דוד זמירות קרית להו

דוד זמירות קרית להו

"הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ" , אֲפִילּוּ מֵאָה פְּעָמִים .

"הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ" (ויקרא יט,יז) , אֲפִילּוּ מֵאָה פְּעָמִים (בבא מציעא לא,א) . יש מצווה של תוכחה בתורה, שכאשר רואה בחברו דבר שאינו הגון צריך להוכיחו. וכמו לגבי עוד מצוות (השבת אבדה ושילוח הקן) שואל התלמוד: עד כמה? והתשובה היא — "אפילו מאה פעמים", דהיינו בלי גבול. זו מצווה שעל האדם לעשות ולא על הדבר עצמו שייעשה, ולכן אין לה גבול, ואף שנראה לו שהוא חוזר שוב ושוב בלי טעם על אותו הדבר, אין זה משנה אם זו הפעם הראשונה או הפעם המאה. בייחוד נכון הדבר במצוות התוכחה, שיש משמעות לדבר מעבר לכך שאין מוותרים ואין שמים גבול למצווה, שכן בזה מראים שאין מוותרים על האדם האחר.

וְלָזֹאת לֹא אוּכַל לְהִתְאַפֵּק וּלְהַחֲרִישׁ מִלִּזְעוֹק עוֹד בְּקוֹל עַנּוֹת חֲלוּשָׁה.

וְלָזֹאת לֹא אוּכַל לְהִתְאַפֵּק וּלְהַחֲרִישׁ מִלִּזְעוֹק עוֹד בְּקוֹל עַנּוֹת חֲלוּשָׁה. הביטוי "קול ענות חלושה", המובא מדברי משה ברדתו מן ההר על הקול שהוא שומע ממעשה העגל (שמות לב,יח), משמעו כפי שמפרש רש"י: כקול העם הנסים במלחמה; כלומר קול של שבר, של זעקה וייאוש. בלשון קשה זו משתמש כאן אדמו"ר הזקן כדי להביע את תחושת המשבר שהוא מרגיש לגבי הדברים, אחר שכבר דיבר והוכיח אותם על זאת פעמים רבות ולא הועיל, וכבר אין הוא יודע מה לומר עוד. והמסר הוא שלמרות זאת, כיוון שהדברים הם כל כך חשובים וכל כך חמורים, אין הוא יכול להתאפק מלאומרם שוב.

בְּמָטוּתָא מִינַּיְיכוּ בְּרַחֲמִין נְפִישִׁין חוּסוּ נָא עַל נַפְשׁוֹתֵיכֶם, וְהִשָּׁמְרוּ וְהִזָּהֲרוּ מְאֹד מְאֹד עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה שֶׁבַּלֵּב זוֹ תְּפִלָּה בְּכַוָּונָה.

בְּמָטוּתָא מִינַּיְיכוּ בְּרַחֲמִין נְפִישִׁין (בבקשה מכם ברחמים רבים) חוּסוּ נָא עַל נַפְשׁוֹתֵיכֶם, שדברים אלה הם ענייני נפשות, סכנה קיומית ממש, אם לא ישמעו לו. וְהִשָּׁמְרוּ וְהִזָּהֲרוּ מְאֹד מְאֹד עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה שֶׁבַּלֵּב זוֹ תְּפִלָּה בְּכַוָּונָה. יש כאן אזהרה יוצאת מן הכלל בחומרתה, לשמור ולהיזהר מאוד מאוד הן בלימוד התורה והן בעבודה שבלב, היא התפילה בכוונה. כפי הנראה בהמשך הדברים, אזהרה חמורה זו נוגעת דווקא לעבודת הציבור; ללימוד תורה ברבים ולתפילה בציבור. חשיבותה וכוחה של עבודת הציבור רבים ועצומים לאין ערוך מכוחו של כל יחיד שהוא. ויחד עם זה, היחיד שבתוך הציבור אינו מודע בדרך כלל לעוצמת הדברים שהוא, כחלק מהציבור, עוסק בהם. נכון, בציבור כל יחיד הוא רק חלק קטן, אבל חלק שאי אפשר בלעדיו, חלק שאם אינו מתפקד הוא יפריע וישבש את עבודת הציבור כולו. מה גם שעבודת הציבור, המניין, איננה רק אוסף עבודתם של הפרטים; הציבור יחד מגלה את בחינת המקיף שמעבר לממדים ולכלים של כל הפרטים. ולכן דווקא לגבי עבודת הציבור יש צורך באזהרות ושמירות יתרות.

תחילה ידבר על התפילה ובהמשך גם על התורה בציבור: בכל המצוות יש להישמר ולהיזהר, ואולם מקובל היה, כבר מדורות ראשונים, שבכל הנוגע לתפילה בציבור, להתפלל יחד ושלא לדבר ולא להפריע לתפילה בציבור — יש להיזהר ביתר שאת. ויש בדברים אלה במיוחד סכנה מוחשית ומיידית.הדרישות לגבי התפילה בציבור הן דרישות מינימום. אין הוא פונה אל יחידי סגולה, לעודדם לעשות יותר, אלא אל כלל ישראל, שלא לרדת ממה שהם יכולים ומחויבים לעשות.

לְהַתְחִיל כּוּלָּם יַחַד כְּאֶחָד, מִלָּה בְּמִלָּה

לְהַתְחִיל כּוּלָּם יַחַד כְּאֶחָד, וגם להמשיך במידת האפשר בכל התפילה, לומר מִלָּה בְּמִלָּה עם שליח הציבור.

וְלֹא זֶה בְּכֹה וְזֶה בְּכֹה, וְזֶה דֹּומֵם, וְזֶה מְשִׂיחַ שִׂיחָה בְּטֵילָה, ה' יִשְׁמְרֵנוּ.

