חזור
לקוטי אמרים
פרק ידוְהִנֵּה מִדַּת הַבֵּינוֹנִי הִיא מִדַּת כָּל אָדָם וְאַחֲרֶיהָ כָּל אָדָם יִמְשׁוֹךְ, שֶׁכָּל אָדָם יָכוֹל לִהְיוֹת בֵּינוֹנִי בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה.
וְהִנֵּה מִדַּת הַבֵּינוֹנִי הִיא מִדַּת כָּל אָדָם וְאַחֲרֶיהָ כָּל אָדָם יִמְשׁוֹךְ, שֶׁכָּל אָדָם יָכוֹל לִהְיוֹת בֵּינוֹנִי בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה. כפי שנאמר, מידת הצדיק אינה מידת כל אדם. לא כל אדם זוכה ולא כל אדם יכול להיות צדיק. השגתה של דרגת הצדיק אינה תלויה רק בגודל המאמץ או בכמות העבודה, אלא גם במבנה הנפש שאדם נולד איתו. הבינוני, לעומת זאת, הוא האדם הנורמלי. אין הוא אישיות ממין אחר אלא אדם ככל האדם, ואין הוא יכול לעבור שינוי מהותי כזה בנפשו. הבינוני נבדל מאנשים אחרים (שהם 'רשעים' במידה זו או אחרת) לא במבנה הנפש ולא במה שמצוי בה, אלא בכך שהוא מנצל את הפוטנציאל, המצוי בכל אדם, כדי להשתמש בו לעבודת ה'. משום כך מידת הבינוני היא מידת כל אדם, כיוון שכל אדם יכול להיות בינוני, שאינו חוטא כלל לא במעשה, לא בדיבור ולא במחשבה, ובכל דרכיו, הן ב'עשה טוב' והן ב'סור מרע', הוא נוהג תמיד בדרך הטוב והקדושה בתכלית ההידור והשלמות.
כִּי הַבֵּינוֹנִי אֵינוֹ מוֹאֵס בָּרַע.
כִּי הַבֵּינוֹנִי אֵינוֹ מוֹאֵס בָּרַע. כפי שנאמר (בפרק י), המיאוס ברע הוא סימנו המובהק של הצדיק, שכיוון שאין בו רע אין הוא קשור כלל אל הרע, והוא מואס בו (בתכלית אם הוא 'צדיק גמור', או שלא בתכלית אם הוא 'צדיק שאינו גמור', שיש בו מעט רע). אבל הבינוני, שיש בו רע (גם אם אינו עושה רע) - אין הוא מואס ברע.
שֶׁזֶּהוּ דָּבָר הַמָּסוּר לַלֵּב. וְלֹא כָּל הָעִתִּים שָׁווֹת,
שֶׁזֶּהוּ דָּבָר הַמָּסוּר לַלֵּב. הבינוני נבדל מהרשע בפעולותיו - במעשיו, בדיבוריו ובמחשבותיו - אבל לא בתשוקות ליבו. אמנם, כפי שנאמר בפרק הקודם, גם הבינוני יכול להגיע למצב שבליבו הוא אוהב טוב ומואס ברע באמת, אבל וְלֹא כָּל הָעִתִּים שָׁווֹת, שאין זה בתמידות, אלא רק בזמנים מיוחדים ובהכנה המתאימה, כמו בקריאת שמע או בתפילה, שבהם מתבונן הבינוני ומכוון את ליבו בייחוד.
, אֶלָּא "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב", דְּהַיְינוּ בְּפוֹעַל מַמָּשׁ בְּמַעֲשֶׂה דִּבּוּר וּמַחֲשָׁבָה שֶׁבָּהֶם הַבְּחִירָה וְהַיְּכוֹלֶת וְהָרְשׁוּת נְתוּנָה לְכָל אָדָם. לַעֲשֹוֹת וּלְדַבֵּר וְלַחֲשׁוֹב גַּם מַה שֶּׁהוּא נֶגֶד תַּאֲוַת לִבּוֹ וְהֶפְכָהּ מַמָּשׁ.
וכיוון שבכל הנוגע להרגשת הלב אין כל הזמנים שווים אצל הבינוני, לא ניתן להגדיר אותו בזאת שהוא מואס ברע, אֶלָּא בכך שהוא "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב", דְּהַיְינוּ בְּפוֹעַל מַמָּשׁ בְּמַעֲשֶׂה דִּבּוּר וּמַחֲשָׁבָה שֶׁבָּהֶם הַבְּחִירָה וְהַיְּכוֹלֶת וְהָרְשׁוּת נְתוּנָה לְכָל אָדָם. שלא כבמאוויי הנפש הכמוסים המסורים לליבו של אדם, יש בגילוייה של הנפש, במעשה דיבור ומחשבה, כוח של בחירה, שאין הוא מוכרח לעשות דברים מסוימים אלא הוא חופשי לַעֲשֹוֹת וּלְדַבֵּר וְלַחֲשׁוֹב גַּם מַה שֶּׁהוּא נֶגֶד תַּאֲוַת לִבּוֹ וְהֶפְכָהּ מַמָּשׁ. כוחו של האדם הוא ביכולת וברשות לפעול גם נגד רצונותיו ותאוותיו, הן מצד הטוב והן מצד הרע, בכל שלושת ביטויי הפעולה של הנפש.
כִּי גַּם בְּשָׁעָה שֶׁהַלֵּב חוֹמֵד וּמִתְאַוֶּה אֵיזוֹ תַּאֲוָה גַּשְׁמִיִּית, בְּהֶיתֵּר אוֹ בְּאִיסּוּר חַס וְשָׁלוֹם, יָכוֹל לְהִתְגַּבֵּר וּלְהַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִמֶּנָּה לְגַמְרֵי. בְּאָמְרוֹ לְלִבּוֹ: אֵינֶנִּי רוֹצֶה לִהְיוֹת רָשָׁע אֲפִילּוּ שָׁעָה אַחַת.
