חזור
קונטרס אחרון
חהִנֵּה לֹא טוֹבָה הַשְּׁמוּעָה שָׁמַעְתִּי וַתִּרְגַּז בִּטְנִי .
הִנֵּה לֹא טוֹבָה הַשְּׁמוּעָה (על פי שמואל א ב,כד)
אֲשֶׁר עַם ה', מַעֲבִירִים מִלִּפְנֵי הַתֵּיבָה
אֲשֶׁר עַם ה', הפנייה היא אל ראשי הקהל, בלשון עדינה, המייחסת את השמועה ל"עם ה' ". מַעֲבִירִים
הָאִישׁ הֶחָפֵץ בַּחַיִּים וַאֲרִיכוּת יָמִים , שֶׁל כָּל אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ, שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ מְעַט הַזֶּה, שֶׁל אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ. כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל : שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים מַאֲרִיכִים יָמָיו שֶׁל אָדָם , וְאֶחָד מֵהֶם הַמַּאֲרִיךְ בִּתְפִלָּתוֹ.
איש זה שאותו מעבירים מלפני התיבה הוא וגם אם יש מקום לטעון שהמאריך בתפילתו ייתכן שהוא מאריך בתפילתו האישית (כדרך חסידי חב"ד המאריכים בתפילה והתבוננות) ואין זה חלק מהיותו שליח הציבור. וכפי הנראה כאן, שאין כל הציבור איתו, ואריכות תפילתו היא לטורח עליהם, ובמקרה זה ייתכן שנכון הם עושים שרוצים להעבירו — לכן מדגיש אדמו"ר הזקן שכוונתו של שליח הציבור באריכות תפילתו היא עבור הציבור ובשם הציבור. אין הוא מדבר על טעמים עליונים, נסתרים, שייתכן שהציבור אינו מכיר בהם, אלא על טעם פשוט של חיים ממש ואריכות ימים שיזכו להם, כמאמר רבותינו ז"ל בתלמוד. הָאִישׁ הֶחָפֵץ בַּחַיִּים וַאֲרִיכוּת יָמִים (על פי תהלים לד,יג) , ולא רק של עצמו אלא שֶׁל כָּל אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ, החסידים שבאותה קהילה, שהוא משמש שליחם, שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ מְעַט הַזֶּה, הוא בית הכנסת
וְאַף גַּם מִי שֶׁהַשָּׁעָה דְּחוּקָה לוֹ בְּיוֹתֵר, וְאִי אֶפְשָׁר לוֹ בְּשׁוּם אוֹפֶן לְהַמְתִּין עַד אַחַר עֲנִיַּית קְדוּשָּׁה שֶׁל חֲזָרַת הַשְּׁלִיחַ צִיבּוּר הַזֶּה
וְאַף גַּם מִי שֶׁהַשָּׁעָה דְּחוּקָה לוֹ בְּיוֹתֵר, אנשים חיים את צורכי העולם הזה, ויכול להיות שבאמת יש מישהו שממהר בעניין נחוץ, וְאִי אֶפְשָׁר לוֹ בְּשׁוּם אוֹפֶן לְהַמְתִּין עַד אַחַר עֲנִיַּית קְדוּשָּׁה שֶׁל חֲזָרַת הַשְּׁלִיחַ צִיבּוּר הַזֶּה שמתפלל באריכות. יש חלקים בתפילה (כמו 'קדושה' ו'ברכו' והקדישים ועוד) שאומרים אותם רק בציבור; ומובן שאנשים נדחקים לאומרם כדי לצאת ידי חובתם, גם על חשבון כוונת התפילה. טבע האדם הוא שבהיותו לחוץ על דברים מוגדרים, שזמנם קצוב, הוא יוותר על דברים מוגדרים פחות שאין זמנם קצוב. וכאן אומר אדמו"ר הזקן שבתפילה אין זה כך, ודווקא הכוונה היא החשובה יותר, ולכן שיקול הדעת צריך להיות שונה.
הֲלֹא טוֹב טוֹב לוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹעַ קְדוּשָּׁה וּבָרְכוּ מִלֵּירֵד לְחַיֵּיהֶם שֶׁל הַחֲפֵצִים בַּחַיִּים.
