חזור
קונטרס אחרון
הוּלְהָבִין פְּרָטֵי הַהֲלָכוֹת דְּלָא שְׁכִיחֵי כְּלָל.
וּלְהָבִין פְּרָטֵי הַהֲלָכוֹת דְּלָא שְׁכִיחֵי (שאינן מצויות) כְּלָל. יש מצוות שלא רק שהן נדירות, אלא שלמעשה כמעט שלא ייתכן שהן תתקיימנה במציאות.
וְאֶפְשָׁר שֶׁלֹּא הָיוּ מֵעוֹלָם בִּמְצִיאוּת.
וְאֶפְשָׁר שֶׁלֹּא הָיוּ מֵעוֹלָם בִּמְצִיאוּת. יש הלכות שהתקיימו בתקופות מסוימות, שהיו מקרים, אפילו מקרה בודד, שהייתה מציאות כזו. וכאן הוא מדבר על הלכות שמעולם לא התקיימו ואינן עתידות להתקיים.
מִכָּל שֶׁכֵּן שֶׁלֹּא יִהְיוּ לֶעָתִיד לָבוֹא.
מִכָּל שֶׁכֵּן שֶׁלֹּא יִהְיוּ לֶעָתִיד לָבוֹא. לעתיד לבוא, בזמן הגאולה השלמה, יהיה העולם מתוקן אף יותר משהיה בזמן שבית המקדש היה קיים. גם בזמן הבית, הראשון והשני, לא התקיימה התורה בכל השלמות; היו פגמים במציאות שלא אפשרו זאת, ולכן גם חרבו בתים אלה לבסוף. מה שאין כן לעתיד לבוא, שאז תהיה המציאות בכל השלמות ותתקיים התורה בכל השלמות, וממילא לא יהיו תקלות בהנהגת העולם ובקיום התורה.
כְּמוֹ פְּרָטֵי דִּינֵי פִּיגּוּל וּכְהַאי גַּוְונָא .
כְּמוֹ פְּרָטֵי דִּינֵי פִּיגּוּל וּכְהַאי גַּוְונָא (וכגון זה) . פיגול הוא קרבן שהמקריב אותו חושב (בשעה שהוא עוסק באחת מארבע העבודות: שחיטה, קבלה, הולכה, זריקה) שהקרבן יוקרב או ייאכל לאחר הזמן הראוי. קרבן כזה הוא פסול והאוכל ממנו חייב כרת. פרטי דיני הפיגול, מתי ובאילו תנאים בדיוק יהיה הקרבן בגדר פיגול, הם רבים ומורכבים, כגון: לא כל מחשבה עושה פיגול, אלא רק מחשבה של חריגה בזמן, ובתנאי שלא הייתה מחשבה אחרת עימה; ולא כל קרבן ולא כל עבודה, אלא רק כזה שמכל צד אחר הוא ראוי למזבח, וכו' וכו'. הסיכוי שיבוא אדם שיהיה ראוי לכך ויעשה את כל הצירופים המוזרים דווקא כדי לעשות פיגול הוא רחוק מהמציאות, ובוודאי שלא יהיה לעתיד לבוא.
הִנֵּה מוּדַעַת זֹאת שֶׁכָּל אִיסּוּר שֶׁבָּעוֹלָם, יֵשׁ לוֹ שֹׁרֶשׁ וּמְקוֹר חַיִּים בַּקְּלִיפּוֹת.
הִנֵּה מוּדַעַת זֹאת שֶׁכָּל אִיסּוּר שֶׁבָּעוֹלָם, מציאות של מעשה אסור, יֵשׁ לוֹ שֹׁרֶשׁ וּמְקוֹר חַיִּים בַּקְּלִיפּוֹת. כל דבר בעולם יש לו שורש ומקור חיים למעלה, במציאות הרוחנית. מה שנאמר כאן הוא שגם מציאות של איסור, שהיא נגד רצונו של הקב"ה, יש לה שורש במציאות רוחנית, שהיא רוחניות של קליפות.
שֶׁאִם לֹא כֵּן, לֹא הָיָה יָכוֹל לִהְיוֹת בִּמְצִיאוּת בָּעוֹלָם, בִּלְתִּי הַשְׁפָּעָה עֶלְיוֹנָה
שֶׁאִם לֹא כֵּן, לֹא הָיָה יָכוֹל לִהְיוֹת מעשה האיסור ומי שעושה אותו בִּמְצִיאוּת בָּעוֹלָם, כי אין שום דבר בעולם התחתון שקיים בִּלְתִּי הַשְׁפָּעָה עֶלְיוֹנָה ממציאות רוחנית גבוהה ממנו.
