וְזֶה לְעוּמַּת זֶה.

וְזֶה לְעוּמַּת זֶה. הביטוי, הלקוח מספר קהלת (ז,יד), מבטא בכל מקום את ההקבלה המבנית בין טוב לרע (וראו פרק ו).

רָשָׁע וְטוֹב לוֹ לְעוּמַּת צַדִּיק וְרַע לוֹ,

רָשָׁע וְטוֹב לוֹ לְעוּמַּת צַדִּיק וְרַע לוֹ, הרשע שאינו רשע גמור, לעומת ובהקבלה לדרגת הצדיק שאינו גמור.

דְּהַיְינוּ שֶׁהַטּוֹב שֶׁבְּנַפְשׁוֹ הָאֱל הִית שֶׁבְּמוֹחוֹ וּבֶחָלָל הַיְּמָנִי שֶׁבְּלִבּוֹ כָּפוּף וּבָטֵל לְגַבֵּי הָרַע מֵהַקְּלִיפָּה שֶׁבֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי.

דְּהַיְינוּ שֶׁהַטּוֹב שֶׁבְּנַפְשׁוֹ הָאֱלֹ הִית שֶׁבְּמוֹחוֹ וּבֶחָלָל הַיְּמָנִי שֶׁבְּלִבּוֹ כָּפוּף וּבָטֵל לְגַבֵּי הָרַע מֵהַקְּלִיפָּה שֶׁבֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי. 'רשע וטוב לו' נקרא 'רשע' אף על פי שיש בו טוב, משום שהשלטון על ה'אני' שלו, על הגדרת עצמו בעיניו, שייך לצד הקליפה.

וְזֶה מִתְחַלֵּק גַּם כֵּן לְרִבְבוֹת מַדְרֵגוֹת חֲלוּקוֹת בְּעִנְיַן כַּמּוּת וְאֵיכוּת הַבִּטּוּל וּכְפִיפַת הַטּוֹב לָרַע חַס וְשָׁלוֹם.

וְזֶה מִתְחַלֵּק גַּם כֵּן לְרִבְבוֹת מַדְרֵגוֹת חֲלוּקוֹת זו מזו בְּעִנְיַן כַּמּוּת וְאֵיכוּת הַבִּטּוּל וּכְפִיפַת הַטּוֹב לָרַע חַס וְשָׁלוֹם. כמו הצדיקים, גם הרשעים אינם אנשים מסוג אחד. 'רשע וטוב לו' היא הגדרה כוללת למדרגות רבות הנבדלות זו מזו במידת ובאופן הטוב שיש בהן לעומת חלק הרע השולט בו.

יֵשׁ מִי שֶׁהַכְּפִיפָה וְהַבִּיטּוּל אֶצְלוֹ מְעַט מִזְּעֵר, .

יֵשׁ מִי שֶׁהַכְּפִיפָה וְהַבִּיטּוּל אֶצְלוֹ מְעַט מִזְּעֵר, וְאַף גַּם זֹאת אֵינוֹ בִּתְמִידוּת וְלֹא תָּדִיר לִפְרָקִים קְרוֹבִים, אֶלָּא לְעִתִּים רְחוֹקִים מִתְגַבֵּר הָרַע עַל הַטּוֹב וְכוֹבֵשׁ אֶת הָעִיר קְטַנָּה הוּא הַגּוּף . בתיאור חילוקי מדרגת ה'רשע וטוב לו' פותח המחבר בדרגה הגבוהה יותר. 'רשע וטוב לו' יכול להיות רשע ששלטון הרע בו הוא זמני ובלתי שלם. אדם כזה עושה עבירה, אבל אין הוא עושה אותה בשלמות הלב, ואפילו אינו נהנה ממנה. הטוב והרע נתונים אצלו תמיד בשיווי משקל רופף, שעלול מפעם לפעם להתערער.

אַךְ לֹא כּוּּלּוֹ. אֶלָּא מִקְצָתוֹ לְבָד שֶׁיִּהְיֶה סָר לְמִשְׁמַעְתּוֹ וְנַעֲשֶׂה לוֹ מֶרְכָּבָה וּלְבוּשׁ לְהִתְלַבֵּשׁ בּוֹ אֶחָד מִשְּׁלֹשֶָה לְבוּשֶׁיהָ הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל דְּהַיְינוּ, אוֹ בְּמַעֲשֶׂה לְבָד,

אַךְ לֹא כּוּּלּוֹ. גם כשהרע מתגבר בו, אין הוא שלטון טוטלי, על הווייתו כולה, אֶלָּא מִקְצָתוֹ לְבָד שֶׁיִּהְיֶה סָר לְמִשְׁמַעְתּוֹ וְנַעֲשֶׂה לוֹ מֶרְכָּבָה וּלְבוּשׁ לְהִתְלַבֵּשׁ בּוֹ אֶחָד מִשְּׁלֹשֶָה לְבוּשֶׁיהָ הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל (בפרק ו) ולא כולם. דְּהַיְינוּ, אוֹ בְּמַעֲשֶׂה לְבָד, הוא מעשה הנעשה ללא תשתית נפשית שמכשירה את האדם לעשות מעשה.

לַעֲשֹוֹת עֲבֵירוֹת קַלּוֹת וְלֹא חֲמוּרוֹת חַס וְשָׁלוֹם.

לַעֲשֹוֹת עֲבֵירוֹת קַלּוֹת וְלֹא חֲמוּרוֹת חַס וְשָׁלוֹם. כשאין הכנה של רע בנפש, המעשה הוא רק עבירה קלה, ואפילו דקה שבדקות.

ה'רשע וטוב לו' יכול להיות 'רשע' כזה שבעיני אחרים יכול להיחשב לצדיק, ואף על פי כן, אם רק חטא פעם ולו בדבר קל שבקלים ועדיין לא גמר לתקן את עצמו מכול וכול - גם הוא נקרא 'רשע וטוב לו'.

אוֹ בְּדִיבּוּר לְבָד, לְדַבֵּר אֲבַק לָשׁוֹן הָרַע וְלֵיצָנוּת וּכְהַאי גַּוְונָא.

אוֹ בְּדִיבּוּר לְבָד, בלא מחשבה לרע וגם בלא מעשה ממש, כגון: לְדַבֵּר אֲבַק לָשׁוֹן הָרַע וְלֵיצָנוּת וּכְהַאי גַּוְונָא. אין מדובר על לשון הרע, שהרי לשון הרע הוא איסור חמור, אלא רק 'אבק לשון הרע', שהוא הגדרה להלכה לדברים שקרובים ללשון הרע - שלא בכוונה ולא בהכרח יכול אולי להשתמע מהם משהו שלילי על מישהו.

אוֹ בְּמַחֲשָׁבָה לְבָד,

אוֹ בְּמַחֲשָׁבָה לְבָד, גם כשאינו עושה וגם לא אומר דבר, אלא רק מהרהר איך לעשות או סתם מהרהר בדבר.

הִרְהוּרֵי עֲבֵירָה הַקָּשִׁים מֵעֲבֵירָה .

הִרְהוּרֵי עֲבֵירָה הַקָּשִׁים מֵעֲבֵירָה (יומא כט,א) . כמה פירושים נאמרו על מאמר זה. יש אומרים שאין מדובר בחומרת הדברים, אלא בגירוי היצר שבהם (רש"י), ובהרהור העבירה יכול להיות גירוי היצר יותר מבשעת המעשה (רי"ד). ועוד, שהרהור שבמחשבה מצוי תמיד ברשותו של אדם להרהר בו, ולכן הוא מצוי יותר מעבירה שבמעשה. ויש שאמרו, שהרהור אין בו שביעה לעולם, ולכן על הרהור עבירה קשה יותר להגיע לחרטה ותשובה (אור החיים). ומכל מקום, הרהור עבירה, כיוון שהוא בלבוש המחשבה, הפנימי יותר, הרי הוא נוגע יותר בנפש, ובמובן מסוים מטמא את הנפש עוד יותר ממעשה העבירה.

וְגַם אִם אֵינוֹ מְהַרְהֵר בַּעֲבֵירָה לַעֲשׂוֹתָהּ. אֶלָּא בְּעִנְיַן זִיוּוּג זָכָר וּנְקֵבָה בָּעוֹלָם, שֶׁעוֹבֵר עַל אַזְהָרַת הַתּוֹרָה: "וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע" שֶׁלֹּא יְהַרְהֵר בַּיּוֹם .

וְגַם אִם אֵינוֹ מְהַרְהֵר בַּעֲבֵירָה לַעֲשׂוֹתָהּ. יש אופן שאדם מהרהר בעבירה כרעיון מופשט, וכלל לא עולה בדעתו לעשותה בפועל. אֶלָּא כמהרהר למשל בְּעִנְיַן זִיוּוּג זָכָר וּנְקֵבָה בָּעוֹלָם, שֶׁעוֹבֵר בזה עַל אַזְהָרַת הַתּוֹרָה: "וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע" (דברים כג,י), שאמרו על זה חכמים (כתובות מו,א): שֶׁלֹּא יְהַרְהֵר בַּיּוֹם ויבוא לידי טומאה בלילה . שאז גם הרהור בלבד, שאין בו מעשה, יכול מאוחר יותר להגיע לידי מעשה ממש.

אוֹ שֶׁהִיא שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר לַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה וְהוּא מְפַנֶּה לִבּוֹ לְבַטָּלָה, כְּדִתְנַן בְּ אָבוֹת הַנֵּיעוֹר בַּלַּיְלָה מְפַנֶּה לִבּוֹ

אוֹ שֶׁהִיא שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר לַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה וְהוּא מְפַנֶּה לִבּוֹ לְבַטָּלָה, כְּדִתְנַן (כמו ששנינו) בְּמסכת אָבוֹת (פרק ג משנה ד) על חומרת העניין של הַנֵּיעוֹר בַּלַּיְלָה ויכול לשבת וללמוד תורה, אבל במקום זה הוא מְפַנֶּה לִבּוֹ לדברים בטלים, שאף אם אין איסור לחשוב בהם, ואין הוא עובר כל עבירה באותה מחשבה, מכל מקום הוא עובר עבירה בכך שלא עסק באותה שעה בדברי תורה.

שֶׁבְּאַחַת מִכָּל אֵלֶּה וְכַיּוֹצֵא בָּהֵן. נִקְרָא רָשָׁע בָּעֵת הַהִיא. שֶׁהָרַע שֶׁבְּנַפְשׁוֹ גּוֹבֵר בּוֹ וּמִתְלַבֵּשׁ בְּגוּפוֹ ,

שֶׁבְּאַחַת מִכָּל אֵלֶּה וְכַיּוֹצֵא בָּהֵן. עבירות שבמחשבה לבד, או בדיבור או במעשה לבד, שאינן חמורות - נִקְרָא רָשָׁע בָּעֵת הַהִיא. בשעה שאדם עובר עבירה, בכל אחד מלבושי נפשו, ואין זה משנה מה חומרתה ומה עונשה - הוא נקרא רשע. מפני שֶׁהָרַע שֶׁבְּנַפְשׁוֹ גּוֹבֵר בּוֹ וּמִתְלַבֵּשׁ בְּגוּפוֹ באחד משלושת הלבושים שהגוף מלביש את הנפש, וּמַחֲטִיאוֹ וּמְטַמְּאוֹ , את הגוף, ובעצם את האדם עצמו, שהרי רק בהתלבשות הנפש בגוף נקרא הדבר שהוא עובר עבירה, וחל עליו שם 'רשע'.

וְאַחַר כָּךְ גּוֹבֵר בּוֹ הַטּוֹב שֶׁבְּנַפְשׁוֹ הָאֱלֹהִית וּמִתְחָרֵט וּמְבַקֵּשׁ מְחִילָה וּסְלִיחָה מֵה' וַה' יִסְלַח לוֹ, אִם שָׁב בִּתְשׁוּבָה הָרְאוּיָה עַל פִּי עֲצַת חֲכָמֵינוּ ז"ל בִּשְׁלֹשָׁה חִלּוּקֵי כַּפָּרָה שֶׁהָיָה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל דּוֹרֵשׁ

אולם כיוון שמדובר באדם שהוא 'רשע וטוב לו', שהוא רשע רק בצורה רופפת ביותר, הרי וְאַחַר כָּךְ גּוֹבֵר בּוֹ הַטּוֹב שֶׁבְּנַפְשׁוֹ הָאֱלֹהִית וּמִתְחָרֵט וּמְבַקֵּשׁ מְחִילָה וּסְלִיחָה מֵה' - וַה' יִסְלַח לוֹ, אִם שָׁב בִּתְשׁוּבָה הָרְאוּיָה עַל פִּי עֲצַת חֲכָמֵינוּ ז"ל בִּשְׁלֹשָׁה חִלּוּקֵי כַּפָּרָה שֶׁהָיָה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל דּוֹרֵשׁ (יומא פו,א). שם נאמר שאם עבר אדם על מצוות עשה, ושב - אינו זז משם עד שמוחלין לו. אם עבר על מצוות לא תעשה, ושב - תשובה תולה, ויום הכיפורים מכפר. ואם עבר על כריתות ומיתות בית דין - תשובה ויום הכיפורים תולין, וייסורים ממרקים, היינו גומרים את הכפרה.

כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר .

כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר (ראו אגרת התשובה פרק א) . ה'רשע וטוב לו', גם כאשר חזר בו מהעבירה, גם כאשר עשה תשובה ואפילו עשה תשובה כראוי באופן שנתכפר לו וה' יסלח לו - מכל מקום עדיין איננו צדיק ואף לא בינוני, אלא 'רשע וטוב לו'.

כפי שהוסבר בפרק הראשון, ישנן שתי סוגי הגדרות לצדיקים ולרשעים. האחת היא זו שבדרך כלל אנשים מתייחסים אליה, והיא רק לשון מושאלת לעניין שכר ועונש - אם בחשבון הזכויות והעבירות יוצא האדם צדיק בדינו או רשע בדינו. והשנייה, זו שאדמו"ר הזקן מתייחס אליה בספר התניא, היא הגדרת מהותו של האדם - אם זו מהות אדם צדיק או מהות אדם רשע.

במובן זה, אדם שבמהותו הוא רשע, אך איננו רשע גמור, איננו תמיד רשע, אלא רק לפרקים. רשע כזה יכול להיות גם איש גדול בתורה ובמעשים טובים, אבל בהגדרת מהותו - הוא רשע. הגדרת הרשע הזו אינה לפי מעשיו, אלא לפי נכונותו הנפשית. אדם יכול להיות 'רשע וטוב לו' בלא שיעבור אפילו עבירה אחת, משום שיש לו נכונות נפשית לעבור עבירות. הרשע נמצא במצב שאין בו שיווי משקל, ולכן גם אם לא קורה דבר - הרי בכל רגע הוא עלול לקרות.

וְיֵשׁ מִי שֶׁהָרַע גּוֹבֵר בּוֹ יוֹתֵר וּמִתְלַבְּשִׁים בּוֹ כָּל שְׁלֹשָׁה לְבוּשִׁים, שֶׁל הָרַע. וּמַחֲטִיאוֹ בַּעֲבֵירוֹת חֲמוּרוֹת יוֹתֵר וּבְעִיתִּים קְרוֹבִים יוֹתֵר.

וְיֵשׁ 'רשע וטוב לו' בדרגה נמוכה יותר, והוא מִי שֶׁהָרַע גּוֹבֵר בּוֹ יוֹתֵר וּמִתְלַבְּשִׁים בּוֹ כָּל שְׁלֹשָׁה לְבוּשִׁים, מחשבה דיבור ומעשה, שֶׁל הָרַע. קודם דובר על רשע שבכל פעם מתלבש רק בלבוש אחד - או במעשה לבד, או בדיבור לבד, או במחשבה לבד. אבל דרגה זו, שמתלבשים בה כל שלושת לבושי הרע יחד - היא גרועה הרבה יותר. שכן משמעות הדברים היא, שאין זה רק כישלון זמני, ואין הוא רק נכנע לפיתוי, אלא שהוא שותף מלא המכין את עצמו בהכנת הנפש והכנת העבירה — ואחר כך גם וּמַחֲטִיאוֹ בפועל בַּעֲבֵירוֹת חֲמוּרוֹת יוֹתֵר וּבְעִיתִּים קְרוֹבִים יוֹתֵר.

אַךְ בֵּינְתַיִים מִתְחָרֵט וּבָאִים לוֹ הִרְהוּרֵי תְשׁוּבָה מִבְּחִינַת הַטּוֹב שֶׁבְּנַפְשׁוֹ שֶׁמִּתְגַּבֵּר קְצָת בֵּינְתַיִים,

אַךְ בֵּינְתַיִים כיוון שהוא 'רשע וטוב לו', שיש עדיין טוב פעיל בתוכו, הוא מִתְחָרֵט וּבָאִים לוֹ הִרְהוּרֵי תְשׁוּבָה מִבְּחִינַת הַטּוֹב שֶׁבְּנַפְשׁוֹ שֶׁמִּתְגַּבֵּר קְצָת בֵּינְתַיִים, בין עבירה לעבירה, בין שלב לשלב של התגברות הרע על הטוב, ישנה התעוררות של הטוב המתבטאת בהרגשה של חרטה או הרהורי תשובה שיש בכל יהודי.

אֶלָּא שֶׁאֵין לוֹ הִתְגַּבְּרוּת כָּל כָּךְ לְנַצֵּחַ אֶת הָרַע לִפְרוֹשׁ מֵחֲטָאָיו לְגַמְרֵי לִהְיוֹת מוֹדֶה וְעוֹזֵב.

אֶלָּא שֶׁאֵין לוֹ הִתְגַּבְּרוּת כָּל כָּךְ לְנַצֵּחַ אֶת הָרַע לִפְרוֹשׁ מֵחֲטָאָיו לְגַמְרֵי לִהְיוֹת מוֹדֶה וְעוֹזֵב. יש לאדם זה הרהורי תשובה, ויכול להיות שאפילו הרבה הרהורי תשובה, אלא שאין הם מגיעים לתשובה בפועל, שאין הם מתממשים באופן שתהיה להם קביעות וממשות בתוך נפשו.

וְעַל זֶה אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: רְשָׁעִים מְלֵאִים חֲרָטוֹת.

וְעַל זֶה אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: רְשָׁעִים מְלֵאִים חֲרָטוֹת. החרטות הללו אינן סימן של צביעות או של מרמה עצמית, אלא סימן של מאבק פנימי בין שני כוחות בנפשו, בין הנפש האלוקית ובין הנפש הבהמית. הרגשת החרטה, הרהור התשובה, הם תוצאה של המאבק הנפשי, ריאקציה של הנפש האלוקית לניצחונה של הנפש הבהמית, הראיה שישנו תמיד חלק אחר בנפשו שאינו נותן לו מנוחה.

שֶׁהֵם רוֹב הָרְשָׁעִים שֶׁיֵּשׁ בְּחִינַת טוֹב בְּנַפְשָׁם עֲדַיִין.

שֶׁהֵם רוֹב הָרְשָׁעִים שֶׁיֵּשׁ בְּחִינַת טוֹב בְּנַפְשָׁם עֲדַיִין. רוב הרשעים הם מסוג זה של 'רשע וטוב לו', שהוא רשע ועושה רע אבל הטוב שבו עדיין פעיל, והוא מתעורר בכל פעם ומתגבר ופועל בתוך הנפש. התעוררות זו מביאה את ה'רשע' להרהורי חרטה, ואף לתשובה, אבל לא לשינוי מהותי של מבנה חייו.

ה'רשע וטוב לו' נשאר בתוך מבנה של חיים שיש בו חטא ויש בו חרטה, ושני אלה אינם זרים לו, אלא הם שלו והם הם חייו. החרטה יכולה להיות כנה, מעמיקה וכואבת מאוד, ואף על פי כן - הוא עדיין רשע, גם בשעת החרטה.

אַךְ מִי שֶׁאֵינוֹ מִתְחָרֵט לְעוֹלָם וְאֵין בָּאִים לוֹ הִרְהוּרֵי תְשׁוּבָה כְּלָל נִקְרָא רָשָׁע וְרַע לוֹ, שֶׁהָרַע שֶׁבְּנַפְשׁוֹ הוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאַר בְּקִרְבּוֹ.

אַךְ מִי שֶׁאֵינוֹ מִתְחָרֵט לְעוֹלָם וְאֵין בָּאִים לוֹ הִרְהוּרֵי תְשׁוּבָה כְּלָל נִקְרָא רָשָׁע וְרַע לוֹ, שֶׁהָרַע שֶׁבְּנַפְשׁוֹ הוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאַר בְּקִרְבּוֹ. 'רשע ורע לו' הוא מצב האדם שצד הטוב שבו כבר אינו פעיל עוד, שאין הוא קיים כלל כגורם בתוך נפשו, ולכן הוא אינו מתחרט לעולם.

כִּי גָּבַר כָּל כָּךְ עַל הַטּוֹב עַד שֶׁנִּסְתַּלֵּק מִקִּרְבּוֹ וְעוֹמֵד בִּבְחִינַת מַקִּיף עָלָיו מִלְמַעְלָה.

כִּי גָּבַר כָּל כָּךְ עַל הַטּוֹב עַד שֶׁנִּסְתַּלֵּק מִקִּרְבּוֹ וְעוֹמֵד בִּבְחִינַת מַקִּיף עָלָיו מִלְמַעְלָה. בנקודה זו אין סימטריה ב'זה לעומת זה', בין הצדיק לרשע. הצדיק וטוב לו הוא הצדיק הגמור, שהצליח לגרש את הרע שבו מכול וכול, שכבר אין בו רע כלל. לעומת זאת, הרשע הגמור איננו יכול, באותו אופן, לגרש את הנשמה האלוקית מכול וכול, שלא יהיה בו טוב כלל. על הנפש הבהמית אפשר לפעול בשתי דרכים: אפשר לדחוק אותה לפינה, וזו הדרגה של 'צדיק ורע לו' - זה שיש לו עדיין רע אבל הוא מכניע אותו באופן שאין הוא יכול עוד להתגבר ולפעול על הגוף. ואפשר שאדם יהפוך את הכיוון של הנפש הבהמית באופן שלא תפעל עוד כנפש בהמית, אלא כנפש אלוקית, וזו מדרגת הצדיק הגמור - שאין בו יותר רע, שהרע שבו הפך לטוב. הרשע, לעומת זאת, יכול לדחוק את הנפש האלוקית למצב שתהיה נשלטת, אבל אין הוא יכול לעקור אותה לחלוטין, משורשה, באותו אופן שיכול הצדיק לעקור את נפשו הבהמית.

נפש האדם אינה רק דרגה אחת, אלא דרגות שונות של הוויה, זו למעלה מזו. ביתר דיוק מבואר שהן חמש דרגות: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. אולם כרגיל, רק אחת מהן, הנמוכה ביותר, היא זו שפועלת בתחום המודע, בעוד שהדרגות האחרות, הגבוהות יותר, הן מעבר לתחום התודעה הישיר של רוב בני האדם. עלייתו של האדם לדרגה גבוהה יותר היא יכולתו להגיע להזדהות מודעת עם דרגה גבוהה יותר של נפשו שלו. ואכן, בספרים כתוב שהדרגה הגבוהה ביותר שיכול אדם להגיע אליה היא מודעותו אל הנשמה העצמית שלו - והנשמה העצמית של אדם, בשורשה הראשון, היא נפשו האלוקית, חלק אלו־ה ממעל, המזוהה עם הקב"ה בעצמו. כמובן, אין אדם יכול לגרש נשמה זו מתוכו לגמרי, אין הוא יכול לעקור מתוכו את האלוקי, כיוון שבזאת הוא עוקר את שורש הקיום של הווייתו כולה מהמציאות. אמנם, יכול הוא להגיע לכך שאין הוא מודע ואין הוא חש בקיומה של הנפש האלוקית בתוכו, ובאותה שעה נמצאת הנפש האלוקית "בבחינת מקיף עליו מלמעלה".

וְלָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל : אַכָּל בֵּי עֲשָׂרָה שְׁכִינְתָּא שַׁרְיָא .

וְלָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל (סנהדרין לט,א) : אַכָּל בֵּי עֲשָׂרָה שְׁכִינְתָּא שַׁרְיָא (בכל מקום שמצויים בו עשרה מישראל - השכינה שורה) . ההדגשה היא שאין זה חשוב מי הם העשרה ומה הם עושים, אם הם צדיקים גמורים או שאינם צדיקים כלל, מפני שגם עשרה רשעים גמורים מישראל - אינם יכולים שלא תהיה השראת השכינה במקום שהם מצויים בו. השראת השכינה אינה בהכרח מודעת לאותם עשרה אנשים (וראו באגרת הקדש סימן כה, בחילוק שבין השראת השכינה לגילוי השכינה), שאם כן אין לשער את הקדושה שהיה זוכה לה כל מי שיושב בתיאטרון בארץ ישראל, שיושבים שם בוודאי יותר מעשרה יהודים. הקדושה בוודאי שורה, כדברי חז"ל, אבל כדי שאדם יקבל אותה בתוכו הוא צריך להיות מצידו מוכן לקבל. בזה מתמצה כל ההבדל בין צדיק לרשע: כמה הוא מוכן, כמה הוא פתוח, לקבל את הקדושה. מסופר על הרבי מקוצק, ששאל את החסידים: "איפה נמצא הקב"ה?" אמרו לו: "מה זאת אומרת? - בכל מקום!" אמר להם: "לא, הקב"ה נמצא במקום שנותנים לו להיכנס".

המחבר לא האריך בתיאור דרגות הרשעים, כשם שלא האריך בפרק הקודם בתיאור דרגות הצדיקים, משום שלא אליהם מיועד הספר. ה'ספר של בינונים' מיועד לכל אדם, ואילו ה'צדיק' היא דרגה שלא כל אדם יכול להגיע אליה וה'רשע' היא דרגה שכל אדם צריך להשתדל שלא להגיע אליה. רק בפרק הבא יגיע הספר ויתמקד בדרגה האמצעית, המיועדת לכל אדם - היא ה'בינוני' של ספר התניא.