חזור
קונטרס אחרון
זהמאמר פותח בציטוט פסוק, שישמש מוטו למאמר כולו, וכדרכו של אדמו"ר הזקן בכמה מאמרים.
"וּצְדָקָה כְּנַחַל אֵיתָן" ( ).
"וּצְדָקָה כְּנַחַל אֵיתָן" (בְּעָמוֹס סוֹף סִימָן ה' ). הפסוק מקשר בין שני מושגים שלכאורה אינם קשורים: 'צדקה' ו'נחל איתן'. הבנת הקשר ביניהם — זה תוכנו של המאמר.
פֵּירוּשׁ: כְּמוֹ שֶׁנַּחַל אֵיתָן הוּא הַמְשָׁכָה הַנִּמְשֶׁכֶת מִבְּחִינַת 'אֵיתָן',
תחילה ידבר על 'נחל איתן'. לא במובן הארצי, הגשמי, אלא הרוחני. ובלשון הקבלה, 'נחל איתן' הוא התגלות והארת החכמה בבינה; איתן הוא החכמה והנחל היא הבינה. כמו בנפש האדם, החכמה היא ראשית כל הגילויים וההמשכות בנפש, המקבלת מעצם הנפש שלמעלה מכל גילוייה, והנחל הוא כמו הבינה שבה מתגלים האורות של החכמה, וגדלים ומתרבים וזורמים אל כל כוחות הנפש, מידותיה ולבושיה. פֵּירוּשׁ: כְּמוֹ שֶׁנַּחַל אֵיתָן הוּא הַמְשָׁכָה הַנִּמְשֶׁכֶת מִבְּחִינַת 'אֵיתָן', נחל הוא המשכה, כמו הנחל הגשמי שנמשכים בו המים ממקורם, ונחל איתן הוא ההמשכה מבחינת איתן.
שֶׁהִיא, בְּחִינַת 'נְקוּדָּה בְּהֵיכְלָא' , וּ'תְּרֵין רֵיעִין ' וכו'.
שֶׁהִיא, בחינת נחל איתן, בְּחִינַת 'נְקוּדָּה בְּהֵיכְלָא'
וְאוֹתִיּוֹת 'אֵיתָן' מְשַׁמְּשׁוֹת לֶעָתִיד.
וְאוֹתִיּוֹת 'אֵיתָן' מְשַׁמְּשׁוֹת לֶעָתִיד. כל פעלי העתיד מתחילים באחת מארבע אותיות אלה, אית"ן, ולדוגמה: אפעל, יפעל, תפעל, נפעל. ואם כן, יש במילה 'איתן' רמז על העתיד לבוא.
פֵּירוּשׁ 'אֲנָא עָתִיד לְאִתְגַּלְּיָא' .
פֵּירוּשׁ 'אֲנָא עָתִיד לְאִתְגַּלְּיָא' (אני עתיד להתגלות) .
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי " .
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ מְאֹד " (ישעיה נב,יג) . הכתוב מדבר על המלך המשיח לעתיד לבוא,
וְהַיְינוּ, שֶׁיִּתְגַּלֶּה אָז אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא וְיִחוּדוֹ יִתְבָּרַךְ תּוֹךְ פְּנִימִית נְקוּדַּת הַלֵּב.
וְהַיְינוּ, מה תהיה מעלת הגילוי הגדול כל כך לעתיד לבוא? שֶׁיִּתְגַּלֶּה אָז אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא וְיִחוּדוֹ יִתְבָּרַךְ תּוֹךְ פְּנִימִית נְקוּדַּת הַלֵּב. תמצית הגילוי שיהיה לעתיד לבוא הוא בשלושה שלבים אלו: ראשית היא ההתגלות של אור אין סוף — עצם ההתגלות בתוך העולם שיש דבר כזה, עדיין בלי להבין מה זה, מה זה אומר, מה המסקנות וכו', אבל העולם כבר איננו אטום כפי שהיה. השלב השני הוא שיתגלה שאור אין סוף הזה שמתגלה הוא אחד — שאין אורות ממקורות שונים אלא אור אין סוף אחד הכולל באחדותו את המציאות כולה, העליונה והתחתונה. והשלב השלישי הוא שגילוי ומשמעות אלה יתגלו בפנימיות נקודת הלב. ההתגלות, בסופו של דבר, היא אלינו, בני האדם. ובהתגלות לאדם יש חיצוניות ופנימיות: גילוי השכל הוא חיצוני — 'ידיעת המציאות', בעוד הגילוי למידות, ללב, הוא פנימי יותר — זה גילוי שנוגע לנו, שמרגש ואפילו משנה אותנו. והגילוי לפנימיות נקודת הלב הוא פנימי שבפנימי לעצם נקודת הנפש, לעצם שמבטא את עצמות הנפש ממש.