וַאֲפִילּוּ הַמְסַלְסֵל בִּשְׂעָרוֹ וּכְהַאי גַּוְונָא מְקַבֵּל חַיּוּתוֹ בְּרֶגַע זוֹ מֵהֵיכָלוֹת הַקְּלִיפּוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר.
וַאֲפִילּוּ הַמְסַלְסֵל בִּשְׂעָרוֹ
וְהִלְכָּךְ גַּם פְּרָטֵי הָאִיסּוּרִים שֶׁלֹּא בָּאוּ לִידֵי מַעֲשֶׂה מֵעוֹלָם בָּעוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי, מִכָּל מָקוֹם שָׁרְשֵׁי חַיּוּתָם הֵן בִּמְצִיאוּת בְּפוֹעַל מַמָּשׁ בְּהֵיכָלוֹת הַקְּלִיפּוֹת.
וְהִלְכָּךְ גַּם פְּרָטֵי הָאִיסּוּרִים שֶׁלֹּא בָּאוּ לִידֵי מַעֲשֶׂה מֵעוֹלָם בָּעוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי, מִכָּל מָקוֹם שָׁרְשֵׁי חַיּוּתָם הֵן בִּמְצִיאוּת בְּפוֹעַל מַמָּשׁ בְּהֵיכָלוֹת הַקְּלִיפּוֹת. אותם פרטי הלכות שלא היה להם קיום במציאות הגשמית, יש להם קיום במציאות הרוחנית. שהרי למציאות המתוארת בתורה של פרטי דיני פיגול וכדומה, גם אם היא לא תיתכן בעולם הזה, העובדה שהיא נזכרת בתורה אומרת שיש לה קיום במציאות רוחנית, אי שם בסדר ההשתלשלות.
העולם החומרי הוא בסך הכול מוגבל ומצומצם בזמן ובמקום ובמה שיכול לקרות בו: לא כל מה שחושבים עושים, ולא כל מה שאפשרי קורה במציאות. ומה שנאמר כאן הוא, שמחשבה ואפשרות זו של הדבר קיימת ברוחני גם אם אין היא מגיעה לידי מעשה וקיום גשמי. והדברים אמורים הן בקדושה והן בקליפה.
וְגַם הַפְּרָטִים שֶׁיּוּכַל לִהְיוֹת שֶׁלֹּא הָיוּ וְלֹא יִהְיוּ לְעוֹלָם בִּמְצִיאוּת.
וְגַם הַפְּרָטִים שֶׁיּוּכַל לִהְיוֹת שֶׁלֹּא הָיוּ וְלֹא יִהְיוּ לְעוֹלָם בִּמְצִיאוּת. לא רק מה שלא היה במציאות בעבר, משום שלא נוצרו התנאים המתאימים, אלא גם מה שלא יכול להיות, משום שההסתברות שיגיע דבר כזה לפועל בעולם הגשמי היא אפסית.
כְּגוֹן טָעוּת וּשְׁגָגוֹת שֶׁטָּעָה וְקָרָא לַתְּשִׁיעִי עֲשִׂירִי כו' וּכְהַאי גַּוְונָא .
כְּגוֹן טָעוּת וּשְׁגָגוֹת שֶׁטָּעָה וְקָרָא לַתְּשִׁיעִי עֲשִׂירִי כו'
דְּלֹא שַׁיָּיךְ בְּמֵזִיד לִהְיוֹת קְלִיפָּה שׁוֹרָה עַל זֶה.
דְּלֹא שַׁיָּיךְ בְּמֵזִיד לִהְיוֹת קְלִיפָּה שׁוֹרָה עַל זֶה. קלקולים כאלה לא נעשים במזיד אלא רק בטעות, בשגגה. כלומר יש קלקול במצווה, אבל אין שום מחשבה וכוונה לקלקל.
וְיוּכַל לִהְיוֹת דִּכְהַאי גַּוְונָא אֵינוֹ בִּמְצִיאוּת בְּהֵיכָלוֹת הַקְּלִיפּוֹת.
וְיוּכַל לִהְיוֹת דִּכְהַאי גַּוְונָא (שכגון זה) אֵינוֹ בִּמְצִיאוּת בְּהֵיכָלוֹת הַקְּלִיפּוֹת. כיוון שאין לקלקול זה שורש של קליפה בנפש, ייתכן שאין לו גם שורש ומציאות בהיכלות הקליפה הרוחניים.
[ נִרְאֶה לִי מַה שֶּׁכּוֹתֵב "וְיוּכַל לִהְיוֹת" אַלְמָא דְּלָא בְּרִירָא לֵיהּ הַיְינוּ מִשּׁוּם שֶׁהַשְּׁגָגוֹת בָּאוֹת מִנּוֹגַהּ, אִם כֵּן יֵשׁ לוֹמַר דְּיֵשׁ לָהֶם שֹׁרֶשׁ בְּהֵיכָלוֹת דְּנוֹגַהּ].
[הַגָּהָ"ה מֵאַדְמוֹ"ר בַּעַל צֶמַח צֶדֶק ז"ל נִשְׁמָתוֹ עֵדֶן: נִרְאֶה לִי מַה שֶּׁכּוֹתֵב אדמו"ר הזקן "וְיוּכַל לִהְיוֹת" אַלְמָא דְּלָא בְּרִירָא לֵיהּ (הרי שלא ברור לו). לשונו של אדמו"ר הזקן היא אכן מוזרה: מה זאת אומרת "יכול להיות"? או שיש מציאות כזו, או שאין. ולכן הוא מסביר: הַיְינוּ מִשּׁוּם שֶׁהַשְּׁגָגוֹת בָּאוֹת מִנּוֹגַהּ, אִם כֵּן יֵשׁ לוֹמַר דְּיֵשׁ לָהֶם שֹׁרֶשׁ בְּהֵיכָלוֹת דְּנוֹגַהּ]. לשוגג אין שורש בהיכלות הקליפות הטמאות, אבל יש לו שורש בהיכלות של קליפת נוגה. זאת לעומת המזיד, כאשר אדם חושב ומתכוון לעשות רע, שיש למעשה זה שורש בנפשו ובהיכלות הקליפות הטמאות; ולעומת האנוס, שאין לו שורש כלל בנפש ובהיכלות הקליפות.
מובנת אפוא לשונו של אדמו"ר הזקן "ויכול להיות", וכפי שמסביר הצמח צדק, משום שאין הדבר ברור. קליפת נוגה היא הקליפה שעל גבול הקדושה והקליפה. עצם המציאות של קליפת נוגה היא לא מוכרעת, לא ברורה, אם זו קליפה או קדושה. זה תלוי באדם ובמה שיעשה — אם יעלה אותה לקדושה היא תהיה קדושה ולא קליפה, ואם לא היא תהיה קליפה.
מִכָּל מָקוֹם, עַל כָּל פָּנִים, יֶשְׁנוֹ בִּמְצִיאוּת, לְהַבְדִּיל, בְּחָכְמָה עִילָּאָה, שֶׁנִּתְפַּשְּׁטָה בִּפְרָט זֶה, לְמֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם בְּסִינַי.
מִכָּל מָקוֹם, כיוון שאיסורים אלה שבשגגה אינם קיימים במציאות העולם הגשמי וגם אין להם שורש בעולם רוחני, אם כן איזו עבודה של בירור והעלאה נעשית בהם על ידי לימודם? ולזה מסביר: עַל כָּל פָּנִים, יֶשְׁנוֹ בִּמְצִיאוּת, לְהַבְדִּיל, בְּחָכְמָה עִילָּאָה, בחכמתו העליונה של הקב"ה, היא המציאות הרוחנית של התורה שעוסקת גם בדברים אלה של איסורים ושגגות,
ולא רק בתורה כפי שנתנה למשה רבינו בסיני, אלא גם בצורות המאוחרות יותר של הופעת התורה.
[כְּמַאֲמַר מַה] שֶּׁכָּל תַּלְמִיד וָתִיק עָתִיד לְחַדֵּשׁ כו'.
[כְּמַאֲמַר מַה]
וְכָל פְּרָטֵי הָאִבַּעְיוֹת דְּרַבִּי יִרְמְיָה.
וְכָל פְּרָטֵי הָאִבַּעְיוֹת (הבעיות, השאלות) דְּרַבִּי יִרְמְיָה. רבי ירמיה מפורסם בכל התלמוד בשאלותיו הגבוליות, שאלות שמותחות את עקרונות ההלכה עד הקצה, עד למקרים נדירים ואפילו כאלה שאינם אפשריים במציאות הגשמית.
'וּכְרָכַתּוּ כו'' פֶּרֶק ד' דְּחוּלִּין .
והשאלה של 'וּכְרָכַתּוּ כו'' פֶּרֶק ד' דְּחוּלִּין (ע,א) . התלמוד דן שם בדיני בכורות. כדי שתחול הקדושה על הבכור הוא צריך להיות 'פטר רחם', והשאלה היא כיצד מוגדרת לידה ראשונה כזו שפוטרת את הרחם, וכיצד דנים במקרי גבול שאינם בהכרח מציאותיים, כגון אם כרכתו האישה בידיה ואחזתו והוציאה אותו כך שלא נגע בפתח הרחם וכו' (על פי רש"י. ורבנו תם מפרש את הדברים בבכור בהמה, וכגון שכרכתו אחותו, שנולדה עימו נקבה וכרכתו בין רגליה). ומכל מקום מדובר בדיונים רציניים בהלכה המתייחסים למקרים נדירים מאוד, ואף כאלה שאינם אפשריים במציאות הגשמית, משום שמכל מקום הם קיימים במציאות של התורה שדנה בהם.
כִּי הִתְפַּשְּׁטוּת חָכְמָה עִילָּאָה הִיא בִּבְחִינַת אֵין סוֹף הַמְלוּבָּשׁ בָּהּ בְּפוֹעַל מַמָּשׁ.
כִּי הִתְפַּשְּׁטוּת חָכְמָה עִילָּאָה הִיא בִּבְחִינַת אֵין סוֹף הַמְלוּבָּשׁ בָּהּ בְּפוֹעַל מַמָּשׁ. החכמה העליונה שבתורה היא חכמה אין סופית, והתפשטותה במציאות היא בפרטים ובמקרים לאין סוף, הרבה מעבר למה שיכולה המציאות החומרית להמציא. אכן, גם מה שאנו יכולים לדבר ולחשוב עליו הוא מוגבל (משום שאנו חושבים במושגים של העולם שאנו מכירים כבר), מה שאין כן כשאנו חושבים בתורה, ובמציאות שאנו משיגים בתורה, שהוא רחב יותר ממה שיכול לבוא לידי מעשה. ובהפרש שבין זה לזה, באותם "פרטי ההלכות דלא שכיחי", מתגלה העיקרון הזה: שהתורה והחכמה העליונה הן אין סופיות.
וְכָל פְּרַט הֲלָכָה הוּא שַׁעַר, נִמְשָׁךְ מֵחָכְמָה עִילָּאָה דִּ'יְסַד בְּרַתָּא'.
וְכָל פְּרַט הֲלָכָה הוּא שַׁעַר, נִמְשָׁךְ מֵחָכְמָה עִילָּאָה דִּ'יְסַד בְּרַתָּא'. כמאמר הזהר
וּמְלוּבָּשׁ בָּהּ, וּמִמֶּנָּה נִמְשָׁךְ וּמִתְלַבֵּשׁ ב בְּרִיאָה יְצִירָה עֲשִׂיָּה.
וּמְלוּבָּשׁ בָּהּ, אור אין סוף שבחכמה מלובש וּמִמֶּנָּה נִמְשָׁךְ וּמִתְלַבֵּשׁ בעולמות בְּרִיאָה יְצִירָה עֲשִׂיָּה. וכל זה דרך ההלכות שבתורה, החודרות את כל הדרגות וענייני העולמות, חומרם ומקריהם, חכמתם וטיפשותם; ואפילו בקליפתם ובטומאתם נמשכת ומאירה, בכל מקום, גם החכמה העליונה.
וְנוֹדַע כִּי יְנִיקַת הַקְּלִיפּוֹת מֵאֲחוֹרַיִים דְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת דִּקְדוּשָּׁה.
וְנוֹדַע כִּי יְנִיקַת הַקְּלִיפּוֹת היא מֵאֲחוֹרַיִים דְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת דִּקְדוּשָּׁה. הקב"ה הוא טוב והוא קדוש והוא מקור כל מה שיש, ואם כן כיצד ייתכן שיש במציאות גם 'לא טוב' וקליפה ועבודה זרה (לכאורה ממקור אחר של השפעה)? התשובה היא מה שנאמר כאן: שיניקת הקליפות היא מאחוריים של עשר הספירות. עשר הספירות הן הכלים שבהם משפיע הקב"ה לעולמות — בשכל, באהבה, בגבורה וכו'. כדי שתגיע ההשפעה לעולמות היא צריכה להיות בכלי, והכלי יש לו פנים ואחור. וכאשר היניקה היא מהאחוריים ולא מהפנים — היא יכולה להגיע גם אל הקליפות.
וּבִפְרָט מִלְּבוּשִׁים, דְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת דִּבְרִיאָה יְצִירָה עֲשִׂיָּה,
נאמר שיניקת החיצונים היא באופן כללי מאחוריים של עשר הספירות הקדושות. הספירות של האצילות מיוחדות בכך שהן מאוחדות בתכלית בקב"ה עצמו, כלשון הזהר: "איהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד בהון" (הוא וחייו אחד, הוא וכליו אחד בהםוּבִפְרָט יניקת הקליפות היא מִלְּבוּשִׁים, שהם בחינת אחוריים, דְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת דִּבְרִיאָה יְצִירָה עֲשִׂיָּה, הם העולמות הנבראים. ולא מעשר הספירות של עולם האצילות.
וּבִפְרָט דִּיצִירָה וַעֲשִׂיָּה הַמְעוֹרָבִים בַּקְּלִיפּוֹת כַּנּוֹדַע, שֶׁיְּנִיקָתָם מִבְּחִינַת הַלְּבוּשִׁים
וּבִפְרָט מן הפרט, היניקה היא מעשר הספירות של עולמות דִּיצִירָה וַעֲשִׂיָּה (ולא בריאה), הַמְעוֹרָבִים בַּקְּלִיפּוֹת כַּנּוֹדַע, שֶׁיְּנִיקָתָם מִבְּחִינַת הַלְּבוּשִׁים של עולמות אלו, יצירה ועשייה.
וְעַל יְדֵי עֵסֶק הַהֲלָכוֹת, בְּדִבּוּר וּמַחֲשָׁבָה, מִתְפָּרְשִׁים וּמִתְפָּרְדִים מֵהַקְּדוּשָּׁה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתִּיקּוּנִים וְרַעְיָא מְהֵימְנָא: לְאַפְרָשָׁא [כו'].
וְעַל יְדֵי עֵסֶק הַהֲלָכוֹת, בְּדִבּוּר וּמַחֲשָׁבָה, מִתְפָּרְשִׁים וּמִתְפָּרְדִים הקליפות מֵהַקְּדוּשָּׁה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בזהר בַּתִּיקּוּנִים
זו הנקודה שרצה להגיע אליה: מה התפקיד של לימוד ההלכה בעולמות הרוחניים, בעולם היצירה ועולם העשייה הרוחני, בלי קשר להיתכנותה של המצווה למעשה. ואומר כי כאשר אדם עוסק בלימוד ההלכה, כשהוא חושב על הדברים ברמה הרוחנית של נפשו, ברמה של 'עשייה' או ברמה של 'יצירה', מה מותר ומה אסור, כיצד ובאיזה מקרה וכו', הוא יוצר הבחנה בין טוב לרע, אסור ומותר וכו', ובכך מברר ומפריד את הקליפה מהקדושה. כפי שנאמר, הבעיה בעולמות אלה היא העירוב של הקליפה בקדושה. כאשר אין הבחנה ברורה ביניהם, מקבלת הקליפה יחד עם הקדושה את כוחה וממשותה. ומשעה שאדם יכול להפריד אותה בדעתו מהקדושה, כשהוא לומד ומעיין בהלכות אלו שבתורה — היא מאבדת את כוחה והשפעתה כרע, וחוזרת להיות אך הצד האחורי של הקדושה, המשמש את הקדושה.
וְהַיְינוּ כַּנּוֹדַע מִמַּה שֶּׁאָמְרוּ עַל שֶׁלֹּא בֵּרְכוּ בַּתּוֹרָה תְּחִלָּה כו'.
וְהַיְינוּ כַּנּוֹדַע מִמַּה שֶּׁאָמְרוּ רבותינו ז"ל:
ובאופן פנימי יותר, המשמעות של הברכה בתורה היא:
שֶׁהוּא עַל יְדֵי הַמְשָׁכַת אוֹר אֵין סוֹף בְּחָכְמָה עִילָּאָה הַמְלוּבֶּשֶׁת בָּהֶן,
שֶׁהוּא עַל יְדֵי הַמְשָׁכַת אוֹר אֵין סוֹף בְּחָכְמָה עִילָּאָה הַמְלוּבֶּשֶׁת בָּהֶן, בהלכות שבתורה. בחסידות מוסבר שהמובן של 'ברכה' הוא המשכה (כמו "המבריך את הגפן",
וּ'בְּחָכְמָה אִתְבְּרִירוּ בָּאוֹר אֵין סוֹף שֶׁבָּהּ.
וּ'בְּחָכְמָה אִתְבְּרִירוּ '
וְהַמְשָׁכָה זוֹ נַעֲשֶׂה עַל יְדֵי דְּיוֹקָן הָעֶלְיוֹן שֶׁל הָאָדָם. הָעוֹסֵק גַּם כֵּן בַּהֲלָכוֹת אֵלּוּ לְמַעְלָה בְּשָׁרְשׁוֹ,
וְהַמְשָׁכָה זוֹ נַעֲשֶׂה עַל יְדֵי דְּיוֹקָן הָעֶלְיוֹן שֶׁל הָאָדָם.
בְּנוּקְבָא דִּזְעֵיר אַנְפִּין ,
שורש עליון זה של הנשמה הוא בְּנוּקְבָא דִּזְעֵיר אַנְפִּין (הנקבה של זעיר אנפין) , היא המלכות או השכינה, או האור הממלא כל עלמין, המקבל מזעיר אנפין. אם זעיר אנפין הוא המידות האלוקיות כפי שהן למעלה ומעבר לאדם (בחינת הקדוש), הנוקבא היא המקבלת מזעיר אנפין מה שאפשר לקבל. היא לא מקבלת כפי שזה אצל זעיר אנפין, כשם שאדם אינו יכול לקבל מאדם אחר את מהות נפשו אלא רק גילוי מסוים ממנה; אבל כיוון שהיא הנקבה שלו, הקרובה והמיועדת לו, היא מקבלת כל מה שאפשר לה לקבל. הנקבה של זעיר אנפין היא המקבלת המופשטת, בלי ההגבלות הפרטיות של עולם ואדם ומצב מסוימים למטה; ולכן הוא מתייחס לדרגה זו כאל השורש והדיוקן העליון של האדם, כפי שהוא בשורשו ובעצם יכולתו. ומשם יורדת ההמשכה בנתיב הפרטי שיוצר כל אדם בהווייתו ובחייו בעולם הזה.
דּ בְּרִיאָה יְצִירָה עֲשִׂיָּה.
דּעולמות בְּרִיאָה יְצִירָה עֲשִׂיָּה. כפי שהוסבר, עשר ספירות והפרצופים זעיר אנפין ונוקבא ישנם לגבי כל העולמות. הספירות וזעיר אנפין ונוקבא של עולם האצילות הם הזעיר אנפין ונוקבא הכוללים, אבל לגבי כל עולם ישנם עשר ספירות ובחינות האלוקות המיוחדות לו, המשפיעות בו באופן של אותו עולם ומתגלות בו באופן של אותו עולם. וכפי שהוסבר, כל אדם חי בגופו בעולם הזה, אבל שורש נשמתו שייכת לעולם רוחני גבוה. יש נשמות נעלות (ומעטות) של אצילות, יש נשמות של בריאה, יש של יצירה ויש של עשייה. שורש זה למעלה הוא ה'דיוקן' של אותו אדם, שלומד שם את התורה שהוא לומד בגופו למטה.
וּבָזֶה יוּבָן חִיּוּב כָּל נֶפֶשׁ רוּחַ נְשָׁמָה לְהַשְׁלִים כָּל הַתַּרְיָ"ג בְּמַחֲשָׁבָה דִּיבּוּר וּמַעֲשֶׂה, שֶׁהֵן פְּרָטֵי הַהֲלָכוֹת
וּבָזֶה יוּבָן
וּצְרִיכוֹת לָבֹא בְּגִלְגּוּל לְהַשְׁלִים הַתּוֹרָה בְּפַרְדֵּ"ס,
וּצְרִיכוֹת כל הנפשות בכל דרגותיהן
כְּדֵי לְבָרֵר כָּל הַבֵּירוּרִין הַנּוֹגְעוֹת לָהֶם מִכָּל הָרְפָ"ח.
כְּדֵי לְבָרֵר כָּל הַבֵּירוּרִין הַנּוֹגְעוֹת לָהֶם מִכָּל הָרְפָ"ח. רפ"ח (288) הוא מספר שורש כל הניצוצות בכלל הזמנים והעולמות שיש על כלל הנשמות לברר, ומאלה יש לכל נשמה החלק הנוגע לה, שאותו היא ורק היא יכולה לברר. וכיוון שרק היא יכולה, ולא נשמה אחרת, צריכה הנשמה הזו עצמה לחזור בגלגול נוסף.
שֶׁהִיא קוֹמַת אָדָם שְׁלֵמָה, תַּרְיָ"ג בְּחִינוֹת כְּלָלִיּוֹת וּפְרָטִיּוֹת.
שֶׁהִיא קוֹמַת אָדָם שְׁלֵמָה, תַּרְיָ"ג בְּחִינוֹת כְּלָלִיּוֹת וּפְרָטִיּוֹת. העבודה היא כפי הנפש; כפי שהנפש היא קומת אדם שלמה בתרי"ג (רמ"ח איברים ושס"ה גידים) גשמיים ורוחניים, כך תכליתה של הנפש היא העבודה הנוגעת לה, היא קומה שלמה בנויה מתרי"ג (רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה). יש בזה כלל, הן תרי"ג מצוות שבתורה, ויש בזה פרט, הן פרטי ההלכות שיש בהן תרי"ג פרטים לכל נפש פרטית. יש מצווה כללית, כמו "זכור את יום השבת", השייכת לכלל הנפשות, ויש פרטים רבים מאוד, כמעט לאין ספור, של מלאכות פרטיות במצבים פרטיים: כיצד מקיימים את המצווה באופן כזה או כזה, בין במעשה ובין בלימוד ההלכות. הפרטים הללו נוגעים ושייכים אל נפשות פרטיות, למהותה הפרטית של כל נפש, לחייה המסוימים ולמצבים שהיא מגיעה אליהם.
עד כאן דובר על עבודת הבירורים, שהיא העבודה של העולם הזה, של "היום לעשותם". בעבודת הבירורים יש 'עשה' ו'לא תעשה' — ב'עשה' להחיות ולהעלות את הטוב, וב'לא תעשה' להפריד את הרע ולא להחיותו. וכמו במעשה כך גם בלימוד התורה, שיש בו בירור ההלכה, מה לעשות ומה לא לעשות, מה אסור ומה מותר. אבל לעתיד לבוא, כאשר לא תהיה עוד מציאות של רע בעולם, כיצד תהיה אז העבודה ולימוד התורה?
אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא כְּשֶׁיּוּשְׁלַם הַבֵּירוּר יִהְיֶה עֵסֶק הַתּוֹרָה בִּבְחִינַת 'עֲשֵׂה טוֹב' לְבָד.
אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא כְּשֶׁיּוּשְׁלַם הַבֵּירוּר יִהְיֶה עֵסֶק הַתּוֹרָה בִּבְחִינַת 'עֲשֵׂה טוֹב' לְבָד. הזמן של 'לעתיד לבוא' הוא הזמן שאחר סיום עבודת הבירורים. לטוב ולאור אין סוף, אבל לחושך ולרע יש גבול. החושך והרע הוא הסתר של אלוקי, שמסתיר ומגביל ועל כן הוא במהותו מוגבל; והאור והטוב הם הגילוי האלוקי, שאין לו סוף. ועל כן עבודת הבירורים, להפוך את החושך לאור והמר למתוק וכו', היא במהותה עבודה שיש לה קץ. כשתושלם העבודה יהיה עולם אחר, שאיננו מכירים. אמנם גם זה יהיה עולם שיש בו תכלית ועבודה, אלא שבמקום עבודה של בירור הטוב מהרע זו תהיה העבודה של עשיית טוב בלבד.
לְהַעֲלוֹת הַנֶּפֶשׁ רוּחַ נְשָׁמָה מַעְלָה מַעְלָה עַד אֵין סוֹף.
והעבודה של 'עשה טוב' לבד היא הנפש האלוקית שבאדם היא אחת בשורשה, חלק אלו־ה ממעל ממש, אבל כשהיא יורדת אל העולמות היא כאילו מתפרטת לנפש רוח נשמה: נפש — בענייני העשייה, רוח — בענייני היצירה, המידות וההרגשות של העולם, ונשמה — בבריאה, בשכל של כל העולמות. ולכן הוא מפרט כאן: "להעלות הנפש רוח נשמה", כי בהיותה שקועה בעולמות — לא ברע, חס ושלום, אבל בגשם ובהגבלה של מציאות העולם — יש לה מקום לעלות מהפירוד אל האחדות והזכות עד אין סוף. כמו עבודת הבירורים בעולם הזה, גם העלייה לעתיד לבוא תהיה על פי התורה. בבירור פרטי ההלכות בין האסור והמותר התבררה הקדושה מהקליפה; ולעתיד לבוא, בלימוד טעמי ההלכות, יתעלו ההלכות לטעמן ולשורשן למעלה מעלה, בכל הפרטים, עם העושה והלומד אותן. לְהַעֲלוֹת את חלקי הנפש — הַנֶּפֶשׁ רוּחַ נְשָׁמָה — מַעְלָה מַעְלָה עַד אֵין סוֹף. לאחר שהופרד הטוב מהרע, מה שנשאר לעשות הוא לעשות את הטוב לעוד יותר טוב, להעלותו למעלה ועוד יותר למעלה עד אין סוף.