הֲלֹא טוֹב טוֹב לוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹעַ קְדוּשָּׁה וּבָרְכוּ מִלֵּירֵד לְחַיֵּיהֶם שֶׁל הַחֲפֵצִים בַּחַיִּים. אדמו"ר הזקן פוסק כאן, כמו לעיל באגרת הקדש סימן א, שתפילת הציבור באריכות ובמתינות חשובה יותר משמיעת הקדושה של אותם יחידים שאינם יכולים להמתין. ולכן, למרות שלא ישמעו קדושה, אל להם להחיש את תפילת הציבור בשל כך. וכאן מוסיף טעם נוסף: שכיוון שהתפילה באריכות מאריכה את חייו של האדם, הריהו פוגע בכך בכל הציבור שחפצים בחיים ארוכים.
וְאוֹנֶס רַחֲמָנָא פַּטְרֵיהּ
וְאוֹנֶס רַחֲמָנָא פַּטְרֵיהּ (הקב"ה פטר אותו) ממחויבות זו. אדם כזה, שיש לו סיבה נחוצה לצאת ואינו יכול לשמוע 'קדושה' ו'ברכו' משום שהציבור מאריך בתפילתו, הרי הוא אנוס. וכלל הוא בכל התורה שמי שאנוס פטור מהחיוב. החידוש כאן בכך שהוא קורא לו אנוס, אף שאין זה אונס חיצוני כמו פיקוח נפש וכיוצא בזה; יש כאן אונס מצד צירוף של סיבות מוצדקות שונות שאינו מותיר לו ברירה אחרת. וגם את מי שאנוס באופן כזה הקב"ה פוטר מהחיוב.
וְהַשְּׁלִיחַ צִיבּוּר מוֹצִיאוֹ יְדֵי חוֹבָתוֹ.
וְהַשְּׁלִיחַ צִיבּוּר מוֹצִיאוֹ יְדֵי חוֹבָתוֹ. שלא כמו במקרים אחרים של אונס, שאדם איננו חייב אבל הוא מכל מקום הפסיד את המצווה, במקרה זה הוא אף לא הפסיד את המצווה. שכן ההלכה היא ששליח הציבור מוציאו ידי חובתו.
אַף שֶׁלֹּא שָׁמַע כְּאִילּוּ שָׁמַע, שֶׁהוּא כְּעוֹנֶה מַמָּשׁ.
אַף שֶׁלֹּא שָׁמַע כְּאִילּוּ שָׁמַע, שֶׁהוּא כְּעוֹנֶה מַמָּשׁ. והלכה היא שמי שאנוס ואינו יכול לענות ב'קדושה' ו'ברכו' וכו', כגון משום שהוא עומד בתפילה במקום שאינו יכול לענות, אם הוא מקשיב ושומע — הרי 'שומע כעונה'.
וְכִדְאִיתָא בַּגְּמָרָא גַּבֵּי עַם שֶׁבַּשָּׂדוֹת דְּאַנִּיסֵּי , וְיוֹצְאִים יְדֵי חוֹבַת תְּפִלַּת שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה עַצְמָהּ בַּחֲזָרַת הַשְּׁלִיחַ צִיבּוּר כְּאִלּוּ שָׁמְעוּ מַמָּשׁ,
וְכִדְאִיתָא בַּגְּמָרָא (ראש השנה לה,א) גַּבֵּי עַם שֶׁבַּשָּׂדוֹת דְּאַנִּיסֵּי (שהם אנוסים) , כי עובדים בשדה ואינם יכולים להתפלל שמונה עשרה (אפילו ביחיד), וְיוֹצְאִים יְדֵי חוֹבַת תְּפִלַּת שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה עַצְמָהּ בַּחֲזָרַת הַשְּׁלִיחַ צִיבּוּר כְּאִלּוּ שָׁמְעוּ מַמָּשׁ, אף שלא שמעו.
וְגַם קְדוּשָּׁה וּבָרְכוּ בִּכְלָל,
וְגַם קְדוּשָּׁה וּבָרְכוּ בִּכְלָל, שהמתפלל ביחידות אינו יוצא ידי חובתו בהם, האנוס — הגם שלא התפלל ולא היה כלל בבית הכנסת — שליח ציבור מוציאו ידי חובה.
וְהִנֵּה זֹאת חֲקַרְנוּהָ כֵּן הוּא. אַף גַּם בַּדּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים שֶׁל חַכְמֵי הַמִּשְׁנָה וְהַגְּמָרָא, שֶׁהָיְתָה תּוֹרָתָם קֶבַע וְעִיקַּר עֲבוֹדָתָם וְלֹא תְּפִלָּתָם.