וְלֹא זֶה בְּכֹה וְזֶה בְּכֹה, וְזֶה דֹּומֵם, שאינו מתפלל, וְזֶה לא רק שאינו מתפלל אלא מְשִׂיחַ שִׂיחָה בְּטֵילָה, ומפריע לאלה שמתפללים. ועל זה בייחוד הוא מוסיף: ה' יִשְׁמְרֵנוּ.

וְעִיקַּר הַסִּיבָּה וּגְרָמָא בִּנְזָקִין הוּא מֵהַיּוֹרְדִים לִפְנֵי הַתֵּיבָה, שֶׁהוּא הֶפְקֵר לְכָל הָרוֹצֶה לִפְשׁוֹט רַגְלָיו הַחוֹטֵף אֶפְרָתִי.

וְעִיקַּר הַסִּיבָּה וּגְרָמָא בִּנְזָקִין (הגורם את הנזק) שאין מתפללים יחד וכו', הוּא מֵהַיּוֹרְדִים לִפְנֵי הַתֵּיבָה, בגלל שליחי הציבור, שאינם ראויים ואינם מקובלים על הציבור. שֶׁהוּא הֶפְקֵר לְכָל הָרוֹצֶה לִפְשׁוֹט רַגְלָיו הַחוֹטֵף אֶפְרָתִי. במובן שכל 'החוטף' את עמוד התפילה, להיות שליח ציבור, חושב עצמו יחסן — 'אפרתי'.

אוֹ מֵחֲמַת שֶׁאֵין גַּם אֶחָד רוֹצֶה וכו'.

אוֹ מֵחֲמַת שֶׁאֵין גַּם אֶחָד רוֹצֶה וכו'. כיוון שהמתאים אינו רוצה לגשת, ניגש מי שאינו מתאים.

וְאִי לָזֹאת, זֹאת הָעֵצָה הַיְּעוּצָה וְתַקָּנָה קְבוּעָה, חוֹק וְלֹא יַעֲבוֹר עוֹד חַס וְשָׁלוֹם, דְּהַיְינוּ לִבְחוֹר אֲנָשִׁים קְבוּעִים הָרְאוּיִם לָזֶה.

וְאִי לָזֹאת, זֹאת הָעֵצָה הַיְּעוּצָה וְתַקָּנָה קְבוּעָה, חוֹק וְלֹא יַעֲבוֹר עוֹד חַס וְשָׁלוֹם, דְּהַיְינוּ לִבְחוֹר אֲנָשִׁים קְבוּעִים הָרְאוּיִם לָזֶה. הפתרון מתחיל בבחירת האנשים המתאימים, שיהיו הם בלבד יורדים בקביעות לפני התיבה.

עַל פִּי הַגּוֹרָל אוֹ בְּרִיצּוּי רוֹב הַמִּנְיָן.

עַל פִּי הַגּוֹרָל אוֹ בְּרִיצּוּי רוֹב הַמִּנְיָן. הקביעות, כלומר הסדר מתי יתפלל כל אחד מאלה, יהיה על פי הגורל. הגורל הוא קביעה שאי אפשר להתווכח אתה, שכן אין היא תלויה בדעתו וברצונו של פלוני, ולכן היא מחייבת כל אחד בשווה. אפשרות אחרת, העדיפה לכתחילה, היא כשרוב הקהל רוצים אחד מהם דווקא.

דְּהַיְינוּ, שֶׁמִּתְפַּלְּלִים מִלָּה בְּמִלָּה, בְּדֶרֶךְ הַמִּיצּוּעַ, בְּקוֹל רָם, וְלֹא מַאֲרִיכִים יוֹתֵר מִדַּאי, וְלֹא מְקַצְּרִים וְחוֹטְפִים חַס וְשָׁלוֹם

דְּהַיְינוּ, מי הם אלה הראויים להתפלל: אלה שֶׁמִּתְפַּלְּלִים מִלָּה בְּמִלָּה, שיודעים כיצד לבטא ומבטאים כל מילה בפני עצמה, בְּדֶרֶךְ הַמִּיצּוּעַ, הממוצעת. בְּקוֹל רָם, שישמעו הציבור ויוכלו להתפלל כולם יחד. וְלֹא מַאֲרִיכִים יוֹתֵר מִדַּאי, יותר משרוב הציבור יכולים להתעכב ולהתכוון, וְלֹא מְקַצְּרִים וְחוֹטְפִים חַס וְשָׁלוֹם את המילים, אלא באופן שיבטאו וישמעו כל מילה ומילה.

וַעֲלֵיהֶם, מוּטָל חוֹבָה לֵירֵד לִפְנֵי הַתֵּיבָה, כָּל אֶחָד וְאֶחָד בְּיוֹמוֹ אֲשֶׁר יַגִּיעַ לוֹ, וְלֶאֱסוֹף אֵלָיו סָבִיב סָמוּךְ כָּל הַמִּתְפַּלְּלִים, בְּקוֹל קְצָת עַל כָּל פָּנִים וְלֹא בְּלַחַשׁ וְלֹא חוֹטְפִים חַס וְשָׁלוֹם.

וַעֲלֵיהֶם, שליחי הציבור שנבחרו על ידי רוב הקהל, או על פי הגורל, מוּטָל חוֹבָה לֵירֵד לִפְנֵי הַתֵּיבָה, כָּל אֶחָד וְאֶחָד בְּיוֹמוֹ אֲשֶׁר יַגִּיעַ לוֹ, וְלֶאֱסוֹף אֵלָיו סָבִיב סָמוּךְ כָּל הַמִּתְפַּלְּלִים, שמקבלים עליהם להתפלל עימו, בְּקוֹל קְצָת עַל כָּל פָּנִים וְלֹא בְּלַחַשׁ וְלֹא חוֹטְפִים חַס וְשָׁלוֹם. שכאמור, עיקר תפקידו של שליח הציבור הוא לדאוג שהציבור יאמרו יחד את התפילה.

