דובר על המלחמה בין שתי הנפשות, שתוצאותיה הן המגדירות את מהות האדם - כשהנפש הבהמית גוברת הוא רשע, וכשהנפש האלוקית גוברת הוא צדיק.

וְהַבֵּינוֹנִי הוּא שֶׁלְּעוֹלָם אֵין הָרַע גּוֹבֵר כָּל כָּךְ לִכְבּוֹשׁ אֶת הָעִיר קְטַנָּה לְהִתְלַבֵּשׁ בַּגּוּף לְהַחֲטִיאוֹ. דְּהַיְינוּ שֶׁשְּׁלֹשֶָה לְבוּשֵׁי נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית, שֶׁהֵם מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁמִּצַּד הַקְּלִיפָּה - אֵין גּוֹבְרִים בּוֹ עַל נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית לְהִתְלַבֵּשׁ בַּגּוּף: בַּמּוֹחַ וּבַפֶּה וּבִשְׁאָר רְמָ"ח אֵבָרִים לְהַחֲטִיאָם וּלְטַמְּאָם חַס וְשָׁלוֹם.

וְהַבֵּינוֹנִי הוּא שֶׁלְּעוֹלָם אֵין הָרַע גּוֹבֵר כָּל כָּךְ לִכְבּוֹשׁ אֶת הָעִיר קְטַנָּה לְהִתְלַבֵּשׁ בַּגּוּף לְהַחֲטִיאוֹ. שלעולם אין הוא חוטא בפועל. דְּהַיְינוּ שֶׁשְּׁלֹשֶָה לְבוּשֵׁי נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית, שֶׁהֵם מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁמִּצַּד הַקְּלִיפָּה - אֵין גּוֹבְרִים בּוֹ עַל נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית לְהִתְלַבֵּשׁ בַּגּוּף: בַּמּוֹחַ (מחשבה) וּבַפֶּה (דיבור) וּבִשְׁאָר רְמָ"ח אֵבָרִים (מעשה) לְהַחֲטִיאָם וּלְטַמְּאָם חַס וְשָׁלוֹם. הגדרת הבינוני היא ראשית כול מהצד של 'סור מרע': הבינוני הוא זה שאיננו חוטא, לא במעשה, לא בדיבור וגם לא במחשבה.

רַק שְׁלֹשָׁה לְבוּשֵׁי נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית הֵם לְבַדָּם מִתְלַבְּשִׁים בַּגּוּף, שֶׁהֵם מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁל תַּרְיָ"ג מִצְוֹת הַתּוֹרָה.

רַק שְׁלֹשָׁה לְבוּשֵׁי נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית הֵם לְבַדָּם מִתְלַבְּשִׁים בַּגּוּף, שֶׁהֵם מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁל תַּרְיָ"ג מִצְוֹת הַתּוֹרָה. גם ב'עשה טוב' כל מעשיו, דיבוריו ומחשבותיו - כולם נתונים בתורה ומצוותיה.

וְלֹא עָבַר עֲבֵירָה מִיָּמָיו וְלֹא יַעֲבוֹר לְעוֹלָם וְלֹא נִקְרָא עָלָיו שֵׁם רָשָׁע אֲפִילּוּ שָׁעָה אַחַת וְרֶגַע אֶחָד כָּל יָמָיו.

וְלֹא עָבַר עֲבֵירָה מִיָּמָיו וְלֹא יַעֲבוֹר לְעוֹלָם וְלֹא נִקְרָא עָלָיו שֵׁם רָשָׁע אֲפִילּוּ שָׁעָה אַחַת וְרֶגַע אֶחָד כָּל יָמָיו. אין זה אומר שאדם שעבר פעם עבירה בחייו, אינו יכול עוד להגיע להיות בינוני ואפילו צדיק. הכוונה היא שמי שהגיע להיות בינוני - הוא בפועל רק טוב ולא רע. הוא נמצא כעת במצב נפשי כזה, שגם אם עבר פעם עבירה בחייו, הוא עשה עליה תשובה כזו שאין היא נכנסת עוד למערך החיים שלו, והיינו שאל העבר שלו כרשע הוא מתייחס כאל עבר של אדם אחר.

במובן זה, הבינוני, אם הוא בעל תשובה, מתייחס אל עברו באותו אופן: זה היה אדם אחר, לא אני. וכן גם לגבי העתיד - אין זה אומר שמהותית הבינוני אינו מסוגל עוד לחטוא, אבל זה אומר שכעת הוא במצב שהחטא אינו אפשרי, אינו מתקבל על הדעת, אין לו כל תהודה בתוך נפשו.

האדם שמתואר כאן, שלא עבר ולא יעבור עבירה, שכל מעשיו הם רק מצוות, מכשירים של מצוות או הכנה למצוות, מה חסר לו שיהיה צדיק גמור? מדוע אין הוא מוגדר אפילו כ'צדיק שאינו גמור' אלא רק כמהות שבין הרשע לצדיק?

אַךְ מ הוּת וְעַצְמוּת נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית, שֶׁהֵן עֶשֶׂר בְּחִינוֹתֶיהָ, לֹא לָהֶן לְבַדָּן הַמְּלוּכָה וְהַמֶּמְשָׁלָה בָּעִיר קְטַנָּה.

כדי להבין זאת יש להבחין בין לבושי נפשו של הבינוני לבין מהות ועצמות נפשו. מה שנאמר שאין הבינוני חוטא וכו' לא נאמר אלא בלבושי הנפש, אַךְ מַ הוּת וְעַצְמוּת נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית, שֶׁהֵן עֶשֶׂר בְּחִינוֹתֶיהָ, לֹא לָהֶן לְבַדָּן הַמְּלוּכָה וְהַמֶּמְשָׁלָה בָּעִיר קְטַנָּה. צד הקדושה שולט בפועל בכל ביטויי נפשו של הבינוני, אבל אין הוא משנה את מהות נפשו. בפועל הכרעתו של הבינוני היא ברורה, אין הוא חוטא, אבל הניגודים שבתוך נפשו אינם נעלמים. הוא לעולם יישאר במתח שאינו פוסק, שכן כדי שהטוב ינצח בתוכו הוא צריך לפעול זאת מתוך מאבק בין טוב ורע. אצל הבינוני, הניצחון של הטוב איננו ניצחון שלם, אלא ניצחון בפועל, ניצחון בפוזיציה מסוימת, באופן ש'בינתיים שקט', אבל לעולם אין הוא מגיע למנוחה שלמה. הבינוני הוא אדם שכל ימיו הם מאמץ מתמשך שאין הוא רשאי להפסיקו, מפני שברגע שלא יעמוד בכל מלוא המתח - יתעורר הצד השני וימוטט אותו.