וְהִנֵּה זֹאת חֲקַרְנוּהָ
וּמִכָּל שֶׁכֵּן עַתָּה הַפַּעַם בְּעִקְּבוֹת מְשִׁיחָא, שֶׁאֵין תּוֹרָתֵינוּ קֶבַע מִצּוֹק הָעִתִּים.
וּמִכָּל שֶׁכֵּן עַתָּה הַפַּעַם בְּעִקְּבוֹת מְשִׁיחָא, שֶׁאֵין תּוֹרָתֵינוּ קֶבַע מִצּוֹק הָעִתִּים.
וְעִיקַּר הָעֲבוֹדָה בְּעִקְּבוֹת מְשִׁיחָא הִיא הַתְּפִלָּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַב חַיִּים וִיטַאל ז"ל בְּעֵץ חַיִּים וּפְרִי עֵץ חַיִּים.
וְעִיקַּר הָעֲבוֹדָה בְּעִקְּבוֹת מְשִׁיחָא הִיא הַתְּפִלָּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַב חַיִּים וִיטַאל ז"ל בְּעֵץ חַיִּים וּפְרִי עֵץ חַיִּים.
מִכָּל שֶׁכֵּן וְקַל חוֹמֶר שֶׁרָאוּי וְנָכוֹן לִיתֵּן נַפְשֵׁינוּ מַמָּשׁ עָלֶיהָ,
מִכָּל שֶׁכֵּן וְקַל חוֹמֶר שֶׁרָאוּי וְנָכוֹן לִיתֵּן נַפְשֵׁינוּ מַמָּשׁ עָלֶיהָ, על התפילה.
וְהִיא חוֹבָה שֶׁל תּוֹרָה מַמָּשׁ.
וְהִיא חוֹבָה שֶׁל תּוֹרָה מַמָּשׁ. גם בלי להתייחס לשאלה אם התפילה היא מן התורה או מדרבנן,
לִמְבִינֵי מַדָּע, תּוֹעֶלֶת הַהִתְבּוֹנְנוּת וְעוֹמֶק הַדַּעַת קְצָת.
לִמְבִינֵי מַדָּע, מי שמבין ויודע מניסיונו; כי דברים אלה קשה להסבירם למי שלא טעם זאת מימיו. תּוֹעֶלֶת הַהִתְבּוֹנְנוּת וְעוֹמֶק הַדַּעַת קְצָת. עבודת התפילה היא: התבוננות בה', בגדולתו ובחסדו וכו', והעמקת הדעת בזה, אפילו קצת. כלומר, כאשר אדם לא רק מבין דבר אלא מנסה ליצור התייחסות לזה, קרבה, אכפתיות, נגיעה אישית בכל חלקי נפשו — זוהי העמקת הדעת. אין לזה שיעור, והיו באמת חסידים 'עובדים' שנתנו בזה חיים שלמים; אבל אפילו ב'קצת' יש תועלת. תועלת פירושה שיש תוצאות להתבוננות גם בתחומים אחרים, מעבר להבנה השכלית. כאשר מתמידים בהתבוננות למשך זמן מה ומעמיקים דעת מתעוררים גם רגשות — אהבה לה', יראה, התפעלות מהתפארת וההרמוניה וכו'. הופעת הרגשות הללו איננה מובנת מאליה; אין זה כמו שלב נוסף בהתבוננות, כמו מסקנה, אלא כמו תוצאה שקורית כמעט בהפתעה, שמופיעה במקום אחר, שכן אלה שני תחומים שונים שאין קשר ישיר ביניהם.
כָּל חַד לְפוּם שִׁיעוּרָא דִּילֵיהּ ,
כָּל חַד לְפוּם שִׁיעוּרָא דִּילֵיהּ (כל אחד לפי השיעור שלו) ,
בְּסִדּוּר שִׁבְחוֹ שֶׁל מָקוֹם בָּרוּךְ הוּא, בִּפְסוּקֵי דְּזִמְרָה וּשְׁתֵּי בְּרָכוֹת שֶׁלִּפְנֵי קְרִיאַת שְׁמַע, יוֹצֵר וְאַהֲבָה .
