וְהִנֵּה כְּשֶׁהָאָדָם מַגְבִּיר נַפְשׁוֹ הָאֱלֹהִית וְנִלְחָם כָּל כָּךְ עִם הַבַּהֲמִית עַד שֶׁמְּגָרֵשׁ וּמְבָעֵר הָרַע שֶׁבָּהּ מֵחָלָל הַשְּׂמָאלִי, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ" .

וְהִנֵּה כְּשֶׁהָאָדָם מַגְבִּיר נַפְשׁוֹ הָאֱלֹהִית וְנִלְחָם כָּל כָּךְ עִם הַבַּהֲמִית עַד שֶׁמְּגָרֵשׁ וּמְבָעֵר הָרַע שֶׁבָּהּ מֵחָלָל הַשְּׂמָאלִי, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ" (דברים כא,כא) . בדרך כלל מובן הכתוב בהקשר החברתי, כביעור של הפרט הרע מתוך כלל ישראל, אולם כאן הוא מובן כביעור חלק הרע מתוך האדם עצמו.

וְאֵין הָרַע נֶהְפַּךְ לְטוֹב מַמָּשׁ, נִקְרָא צַדִּיק שֶׁאֵינוֹ גָּמוּר, וְ צַדִּיק וְרַע לוֹ.

וכאשר אדם מבער את הרע מקרבו, אבל וְאֵין הָרַע נֶהְפַּךְ לְטוֹב מַמָּשׁ, אדם כזה נִקְרָא צַדִּיק שֶׁאֵינוֹ גָּמוּר, וְכן בביטוי מקביל (המובא בפרק א) צַדִּיק וְרַע לוֹ.

דְּהַיְינוּ, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עֲדַיִן מְעַט מִזְּעֵר רַע בֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי

דְּהַיְינוּ, שאין הגדרה זו של 'צדיק שאינו גמור' הגדרה שבתחום הגמול, אלא הגדרה מהותית של צדיק שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עֲדַיִן מְעַט מִזְּעֵר רַע בֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי של הלב, שהוא מקום משכנה של הנפש הבהמית, ולכן הוא צדיק שאינו גמור.

אֶלָּא, שֶׁכָּפוּף וּבָטֵל לַטּוֹב מֵחֲמַת מִיעוּטוֹ, וְלָכֵן נִדְמֶה לוֹ כִּי וַיְּגָרְשֵׁהוּ וַיֵּלֶךְ לוֹ כּוּּלּוֹ לְגַמְרֵי. אֲבָל בֶּאֱמֶת אִלּוּ חָלַף וְהָלַךְ לוֹ לְגַמְרֵי כָּל הָרַע שֶׁבּוֹ, הָיָה נֶהְפַּךְ לְטוֹב מַמָּשׁ.

אֶלָּא, כיוון שהוא צדיק, הרי מעט הרע המצוי בו הוא שֶׁכָּפוּף וּבָטֵל לַטּוֹב מֵחֲמַת מִיעוּטוֹ, וְלָכֵן נִדְמֶה לוֹ כִּי וַיְּגָרְשֵׁהוּ וַיֵּלֶךְ לוֹ (על פי תהלים לד,א) כּוּּלּוֹ לְגַמְרֵי. אֲבָל בֶּאֱמֶת אִלּוּ חָלַף וְהָלַךְ לוֹ לְגַמְרֵי כָּל הָרַע שֶׁבּוֹ, הָיָה נֶהְפַּךְ לְטוֹב מַמָּשׁ. ההבדל בין צדיק גמור לצדיק שאינו גמור אינו הבדל חיצוני. כלפי חוץ, הן במעשה הן בדיבור והן במחשבה, אין כל הבדל ביניהם. כאשר רואים אדם שכל מעשיו הם בקדושה הוא יכול להיות צדיק גמור, הוא יכול להיות צדיק שאינו גמור והוא יכול להיות, כפי שיאמר בהמשך, גם אדם שאינו במדרגת צדיק כלל, אלא הוא 'בינוני'. ההבדל הוא הבדל פנימי שאינו ניכר כלפי חוץ, ופעמים שאינו ניכר גם כלפי פנים. הגדרת הצדיק, הן הצדיק הגמור והן הצדיק שאינו גמור, היא של אדם שכבר ניצח ואין בתוכו עוד מאבק על הרע. לכן, כדי להבחין ביניהם, הוא צריך סימן, מבחן כלשהו, כדי שידע להבחין בין צדיק גמור לשאינו גמור – והמבחן הוא שאילו באמת היה הניצחון מוחלט, שכלל לא היה עוד רע בתוכו, היה צריך לקרות משהו דרסטי הרבה יותר; הרע היה צריך להתהפך לטוב ממש. יותר מהתגברות הקדושה על הקליפה, יותר משלילת כוחה של הנפש הבהמית, צריך לבוא אז מהפך גמור שבו תהפוך הנפש הבהמית עצמה לכוח של קדושה. וכל עוד אין זה כך – פירוש הדבר שעדיין יש בו מעט רע, שעדיין הוא בהגדרה של "צדיק ורע לו".

וּבֵיאוּר הָעִנְיָן, כִּי הִנֵּה צַדִּיק גָּמוּר שֶׁנֶּהְפַּךְ הָרַע שֶׁלּוֹ לְטוֹב וְלָכֵן נִקְרָא צַדִּיק וְטוֹב לוֹ הוּא עַל יְדֵי הֲסָרַת הַבְּגָדִים הַצּוֹאִים לְגַמְרֵי מֵהָרַע, דְּהַיְינוּ לִמְאוֹס מְאֹד בְּתַעֲנוּגֵי עוֹלָם הַזֶּה, לְהִתְעַנֵּג בָּם בְּתַעֲנוּגוֹת בְּנֵי אָדָם לְמַלֹּאת תַּאֲוַת הַגּוּף בִּלְבָד וְלֹא לַעֲבוֹדַת ה', מִפְּנֵי הֱיוֹתָם נִמְשָׁכִים וְנִשְׁפָּעִים מֵהַקְּלִיפָּה וְסִטְרָא אָחֳרָא.

וּבֵיאוּר הָעִנְיָן, כִּי הִנֵּה צַדִּיק גָּמוּר שֶׁנֶּהְפַּךְ הָרַע שֶׁלּוֹ לְטוֹב וְלָכֵן נִקְרָא צַדִּיק וְטוֹב לוֹ (שכולו טוב, ואין לו רע כלל) הוּא עַל יְדֵי הֲסָרַת הַבְּגָדִים הַצּוֹאִים לְגַמְרֵי מֵהָרַע, דְּהַיְינוּ לִמְאוֹס מְאֹד בְּתַעֲנוּגֵי עוֹלָם הַזֶּה, לְהִתְעַנֵּג בָּם בְּתַעֲנוּגוֹת בְּנֵי אָדָם לְמַלֹּאת תַּאֲוַת הַגּוּף בִּלְבָד וְלֹא לַעֲבוֹדַת ה', מִפְּנֵי הֱיוֹתָם נִמְשָׁכִים וְנִשְׁפָּעִים מֵהַקְּלִיפָּה וְסִטְרָא אָחֳרָא. כפי שיבואר בהמשך, זה יהיה סימנו של הצדיק הגמור, הסימן שאכן הסיר את כל הבגדים הצואים – שהוא מואס ברע. לא רק שאינו עושה רע ואינו שומע את פיתוייו של הרע, אלא שהוא מרגיש בפועל מיאוס ברע. ולכן, גם דבר המותר, אם אינו לשם שמיים, אין הוא יכול ליהנות ממנו ובוודאי שאין הוא יכול לעשותו.

הרעיון שאדם יכול ליהנות ממשהו רק כדי ליהנות ממנו, שאדם יכול לאכול בפשטות משום שהמאכל טעים – הוא בשביל הצדיק הגמור תיעוב גמור שאין הדעת סובלתו. מספרים על החסיד רבי יצחק הורביץ הי"ד (הידוע בכינויו "ר׳ איצ׳ה דער מתמיד") ששלח אותו הרבי הקודם, הריי"ץ, לארצות הברית, ובאחד ממכתביו הראשונים ששלח משם כתב בזעזוע עמוק: "פה, בארצות הברית, אנשים שותים יין ואוכלים בשר, בפועל ממש, בהנאה גשמית!" כלומר, יכול להיות יהודי שמזדעזע כשהוא רואה אנשים שיושבים ואוכלים בפשטות, לשם הנאת עצמם, בלי נקיפת מצפון ובלי לנסות אפילו להעמיד פנים שהם עושים לשם שמיים.

וְכָל מַה שֶּׁהוּא מֵהַסִּטְרָא אָחֳרָא, הַצַּדִּיק הַגָּמוּר הוּא שֹוֹנְאוֹ בְּתַכְלִית הַשִּׂנְאָה, מֵחֲמַת גּוֹדֶל אַהֲבָתוֹ לַה' וּקְדוּשָּׁתוֹ בְּאַהֲבָה רַבָּה בְּתַעֲנוּגִים וְחִיבָּה יְתֵרָה הַנִּזְכָּר לְעֵיל, כִּי הֵם זֶה לְעוּמַּת זֶה, כְּדִכְתִיב: "תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים לְאוֹיְבִים הָיוּ לִי חָקְרֵנִי וְדַע לְבָבִי וגו'

וְכָל מַה שֶּׁהוּא מֵהַסִּטְרָא אָחֳרָא, הַצַּדִּיק הַגָּמוּר הוּא שֹוֹנְאוֹ בְּתַכְלִית הַשִּׂנְאָה, מֵחֲמַת גּוֹדֶל אַהֲבָתוֹ לַה' וּקְדוּשָּׁתוֹ בְּאַהֲבָה רַבָּה בְּתַעֲנוּגִים וְחִיבָּה יְתֵרָה הַנִּזְכָּר לְעֵיל, כִּי הֵם זֶה לְעוּמַּת זֶה, כְּדִכְתִיב: "תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים לְאוֹיְבִים הָיוּ לִי חָקְרֵנִי וְדַע לְבָבִי וגו'" (תהלים קלט,כב-כג). כלומר, בזאת אפשר לחקור ולידע את הלב – שאם "תכלית שנאה שנאתים", זה סימן לכך שלבבי שלם עם ה', ואינו יכול לשאת בשום אופן את מציאות הסטרא אחרא, המנגדת לה' ולקדושתו.

וּכְפִי עֵרֶךְ גּוֹדֶל הָאַהֲבָה לַה' כָּךְ עֵרֶךְ גּוֹדֶל הַשִּׂנְאָה לַסִּטְרָא אָחֳרָא וְהַמִּיאוּס בָּרַע בְּתַכְלִית, כִּי הַמִּיאוּס הוּא הֵפֶךְ הָאַהֲבָה מַמָּשׁ כְּמוֹ הַשִּׂנְאָה.

וּכְפִי עֵרֶךְ גּוֹדֶל הָאַהֲבָה לַה' כָּךְ עֵרֶךְ גּוֹדֶל הַשִּׂנְאָה לַסִּטְרָא אָחֳרָא וְהַמִּיאוּס בָּרַע בְּתַכְלִית, כִּי הַמִּיאוּס הוּא הֵפֶךְ הָאַהֲבָה מַמָּשׁ כְּמוֹ הַשִּׂנְאָה. כל אדם שונא את מה שמנוגד לאהבתו. וכיוון שאהבתו של הצדיק היא האהבה לה', הוא שונא ומואס במה שמנוגד לה, את כל ה'סטרא אחרא', הצד האחר שאיננו קדושה.

וְצַדִּיק שֶׁאֵינוֹ גָּמוּר, הוּא שֶׁאֵינוֹ שֹוֹנֵא הַסִּטְרָא אָחֳרָא בְּתַכְלִית הַשִּׂנְאָה, וְלָכֵן אֵינוֹ מוֹאֵס גַּם כֵּן בָּרַע בְּתַכְלִית, וְכָל שֶׁאֵין הַשִּׂנְאָה וְהַמִּיאוּס בְּתַכְלִית – עַל כָּרְחָךְ נִשְׁאָר אֵיזֶה שֶׁמֶץ אַהֲבָה וְתַעֲנוּג לְשָׁם, וְלֹא הוּסְרוּ הַבְּגָדִים הַצּוֹאִים לְגַמְרֵי מִכֹּל וָכֹל, וְלָכֵן לֹא נֶהְפַּךְ לְטוֹב מַמָּשׁ מֵאַחַר שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֵיזֶה אֲחִיזָה עֲדַיִן בַּבְּגָדִים הַצּוֹאִים, אֶלָּא שֶׁהוּא בָּטֵל בְּמִעוּטוֹ וּכְלָא חֲשִׁיב, וְלָכֵן נִקְרָא צַדִּיק וְרַע כָּפוּף וּבָטֵל לוֹ.

וְצַדִּיק שֶׁאֵינוֹ גָּמוּר, הוּא שֶׁאֵינוֹ שֹוֹנֵא הַסִּטְרָא אָחֳרָא בְּתַכְלִית הַשִּׂנְאָה, וְלָכֵן אֵינוֹ מוֹאֵס גַּם כֵּן בָּרַע בְּתַכְלִית, וְכָל שֶׁאֵין הַשִּׂנְאָה וְהַמִּיאוּס בְּתַכְלִית – עַל כָּרְחָךְ נִשְׁאָר אֵיזֶה שֶׁמֶץ אַהֲבָה וְתַעֲנוּג לְשָׁם, וְלֹא הוּסְרוּ הַבְּגָדִים הַצּוֹאִים לְגַמְרֵי מִכֹּל וָכֹל, וְלָכֵן לֹא נֶהְפַּךְ לְטוֹב מַמָּשׁ מֵאַחַר שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֵיזֶה אֲחִיזָה עֲדַיִן בַּבְּגָדִים הַצּוֹאִים, אֶלָּא שֶׁהוּא בָּטֵל בְּמִעוּטוֹ וּכְלָא חֲשִׁיב, וְלָכֵן נִקְרָא צַדִּיק וְרַע כָּפוּף וּבָטֵל לוֹ. הצדיק שאינו גמור הוא כצדיק הגמור בכל הנהגותיו. גם הוא עבר את השלב של הפקפוקים, הייסורים והמאבק הפנימי. ההבדל ביניהם נמצא בנקודה הפנימית ביותר – בהיפוך, בעצם המהות, מרע לטוב. הצדיק שאינו גמור נבדל מהצדיק הגמור בזה שאצלו אין היפוך כזה של הרע לטוב, וכל עוד אין היפוך כזה הוא עובד את ה' רק בחלק אחד של נפשו. הוא הצליח לשתק את הצד האחר שבנפשו, אבל לא לשנות אותו באופן שיהיה שותף בעבודת ה' שלו.

כל זמן שהאדם מסוגל להמשיך ולחיות עם הקיום הפסיבי הזה של הרע בתוכו, אין זה אומר שהוא גם ילך ויעשה זאת, אבל משמעות הדבר היא שיש בו נקודה של חולשה שם, שהוא יכול לקבל שאפשר לעשות זאת. אילו לא היה בנפשו שום מקום לאותו דבר, בשום דרך וצורה, צריכה הייתה להתעורר תגובה חריפה של ריאקציה נגדית – תחושה ש'אי אפשר כך!' – ולכן, כפי שרואים, אצל הצדיק שאינו גמור השנאה לרע אינה בתכלית.

וְעַל כֵּן גַּם אַהֲבָתוֹ לַה' אֵינָהּ בְּתַכְלִית, וְלָכֵן נִקְרָא צַדִּיק שֶׁאֵינוֹ גָּמוּר.

וְעַל כֵּן גַּם אַהֲבָתוֹ לַה' אֵינָהּ בְּתַכְלִית, וְלָכֵן נִקְרָא צַדִּיק שֶׁאֵינוֹ גָּמוּר. הדברים קשורים כאמור, ומי שאינו מואס ברע בשלמות, גם אהבתו לה' אינה בשלמות; מי שאין לו אחיזה שלמה באלוקי – אין הוא מנותק מן הרע בשלמות, ואין לו גם שנאת הרע בשלמות. הוא עובד ה' רק בחלק מהפוטנציאל שלו, בחלק מכוחות האהבה הטמונים בנפשו.

וְהִנֵּה מַדְרֵגָה זוֹ מִתְחַלֶּקֶת לְרִבְבוֹת מַדְרֵגוֹת בְּעִנְיַן בְּחִינַת מִיעוּט הָרַע הַנִּשְׁאָר מֵאֶחָד מֵאַרְבָּעָה יְסוֹדוֹת הָרָעִים.

וְהִנֵּה מַדְרֵגָה זוֹ מִתְחַלֶּקֶת לְרִבְבוֹת מַדְרֵגוֹת בְּעִנְיַן בְּחִינַת מִיעוּט הָרַע הַנִּשְׁאָר מֵאֶחָד מֵאַרְבָּעָה יְסוֹדוֹת הָרָעִים. מדרגות הצדיק נמדדות על פי מידת הרע שיש או שאין בו. לכן, מדרגת ה"צדיק גמור", שאין בו רע כלל, היא מדרגה אחת, ולעומת זאת מדרגת ה"צדיק שאינו גמור" היא מרובת מדרגות, שכן הרע שנשאר הוא מסוגים וגדלים שונים.

בְּעִנְיַן בִּטּוּלוֹ בְּמִיעוּטוֹ בְּשִׁשִּׁים עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, אוֹ בְּאֶלֶף וּרְבָבָה וְכַיּוֹצֵא עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל.

בְּעִנְיַן בִּטּוּלוֹ בְּמִיעוּטוֹ בְּשִׁשִּׁים עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, אוֹ בְּאֶלֶף וּרְבָבָה וְכַיּוֹצֵא עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל. המחבר עושה כאן שימוש במונחים הלכתיים – יש ביטול בשישים, ויש ביטול באלף. בהגדרה ההלכתית ייתכן שאין הבדל ביניהם, וגם זה וגם זה הוא מיעוט הבטל, אבל בבחינת הנפש ועבודת האדם יש הבדל בין מיעוט למיעוט – וכאמור, הבדל זה אינו בהתגלות שבעבודה, אלא מבחינת נקודת האמת שבה, כמה מתקרב האדם אל נקודת השיא של הווייתו.

וְהֵן, הֵם בְּחִינַת צַדִּיקִים הָרַבִּים שֶׁבְּכָל הַדּוֹרוֹת, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא : דְּתַמְנֵיסַר אַלְפֵי צַדִּיקֵי קַיְּימֵי קַמֵּיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא .

וְהֵן, אותם צדיקים שאינם גמורים, הֵם בְּחִינַת צַדִּיקִים הָרַבִּים שֶׁבְּכָל הַדּוֹרוֹת, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא (סוכה מה,ב) : דְּתַמְנֵיסַר אַלְפֵי צַדִּיקֵי קַיְּימֵי קַמֵּיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (ששמונה עשר אלף צדיקים עומדים לפני הקב"ה) .

אַךְ עַל מַעֲלַת צַדִּיק גָּמוּר הוּא שֶׁאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי: רָאִיתִי בְּנֵי עֲלִיָּה וְהֵם מוּעָטִים כו'

אַךְ עַל מַעֲלַת צַדִּיק גָּמוּר הוּא שֶׁאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי: רָאִיתִי בְּנֵי עֲלִיָּה וְהֵם מוּעָטִים כו' אם אלף הן – אני ובני מהן, אם מאה הם – אני ובני מהן, אם שנים הן – אני ובני הן (סוכה שם). שאין הוא בטוח כלל אם יש יותר משניים.

שֶׁלָּכֵן נִקְרָאִים בְּנֵי עֲלִיָּה, שֶׁמְּהַפְּכִין הָרַע וּמַעֲלִים אוֹתוֹ לִקְדוּשָּׁה.

שֶׁלָּכֵן נִקְרָאִים בְּנֵי עֲלִיָּה, שֶׁמְּהַפְּכִין הָרַע וּמַעֲלִים אוֹתוֹ לִקְדוּשָּׁה. אלה הם אנשים שהעפילו מעבר לדרגה של שלטון על הרע, והגיעו לדרגה של העלאתו – ששינו את מהות נפשם עד שחלק הרע הופך לקדושה.

כִּדְאִיתָא בַּזֹּהַר בַּהַקְדָּמָה שֶׁכְּשֶׁרָצָה רַבִּי חִיָּיא לַעֲלוֹת לְהֵיכַל רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי שָׁמַע קָלָא נָפֵיק וְאָמַר : מַאן מִנְּכוֹן דִּי חֲשׁוֹכָא מְהַפְּכָן לִנְהוֹרָא וְטָעֲמִין מְרִירוּ לְמִתְקָא עַד לָא יֵיתוּן הָכָא וכו' ,

כִּדְאִיתָא בַּזֹּהַר בַּהַקְדָּמָה (חלק א ד,א) שֶׁכְּשֶׁרָצָה רַבִּי חִיָּיא לַעֲלוֹת לְהֵיכַל רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי שָׁמַע קָלָא נָפֵיק וְאָמַר (שמע קול יוצא ואומר) : מַאן מִנְּכוֹן דִּי חֲשׁוֹכָא מְהַפְּכָן לִנְהוֹרָא וְטָעֲמִין מְרִירוּ לְמִתְקָא עַד לָא יֵיתוּן הָכָא וכו' (מי מכם שאת החושך הופך לאור ואת הטעם המר למתוק עוד לפני שמגיע לכאן) , הוא זה שיכול להיכנס להיכלו של רבי שמעון בר יוחאי. רבי שמעון בר יוחאי הוא הצדיק הגמור, וכדי שיוכל אדם להיות במחיצתו הוא צריך להיות כמותו, דהיינו צדיק גמור שיכול להפוך בתוך נפשו את הרע לטוב, את החושך לאור ואת המר למתוק. דרגה זו היא דרגת 'בני עלייה', הדרגה שלמעלה מדרגת הצדיק שאינו גמור, שלא הצליח רק לבדל את עצמו מן הרע, אלא הצליח להעלות את הרע שלא יהיה עוד רע אלא טוב.

זה שהופך את החושך לאור – החושך איננו קיים עוד בתוך עולמו. מעתה, כל פיתויי העולם וכאביו אינם קיימים לגביו, כיוון שלגביו אין כל הסתר, אין כל חציצה בין האלוקי והעולם. לגביו אין כל הרגשה של פער בין מעלה ומטה, בין הגופני והרוחני. על רבי לוי יצחק מברדיטשוב מסופר שביקר פעם את אחד מגדולי הרביים החסידיים. אמנם, קודם שבא הוזהרו החסידים שינהגו בו בדרך ארץ, אך משראוהו נכנס בזמן התפילה, כשהוא מעוטר בטלית ותפילין, אל המטבח, שואל ומתעניין בתבשילים ונכנס לשיחה עם פחותי עמי הארץ – רצו החסידים לקורעו כדג, ורק המתינו לסיום התפילה. ואולם, להפתעתם הרבה, לקח רבם את האורח, שחשבוהו לריק שבריקים, וישב ואכל עימו מקערה אחת, מה שנחשב לגדול שבכיבודים, כמה שרק אפשר לכבד אדם לעיני אחרים. ואמר להם רבם: אדם זה, כל מה שהוא מדבר ועושה – הוא עושה בעולמות עליונים. ההבדל שקיים לגבי כל אדם בין מעלה ומטה, בין אכילתו (משום שהוא רעב) ובין מה שהוא עושה (אם הוא שייך) בעולמות עליונים – אינו קיים כלל לגביו.

כך, הצדיק הגמור עושה כל מה שעושה בעולמות עליונים, וגם את הנמוך שבנמוך הוא מעלה לדרגה גבוהה שבגבוהה – ולכן נקראים צדיקים אלה 'בני עלייה'. עבודה זו היא כמו שכתוב: "אם תשוב ואשיבך לפני תעמוד, ואם תוציא יקר מזולל כפי תהיה וגו'" (ירמיה טו,יט), שהיכולת 'להוציא יקר מזולל', להעלות את הזול להיות יקר, היא דרגת יחידי הצדיקים, דרגת בני העלייה.

וְעוֹד נִקְרָאִים בְּנֵי עֲלִיָּה, מִפְּנֵי שֶׁגַּם עֲבוֹדָתָם בִּבְחִינַת וַעֲשֵׂה טוֹב, בְּקִיּוּם הַתּוֹרָה וּמִצְוֹתֶיהָ, הוּא לְצוֹרֶךְ גָּבוֹהַּ וּמַעְלָה מַעְלָה עַד רוּם הַמַּעֲלוֹת, וְלֹא כְּדֵי לְדָבְקָה בוֹ יִתְבָּרַךְ בִּלְבַד.

וְעוֹד טעם לכך שהצדיקים הגמורים נִקְרָאִים בְּנֵי עֲלִיָּה, מִפְּנֵי שֶׁגַּם עֲבוֹדָתָם בִּבְחִינַת וַעֲשֵׂה טוֹב, בְּקִיּוּם הַתּוֹרָה וּמִצְוֹתֶיהָ, הוּא לְצוֹרֶךְ גָּבוֹהַּ וּמַעְלָה מַעְלָה עַד רוּם הַמַּעֲלוֹת, וְלֹא כְּדֵי לְדָבְקָה בוֹ יִתְבָּרַךְ בִּלְבַד. הטעם הראשון התייחס לעבודתו של הצדיק עם הרע והחושך, שהוא מעלהו להיות טוב ואור. הטעם השני, שיוסבר להלן, הוא ביחסו אל הטוב, שהוא מעלהו גבוה יותר – ולא רק למדרגה גבוהה יותר, אלא למעלה מכל הדרגות, היכן ששום דבר אינו מצוי עוד, גם לא הוא עצמו, אלא האלוקי לבד.

הצדיק הגמור הוא האיש שכיסופיו, חלומותיו ותשוקות נפשו כולן, מכוונים אל האלוקי בעצמו בלבד. הקדושה, בכל אופן ובכל צד שהיא מופיעה, היא חייו, היא תענוגו והיא כל עולמו כולו. הצדיק הגמור נמצא במדרגה גבוהה כל כך, שהבסיס לעבודת ה' שלו הוא הקב"ה לבדו. הנימוק לכל עבודה שהוא עובד אינה טובת נפשו בקרבתו אל הקב"ה, אלא השׂבעת רצונו של הקב"ה. כלומר, מצד תשוקות נפשו שלו הוא עושה לא משום רצייה "אנוכית", ואפילו לא כדי להידבק בקב"ה, אלא מפני שזה הרצון והעונג של הקב"ה.

לְרַוּוֹת צִמְאוֹן נַפְשָׁם הַצְּמֵאָה לַה' כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם" . וּכְמוֹ שֶׁמְּבוֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר .

ואין עבודתם של צדיקים אלה לְרַוּוֹת צִמְאוֹן נַפְשָׁם הַצְּמֵאָה לַה' כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם" (ישעיה נה,א) . וּכְמוֹ שֶׁמְּבוֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר (לקמן סוף פרק מ) . שהכתוב הוא משל לאדם שנפשו שוקקה וצמאה לה', והדרך לרוות צימאון זה היא על ידי העיסוק בתורה ומצוות, כאדם השותה מים כדי לרוות את צימאונו. ואולם הצדיק הגמור הוא למעלה מדרגה זו, ואין הוא עוסק בתורה, במצוות ובכל גילוי אלוקי כדי לרוות את צימאון נפשו שלו – הוא עצמו איננו קיים כלל בכל השיקולים הללו – אלא כדי לייחד את הקב"ה והשכינה. הוא עושה לשם הקב"ה, לשם הרצון והעונג האלוקי בלבד, ולא בשביל עצמו כלל. לא זו בלבד שאין כוונתו להנאה גשמית, אלא גם להנאה רוחנית הוא אינו מצפה.

אֶלָּא כִּדְפֵירְשׁוּ בַּתִּיקּוּנִים אֵיזֶהוּ חָסִיד – הַמִּתְחַסֵּד עִם קוֹנוֹ. עִם קֵן דִּילֵיהּ, לְיַחֲדָא קב"ה וּשְׁכִינְתֵּיהּ בַּתַּחְתּוֹנִים.

אֶלָּא כִּדְפֵירְשׁוּ בַּתִּיקּוּנִים (הקדמת תיקוני זהר) אֵיזֶהוּ חָסִיד – הַמִּתְחַסֵּד עִם קוֹנוֹ. ופירשו: עִם קֵן דִּילֵיהּ, עם ביתו, עם המקור הראשון שלו, השורש והמוצא של כל ההוויות. והכוונה לְיַחֲדָא קב"ה וּשְׁכִינְתֵּיהּ (לייחד את הקב"ה ושכינתו) בַּתַּחְתּוֹנִים. ה'חסיד' שבדברי חז"ל הוא בכל מקום הצדיק הגמור שבתניא. החסיד, הצדיק הגמור, הוא זה שמתחסד עם קונו, לאמור זה שעושה לא לצורך עצמו, כדי להגיע לדבקות והתמזגות עם הקב"ה, אלא לצורך הקב"ה, שימלא כבודו את כל הארץ. לגבי הצדיק הגמור, השאלה של הווייתו העצמית, היכן היא עומדת ומה היא עושה – נשכחת בתוך הרצון לעשות בשביל הקב"ה, ומה שיכול האדם התחתון לעשות 'בשביל' הקב"ה הוא "ליחדא קודשא בריך הוא ושכינתיה בתחתונים". השכינה היא האור האלוקי הנמצא, בגלוי ובסתר, בתוך מציאות העולם, 'קוב"ה' היא ההוויה האלוקית שמעל ומעבר לעולם, ו"ליחדא קוב"ה ושכינתיה" היא לקשר ולחבר ביניהם, עד שיהיה הכול לאחדות אחת – קוב"ה ושכינתיה.

וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּרַעְיָא מְהֵימְנָא פָּרָשַׁת תֵּצֵא : כִּבְרָא דְּאִשְׁתַּדֵּל בָּתַר אֲבוֹי וְאִימֵּהּ דְּרָחֵים לוֹן יַתִּיר מִגַּרְמֵיהּ וְנַפְשֵׁיהּ וְרוּחֵיהּ וְנִשְׁמָתֵיהּ כו' וּמָסַר גַּרְמֵיהּ לְמִיתָה עֲלַיְיהוּ לְמִיפְרַק לוֹן כו' .

וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּרַעְיָא מְהֵימְנָא פָּרָשַׁת תֵּצֵא (חלק ג רפא,א) : כִּבְרָא דְּאִשְׁתַּדֵּל בָּתַר אֲבוֹי וְאִימֵּהּ דְּרָחֵים לוֹן יַתִּיר מִגַּרְמֵיהּ וְנַפְשֵׁיהּ וְרוּחֵיהּ וְנִשְׁמָתֵיהּ כו' וּמָסַר גַּרְמֵיהּ לְמִיתָה עֲלַיְיהוּ לְמִיפְרַק לוֹן כו' (כבן המשתדל עבור אביו ואימו, שאוהב אותם יותר מעצמו ונפשו ורוחו ונשמתו, והוא מוסר עצמו למיתה עליהם לפדות אותם מהשבי) . הצדיק הגמור הוא זה שמוסר לא רק את תשוקות נפשו הבהמית, אלא הוא מוכן לוותר גם על רצונות נפשו האלוקית, משום שהרצון שהוא פועל בו כבר אינו הרצון שלו כלל, אלא הרצון האלוקי בלבד. מסירות נפש זו היא למעלה מזו שאדם מוסר עצמו למיתה עבור איזו מטרה. כאשר אדם מוסר עצמו למיתה – זוהי מסירות הגוף, אבל כשאדם מוותר גם על טובתה וקדושתה העצמית של נפשו, לשם שמיים – זוהי מדרגה שמעל ומעבר למסירת הגוף. יש דרגה שבה רוצה הצדיק להידבק בה', להגיע לדבקות שלמה שבהסתלקות מן העולם, ויש דרגה שבה צריך הצדיק לוותר על דבקות זו משום שהקב"ה רוצה אותו בעולם הזה. מסירות הנפש שבדרגה זו היא למעלה ממסירת נפשו הבהמית – היא מסירת תשוקת נפשו האלוקית להידבק ולהיכלל בה'.

[וּשְׁנֵיהֶם עוֹלִים בְּקָנֶה אֶחָד.

[וּשְׁנֵיהֶם עוֹלִים בְּקָנֶה אֶחָד. שני ההסברים, מדוע נקראים הצדיקים הגמורים "בני עלייה", אינם בעצם נבדלים זה מזה. ההסבר האחד, שבני עלייה הם אלה שהופכים את הרע לטוב ואת החושך לאור, והם גורמים בכך לכל דבר במציאות שלהם לעלות לקדושה. והשני, שכל מגמתם של בני העלייה היא כלפי מעלה בלבד, בלא שום מעורבות של רציית ה'אני', ולו גם ה'אני' של הנפש האלוקית. ושני ההסברים אינם אלא שתי נקודות (שונות במהות) המגיעות לתמצית אחת.

כִּי עַל יְדֵי הַבֵּירוּרִים שֶׁמְּבָרְרִים מִנּוֹגַהּ.

כִּי עַל יְדֵי הַבֵּירוּרִים שֶׁמְּבָרְרִים מִנּוֹגַהּ. עבודת ה' של האדם בעולם היא בעיקרה הבירור הטוב שבקליפת נוגה והעלאתה לקדושה. המצוות נעשות בתוך התחום של קליפת נוגה, בתחום החולין, והן המגלות בו את הקדושה, מבררות אותה ומעלות אותה מקליפת נוגה למעלה אל מקורה. וכפי שעושים בחפץ של מצווה – בטלית, בשופר או בלולב – עושה האדם גם בגופו ונפשו הבהמית, שהוא יכול להעלותם לקדושה.

מַעֲלִים מַיִין נוּקְבִין וְ נַעֲשִׂים יִחוּדִים עֶלְיוֹנִים לְהוֹרִיד מַיִין דְּכוּרִין.

מַעֲלִים מַיִין נוּקְבִין וְעל ידי זה נַעֲשִׂים יִחוּדִים עֶלְיוֹנִים לְהוֹרִיד מַיִין דְּכוּרִין. החלוקה הראשונית והכוללת ביותר של המציאות היא בין מעלה ומטה. חלוקה זו מופיעה כבר בשלב הראשוני של בריאת העולם, ביום השני לבריאה, כחלוקה בין מים עליונים למים תחתונים. המים העליונים הם חלק ההוויה של מעלה, והם הנקראים 'מיין דכורין' (מים זכרים), המים שנותנים. והמים התחתונים הם חלק ההוויה של מטה, המציאות שבעולמות, והם נקראים 'מיין נוקבין', המים שבבחינת הנקבה, המים שמקבלים. בריאת העולם היא החציצה ביניהם, חיי העולם הם ההשפעה של אלה באלה, ותכלית קיום העולם היא האחדות השלמה ביניהם. ואולם כדי שהמים הדכורין ישפיעו, כדי שהמים העליונים ירדו למטה, יש צורך תחילה שהמים התחתונים יעלו למעלה. כאשר המים הנוקבין עולים מלמטה, כאשר הם גואים לקראת המים של מעלה – אזי המים של מעלה נמשכים כלפי מטה להשפיע חיים לעולם, להשפיע אלוקות, עד לאחדות הגמורה. במובן זה, הבירור שעושה האדם בעולם התחתון, בשעה שהוא לוקח פיסה של עולם ומגלה בתוכה את הקדושה – היא היא ההעלאה של המים התחתונים. באותה שעה מבזיק זיק, משתחרר ניצוץ, שעולה למעלה אל מקור הקדושה.

שֶׁהֵם הֵם מֵימֵי הַחֲסָדִים שֶׁבְּכָל מִצְוָה וּמִצְוָה מֵרְמָ"ח מִצְוֹת עֲשֵׂה שֶׁכּוּּלָּן הֵן בְּחִינַת חֲסָדִים וּמַיִין דְּכוּרִין, דְּהַיְינוּ הַמְשָׁכַת קְדוּשַּׁת אֱלֹהוּתוֹ יִתְבָּרַךְ מִלְמַעְלָה לְמַטָּה לְהִתְלַבֵּשׁ בַּתַּחְתּוֹנִים כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר]:

וכאשר עולים המים התחתונים "ונעשים ייחודים עליונים", לאמור, שהם מתייחדים במים העליונים – אזי יורדים ומשפיעים המים העליונים, ה'מים הדכורין', שֶׁהֵם הֵם מֵימֵי הַחֲסָדִים שֶׁבְּכָל מִצְוָה וּמִצְוָה מֵרְמָ"ח מִצְוֹת עֲשֵׂה שֶׁכּוּּלָּן הֵן בְּחִינַת חֲסָדִים וּמַיִין דְּכוּרִין, דְּהַיְינוּ הַמְשָׁכַת קְדוּשַּׁת אֱלֹהוּתוֹ יִתְבָּרַךְ מִלְמַעְלָה לְמַטָּה לְהִתְלַבֵּשׁ בַּתַּחְתּוֹנִים כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר]: למצווה יש שני חלקים: החלק הראשון הוא העלאת הקדושה מלמטה למעלה, והיא באופן כולל מאוד, "העלאת מים נוקבין". אבל, העלאה זו אינה מסתכמת רק במעשה הסובייקטיבי של העולם התחתון, שמתעלה ועומד כביכול על בהונותיו, מתמתח כלפי מעלה, שכן להעלאה זו יש גם תשובה, מעין מענה מלמעלה, שהיא ההשפעה, 'מים דכורין', השפע האלוקי היורד מלמעלה למטה.

כמבואר במקומות אחרים, תמצית המצווה היא ה"צוותא" עם האלוקי, ההשתתפות של האדם והאלוקי בדבר אחד – והיא המצווה. המצווה אינה רק העלאת המציאות של מטה, אלא היא גם הבזק של מעלה שבו מתגלה כבוד ה' בתוך המציאות של מטה, ובאותה שעה מתקשרים המעלה והמטה ומתאחדים זה בזה. צירוף זה של הכוחות של מעלה ומטה הוא "ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה" שיש בכל מצווה, ובמובן זה כל מה שעושה אדם בתורה, בתפילה ובקיום המצוות הוא העלאת 'מים נוקבין' כדי שירדו 'מים דכורין'. זוהי התנועה שנקראת במקומות אחרים "באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא", שעל ידי התעוררות של מטה מתגלה התעוררות של מעלה.

חלק ההתרוממות של מטה הוא היצירה של הכלי, לאמור של הרצון, של תשוקת המים התחתונים המגיעים לידי תודעה ואומרים: "רצוננו להתחבר למעלה!" ואז באה הזרימה והשקיעה של המים העליונים, הבאים מלמעלה-מעלה ויורדים ומתקשרים במים של מטה – וזוהי שלמות המצווה. כל מצווה היא גילוי של האלוקי, הבזק של האלוקי בתוך העולם. מעשה המצווה הכין את הכלי, והאלוקי מאיר וזורח ופוסע בתוכו.

אם כן, שני הצדדים שבהיות הצדיק "בן עלייה" – שהוא מעלה את המציאות התחתונה, ושאין הוא עוסק בהוויית עצמו אלא רק בהוויות של מעלה "בייחוד קוב"ה ושכינתיה" – אינם מנוגדים, אלא שני צדדים של מהות אחת. עיסוקו של הצדיק בעולם הזה, תהליך המהפך שהוא יוצר במציאות, הוא עצמו המעשה של "ייחוד קוב"ה ושכינתיה". בגלל שלמות עבודתו של הצדיק בעולם – היא ממילא עבודה לצורך מעלה ולא לצורך מטה. עבודת ה' של אדם אחר, שאינו הצדיק הגמור, היא כביכול נטישה של העולם ובריחה אל האלוקי. הוא נוטל עימו חפצים מהעולם ובורח מתוכו. לעומתו, הצדיק הגמור הוא זה שלעולם אינו בורח מהעולם, שכן הוא לוקח את כל כולו של העולם – ומעלה אותו אל הקדושה. אין הוא מסתפק בזה ש"את נפשי הצלתי", אלא מעלה הוא עימו כל דבר שהוא נוגע בו, שכל מעשה שהוא עושה הופך לקדושה.

פרק זה עסק במדרגות הצדיק – הצדיק שאינו גמור והצדיק הגמור. כפי שייאמר בהמשך, מדרגות אלו, גם של הצדיק שאינו גמור, הן מדרגות שכנראה אינן ניתנות להשגת כל אדם, בכל מאמץ שהוא. אם אדם לא נולד עם היכולת המיוחדת להגיע להיפוך כל כוחותיו לקדושה – אין כל דרך שהוא יוכל להגיע לזה. ואף על פי כן, כדרכו במקומות רבים, עוסק הספר גם בדרגות אלו. טעם אחד הוא כדי לפרוס את התמונה הגדולה, כדי שיוכל כל אדם לקבוע הערכה נכונה יותר של מהות עצמו ומקומו. כי כאשר ידע את מהות הצדיק, ידע גם שאין זה מקומו, וידע שמקומו שלו (הבינוני) הוא מקומו שהוא צריך להיות בו, שאינו פחות חשוב וחיוני מזה של הצדיק. וטעם נוסף הוא, שגם אם אין רוב בני האדם יכולים להגיע בשלמות למדרגת הצדיק, הם יכולים מפעם לפעם לחוות ולעשות דברים שהם דומים, שהם בזעיר אנפין כעין מה שעושה ומרגיש הצדיק. בשום אופן אין חוויה של צדיק הופכת את האדם לצדיק, וכאמור חשוב מאוד שידע שאינו צדיק, אבל גם חשוב שיהיו לו מושגים ומילים להגדיר את מה שקורה לצדיק, ומה שקורה לפעמים גם לו, כדי שיוכל להתייחס לזה נכון, וגם להמשיך ולהגביר את החוויה הטובה ואת הכוחות שהוא יכול לקבל מזה.