עַל יְדֵי הַמְשָׁכַת נַחַל אֵיתָן, הוּא הֶאָרַת חָכְמָה עִילָּאָה שֶׁיָּאִיר בִּפְנִימִיּוּת הַלֵּב.
וגילוי זה לעתיד לבוא הוא, כפי שהוסבר,הארת החכמה העליונה בפנימיות הלב היא היא גילויה של החכמה העליונה ושל אור אין סוף ועצמות אלוקות המלובש בה. אין זו רק עוד דרגה של גילוי ה'איתן שבנפש', אלא זו לבד הדרגה שבה הוא מתגלה, ואין בלתה. הארה זו שהיא המשכת נקודת עצמותו, עד כמה שאפשר לדבר על זה, וזו אינה יכולה להתגלות בהבנתו ובדעתו של אדם ואף לא בהרגשתו, אלא רק בנקודת פנימיות ליבו. עַל יְדֵי הַמְשָׁכַת נַחַל אֵיתָן, הוּא הֶאָרַת חָכְמָה עִילָּאָה (עליונה) שֶׁיָּאִיר בִּפְנִימִיּוּת הַלֵּב. הארת נקודת החכמה בבינה ובמידות ובפנימיות המידות (הלב), היכן שנוגע הדבר מאוד, עד עצם הנפש.
לִיבָּטֵל בְּיִחוּדוֹ יִתְבָּרַךְ בְּתַכְלִית מֵעוּמְקָא דְּלִבָּא .
לִיבָּטֵל בְּיִחוּדוֹ יִתְבָּרַךְ בְּתַכְלִית מֵעוּמְקָא דְּלִבָּא (מעומק הלב) . כשהביטול הוא בעומק הלב — זה אומר שאדם מגיע להרגשה, ויותר מזה, של היות בביטול גמור באחדותו של אור אין סוף.
אך יש הגבלה, תנאי, כדי שדבר זה יוכל להיות. הגם שמדובר על העתיד לבוא, אין זה אומר שהדבר תלוי בזמן בלבד. הזמן הוא חשוב, אבל דברים צריכים לקרות בזמן, להשתנות; ואם לא, כמעט שאין משמעות לאותו זמן, או שיש לו אז משמעות אחרת.
אַחֲרֵי הֲסָרַת הָעָרְלָה מִתַּאֲווֹת הַגַּשְׁמִיּוֹת וכו'.
והתנאי המוקדם הוא: אַחֲרֵי הֲסָרַת הָעָרְלָה מִתַּאֲווֹת הַגַּשְׁמִיּוֹת וכו'. כאשר האדם שקוע בתאוות גשמיות הלב שלו מתכסה ב'עורלה', היא 'עורלת הלב' — כיסוי שמסתיר את הלב ומאפשר לו להרגיש רק תאוות גשמיות, כלומר רק תחושות שיש להן ביטוי ולבוש גשמי: בין בצורתן הנמוכה יותר, החומרית, כמו תאווה לאכילה ולחפצים גשמיים וכיוצא בזה; ובין בצורתן הגבוהה יותר, כתאוות ורצונות המתייחסים אליו, מה שטוב ומועיל לו וכו'. אבל מה שטוב ואמת בכלל אין הוא יכול להרגיש; ורוחניות, מציאות ומהות אלוקית — בוודאי שאין הוא יכול להרגיש.
וְהִנֵּה עַתָּה, בַּגָּלוּת הַחֵל הַזֶּה, יֵשׁ גַּם כֵּן עֵצָה יְעוּצָה לְהָאִיר קְצָת אוֹר ה' מִבְּחִינַת אֵיתָן לְתוֹךְ נְקוּדַּת פְּנִימִיּוּת הַלֵּב, כְּעֵין לֶעָתִיד.
