גמור. בזמן שילד לומד את לוח הכפל, הוא מפעיל את המחשבה, שוב ושוב, והוא חוזר ומחשב: כמה הם שש כפול שבע, וכמה הם שבע כפול שמונה. אמנם במשך הזמן הוא מגיע לדרגה מסוימת שמעבר לה אין הוא צריך עוד לשנן ואין הוא צריך עוד לחשוב בתחום הזה. הבעיות מפסיקות להיות בעיות, והעבודה בתחום זה כבר אינה מאמץ מודע שאדם עושה. כאשר אדם לומד לקרוא, או כשהוא לומד שפה חדשה, יש שלבים מתמשכים שבהם חוזרים ועוסקים בצורתן של האותיות ובכתיבתן של המילים, ולאחר מכן מגיע שלב שבו אין מוטרדים עוד מדברים אלו, שבו אין מתלבטים עוד בבעיות התרגום של המושגים. מבחינה זו, הצדיק הוא האיש שלגבי עבודת ה' הגיע לשלב שאין הוא 'עובד' יותר. במערכה בין טוב לרע הוא הגיע לשלב שהרע אינו מטריד אותו, כשם שפלוני שרכש דבר מה אינו מוטרד עוד מהמאמץ לרכוש אותו.

הבחנה כזו נמצאת גם בתחום הרצונות הבסיסיים ביותר של האדם. את התינוק צריך ללמד מהו מאכל טוב ומה מזיק לבריאותו, כיוון שהתינוק מצד עצמו אינו מבחין בין טוב לרע, ואם לא היו מלמדים אותו הוא היה אוכל הכול. אדם מבוגר, לעומת זאת, אין צורך ללמדו שלא לאכול דברים המזיקים. הבעיה הזו אינה קיימת עוד לגביו, כי מעצמו הוא מואס במאכלים כאלה. באופן זה בוחר הצדיק בטוב ומואס ברע. כשם שסתם אדם אינו מעלה בדעתו לאכול מיני מזיקים, כך הצדיק בוחר בטוב ואינו מעלה בדעתו לעשות רע. כשם שאנשים בתרבות שלנו אינם צריכים להיאבק ביצרם שלא לאכול דבר מיאוס, כך הצדיק אינו צריך להיאבק ביצרו שלא לדבר לשון הרע או לעשות כל עבירה אחרת.

וּבַבֵּינוֹנִי יֵשׁ גַּם כֵּן שְׁתֵּי מַדְרֵגוֹת: 'עוֹבֵד אֱלֹהִים' וַ'אֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ'. וְאַף עַל פִּי כֵן אֵינוֹ רָשָׁע, כִּי, לֹא עָבַר מִיָּמָיו שׁוּם עֲבֵרָה קַלָּה וְגַם קִיֵּים כָּל הַמִּצְוֹת שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לְקַיְּימָן ו 'תַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כּוּלָּם' . וְלָא פָּסֵיק פּוּמֵיהּ מִגִּירְסָא

וּבַבֵּינוֹנִי יֵשׁ גַּם כֵּן שְׁתֵּי מַדְרֵגוֹת: 'עוֹבֵד אֱלֹהִים' וַ'אֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ'. וְאַף עַל פִּי כֵן גם בינוני זה שאינו 'עובד אלוקים' אֵינוֹ רָשָׁע, אלא בינוני. כִּי, כפי שהוגדר הבינוני, לֹא עָבַר מִיָּמָיו שׁוּם עֲבֵרָה קַלָּה וְגַם קִיֵּים כָּל הַמִּצְוֹת שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לְקַיְּימָן ובכלל זה 'תַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כּוּלָּם' (פאה פרק א משנה א) . שאת כל חללי הזמן שבין המצוות הוא מילא בלימוד תורה, וְלָא פָּסֵיק פּוּמֵיהּ מִגִּירְסָא (לא פסק פיו מללמוד תורה) בכל עת שיכול. אדם זה הוא לכאורה אדם שלם, שמקיים בשלמות 'סור מרע ועשה טוב'. ואף על פי כן, נאמר שאדם זה אינו צדיק אלא בינוני, ולא זו בלבד, אלא בינוני בדרגה נמוכה, שאינו 'עובד אלוקים'.