ההתבוננות בתפילה היא בְּסִדּוּר שִׁבְחוֹ שֶׁל מָקוֹם בָּרוּךְ הוּא, שאומרים בסדר התפילה, בִּפְסוּקֵי דְּזִמְרָה וּשְׁתֵּי בְּרָכוֹת שֶׁלִּפְנֵי קְרִיאַת שְׁמַע, יוֹצֵר וְאַהֲבָה ('יוצר אור' ו'אהבת עולם') . כפי שמתאר אדמו"ר הזקן במאמרים אחרים, את פסוקי דזמרה בדרגה אחת, והברכות שלפני קריאת שמע בדרגה אחרת, תיקנו חכמים כהכנה לקריאת שמע עצמה, לייחוד ה' ולאהבתו (ולמעלה מזה לתפילה, בביטול של מי שעומד לפני המלך הקב"ה). ההכנה היא בהתבוננות והעמקת הדעת במה שאומרים שם, שהוא בכללו שבחו של הקב"ה. כדי להגיע להתייחסות אל הקב"ה, שהוא קדוש ונבדל מחיי העולם הזה, שאין הוא נחשב ואין הוא מורגש כרגיל למי שנמצא בעולם הזה, צריך להיכנס לתוך תהליך של דיבור ומחשבה עליו. אכן, כיוון שעל הקב"ה בעצמו, המופשט והנבדל, אין אנו יכולים לחשוב ממש — מחשבות ודיבורים אלו עוברים בהכרח דרך העולם הזה שאנו מכירים, שכביכול משבח את הקב"ה שבורא ומחיה אותו; זהו "סידור שבחו של מקום". שבחו של הקב"ה הוא זה שמתייחס אל מה שרואים ומבינים בעולמות — ההרים, הימים, בעלי החיים ובני האדם הגשמיים, וכן כוחות הבריאה הרוחניים והמלאכים שאוהבים ויראים את הקב"ה — שכולם משבחים, באמירה ובהרגשה שהיא עצם מציאותם, את הבורא והמנהיג אותם. הדיבור והמחשבה בדברים אלה, כשהוא נמשך אצל כל אחד לפי שיעורו, מכניס את האדם מעט מעט אל תוך עולם נפשי גבוה יותר שבו הקב"ה נוכח באופן ממשי יותר.
לְעוֹרֵר בָּהֶן הָאַהֲבָה הַמְסוּתֶּרֶת בְּלֵב כָּל יִשְׂרָאֵל לָבֹא לִבְחִינַת גִּילּוּי.
לְעוֹרֵר בָּהֶן הָאַהֲבָה הַמְסוּתֶּרֶת בְּלֵב כָּל יִשְׂרָאֵל לָבֹא לִבְחִינַת גִּילּוּי. אריכות ההתבוננות בפסוקי דזמרה ובברכות קריאת שמע, אפילו ברמה הפשוטה של התבוננות, דיה כדי לגלות את האהבה המסותרת בלב כל ישראל. על אהבה זו דובר באריכות בליקוטי אמרים (בעיקר בפרק יח ואילך), שהיא אהבת הנפש האלוקית שיש בכל אדם מישראל, הביטוי להיותה של הנפש חלק אלו־ה ממש. אך כיוון שהנפש האלוקית מלובשת בעולם הזה, בנפש בהמית ובגוף, האהבה הזו נסתרת בתוך אהבות הנפש הבהמית המתייחסות אל חיי העולם הזה הגלויים. עם זאת, כפי שמוסבר שם, מה שישנו גם יכול להתגלות, רוצה להתגלות ובסופו של דבר גם מתגלה. כל מה שצריך כל אדם לעשות הוא מצד אחד שלא להסתיר אותה בפועל, ומצד שני לגלות אותה, אם לא בהרגשה אז בדיבור ובמעשה שמבטאים אותה. במובן זה עבודת התפילה, כפי שהוא מדבר עליה כאן, היא להגיד את המילים של אהבתו ויראתו, המילים שאומרים קודם קריאת שמע בשבחו של מקום; ואם הוא רק מתכוון לדברים אלו ולא לדברים אחרים (מחשבות זרות), הרי הוא כבר מגלה את האהבה המסותרת. אכן גם לזה צריך זמן מסוים, ועל זה הוא מדבר באיגרת זו.
בְּהִתְגַּלּוּת הַלֵּב בִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע עַצְמָהּ, שֶׁזֹּאת הִיא מִצְוַת הָאַהֲבָה שֶׁבַּפָּסוּק "וְאָהַבְתָּ גו' בְּכָל לְבָבְךָ גו' ".