וְהִנֵּה עַתָּה, בַּגָּלוּת הַחֵל הַזֶּה,
וְהַיְינוּ, עַל יְדֵי שֶׁמְּעוֹרֵר עַל נִיצוֹץ אֱלֹקוּת שֶׁבְּנַפְשׁוֹ בְּחִינַת 'רַחֲמִים רַבִּים' הָעֶלְיוֹנִים.
וְהַיְינוּ, עַל יְדֵי שֶׁמְּעוֹרֵר עַל נִיצוֹץ אֱלֹקוּת שֶׁבְּנַפְשׁוֹ בְּחִינַת 'רַחֲמִים רַבִּים' הָעֶלְיוֹנִים. להביא להארת אור אין סוף עצמו בתוך פנימיות נקודת ליבו אין זה לפי ערך כוחות נפשו של האדם, רצונו ושכלו וכו', ולכן הוא מדבר פה על משהו אחר: על לעורר רחמים רבים העליונים. המיוחד ברחמים בכלל הוא שהם יכולים להתייחס גם אל מה שרחוק ונבדל מהמרחם: אדם יכול לרחם גם על מי שאין הוא מכיר, שאין הוא מערכו כלל, גם על ציפור רטובה ועל עץ נובל. ולכן לעורר את רחמיו של הקב"ה — גם אם אין אנו בערך כלל, אם אנו רק מודעים לכך שאנו רחוקים ממנו, זה דבר שהוא בידינו תמיד. ואף מצד המרחם; כמו אצל האדם, הרחמים הם כוח נפש שנובע ומשתלשל מעצם הנפש, בקו האמצעי שעולה עד הכתר. ובייחוד כשהוא מדבר כאן על "רחמים רבים העליונים" אשר, כידוע, מכוונים אל מידת הרחמים שלמעלה מדרגות השכל, המבטאים יותר מכל כוח אחר את ההתייחסות העצמית הפנימית אל העולמות. לכן, לעורר רחמים רבים זה דבר שהוא גם אפשרי וגם המשכה שהיא מאור אין סוף, כמה גבוה שאפשר.
כִּי בֶּאֱמֶת, כָּל זְמַן שֶׁאֵין הָאָדָם זוֹכֶה שֶׁיִּתְגַּלֶּה אוֹר ה' מִבְּחִינַת אֵיתָן בִּנְקוּדַּת פְּנִימִית לְבָבוֹ, לִיבָּטֵל בְּיִחוּדוֹ יִתְבָּרַךְ מֵעוּמְקָא דְּלִבָּא עַד כְּלוֹת הַנֶּפֶשׁ מַמָּשׁ, אֲזַי בֶּאֱמֶת יֵשׁ רַחֲמָנוּת גְּדוֹלָה עַל הַנִּיצוֹץ שֶׁבְּנַפְשׁוֹ.
כִּי בֶּאֱמֶת, אין זה רק מקרה פרטי באדם פלוני שהוא ראוי לרחמים, כיוון שהוא מסכן או רשע, במזיד או בשוגג, אלא שזה הוא באמת מצב האדם, אפילו הוא צדיק גמור, כָּל זְמַן שֶׁאֵין הָאָדָם זוֹכֶה שֶׁיִּתְגַּלֶּה אוֹר ה' מִבְּחִינַת אֵיתָן בִּנְקוּדַּת פְּנִימִית לְבָבוֹ, כפי שיהיה לעתיד לבוא וכו', לִיבָּטֵל בְּיִחוּדוֹ יִתְבָּרַךְ מֵעוּמְקָא דְּלִבָּא (מעומק הלב) עַד כְּלוֹת הַנֶּפֶשׁ מַמָּשׁ, שיהיה ביטול גמור של האדם כפי שאנו מכירים, של דעתו והרגשתו את עצמו, שזה הוא וזו המציאות — אֲזַי בֶּאֱמֶת יֵשׁ רַחֲמָנוּת גְּדוֹלָה עַל הַנִּיצוֹץ שֶׁבְּנַפְשׁוֹ. זו האמת הבסיסית של "גלות החל הזה", שבמצב זה של האדם והעולם ראוי לרחם על הניצוץ האלוקי שבנפש.