וְכַמְבוֹאָר בְּתַקָּנוֹת יְשָׁנוֹת בְּכַמָּה עֲיָירוֹת. וְעַתָּה בָּאתִי לְחַדְּשָׁן וּלְחַזְּקָן וּלְאַמְּצָן בַּל יִמּוֹטוּ עוֹד לְעוֹלָם חַס וְשָׁלוֹם.

וְכַמְבוֹאָר בְּתַקָּנוֹת יְשָׁנוֹת בְּכַמָּה עֲיָירוֹת. וְעַתָּה בָּאתִי לְחַדְּשָׁן וּלְחַזְּקָן וּלְאַמְּצָן בַּל יִמּוֹטוּ עוֹד לְעוֹלָם חַס וְשָׁלוֹם. כפי הנראה כבר מתחילת האיגרת הדברים אינם חדשים; הוא אמר וחזר ואמר אותם במקומות ובזמנים שונים, ובכמה עיירות אף מצויים הדברים כתקנות כתובות ומחייבות, ועתה באיגרת זו אין הוא בא אלא לחדש ולחזק את אותן תקנות ישנות.

( גְּוַואלְד גְּוַואלְד)

(בִּכְתַב יָד: גְּוַואלְד גְּוַואלְד) באיגרת זו, שכתב אדמו"ר הזקן בכתב ידו, הוא מוסיף בלשון הדיבור, ביידיש, קריאה שבאה היישר מליבו: "גוואלד גוואלד". ביטוי כזה, שאין לו תרגום מספיק בעברית (קריאת בהלה, כמו: אבוי! הצילו!), שלא נמצא דוגמתו בשום מקום אחר בתניא, מורה עד כמה נוגע לו עניין זה של התפילה בציבור והתפילה בכלל.

עַד מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ .

עַד מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ (שמות י,ז) . המוקש הוא התפילה בציבור שאינה כפי שצריכה להיות, כולם יחד בדיבור ובכוונה ואין מדברים ואין מפריעים חס ושלום.

וְלֹא דַּי לָנוּ בְּכָל הַתּוֹכֵחוֹת וְהַצָּרוֹת שֶׁעָבְרוּ עָלֵינוּ ה' יִשְׁמְרֵנוּ.

וְלֹא דַּי לָנוּ בְּכָל הַתּוֹכֵחוֹת וְהַצָּרוֹת שֶׁעָבְרוּ עָלֵינוּ ה' יִשְׁמְרֵנוּ. כאמור מקובל היה שהצרות בגשמיות שעוברות על עם ישראל, דברים נוראים שאין הוא רוצה לפרטם אלא אומר רק "ה' ישמרנו", מגיעות במידה רבה בשל קלקול זה של התפילה בציבור.

וִינַחֲמֵנוּ בְּכִפְלַיִם לְתוּשִׁיָּה, וִיטַהֵר לִבֵּנוּ לְעָבְדוֹ בֶּאֱמֶת.

אחר הדברים הקשים שאמר הוא מסיים בדברי נחמה ועידוד: וִינַחֲמֵנוּ בְּכִפְלַיִם לְתוּשִׁיָּה, וִיטַהֵר לִבֵּנוּ לְעָבְדוֹ בעבודה שבלב, היא התפילה, בֶּאֱמֶת. כי כדי שהתפילה תהיה באמת צריך סיוע משמיים. אנחנו עובדים, עושים מה שביכולתנו; אבל כדי שיהיה הדיבור אמיתי, מתאים ומחובר לרצונו העליון, בבחינה זו של "ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך" — צריך טהרה מלמעלה. וזה המענה האמיתי ביותר של הקב"ה לתפילתנו.

חִזְּקוּ וְאִמְּצוּ לְבַבְכֶם כָּל הַמְיַיחֲלִים לה' .

חִזְּקוּ וְאִמְּצוּ לְבַבְכֶם כָּל הַמְיַיחֲלִים לה' (על פי תהלים לא,כה) . בשביל התפילה הזו צריך קודם כול לעבוד, כי התפילה מתחילה תמיד מלמטה, מהיכן שהאדם נמצא, ועל זה הוא אומר "חזקו ואמצו לבבכם". ועל התשובה של הקב"ה צריך לייחל, לקוות לישועתו, שכן אחרי כל מה שאנו עושים ואומרים ומשתדלים — עדיין אין זה בערכו של מה שאנו מייחלים לו, שהוא בחסד ה' בלבד.

עד כאן חלקה הראשון של האיגרת, בנושא התפילה. מכאן מתחיל חלקה השני, הנוגע ללימוד התורה. אף זו פנייה אל הציבור ולא ליחידים, כדרישה וכעבודה של הציבור כולו דווקא.

גַּם, לִגְמוֹר כָּל הַשַּׁ"ס בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה וּבְכָל עִיר וָעִיר.

גַּם, אף זו מהתוכחה, אף כי לא באותה חריפות, לִגְמוֹר כָּל הַשַּׁ"ס בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה וּבְכָל עִיר וָעִיר. כמו בתפילה כך גם בלימוד התורה ישנה מעלה וערך מוסף ללימוד התורה של הציבור. שלא כתפילה בציבור, ללימוד התורה בציבור אין מסגרת קבועה (בהלכה ובמנהג) שצריך לשמור ולהיזהר בה, אלא יש צורך ליצור מסגרות כאלה ואחר כך לשמור עליהם. הרעיון של אדמו"ר הזקן הוא ליצור מסגרת שתאחד זמן, מקום ואנשים בלימוד משותף (רעיונות מעין זה מיושמים בימינו כמעט בכל מקום, בנושאים שונים; לימוד ש"ס, תנ"ך, רמב"ם, זהר ועוד). מסגרת כזו היא "לגמור כל הש"ס בכל שנה ושנה ובכל עיר ועיר".