כִּי גַּם בְּשָׁעָה שֶׁהַלֵּב חוֹמֵד וּמִתְאַוֶּה אֵיזוֹ תַּאֲוָה גַּשְׁמִיִּית, בְּהֶיתֵּר אוֹ בְּאִיסּוּר חַס וְשָׁלוֹם, יָכוֹל לְהִתְגַּבֵּר וּלְהַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִמֶּנָּה לְגַמְרֵי. והדרך שבה יוכל לעשות זאת היא בְּאָמְרוֹ לְלִבּוֹ: אֵינֶנִּי רוֹצֶה לִהְיוֹת רָשָׁע אֲפִילּוּ שָׁעָה אַחַת. כאן נוגע אדמו"ר הזקן בנקודה חשובה בדרך העבודה של הבינוני, שאותה ירחיב ויפתח בהמשך. כאשר ליבו של אדם חומד לעשות עבירה (ואפילו אינה עבירה ממש, רק שעושה לשם עצמו), הוא עומד בעצם בפיתוי כפול. ישנו הפיתוי של העבירה עצמה, ואליו נלווה תמיד פיתוי נוסף, האומר לו שבעצם אין זו עבירה, ובוודאי לא עבירה חמורה. הנחת היסוד היא, ששום אדם אינו מתכוון במעשיו לאבד את עולמו ולסתור את כל מהות חייו בשביל עבירה, קטנה או גדולה, ולא יעבור שום עבירה אם לא יהיה בה פיתוי נוסף שאומר לו: "רק לרגע תחטוף משהו, ואחר כך תשוב מייד למה שהיית קודם". לכן, כנגד פיתוי נוסף זה, צריך הבינוני לומר: "אינני רוצה להיות רשע אפילו שעה אחת!"
כִּי אֵינֶנִּי רוֹצֶה לִהְיוֹת מוּבְדָּל וְנִפְרָד חַס וְשָׁלוֹם מֵה' אֶחָד בְּשׁוּם אוֹפֶן, כְּדִכְתִיב: "עֲוֹנֹתֵיכֶם מַבְדִּילִים וגו'" .
נימוק זה, שלא להיות רשע אפילו שעה אחת, אינו מספיק כשלעצמו. לכאורה, מדוע שלא יהיה רשע שעה אחת? הן כשם שאפשר לאדם להיות צדיק אפילו לשעה אחת, כך אפשר לו שיהיה רשע רק לשעה אחת. לכן נכנס אדמו"ר הזקן לנקודה פנימית יותר, להסביר מה משמעות הדבר להיות "רשע אפילו שעה אחת". כִּי אֵינֶנִּי רוֹצֶה לִהְיוֹת מוּבְדָּל וְנִפְרָד חַס וְשָׁלוֹם מֵה' אֶחָד בְּשׁוּם אוֹפֶן, כְּדִכְתִיב: "עֲוֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּילִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלֹהֵיכֶם וגו'" (ישעיה נט,ב) . כלומר, היות רשע משמעו היות מנותק, היות נבדל מה'. כפי שמוסבר במקומות אחרים,
כל שאר מעשי האדם אינם פוגעים ברצון ה', כיוון שרצון פנימי זה אינו חשוף בעולמות הנבראים. לעומת זאת, רצון ה' חשוף, גלוי ומפורש בתורה, שבה נאמר: 'עשו כך' ו'אל תעשו כך', וזה עצמו הוא רצונו העליון של הקב"ה. וכאשר אדם עובר על רצון ה', המתבטא בצורה כה גלויה ופנימית, הוא אז מנתק את עצמו מהשורש המהותי של החיים. הוא יוצר כביכול חור, חלל, בתוך המציאות, שבו נכנס - שוב כביכול - הדבר שאינו רצונו של הקב"ה. במובן זה, כל חטא הוא כמו איבוד עצמי לדעת, כריתת קשר החיים בין הנפש למקורה.
רַק אֲנִי רוֹצֶה לְדָבְקָה בּוֹ נַפְשִׁי רוּחִי וְנִשְׁמָתִי בְּהִתְלַבְּשָׁן בִּשְׁלֹשָׁה לְבוּשָׁיו יִתְבָּרַךְ שֶׁהֵם מַעֲשֶׂה דִּבּוּר וּמַחֲשָׁבָה בַּה' וְתוֹרָתוֹ וּמִצְוֹתָיו. מֵאַהֲבָה מְסוּתֶּרֶת שֶׁבְּלִבִּי לַה' כְּמוֹ בְּלֵב כְּלָלוּת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ 'אוֹהֲבֵי שְׁמֶךָ' .
רַק אֲנִי רוֹצֶה לְדָבְקָה בּוֹ נַפְשִׁי רוּחִי וְנִשְׁמָתִי בְּהִתְלַבְּשָׁן בִּשְׁלֹשָׁה לְבוּשָׁיו יִתְבָּרַךְ שֶׁהֵם מַעֲשֶׂה דִּבּוּר וּמַחֲשָׁבָה בַּה' וְתוֹרָתוֹ וּמִצְוֹתָיו. ורצייה זו נובעת מֵאַהֲבָה מְסוּתֶּרֶת שֶׁבְּלִבִּי לַה' כְּמוֹ שהיא נמצאת בְּלֵב כְּלָלוּת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ 'אוֹהֲבֵי שְׁמֶךָ' (לפי תהלים ה,יב) . כל ישראל הם 'אוהבי שמך'. יש צדיקים, נביאים, גדולי הדור - שהם 'אוהבי שמך' במובן האקטיבי, של הרגש החי והפועם בתוכם בכל עת - אבל כל ישראל הם 'אוהבי שמך' לפחות במובן הפסיבי, שלא לנתק את עצמם מהקב"ה בשום אופן.
אֲפִילּוּ קַל שֶׁבַּקַּלִּים יָכוֹל לִמְסוֹר נַפְשׁוֹ עַל קְדוּשַּׁת ה'.
עד שאֲפִילּוּ קַל שֶׁבַּקַּלִּים יָכוֹל לִמְסוֹר נַפְשׁוֹ עַל קְדוּשַּׁת ה'. ידוע על אנשים שהיו בחייהם קלי קלים, שזלזלו בתורה ובמצוות ושלא היה אכפת להם כלל מה צריך ומה אין צריך לעשות - ואף על פי כן בהגיע שעת מבחן מסרו את נפשם למות על קדושת ה'. במובן זה, כל אדם מישראל, יהיה אשר יהיה, הוא בכלל 'אוהבי שמך'. אהבת ה', גם כשהיא אינה גלויה בתוך חיי עולם הזה של האדם, במה שהוא עושה ואפילו במה שהוא חושב - בזמן שהדבר עומד למבחן הוא יוותר על כל עולם הזה שלו ובלבד שלא להינתק מה'.
וְלֹא נוֹפֵל אָנֹכִי מִמֶּנּוּ בְּוַדַּאי.
וְלֹא נוֹפֵל אָנֹכִי מִמֶּנּוּ בְּוַדַּאי. הבינוני שנאבק בתשוקות נפשו, שבהיתר או שבאיסור, מבין שגם בו, כמו באותו 'קל שבקלים', יש אותו פוטנציאל של מסירות נפש לה'. גם בו יש אהבת ה' שפירושה "אין אני מוכן להינתק מהקב"ה אפילו שעה אחת".
אֶלָּא שֶׁנִּכְנַס בּוֹ רוּחַ שְׁטוּת וְנִדְמֶה לוֹ שֶׁבַּעֲבֵרָה זוֹ עוֹדֶנּוּ בְּיַהֲדוּתוֹ וְאֵין נִשְׁמָתוֹ מוּבְדֶּלֶת מֵאֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.
נשאלת אפוא השאלה: אם כל אדם מישראל, אפילו קל שבקלים, מוכן אפילו למסור את נפשו למות ובלבד שלא להינתק מה', שלא לעשות נגד רצונו, מדוע בכל זאת הוא חוטא? והתשובה היא: אֶלָּא שֶׁנִּכְנַס בּוֹ רוּחַ שְׁטוּת וְנִדְמֶה לוֹ שֶׁבַּעֲבֵרָה זוֹ עוֹדֶנּוּ בְּיַהֲדוּתוֹ וְאֵין נִשְׁמָתוֹ מוּבְדֶּלֶת מֵאֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. כפי שנאמר בתלמוד (סוטה ג,א): "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות" - ואדמו"ר הזקן מסביר זאת לא כשטות השייכת ומתייחסת לעבירה מסוימת, שלאחר עשייתה אדם מתבייש ותוהה על עצמו כיצד הגיע לעשותה, אלא רוח שטות המשמשת בסיס לעצם היכולת לעבור עבירה. 'רוח שטות' היא רוח של שיגעון, ומהותו של השיגעון הוא שאדם מדמה לעצמו דימויים לא נכונים, שהוא מניח הנחה שגויה ועל ההנחה הזו וסביב לה הוא בונה את חייו. ה'קל שבקלים' הולך ועושה מה שליבו חפץ משום שהוא מניח, בביטחון מלא, שהוא עדיין יהודי טוב. נקודת המוצא של אדם שעובר עבירה אינה שהוא זורק הכול ויוצא מכלל ישראל, מנתק עצמו לחלוטין מן הקשר עם ה', אלא היא תמיד הבנה של שטות האומרת לו שהוא יכול גם לעבור עבירה, גם לחלל שבת, גם לאכול טרֵפות - ועדיין להיות יהודי טוב. או, כמו שמקובל לומר, להישאר 'יהודי בלב'. לכן, רוח שטות היא ההנחה השגויה שמחזיקה את היהודי שעובר עבירה. זה שבפנימיות ליבו, בנקודת האמת, הוא מ'אוהבי שמך', ובפועל הוא 'פושע ישראל'.
וְגַם שׁוֹכֵח אַהֲבָתוֹ לַה' הַמְסוּתֶּרֶת בְּלִבּוֹ.
וְגַם שׁוֹכֵח אַהֲבָתוֹ לַה' הַמְסוּתֶּרֶת בְּלִבּוֹ. כדי שרוח השטות תפעל על אדם, לא די שהוא יהיה שוטה באותה שעה, אלא הוא צריך גם שישכח את אהבתו לה'. אהבה פעילה ומודעת בליבו של אדם לא הייתה מניחה לו ללכת אחר רוח השטות. אבל, כיוון שאדם שוכח את אהבתו, כיוון שהוא עסוק בדבר אחר - ליבו פנוי אז לכל רוח שטות.
אֲבָל אֲנִי אֵינֶנִּי רוֹצֶה לִהְיוֹת שׁוֹטֶה כָּמוֹהוּ לִכְפּוֹר הָאֱמֶת.
כל אדם מישראל יש בו את היכולת והרצון בעצם נקודת לבבו להיות דבוק באלוקי ישראל, ולכן יש בו את הכוח שלא לעבור כל עבירה, שמשמעותה הניתוק מה' - אלא אם כן הוא שוטה לחשוב שבעבירה זו עודנו דבוק בה'. ולכן העצה היא, כאשר אדם עומד בפיתוי כזה, לומר: אֲבָל אֲנִי אֵינֶנִּי רוֹצֶה לִהְיוֹת שׁוֹטֶה כָּמוֹהוּ לִכְפּוֹר הָאֱמֶת. השוטה הוא זה שחושב שיש הבדל בין עבירה גדולה לעבירה קטנה. אבל, מי שמבין מודע לכך שבאמת אין כל הבדל, אלא כל עבירה היא ניתוק, ואין חלוקה בין ניתוק קטן לניתוק גדול - יש רק ניתוק; כל ניתוק מהקב"ה, כל סטייה, הוא אקט של כפירה, של בעיטה, ובעצם איבוד עצמי לדעת. וברור שבהכרה זו שום יהודי לא יעבור עבירה. לכל אדם יש תאוות, רציות, והוא מוכן לשלם מחיר מסוים עבור סיפוקן - אבל אין אדם נותן את כל חייו עבור תאווה. הבינוני הוא זה שיודע ומסוגל לאמת את עצמו אל מול התפיסה הזו, שלעבירה אין מחיר מסוים שאפשר לעמוד בו, אלא רק המחיר של הינתקות גמורה, של שבירת הכול, ומכוח הנימוק והאימה שבנקודה הזו - הוא מסוגל שלא לעבור כל עבירה. כוחו זה של הבינוני אינו נובע מהיעדר פיתוי, אלא מהיכולת להתגבר על פיתוי זה.
מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּדָבָר הַמָּסוּר לַלֵּב. דְּהַיְינוּ, שֶׁיְּהֵא הָרַע מָאוּס מַמָּשׁ בַּלֵּב וְשָׂנאוּי בְּתַכְלִית שִׂנְאָה, אוֹ אֲפִילּוּ שֶׁלֹּא בְּתַכְלִית שִׂנְאָה,
התגברות זו היא רק התגברות במעשה, שאין הוא מניח לפיתויים להתגבר עליו בעשייה או בחוסר עשייה. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּדָבָר הַמָּסוּר לַלֵּב. לזה אין עצה זו מועילה. דְּהַיְינוּ, שֶׁיְּהֵא הָרַע מָאוּס מַמָּשׁ בַּלֵּב וְשָׂנאוּי בְּתַכְלִית שִׂנְאָה, שהיא דרגת הצדיק הגמור, אוֹ אֲפִילּוּ שֶׁלֹּא בְּתַכְלִית שִׂנְאָה, שכן היא דרגת הצדיק שאינו גמור.
הִנֵּה זֶה אִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה בֶּאֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ.
הִנֵּה זֶה אִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה בֶּאֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ. הבינוני יכול להיות בדרגות שונות, הוא יכול להיות גם אדם גדול, ירא שמיים וחסיד, במובן זה שהוא עושה את הדברים שלא רק כדי לצאת ידי חובה, אלא באופן ובכמות שמעל ומעבר לחובות המוטלות על כל אדם. אדם כזה, המקדיש את חייו לתורה ולעבודה, אפשר שתוך כדי מעשיו, תוך כדי מאמציו - תיראה לו עבירה מסוימת מאוסה ומגונה, שאין הוא יכול כלל להעלות על דעתו לעשותה. ואף על פי כן, אין הוא יכול להגיע למיאוס ברע שיהיה באמת לאמיתו, שיהיה נטוע בתמידות בתוך נפשו, חזק יותר מכל מה שיכול לקרות לו.
אֶלָּא עַל יְדֵי גּוֹדֶל וְתוֹקֶף הָאַהֲבָה לַה' בִּבְחִינַת אַהֲבָה בְּתַעֲנוּגִים לְהִתְעַנֵּג עַל ה' מֵעֵין עוֹלָם הַבָּא.
אֶלָּא עַל יְדֵי גּוֹדֶל וְתוֹקֶף הָאַהֲבָה לַה' בִּבְחִינַת אַהֲבָה בְּתַעֲנוּגִים לְהִתְעַנֵּג עַל ה' מֵעֵין עוֹלָם הַבָּא. שנאת הרע לעולם אינה באה בעצמה, בהכרח שתילווה אליה אהבת ה', ובאופן של 'אהבה בתענוגים',
וְעַל זֶה אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל : עוֹלָמְךָ תִּרְאֶה בְּחַיֶּיךָ כו'.
וְעַל זֶה אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל (ברכות יז,א) : עוֹלָמְךָ תִּרְאֶה בְּחַיֶּיךָ כו'. כלומר שאדם יראה את עולמו האמיתי, את העולם הבא שלו, בחייו בעולם הזה, כאשר ברור לו כמו הרואה בעיניו ממש שאהבת ה' והדבקות בו בעולם - הם הם חייו האמיתיים, העולם הזה והעולם הבא שלו גם יחד. אהבה בתענוגים היא דרגה שבה האדם אינו זקוק לדבר אחר, גם לא לעולם הבא. "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ" (תהלים עג,כה) - די לו בזה שהקב"ה נמצא. דרגה זו היא בעצם עונג של עולם הבא.
וְאֵין כָּל אָדָם זוֹכֶה לָזֶה כִּי זֶהוּ כְּעֵין קִבּוּל שָׂכָר.
וְאֵין כָּל אָדָם זוֹכֶה לָזֶה כִּי זֶהוּ כְּעֵין קִבּוּל שָׂכָר. כאשר אדם עושה מצווה, והוא מרגיש באמת ש"שכר מצווה - מצווה" (אבות פרק ד משנה ב), לא במובן שיזכה במצווה נוספת, אלא במובן זה ששכר המצווה הוא עצם קיום המצווה, שהוא מתענג ממנה ומרגיש את האושר שאין דומה לו שבתוך עשייתה - אדם כזה מקבל את שכר המצווה שעשה כבר בעולם הזה, בעצם העשייה, ודבר זה אין כל אדם זוכה לו.
וּכְדִכְתִיב: "עֲבוֹדַת מַתָּנָה אֶתֵּן אֶת כְּהוּנַּתְכֶם וגו'" . כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר.
וּכְדִכְתִיב: "עֲבוֹדַת מַתָּנָה אֶתֵּן אֶת כְּהוּנַּתְכֶם וגו'" (במדבר יח,ז) . כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר.
וְלָכֵן אָמַר אִיּוֹב: בָּרָאתָ צַדִּיקִים כו'.
בזאת מגיע אדמו"ר הזקן לפתרון בעיה נוספת שהועלתה בפרק הראשון. וְלָכֵן אָמַר אִיּוֹב: בָּרָאתָ צַדִּיקִים בראת רשעים כו'.
וְכִדְאִיתָא בַּתִּיקוּנִים, שֶׁיֵּש בְּנִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל כַּמָּה מִינֵי מַדְרֵגוֹת וּבְחִינוֹת: חֲסִידִים, גִּבּוֹרִים הַמִּתְגַּבְּרִים עַל יִצְרָם, מָארֵי תּוֹרָה , נְבִיאִים כו', צַדִּיקִים כו', עַיֵּין שָׁם.
וְכִדְאִיתָא בַּתִּיקוּנִים, בהקדמת תיקוני זהר, שֶׁיֵּש בְּנִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל כַּמָּה מִינֵי מַדְרֵגוֹת וּבְחִינוֹת: חֲסִידִים, גִּבּוֹרִים הַמִּתְגַּבְּרִים עַל יִצְרָם, מָארֵי תּוֹרָה (בעלי תורה) , נְבִיאִים כו', צַדִּיקִים כו', עַיֵּין שָׁם. הרי שיש לכל נשמה שורש למעלה הקובע את אופייה למטה, והוא מעין האמור כאן: "בראת צדיקים בראת רשעים".
וּבָזֶה יוּבָן כֶּפֶל לְשׁוֹן הַשְּׁבוּעָה. "תְּהִי צַדִּיק וְאַל תְּהִי רָשָׁע".
וּבָזֶה יוּבָן כֶּפֶל לְשׁוֹן הַשְּׁבוּעָה. אחר שהגיע לסיכום מסוים בביאור מהות מדרגת הבינוני, חוזר אדמו"ר הזקן אל נקודת הפתיחה של הספר. הספר פותח במאמר התלמוד (נידה ל,ב) שמשביעים את נשמת האדם לפני ירידתה לגוף: "תְּהִי צַדִּיק וְאַל תְּהִי רָשָׁע". השבעה זו אינה רק דרישה להתחייבות, אלא גם נתינה של כוח באדם, עוד קודם שנולד, לעבור את מסלול חייו ולהתגבר על המכשולים שבהם. את הביטוי 'משביעים' (הנקרא כרגיל בשׁי"ן ימנית) יש להבין מלשון 'שובע' (בשׂי"ן שמאלית), כמו "שבע גדול בכל ארץ מצרים" (בראשית מא,כט), וכמאמר חז"ל:
דְּלִכְאוֹרָה תָּמוּהַּ, כִּי מֵאַחַר שֶׁמַּשְׁבִּיעִים אוֹתוֹ תְּהִי צַדִּיק, לָמָּה צְרִיכִים לְהַשְׁבִּיעוֹ עוֹד שֶׁלֹּא יִהְיֶה רָשָׁע?
דְּלִכְאוֹרָה תָּמוּהַּ, כִּי מֵאַחַר שֶׁמַּשְׁבִּיעִים אוֹתוֹ תְּהִי צַדִּיק, לָמָּה צְרִיכִים לְהַשְׁבִּיעוֹ עוֹד שֶׁלֹּא יִהְיֶה רָשָׁע? אם ההשבעה מועילה - די להשביעו שיהיה צדיק, ואם אין היא מועילה - מה תועלת להוסיף ולהשביע אותו שלא יהיה רשע?
אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁאֵין כָּל אָדָם זוֹכֶה לִהְיוֹת צַדִּיק, וְאֵין לָאָדָם מִשְׁפַּט הַבְּחִירָה בָּזֶה כָּל כָּךְ.
והתשובה היא: אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁאֵין כָּל אָדָם זוֹכֶה לִהְיוֹת צַדִּיק, וְאֵין לָאָדָם מִשְׁפַּט הַבְּחִירָה בָּזֶה כָּל כָּךְ. כפי שנאמר, להיות צדיק באמת - לא צדיק במעשיו ואפילו לא במחשבותיו, אלא צדיק בשם העצם, בשינוי המהות ('שיתענג על ה' באמת, ושיהיה הרע מאוס ממש באמת') - לא כל אדם זוכה. אין זה בבחירתו של האדם, ולכן אי אפשר להשביע כל אדם: "תהי צדיק". אמנם, כפי שייאמר בהמשך, ייתכן שבעבודה יוצאת מגדר הרגיל ובמסירות נפש בפועל, ולאחר כל זה גם במתת אלוקית, יכול הבינוני לזכות ולהתעלות גם למדרגת צדיק. ואולם אין זו ציפייה ריאלית מכל אדם. הדברים תלויים בסיטואציה מיוחדת ובמאמץ יוצא מהכלל של הנפש, שאינם בתחום הבחירה הרגיל של בני אדם.
לְהִתְעַנֵּג עַל ה' בֶּאֱמֶת וְשֶׁיִּהְיֶה הָרַע מָאוּס מַמָּשׁ בֶּאֱמֶת.
לְהִתְעַנֵּג עַל ה' בֶּאֱמֶת וְשֶׁיִּהְיֶה הָרַע מָאוּס מַמָּשׁ בֶּאֱמֶת. כפי שנאמר, זו ההגדרה של מדרגת הצדיק: מצד אחד שהוא מתענג על ה', ומצד שני שהוא מואס ברע. הבינוני יכול להיות כצדיק בכל דרכיו ובכל מחשבותיו, ויחד עם זאת אין הוא יכול להיות 'מואס ברע', וכשהוא 'עושה טוב וסר מרע' הוא עושה זאת בלי שיהיה 'מואס ברע'. לעומתו, הצדיק נמצא כביכול מעבר לתחומו של הרע, ואת הרע כרע, את התאווה לרע, אין הוא יכול להבין כלל מתוך חוויה עצמית. על אנשים שעושים רע הוא מסתכל כמו שאדם שפוי מסתכל בבית משוגעים. הוא רואה אנשים שעושים דברים משונים, והוא חושב: איך אפשר לעשות מעשים כאלה? הוא רואה מישהו שאוכל זכוכית, וקשה לו להבין שיש פיתוי לדבר כזה.
הצדיק מוגדר גם בזה שהוא מתענג על ה', אלא שבתחום זה אין ההבחנה בהירה דיה, כיוון שגם אדם שאינו צדיק יכול שייהנה על פי דרכו מתורה ומצוות.
וְלָכֵן מַשְׁבִּיעִים שֵׁנִית: אַל תְּהִי רָשָׁע עַל כָּל פָּנִים. שֶׁבָּזֶה מִשְׁפַּט הַבְּחִירָה וְהָרְשׁוּת נְתוּנָה לְכָל אָדָם לִמְשׁוֹל בְּרוּחַ תַּאֲוָתוֹ שֶׁבְּלִבּוֹ וְלִכְבּוֹשׁ יִצְרוֹ שֶׁלֹּא יִהְיֶה רָשָׁע אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת כָּל יָמָיו.
מובן אפוא שהבינוני, גם אם ישביעו אותו, לא יוכל להפוך ולהיות צדיק. וְלָכֵן מַשְׁבִּיעִים אותו שֵׁנִית: אַל תְּהִי רָשָׁע עַל כָּל פָּנִים. שֶׁבָּזֶה מִשְׁפַּט הַבְּחִירָה וְהָרְשׁוּת נְתוּנָה לְכָל אָדָם לִמְשׁוֹל בְּרוּחַ תַּאֲוָתוֹ שֶׁבְּלִבּוֹ וְלִכְבּוֹשׁ יִצְרוֹ שֶׁלֹּא יִהְיֶה רָשָׁע אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת כָּל יָמָיו. השבעה זו יש להבין כך: 'תהי צדיק', השתדל להיות צדיק ככל שאתה יכול. ואם אינך יכול - השתדל על כל פנים שלא להיות רשע.
הכוח לשאוף כלפי מעלה הוא חלקה הראשון של השבועה, פתיחת הדרך כלפי מעלה מעלה עד "תהי צדיק". חלקה השני של השבועה היא במובן זה סגירת הדרך כלפי מטה, שעל כל פנים "אל תהי רשע".
בֵּין בִּבְחִינַת "סוּר מֵרָע" בֵּין בִּבְחִינַת "וַעֲשֵׂה טוֹב".
בֵּין בִּבְחִינַת "סוּר מֵרָע" בֵּין בִּבְחִינַת "וַעֲשֵׂה טוֹב". 'סור מרע' ו'עשה טוב' קובעים גדר מסוים של חיי אדם, שמעבר לו חלה השבועה: "ואל תהי רשע".
וְאֵין טוֹב אֶלָּא תּוֹרָה , דְּהַיְינוּ 'תַּלְמוּד תּוֹרָה שֶׁכְּנֶגֶד כּוּלָּן' .
וְאֵין טוֹב (ועשה טוב) אֶלָּא תּוֹרָה (אבות פרק ו משנה ג) , דְּהַיְינוּ 'תַּלְמוּד תּוֹרָה שֶׁכְּנֶגֶד כּוּלָּן' (על פי פאה פרק א משנה א) . הערה זו לגבי תלמוד תורה באה כדי לתת את הממדים לתחום זה של 'סור מרע ועשה טוב'. ל'סור מרע' יש גבולות מוגדרים. אדם שאינו עומד בפני עבירה איננו עוד 'סר מרע'. לעומת זאת, ב'ועשה טוב' יש מצווה אחת שאין לה גבולות, והיא המצווה של תלמוד תורה שאין לה גבולות: לא במקום, לא בזמן ולא באיכות. גם כשאין לאדם כל מצווה מוגדרת לעשות - יש לו תמיד מקום ללמוד תורה, ונמצא שלא רק ב"תהי צדיק" אין גבול למה שיכול ונדרש האדם לעשות, אלא גם בתחום של "אל תהי רשע".
אַךְ אַף עַל פִּי כֵן צָרִיךְ לִקְבּוֹעַ לוֹ עִתִּים גַּם כֵּן לָשִׁית עֵצוֹת בְּנַפְשׁוֹ לִהְיוֹת מוֹאֵס בָּרַע.
אַךְ אַף עַל פִּי כֵן צָרִיךְ לִקְבּוֹעַ לוֹ עִתִּים גַּם כֵּן לָשִׁית עֵצוֹת בְּנַפְשׁוֹ לִהְיוֹת מוֹאֵס בָּרַע. כאמור, מהותו של הבינוני שאין הוא 'מואס ברע', שבכל עת יכולה נפשו לחשוק בכל דבר אסור ואין שום דבר במהות נפשו שיכול למנוע את החשק ברע. אך למרות שאין הוא יכול להיות בשם התואר 'מואס ברע', הוא יכול לעבוד על כך. הוא יכול לעשות בנפשו סימולציה של 'מואס ברע', הוא יכול לדמות לעצמו דימויים, תמונות ומצבים מסוימים, ובאימון ותרגול מתאימים הוא יכול להגיע, גם אם לא בתמידות ולא באופן טבעי, שיהיה הדבר נמאס בעיניו.
כְּגוֹן בַּעֲצַת חֲכָמֵינוּ ז"ל: אִשָּׁה חֵמֶת מְלֵאָה צוֹאָה כו' וּכְהַאי גַּוְונָא. וְכֵן כָּל מִינֵי מַטְעַמִּים וּמַעֲדַנִּים נַעֲשִׂים כָּךְ חֵמֶת מָלֵא כו'.
כְּגוֹן בַּעֲצַת חֲכָמֵינוּ ז"ל: אִשָּׁה חֵמֶת מְלֵאָה צוֹאָה כו' (שבת קנב,א) וּכְהַאי גַּוְונָא. וְכֵן כָּל מִינֵי מַטְעַמִּים וּמַעֲדַנִּים נַעֲשִׂים כָּךְ חֵמֶת מָלֵא כו'. כל חמדה בנויה על כך שרואים רק צד אחד של הדבר, אך כאשר מתבוננים גם בצדדים אחרים - אי אפשר אז לשמור על אותה חמדה, והיא יכולה להפוך גם למיאוס גמור. ולכן, כאשר יש לאדם חמדה לאישה, העצה היא שיתאר לעצמו את גוף האישה לא רק מבחוץ אלא גם מבפנים. באותה שעה, אם אדם עושה זאת ברצינות ויש בו כוח של דמיון מספיק - הופכת החמדה למיאוס. על אחד הצדיקים
וְכֵן כָּל תַּעֲנוּגֵי עוֹלָם הַזֶּה, הֶחָכָם רוֹאֶה הַנּוֹלָד מֵהֶן שֶׁסּוֹפָן לִרְקוֹב וְלִהְיוֹת רִמָּה וְאַשְׁפָּה.
וְכֵן כָּל תַּעֲנוּגֵי עוֹלָם הַזֶּה, הֶחָכָם רוֹאֶה הַנּוֹלָד מֵהֶן שֶׁסּוֹפָן לִרְקוֹב וְלִהְיוֹת רִמָּה וְאַשְׁפָּה. יש עולם שלם של פרסומת, שכל מהותו שהוא מציג רק את הצד היפה, המושך, הקוסם, שיש בדברים, ובכך מעורר את החשק והרצייה אליהם. עצה זו בנויה על עיקרון זהה, אבל בכיוון ההפוך - שיש להתבונן גם בצדדים האחרים, שאין מציגים אותם בפרסומת. ואכן, כאשר אדם מקדיש זמן מסוים להתבונן בכל דבר מושך ולנסות לראות אותו כשהוא רקוב, מקולקל, מושחת, מבותר ומת - הוא מגלה עולם של זוועה, ובאותה שעה, במקום לחשוק בתענוגות עולם הזה, הוא יגיע למאוס בהם.
וְהַהֵפֶךְ, לְהִתְעַנֵּג וְלִשְׂמוֹחַ בַּה' עַל יְדֵי הִתְבּוֹנְנוּת בִּגְדוּלַּת אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא כְּפִי יְכוֹלְתוֹ.
וְהַהֵפֶךְ, כשם שהבינוני צריך להקדיש זמן ותרגול כדי להיות 'מואס ברע', הוא צריך, מצד שני, להשקיע זמן ותרגול לְהִתְעַנֵּג וְלִשְׂמוֹחַ בַּה' עַל יְדֵי הִתְבּוֹנְנוּת בִּגְדוּלַּת אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא כְּפִי יְכוֹלְתוֹ. בצד זה של ההתבוננות, המביאה לעונג ושמחה בה', יאריך אדמו"ר הזקן וירחיב יותר ויותר, כדרכו בכל מקום שלא לעסוק הרבה בצד השלילה.
אַף שֶׁיּוֹדֵעַ בְּנַפְשׁוֹ שֶׁלֹּא יַגִּיעַ לְמַדְרֵגָה זוֹ בֶּאֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ כִּי אִם בְּדִמְיוֹנוֹת.
אַף שֶׁיּוֹדֵעַ בְּנַפְשׁוֹ שֶׁלֹּא יַגִּיעַ לְמַדְרֵגָה זוֹ בֶּאֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ כִּי אִם בְּדִמְיוֹנוֹת. תחושה אמיתית היא תחושה שאין צורך לסמוך אותה על קביים ולבנות סביבה פיגומים. היא צריכה לחיות ולהתקיים מעצמה. היציבות, ההתמדה, הנצח - זוהי נחלת האמת. ולכן, האדם שצריך לחשוב על דברים מסוימים, לכוון את המחשבה בכיוון מסוים ולהכניס את עצמו לסיטואציה זמנית שבה הוא יחוש רגשות מסוימים, אינו מגיע בכך למאיסה ברע ואהבת הטוב באמת, אלא בדמיונות. כלומר, הוא יגיע אז להרגשה, אבל הרגשה זו לא תהיה חלק מהותי מתוך נפשו.
אַף עַל פִּי כֵן, הוּא יַעֲשֶׂה אֶת שֶׁלּוֹ לְקַיֵּים אֶת הַשְּׁבוּעָה שֶׁמַּשְׁבִּיעִים: "תְּהִי צַדִּיק".
אַף עַל פִּי כֵן, הוּא יַעֲשֶׂה אֶת שֶׁלּוֹ לְקַיֵּים אֶת הַשְּׁבוּעָה שֶׁמַּשְׁבִּיעִים: "תְּהִי צַדִּיק". כיון שהשביעו אותו להיות צדיק, הוא צריך להשתדל להיות צדיק. גם אם אין הוא הופך לצדיק הוא צריך מכל מקום ללכת לקראת זה. הוא צריך להשתדל ולעשות את הדברים לא רק בגדרי ההלכה וגבולות החיים הפשוטים, ב'סור מרע ועשה טוב' בפועל, אלא לנסות ולהגיע גם לידי חוויה של 'סור מרע ועשה טוב', בהכרה ובהרגשה. הוא צריך לבנות את הציורים, את הדימויים, לבנות עולם שלם שנראה באופן אחר - ובכך לקיים את השבועה: "תהי צדיק".
גם זה שנאבק עם עצמו על כל דמיון חולף לא נלחם מלחמה אבודה, שכן אפילו הוא חולף - אין הוא חולף בלא להשאיר רושם. הן בעולם הפיזי והן בעולם הרוחני אין פעולה שהולכת כולה לריק. כשם שזרם קטן של מים שוחק אפילו אבן, כך המחשבה המתמדת פועלת בסופו של דבר גם על מהות הנפש. כאשר אדם נמצא "בדמיונות", לא רגע ביממה אלא שעות על גבי שעות, הרי לאט לאט חוצבים הדמיונות במהות נפשו, ופעמים גם משנים אותה באמת.
וַה' יַעֲשֶׂה הַטּוֹב בְּעֵינָיו
וַה' יַעֲשֶׂה הַטּוֹב בְּעֵינָיו (על פי שמואל א ג,יח). כפי שייאמר בהמשך, 'היות צדיק' אינו תלוי רק במאמציו של האדם מלמטה, אלא ב"אתערותא דלעילא וכולי האי ואולי". לכן, האדם יעשה את שלו לקיים את השבועה "תהי צדיק", אבל כדי שאכן יהיה צדיק הוא צריך ש"ה' יעשה הטוב בעיניו".
וְעוֹד שֶׁהַהֶרְגֵּל עַל כָּל דָּבָר שִׁלְטוֹן, וְנַעֲשֶׂה טֶבַע שֵׁנִי.
וְעוֹד שֶׁהַהֶרְגֵּל עַל כָּל דָּבָר שִׁלְטוֹן, וְנַעֲשֶׂה טֶבַע שֵׁנִי. כאשר אדם מתרגל לדבר, ההרגל נעשה טבע שני. טבע שני אולי אינו חזק כטבע ראשון, אבל גם הוא 'טבע', טבוע בנפש כחלק ממהותה ולא כלבוש עליה מבחוץ.
וּכְשֶׁיַּרְגִּיל לְמָאֵס אֶת הָרַע יִהְיֶה נִמְאָס קְצָת בֶּאֱמֶת, וּכְשֶׁיַּרְגִּיל לְשַׂמֵּחַ נַפְשׁוֹ בַּה' עַל יְדֵי הִתְבּוֹנְנוּת בִּגְדוּלַּת ה'.
וּכְשֶׁיַּרְגִּיל לְמָאֵס אֶת הָרַע יִהְיֶה נִמְאָס קְצָת בֶּאֱמֶת, וּכְשֶׁיַּרְגִּיל לְשַׂמֵּחַ נַפְשׁוֹ בַּה' עַל יְדֵי הִתְבּוֹנְנוּת בִּגְדוּלַּת ה'. לא יישאר עוד הדבר כדמיון בלבד, אלא ייעשה ההרגל לטבע בנפשו, ומעט מעט תשתנה הנפש - לא שינוי מהות גמור, אבל שינוי חלקי, שגם אם לא ימאס ברע בתכלית, ימאס בחלקו. אמנם לא בתכלית, אבל באמת.
הֲרֵי בְּאִתְעֲרוּתָא דִּלְתַתָּא , אִתְעֲרוּתָא דִּלְעֵילָּא .
הֲרֵי בְּאִתְעֲרוּתָא דִּלְתַתָּא (בהתעוררות של מטה) , באה גם אִתְעֲרוּתָא דִּלְעֵילָּא (התעוררות של מעלה) . כלל זה, שבהתעוררות של מטה באה התעוררות של מעלה, הוא יסוד כל מעשה האדם בעולם מהתחתון. הבעש"ט היה דורש את הכתוב: "ה' צלך על יד ימינך" (תהלים קכא,ה), שה' הוא כביכול כמו הצל של אדם. אדם מוריד יד - הצל מוריד יד, אדם מרים יד - הצל מרים יד. אדם עושה צדקה וחסד - ה' עושה עימו צדקה וחסד, אדם נוהג ברשעות ובכיעור - הקב"ה דואג שגם בו ינהגו בהתאם.
וְכוּלֵּי הַאי , וְאוּלַי, יֵעָרֶה עָלָיו רוּחַ מִמָּרוֹם. וְיִזְכֶּה לִבְחִינַת רוּחַ מִשֹּׁרֶשׁ אֵיזֶה צַדִּיק שֶׁתִּתְעַבֵּר בּוֹ.
וְכוּלֵּי הַאי (ומכל זאת) , מכוח ההתעוררות של מטה, וְאוּלַי, שגם אז אין זה בהכרח, אלא רק אולי, יֵעָרֶה עָלָיו רוּחַ מִמָּרוֹם. אדם זה הרי אינו צדיק ואינו מסוגל מכוח נפשו שלו להגיע לדרגה זו, אבל יכול להיות ש"יערה עליו רוח ממרום", וְיִזְכֶּה לִבְחִינַת רוּחַ מִשֹּׁרֶשׁ אֵיזֶה צַדִּיק שֶׁתִּתְעַבֵּר בּוֹ.
לַעֲבוֹד ה' בְּשִׂמְחָה אֲמִתִּית, כְּדִכְתִיב: "שִׂמְחוּ צַדִּיקִים בַּה'" . וְתִתְקַיֵּים בּוֹ בֶּאֱמֶת הַשְּׁבוּעָה שֶׁמַּשְׁבִּיעִים: תְּהִי צַדִּיק.
לַעֲבוֹד ה' בְּשִׂמְחָה אֲמִתִּית, ולא בשמחה עשויה שאדם מביא את עצמו אליה בדמיונות שאינם אמת, כְּדִכְתִיב: "שִׂמְחוּ צַדִּיקִים בַּה'" (תהלים צז,יב) . כי מי ששמח בה' באמת - הרי זה הגיע להיות צדיק באמת, וְתִתְקַיֵּים בּוֹ בֶּאֱמֶת הַשְּׁבוּעָה שֶׁמַּשְׁבִּיעִים: תְּהִי צַדִּיק.
אדם שנולד בינוני, קרוב לוודאי שיישאר בינוני. ואף על פי כן, משביעים אותו: "תהי צדיק!" וכפי שהוסבר בפרק זה, יש להבין שבועה זו לא כהתחייבות להגיע אל הדבר, אלא כהתחייבות לשאוף אליו. שבועה זו היא העמדת האידיאל, וההתחייבות להשתדל ככל יכולתו להגיע אליו. במדרש (תנא דבי אליהו רבה פרשה כג) נאמר, ש"כל אחד ואחד" מישראל צריך לומר: "מתי יגיעו מעשיי למעשה אברהם יצחק ויעקב". וכי אפשר לכל אדם שיגיעו מעשיו להיות כמעשיהם של אברהם יצחק ויעקב? והלוא אברהם יצחק ויעקב היו 'מרכבה לשכינה', שבכל מעשיהם לא היו אלא כלי עבור השכינה! אלא שיש להבין גם זאת כמו השבועה 'תהי צדיק' - כקצה העליון, כדרגה שיש תמיד לעמוד על קצות האצבעות כדי שפעמים אפשר יהיה לגעת בקצהָ. מטרה כזו, גם אם היא רחוקה מכדי שאדם יגיע אליה, מכל מקום מה שהוא עושה לקראתה לעולם אינו לבטלה. הצעדים הקטנים לקראת המטרה, גם אם אין הם מביאים את האדם אליה, הם מקרבים אותו אליה, ובתרגול מתאים, במשך זמן, יכול הבינוני, אם לא לפתור את בעיותיו - לפחות לרככן ולעשותן חמורות פחות.
את קיום השבועה 'תהי צדיק' יש להבין אפוא כ'תרגילים' של צדיק. כלומר, אדם מדמה לעצמו כאילו הוא צדיק, ומנסה לעשות - קצת - כמו צדיק. המורים לשחייה נוהגים לומר לאדם הלומד לשחות, שידמה לעצמו כאילו הוא דג. ברור שלעולם הוא לא יהפוך לדג ממש, אבל התרגול הזה בוודאי יעזור לו לשחות כמו בן אדם.
את הקוטב השני בהוויית הבינוני מבטא חלקה השני של השבועה: "ואל תהי רשע", שהוא עיקר עבודתו של הבינוני - שבשום אופן, גם אם אין הוא נעשה צדיק, שלא יהא רשע.
בפרק זה הגיע אדמו"ר הזקן לסיכום התאוריה, התמונה הכוללת, מהו הבינוני ובמה הוא נבדל מן הצדיק והרשע, ובפרקים הבאים ייכנס לפרטים מעשיים יותר של הדרכת הבינוני בדרך עבודת ה' שלו.