הכנה זו שלפני קריאת שמע, של דיבור על כל פנים באהבה זו, נועדה להביא את האהבה שתהיה בְּהִתְגַּלּוּת הַלֵּב בִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע עַצְמָהּ, בהרגשה בלב של אהבה, שֶׁזֹּאת הִיא מִצְוַת הָאַהֲבָה שֶׁבַּפָּסוּק "וְאָהַבְתָּ גו' בְּכָל לְבָבְךָ גו' ". בקריאת שמע כתובה המצווה "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך וגו' ", שלפני כל הפירושים שיש בלשונות אלה — מדובר על הרגשה בלב של אהבה, הרגשה חזקה מאוד שמשנה את האדם ואת התנהגותו. והשאלה היא, כיצד אפשר לקיים מצווה של הרגשה? שהרי הרגשת הלב אינה בידו של אדם; אין הוא יכול לבחור ולהחליט כיצד ירגיש. דרכו של הרמב"ם, ובדרך כלל מסביר כך גם אדמו"ר הזקן,
הַנִּמְנֵית, רִאשׁוֹנָה בְּתַרְיָ"ג מִצְוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַמְבַּ"ם ז"ל. שֶׁהִיא מִיְּסוֹדֵי הַתּוֹרָה וְשָׁרְשָׁהּ, וּמָקוֹר לְכָל רְמַ"ח מִצְווֹת עֲשֵׂה.
הַנִּמְנֵית, מצוות אהבת ה', רִאשׁוֹנָה בְּתַרְיָ"ג מִצְוֹת,
ולא רק בנפש: כיוון שמכוחה של האהבה האדם עושה את המצוות, הרי גילויה של האהבה הוא בעצם קיום המצוות, שכל המצוות הן הן הגילוי של האהבה. במובן זה האהבה היא יסוד התורה ושורשה, כיוון שכל המצוות הן רק גילויים של אותה אהבה יסודית, קיימת, בין ישראל לקב"ה.
כִּי עַל אַהֲבָה הַמְסוּתֶּרֶת בְּלֵב כָּל יִשְׂרָאֵל בְּתוֹלְדֹתָם וְטִבְעָם לֹא שַׁיָּיךְ צִיוּוּי כְּלָל.
כִּי עַל אַהֲבָה הַמְסוּתֶּרֶת בְּלֵב כָּל יִשְׂרָאֵל בְּתוֹלְדֹתָם וְטִבְעָם לֹא שַׁיָּיךְ צִיוּוּי כְּלָל. כל עוד האהבה היא בלב בלבד, כל עוד אין היא מתגלה בדברים אחרים, בדיבורים ובמעשים שהוא עושה עבור האהבה ובגללה, האהבה היא נסתרת. וכפי שהוסבר האהבה הנסתרת, האהבה כקשר הנפש המהותי אל הקב"ה, קיימת בטבע הנפש, מתולדתה. היא איננה נרכשת: היא קיימת, ולכן היא איננה מצווה; המצווה של אהבה — "ואהבת את ה' אלהיך וגו' " — היא לגלות אותה.
וְדַעַת לְנָבוֹן נָקָל, כִּי כְּשֶׁהָאַהֲבָה הִיא מְסוּתֶּרֶת הִיא עוֹדֶינָּה בַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹקִית לְבַדָּהּ, וּכְשֶׁבָּאָה לִבְחִינַת גִּילּוּי לַנֶּפֶשׁ הַחִיּוּנִית, אֲזַי הִיא בְּהִתְגַּלּוּת הַלֵּב בְּחָלָל שְׂמָאלִי, מְקוֹם מִשְׁכַּן נֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית.
וְדַעַת לְנָבוֹן נָקָל,
וְזֶהוּ, עִנְיַן 'בֵּירוּר נִיצוֹצוֹת' הַמּוּזְכָּר שָׁם בְּעֵץ חַיִּים וּפְרִי עֵץ חַיִּים גַּבֵּי תְּפִלָּה,
וְזֶהוּ, גילוי אהבת ה' האלוקית דרך אהבה אחרת של הנפש הבהמית, הוא עִנְיַן 'בֵּירוּר נִיצוֹצוֹת' הַמּוּזְכָּר שָׁם בְּעֵץ חַיִּים וּפְרִי עֵץ חַיִּים
שֶׁלָּכֵן הִיא עִיקַּר הָעֲבוֹדָה בְּעִקְּבוֹת מְשִׁיחָא, לְבָרֵר נִיצוֹצוֹת כו'.
שֶׁלָּכֵן התפילה הִיא עִיקַּר הָעֲבוֹדָה בְּעִקְּבוֹת מְשִׁיחָא, בזמן הזה, לְבָרֵר נִיצוֹצוֹת כו'.