כִּי הַנִּיצוֹץ נִמְשַׁךְ מִבְּחִינַת חָכְמָה עִילָּאָה מַמָּשׁ,
כִּי הַנִּיצוֹץ האלוקי שבנפש נִמְשַׁךְ מִבְּחִינַת חָכְמָה עִילָּאָה מַמָּשׁ, החכמה העליונה של הקב"ה שבאצילות ממש; כלומר מראשית כל המציאות, מפנימיות החכמה שמלבישה את אור אין סוף בעצמו. הניצוץ האלוקי,
וּכְשֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהָאִיר מִבְּחִינָתוֹ לְתוֹךְ פְּנִימִיּוּת הַלֵּב שֶׁשָּׁם מְקוֹם גִּילּוּי הֶאָרָה זוֹ,
וּכְשֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהָאִיר מִבְּחִינָתוֹ לְתוֹךְ פְּנִימִיּוּת הַלֵּב שֶׁשָּׁם מְקוֹם גִּילּוּי הֶאָרָה זוֹ, שרק שם, כפי שהוסבר, יכולה להתגלות הארה עליונה זו; ואם לא שם — אין היא מתגלה. כפי שהמלך בעצמו אינו מתגלה אלא בהיכל מלכותו, ובכל מקום אחר הוא בעצמו נסתר, והוא מתגלה רק לפי עניינו של אותו מקום — כך הניצוץ האלוקי ששייך לאדם מתגלה באמת רק בפנימיות נקודת ליבו.
הֲרֵי זֶה בִּבְחִינַת גָּלוּת מַמָּשׁ.
וכשאינו מאיר הניצוץ בפנימיות הלב הֲרֵי זֶה בִּבְחִינַת גָּלוּת מַמָּשׁ. גלות בכלל היא כאשר עצמיותו של האדם אינה מתגלה ואינה מממשת את עצמה, אלא משמשת עבור אחרים, עבור המקום והתרבות שהיא נמצאת בהם. כך בנפש, כאשר עצמיות הנפש, הניצוץ האלוקי שבה, איננו מתגלה בעצמו ובענייניו אלא רק כמי שנותן כוח וחיות לדברים אחרים — זוהי בחינת גלות ממש.
וְעַל יְדֵי 'רַחֲמִים רַבִּים' הָעֶלְיוֹנִים יוֹצֵא מֵהַגָּלוּת וְהַשִּׁבְיָה.
וְעַל יְדֵי 'רַחֲמִים רַבִּים' הָעֶלְיוֹנִים יוֹצֵא מֵהַגָּלוּת וְהַשִּׁבְיָה. מה שיכול להוציא את הניצוץ מהגלות הם הרחמים הרבים. כאמור, הרחמים הם יכולת ההתייחסות מהגבוה ביותר אל הרחוק ביותר; מהאלוקי שבבחינת הכתר העליון לאדם שנמצא במעשיו ובמחשבותיו נמוך כל כך; מעצם הנשמה, בחינת איתן, אל המקומות הרחוקים ביותר שהיא נסתרת בהם. ובעצם יצירת הקשר, בעצם הרגשת הרחמים, יוצא הניצוץ האלוקי מהגלות.
וּמֵאִיר לְתוֹךְ נְקוּדָּה פְּנִימִיּוּת הַלֵּב בְּחִינַת אַהֲבָה רַבָּה זוֹ.
וּמֵאִיר לְתוֹךְ נְקוּדָּה פְּנִימִיּוּת הַלֵּב בְּחִינַת אַהֲבָה רַבָּה זוֹ. הקשר שנוצר ברחמים מגלה שבאמת תמיד היה קשר, שאולי היה נסתר אבל היה קיים, והוא קשר האהבה המסותרת בין נשמות ישראל היכן שהן ובין עצמות האלוקי עד למעלה מעלה. על אהבה זו מדובר הרבה בתניא,
כַּנּוֹדַע מִמַּה שֶּׁכָּתוּב: "לְיַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם" , וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּלִקּוּטֵי אֲמָרִים פֶּרֶק מ"ה.