אֶלָּא שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה שׁוּם מִלְחָמָה עִם הַיֵּצֶר לְנַצְּחוֹ עַל יְדֵי אוֹר ה' הַמֵּאִיר עַל נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית שֶׁבַּמּוֹחַ הַשַּׁלִּיט עַל הַלֵּב כַּנִּזְכָּר לְעֵיל .

מדוע, אחרי כל זה, הוא נקרא "אשר לא עבדו"? אֶלָּא שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה שׁוּם מִלְחָמָה עִם הַיֵּצֶר לְנַצְּחוֹ עַל יְדֵי אוֹר ה' הַמֵּאִיר עַל נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית שֶׁבַּמּוֹחַ הַשַּׁלִּיט עַל הַלֵּב כַּנִּזְכָּר לְעֵיל (פרק יב) . חסרונו של אדם זה - שאין הוא נאבק. הוא 'סר מרע ועושה טוב' כל ימיו, ואף על פי כן הוא אינו מגיע לעשות מלחמה נגד היצר הרע שלו. הוא עוסק בלימוד תורה ובקיום המצוות לא משום שליבו בוער בקרבו באהבה ויראה להילחם מלחמות ה', אלא משום שיש לו אופי נוח ומתאים לסוג כזה של חיים.

מִפְּנֵי שֶׁאֵין יִצְרוֹ עוֹמֵד לְנֶגְדּוֹ כְּלָל לְבַטְּלוֹ מִתּוֹרָתוֹ וַעֲבוֹדָתוֹ וְאֵין צָרִיךְ לִלְחוֹם עִמּוֹ כְּלָל.

מִפְּנֵי שֶׁאֵין יִצְרוֹ עוֹמֵד לְנֶגְדּוֹ כְּלָל לְבַטְּלוֹ מִתּוֹרָתוֹ וַעֲבוֹדָתוֹ וְאֵין צָרִיךְ לִלְחוֹם עִמּוֹ כְּלָל. לגבי רוב בני האדם ההפך הוא הנכון. היות יהודי כראוי ב'סור מרע ועשה טוב' כרוך במאבק תמידי נגד רצונות ויצרים המתנגשים עם הוויה זו בכללה ובפרטיה. עם זאת, כפי שנאמר כאן, יכול להיות אדם הבנוי אחרת - שהיותו שומר מצוות, ואפילו בהידור, בלימוד התורה ובקיום המצוות, אינו מפריע לו מבחינה אישית. גם בנפשו הבהמית אין הוא מרגיש כל צורך להיאבק על שמירת הווייתו היהודית, כיוון שאורח חיים זה הוא בשבילו קל ונוח ומתבקש לפי טבעו ואישיותו.

כְּגוֹן שֶׁהוּא מַתְמִיד בְּלִמּוּדוֹ בְּטִבְעוֹ מִתּוֹלַדְתּוֹ עַל יְדֵי תִּגְבּוֹרֶת הַמָּרָה שְׁחוֹרָה.

דוגמה לדבר בלימוד תורה: כְּגוֹן שֶׁהוּא מַתְמִיד בְּלִמּוּדוֹ בְּטִבְעוֹ מִתּוֹלַדְתּוֹ עַל יְדֵי תִּגְבּוֹרֶת הַמָּרָה שְׁחוֹרָה. יש אנשים שבמבנה נפשם הם נוטים למלנכוליה. אדם כזה אינו פונה לחיים סוערים, לא בקדושה ולא בטומאה, ונוח לו לשבת במקום אחד ולעסוק בדבר אחד. ואם אדם כזה הוא גם אינטלקטואל, ואם הוא מתעניין בדברים רוחניים לכשעצמם, הרי האופן הנוח ביותר שהוא מרגיש את עצמו הוא כשהוא יושב ולומד. הישיבה ללמוד והלימוד אינם לגביו אקט של התגברות על אישיותו הפרטית, אלא להפך, זהו הביטוי של אישיותו והוא יעשה זאת בכל סיטואציה שיימצא בה. איש כזה יהיה מה שמכנים 'תולעת ספרים', היושב וקורא ונהנה מכל דבר שהוא לומד. איש כזה, כשהוא נמצא בתוך המסגרת היהודית, ישב ויתמיד בלימוד תורה כל כמה שהוא יכול, כביטוי של נפשו הבהמית.

וְכֵן אֵין לוֹ מִלְחָמָה מִתַּאֲוַת נָשִׁים מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְצוּנָּן בְּטִבְעוֹ. וְכֵן בִּשְׁאָר תַּעֲנוּגֵי עוֹלָם הַזֶּה הוּא מְחוּסַּר הֶרְגֵּשׁ הֲנָאָה בְּטִבְעוֹ.