לְחַלֵּק הַמַּסֶּכְתּוֹת עַל פִּי הַגּוֹרָל אוֹ בְּרָצוֹן.

הצעתו היא: לְחַלֵּק הַמַּסֶּכְתּוֹת עַל פִּי הַגּוֹרָל אוֹ בְּרָצוֹן. באותה לשון שדיבר לעיל על שליחי הציבור לתפילה הוא מדבר גם כאן. כדי שעבודת הציבור בכלל תצלח צריך לארגן את הפרטים בסדר קבוע, שאינו תלוי ברצונם או אי רצונם המשתנים בכל עת. ולכן הוא מציע שיהיה הסדר על פי הגורל, שכן בסדר זה אין מקום להעדפות או למניעות האישיות שיש לכל אחד. בפני הגורל כולם שווים וכולם מחויבים באותה מידה, ולכן זו מסגרת נאותה לעבודת הכלל. והוא מוסיף גם "או ברצון", כי בוודאי אין למנוע ממי שיש לו העדפה אישית ללמוד מסכת מסוימת. במקום שרצונו וליבו של אדם מושך אותו, שם תהיה לו חיות רבה יותר, ובוודאי גם יצליח יותר.

וְעִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מִנְיָנִים הַרְבֵּה יִגְמְרוּ בְּכָל מִנְיָן וּמִנְיָן.

וְעִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מִנְיָנִים הַרְבֵּה יִגְמְרוּ בְּכָל מִנְיָן וּמִנְיָן. לא רק הכלל חשוב, שיילמד הש"ס כולו באותו מקום, אלא גם הפרט חשוב. חשוב שכל אדם ילמד מסכת אחת בשנה, על כל פנים. ולכן במקום שיש בו ציבור גדול אין אומרים שיוציאו חלק מהציבור את הציבור כולו ידי חובתו, אלא יחלקו את הש"ס חלוקות רבות, עד שכל אחד יזכה לחלקו במסכת אחת.

וְאִם אֵיזֶה מִנְיָן קָטָן מֵהָכִיל, יְצָרְפוּ אֲלֵיהֶם אֲנָשִׁים מֵאֵיזֶה מִנְיָן גָּדוֹל, בְּבַל יְשׁוּנֶּה חֹק וְלֹא יַעֲבוֹר.

וְאִם אֵיזֶה מִנְיָן קָטָן מֵהָכִיל, שאין מספיק אנשים לחלק ביניהם את הש"ס כולו, יְצָרְפוּ אֲלֵיהֶם אֲנָשִׁים מֵאֵיזֶה מִנְיָן גָּדוֹל, בְּבַל יְשׁוּנֶּה חֹק וְלֹא יַעֲבוֹר. העיקר שילמד כל אחד חלק כלשהו מהש"ס הנלמד כולו.

ועוד דרישה מלומדי הש"ס:

וְכָל אֶחָד וְאֶחָד מֵהַלּוֹמְדִים הנ"ל יִגְמוֹר לְעַצְמוֹ בְּכָל שָׁבוּעַ הַתְּמַנְיָא אַפֵּי שֶׁבַּתְּהִלִּים קי"ט.

וְכָל אֶחָד וְאֶחָד מֵהַלּוֹמְדִים הנ"ל יִגְמוֹר לְעַצְמוֹ בְּכָל שָׁבוּעַ הַתְּמַנְיָא אַפֵּי (שמונה הפנים) שֶׁבַּתְּהִלִּים פרק קי"ט. פרק זה, שהוא המזמור הגדול ביותר בתהלים (ובמקרא בכלל), בנוי בסדר של אל"ף בי"ת כפול שמונה, כלומר שמונה פסוקים שמתחילים באל"ף, שמונה בבי"ת, וכן בכל האל"ף בי"ת. מזמור גדול זה הוא כולו שבח לתורה, המכונה שם בכל שבח אפשרי — חוקיך, עדותיך, מצוותיך, אמרותיך, משפטיך, פיקודיך ועוד. וכל זה בשמונה פסוקים, שמונה פנים, של כל אות מאותיות האל"ף בי"ת. כשאדם מתבונן בזה, במרחב 'שמונה הפנים' של שבח התורה שבכל אות, הוא לא רק נזכר אלא הוא מרגיש ממש, כמי שרואה לפניו, את נותן התורה בעצמו כאשר הוא עוסק בתורה. את ה'שמונה פנים' מבקש אדמו"ר הזקן מכל אחד לגמור בעצמו. כי הקשר הזה של התורה אל נותן התורה צריך להיות בשלמות אצל כל אחד. לא רק כחלק מהציבור אלא לעצמו, בצינור האישי שלו, ב'שיעור' שלו — שייגע וייכנס אל תוך פנימיות נקודת ליבו שלו. בנקודה הזו אין אדם יכול לשתף אדם אחר, לקבל או לתת; כאן, בינו לבין עצמו, הוא צריך לגמור את כל ה'תמניא אפי'.

אפשר לומר שבבקשה זו לומר את פרק קיט קושר אדמו"ר הזקן את לימוד הש"ס אל התפילה שדובר בה בתחילת האיגרת. ומכאן שאין אלה שני דברים שיוצא לו לדבר עליהם באיגרת אחת, אלא דבר אחד, קו מסוים מאוד שבו מנהיג אדמו"ר הזקן את חסידיו. והקו הזה ממשיך, כפי שנראה, אף לחלקה השלישי של האיגרת.

וְלִהְיוֹת מֵחֲמַת חֲלִישׁוּת הַדּוֹר אֵין כֹּחַ בְּכָל אֶחָד וְאֶחָד לְהִתְעַנּוֹת כָּרָאוּי לוֹ.

וְלִהְיוֹת מֵחֲמַת חֲלִישׁוּת הַדּוֹר אֵין כֹּחַ בְּכָל אֶחָד וְאֶחָד לְהִתְעַנּוֹת כָּרָאוּי לוֹ. לכאורה נראה כאילו בא משפט זה בהמשך לכמה משפטים שחסרים לנו. אך בין שחסרים ובין שלא, אנו אמורים לדעת להשלים את החסר. נראה שהמאמר הזה, הבא בסיומו של ספר התניא, מביא בחשבון שכבר למדנו את החלקים הקודמים. ואכן, באגרת התשובה (פרק ג) נמצא הרקע למשפט זה, שממנו אפשר על כל פנים להבין על מה הוא מדבר כאן. באגרת התשובה שם מדובר על כפרת העוונות שעל ידי תעניות, ועל חלישות הדורות האחרונים שאינם יכולים להתענות כמניין התעניות שבתיקוני התשובה של האר"י ז"ל. שם נאמר, שמשום כך יש להרבות היום בצדקה שהיא כנגד התענית; ואילו כאן הוא לוקח את אותם דברים עצמם לכיוון אחר. "חלישות הדור", יותר משהיא חלישות הגוף היא חלישות הנפש. השאלה על התענית אינה רק על מה שיקרה לגוף, אלא בעיקר על היחס הנפשי אל התענית. ברור שהתענית היום קשה יותר; אנשים רגילים לאכול יותר, כמה פעמים ביום וגם בין הארוחות, והתלות הנפשית באוכל רבה יותר. אדם שאינו אוכל כמה שעות בקושי מצליח לחשוב על דבר אחר מלבד אוכל; ויום של תענית שאדם אינו מצליח לעשות בו שום דבר מועיל, לא בגשם ולא ברוח, נזקו גדול משכר התענית. ועוד, שאם הוא מצליח להתענות הוא מרגיש כל כך טוב עם עצמו, שמוטב היה שלא יתענה כלל.

לְזֹאת עֵצָה הַיְּעוּצָה כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל כֹּל הַשּׁוֹמֵר שַׁבָּת כְּהִלְכָתוֹ מוֹחֲלִין לוֹ עַל כָּל עֲווֹנוֹתָיו.

לְזֹאת עֵצָה הַיְּעוּצָה כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל (שבת קיח,ב): כֹּל הַשּׁוֹמֵר שַׁבָּת כְּהִלְכָתוֹ מוֹחֲלִין לוֹ עַל כָּל עֲווֹנוֹתָיו. מהו הקשר שבין השבת והתשובה? מלבד קשר האותיות, 'שבת' ו'תשב', יש ביניהן גם קשר ענייני. התשובה היא השיבה והחזרה של מי שהתרחק אל שורשו, אל היכן שהוא שייך מתחילה. והשבת אף היא, בפנימיותה, עליית כל הדברים בחזרה אל שורשם, כפי שהיו קודם שנבראו, ושיבתם אל מי שברא אותם. ולכן השומר שבת כהלכתו מגיע, כמו בתשובה, אל שורש המציאות שלו, למעלה ממערך החוקים וההגדרות המרכיבים את העולם שהוא נמצא בו, ושם יכולה להיות לו גם מחילה על עוונותיו. אמנם הוא עשה מה שעשה, אבל כשהוא נמצא למעלה מגדרי הסיבתיות של העולם שבו עשה את המעשה, יכול להיות שלא יהיה מחויב עוד בתוצאות המעשה שעשה.

כְּהִלְכָתוֹ דַּיְיקָא.

כְּהִלְכָתוֹ דַּיְיקָא. כדי להיות עם הקב"ה לבד, בלי שום חציצת דבר אחר, צריך להיות בתוך השבת בכל השלמות, ופירושו של דבר שמירת השבת כהלכתה. כי מי שבהלכה אחת אינו שומר את השבת, הרי זה כאילו איבר אחד — יד או רגל או אוזן — לא נכנס אל תוך השבת להיות שם עם הקב"ה, אלא נשאר בחוץ, נפרד.

לָכֵן מוּטָל עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד לִהְיוֹת בָּקִי בְּהִלְכְתָא רַבָּתִי לְשַׁבְּתָא .

לָכֵן מוּטָל עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד לִהְיוֹת בָּקִי בְּהִלְכְתָא רַבָּתִי לְשַׁבְּתָא (בהלכה הָרַבָּה, הגדולה, של השבת) . הלכות שבת הן מצד אחד חמורות מאוד: המחלל שבת במזיד ועדים דינו סקילה; ומצד שני הן מן ההלכות המצויות ביותר, שכן פעם בשבעה ימים יש יום שלם שהוא שבת. וכל מה שאדם עושה במשך יום השבת — אוכל, הולך, מדבר — עליו לדעת אם הוא מותר או אסור. מסופר על רבי בונם מפשיסחא שאמר: "כשהייתי נער ועמדתי על דעתי, כשישבתי בשבת יראתי לעמוד, וכשעמדתי יראתי לשבת — אולי יש בזה חילול שבת! לכן, לשם הצלת נפשי, הייתי צריך ללמוד הלכות שבת".

וְגַם יִזָּהֵר מְאֹד שֶׁלֹּא לָשׂוּחַ שׁוּם שִׂיחָה בְּטֵילָה חַס וְשָׁלוֹם.

וְגַם יִזָּהֵר מְאֹד שֶׁלֹּא לָשׂוּחַ שׁוּם שִׂיחָה בְּטֵילָה חַס וְשָׁלוֹם. מדברי נביאים למדו שיש איסור גם על הדיבור בשבת, כמו שכתוב: "ממצוא חפצך ודבֵּר דָבָר" (ישעיה נח,יג),17 שאין לדבר בשבת דיבור שהוא 'חפצך', שאינו מעניין השבת ומענייני שמיים. ונאמר כאן, שכדי שתהיה השבת מכפרת עוון צריך לשמור את השבת כהלכתה לא רק במעשה אלא גם בדיבור, וככל האפשר גם במחשבה, להיות מחובר עם הקב"ה בכל לבושי הנפש.

בִּהְיוֹת מוּדַעַת זֹאת לְיוֹדְעֵי חֵן כִּי בְּכָל הַמִּצְוֹת יֵשׁ פְּנִימִיּוּת וְחִיצוֹנִיּוּת.

בִּהְיוֹת מוּדַעַת זֹאת לְיוֹדְעֵי חֵן (חכמת נסתר), כִּי בְּכָל הַמִּצְוֹת יֵשׁ פְּנִימִיּוּת וְחִיצוֹנִיּוּת. חכמת הנסתר נקראת גם 'פנימיות התורה', כי הדבר הבסיסי ביותר שהיא מגלה הוא שיש פנימיות לתורה ולמצוות. ובפנימיות התורה נלמד שגם בשבת ישנה השכבה הגלויה, של המעשה במציאות החיצונית הגשמית, ויש שכבות פנימיות יותר של דיבור ומחשבה, שגם בהן מקיימים את השבת.

וְחִיצוֹנִית מֵהַשַּׁבָּת הוּא שְׁבִיתָה מֵעֲשִׂיָּה גַּשְׁמִיִּית, כְּמוֹ שֶׁשָּׁבַת ה' מֵעֲשׂוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ גַּשְׁמִיִּים.

וְחִיצוֹנִית מֵהַשַּׁבָּת הוּא שְׁבִיתָה מֵעֲשִׂיָּה גַּשְׁמִיִּית, חיצוניות השבת היא המוסברת בספרי ההלכה, מה הם המעשים שאין לעשותם בשבת, כְּמוֹ שֶׁשָּׁבַת ה' מֵעֲשׂוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ גַּשְׁמִיִּים. הכלל הוא שאנו צריכים להיות כמו הקב"ה. השבת של הקב"ה הייתה שביתה מבריאת השמיים והארץ הגשמיים, כמתואר בפרק ב בספר בראשית, וכך היא השבת שלנו — שאנו שובתים מאותם דברים. וכפי שאצל הקב"ה הייתה השביתה מבריאת העולם הנפרד ממנו, כביכול, כך אצלנו השביתה היא מכל מעשינו בעולם — יוצאים מהם וחוזרים אל הנפש עצמה. לא עושים דברים, גם לא מדברים וחושבים עליהם, ומתעלים להתייחס אל האלוקי בעצמו, כפי שהוא בשביתתו ממלאכת העולם.

וּפְנִימִית הַשַּׁבָּת.

וּפְנִימִית הַשַּׁבָּת. כיצד מקיימים את השבת בפנימיות, בדיבור ובמחשבה, במציאות העליונה שלמעלה מעולם המעשה הגשמי הזה? כמו בחיצוניות גם בפנימיות מחלקים בין 'עשה' ו'לא תעשה', בין מה שיש לעשות ובין מה שיש להימנע מלעשותו בשבת. זוהי חלוקה שחז"ל מייחסים אותה לשני הכתובים שבעשרת הדיברות: "זכור את יום השבת" (שמות כ,ח) ו"שמור את יום השבת" (דברים ה,יב).

הִיא הַכַּוָּונָה בִּתְפִלַּת הַשַּׁבָּת וּבְתַלְמוּד תּוֹרָה לְדָבְקָה בה' אֶחָד.

ה'עשה' של פנימיות השבתהדבקות בה' אחד, כפי שהוא בעצמו ואין עוד מלבדו, היא השבת שלנו. השבת שלנו היא כמו שלו: להיות בעצמנו, לשבות מכל המעשים הפעולות והקשרים אל העולם האחר. ושם, כשאנחנו בעצמנו, בשורשנו — מעבר לכל המעשים והמחשבות והרגשות וההכרות — אנחנו אחד ממש איתו. ובפועל הוא מדבר על הכוונה; לאו דווקא אמירת התפילה או התורה, אלא הכוונה שבדברים. כמובן, כל עוד אנו חיים בעולם הזה איננו יכולים שלא לעשות דבר, שלא לחשוב ושלא להרגיש שום דבר; אבל אנחנו יכולים להגיע לכך שהמעשה או הדיבור שלנו לא יהיו עניין לעצמו, אלא רק מסגרת עבור הכוונה הטהורה, שהיא הדבקות בה' אחד. אנו מתפללים בשבת — במילים, מתוך סידור, בבית הכנסת וכו' — אבל אין זה אלא כלי בשביל כוונת הדבקות. ביטוי לזה הוא שבשבת לא מתפללים עבור ענייני עולם הזה, עבור רפואה ופרנסה וכו'; תפילת שמונה עשרה מקוצצת לשבע ברכות בלבד, העוסקות בשבח והודאה לה' ובעצם יום השבת. גם לימוד התורה בשבת אינו כמו לימוד התורה בחול, אלא הוא לימוד שנועד בעיקרו לדבקות בה' בלבד. זוהי אפוא הדרך לעשות את השבת בפנימיות: לחשוב ולהתכוון — לדבקה בה' אחד. הִיא הַכַּוָּונָה בִּתְפִלַּת הַשַּׁבָּת וּבְתַלְמוּד תּוֹרָה — לְדָבְקָה בה' אֶחָד. בחיצוניות, במעשה, מצוות השבת היא בעיקרה לא תעשה, שהרי המצווה היא לשבות כמו הקב"ה, ושביתה היא אי עשייה. מה עשה הקב"ה ביום השבת, מה הוא ברא? — לא כלום. וכך אנחנו ביום השבת — עד כמה שאפשר לא עושים דבר. זה — בחיצוניות; אבל בפנימיות השבת המצב הוא שונה. שהרי כפי שהקב"ה בעצמו לא ברא שמיים וארץ אבל היה בעצמו, כך אנחנו ביום השבת איננו עושים דבר, אבל אנחנו הווים — ואף ביתר שאת — את עצמנו: במחשבה, בכוונה להידבק בה' אחד.

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "שַׁבָּת לַה' אֱלֹקֶיךָ" .

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "שַׁבָּת לַה' אֱלֹקֶיךָ" (שמות כ,י) . שיום השבת של האדם, מעשיו דיבוריו ומחשבותיו, כל הווייתו ומציאותו ביום השבת, מתעלים מתוך העולם "לה' אלקיך". הדבר שייך כמובן לכוונה, שכן מעשי האדם בשבת הם כמעשי חול — באכילה ושתייה ושאר מעשיו — וההבדל בשבת הוא בכוונה שמתכוון באותם המעשים והדיבורים — "לה' אלקיך".

וְזוֹ הִיא בְּחִינַת "זָכוֹר

וְזוֹ הִיא בְּחִינַת "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" (שמות כ,ח). אכן בחיצוניות השבת יש ל'זכור' משמעות הלכתית מצומצמת, של הקידוש. ואולם בפנימיות השבת יש ל'זכור' משמעות רחבה הרבה יותר, של התכוונות בכל מעשיו ודיבוריו "לה' אלקיך".

וּבְחִינַת "שָׁמוֹר בִּפְנִימִיּוּת, הִיא הַשְּׁבִיתָה מִדִּיבּוּרִים גַּשְׁמִיִּים, כְּמוֹ שֶׁשָּׁבַת ה' מֵעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁנִּבְרְאוּ בָּהֶם שָׁמַיִם וָאָרֶץ גַּשְׁמִיִּים.

וּבְחִינַת "שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" (דברים ה,יא) בִּפְנִימִיּוּת, הִיא הַשְּׁבִיתָה מִדִּיבּוּרִים גַּשְׁמִיִּים, כְּמוֹ שֶׁשָּׁבַת ה' מֵעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁנִּבְרְאוּ בָּהֶם שָׁמַיִם וָאָרֶץ גַּשְׁמִיִּים. אם בחיצוניות השביתה היא שביתה ממעשה, הרי בפנימיות השביתה היא מדיבור; שלא לדבר בעניינו ובניינו של העולם, כפי ששביתתו של הקב"ה היא השביתה מהדיבור של עשרת המאמרות שבהם נברא העולם.

כִּי "זֶה לְעוּמַּת זֶה

כִּי "זֶה לְעוּמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים" (קהלת ז,יד).

איגרת זו עסקה בשלושה נושאים: התפילה בציבור, לימוד התורה ברבים, והשבת. בכל אלה יש שני צדדים — חיצוניות, ופנימיות שמתגלה מתוך החיצוניות. בתחילה בתפילה. לכאורה עוסקת האיגרת במסגרת החיצונית של התפילה בציבור: להתחיל כולם ביחד, להתפלל מילה במילה, לא לדבר בזמן התפילה, כיצד לבחור את שליח הציבור וכו'. אבל יש גם פנימיות, והיא מתגלה בהתבטאות בלתי רגילה של אדמו"ר הזקן לדברים שנוגעים לו כל כך. אין עוד לשון כזו בכל ספר התניא, אין זה 'מתאים' לאדמו"ר הזקן שלא יהיו לו מילים מסודרות למצב, ושיזעק בלשון הדיבור "גוואלד גוואלד". שכן בתוך המסגרת הפשוטה לכאורה, המובנת מאליה, של תפילת הציבור, נמצא התוכן הכי פנימי, הקשר העליון של ישראל והקב"ה, שלמעלה מהחכמה ולמעלה מהמילים. ועל זה הוא צועק ומתחנן למענם, כי בזה תלויים חייהם ממש. אחר כך התורה. גם כאן הוא עוסק בתורת הציבור. לא בעומק תורתם של בני עלייה, אלא במסגרת חיצונית כביכול של לימוד כלל הש"ס בכלל הציבור. אך גם כאן הוא חודר בדרישתו אל פנימיות הלימוד, שתהיה התורה לשמה, לשם התורה, להמשיך אור אין סוף לחכמת התורה. וכמו בתפילת הציבור גם כאן הוא מוציא זאת מהחיצוניות דווקא, מהתורה שלומדים הציבור, המבטאים יותר מכל יחיד את פנימיות מהות ישראל ופנימיות הקשר אל האלוקי בעצמו, הממשיך ומשפיע אפילו בתורה עצמה. ולבסוף השבת — שכל השומר שבת כהלכתו מוחלים לו על כל עוונותיו. גם כאן מדובר על מסגרת חיצונית של שמירת שבת כהלכתה, שרק כך תהיה בה מחילה לעוונותיו. ומוסיף שלזה לא די בשמירת השבת בחיצוניות, אלא צריך להיות שומר את השבת גם בפנימיות, בדיבור ובמחשבה — שישבתו מכל ענייני העולם וידבקו באלוקי. סימן קצר זה, החותם את ספר התניא, עסק בעיקרו בחיצוניות, כי את החותם שמים בחוץ. עם זאת חותם איננו רק מנעול; הוא שומר לא משום שאי אפשר לשבור אותו אלא משום שיראים לשבור אותו, משום שהחותָם מייצג את החותֵם עצמו. ואכן זה עניינו של מאמר זה: מאמר חיצוני המעיד על הפנימי שבפנימי שמצוי בו. ספר התניא נחשב לתורה שבכתב של תורת החסידות, ולכן הפנימי הזה, אם אפשר לנסות להצביע עליו, הוא נקודה פנימית בתפיסת החסידות בכלל. כאמור, הקו הפנימי העובר בכל חלקי המאמר הוא הקשר הפנימי שבין ישראל והקב"ה. ובחסידות בכלל, מה שעולה מתוך כל התורות והסיפורים וההנהגות הוא, שהחשוב לפני הקב"ה הוא היהודי עצמו; היהודי, שיכול להיות גדול שבגדולים ופשוט שבפשוטים, שכל התורה והמצוות שלו הם רק הרקע והלבושים הסובבים ומגדירים אותו. כי ייחודו של כל אחד מישראל אצל הקב"ה — וכך צריך להיות אצל כל אחד מאיתנו — הוא יקר מעבר לכל הגדרים כולם.

(Endnotes) 1 . "במטותא מינייכו" — לשון התלמוד בברכות לה,ב ועוד. "ברחמין נפישין" — על פי פיוט 'מחי ומסי' שבסליחות. 2 . על דרך משל, כמו המילה שמגלה משמעות נוספת שמעבר לצירוף אותיות בלבד. וכמבואר במקומות אחרים על מאמר חז"ל "אכל בי עשרה שכינתא שריא" (ראו סנהדרין לט,א), וראו אגרת הקדש סימן כג ובביאור שם. 3 . ראו אגרת התשובה פרק ז, וליקוטי תורה במדבר לז,א–ב. 4 . יש תפילה מיוחדת ('מי שברך' לכל מי ששומר פיו ולשונו מלדבר בשעת התפילה וכו') שתיקן רבנו יום טוב ליפמן הלר, בעל תוספות יום טוב, בזמן הגזרות בשנת ת"ח ות"ט. משום שהייתה הנחה, שביטאו אותה כמה מגדולי ישראל, שהגזרות והחורבן הנורא היו קשורים לעבירה זו של דיבור בשעת התפילה בציבור. 5 . על פי מלכים א כב,כ. 6 . מעין זה ידוע מאמר אדמו"ר האמצעי, שכאשר שני יהודים מדברים בענייני עבודת ה' — אזי יש שתי נפשות אלוקיות כנגד נפש בהמית אחת (ראו ספר השיחות תרצ"ז עמ' 210, וב'היום יום' כ' טבת). 7 . ביטוי שמופיע בראשונים בדיוק לעניין זה, למי שאינו הגון שאינו רשאי לפשוט רגליו ולהתפלל (ראו שו"ת הרשב"א חלק א סימן תנ, ושם סימן תשצא; שו"ת מהריט"ץ סימן קד ועוד. ומובא גם בבית יוסף ובשולחן ערוך אדמו"ר הזקן אורח חיים סימן נג). והוא בכלל ביטוי להנהגה של גסות הרוח, המיוחס כאן למי שכופה עצמו על הציבור וכו'. וכן ציין בהערה כ"ק אדמו"ר זי"ע. 8 . הערת כ"ק אדמו"ר זי"ע (על פי ליקוטי ביאורים): "החוטף" — ראה חולין (קלג,א) ילקוט שמעוני (הובא בפרש"י) בלק תשסט — "חוטפין קריאת שמע". "אפרתי" — אולי הכוונה לשני הפירושים בזה שהובאו ברד"ק (שמואל א א,א): מיוחס, פליג חולק בקודשיא כו'. 9 . רבי יוסי בן החוטף אפרתי, הנזכר במסכת כלאים פרק ג משנה ז. 10 . ראו איגרות קודש לכ"ק אדמו"ר זי"ע כרך ד איגרת תתכט: "אמר כ"ק מורי חמי אדמו"ר הריני כפרת משכבו באחת משיחותיו, אשר לפעמים, כאשר דיברו בעניין פנימי ולבבי ביותר, השתמשו דווקא בלשון אידית. והביא לדוגמה מה שכותב אדמו"ר הזקן באיגרת הקודש הוכח תוכיח את עמיתך: גוואלד גוואלד". 11 . "וינחמנו בכפלים" — על פי איכה רבה סוף פרשה א ועוד; "כפלים לתושיה" — איוב יא,ו. וראו בביאור לאיגרת כז פירוש הביטוי. 12 . על פי ברכות ד,ב. 13 . ראו ליקוטי אמרים פרק ה. 14 . נדרים פא,א, בבא מציעא פה,ב. 15 . על פי שבת יב,א. 16 . ראו שיח שרפי קודש, חלק ראשון, שבת קדש אות כג. 17 . ראו שבת קיג,א, רמב"ם הלכות שבת פרק כד הלכה א והלכה ד, שולחן ערוך אורח חיים סימן שז סעיף א. 18 . ראו מנחות קי,א ועוד. וראו ליקוטי תורה ויקרא כו,ד ואילך, ושם במדבר יג,א ואילך. 19 . ביטוי דומה לזה נמצא בכתובים גם לגבי יום טוב (ראו פסחים סח,ב): "עצרת לה' אלהיך" (דברים טז,ח), לעומת "עצרת תהיה לכם" (במדבר כט,לה). וראו ליקוטי תורה ויקרא יד,ד ואילך.