שֶׁהוּא, בְּחִינַת אִתְהַפְּכָא אוֹ אִתְכַּפְיָא שֶׁל נֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית לַנֶּפֶשׁ הָאֱלֹקִית כַּנּוֹדַע.
שֶׁהוּא, עבודה זו של בירור הניצוצות בזמן הזה, היא בְּחִינַת אִתְהַפְּכָא אוֹ אִתְכַּפְיָא (התהפכות או כפייה) שֶׁל נֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית לַנֶּפֶשׁ הָאֱלֹקִית כַּנּוֹדַע. שלא כהתגלות האהבה בנפש האלוקית — שהיא כביטוי והגשמה עצמית ועונג שאין דומה לו — התגלות האהבה בנפש החיונית איננה התגלות עצמית אלא השתנות של הנפש הבהמית. כדי שהנפש החיונית תרגיש או אפילו תפעל אהבה בלי להרגיש, היא צריכה להשתנות, להיות אחרת מכפי שהיא בטבעה הראשוני; היא צריכה להיות כמו הנפש האלוקית. השתנות בכל דבר, כידוע, איננה קלה; היא אינה קורה מאליה: כדי שזה יקרה צריך לעשות עבודה, ולפעמים גם מלחמה. בחסידות מדובר על שתי דרגות של השתנות הנפש החיונית: 'אתהפכא' ו'אתכפיא'. אתהפכא היא כאשר הנפש החיונית הופכת להיות אחרת; היא לא הופכת להיות נפש אלוקית, אבל היא הופכת ללבוש שבטל אל הנפש האלוקית המלובשת בו, כאשר היא מקבלת בעצמה את רצונותיה ואהבותיה וכו' של הנפש האלוקית שיהיו מעתה שלה. דרגה זו נחשבת לדרגה גבוהה בעבודת ה', לדרגת הצדיקים הגדולים שנפשם מתוקנת דוגמת עולם האצילות למעלה, באחדות והתכללות שלמה של האורות הכלים והספירות זו בזו. ואתכפיא היא כאשר אין הנפש החיונית יכולה להגיע להתבטלות והשתנות פנימית זו, והאדם צריך לכפות אותה, כביכול בעל כורחה, לעשות את רצונה ואהבתה של הנפש האלוקית. דרגה זו נחשבת לנמוכה יותר, ובאופן כללי — לדרגת העבודה של הבינונים ושל זמני הקטנוּת וההסתר, דוגמת העולמות הנבראים.
כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ כו' , וְהַדָּם מִתְחַדֵּשׁ בְּכָל יוֹם מֵאוֹכָלִין וּמַשְׁקִין
כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ כו' (דברים יב,כג) , בדם קשורה הנפש הרוחנית אל הגוף הגשמי, וְהַדָּם מִתְחַדֵּשׁ בְּכָל יוֹם מֵאוֹכָלִין וּמַשְׁקִין שאדם אוכל בכל יום, שהם באים מכל העולם עם האור והמים והאדמה בכלל, וכל אלה מצטרפים ועולים עם הגוף והנפש החיונית באהבת ה' המתגלה בה בשעת התפילה.
וְגַם מִתְפַּעֵל וְנִתְקָן מִמַּלְבּוּשִׁים וְדִירָה כו'.
וְגַם מִתְפַּעֵל וְנִתְקָן מִמַּלְבּוּשִׁים וְדִירָה כו'. הלבושים אינם נכנסים אל הדם, לא אוכלים אותם, אבל גם הם משפיעים על הנפש. כשאדם לובש מלבוש חדש הוא מרגיש חדש, הוא מרגיש אחרת; כשהוא חי בדירה היא משפיעה על נפשו באווירה ובמצב רוח. וכשהוא מתרגם את כל אלה לעבודת ה', כשהוא משתמש בכוחות ובאפשרויות שהוא מקבל מהלבוש והדירה — הוא מעלה ומברר את הניצוצות הקדושים שיש גם בלבושים ובדירה וכו'.
מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּדּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים, שֶׁהָיוּ נְשָׁמוֹת הָאֱלֹקִית גְּדוֹלֵי הָעֵרֶךְ, הָיָה הַבֵּירוּר נַעֲשֶׂה כְּרֶגַע, בִּקְרִיאַת שְׁמַע לְבָד, וּבְרָכוֹת שֶׁלְּפָנֶיהָ וּפְסוּקֵי דְּזִמְרָה בִּקְצָרָה וכו' וְדַי לַמֵּבִין.
מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּדּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים, שֶׁהָיוּ נְשָׁמוֹת הָאֱלֹקִית גְּדוֹלֵי הָעֵרֶךְ, הָיָה הַבֵּירוּר נַעֲשֶׂה כְּרֶגַע, מייד, בִּקְרִיאַת שְׁמַע לְבָד, וּבְרָכוֹת שֶׁלְּפָנֶיהָ וּפְסוּקֵי דְּזִמְרָה בִּקְצָרָה וכו' וְדַי לַמֵּבִין. ולכן לא היה צורך אז להאריך כל כך בתפילה, מה שאין כן עתה, בזמן של עקבות משיחא, שכדי להגיע לבירור הנפש החיונית וכו' בתפילה, כדי שתוכל האהבה המסותרת להתגלות בה, צריך להאריך יותר בהכנה לקריאת שמע ובתפילה.
איגרת זו מתחילה אמנם בעניין מקומי, בהנהגה לא טובה ששמע מאחת הקהילות, אבל הדברים שכותב להם אדמו"ר הזקן אינם מצומצמים לקהילה ולמקרה יחיד, אלא שייכים לעולם היהודי כולו, ובייחוד לדורות אלו של סוף זמן הגלות. כי דווקא בזמן הזה של עקבות משיחא, של ההסתר האלוקי בעולם, חשובה עבודת התפילה בכוונה ובאריכות, כי רק בכך תתעורר האהבה האלוקית הנסתרת בכל אדם. וכפי שהדגיש באיגרת זו, אין זה עניין צדדי בעבודת ה'. העבודה הזו היא חובה של תורה ממש — הן משום שבכך מקיים האדם בפועל את המצווה הראשונה בתורה, מצוות אהבת ה'; והן בכך שעבודה זו היא זו שמבררת ומכינה את נפשו ואת עולמו לכלל עבודת ה' בזמן הזה של עקבתא דמשיחא.
(Endnotes) 1 . הערת כ"ק אדמו"ר נ"ע: "ולהעיר אשר שם (בשמואל) מדובר על דבר קרבנות (שבת נה,ב) ועיכוב יחוד זעיר ונוקבא (שבת נה,ב), — תפלה ייחוד שכינה וקוב"ה" (שיעורים בספר התניא). היינו שאדמו"ר הזקן רומז בזה שהוא מדבר כאן על אותו עניין, אלא שכאן הוא מדבר על התפילה, שאף היא ייחוד קוב"ה והשכינה. 2 . כמו 'תקנות ליאזניא', וראו לעיל אגרת הקדש סימן כד. 3 . ראו לדוגמה באגרת הקדש סימן א. 4 . על פי המשך הכתוב בשמואל שם: "כי לוא טובה השמֻעה אשר אני שֹׁמֵע מעבִרים עם ה' ". וכלשון השגורה מן המשנה ואילך לשליח ציבור, "עובר לפני התיבה". 5 . ראו מגילה כט,א. 6 . אכן יש גם בחסידות גישות שונות אל האריכות בתפילה, ואולם אצל אדמו"ר הזקן ואצל חסידי חב"ד האריכו בתפילה — והאריכו הרבה. 7 . ראו עוד בעניין זה של אריכות ימים בליקוטי תורה דברים יב,ב. 8 . ראו ד"ה ואברהם זקן תשל"ח (ספר המאמרים מלוקט חלק א עמ' ש ואילך). 9 . רשימות דברים מהרב חיטריק חלק א עמ' קנ, ובמקומות נוספים. 10 . לעיל באגרת הקדש סימן א — "להאריך בתפלת השחר ערך שעה ומחצה לפחות, כל ימות החול". וראו גם באיגרות קודש אדמו"ר הזקן איגרת פא: "מהודו ועד אחר שמונה עשרה ערך שעה שלימה, לא פחות". 11 . שולחן ערוך אורח חיים סימן קט סעיף ג. 12 . על פי איוב ה,כז. 13 . על פי דניאל ט,כה. 14 . עץ חיים שער לט פרקים א–ב ושער מז פרק ו; פרי עץ חיים שער התפילה פרק ז. וראו לעיל בביאור סימן ד בתחילתו, ובהערה המובאת שם מכ"ק אדמו"ר זי"ע. 15 . תהלים קט,ד. וראו תורה אור צג,ג, ליקוטי תורה שיר השירים ב,ג ועוד. 16 . על פי איוב ב,ד. וכבמקומות רבים באיגרות הקודש (ראו אגרת הקדש סימן י וסימן טז, ובסימן הקודם), לעניין הצדקה כאשר היא באה לכפרת נפשו ולרפואתה. 