כַּנּוֹדַע מִמַּה שֶּׁכָּתוּב: "לְיַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם" (על פי ישעיה כט,כב) ,
המשך הדברים הוא מעשי יותר. העצה היעוצה היא, כאמור, לעורר את הרחמים העליונים. אך כיצד עושים זאת? כיצד יכולים אנו למטה לעורר את המידה העליונה, את מידתו של הקב"ה? בהיקף הגדול זו שאלה עקרונית, אולי החשובה ביותר לגבי עבודת ה': האם יש בכוח עבודתנו למטה לשנות ולהשפיע על ההנהגה של מעלה? וכיצד זה פועל?
וּמוּדַעַת זֹאת כִּי אִתְעָרוּתָא דִּלְעֵילָּא בְּאִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא דַּוְקָא תַּלְיָא מִלְּתָא .
וּמוּדַעַת זֹאת כִּי אִתְעָרוּתָא דִּלְעֵילָּא בְּאִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא דַּוְקָא תַּלְיָא מִלְּתָא (התעוררות מלמעלה — בהתעוררות מלמטה דווקא תלוי הדבר) . שההתעוררות מלמעלה, של המידה וההשפעה האלוקית, תלויה בהתעוררות מלמטה דווקא.
דְּהַיְינוּ, עַל יְדֵי הִתְעוֹרְרוּת רַחֲמִים רַבִּים בְּלֵב רַחֲמָנִים וְגוֹמְלֵי חֲסָדִים,
דְּהַיְינוּ, כיצד לעורר את מידת הרחמים העליונים, עַל יְדֵי הִתְעוֹרְרוּת רַחֲמִים רַבִּים אצל האדם למטה, בְּלֵב רַחֲמָנִים וְגוֹמְלֵי חֲסָדִים, הם ישראל, שסימנם שהם רחמנים וגומלי חסדים
לְהַשְׁפִּיעַ לְמַטָּה הַשְׁפָּעָה גַּשְׁמִיּוּת זָהָב וָכֶסֶף וכו',
וכפי שאנו רוצים שההתעוררות מלמעלה לא תישאר למעלה, כך צריכה גם התעוררות הרחמים שלנו שלא תישאר כהרגשה בנפש בלבד, אלא שתהיה לה תוצאה ופעולה בעולם הזה ממש לְהַשְׁפִּיעַ לְמַטָּה הַשְׁפָּעָה גַּשְׁמִיּוּת — זָהָב וָכֶסֶף וכו', בנתינת צדקה לנזקקים.
וְלָכֵן פְּעוּלַּת הַצְּדָקָה הִיא פְּעוּלַּת נַחַל אֵיתָן מַמָּשׁ.
וְלָכֵן פְּעוּלַּת הַצְּדָקָה שאנו עושים, הגם שהיא התעוררות מלמטה, הִיא פְּעוּלַּת נַחַל אֵיתָן מַמָּשׁ. 'נחל איתן', כפי שהוסבר, הוא ההמשכה מנקודת איתן שבנפש, מעצם הנפש המתלבשת בחכמה אל כוחות הנפש השכל והמידות. וזו היא פעולת ההתעוררות מלמטה, שמתחילה אמנם מלמטה, בהכנת הכלים וכו', אבל פעולתה היא המשכת החכמה מלמעלה, כפעולת נחל איתן ממש.
וְהִנֵּה מוּדַעַת זֹאת מַה שֶּׁכָּתוּב כִּי "עוֹר בְּעַד עוֹר וְכֹל אֲשֶׁר לָאִישׁ יִתֵּן בְּעַד נַפְשׁוֹ" הָאֱלֹקִית.
וְהִנֵּה מוּדַעַת זֹאת מַה שֶּׁכָּתוּב (איוב ב,ד)
לְהָאִירָהּ, בְּאוֹר הַחַיִּים אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא.
לְהָאִירָהּ, את הנפש האלוקית, בְּאוֹר הַחַיִּים אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא. דווקא על ידי הגשמיות ממש, שאדם נותן בעד נפשו האלוקית, הוא יכול להאיר אותה באור אין סוף.
כבאיגרות רבות העוסקות בצדקה עסקה גם איגרת קטנה זו במשמעות ובתועלת הנפשית שמקבל האדם עצמו מהצדקה שהוא נותן. אך המיוחד באיגרת זו הוא ההליכה עד לקצה העליון של עבודת הנפש, של המשכת עצמות אור אין סוף אל תוך נקודת פנימיות הלב, וזהו 'נחל איתן'. כפי שהוסבר, תכלית עליונה זו פירושה הוא הגילוי השלם של אור אין סוף בעולם הזה, כי רק בתוך נקודה זו של פנימיות הלב הוא יכול באמת להתגלות. אלא שמשום כך אין גילוי זה יכול להתקיים בתוך העולם הזה כפי שהוא, אלא רק לעתיד לבוא, כאשר תשתנה מהות העולם מכפי שהוא עכשיו. רק לעתיד לבוא, לאחר תיקונו השלם של העולם, תוכל להיות התגלות זו ולהתקיים בו (מלבד אצל הצדיקים הגדולים שהם עצמם מתוקנים לגמרי, שכבר כעת חיים בעצם במציאות השלמה, של האצילות ושל העתיד לבוא). עם זאת — ולזה מכוון עיקר המאמר — גם כעת יש עצה להמשיך מעין אותה תכלית פנימית אל תוך חיי עולם הזה של כל אדם (ה'בינוני'). נכון, הוא איננו יכול לשנות את מבנה העולם, כמו שיהיה לעתיד לבוא, אבל הוא יכול ליצור קשר בין הקצוות. כאשר האדם שנמצא בעולם יודע שיש אין סוף בנפשו אבל הוא נסתר ובגלות, והוא מרחם עליו ועל עצמו שהוא נסתר ואיננו גלוי וממשי אצלו — בכך נוצר הקשר. בקשר הזה שנוצר לפעמים יש רק רחמים, לפעמים יש גם אהבה ואפילו אהבה רבה, ולפעמים אין כלום מלבד האפשרות שיהיה משהו. את הקשר, שפעמים הוא מלא ופעמים אינו, כמו הרגשה ותוכן ואור שפעמים ישנם ופעמים אינם, אפשר לקיים על ידי הורדה של הרחמים עד למטה מטה אל המעשה בפועל, כלומר לנתינה של צדקה ממש, למי שזקוק ממש, וזהו "וצדקה כנחל איתן". ובייחוד כאשר הצדקה היא מכל אשר לאיש, בלי גבול, היא שומרת את הקשר פתוח — לרחמים ולאהבה רבה בלי גבול.
(Endnotes) 1 . ראו ליקוטי תורה דברים פרשת ראה יח,א ואילך, ומאמר ד"ה אמר ר' יהושע בן לוי בכל יום כו', משנת תרפ"ח, של כ"ק אדמו"ר הריי"ץ נ"ע (על פי הערת כ"ק אדמו"ר זי"ע, ב'שיעורים בספר התניא'). וראו גם אור התורה דברים חלק ב עמ' תרלה ועמ' תרסב, ספר המאמרים תרל"ג כרך ב עמ' תמח, ועוד. 2 . ראו ספר המאמרים תש"ג עמ' 71 והלאה, שמונה ואף דורש מלשון הכתובים שלושה מובנים ב 'איתן': תוקף, קשה, ויושן. 3 . מן הזהר, כגון חלק א כ,א. 4 . מן הזהר, כגון חלק ג ד,א. 5 . בלשון ספרי הסוד — ייחוד תמידי לשם קיום העולמות, כי קיימים גם ייחודים אחרים שאינם תמידיים וכו'. וכפי שאומר אדמו"ר האמצעי: "בראשית ברא אלוקים", בראשית — חכמה, אלוקים — בינה (פירוש המילות צג,ג). 6 . על פי זהר חלק ג יא,א, ושם סה,ב. 7 . ראו בתרגום שם ובילקוט שמעוני (רמז תעו) ועוד. 8 . 'מאד' הוא בלי גבול. וראו זהר חלק ג רמו,ב, בראשית רבה פרשה ח,ה ובפירוש רש"י על הפסוק, ש'מאד' אותיות 'אדם', שתהיה מעלתו והגילוי אז אף למעלה משהיה אדם הראשון (קודם החטא). ובמקומות אחרים (ראו תורה אור מו,ד) מובא ש'מאד' אותיות משה אדם דוד, שיהיה הגילוי למשיח למעלה מהם. 9 . כמאמר "לית מחשבה תפיסא ביה אבל נתפס איהו ברעותא דלבא" (בכמה מקומות בספרי חסידות, על פי הקדמת תיקוני זהר [יז,א]), וראו גם זהר חלק ג רפט,ב (באדרא זוטא): "דלא אתידע ולא אשתמודע... אלא ברעותא דלבא". 10 . ראו לעיל אגרת הקדש סימן ד. וראו ליקוטי תורה דברים יח,ג (באות ג). ובכתבי האר"י ז"ל בעץ חיים שער לג (שער האונאה) פרק ג, וטעמי המצוות פרשת לך לך. 11 . על פי עובדיה א,כ. 12 . ראו בפירוש אבן עזרא לפסוק זה, ובאור החיים הקדוש על בראשית כח,ה. 13 . הצדיק ואיש המעלה ייתכן שיגיע לא רק להסרת העורלה מהתאוות הגשמיות, אלא להתפשטות הגשמיות בכלל, למצב שבו מציאות העולם הזה הגשמי קיימת — אבל לא לגביו; קיימת — אבל לא כמציאות שהוא נמצא בה. הוא יכול להבין שאחרים מצויים בה, הוא יכול להבין למה צריך שתהיה; אבל באופן אישי נמצאת מודעות ה'אני' שלו עם הנפש העליונה ולא עם גופו שבעולם הזה. במובן זה הצדיק נמצא בעצמו כבר כעת ב'לעתיד לבוא'. 14 . ובייחוד, כפי שיבואר בהמשך, שלעורר את הרחמים העליונים הוא על ידי התעוררות מלמטה (אתערותא דלתתא) — כלומר כאשר אדם עושה בתוך עצמו את מה שהוא בא לעורר מלמעלה, שהוא מעורר את הרחמים שלו. ואם כן מודגש יותר, שאם הוא מרחם על עצמו אלה רחמים שאינם מביאים לשום דבר, לא למטה ובוודאי לא למעלה. ולכן, כפי שיבואר בהמשך, ההתעוררות מלמטה היא כשהוא מרחם על אדם אחר וכו'. 15 . כעין דרשת הבעש"ט על הכתוב "ואנכי הסתר אסתיר וגו' ", שהגלות הקשה היא כאשר ההסתרה עצמה היא נסתרת (ראו בעש"ט על התורה פרשת וילך אות ד). 16 . ליקוטי אמרים פרק טו ופרק יח ואילך. 17 . הערת כ"ק אדמו"ר זי"ע: "בכתוב: 'בית יעקב'. אבל בסנהדרין (יט סוף עמוד ב) ובבראשית רבה (פרשה סג,ב) מפרש בפשטות זה 'יעקב פדה את אברהם'. וכן הובא הלשון בכמה מקומות. — וכהפירוש תיכף בהמשך כתוב זה עצמו (הובא בסנהדרין שם וכו') — לא עתה ביקש יעקב גו' ". 18 . ראו תנחומא תולדות ד; בראשית רבה פרשה סג,ב ועוד. 19 . ראו ליקוטי תורה ויקרא ב,ב ד"ה אדם כי יקריב. וראו בתורה אור א,ב ד"ה כי כאשר השמים החדשים ובביאור, ושם אומר שרק לעתיד לבוא ישתנה הסדר. 20 . ראו יבמות עט,א ועוד: "שלשה סימנים יש באומה זו: הרחמנים והביישנין וגומלי חסדים". וכן ברמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק יט הלכה יז. וראו אגרת הקדש סימן י. 21 . כתובות נ,א ועוד; רמב"ם סוף הלכות ערכין וחרמין (פרק ח הלכה יג); שולחן ערוך יורה דעה סימן רמט סעיף א בהגה. 22 . הערת כ"ק אדמו"ר זי"ע: "באגרת הקדש סוף סימן טז הובא גם 'עור בעד עור', מה שאין כן בסוף סימן י. ועל דרך זו בכמה מקומות (שהובא רק סוף הפסוק — 'וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו'). ואולי יש לומר: 'עור בעד עור' הרי זה צדקה בהגבלה, כבפשטות, והובא (גם תחילת הפסוק, כמו כאן) רק כשמדובר גם בצדקה זו".
הנה לא טובה השמועה
הנה לא טובה השמועה