כִּי אִם בְּעִתִּים מְזוּמָּנִים כְּמוֹ בִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה שֶׁהִיא שְׁעַת מוֹחִין דְּגַדְלוּת לְמַעְלָה.

כִּי אִם בְּעִתִּים מְזוּמָּנִים כְּמוֹ בִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה שֶׁהִיא שְׁעַת מוֹחִין דְּגַדְלוּת לְמַעְלָה. רק בזמנים מסוימים, ואחר העבודה השייכת להם, יכול הבינוני להגיע (באופן זמני) לאותה השלמה ושלמות בנפשו ובעבודתו. הזמן המיועד לקריאת שמע ותפילה הוא זמן של 'מוחין דגדלות' למעלה, אשר מאירים על האדם הקורא את שמע ומתפלל. זאת לעומת 'מוחין דקטנות', הארה חלקית ומעומעמת, שאינם העדר מוחלט של השגה, אלא השגה בדרגה נמוכה יותר המתייחסת אל המציאות הנמוכה, של 'עולם הזה', שאדם נמצא בה באותה שעה.

וְגַם לְמַטָּה הִיא שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר לְכָל אָדָם.

וכאשר בעולמות העליונים יש פתיחות, הרי וְגַם לְמַטָּה הִיא שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר לְכָל אָדָם. הזמן הראוי לתפילה הוא גם הזמן שבו יכולה התפילה להתקבל ביתר שאת. הזמן של גילוי 'מוחין דגדלות' למעלה הוא שעת הכושר לכל אדם להגיע ל'מוחין דגדלות' שלו, לאמור להכרה שלמה וברורה של מציאות האלוקי כמציאות שהוא נמצא בה.

שֶׁאָז מְקַשֵּׁר חָכְמָה בִּינָה דַּעַת שֶׁלּוֹ לַה' לְהַעֲמִיק דַּעְתּוֹ בִּגְדוּלַּת אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא. לְעוֹרֵר אֶת הָאַהֲבָה כְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ. בֶּחָלָל הַיְּמָנִי שֶׁבְּלִבּוֹ.

שֶׁאָז מְקַשֵּׁר חָכְמָה בִּינָה דַּעַת שֶׁלּוֹ לַה' לְהַעֲמִיק דַּעְתּוֹ בִּגְדוּלַּת אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא. ההתקשרות במוחין היא בדעת (כמבואר בפרקים הקודמים), וכאשר אדם מתבונן ומקשר דעתו עד כמה שהוא יכול בגדולת ה', ולא בגדרי ההשגה המופשטים אלא בגדרי ההשגה שלו, במידה שהשגה זו נקבעת בתוך נפשו - הוא אז מגיע לְעוֹרֵר אֶת הָאַהֲבָה כְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ. בהוויה הגופנית השייכת לזה, והיא בֶּחָלָל הַיְּמָנִי שֶׁבְּלִבּוֹ.

לְדָבְקָה בּוֹ בְּקִיּוּם הַתּוֹרָה וּמִצְווֹתֶיהָ מֵאַהֲבָה.

בשעת התפילה מגיע האדם להתעוררות, הן על ידי התבוננות מתאימה, הן על ידי התעוררות של כוחות הנפש האמוציונליים, והן משום שיש בתוכו, כבכל אדם, הכנה בסיסית לטוב ולקדושה. בצירופם נוצרת התעוררות לְדָבְקָה בּוֹ בְּקִיּוּם הַתּוֹרָה וּמִצְווֹתֶיהָ מֵאַהֲבָה. כלומר, לא רק לעשות את הדברים שצריך לעשותם, אלא לעשותם מאהבה.

שֶׁזֶּהוּ עִנְיָן הַמְבוֹאָר בִּקְרִיאַת שְׁמַע, דְּאוֹרַיְיתָא , וּבִרְכוֹתֶיהָ שֶׁלְּפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ, שֶׁהֵן מִדְּרַבָּנָן הֵן הֲכָנָה לְקִיּוּם הַקְּרִיאַת שְׁמַע כְּמוֹ שֶׁמְּבוֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר.

שֶׁזֶּהוּ עִנְיָן הַמְבוֹאָר בִּקְרִיאַת שְׁמַע, שהיא מצווה דְּאוֹרַיְיתָא (מן התורה) , וּבִרְכוֹתֶיהָ שֶׁלְּפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ, שֶׁהֵן מִדְּרַבָּנָן (מדברי חכמים), ש הֵן הֲכָנָה לְקִיּוּם הַקְּרִיאַת שְׁמַע כְּמוֹ שֶׁמְּבוֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר. קריאת שמע היא ביסודה הצהרה של הנפש האלוקית. "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד" היא הצהרה של הכרה, ו"ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך וגו'" היא הצהרה של אהבה. ואולם, כדי שאכן יגיע האדם לקיום מידה זו של אהבת ה' "'בכל לבבך' - בשני יצריך" (יצר טוב ויצר הרע שמצד הנפש הבהמית) לא די בהצהרת כוונתה של הנפש האלוקית, אלא צריך שתתפעל גם הנפש הבהמית. לשם כך באות הברכות שלפניה, כהכנה לקריאת שמע. הברכה הראשונה, ברכת יוצר אור, מתארת את גדולת העולמות, המלאכים, האופנים והשרפים והתבטלותם לאלוקות, כדי להראות לנפש הבהמית, אשר שורשה בדרגות אלו, כיצד גם היא בטלה לאלוקות. הברכה השנייה, "אהבת עולם", מתארת את אהבת ה' אלינו, והיא באה לעורר את אותה האהבה אצלנו, כמים הפנים לפנים. הברכות שמדברי חכמים מטרתן אפוא להביא את האדם, מתוך הכרה והתרגשות אמוציונלית, להתייחסות אמיתית אל הקב"ה, שאותה אנו מבטאים בקריאת שמע: "שמע ישראל, ה' אלהינו - ה' אחד".

וְאָז, הָרַע שֶׁבֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי כָּפוּף וּבָטֵל לַטּוֹב הַמִּתְפַּשֵּׁט בֶּחָלָל הַיְּמָנִי מֵחָכְמָה בִּינָה דַּעַת שֶׁבַּמּוֹחַ, הַמְּקוּשָּׁרִים בִּגְדוּלַּת אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא.

וְאָז, בשעה זו של התעוררות הקדושה בשכלו ובמידותיו של האדם, הָרַע שֶׁבֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי כָּפוּף וּבָטֵל לַטּוֹב הַמִּתְפַּשֵּׁט בֶּחָלָל הַיְּמָנִי מֵחָכְמָה בִּינָה דַּעַת שֶׁבַּמּוֹחַ, הַמְּקוּשָּׁרִים בִּגְדוּלַּת אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא. באותה שעה השליטה של הבינוני ברע שבחלל השמאלי אינה חיצונית בלבד, בשליטה על המעשים, הדיבורים והמחשבות, אלא כמו אצל הצדיק היא מגיעה אל כוחות הנפש הפנימיים. נפשו עצמה - שכלו ומידותיו - עוסקת, חיה וכלולה בתוך העניין האלוקי. באותה שעה יכול גם הבינוני, המתפלל או קורא קריאת שמע, לעשות זאת בלב שלם, בלי התנגדות החלקים האחרים הקיימים בתוך נפשו; אין בו כל רצון וחשק אחר מלבד להידבק כולו בה'.

אֲבָל, אַחַר הַתְּפִלָּה, בְּהִסְתַּלְּקוּת הַמּוֹחִין דְּגַדְלוּת אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, הֲרֵי הָרַע חוֹזֵר וְנֵיעוֹר בֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי וּמִתְאַוֶּה תַּאֲוָה לְתַאֲוֹת עוֹלָם הַזֶּה וְתַעֲנוּגָיו.

אֲבָל, שהרי בכל זאת יש הבדל בין הבינוני לצדיק, אַחַר הַתְּפִלָּה, בְּהִסְתַּלְּקוּת הַמּוֹחִין דְּגַדְלוּת אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, כאשר גדלות המוחין אינה ניכרת עוד בעולם ובתוך נפשו של הבינוני, הֲרֵי הָרַע חוֹזֵר וְנֵיעוֹר בֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי וּמִתְאַוֶּה תַּאֲוָה לְתַאֲוֹת עוֹלָם הַזֶּה וְתַעֲנוּגָיו. אחר התפילה חוזר הבינוני להיות ככל האדם. הוא שב ומתאווה לתענוגי העולם הזה, כל אחד לפי טעמו, לפי מהותו ולפי האופן שבו נפשו מגיבה. שעת התפילה הייתה שעה של תרדמת והכנעת הרע שבו, אלא שכניעה זו אין משמעה ביטול גמור, שינוי מהות, אלא רק הסתלקות לפי שעה. ולכן, מייד לאחר התפילה, בחלוף שעת הכושר של מעלה ועבודת הנפש שעושה הבינוני מלמטה - הוא חוזר למצבו הראשון, בהתעוררות רצון הנפש הבהמית וחזרת מצב המלחמה בין הנפשות.

רַק מִפְּנֵי שֶׁלֹּא לוֹ לְבַדּוֹ מִשְׁפַּט הַמְּלוּכָה וְהַמֶּמְשָׁלָה בָּעִיר אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא תַּאֲוָתוֹ מִכֹּחַ אֶל הַפּוֹעַל.

רַק מִפְּנֵי שֶׁלֹּא לוֹ לְבַדּוֹ מִשְׁפַּט הַמְּלוּכָה וְהַמֶּמְשָׁלָה בָּעִיר הקטנה. הבינוני "מתאוֶּה תאוָה", אבל הוא איננו רשע. יש הבדל, מהותי ויסודי ביותר, בין הבינוני לרשע. כאשר הרשע מתאווה תאווה מתאוות עולם הזה, הוא גם מוציא אותה לפועל, אם לא במעשה הרי על כל פנים במחשבה. ואילו הבינוני לעומת זאת אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא תַּאֲוָתוֹ מִכֹּחַ אֶל הַפּוֹעַל. התעוררות התאווה, הדחף הראשון, קיים גם אצל הבינוני לא פחות משהוא קיים אצל הרשע. אבל כדי שדחפים ראשוניים יגיעו לידי ביצוע צריך שתהיה להם שליטה על האדם, ואילו הבינוני - לעולם אין הוא נמצא בשליטת הרע. 'משפט המלוכה', הפסק הסופי מה יעשה האדם, אינו נתון להחלטה בלעדית של הרע, ובלי הסכמה של הנפש האלוקית אין הוא יכול להוציא תאוותו אל הפועל.

לְהִתְלַבֵּשׁ בְּאֶבְרֵי הַגּוּף בְּמַעֲשֶׂה דִּבּוּר וּמַחֲשָׁבָה מַמָּשׁ, לְהַעֲמִיק מַחֲשַׁבְתּוֹ בְּתַעֲנוּגֵי עוֹלָם הַזֶּה אֵיךְ לְמַלּאוֹת תַּאֲוַת לִבּוֹ

לְהִתְלַבֵּשׁ בְּאֶבְרֵי הַגּוּף בְּמַעֲשֶׂה דִּבּוּר וּמַחֲשָׁבָה מַמָּשׁ, שבזה הוא מוציא את תאוותו לפועל. בהתלבשות במחשבה יש כמה שלבים. על השלב הראשון אין לבינוני שליטה, שכן קודם שעולים הדחפים למחשבה אין האדם יודע עליהם כלל. אבל משהם רק עולים אל תודעתו, יש בכוח רצונו לשלוט במחשבה ולא לְהַעֲמִיק מַחֲשַׁבְתּוֹ בְּתַעֲנוּגֵי עוֹלָם הַזֶּה אֵיךְ לְמַלּאוֹת תַּאֲוַת לִבּוֹ באופן תאורטי או באופן מעשי.

כִּי הַמּוֹחַ שַׁלִּיט עַל הַלֵּב [כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּרַעֲיָא מְהֵימְנָא פָּרָשַׁת פִּנְחָס] בְּתוֹלַדְתּוֹ וְטֶבַע יְצִירָתוֹ. שֶׁכָּךְ נוֹצַר הָאָדָם בְּתוֹלַדְתּוֹ, שֶׁכָּל אָדָם יָכוֹל בִּרְצוֹנוֹ שֶׁבְּמוֹחוֹ לְהִתְאַפֵּק וְלִמְשׁוֹל בְּרוּחַ תַּאֲוָותוֹ שֶׁבְּלִבּוֹ שֶׁלֹּא לְמַלּאוֹת מִשְׁאֲלוֹת לִבּוֹ בְּמַעֲשֶׂה דִּבּוּר וּמַחֲשָׁבָה וּלְהַסִּיחַ דַּעְתּוֹ לְגַמְרֵי מִתַּאֲוַת לִבּוֹ אֶל הַהֵפֶךְ לְגַמְרֵי.

כִּי הַמּוֹחַ שַׁלִּיט עַל הַלֵּב [כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּרַעֲיָא מְהֵימְנָא פָּרָשַׁת פִּנְחָס] בְּתוֹלַדְתּוֹ וְטֶבַע יְצִירָתוֹ. אמירה זו היא בסיסית מאד, לגבי הפרק ולגבי הספר כולו. משמעות הדברים היא, שבטבע הנפש יש שלטון של המוח על הלב. אין זו תוצאה של תרגול או התגברות מיוחדת של כוח השכל, אלא שֶׁכָּךְ נוֹצַר הָאָדָם בְּתוֹלַדְתּוֹ, שֶׁכָּל אָדָם יָכוֹל בִּרְצוֹנוֹ שֶׁבְּמוֹחוֹ לְהִתְאַפֵּק וְלִמְשׁוֹל בְּרוּחַ תַּאֲוָותוֹ שֶׁבְּלִבּוֹ שֶׁלֹּא לְמַלּאוֹת מִשְׁאֲלוֹת לִבּוֹ בְּמַעֲשֶׂה דִּבּוּר וּמַחֲשָׁבָה וּלְהַסִּיחַ דַּעְתּוֹ לְגַמְרֵי מִתַּאֲוַת לִבּוֹ אֶל הַהֵפֶךְ לְגַמְרֵי. יש כוח מהותי באדם, ברצון שבמוחו לשלוט על תאוות הלב, אפילו במחשבה וכל שכן בדיבור ובמעשה. אין זאת אומרת שדבר זה הוא קל לביצוע, שאדם צריך רק לחשוב וממילא ילך הלב אחר המוח. למעשה, מה שאדם יכול לעשות הוא רק לכפות את עצמו באופן מודע שלא לחשוב בנושאים מסוימים. אין הוא יכול לכפות את עצמו שהדבר לא יעלה בדעתו - בזה אין לאדם כל שליטה, אבל הוא יכול לשלוט באופן שהדברים הללו לא יגיעו לידי ביצוע. כאשר מצווים לאדם, כפי המשל המפורסם, שלא יהרהר בדובים לבנים, אין הוא יכול להימנע מכך שהרהור כזה יעלה בדעתו, אבל הוא יכול להתאפק ולא להעמיק ולהאריך מחשבתו בזה, ואם וכאשר המחשבה עולה, הוא יכול מייד להסיח את הדעת לנושא אחר.

הנקודה של 'מוח שליט על הלב' אינה, ביסודו של דבר, היכולת להפסיק כל פעולה של הלב (או לפתח אותה) בכל עת בכוח הרצון לבד, אלא ההנחה שכאשר אדם הוא בתודעתו - הוא יכול להשגיח על עצמו ולהימנע ממעשים מסוימים ואף ממחשבות מסוימות על ידי זה שהוא אינו משלים כל הרהור שעולה בתוכו. אדם אינו חייב לחשוב מחשבה עד תומה, והוא יכול לקטוע כל הרהור וכל מחשבה בשלב מסוים. כוח זה הוא יתרון כללי של המוח על הלב, של הרצון המודע על הרציות הבלתי מודעות. במובן זה, הבינוני הוא זה שמשתמש בכוח הזה כדי לדחות את ההרהורים שבאים מכוח הרע שבנפשו. שלא כצדיק, אין הוא יכול למנוע את יצירתם של ההרהורים ואת עצם עלייתם אל התודעה, אבל הוא יכול למנוע אותם מלהגיע לגמילה ולהוצאת פירות.

וּבִפְרָט אֶל צַד הַקְּדוּשָּׁה

וּבִפְרָט אֶל צַד הַקְּדוּשָּׁה בנוסף ליתרון כוחו של הרצון שבמוח לשלוט על הלב, יש יתרון לנפש האלוקית על פני הנפש הבהמית, הנובע מיתרון כללי לצד הקדושה על פני צד הקליפה.

כְּדִכְתִיב : "וְרָאִיתִי שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן הַסִּכְלוּת כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחוֹשֶׁךְ" .

כְּדִכְתִיב (כמו שכתוב) : "וְרָאִיתִי שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן הַסִּכְלוּת כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחוֹשֶׁךְ" (קהלת ב,יג) . המשל הגשמי הוא שיתרון החכמה על הסכלות, ויתרון הקדושה על הקליפה, הוא כיתרון שיש לאור הגשמי על החושך.

פֵּירוּשׁ, כְּמוֹ שֶׁהָאוֹר יֵשׁ לוֹ יִתְרוֹן וּשְׁלִיטָה וּמֶמְשָׁלָה עַל הַחוֹשֶׁךְ. שֶׁמְּעַט אוֹר גַּשְׁמִי דּוֹחֶה הַרְבֵּה מִן הַחוֹשֶׁךְ, שֶׁנִּדְחֶה מִמֶּנּוּ מֵאֵלָיו וּמִמֵּילָא.

פֵּירוּשׁ, כְּמוֹ שֶׁהָאוֹר יֵשׁ לוֹ יִתְרוֹן וּשְׁלִיטָה וּמֶמְשָׁלָה עַל הַחוֹשֶׁךְ. היתרון של האור על החושך איננו רק יתרון איכותי, במובן זה שהאור טוב יותר מהחושך, שהוא יפה ומועיל ונעים יותר, אלא בכך שֶׁמְּעַט אוֹר גַּשְׁמִי דּוֹחֶה הַרְבֵּה מִן הַחוֹשֶׁךְ, שֶׁנִּדְחֶה מִמֶּנּוּ מֵאֵלָיו וּמִמֵּילָא. האור והחושך אינם נלחמים זה בזה כשני צדדים שווים. יתרון האור על החושך הוא כיתרון ההוויה החיובית על ההוויה השלילית. האור אינו צריך להילחם בחשך, כיון שבעצם הופעתו הוא דוחה לא רק כמות זהה של חושך, אלא הרבה יותר חושך. כאשר לוקחים שני חומרים גשמיים, שאין להם יתרון זה על זה, כגון גוף מוצק בתוך מים, נדחים המים בדיוק כשיעור נפחו של הגוף המוצק. לעומת זאת, כאשר מכניסים נר קטן לחדר חשוך, דוחה הנר את החושך בהרבה יותר משיעור נפחה של להבת הנר.

כָּךְ נִדְחֶה מִמֵּילָא סִכְלוּת הַרְבֵּה שֶׁל הַקְּלִיפָּה וְסִטְרָא אָחֳרָא שֶׁבֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי. [כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל : אֶלָּא אִם כֵּן נִכְנַס בּוֹ רוּחַ שְׁטוּת וכו']

כָּךְ נִדְחֶה מִמֵּילָא סִכְלוּת הַרְבֵּה שֶׁל הַקְּלִיפָּה וְסִטְרָא אָחֳרָא שֶׁבֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי. והטעם מדוע משולה הסטרא אחרא לסכלות הוא [כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל (סוטה ג,א) : אין אדם עובר עבירה אֶלָּא אִם כֵּן נִכְנַס בּוֹ רוּחַ שְׁטוּת וכו']. בהמשך מפתח המחבר את הנקודה הזו ואומר שכל אדם שיש בו דעת, ואפילו מי שדעתו קלה, לא היה חוטא לעולם אלמלא נכנסה בו רוח שטות. ברוח השטות יכול אדם לעשות דברים, שכאשר הוא חוזר לדעתו הוא כל כך מתבייש בהם עד שאינו יכול לשאת את עצמו על שכך עשה. אבל, באותה שעה עשה מה שעשה משום שנכנסה בו רוח שטות.

מִפְּנֵי הַחָכְמָה שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית שֶׁבַּמּוֹחַ, אֲשֶׁר רְצוֹנָהּ לִמְשׁוֹל לְבַדָּהּ בָּעִיר

ובאשר רוח הסטרא אחרא היא רוח שטות, הרי כשם שהחושך נדחה מפני האור, כך רוח שטות נדחית מִפְּנֵי הַחָכְמָה שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית שֶׁבַּמּוֹחַ, המשולה לאור, אֲשֶׁר רְצוֹנָהּ לִמְשׁוֹל לְבַדָּהּ בָּעִיר הקטנה, שהיא האדם. לכוח החכמה שבנפש האלוקית יש את הכוח לדחות את רוח השטות שמצד הקליפה - הן משום שהחכמה היא אור לעומת החושך של השטות, במובן זה שהשטות פועלת במרחב של חושך הכרתי, שהרי אין לה שום הסבר והצדקה אלא רק תאווה ופעמים רק שטות עיוורת; והן מכיוון שהחכמה היא חכמת הנפש האלוקית הקדושה, ויש לה את היתרון של הקדושה והטוב על פני הקליפה והרע. ולא רק להתגבר, אלא "למשול לבדה" דווקא, וכפי שהוסבר שבין הקדושה והטומאה אין אזור ביניים של פשרה.

ו לְהִתְלַבֵּשׁ בִּשְׁלֹשָׁה לְבוּשֶׁיהָ הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל בְּכָל הַגּוּף כּוּלּוֹ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל שֶׁהֵם: מַחֲשָׁבָה דִּיבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁל תַּרְיָ"ג מִצְווֹת הַתּוֹרָה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל .

והממשלה בעיר הקטנה היא לְהִתְלַבֵּשׁ בִּשְׁלֹשָׁה לְבוּשֶׁיהָ הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל (פרק ד) בְּכָל הַגּוּף כּוּלּוֹ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל (פרק ט), שֶׁהֵם: מַחֲשָׁבָה דִּיבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁל תַּרְיָ"ג מִצְווֹת הַתּוֹרָה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל (פרק ד) . שהם, ורק הם, לבושיה של הנפש האלוקית, שכן רק בביטויים אלה של הנפש, של התורה והמצוות, יכולה להתלבש ולהתגלות הנפש האלוקית הקדושה. וההדגשה על תרי"ג מצוות, היינו כל המצוות, כי דווקא כך מתלבשת הנפש האלוקית כולה, על כל תרי"ג איבריה, והקדושה המתגלה היא שלמה ובאופן שאין עוד מקום לצד האחר.

וְאַף עַל פִּי כֵן אֵינוֹ נִקְרָא צַדִּיק כְּלָל.

כפי שהוסבר, הבינוני דוחה כל הרהור של עבירה מייד ואיננו חוטא, והוא מתלבש במעשיו ומחשבותיו רק בלבושים הקדושים של תורה ומצוות, וְאַף עַל פִּי כֵן אֵינוֹ נִקְרָא צַדִּיק כְּלָל. למרות שהוא עושה רק טוב ואינו עושה רע, הוא אינו צדיק. עדיין יש מרחק עצום, הבדל של מהות, ביניהם.

מִפְּנֵי שֶׁיִּתְרוֹן הַזֶּה אֲשֶׁר לְאוֹר נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית עַל הַחוֹשֶׁךְ וְסִכְלוּת שֶׁל הַקְּלִיפָּה הַנִּדְחֶה מִמֵּילָא אֵינוֹ אֶלָּא בִּשְׁלֹשָׁה לְבוּשֶׁיהָ הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל, וְלֹא בְּמַהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ עַל מַהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ שֶׁל הַקְּלִיפָּה.

מִפְּנֵי שֶׁיִּתְרוֹן הַזֶּה אֲשֶׁר לְאוֹר נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית עַל הַחוֹשֶׁךְ וְסִכְלוּת שֶׁל הַקְּלִיפָּה הַנִּדְחֶה מִמֵּילָא אֵינוֹ אֶלָּא בִּשְׁלֹשָׁה לְבוּשֶׁיהָ הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל, וְלֹא בְּמַהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ שֶׁל הַנֶּפֶשׁ הָאֱלוֹקִית עַל מַהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ שֶׁל הַקְּלִיפָּה. יתרון האור מן החשך, יתרון החכמה מן הסכלות, הוא יתרון שמצוי בהתגלויותיה של הנפש. כאשר יש התמודדות בין שתי מחשבות באותה עוצמה, של קדושה ושל טומאה, הרי המחשבה של קדושה תדחה את מחשבת הטומאה. ואולם גם אם יחשוב אדם כל ימיו מחשבות שבקדושה, אין זה יכול לבטל באופן מהותי את כוח הרע שבנפשו פנימה. התיקון הוא תיקון חיצוני, תיקון המופעים שבהם הנפש מתגלה, כלפי חוץ וכלפי עצמה. אבל לנפש פנימה אין הכרעה שלמה; לא רק בתהומות הנפש, אלא גם בדברים שאדם מודע להם, ברצונותיו, חשקיו ופחדיו. אלה קיימים בבינוני לא פחות משהם קיימים ברשע, וההבדל הוא רק שהבינוני יכול לשלוט עליהם כדי שלא יגיעו לידי הוויה בפועל.

כִּי מַהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ שֶׁל נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית שֶׁמֵּהַקְּלִיפָּה שֶׁבֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי לֹא נִדְחֶה כְּלָל מִמְּקוֹמוֹ בַּבֵּינוֹנִי אַחַר הַתְּפִלָּה.

כִּי מַהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ שֶׁל נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית שֶׁמֵּהַקְּלִיפָּה שֶׁבֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי לֹא נִדְחֶה כְּלָל מִמְּקוֹמוֹ בַּבֵּינוֹנִי אַחַר הַתְּפִלָּה. בזמן התפילה היה הבינוני 'כבוש' כולו לעניין שבקדושה, נתון כולו בהתלהבות, בהתקשרות ובמסירת כל נפשו לה'. אהבת ה' להטה בליבו - ובאותה שעה כבו כל האהבות האחרות. הכנעת הרע לטוב לא הייתה אז רק מעשית, פרקטית, אלא הכנעה מהותית. אבל הבינוני אינו 'מתפלל כל היום', לבינוני יש גם הזמן שאחר התפילה.

שֶׁאֵין רִשְׁפֵּי אֵשׁ אַהֲבַת ה' בְּהִתְגַּלּוּת לִבּוֹ בֶּחָלָל הַיְּמָנִי.

שֶׁאֵין רִשְׁפֵּי אֵשׁ אַהֲבַת ה' בְּהִתְגַּלּוּת לִבּוֹ בֶּחָלָל הַיְּמָנִי. כל הכוחות שהרגיש בזמן התפילה נעלמים כלא היו אחר התפילה. כשהוא התפלל, כשהוא הרגיש את האהבה כחוויה וביטא אותה בתפילה, וגם התכוון לדברים שאמר בכל ליבו, באמת לאמיתו, הוא הרגיש את אש אהבת ה' גלויה בליבו. אך לאחר התפילה שכחה האש שבפועל, ונותרה רק האפשרות.

כִּי אִם תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה מְסוּתֶּרֶת, שֶׁהִיא אַהֲבָה הַטִּבְעִית שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱל הִית כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן .

אפשרות זו, כפי שיאריך לומר בהמשך, היא משום כִּי אִם תּוֹכוֹ לבד רָצוּף אַהֲבָה מְסוּתֶּרֶת, שֶׁהִיא אַהֲבָה הַטִּבְעִית שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹ הִית כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן (פרק יח והלאה) . אהבה זו, אם כי אינה חוויה רגשית של אהבה, היא התייחסות עמוקה ביותר. היא כוח ההתקשרות המהותי, העקרוני, שקיים אי שם מעבר לתודעה, ושהוא אולי עמוק ובסיסי יותר מכל חוויה של אהבה.

וַאֲזַי, יָכוֹל לִהְיוֹת סִכְלוּת הַכְּסִיל הָרַע בְּהִתְגַּלּוּת לִבּוֹ בֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי. לְהִתְאַוֹּת תַּאֲוָה לְכָל עִנְיָינֵי גַּשְׁמִיּוּת עוֹלָם הַזֶּה, בֵּין בְּהֶיתֵּר בֵּין בְּאִיסּוּר חַס וְשָׁלוֹם, כְּאִלּוּ לֹא הִתְפַּלֵּל כְּלָל.

אולם כוח זה אינו גלוי בנפשו, אין הוא חוויה בפועל של חפיצה וחשיקה ודבקות בה', וַאֲזַי, באותה שעה שאין כוח הקדושה מתגלה, יָכוֹל לִהְיוֹת סִכְלוּת הַכְּסִיל הָרַע בְּהִתְגַּלּוּת לִבּוֹ בֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי. בשעה שאין הקדושה פועלת בעוצמה ובהתגלות בליבו, מתגלה אז ה"רוח שטות" המאפשרת לכוחות הרע לעלות בנפשו לְהִתְאַוֹּת תַּאֲוָה לְכָל עִנְיָינֵי גַּשְׁמִיּוּת עוֹלָם הַזֶּה, בֵּין בְּהֶיתֵּר בֵּין בְּאִיסּוּר חַס וְשָׁלוֹם, כְּאִלּוּ לֹא הִתְפַּלֵּל כְּלָל. גם אצל הבינוני אפשר שתישאר אחרי התפילה חוויה של קדושה (ואכן בהמשך עוד ידובר הרבה על צד העבודה והפיתוח של נפש הבינוני, כדי שמשהו מאותה חוויה יירשם בכל זאת בנפשו ויישאר בו כהרגשה בפועל). ואולם, ביסודו של דבר, אצל הבינוני הזמן של התעוררות הקדושה הוא זמן לעצמו, ויש זמן אחר שבו הצד הזה אינו פעיל, ובאותה שעה שב הבינוני ונחשף להתגלות של יצרים אחרים שקיימים בתוכו כפי שהם קיימים גם ברשע. זמן התפילה אכן עשה שינוי בתוכו, אבל השינוי היה זמני, ומייד אחר כך הוא יכול לחזור למה שהיה לפני התפילה כאילו לא התפלל כלל.

אֶלָּא שֶׁבִּדְבַר אִיסּוּר אֵינוֹ עוֹלֶה בְּדַעְתּוֹ לַעֲשֹוֹת הָאִיסּוּר בְּפוֹעַל מַמָּשׁ חַס וְשָׁלוֹם.

אֶלָּא שֶׁבִּדְבַר אִיסּוּר אֵינוֹ עוֹלֶה בְּדַעְתּוֹ לַעֲשֹוֹת הָאִיסּוּר בְּפוֹעַל מַמָּשׁ חַס וְשָׁלוֹם. אחת ההגדרות של הבינוני היא, שדברים של איסור (על פי התורה) רחוקים ממנו כל כך עד שאין הם עולים על דעתו לעשותם. במובן זה, מחשבה על איסור יכולה לעלות גם בדעתו של הבינוני, אבל מחשבה לעשות את האיסור בפועל ממש אינה עולה בדעתו, כי הוא יודע שזה לא שייך אליו כלל, ואת זה אי אפשר לו לעשות לעולם.

אֶלָּא, הִרְהוּרֵי עֲבֵירָה הַקָּשִׁים מֵעֲבֵירָה . יְכוֹלִים לִפְעוֹל לַעֲלוֹת לְמוֹחוֹ וּלְבַלְבְּלוֹ מִתּוֹרָה וַעֲבוֹדָה.

אֶלָּא, שגם אם אין הבינוני חושב על האיסור לעשותו, הוא מכל מקום מהרהר בו. וכפי שנאמר הִרְהוּרֵי עֲבֵירָה הַקָּשִׁים מֵעֲבֵירָה (יומא כט,א) . הרהורי עבירה, כיוון שהם במחשבה, לבושה הפנימי של הנפש, הם משפיעים על הנפש אף יותר מהמעשה, והם יְכוֹלִים לִפְעוֹל לַעֲלוֹת לְמוֹחוֹ וּלְבַלְבְּלוֹ מִתּוֹרָה וַעֲבוֹדָה. הרהור של עבירה, גם אם אינו למעשה, כמו לעבירה פלונית במקום ובזמן פלוני, הוא מכל מקום מעלה את הרצייה והחשק הבסיסיים שיש בדבר, ומבלבל את האדם שהיה עסוק באותה שעה בתורה ומצוות.

וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: ג' עֲבֵירוֹת אֵין אָדָם נִיצּוֹל מֵהֶן בְּכָל יוֹם, הִרְהוּר עֲבֵירָה וְעִיּוּן תְּפִלָּה .

וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: ג' עֲבֵירוֹת אֵין אָדָם (כל אדם שהוא הבינוני) נִיצּוֹל מֵהֶן בְּכָל יוֹם, והן: הִרְהוּר עֲבֵירָה וְעִיּוּן תְּפִלָּה ואבק לשון הרע (בבא בתרא קסד,ב) . 'הרהור עבירה' אינו הרהור בעבירה בפועל, אין מדובר על מחשבה ותכנון של עבירה, אלא עצם העלאת הדבר על הדעת. 'עיון תפילה' פירושו שאדם אינו מעיין די הצורך ומסיח דעתו מהתפילה. ו'אבק לשון הרע' אינו 'לשון הרע' שאדם צריך ויכול להימנע ממנו בכל יום, אלא רק כאבק שאין בו ממשות של לשון הרע. שכן כמעט ולא ייתכן שאדם ישוחח שיחה כלשהי בלא שתהיה בדבריו פגיעה, ולו גם עקיפה ומסותרת, באדם אחר. 'עבירות' אלו אינן נעשות מתוך כוונה, וגם קשה מאוד למנוע אותן על ידי כוונה ושליטה של המוח על הלב. מציאותן היא חלק ממהותו של הבינוני שלא עבר שינוי של מהות בפנימיות נפשו, שהרע שבו נמצא אמנם תחת שליטה של כוח הטוב, אבל לא הפך בעצמו לטוב, ועדיין הוא יושב בתוך תוכו של הבינוני, תוסס מתוכו ולא נותן לו מנוחה. כמו שהטוב קיים בתוכו של הרשע, ולכן הוא 'מלא חרטות', כך הרע קיים בתוכו של הבינוני, ולכן אין הוא ניצול בכל יום מ'שלוש עבירות'.

רַק שֶׁלָּזֶה מוֹעִיל הָרְשִׁימוּ בַּמּוֹחִין.

רַק שֶׁלָּזֶה מוֹעִיל הָרְשִׁימוּ בַּמּוֹחִין. אם אדם למד או התפלל והגיע לאהבה ולדבקות, גם אם אין הוא ממשיך להרגיש את אותה תחושה, מכל מקום נשארים זיכרונות - נשאר 'רושם' באווירה הסובבת אותו, שהיא אחרת ממה שהיתה. הרושם הזה הוא ביטוי לכך שהדבר עדיין קיים בסתרי נפשו ושצריך רק לגלותו ולעוררו מחדש. ועוד, גם אחרי שההרגשה אינה עוד בגילוי בלב, היא משאירה סימנים במוח כזיכרון וכמסקנה מאותה חוויה. השכל, שהיה שותף לחוויית האהבה על פי דרכו, רשם לעצמו נקודות להמשך: מה משמעות הדבר, מהן ההשלכות המעשיות, כיצד להתנהג אם אוהבים וכיצד לשמור על האהבה. ועם הרשימות הללו של הרשימו שבמוחין יכול האדם להמשיך גם בזמן שהחוויה אינה חיה, ואף לשוב ולעוררה לעת מצוא.

וְיִרְאַת ה' וְאַהֲבָתוֹ הַמְּסוּתֶּרֶת בֶּחָלָל הַיְּמָנִי

וְיִרְאַת ה' וְאַהֲבָתוֹ הַמְּסוּתֶּרֶת בֶּחָלָל הַיְּמָנִי שבליבו. בנוסף לרושם שנשאר בנפש מהחוויות שעברה בהתגלות, יש כאמור, בכל אדם ובכל זמן, יראת ה' ואהבת ה' מסותרות, שהן חלק ממהות נפשו.

לְהִתְגַּבֵּר וְלִשְׁלוֹט עַל הָרַע הַזֶּה הַמִּתְאַוֶֶּה תַּאֲוָה, שֶׁלֹּא לִהְיוֹת לוֹ שְׁלִיטָה וּמֶמְשָׁלָה בָּעִיר. לְהוֹצִיא תַּאֲוָתוֹ מִכֹּחַ אֶל הַפּוֹעַל לְהִתְלַבֵּשׁ בְּאֶבְרֵי הַגּוּף.

כאשר מצטרף הרושם שהשאירו החוויות של אהבה ויראה בנפשו עם כוח ההחלטה שמצד הרשימו במוחין, ניתן להגיע לאהבה ויראה באמת לאמיתו, ואפשר אז לְהִתְגַּבֵּר וְלִשְׁלוֹט עַל הָרַע הַזֶּה הַמִּתְאַוֶֶּה תַּאֲוָה, שֶׁלֹּא לִהְיוֹת לוֹ שְׁלִיטָה וּמֶמְשָׁלָה בָּעִיר. כוחו של הבינוני גדול דיו עד שגם ללא החוויה בפועל של התלהבות ודבקות בקדושה - די ברושם של ההתלהבות ובהחלטות בתפיסת הדעת שבנפשו, כדי לשלוט בפועל על חייו שלא לְהוֹצִיא תַּאֲוָתוֹ מִכֹּחַ אֶל הַפּוֹעַל לְהִתְלַבֵּשׁ בְּאֶבְרֵי הַגּוּף.

וַאֲפִילּוּ בַּמּוֹחַ לְבַדּוֹ לְהַרְהֵר בָּרַע, אֵין לוֹ שְׁלִיטָה וּמֶמְשָׁלָה לְהַרְהֵר חַס וְשָׁלוֹם בִּרְצוֹנוֹ שֶׁבְּמוֹחוֹ.

וַאֲפִילּוּ בַּמּוֹחַ לְבַדּוֹ לְהַרְהֵר בָּרַע, אֵין לוֹ שְׁלִיטָה וּמֶמְשָׁלָה לְהַרְהֵר חַס וְשָׁלוֹם בִּרְצוֹנוֹ שֶׁבְּמוֹחוֹ. עד כדי כך גדול כוחו של הבינוני, שאפילו "הרהורי עבירה" אינם מגיעים להיות הרהורים מודעים, אינם מתפתחים לכלל מחשבה מוּבְנֵית.

שֶׁיְּקַבֵּל בְּרָצוֹן חַס וְשָׁלוֹם הִרְהוּר זֶה הָרַע הָעוֹלֶה מֵאֵלָיו מֵהַלֵּב לַמּוֹחַ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל .

שֶׁיְּקַבֵּל בְּרָצוֹן חַס וְשָׁלוֹם הִרְהוּר זֶה הָרַע הָעוֹלֶה מֵאֵלָיו מֵהַלֵּב לַמּוֹחַ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל (פרק ט) . הרהורי הלב הללו עולים מאליהם כיוון שליבו של הבינוני לא הגיע לידי תיקון. ליבו הוא כלב כל אחד, הוא חומד כל מה שאנשים חומדים והוא רוצה כל מה שאנשים רוצים, כל אחד כטעמו ומקומו.

אֶלָּא מִיָּד בַּעֲלִיָּיתוֹ לְשָׁם דּוֹחֵהוּ בִּשְׁתֵּי יָדַיִם וּמַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִיָּד שֶׁנִּזְכָּר שֶׁהוּא הִרְהוּר רַע וְאֵינוֹ מְקַבְּלוֹ בְּרָצוֹן אֲפִילּוּ לְהַרְהֵר בּוֹ בְּרָצוֹן, וְכָל שֶׁכֵּן לְהַעֲלוֹתוֹ עַל הַדַּעַת לַעֲשׂוֹתוֹ חַס וְשָׁלוֹם.

אֶלָּא, למרות שאין הוא יכול למנוע שיהיו הרהורים כאלה בליבו, מכל מקום, מִיָּד בַּעֲלִיָּיתוֹ לְשָׁם, כאשר ההרהור רק מגיע לידי תודעה, דּוֹחֵהוּ בִּשְׁתֵּי יָדַיִם וּמַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִיָּד שֶׁנִּזְכָּר שֶׁהוּא הִרְהוּר רַע וְאֵינוֹ מְקַבְּלוֹ בְּרָצוֹן אֲפִילּוּ לְהַרְהֵר בּוֹ בְּרָצוֹן, להשתעשע במחשבה זו, וְכָל שֶׁכֵּן לְהַעֲלוֹתוֹ עַל הַדַּעַת לַעֲשׂוֹתוֹ חַס וְשָׁלוֹם. שהוא שלב חמור יותר, שאין הוא רק מהרהר בדמיונו, אלא מתכנן כיצד לעשות את העבירה בפועל. והרי זה כהבדל בין המעשה שבמחשבה (מהרהר ברצון) ובין המחשבה שבמעשה (כיצד לעשותו).

אוֹ אֲפִילּוּ לְדַבֵּר בּוֹ, כִּי הַמְּהַרְהֵר בְּרָצוֹן נִקְרָא רָשָׁע בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, וְהַבֵּינוֹנִי אֵינוֹ רָשָׁע אֲפִילּוּ שָׁעָה אַחַת לְעוֹלָם

אוֹ אֲפִילּוּ לְדַבֵּר בּוֹ, כִּי הַמְּהַרְהֵר בְּרָצוֹן בדבר עבירה נִקְרָא רָשָׁע בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, וְהַבֵּינוֹנִי אֵינוֹ רָשָׁע אֲפִילּוּ שָׁעָה אַחַת לְעוֹלָם ומרצונו אינו מהרהר בדבר רע לעולם.

וְכֵן בִּדְבָרִים שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵירוֹ.

וְכֵן בִּדְבָרִים שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵירוֹ. עד כה דובר על חמדות ותשוקות השייכות ליחסי 'איסור והיתר' שבין אדם למקום. אבל יש מידות רעות גם ביחסים שבין אדם לחברו.

מִיָּד שֶׁעוֹלֶה לוֹ מֵהַלֵּב לַמּוֹחַ אֵיזוֹ טִינָה וְשִׂנְאָה חַס וְשָׁלוֹם, אוֹ אֵיזוֹ קִנְאָה אוֹ כַּעַס אוֹ קְפֵידָא, וְדוֹמֵיהֶן, אֵינוֹ מְקַבְּלָן כְּלָל בְּמוֹחוֹ וּבִרְצוֹנוֹ.

מִיָּד שֶׁעוֹלֶה לוֹ מֵהַלֵּב לַמּוֹחַ אֵיזוֹ טִינָה וְשִׂנְאָה כלפי אדם אחר, חַס וְשָׁלוֹם, אוֹ אֵיזוֹ קִנְאָה אוֹ כַּעַס אוֹ קְפֵידָא, כאשר מרגיז אותו אדם אחר וְדוֹמֵיהֶן, אֵינוֹ מְקַבְּלָן כְּלָל בְּמוֹחוֹ וּבִרְצוֹנוֹ. הבינוני אינו אדם כזה שאם מכעיסים אותו הוא אינו כועס, אבל הוא יכול למשול בעצמו שלא לחשוב על זה ולא להגיע לידי כעס בפועל.

וְאַדְּרַבָּה הַמּוֹחַ שַׁלִּיט וּמוֹשֵׁל בָּרוּחַ שֶׁבְּלִבּוֹ לַעֲשֹוֹת הַהֵפֶךְ מַמָּשׁ. לְהִתְנַהֵג עִם חֲבֵירוֹ בְּמִדַּת חֶסֶד וְחִיבָּה יְתֵרָה מוּדַעַת לוֹ לִסְבּוֹל מִמֶּנּוּ עַד קָצֶה הָאַחֲרוֹן וְלֹא לִכְעוֹס חַס וְשָׁלוֹם.

וְאַדְּרַבָּה הַמּוֹחַ שַׁלִּיט וּמוֹשֵׁל בָּרוּחַ שֶׁבְּלִבּוֹ לַעֲשֹוֹת הַהֵפֶךְ מַמָּשׁ. גם אם חברו פשע כנגדו, יכול הבינוני שלא להשיב לו כמידתו, אלא לנהוג כראוי, לְהִתְנַהֵג עִם חֲבֵירוֹ בְּמִדַּת חֶסֶד וְחִיבָּה יְתֵרָה מוּדַעַת לוֹ לִסְבּוֹל מִמֶּנּוּ עַד קָצֶה הָאַחֲרוֹן וְלֹא לִכְעוֹס חַס וְשָׁלוֹם.

וְגַם שֶׁלֹּא לְשַׁלֵּם לוֹ כְּפָעֳלוֹ חַס וְשָׁלוֹם.

וְגַם שֶׁלֹּא לְשַׁלֵּם לוֹ כְּפָעֳלוֹ חַס וְשָׁלוֹם. שבזה עובר גם על "לא תִקֹּם ולא תִטֹּר" (ויקרא יט,יח).

אֶלָּא אַדְּרַבָּה לִגְמוֹל לְחַיָּיבִים טוֹבוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר לִלְמוֹד מִיּוֹסֵף עִם אֶחָיו.

אֶלָּא אַדְּרַבָּה לִגְמוֹל לְחַיָּיבִים טוֹבוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר (חלק א רא,א) לִלְמוֹד מִיּוֹסֵף עִם אֶחָיו. שיש לגמול טוב אפילו למי שעשה לו רע.

כללו של דבר, הבינוני הוא זה שנפשו האלוקית מגיעה לשלטון מלא ב'עיר הקטנה', הם חיי הגוף בעולם הזה. ואף שהוא נתון לכל הפיתויים, כמו הרשע - הרי בחשיבתו המודעת, וכל שכן בדיבורו ובמעשיו, הוא עושה רק טוב כל הימים.