17 . הרמב"ם בספר המצוות שלו, מצוות עשה ה, כתב שהתפילה בכל יום היא מן התורה, והרמב"ן בהשגותיו שם חלק עליו. ואדמו"ר הזקן בשולחן ערוך שלו סימן קו סעיף ב מביא את שתי הדעות, ומסכם שדעת הרמב"ן היא עיקר. וכן כתב בליקוטי תורה במדבר ע,ג, שהיא מדרבנן. וראו עוד באיגרות קודש אדמו"ר הזקן סימן י. 18 . איגרות קודש אדמו"ר הזקן סימן י. וכן נראה מדבריו כאן ובכמה מקומות. 19 . לשון הזהר, ראו זהר חלק א קג,א בשינוי על הכתוב "נודע בשערים בעלה" (משלי לא,כג), וכן מובא בהקדמת התניא ובמקומות רבים בחסידות. 20 . ראו 'היום יום' כ' תמוז: "שלשה מיני התבוננות הם: א) התבוננות למודית, אחר שמבין הענין על בוריו, הוא מתבונן בעומק הענין ההוא, עד שהשכלי מאיר אצלו. ב) שקודם התפילה, ענינה הרגש חיות העניין שלמד ולא הרגש השכלי כמו בהתבוננות למודית. ג) שבתפילה, ענינה הרגש האלקות שבהענין שלמד. שלש אלה הם שליבות סולם ההרגשה, ורק בחסדי השי"ת עמנו מרגישים לפעמים — דערהערט מען ג־טליכקייט (חשים באלוקות) בלי שום עבודה כלל, והוא מפני מעלת העצמות שיש בנשמה, אבל מצד העבודה שבכח עצמו מוכרחים שלש הנ"ל". 21 . וכך נוהגים חסידי חב"ד גם היום, שלומדים מאמר חסידות לפני התפילה, שיהיה מובן על כל פנים לכל אחד לפי שיעורו. 22 . בציונים והערות כ"ק אדמו"ר זי"ע לדרך מצותיך (עמ' 420) ובכמה מקומות מובא בשם הרה"ג והרה"ח וכו' מהרי"א הלוי עפשטיין מהאמיל (בספרו שני המאורות חלק ב סעיף ב): "שמעתי פנים אל פנים מאדמו"ר נ"ע (הוא אדמו"ר הזקן) בזה הלשון: כך קבלתי מהרב המגיד דמעזריטש וכך קבל הוא ז"ל מהבעש"ט שמצות ואהבת היא לתקוע מחשבתו ודעתו (ובלשון אשכנז אמר זה הלשון: מע זאָל זיך אריין טאָן) בדברים המעוררים את האהבה ומה שיבוא מזה אין זה מעיקר המצוה". 23 . הערת כ"ק אדמו"ר זי"ע (נדפסה ב'שיעורים בספר התניא'): "צריך עיון קצת (בספר המצוות להרמב"ם היא מצוות עשה ג'. בזהר חלק א יא,ב: א' — יראה, ב' — אהבה, ג' — ידיעת ה' וכו'). ולהעיר מלשון חז"ל (עבודה זרה עג,א) 'ראשון ראשון בטל' (=שהראשונה בטלה לגבי מצוות האהבה הבאה אחריה). ולהעיר מתניא חינוך קטן (=ההקדמה לשער היחוד והאמונה), דאהבה שרש לכל מצוות עשה (כולל גם מצוות עשה דיראה [שורש מצוות לא תעשה], ובמילא) שורש כל המצוות". 24 . הלכות יסודי התורה פרק ב הלכה א. 25 . על פי משלי יד,ו. 26 . שער התפילה פרק ז. 27 . אכן, בחסידות גם מבואר שבצד אחר, אולי פנימי יותר, העבודה באתכפיא מעלתה היא הגבוהה יותר, אף למעלה מהאתהפכא (ראו תורה אור פט,ג ובכמה מקומות). 28 . ראו ליקוטי תורה ויקרא מ,ג ואילך כל עבודות הפת כפי שהן בנפש. 29 . ראו ליקוטי תורה דברים י,ד, ושם צט,א. 30 . כמאמר חז"ל (סוכה נב,א): "כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו".