חזור
לקוטי אמרים
פרק יגוּבָזֶה יוּבָן לְשׁוֹן מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל : בֵּינוֹנִים זֶה וָזֶה שׁוֹפְטָן [פֵּירוּשׁ, יֵצֶר טוֹב וְיֵצֶר הָרַע].
וּבָזֶה, אחר שביאר באופן כללי את מהות מדרגות הצדיק, הרשע והבינוני, חוזר אדמו"ר הזקן אל השאלות שהעלה בפרק הראשון. יוּבָן לְשׁוֹן מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל (ברכות סא,ב) : צדיקים יצר טוב שופטן... רשעים יצר רע שופטן... בֵּינוֹנִים זֶה וָזֶה שׁוֹפְטָן [פֵּירוּשׁ, יֵצֶר טוֹב וְיֵצֶר הָרַע].
דִּכְתִיב : "כִּי יַעֲמוֹד לִימִין אֶבְיוֹן לְהוֹשִׁיעַ מִשּׁוֹפְטֵי נַפְשׁוֹ" .
דִּכְתִיב על הכפילות שבהוויית הבינוני למדים בתלמוד (שם) מן הכתוב : "כִּי יַעֲמוֹד לִימִין אֶבְיוֹן לְהוֹשִׁיעַ מִשּׁוֹפְטֵי נַפְשׁוֹ" (תהלים קט,לא) . השימוש בלשון רבים, "שופטי", מורה שיש בני אדם (הבינונים) שיש בתוכם שני שופטים ולא אחד.
וְלֹא אָמְרוּ זֶה וָזֶה מוֹשְׁלִים חַס וְשָׁלוֹם. כִּי כְּשֶׁיֵּשׁ אֵיזוֹ שְׁלִיטָה וּמֶמְשָׁלָה לַיֵּצֶר הָרַע בָּעִיר קְטַנָּה, אֲפִילּוּ לְפִי שָׁעָה קַלָּה - נִקְרָא רָשָׁע בְּאוֹתָהּ שָׁעָה,
מכתוב זה, האמור בבינוני, ניתן להוסיף וללמוד, וְלֹא אָמְרוּ זֶה וָזֶה מוֹשְׁלִים חַס וְשָׁלוֹם. שיש לדייק בלשון: 'שופטי' ולא 'מושלים', שכן, כִּי כְּשֶׁיֵּשׁ אֵיזוֹ שְׁלִיטָה וּמֶמְשָׁלָה לַיֵּצֶר הָרַע בָּעִיר קְטַנָּה, שהיא הווייתו הכוללת של האדם (על פי קהלת ט,יד),
אֶלָּא הַיֵּצֶר הָרַע אֵינוֹ רַק עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל כְּמוֹ שׁוֹפֵט וְדַיָּין הָאוֹמֵר דַּעְתּוֹ בַּמִּשְׁפָּט, וְאַף עַל פִּי כֵן יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁלֹּא יִהְיֶה פְּסַק הֲלָכָה כָּךְ לְמַעֲשֶׂה. מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ עוֹד שׁוֹפֵט וְדַיָּין הַחוֹלֵק עָלָיו וְצָרִיךְ לְהַכְרִיעַ בֵּינֵיהֶם.
אֶלָּא הַיֵּצֶר הָרַע אֵינוֹ רַק עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל כְּמוֹ שׁוֹפֵט וְדַיָּין הָאוֹמֵר דַּעְתּוֹ בַּמִּשְׁפָּט, וְאַף עַל פִּי כֵן יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁלֹּא יִהְיֶה פְּסַק הֲלָכָה כָּךְ לְמַעֲשֶׂה. הכפילות שבבינוני היא ב"שופטי נפשו", בדעות הנשמעות בתוכו, אבל מושל יש בבינוני רק אחד. השופט רק מביע דעה, והמסקנה אינה בהכרח כדבריו. מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ עוֹד שׁוֹפֵט וְדַיָּין הַחוֹלֵק עָלָיו וְצָרִיךְ לְהַכְרִיעַ בֵּינֵיהֶם.
וַהֲלָכָה כְּדִבְרֵי הַמַּכְרִיעַ.
וַהֲלָכָה כְּדִבְרֵי הַמַּכְרִיעַ. בסופו של הדיון ההלכתי, המסקנה למעשה היא כדברי המכריע, ובאותה שעה הדעות האחרות, גם אם היו כאלו, אינן נזכרות כלל. וכן באדם, אין הן ניכרות כלל במחשבה, בדיבור ובמעשה הנובעים מן ההכרעה ההחלטית.
כָּךְ הַיֵּצֶר הָרַע אוֹמֵר דַּעְתּוֹ בֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי שֶׁבַּלֵּב.
כָּךְ הַיֵּצֶר הָרַע אוֹמֵר דַּעְתּוֹ בֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי שֶׁבַּלֵּב. משכנה של הנפש הבהמית הוא, כאמור בפרק ט, בדם האדם ובחלק הלב המלא דם, ומבחינת חיי הנפש משכנה הוא במידות. חלק זה של הוויית האדם, הנמצא בבינוני בכוחו ובשלמותו, הוא מ"שופטי נפשו" המביע את דעתו המנומקת: מה הוא רוצה ומה לדעתו צריך האדם לעשות.
וּמֵהַלֵּב עוֹלֶה לַמּוֹחַ לְהַרְהֵר בּוֹ.
וּמֵהַלֵּב עוֹלֶה לַמּוֹחַ לְהַרְהֵר בּוֹ. הדעה המובעת מהלב, מהמידות, היא דחף אמוציונלי בלבד. כדי להגיע למימוש כלשהו, כדי להתפתח, הוא צריך להגיע למידה מסוימת של מודעות, לקבל מסגרת כלשהי של הכרה במוח.
וּמִיָּד חוֹלֵק עָלָיו הַשּׁוֹפֵט הַשֵּׁנִי, שֶׁהוּא הַנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית שֶׁבַּמּוֹחַ הַמִּתְפַּשֵּׁט בֶּחָלָל הַיְּמָנִי שֶׁבַּלֵּב מְקוֹם מִשְׁכַּן הַיֵּצֶר טוֹב.
אך כשמגיע דחף זה אל המוח - וּמִיָּד חוֹלֵק עָלָיו הַשּׁוֹפֵט הַשֵּׁנִי, שֶׁהוּא הַנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית שֶׁבַּמּוֹחַ הַמִּתְפַּשֵּׁט בֶּחָלָל הַיְּמָנִי שֶׁבַּלֵּב מְקוֹם מִשְׁכַּן הַיֵּצֶר טוֹב. הנפש האלוקית מתפשטת גם היא בלב, אבל היא חולקת על הנפש הבהמית דווקא במוח, שכן בתחום המידות לבד הנפש הבהמית היא חזקה יותר, ורק במוח יש "יתרון לחכמה מן הסכלות". מהמוח באה התגובה שכנגד, מצד הנפש האלוקית שאינה מסכימה להצעות הנפש הבהמית הבאות מחלל השמאלי שבלב - ובאותה שעה יש מאבק בין הצדדים.
ו הֲלָכָה כְּדִבְרֵי הַמַּכְרִיעַ, הוּא הקב"ה הָעוֹזְרוֹ לְהַיֵּצֶר טוֹב, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּּ ז"ל: "אִלְמָלֵא הקב"ה עוֹזְרוֹ — אֵין יָכוֹל לוֹ .
ובבינוני, בסיכום הדיון הנפשי תהיה תמיד הֲלָכָה כְּדִבְרֵי הַמַּכְרִיעַ, הוּא הקב"ה הָעוֹזְרוֹ לְהַיֵּצֶר טוֹב, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּּ ז"ל: "אִלְמָלֵא הקב"ה עוֹזְרוֹ — אֵין יָכוֹל לוֹ" (קידושין ל,ב) . וכמו שאומר הכתוב: "כי יעמוד (הקב"ה) לימין אביון (הנפש האלוקית, שמשכנה בחלל הימני שבלב)
וְהָעֵזֶר הִיא הַהֶאָרָה שֶׁמֵּאִיר אוֹר ה' עַל נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית לִהְיוֹת לָהּ יִתְרוֹן וּשְׁלִיטָה עַל סִכְלוּת הַכְּסִיל וְיֵצֶר הָרַע, כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחוֹשֶׁךְ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל .
התערבותו של הקב"ה לטובת היצר הטוב אינה בדרך של התגלות ניסית, המנוגדת לטבעם של הדברים, אלא וְהָעֵזֶר הִיא הַהֶאָרָה שֶׁמֵּאִיר אוֹר ה' עַל נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית לִהְיוֹת לָהּ יִתְרוֹן וּשְׁלִיטָה עַל סִכְלוּת הַכְּסִיל וְיֵצֶר הָרַע, כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחוֹשֶׁךְ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל (בפרק הקודם) . כאשר הנפש האלוקית והנפש הבהמית עומדות זו מול זו, והכוחות לכל צד הם שקולים, הרי ההארה שמאיר אור ה' על הנפש האלוקית נותנת לה את היתרון שתהיה ההכרעה כמותה. הארה זו מגרשת את החושך לא כמעשה נס שחוץ לטבע, אלא כפעולה שבתוך הטבע, שבו יש יתרון לאור על החושך. כך, ההארה שמאיר אור ה' על הנפש האלוקית אינה הוספה מחוץ לה, אלא היא מהותה של הנפש האלוקית הקדושה, הבטלה לאלוקות, שאור ה' מאיר בה. ומכל מקום, מכוח ההארה האלוקית שבה, מגיע המאבק המתמיד שבנפש הבינוני בכל פעם לידי הכרעה בפועל בצד הטוב.
אַךְ, מֵאַחַר שֶׁהָרַע שֶׁבֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי בַּבֵּינוֹנִי הוּא בְּתָקְפּוֹ כְּתוֹלַדְתּוֹ לְהִתְאַוֹּת תַּאֲוָה לְכָל תַּעֲנוּגֵי עוֹלָם הַזֶּה, וְלֹא נִתְבַּטֵּל בְּמִיעוּט לְגַבֵּי הַטּוֹב וְ לֹא נִדְחָה מִמְּקוֹמוֹ כְּלָל. רַק שֶׁאֵין לוֹ שְׁלִיטָה וּמֶמְשָׁלָה לְהִתְפַּשֵּׁט בְּאֶבְרֵי הַגּוּף, מִפְּנֵי הקב"ה הָעוֹמֵד לִימִין אֶבְיוֹן וְעוֹזֵר וּמֵאִיר לַנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית.
אַךְ, למרות שאין הכרעה כמותו, מֵאַחַר שֶׁהָרַע שֶׁבֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי בַּבֵּינוֹנִי הוּא בְּתָקְפּוֹ כְּתוֹלַדְתּוֹ לְהִתְאַוֹּת תַּאֲוָה לְכָל תַּעֲנוּגֵי עוֹלָם הַזֶּה, וְלֹא נִתְבַּטֵּל בְּמִיעוּט לְגַבֵּי הַטּוֹב כפי שהוא בטל אצל הצדיק, עד שבצדיק הגמור אינו קיים כלל. וְיתר על כן, אף לֹא נִדְחָה מִמְּקוֹמוֹ כְּלָל. הוויית הרע, על כל מרכיביה, קיימת אצל הבינוני במקומה ובתוקפה כפי שהיא קיימת אצל הרשע, והעובדה שבפועל אין האדם נוהג כך אינה משנה לגבי עצם הרע שבנפש בבינוני. רַק (אלא) שֶׁאֵין לוֹ שְׁלִיטָה וּמֶמְשָׁלָה לְהִתְפַּשֵּׁט בְּאֶבְרֵי הַגּוּף, ואף זאת לא מפני כוחו של היצר הטוב דווקא, אלא מִפְּנֵי הקב"ה הָעוֹמֵד לִימִין אֶבְיוֹן וְעוֹזֵר וּמֵאִיר לַנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית.
לָכֵן נִקְרָא "כְּרָשָׁע", כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: אֲפִילּוּ כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ אוֹמְרִים לְךָ צַדִּיק אַתָּה - הֱיֵה בְּעֵינֶיךָ כְּרָשָׁע .
לָכֵן נִקְרָא הבינוני "כְּרָשָׁע", כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: אֲפִילּוּ כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ אוֹמְרִים לְךָ צַדִּיק אַתָּה - הֱיֵה בְּעֵינֶיךָ כְּרָשָׁע (נידה ל,ב) . כאן שב המחבר ומתייחס לשאלה שהועלתה בפרק הראשון.
וְלֹא רָשָׁע מַמָּשׁ, אֶלָּא שֶׁיַּחֲזִיק עַצְמוֹ לְבֵינוֹנִי.
והוא מדייק, שיהיה בעיניו "כרשע", כמו רשע, וְלֹא רָשָׁע מַמָּשׁ, שעושה רע וחושב רע ממש. אֶלָּא שֶׁיַּחֲזִיק עַצְמוֹ לְבֵינוֹנִי. כפי שהוסבר, היצר הרע בבינוני הוא בתוקפו ובתולדתו כמו אצל הרשע, וזהו "כרשע".
ההדגשה היתרה, שהבינוני צריך להיות בעיני עצמו כרשע, באה מפני שאחד מיסודות העבודה של הבינוני הוא לדעת את מקומו האמיתי, ולא לרמות את עצמו ולהחזיק את עצמו בדרגות שאין בו. וכיוון שהבינוני נראה כלפי חוץ כמו הצדיק, קיים חשש, שאדמו"ר הזקן חוזר עליו כמה פעמים בספר זה, שיתחיל לחשוב שהוא באמת צדיק - ולכן הוא מדגיש: "היה בעיניך כרשע".
וְלֹא לְהַאֲמִין לְהָעוֹלָם שֶׁאוֹמְרִים שֶׁהָרַע שֶׁבּוֹ נִתְבַּטֵּל לְגַבֵּי הַטּוֹב, שֶׁזּוֹ מַדְרֵגַת צַדִּיק. אֶלָּא יִהְיֶה בְּעֵינָיו כְּאִלּוּ מַהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ שֶׁל הָרַע הוּא בְּתָקְפּוֹ וּבִגְבוּרָתוֹ בֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי כְּתוֹלַדְתּוֹ, וְלֹא חָלַף וְהָלַךְ מִמֶּנּוּ מְאוּמָה.
וְלֹא לְהַאֲמִין לְהָעוֹלָם שֶׁאוֹמְרִים שֶׁהָרַע שֶׁבּוֹ נִתְבַּטֵּל לְגַבֵּי הַטּוֹב, שֶׁזּוֹ מַדְרֵגַת צַדִּיק. למרות שאנשים אומרים עליו שהוא צדיק, שחושבים שהגיע למדרגה שהינו טוב בעצם ואין בו יותר רע, אין לו להאמין בזה אֶלָּא יִהְיֶה בְּעֵינָיו כְּאִלּוּ מַהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ שֶׁל הָרַע הוּא בְּתָקְפּוֹ וּבִגְבוּרָתוֹ בֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי כְּתוֹלַדְתּוֹ, וְלֹא חָלַף וְהָלַךְ מִמֶּנּוּ מְאוּמָה. כלומר יהיה בעיניו כרשע, שהבעיה הפנימית שלו לא נפתרה.
וְאַדְּרַבָּה נִתְחַזֵּק יוֹתֵר בְּהֶמְשֵׁךְ הַזְּמַן שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ הַרְבֵּה בַּאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וּשְׁאָר עִנְיָינֵי עוֹלָם הַזֶּה.
וְאַדְּרַבָּה נִתְחַזֵּק יוֹתֵר בְּהֶמְשֵׁךְ הַזְּמַן שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ הַרְבֵּה בַּאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וּשְׁאָר עִנְיָינֵי עוֹלָם הַזֶּה. יש שיקול נוסף, מדוע צריך אדם לראות עצמו כרשע. בחייו של אדם בעולם הזה, באכילה ובשתייה ובשאר עניינים, גם אם היו ללא דופי, הוא חייב להשתמש בנפש הבהמית ובגוף הגשמי. הנפש האלוקית כשלעצמה אינה יכולה להשתמש בעולם הזה - לאכול ולשתות, לעשות ולדבר ואפילו לחשוב - בלי הנפש הבהמית והגוף. ובמשך הזמן, לצד המצוות שאדם עושה, מתחזק ומתגדל עוד ועוד כוחה של הנפש הבהמית בעצם החיים בעולם הזה ובעצם החוויה שבהם.
וְאַף מִי שֶׁבְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ וְיֶהְגֶּה בָּהּ יוֹמָם וָלַיְלָה לִשְׁמָהּ. אֵין זוֹ הוֹכָחָה כְּלָל שֶׁנִּדְחָה הָרַע מִמְּקוֹמוֹ, אֶלָּא יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁמַּהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ שֶׁל הָרַע הוּא בְּתָקְפּוֹ וּבִגְבוּרָתוֹ בִּמְקוֹמוֹ בֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי.
וְאַף מִי שֶׁבְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ וְיֶהְגֶּה בָּהּ יוֹמָם וָלַיְלָה לִשְׁמָהּ. ואינו עוסק בדבר זולת תורה ומצוות, ואף אינו רוצה בדבר זולתן, אֵין זוֹ הוֹכָחָה כְּלָל שֶׁנִּדְחָה הָרַע מִמְּקוֹמוֹ, אֶלָּא יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁמַּהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ שֶׁל הָרַע הוּא בְּתָקְפּוֹ וּבִגְבוּרָתוֹ בִּמְקוֹמוֹ בֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי. העובדה שאדם חי בפועל חיים של קדושה אינה הוכחה שאכן במהותו, בתוך תוכו, חל באמת שינוי של מהות (כפי שהוא אצל הצדיק), ושאין בו עוד רע. השקט הנראה על פני השטח אינו אומר שלמטה, ב'מרתף תודעתו' אין מחסן של רציות אחרות, של תאוות, של כל האפל והקודר שבנפש האדם.
רַק שֶׁלְּבוּשָׁיו שֶׁהֵם מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁל נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית אֵינָן מִתְלַבְּשִׁים בַּמּוֹחַ וְהַפֶּה וְהַיָּדַיִם וּשְׁאָר אֶבְרֵי הַגּוּף. מִפְּנֵי ה' שֶׁנָּתַן שְׁלִיטָה וּמֶמְשָׁלָה לַמּוֹחַ עַל הַלֵּב, וְלָכֵן נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית שֶׁבַּמּוֹחַ מוֹשֶׁלֶת בָּעִיר קְטַנְָּה, אֶבְרֵי הַגּוּף כּוּלָּם, שֶׁיִּהְיוּ לְבוּשׁ וּמֶרְכָּבָה לִשְׁלֹשָׁה לְבוּשֶׁיהָ שֶׁיִּתְלַבְּשׁוּ בָּהֶם שֶׁהֵם מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁל תַּרְיָ"ג מִצְוֹת הַתּוֹרָה.
רַק שֶׁלְּבוּשָׁיו של היצר הרע שֶׁהֵם מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁל נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית אֵינָן מִתְלַבְּשִׁים בַּמּוֹחַ וְהַפֶּה וְהַיָּדַיִם וּשְׁאָר אֶבְרֵי הַגּוּף. והטעם שאין הם מתלבשים באיברי הגוף אינו משום שאינם קיימים, אלא רק מִפְּנֵי ה' שֶׁנָּתַן שְׁלִיטָה וּמֶמְשָׁלָה לַמּוֹחַ עַל הַלֵּב, וְלָכֵן נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית שֶׁבַּמּוֹחַ מוֹשֶׁלֶת בָּעִיר קְטַנְָּה, שהיא אֶבְרֵי הַגּוּף כּוּלָּם, שֶׁיִּהְיוּ לְבוּשׁ וּמֶרְכָּבָה לִשְׁלֹשָׁה לְבוּשֶׁיהָ שֶׁיִּתְלַבְּשׁוּ בָּהֶם שֶׁהֵם מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁל תַּרְיָ"ג מִצְוֹת הַתּוֹרָה. שני הצדדים (נפשות) קיימים בנפש האדם ואין אחד מהם נדחה משם, אבל בשעה שהצדדים מגיעים לידי התמודדות, הרי כפי שנאמר גדול כוחה של הנפש האלוקית, שמשכנה במוח השולט על הלב, ועוד שהקב"ה עוזרה כפי שנתבאר. ומשום כך יכול הבינוני לדכא בכל פעם את הרציות של הרע, עד שלא פעם הוא עצמו כבר אינו מודע לכך שיש בתוכו כוח של רע.
אֲבָל מַהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ שֶׁל נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית אֵין לָהּ שְׁלִיטָה וּמֶמְשָׁלָה עַל מַהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ שֶׁל נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית בַּבֵּינוֹנִי.
אֲבָל מַהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ שֶׁל נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית אֵין לָהּ שְׁלִיטָה וּמֶמְשָׁלָה עַל מַהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ שֶׁל נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית בַּבֵּינוֹנִי. כפי שנאמר, שליטה כזו יש רק לצדיק, אבל הצדיק הוא אדם ממהות שונה. הוא, בביטוי מושאל, 'האדם העליון' - לא כמו 'סופרמן' של אמריקה, וגם לא כמו 'האדם העליון' של ניטשה, אלא זה שאינו ככל האדם, שהוא אדם ממהות שונה, שההגדרות והאמירות החלות על סתם אדם אינן חלות עליו. אכן, ספר זה אינו ספר של צדיקים - הוא ספר של בינונים, והדברים הנאמרים בו מיועדים לכל אדם, וגם לאדם רגיל שעבורו האידיאל של שליטה מהותית ותמידית של הנפש האלוקית על הנפש הבהמית אינה מציאותית.
כִּי אִם בְּשָׁעָה שֶׁאַהֲבַת ה' הִיא בְּהִתְגַּלּוּת לִבּוֹ בְּעִתִּים מְזוּמָּנִים כְּמוֹ בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ.
כִּי אִם בְּשָׁעָה שֶׁאַהֲבַת ה' הִיא בְּהִתְגַּלּוּת לִבּוֹ בְּעִתִּים מְזוּמָּנִים כְּמוֹ בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ. כמו הצדיק, גם הבינוני עוסק בתורה ובמצוות באופן תמידי, והוא בוודאי עושה זאת משום שאהבת ה' ויראתו קיימות בתוך עולם המושגים שלו. אבל, אצל הבינוני אין אלו רגשות בלעדיים של חוויה פעילה ושולטת בתוך נפשו. רק מפעם לפעם, בעיתים מזומנות כמו בשעת התפילה, מגיע הבינוני להתפרצות של אהבת ה' כחוויה חיה, כחוויה אמוציונלית אמיתית של אהבת ה'.
וְאַף גַּם זֹאת הַפַּעַם אֵינָהּ רַק שְׁלִיטָה וּמֶמְשָׁלָה לְבָד.
ואולם וְאַף גַּם זֹאת הַפַּעַם
כְּדִכְתִיב: "וּלְאוֹם מִלְאוֹם יֶאֱמָץ" , כְּשֶׁזֶּה קָם זֶה נוֹפֵל וּכְשֶׁזֶּה קָם כו'.
כְּדִכְתִיב: "וּלְאוֹם מִלְאוֹם יֶאֱמָץ" (בראשית כה,כג) , כְּשֶׁזֶּה קָם זֶה נוֹפֵל וּכְשֶׁזֶּה קָם כו'. המאבק בין יעקב ועשו מרחם אימם מסמל את המאבק הבסיסי בין תאומי ההוויה, הנפש האלוקית והנפש הבהמית, שנמצאים בכל אדם - מאבק שקיים עוד מטרום הווייתם, ושאינו יכול להגיע להכרעה, כי הוא עצמו הוויה. ההגדרה ש"לאום מלאום יאמץ" אומרת שככל שצד אחד מתגבר, הצד השני גם כן מתגבר מצידו, והרי שאין ולא יכולה להיות הכרעה לצד אחד. כל העליות והירידות, הנטייה לצד זה או לצד השני, הן רק תנודות על פני השטח, שאינן יכולות לשנות את השניות הטבועה בשורש ההוויה. המשל מעמיד את המאבק הזה כמאבק ההיסטורי שבין אדום לישראל, המאבק שסופו רק באחרית הימים, וכל עוד קיים העולם במציאותו העכשווית - הולך המאבק ונמשך ללא הפסק.
שֶׁנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית מִתְאַמֶּצֶת וּמִתְגַּבֶּרֶת עַל נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית בִּמְקוֹר הַגְּבוּרוֹת שֶׁהִיא בִּינָה.
שֶׁנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית מִתְאַמֶּצֶת וּמִתְגַּבֶּרֶת עַל נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית בִּמְקוֹר הַגְּבוּרוֹת שֶׁהִיא בִּינָה. התגברות הנפש האלוקית אינה יכולה להתרחש במידות, שכן במידות יש שתי הרגשות מנוגדות השקולות זו לזו, בלי יכולת הכרעה. ועוד, שבמידות שבלב יש אפילו יתרון לנפש הבהמית, שמשכנה בלב, ושם כוחותיה חזקים ובלתי ניתנים להכרעה. לכן, יתרונה של הנפש האלוקית להתגבר הוא רק במקור הגבורות והדינים, שהיא הבינה.
באופן כללי מאוד מסודרות הספירות מלמעלה למטה בשלושה קווים: קו הימין (חכמה, חסד, נצח), קו השמאל (בינה, גבורה, הוד), וקו האמצע (דעת, תפארת, יסוד). המקור של הגבורה הוא לפי זה בבינה דווקא, וכאמור במשלי: "אני בינה לי גבורה" (ח,יד). חכמה אינה יוצרת גבורות אלא חסדים, היא ה'ראשית', ה''אַיִן', ולכן היא יוצרת הוויות, יוצרת השפעה, ובלשון אחרת - היא יוצרת חסדים. לעומת זאת מידת הגבורה, הצמצום, חלה על הגדרה כלשהי של 'יש' שמקורו בבינה ולא בחכמה. ובאופן דומה, כן הוא גם בגילוים של כוחות הנפש באדם. השגת החכמה יכולה ליצור תחושה של התפעמות, פריצה וזרימה של השפעה שהיא מצד החסד. הבינה, לעומת זאת, יוצרת גם את כוחות ההגדרה, ההתגברות שבנפש, שכן רק הבנה והשגה בהירה ומסודרת מאפשרת את השליטה וההכרעה בכוחות הנפש, על ידי ריכוזם וצמצומם של כוחות מסוימים בנקודה מסוימת.
לְהִתְבּוֹנֵן בִּגְדוּלַּת ה' אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, לְהוֹלִיד אַהֲבָה עַזָּה לַה' כְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ בֶּחָלָל הַיְ מָנִי שֶׁבְּלִבּוֹ, וְאָז אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אָחֳרָא שֶׁבֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי.
עבודת הנפש ב'מקור הגבורות' היא לְהִתְבּוֹנֵן. ההתבוננות היא המחשבה המכוונת אל נושא מסוים ובדרך מוגדרת, וכאשר ההתבוננות היא בִּגְדוּלַּת ה' אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, היא אז גורמת לְהוֹלִיד אַהֲבָה עַזָּה לַה' כְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ בֶּחָלָל הַיְּ מָנִי שֶׁבְּלִבּוֹ, וְאָז אִתְכַּפְיָא נכפית ומוכנעת, סִטְרָא אָחֳרָא שֶׁבֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי. אפשר גם לבינוני שיגיע לפי שעה, בעיתים מזומנות, להתעלות לדרגה גבוהה יותר. אז, כאשר הבנתו בהירה יותר והשגתו שלמה יותר, מתמלא גם ליבו בחוויה של אהבה ושל יראת ה' - ובאותה שעה נכפה היצר הרע שבנפשו לא באופן חיצוני בלבד, שבלבושי הנפש, אלא הכנעה פנימית ובסיסית, באופן שאין בו עוד מאבק.
אֲבָל, לֹא נִתְבַּטֵּל לְגַמְרֵי בַּבֵּינוֹנִי. אֶלָּא בַּצַּדִּיק שֶׁנֶּאֱמַר בּו : "וְלִבִּי חָלָל בְּקִרְבִּי" .
אֲבָל, לֹא נִתְבַּטֵּל לְגַמְרֵי בַּבֵּינוֹנִי. ניצחון והכנעה זו הם זמניים וחלקיים בלבד, ואינם ביטול ועקירה גמורה של הרע. אֶלָּא בַּצַּדִּיק שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ : "וְלִבִּי חָלָל בְּקִרְבִּי" (תהלים קט,כב) . רק אצל צדיק אפשר שייעקר לחלוטין החלק של רציות הנפש הבהמית, ושליבו ייעשה באותו מקום חלול, שהמקום שהרע תפס בו יהיה ריק.
וְ הוּא מוֹאֵס בָּרַע וְשֹוֹנְאוֹ.
וְלכן הוּא מוֹאֵס בָּרַע וְשֹוֹנְאוֹ. הצדיק נמצא בדרגה שהרע אינו מהווה עוד פיתוי לגביו. אין הוא נאבק עם הרע, כיוון שהרע אינו מושך אותו. כפי שנאמר, יש רציות של הגוף ושל הנפש הבהמית שאינן עולות כלל בדעתו, וכאשר הן עולות בדעתו הן עולות כנושא של שנאה ומיאוס.
בְּתַכְלִית הַשִּׂנְאָה וְהַמִּיאוּס אוֹ שֶׁלֹּא בְּתַכְלִית הַשִּׂנְאָה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל .
בְּתַכְלִית הַשִּׂנְאָה וְהַמִּיאוּס אוֹ שֶׁלֹּא בְּתַכְלִית הַשִּׂנְאָה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל (פרק י) . שזהו, כאמור, ההבדל בין צדיק גמור וצדיק שאינו גמור.
אֲבָל בַּבֵּינוֹנִי הוּא דֶּרֶךְ מָשָׁל כְּאָדָם שֶׁיָּשֵׁן, שֶׁיָּכוֹל לַחֲזוֹר וְלֵיעוֹר מִשְּׁנָתוֹ.
אֲבָל בַּבֵּינוֹנִי גם בשעות של התגלות והתעלות, כמו בשעת התפילה, אין הרע נעקר מתוכו לחלוטין, אלא הוּא דֶּרֶךְ מָשָׁל כְּאָדָם שֶׁיָּשֵׁן, שֶׁיָּכוֹל לַחֲזוֹר וְלֵיעוֹר מִשְּׁנָתוֹ.
כָּךְ הָרַע בַּבֵּינוֹנִי הוּא כְּיָשֵׁן בֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי בִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָה. שֶׁלִּבּוֹ בּוֹעֵר בְּאַהֲבַת ה'.
כָּךְ הָרַע בַּבֵּינוֹנִי הוּא כְּיָשֵׁן בֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי בִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָה. באותה שעה או בכל זמן אחר בשעה שֶׁלִּבּוֹ בּוֹעֵר בְּאַהֲבַת ה'. הבינוני הרי אינו מגיע לשלטון מהותי של הטוב, אבל הוא מגיע להרגשה בדומה לזה, שהוא נשטף בטוב, בחוויה של אהבה ויראת ה' בכל איברי נפשו. חוויה זו אינה קבועה תמיד בבינוני, אלא בשעה שהוא עוסק בעבודת ה', ובייחוד בקריאת שמע ובתפילה המעוררים את הרגש. באותה שעה אין זו רק התלהבות של רגש, אלא התגלות של אהבת אמת אל הקב"ה.
ו אַחַר כָּךְ יָכוֹל לִהְיוֹת חוֹזֵר וְנֵיעוֹר.
באותה שעה נראה לכאורה שהרע מת בקרבו, שליבו חלל בקרבו ואין שם יותר רע. אולם, הרע רק ישן מעט, ומשמעות הדבר ש אַחַר כָּךְ יָכוֹל לִהְיוֹת חוֹזֵר וְנֵיעוֹר.
בבינוני יש אפוא דרגה שהרע שבו הוא "כישן". כלומר הבינוני אינו בהכרח נאבק בתמידות מול הרע שבו, שכן יש זמנים של התעוררות, של התרגשות שבקדושה, שבהם אין הרע עומד מולו בקשרי מלחמה. אדם שקורא קריאת שמע מתוך ליבו, לא חמש דקות אלא שלוש שעות, יכול באותן שעות להיות פטור מהמאבק. אדם שיושב ולומד תורה במסירות נפש, בהתלהבות ובדבקות, יכול להיות שלא ירגיש באותו זמן את פיתויי הרע ולא יזדקק לעמוד במאבק מולו. ויכול להיות בינוני שכל ימיו יהיה במצב כזה, שהרע שבו הוא ישן.
וְלָכֵן הָיָה רַבָּה מַחֲזִיק עַצְמוֹ כְּבֵינוֹנִי. אַף דְּלָא פָּסֵיק פּוּמֵּיהּ מִגִּירְסָא
וְלָכֵן הָיָה רַבָּה מַחֲזִיק עַצְמוֹ כְּבֵינוֹנִי. בזאת חוזר אדמו"ר הזקן לשאלה שהעלה בפרק הראשון מדברי התלמוד. כדי להסביר מהו הבינוני, אומר שם רבה (ברכות סא,ב): "כגון אנא בינוני" (כמוני - הוא הבינוני). והשאלה הייתה, איך אפשר לומר שאדם כמו רבה יוגדר כבינוני, אַף דְּלָא פָּסֵיק פּוּמֵּיהּ מִגִּירְסָא (שלא פסק פיו מלומר דברי תורה). רבה היה אדם שכל ימיו היה בתורה ובמצוות בלבד, עד שאפילו מלאך המוות לא יכול היה לשלוט בו (בבא מציעא פו,א) - ואיך אפשר שאדם כזה יחזיק את עצמו לבינוני?
וּבְתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה, בַּחֲפִיצָה וַחֲשִׁיקָה וּתְשׁוּקָה וְנֶפֶשׁ שׁוֹקֵקָה לַה' בְּאַהֲבָה רַבָּה.
וּבְתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה, לימוד התורה של רבה לא רק נמשך כל הזמן ללא הפסק, אלא היה גם במסירת כל נפשו בַּחֲפִיצָה וַחֲשִׁיקָה וּתְשׁוּקָה וְנֶפֶשׁ שׁוֹקֵקָה לַה' בְּאַהֲבָה רַבָּה.
כְּבִשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה. וְנִדְמֶה בְּעֵינָיו כְּבֵינוֹנִי הַמִּתְפַּלֵּל כָּל הַיּוֹם, וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: הַלְוַאי שֶׁיִּתְפַּלֵּל אָדָם כָּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ .
כְּבִשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה. אהבת ה' הגדולה של רבה, שהייתה כאמור כל היום, הייתה כמו האהבה המתעוררת גם אצל הבינוני בשעת קריאת שמע ותפילה, ולכן וְנִדְמֶה בְּעֵינָיו כְּבֵינוֹנִי הַמִּתְפַּלֵּל כָּל הַיּוֹם, וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: הַלְוַאי שֶׁיִּתְפַּלֵּל אָדָם כָּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ (ברכות כא,א) . למרות שהייתה לרבה אהבת ה' פעילה בליבו, למרות שהיה דומה בכול לצדיק, מכל מקום נהג כמאמר התלמוד שהובא בתחילת הספר: "אפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה - היה בעיניך כרשע". וכפי שהוסבר בפרק זה, לא רשע ממש, אלא 'כרשע', כאדם שיש בתוכו את כל הפוטנציאל להיות רשע, אלא שאין הוא מרגיש בכל זה. כיוון שהוא עסוק כל היום בלימוד התורה לשמה באהבה וחשיקה ונפש שוקקה, בכל זמנו ובכל נפשו, הרי אין לרע מקום והזדמנות לחול בתוכו - אך אם רק יפסיק לרגע את הלימוד, את הפעילות שלו בעבודת ה', מייד יתגלה הנחש הקדמוני בתוכו כבתחילה. רבה ראה את עצמו כבינוני שאינו מרגיש בתוכו את הרע כיוון שהוא 'מתפלל כל היום', שהוא עוסק כל היום בנושא שמעורר בו את אהבת ה' ויראת ה' באופן שהרע שבו הוא כישן. אולם העובדה שהוא מלא באהבת ה' ואינו חושק בדבר אחר - אינה אומרת שמשהו השתנה במהות נפשו. רבה אינו יודע ואינו יכול לדעת אם זכה לעקור מתוכו את הרע ולהמיר אותו בדבר שכולו טוב, או שמא נשאר בו הרע בתוקפו כתולדתו בחלל השמאלי שבלב, ורק בפועל אין הוא מגיע לידי ביטוי.
וְהִנֵּה מִדַּת אַהֲבָה זוֹ הָאֲמוּרָה בַּבֵּינוֹנִים בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה עַל יְדֵי הִתְגַּבְּרוּת הַנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית כו'.
כאן מעיר אדמו"ר הזקן הערת אגב שהיא יסודית ביותר לגבי השיטה כולה. וְהִנֵּה מִדַּת אַהֲבָה זוֹ הָאֲמוּרָה בַּבֵּינוֹנִים בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה עַל יְדֵי הִתְגַּבְּרוּת הַנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית כו'. כפי שנאמר, מגיע הבינוני בשעת התפילה, או בשעות מיוחדות אחרות, להתגלות של אהבת ה' בתוכו, שעל ידה נעלם הצד האחר שבנפשו ואינו ניכר בו. אהבה זו היא הרגשה עמוקה ואמיתית, לא רק בתודעה הפעילה אלא בכל הווייתו - לאהוב את ה' בכל ליבו, בלא הסתייגות, בלא חששות.
הִנֵּה לְגַבֵּי מַדְרֵגַת הַצַּדִּיקִים עוֹבְדֵי ה' בֶּאֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ אֵין בְּחִינַת אַהֲבָה זוֹ נִקְרֵאת בְּשֵׁם עֲבוֹדַת אֱמֶת כְּלָל. מֵאַחַר שֶׁחוֹלֶפֶת וְעוֹבֶרֶת אַחַר הַתְּפִלָּה, וּכְתִיב: "שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד וְעַד אַרְגִּיעָה לְשׁוֹן שָׁקֶר" .
עם זאת, הִנֵּה לְגַבֵּי מַדְרֵגַת הַצַּדִּיקִים עוֹבְדֵי ה' בֶּאֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ אֵין בְּחִינַת אַהֲבָה זוֹ נִקְרֵאת בְּשֵׁם עֲבוֹדַת אֱמֶת כְּלָל. כאן נכנס אדמו"ר הזקן לשאלה שבדרך כלל אין הוא מרבה לעסוק בה - שאלת האמת של החוויה. השאלה כיצד יודעים ובמה מרגישים אם דברים הם אמת וכמה הם אמת, אינה פשוטה לא בעניין זה ולא בשאר עניינים. לשם כך נוגע המחבר בשאלה כוללת יותר - מהי אמת. לאמת יש גדרים רבים, וכאן הוא נוקט בגדר מחמיר ביותר. אין הוא מדבר באדם שמרמה אחרים או מרמה את עצמו, אלא באדם שאכן מרגיש בתוכו אהבה, אלא שאין זו אהבת אמת מֵאַחַר שֶׁחוֹלֶפֶת וְעוֹבֶרֶת אַחַר הַתְּפִלָּה, וּכְתִיב: "שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד וְעַד אַרְגִּיעָה לְשׁוֹן שָׁקֶר" (משלי יב,יט) . 'אמת' היא מה שנכון באופן נצחי. מה שחולף ומשתנה - אינו אמת. מבחן האמת הוא העובדה שדבר קיים ועומד לא רק בסיטואציה מסוימת, אלא תמיד. אגב, תפיסה זו של אמת טבועה בתוך השפה העברית. 'נחל אכזב' הוא נחל שלא תמיד יש בו מים, ולכן הוא נחל כוזב, נחל משקר. המשנה מדברת על נחל אכזב המכזב אחת לשבע שנים (פרה פרק ח משנה ט). כלומר אפילו המכזב אחת לשבע שנים כבר אין הוא בגדר של אמת. האמת זהה עם הנצח, ואם אין היא אמת בכל זמן, בכל אופן, בכל פרופורציה - אין היא אמת.
וְאַף עַל פִּי כֵן לְגַבֵּי מַדְרֵגַת הַבֵּינוֹנִים נִקְרֵאת עֲבוֹדָה תַּמָּה בֶּאֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ שֶׁלָּהֶם, אִישׁ אִישׁ כְּפִי מַדְרֵגָתוֹ בְּמַדְרֵגַת הַבֵּינוֹנִים.
במובן זה, החוויה של אהבת ה' עוברת אצל הבינוני לאחר התפילה. וְאַף עַל פִּי כֵן מוסיף אדמו"ר הזקן נקודה, שהיא אולי החשובה יותר. לְגַבֵּי מַדְרֵגַת הַבֵּינוֹנִים נִקְרֵאת עֲבוֹדָה תַּמָּה בֶּאֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ שֶׁלָּהֶם, אִישׁ אִישׁ כְּפִי מַדְרֵגָתוֹ בְּמַדְרֵגַת הַבֵּינוֹנִים. הביטוי 'אמת לאמיתו שלהם' הוא לכאורה פרדוקס, אך הוא משמעותי ביותר לגבי השיטה כולה. האמת במובנה המדויק, כפי שהוגדרה כאן, היא האמת של הכול ובכל סיטואציה, האמת שעומדת במבחן האובייקטיבי של הנצח, ושכמוה יש רק אחת. לעומת זאת ה'אמת לאמיתו שלהם' היא, לפי הגדרתה, אמת יחסית, אמת חלקית, האמת הסובייקטיבית של אדם מסוים. אמת כזו יכולה שלא להיות אמת מחר, אבל היום היא אמת לאמיתו. כשם שיש אמת אחת לכול, שאינה משתנה ואינה מתחלפת בכל סיטואציה, כך יש אמת שהיא נכונה בתוך מצב דברים נוכחי, היא האמת לאמיתה של סיטואציה מסוימת, והיא יכולה, ואולי צריכה, להשתנות מחר. במובן זה יכול גם הבינוני להגיע לדרגה של אמת בחווייתו שלו, שהיא האמת הסובייקטיבית שלו. חוויה זו אינה אמת מוחלטת, נצחית, לא משום שהיא מדומה או שיש בה מרמה, אלא משום שהבינוני עצמו לא הגיע לאיזון ולשלמות הנחוצים לזה בתוך נפשו. אם היה מצליח להגיע לשינוי, לשלמות זו בתוך נפשו - לא היה עוד בינוני, אלא צדיק. האמת של הבינוני בשעה שהוא מתפלל, בשעה שהוא מרגיש משהו, היא האמת הסובייקטיבית שלו; היא אינה שקר, אבל היא האמת שלו בלבד, של כל אחד לפי מדרגתו כבינוני, וכפי שנאמר הבינוני הוא אין ספור מדרגות שונות זו מזו.
וַהֲרֵינִי קוֹרֵא בְּאַהֲבָתָם שֶׁבִּתְפִלָּתָם גַּם כֵּן "שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד".
וַהֲרֵינִי קוֹרֵא בְּאַהֲבָתָם שֶׁבִּתְפִלָּתָם גַּם כֵּן "שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד". אהבת הבינוני, למרות שאינה תמידית אלא רק בזמן מסוים, כמו בזמן התפילה, נקראת "שפת אמת תכון לעד". אכן אין היא אמת מוחלטת, אבל היא 'שפת אמת' - שפה, פינה, צד מסוים של האמת - שעבורם היא האמת האמיתית שלהם ממש.
הוֹאִיל וּבְכֹחַ נַפְשָׁם הָאֱלֹהִית לַחֲזוֹר וּלְעוֹרֵר בְּחִינַת אַהֲבָה זוֹ לְעוֹלָם בְּהִתְגַּבְּרוּתָהּ בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה מִדֵּי יוֹם בְּיוֹם.
הוֹאִיל וּבְכֹחַ נַפְשָׁם הָאֱלֹהִית לַחֲזוֹר וּלְעוֹרֵר בְּחִינַת אַהֲבָה זוֹ לְעוֹלָם בְּהִתְגַּבְּרוּתָהּ בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה מִדֵּי יוֹם בְּיוֹם. מבחן האמת נשאר תמיד: "שפת אמת תכון לעד". אין כאן ויתור על מבחן הנצחיות של האמת, אלא רק הרחבה מסוימת שלו. אהבת הבינוני, גם אם היא רק "שפת אמת", עדיין היא "תיכון לעד". אהבת הבינוני אינה חוויית פתאום שאדם מגיע אליה במקרה. אהבה זו מצויה באמת בכוח נפשו, ולכן הוא מסוגל לחזור ולחוות אותה בכל עת. בעייתו של הבינוני היא שאין הוא יכול לשנות את המהות הנפשית היצרית שלו, את המהות הפנימית של רציותיו הבסיסיות, ולכן אין החוויה של אהבת ה' נצחית בנפשו מצד עצמה. ואולם יחד עם זה, מכיוון שהוא יכול תמיד לחזור ולעבוד ולהתבונן ולחוות חוויה זו - אי אפשר לומר שזו חוויה של שקר. העובדה שהוא יכול לחוות אותה שוב ושוב, בכל עת שהוא רוצה, פירושה שיש בנפשו משהו יציב, נצחי, 'אמיתי', המוכן לשאת זאת.
הגדרה זו של אמת לא קל לעמוד בה, כיוון שאין בה ויתור על הקושי האמיתי שבדרישה החמורה מאוד של הגדרת האמת המוחלטת. למרות שהדרישה היא רק לאמת יחסית, שהיא האמת לאמיתו של אותו אדם, יש כאן דרישה לאימות כמעט מדעי של הדברים. הוכחה מדעית פירושה שאפשר לחזור עליה פעם נוספת. ניסוי שאי אפשר לחזור עליו אינו ניסוי, הוא פנומן בודד אבל אין הוא נכנס לתוך מערכת של אמת, אין הוא קביעה של עובדה מדעית. אמת כזו דורש אדמו"ר הזקן גם מהבינוני. חוויה של התעוררות הנפש יכולה לקרות לכל אדם, אבל לא בכל עת ולא כל אימת שהוא רוצה. מהבינוני הוא דורש מידה של אמת כזו, שתהיה בו לפחות היכולת לחזור ולהגיע לחוויה זו בכל עת שהוא רוצה.
עַל יְדֵי הֲכָנָה הָרְאוּיָה לְכָל נֶפֶשׁ כְּפִי עֶרְכָּהּ וּמַדְרֵגָתָהּ.
עַל יְדֵי הֲכָנָה הָרְאוּיָה לְכָל נֶפֶשׁ כְּפִי עֶרְכָּהּ וּמַדְרֵגָתָהּ. הבינוני יכול אמנם לחזור אל החוויה של אהבת ה' או יראת ה', אבל אין זה קורה ממילא, אלא על ידי עבודה והכנה הראויה לנפשו, לפי ערכה ומדרגתה. יש אנשים שיכולים להגיע למצב זה ברגע אחד, ויש אנשים שצריכים להכין את עצמם שעות וגם ימים, אך תמצית הדבר, שאם יכול האדם בכל עת בהכנה ראויה להגיע לאותה מדרגה - הריהי בכלל "שפת אמת תכון לעד".
כִּי הִנֵּה מִדַּת אֱמֶת הִיא מִדָּתוֹ שֶׁל יַעֲקֹב.
כִּי הִנֵּה מִדַּת אֱמֶת הִיא מִדָּתוֹ שֶׁל יַעֲקֹב. המידות העליונות, חסד גבורה ותפארת, מתייחסות כל אחת אל אחד משלושת האבות. החסד לאברהם, הגבורה ליצחק והתפארת ליעקב. ומידת התפארת היא גם מידת האמת המתייחסת ליעקב, ונסמך ללשון הכתוב: "תתן אמת ליעקב" (מיכה ז,כ).
הַנִּקְרָא בְּרִיחַ הַתִּיכוֹן. מַבְרִיחַ מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה"
ומידת האמת היא הַנִּקְרָא בְּרִיחַ הַתִּיכוֹן. את קרשי המשכן חיברו שלושה בריחים - הבריח העליון, הבריח התחתון והבריח התיכון (היינו האמצעי) - ולפי תורת הקבלה מכוונים הבריחים הללו כנגד שלושת הקווים שבספירות: קו הימין, קו השמאל וקו האמצע. קו הימין הוא קו החסד, הקו של אברהם ("חסד לאברהם"); קו השמאל הוא קו הגבורה, הקו של יצחק ("פחד יצחק"); והקו האמצעי, "הבריח התיכון", הוא קו התפארת, מידת "אמת ליעקב". ועל הבריח התיכון נאמר שהיה "בתוך הקרשים מַבְרִיחַ מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה" (שמות כו,כח). הבריח העליון והתחתון עברו בטבעות שהיו מחוץ לקרשים, והיו עשויים כל אחד משני חלקים שכל אחד מהם מבריח עד חצי הכותל. הבריח התיכון, לעומת זאת, עבר בנקב שבתוך הקרשים, והיה מבריח את כל הכותל מקצה לקצה.
מֵרו ם הַמַּעֲלוֹת וּמַדְרֵגוֹת עַד סוֹף כָּל דַּרְגִּין, וּבְכָל מַעֲלָה וּמַדְרֵגָה מַבְרִיחַ תּוֹךְ נְקוּדָּה הָאֶמְצָעִית שֶׁהִיא נְקוּדַּת וּבְחִינַת מִדַּת אֱמֶת שֶׁלָּהּ.
אף במובן הרוחני, עובר 'הבריח התיכון', שהוא מידת האמת, בכל הדרגות מקצה לקצה, מֵרוּ ם הַמַּעֲלוֹת וּמַדְרֵגוֹת עַד סוֹף כָּל דַּרְגִּין, וּבְכָל מַעֲלָה וּמַדְרֵגָה מַבְרִיחַ תּוֹךְ נְקוּדָּה הָאֶמְצָעִית שֶׁהִיא נְקוּדַּת וּבְחִינַת מִדַּת אֱמֶת שֶׁלָּהּ. נקודת האמת היא מצד אחד הקצה העליון הבלתי מושג, נקודת הנצח של השלמות האמיתית, ומצד שני היא זו שעוברת "בתוך הקרשים". כל הוויה שבמציאות יש בה משהו של אמת, יש בה את נקודת האמת שלה שהיא שורשה והצדקת קיומה. ולכן מידת האמת היא קו הנמשך מלמעלה לאין סוף עד למטה לאין תכלית, "מן הקצה אל הקצה", בתוך כל הדברים ובפנימיותם. אין קץ להגדרת הדבר שיכול להיות אמת - מן הקצה העליון של המציאות עד למדרגה התחתונה ביותר, בכל דבר יש את נקודת האמת שלו, תהא אשר תהא.
וּמִדַּת אֱמֶת הִיא נַחֲלָה בְּלִי מְצָרִים , וְאֵין לָהּ שִׁיעוּר לְמַעְלָה עַד רו ם הַמַּעֲלוֹת.
וּמִדַּת אֱמֶת הִיא נַחֲלָה בְּלִי מְצָרִים (ללא גבולות) , כנאמר בתלמוד (שבת קיח,א), שנחלה ללא מצרים היא נחלתו של יעקב, שכתוב בו: "ופרצת ימה וקדמה וצפֹנה ונגבה" (בראשית כח,יד). וְאֵין לָהּ שִׁיעוּר לְמַעְלָה עַד רוּ ם הַמַּעֲלוֹת. בניגוד למידות אחרות, שהן מוגבלות בהווייתן ובהגדרתן, מידת האמת אין לה גבולות. כפי שאומר הרמב"ם, רק "ה' אלוקים אמת", וההוויות כולן נובעות רק מאמיתת מציאותו, כלומר האמת שלהן היא רק יחסית אל האמת שלו. מידת האמת המוחלטת היא, לכן, מידתו של הקב"ה לבדו, נחלה בלי מְצרים, כיוון שמצריה-גבולותיה הם 'גבולות' האין-סוף.
וְכָל מַעֲלוֹת וּמַדְרֵגוֹת שֶׁלְּמַטָּה הֵם כְּאַיִן לְגַבֵּי מַעֲלוֹת וּמַדְרֵגוֹת שֶׁלְּמַעְלָה מֵהֶן.
וְכָל מַעֲלוֹת וּמַדְרֵגוֹת שֶׁלְּמַטָּה הֵם כְּאַיִן לְגַבֵּי מַעֲלוֹת וּמַדְרֵגוֹת שֶׁלְּמַעְלָה מֵהֶן. כאמור, בכל דבר יש אמת, אבל לכל אמת כזו יש תמיד אמת למעלה ממנה, שלגביה אין היא נחשבת אמת כלל. הגבול העליון של האמת הוא האין-סוף, הוא "ה' אלוקים אמת", ולכן כל מה שאינו "ה' אלוקים אמת" - יש לו תמיד מקום לגדול ולהתאמת לקראתו. כאשר אומרים על שולחן שהוא שולחן - זו אמת, אבל מחר, או בעוד שנה, הוא לא יהיה שולחן, מפני שהוא יירקב או שייהרס באופן אחר. יכולה להיות אמת של שנה או של מאה שנה, אבל גם אמת של מיליון שנה היא צדדית וחולפת אל מול "ה' אלוקים אמת". וכיוון שלאמת אין סוף, הרי לעולם אין אדם יכול להגיע לאמת סופית. אדם יכול להגיע לכל היותר לדרגה שבה הוא יודע שכל מה שהיה קודם לא היה אמת, וככל שהוא עולה גבוה יותר הוא מגיע שוב ושוב לאותה נקודה שממנה נראה כל מה שעשה עד עתה כלא אמיתי לגבי מה שהוא עושה עכשיו. אדם עולה במדרגה, ומגיע לממדים אחרים שבהם מה שהיה ומה שפעל מתגמד עד כדי כך - שהוא שוב עומד בעצם בנקודת ההתחלה, אל מול "ה' אלוקים אמת".
[כַּיּ דוּעַ לְיוֹדְעֵי חֵן שֶׁבְּחִינַת רֹאשׁ וּמוֹחִין שֶׁל מַדְרֵגוֹת תַּחְתּוֹנוֹת הֵן לְמַטָּה מִבְּחִינַת עֲקֵבַיִים וְרַגְלֵי מַדְרֵגוֹת עֶלְיוֹנוֹת מֵהֶן, וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: רַגְלֵי הַחַיּוֹת כְּנֶגֶד כּוּלָּן ].
[כַּיָּ דוּעַ לְיוֹדְעֵי חֵן שֶׁבְּחִינַת רֹאשׁ וּמוֹחִין שֶׁל מַדְרֵגוֹת תַּחְתּוֹנוֹת הֵן לְמַטָּה מִבְּחִינַת עֲקֵבַיִים וְרַגְלֵי מַדְרֵגוֹת עֶלְיוֹנוֹת מֵהֶן, וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: רַגְלֵי הַחַיּוֹת כְּנֶגֶד כּוּלָּן (חגיגה יג,א) ]. בתלמוד שם מדובר על מידות הרקיעים והמרחקים ביניהם, ונאמר שהמרחק מהארץ לרקיע הוא מהלך חמש מאות שנה, ועוביו של כל רקיע מהלך חמש מאות שנה, והמרחק בין רקיע לרקיע מהלך חמש מאות שנה, כך שבעה רקיעים זה למעלה מזה. ולמעלה מכל הרקיעים - חיות הקודש, ו"רגלי החיות כנגד כולן", כלומר שרגלי החיות, החלק התחתון ביותר של חיות הקודש, גודלן יותר מכל העולמות והרקיעים שלמטה מהן.
הכלל בסוגריים אלה, שמסיימים את הפרק, הוא שהדרגה התחתונה של עולם עליון היא תמיד למעלה מהמדרגה העליונה של עולם תחתון ממנו. ולכן, סימנה של עלייה אמיתית הוא שהדרגה הקודמת כבר אינה אמת שלו. אם אדם באמת עלה בדרגה, הוא צריך להיות עתה 'באמת לאמיתו שלו' למעלה מכל האמיתות של דרגתו הקודמת, ובאופן שלגביו אין הן אמת כלל. לפי זה, תביעתו של אדמו"ר הזקן מהבינוני, שאין בידו את האמת השלמה והמוחלטת, היא שידרוש בכל עת מחדש את האמת לאמיתו שלו - כי השמיים של אתמול יכולים להיות הארץ של היום; ושבכל מקרה עליו לדעת - שיש אמת גם למעלה מזו.