אבל יכול שתהיה לאדם כזה מלחמת יצר אחרת, למשל בתאוות נשים, ולכן הוא מוסיף: וְכֵן אֵין לוֹ מִלְחָמָה מִתַּאֲוַת נָשִׁים מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְצוּנָּן בְּטִבְעוֹ. וְכֵן בִּשְׁאָר תַּעֲנוּגֵי עוֹלָם הַזֶּה הוּא מְחוּסַּר הֶרְגֵּשׁ הֲנָאָה בְּטִבְעוֹ. יש אנשים חושניים לעולם הזה יותר, ויש חושניים פחות. אדם שאינו חושני, אם אינו נהנה מאכילה ושתייה, אין זה סימן לצדקות או לגדלות אישית. הוא פשוט אינו שם לב למה שהוא אוכל כפי שאינו שם לב למה שהוא רואה. אדם כזה, אם אין לו פיתוי מיני, הרי זה רק משום שתאוות המין בכלל אינה מלהיבה אותו. אדם כזה יושב בישיבה ועוסק במצוות על פי דרכו, ולגבי ענייני העולם הזה, בין שיש לו ובין שאין לו, אין זה מעניין אותו. הוא לובש מה שלובש, אוכל מה שאוכל ואינו להוט אחר שום דבר אחר. אדם כזה, גם כשהוא יושב ולומד תורה, אין הוא עושה זאת משום שנפשו בוערת לקדושה, אלא משום טבע נפשו שאינה נוטה אחר דברים אחרים. הוא יהיה פקיד או פרופסור או רב - באותו אופי ממש.

וְלָכֵן, אֵין צָרִיךְ לְהִתְבּוֹנֵן כָּל כָּךְ בִּגְדוּלַּת ה' לְהוֹלִיד מִבִּינָתוֹ רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת ה' בְּמוֹחוֹ לְהִשָּׁמֵר שֶׁלֹּא לַעֲבוֹר עַל מִצְוֹת 'לֹא תַעֲשֶׂה'. וְ אַהֲבַת ה' בְּלִבּוֹ לְדָבְקָה בּוֹ בְּקִיּוּם הַמִּצְוֹת וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כּוּלָּן.

וְלָכֵן, כדי לא להיות רשע אֵין צָרִיךְ לְהִתְבּוֹנֵן כָּל כָּךְ בִּגְדוּלַּת ה' לְהוֹלִיד מִבִּינָתוֹ רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת ה' בְּמוֹחוֹ לְהִשָּׁמֵר שֶׁלֹּא לַעֲבוֹר עַל מִצְוֹת 'לֹא תַעֲשֶׂה'. אדם שאין לו פיתויי היצר אינו צריך להעמיד כוחות של דעת ויראת ה' נגד היצר. וְגם אינו צריך לעורר בעצמו רגש של אַהֲבַת ה' בְּלִבּוֹ כדי לְדָבְקָה בּוֹ בְּקִיּוּם הַמִּצְוֹת וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כּוּלָּן. שכן אדם שאינו חפץ בטבעו בקיום המצוות ובלימוד תורה צריך לעורר בתוכו רגש חי של אהבת ה' שמכוחו, כדי להשביעו, הוא יעסוק בהם.

אֶלָּא, דַּי לוֹ בְּאַהֲבָה מְסוּתֶּרֶת אֲשֶׁר בְּלֵב כְּלָלוּת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ "אוֹהֲבֵי שְׁמוֹ" .

אֶלָּא, לאדם זה שחיים יהודיים של תורה ומצוות הם בדיוק המתכון המתאים לאופיו, דַּי לוֹ בְּאַהֲבָה מְסוּתֶּרֶת אֲשֶׁר בְּלֵב כְּלָלוּת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ "אוֹהֲבֵי שְׁמוֹ" (תהלים סט,לז) . בלב כל יהודי ישנה אהבה טבעית לקב"ה. על אהבה זו, הנקראת 'אהבה מסותרת', ידובר באריכות בפרקים הבאים (יח והלאה), וכאן הוא רק מזכיר את קיומה, שכן אם לא היא - מדוע יעסוק אדם כזה, אינטלקטואל מלנכולי וקהה חושים, בתורה דווקא ולא בדברים אחרים? אך מכיוון שהוא יהודי, שבתוכו ומהותו הוא בכלל "אוהבי שמו", שיש בו אהבה נסתרת לקב''ה - פירושו של דבר שיש לו הטיה וחיבור במהות, גם אם אין הוא מודע לכך, אל הקב"ה ואל תורתו. הדרך הזו אל הקדושה היא ברירת המחדל של הווייתו, ובלימוד התורה וקיום המצוות בהידור הוא ירגיש טוב לא רק בחיצוניות הדברים, אלא גם ודווקא בקדושתם. ועם כל זאת, הוא יעשה זאת רק משום שהקדושה הזו היא טבעו. אין זה קשר שאדם יוצא מגדרו אליו, אלא קשר שבתוך גדרו וטבע נפשו. אדם זה שתול וחי בתוך הזהות היהודית ובתוך המורשת היהודית, ולכן חייו זורמים כולם בתוך הנתיב הזה. כל כוח ההכרעה שיש בו מכוון לזה, ואינו יוצא מהתחום של היותו יהודי כראוי.

וְלָכֵן אֵינוֹ נִקְרָא עוֹבֵד כְּלָל, כִּי אַהֲבָה זוֹ הַמְסוּתֶּרֶת אֵינָהּ פְּעוּלָּתוֹ וַעֲבוֹדָתוֹ כְּלָל אֶלָּא הִיא יְרוּשָּׁתֵנוּ מֵאֲבוֹתֵינוּ לִכְלַל יִשְׂרָאֵל וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן.

וְלָכֵן אֵינוֹ נִקְרָא עוֹבֵד כְּלָל, כִּי אַהֲבָה זוֹ הַמְסוּתֶּרֶת אֵינָהּ פְּעוּלָּתוֹ וַעֲבוֹדָתוֹ כְּלָל אֶלָּא הִיא יְרוּשָּׁתֵנוּ מֵאֲבוֹתֵינוּ לִכְלַל יִשְׂרָאֵל וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן. התחושה המהותית של קשר אל הקדושה, שמכוחה הוא בינוני, אינה משלו. הוא נולד איתה, הוא קיבל אותה בירושה מבלי לעבוד בשבילה. אדם זה, שעושה רק טוב ולא עושה רע, נמצא אפוא בתוך הזדמנות מסוימת, כל כולו בתוך תא מסוים של חיים שבתוכו הוא פועל כראוי. בינוני זה איננו 'עובד אלוקים', משום שלגביו היות בינוני אינה עבודה כלל, זו דרך החיים הפשוטה והנורמלית של אדם כמותו.

וְכֵן אַף מִי שֶׁאֵינוֹ מַתְמִיד בְּלִמּוּדוֹ בְּטִבְעוֹ, רַק שֶׁהִרְגִּיל עַצְמוֹ לִלְמוֹד בְּהַתְמָדָה גְּדוֹלָה וְנַעֲשָׂה הַהֶרְגֵּל לוֹ טֶבַע שֵׁנִי דַּי לוֹ בְּאַהֲבָה מְסוּתֶּרֶת זוֹ.

וְכֵן דוגמה זו, לבינוני 'אשר לא עבדו', שהוא מתמיד בטבעו, שהוא מצונן וחסר תאווה בטבעו, היא קיצונית. לא שאין אנשים כאלה, אלא שבדרך כלל הבינוני 'אשר לא עבדו' הוא אַף מִי שֶׁאֵינוֹ מַתְמִיד בְּלִמּוּדוֹ בְּטִבְעוֹ, רַק שֶׁהִרְגִּיל עַצְמוֹ לִלְמוֹד בְּהַתְמָדָה גְּדוֹלָה וְנַעֲשָׂה הַהֶרְגֵּל לוֹ טֶבַע שֵׁנִי וגם אז יכול הוא להיות בינוני 'אשר לא עבדו', אשר דַּי לוֹ בְּאַהֲבָה מְסוּתֶּרֶת זוֹ. גם אדם שמצד טבעו אין הוא 'תולעת ספרים', אם הוא מתמיד במשך שנים, במשמעת פנימית וחיצונית, בתוך מסלול מסוים, הרי ההרגל בעצמו כבר כופה אותו עד שאין הוא צריך עוד להיאבק בעצמו. לאחר שנים שבהן אדם לומד ומתפלל בקביעות, מפסיק הלימוד להיות תלוי בעבודה ורצייה, ונעשה לחלק ממערכת של הרגלים. אין הוא לומד עוד משום שהוא אוהב את ה', משום שאכפת לו, אלא משום שאין הוא יכול אחרת. הדבר נכון בכל תחום, כאשר אדם נכנס לדברים בגיל צעיר ובהתלהבות גדולה, יכול ההרגל לשנות גם את מהותו הבסיסית. אין הוא משנה את מהותו מקצה לקצה, אבל הוא יכול לשנות אותה עד כדי כך שלא יזדקק עוד למאבק נפשי כדי לעשות דברים מסוימים, ובאותה שעה גם כדי להיות בינוני ב'סור מרע ועשה טוב' - די לו באהבה המסותרת.

רצונו של אדמו"ר הזקן לומר, שגם מי שעבר קשיים, שנלחם והתגבר על בעיות והגיע להישג מסוים - עדיין אין זה אומר שהוא נמצא עתה במדרגה של 'עובד אלוקים'. כמו בעולם הפיזי, יש מצבים של שיווי משקל בדרגה אחת, ולפעמים צריך לעשות מאמץ כדי לעבור לשיווי משקל בדרגה אחרת, אבל כאשר נמצאים שוב בשיווי משקל, נמצאים בעצם שוב באותה מהות עצמה. כאשר מונחת אבן על הארץ, לא דרוש כל מאמץ כדי להחזיק אותה שם. כדי להעלות אותה לגג דרוש מאמץ גדול, אך כאשר היא מונחת כבר בראש הגג - שוב אין צורך להשקיע מאמץ, היא מונחת שם כשם שהייתה מונחת קודם על הארץ. הנקודה השנייה אינה טבעית והכרחית, דרוש מאמץ כדי להגיע אליה ויש בה עילוי לעומת הנקודה הראשונה, אבל בפועל נמצאת שם האבן בדיוק באותו מצב של יציבות וחוסר תנועה כשם שהייתה למטה. כלומר, כל עוד תנועת הנפש אינה מתמדת, היא עלולה להגיע למשטח יציב של רציות בלי להתקדם הלאה, וכאשר אדם מגיע למשטח כזה - הוא חזר מבחינה פנימית לאותה דרגה שהיה בה בראשונה. באותה שעה שדבר הופך לטבע שני - פועל האדם בדיוק כאילו היה זה טבע ראשון.

אֶלָּא אִם כֵּן רוֹצֶה לִלְמוֹד יוֹתֵר מֵרְגִילוּתוֹ.

אֶלָּא אִם כֵּן רוֹצֶה לִלְמוֹד יוֹתֵר מֵרְגִילוּתוֹ. לכך כבר אין די בכוח ההרגל ובאהבה המסותרת. כדי לשנות את ההרגל, כדי להתגבר על רצונות ומשיכות אחרות, הוא צריך לעורר בתוכו את אהבת ה' בגילוי, בכל החום ובכל התוקף. במילים אחרות: להיות עובד אלוקים.

וּבָזֶה יוּבָן מַה שֶּׁכָּתוּב בַּגְּמָרָא דְּ"עוֹבֵד אֱלֹהִים" הַיְינוּ מִי שֶׁשּׁוֹנֶה פִּרְקוֹ מֵאָה פְּעָמִים וְאֶחָד, וְ"לֹא עֲבָדוֹ" הַיְינוּ מִי שֶׁשּׁוֹנֶה פִּרְקוֹ מֵאָה פְּעָמִים לְבָד.

וּבָזֶה יוּבָן מַה שֶּׁכָּתוּב בַּגְּמָרָא (חגיגה ט,ב) דְּ"עוֹבֵד אֱלֹהִים" הַיְינוּ מִי שֶׁשּׁוֹנֶה פִּרְקוֹ מֵאָה פְּעָמִים וְאֶחָד, וְ"לֹא עֲבָדוֹ" הַיְינוּ מִי שֶׁשּׁוֹנֶה פִּרְקוֹ מֵאָה פְּעָמִים לְבָד. מאמר זה פירשוהו בדרכים שונות, ורובם בדרך הדרש והרמז. וכפשוטו מפרש כאן אדמו"ר הזקן את הדברים במהות ולא בכמות. הנקודה אינה המידה של מאה או מאה ואחד דווקא, אלא המידה שאדם רגיל אליה והמידה שמעבר לה.

וְהַיְינוּ מִשּׁוּם שֶׁבִּימֵיהֶם הָיָה הָרְגִילוּת לִשְׁנוֹת כָּל פֶּרֶק מֵאָה פְּעָמִים. כִדְאִיתָא הָתָם בַּגְּמָרָא: מָשָׁל מִשּׁוּק שֶׁל חַמָּרִים שֶׁנִּשְׂכָּרִים לְעֶשֶׂר פַּרְסֵי בְּזוּזָא וּלְאַחַד עָשָׂר פַּרְסֵי בִּתְרֵי זוּזֵי.

וְהַיְינוּ מִשּׁוּם שֶׁבִּימֵיהֶם הָיָה הָרְגִילוּת לִשְׁנוֹת כָּל פֶּרֶק מֵאָה פְּעָמִים. יש לזכור שבאותם דורות לא כתבו את התורה שבעל פה, וכדי ללמוד ולזכור דבר, בפרט בצורתו ובדיוקו המילולי, היו חוזרים על הלימוד פעמים רבות, עד מאה פעמים. ו כִדְאִיתָא הָתָם (כאמור שם) בַּגְּמָרָא: מָשָׁל מִשּׁוּק שֶׁל חַמָּרִים שֶׁנִּשְׂכָּרִים לְעֶשֶׂר פַּרְסֵי בְּזוּזָא וּלְאַחַד עָשָׂר פַּרְסֵי בִּתְרֵי זוּזֵי. כדי להוביל משא למרחק של עשר פרסאות לוקחים החמרים בשכרם זוז אחד, ואילו כדי להוביל את המשא למרחק של אחד עשר פרסאות הם לוקחים שני זוזים. כלומר, בשביל פרסה אחת שמוסיפים להם הם מכפילים את שכרם, שלא באותו יחס כלל.

מִפְּנֵי שֶׁהוּא יוֹתֵר מֵרְגִילוּתָם.

וזאת, מִפְּנֵי שֶׁהוּא יוֹתֵר מֵרְגִילוּתָם. בתלמוד מבואר שהשינוי המשמעותי בשכר תלוי בגבול של ההרגל. יש קצבה מסוימת שכדי להוסיף עליה, אפילו במעט, יש צורך במאמץ גדול ונוסף, ועל המאמץ הזה מקבלים גם שכר גדול ונוסף שלא לפי יחס התוספת. החמר מכיר את המסלול של עשר פרסאות ורגיל אליו, ולשנות את המסלול, להוסיף עליו משהו, הוא דבר שמעבר לשגרה, הכרוך במאמץ מיוחד, ולכן הוא קובע לו מחיר כפול. במובן זה, האיש שרגיל ללמוד את פרקו מאה פעמים - אפילו מאה פעמים אינם מטרידים עוד את מוחו, ואינם דורשים ממנו את המאמץ המיוחד כפי שדורשת הפעם היתרה.

וְלָכֵן זֹאת הַפַּעַם הַמֵּאָה וְאַחַת הַיְּתֵרָה עַל הָרְגִילוּת שֶׁהוּרְגַּל מִנְּעוּרָיו שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כּוּלָּן, וְ עוֹלָה עַל גַּבֵּיהֶן בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז לִהְיוֹת נִקְרָא 'עוֹבֵד אֱלֹהִים'.

וְלָכֵן זֹאת הַפַּעַם הַמֵּאָה וְאַחַת הַיְּתֵרָה עַל הָרְגִילוּת שֶׁהוּרְגַּל מִנְּעוּרָיו שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כּוּלָּן, וְלא רק שקולה כי אם עוֹלָה עַל גַּבֵּיהֶן בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז לִהְיוֹת נִקְרָא 'עוֹבֵד אֱלֹהִים'. בשעה שאדם רוצה לשבור את ההרגל הוא צריך לשבור גם את הטבע, הראשון או השני שלו. המאמץ, המאבק והמלחמה נגד עצמו, נגד טבעו והרגליו - הם העושים אותו ל"עובד אלוקים", ומלחמה זו כולה מתמקדת בנקודה אחת, בפעם המאה ואחת היתרה ששוברת את טבעו, ולכן בשלה הוא נקרא 'עובד אלוקים' ועליה הוא מקבל שכר 'כנגד כולן'.

מִפְּנֵי שֶׁכְּדֵי לְשַׁנּוֹת טֶבַע הָרְגִילוּת. צָרִיךְ לְעוֹרֵר אֶת הָאַהֲבָה לַה'.

מִפְּנֵי שֶׁכְּדֵי לְשַׁנּוֹת טֶבַע הָרְגִילוּת. כדי לשנות את המסלול הרגיל של מילוי ההתחייבויות, אפילו הוא מסלול קשה מאוד, צריך לעשות דבר עוד יותר קשה, שמחוץ לשגרת החיים, ולזה צָרִיךְ לְעוֹרֵר אֶת הָאַהֲבָה לַה'. מפני שכאשר יש התעוררות חדשה של אהבה יש התעוררות לתת מתנה לקב"ה - לתת יותר ממה שהיה, ממה שנחוץ ומגיע - שלא כרגיל.

עַל יְדֵי שֶׁמִּתְבּוֹנֵן בִּגְדוּלַּת ה' בְּמוֹחוֹ, לִשְׁלוֹט עַל הַטֶּבַע שֶׁבֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי הַמָּלֵא דַּם הַנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית שֶׁמֵּהַקְּלִיפָּה שֶׁמִּמֶּנָּה הוּא הַטֶּבַע.

לאהבה זו מגיע אדם עַל יְדֵי שֶׁמִּתְבּוֹנֵן בִּגְדוּלַּת ה' בְּמוֹחוֹ, לִשְׁלוֹט עַל הַטֶּבַע שֶׁבֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי הַמָּלֵא דַּם הַנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית שֶׁמֵּהַקְּלִיפָּה שֶׁמִּמֶּנָּה הוּא הַטֶּבַע. כאמור, כדי להיות 'עובד אלוקים' צריך לשנות ולהוסיף על ההרגלים. שינוי כזה מחייב את האדם לשנות את טבעו הפנימי - גם זה שבקדושה - שמצד הנפש הבהמית, הטבעית, המקבלת משם אלוקים (שהוא בגימטרייה, כנזכר, 'הטבע'). הדגש הוא ב"על ידי שמתבונן... במוחו" - העבודה היא עבודה של האדם בכוחות שיש לו ובמה שבידו לעשות, לאמור לחשוב ולהתבונן דווקא במוחו הגשמי בגדולת ה' שבעולם, כפי שהוא יכול להשיג, ובכוח ההתבוננות הזו, ה'טבעית' - לשלוט ולשנות את טבע נפשו הבהמית שבחלל השמאלי שבלב. עבודה בכוחותיו המודעים, ה'טבעיים', כדי להביא לשינוי נפשי שיפרוץ את טבעו - זוהי 'עבודת אלוקים', העיבוד והשינוי של התבניות המקובעות הנובעות מההגדרה והצמצום של שם אלוקים.

וְזוֹ הִיא עֲבוֹדָה תַּמָּה לַבֵּינוֹנִי.

וְזוֹ הִיא עֲבוֹדָה תַּמָּה לַבֵּינוֹנִי. עבודה זו היא עבודה תמה, שלמה, כיוון שהיא באה לו במלוא קומתו הרוחנית - מההתבוננות השכלית בגדולת ה', דרך ההתרגשות האמוציונלית והפועלת של אהבה ויראה, ועד למסקנה הבאה מאהבה זו, לתת לה' עוד משהו מעבר למה שכבר נתן. וכיוון שכך היא גם דרך העבודה הממצה את מהותו של הבינוני - עבודה שאין לה סוף, שלעולם אינה מגיעה ל'שקט של אחרי', כי באותה שעה שהבינוני מגיע למימוש האהבה הוא כבר מתבונן במה שמעבר לה ושואף אל מעבר לה.

אוֹ לְעוֹרֵר אֶת הָאַהֲבָה הַמְסוּתֶּרֶת שֶׁבְּלִבּוֹ לִמְשׁוֹל עַל יָדָהּ עַל הַטֶּבַע שֶׁבֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי, שֶׁזּוֹ נִקְרָא גַּם כֵּן עֲבוֹדָה. לְהִלָּחֵם עִם הַטֶּבַע וְהַיֵּצֶר עַל יְדֵי שֶׁמְּעוֹרֵר הָאַהֲבָה הַמְסוּתֶּרֶת בְּלִבּוֹ.

אוֹ, אם אין הוא יכול להגיע ל'עבודה תמה' כזו. שכן לא כל אחד יכול, ולא תמיד, ובמיוחד הבינוני שמהות עבודתו ואישיותו הם באי עמידה במקום אחד, בתנועות של מאבק למעלה וגם למטה. ועל כן, באותה שעה ומצב נפש שהוא אינו יכול, הוא יכול לפחות לְעוֹרֵר אֶת הָאַהֲבָה הַמְסוּתֶּרֶת שֶׁבְּלִבּוֹ לִמְשׁוֹל עַל יָדָהּ עַל הַטֶּבַע שֶׁבֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי, שֶׁזּוֹ נִקְרָא גַּם כֵּן עֲבוֹדָה. גם בעבודה זו נקרא הבינוני 'עובד', כיוון שגם עבודה זו היא לְהִלָּחֵם עִם הַטֶּבַע וְהַיֵּצֶר עַל יְדֵי שֶׁמְּעוֹרֵר הָאַהֲבָה הַמְסוּתֶּרֶת בְּלִבּוֹ. גם במצבים שבהם אדם אינו יכול להגיע ל'עבודה תמה', לשלוט על הנפש הבהמית ולשנות את הטבע וההרגל מכוח ההתבוננות ויצירת אהבה חדשה, הוא יכול מכל מקום להגיע לזה מכוח רצייה. אדם מרגיש שהוא נכנס להרגל, לשגרה של קבע, ואז גם אם אין הוא מרגיש בצורך להתקדם, לתת עכשיו יותר - זה סימן בשבילו שהוא צריך לעשות זאת, ללכת הלאה. התהליך אינו מגיע לנקודה של התרגשות פנימית כמו ב'עבודה תמה', אבל הוא מגיע לנקודה של מאבק. המאבק אינו מתגלה בהרגשה של אהבה, אבל הוא מנצל את כוחה של האהבה המסותרת למסקנה והחלטה הפנימית - להיות קרוב לה' ובשום אופן לא להינתק ממנו. גם בלי חוויה מחודשת הוא מגיע, על כל פנים, למאבק מחודש, להתגברות מחודשת על עצמו הקודם.

מַה שֶּׁאֵין כֵּן כְּשֶׁאֵין לוֹ מִלְחָמָה כְּלָל, אֵין אַהֲבָה זוֹ מִצַּד עַצְמָהּ נִקְרֵאת עֲבוֹדָתוֹ כְּלָל.

מַה שֶּׁאֵין כֵּן כְּשֶׁאֵין לוֹ מִלְחָמָה כְּלָל, אֵין אַהֲבָה זוֹ מִצַּד עַצְמָהּ נִקְרֵאת עֲבוֹדָתוֹ כְּלָל. האהבה המסותרת שיש לו, שמכוחה הוא נקשר לקב''ה ומכוחה הוא מתמיד בהרגליו הטובים בתורה ובמצוות - אינה עבודתו שלו, אלא כפי שנאמר לעיל "ירושתנו מאבותינו לכלל ישראל".

תמציתו של פרק זה היא במילות הפתיחה שלו: "ושבתם וראיתם". לכאורה ההבדל בין צדיק ורשע הוא ברור, ובכל זאת אומר הנביא: "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע". מהבינוני נדרש, שוב ושוב, לשוב ולראות. הוא הגיע ל"ואל תהי רשע", הוא הגיע כמה שיכול ל"תהי צדיק", נדמה לו שהוא בסדר - ואז אומרים לו: "ושבתם וראיתם!" כלומר, הבינוני צריך לחזור ולבחון את עצמו לא רק אם הוא בינוני, אם לא עבר על איזה סעיף או אם לא קיים איזה סניף מהמצוות המוטלות עליו (אדרבה, אם הרגשתו טובה כל כך, ואין הוא מרגיש חסר עד שהוא צריך לחפש בסעיפים הקטנים - זה סימן רע לו), אלא הוא צריך לשוב ולראות אם הוא "עובד אלוקים" או "אשר לא עבדו". כי הבינוני צריך להיות תמיד בתוך מאבק, ואם אין הוא בתוך מאבק - אין זה סימן שהוא עבר עבירה, אלא שהוא הפסיק לחיות. החיים של הבינוני הם היותו "עובד אלוקים", ולבינוני אין דרך להיות עובד אלוקים אלא על ידי המלחמה המתמדת, מלחמה שפירושה הוא שהבינוני מטיל על עצמו עוד ועוד, בכל דרך שהוא חורג מהרגליו והישגיו הקודמים, ורק אז הוא נקרא "עובד אלוקים".