וְגַם בִּשְׁסָ"ה לֹא תַעֲשֶׂה, בְּשָׁרְשָׁן לְמַעְלָה שֶׁהֵן גְּבוּרוֹת קְדוֹשׁוֹת.
וְגַם בִּשְׁסָ"ה לֹא תַעֲשֶׂה, בְּשָׁרְשָׁן לְמַעְלָה שֶׁהֵן גְּבוּרוֹת קְדוֹשׁוֹת. לא רק ב'עשה' יעסקו לעתיד לבוא אלא גם ב'לא תעשה'. אף כי עתה נראה שמצוות לא תעשה עוסקות בפגם וברע שאין להם מקום לעתיד לבוא, שורש הלא תעשה קשור למהות הגבורות, שאף הוא בקדושה העליונה הנצחית.
וּלְהַמְתִּיקָן בַּחֲסָדִים בִּרְמָ"ח מִצְוֹת עֲשֵׂה וּלְכָלְלָן יַחַד.
וּלְהַמְתִּיקָן בַּחֲסָדִים בִּרְמָ"ח מִצְוֹת עֲשֵׂה וּלְכָלְלָן יַחַד. את העבודה במצוות לא תעשה שתהיה לעתיד לבוא אפשר לראות כהמתקתן בחסדים. כלומר, אין עוסקים בהן בלימוד משום שחוששים ונשמרים מהרע, אלא כחלק מעשיית הטוב — כפי שבעולם הזה, כדי שיהיה טוב בפועל, חייבת להיות לו הגבלה שאיננה נובעת מהרצון שלא לתת, אלא להפך: מהרצון לתת, ובאופן שיתקבל בטוב. להגבלה כזו, שמשמשת את הנתינה והחסד, קוראים 'מיתוק הגבורות בחסדים'.
וְעַל כֵּן הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ, נִצְחִית, בִּכְלָלָהּ וּבִפְרָטָהּ,
וְעַל כֵּן הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ, מצוות עשה ולא תעשה, היא נִצְחִית, בזמן הזה ולעתיד לבוא, בזמן הגלות ובזמן הגאולה. בִּכְלָלָהּ וּבִפְרָטָהּ, בכללה ושלמותה, ובכל מצווה והלכה פרטית, שתהיה או לא תהיה בעולם — קדושתה והאמת שבה מתקיימת.
שֶׁגַּם פְּרָטֵי הַהֲלָכוֹת דִּשְׁסָ"ה לֹא תַעֲשֶׂה, הֵן הֵן עֲנָפִים מֵהַכְּלָלוּת.
שֶׁגַּם פְּרָטֵי הַהֲלָכוֹת דִּשְׁסָ"ה לֹא תַעֲשֶׂה, הֵן הֵן עֲנָפִים מֵהַכְּלָלוּת. מכללות הכוונה הנצחית שבתורה, שהיא בכללה חסד והשפעה. וכל פרטי ההלכות של לא תעשה הן, כפי שהוסבר, הענפים של אותו כלל, כמו ענפי העץ שדווקא בהיותם ענפים נפרדים הם מרכיבים את העץ השלם, שיהיה מורכב מענפים ויהיה אחד.
וְיֵשׁ לְכוּלָּם שֹׁרֶשׁ לְמַעְלָה בה' גְּבוּרוֹת דִּקְדוּשָּׁה.
וְיֵשׁ לְכוּלָּם שֹׁרֶשׁ לְמַעְלָה בה' (בחמש) גְּבוּרוֹת דִּקְדוּשָּׁה. לכל פרטי ההלכות של לא תעשה יש שורש בחמש הגבורות הקדושות. כאמור, ה' גבורות וה' חסדים הם האורות הקדושים מלמעלה, בחינת אור אין סוף המושפע לעולמות דרך כלי הספירות של זעיר אנפין.
כְּמוֹ הַשְּׁסָ"ה לֹא תַעֲשֶׂה עַצְמָן, שֶׁהֵן לְמַעְלָה בְּחִינַת הַדָּם הַמְחַיֶּה הָאֵבָרִים דְּכֵלִים דִּזְעֵיר אַנְפִּין.
כְּמוֹ הַשְּׁסָ"ה מצוות לֹא תַעֲשֶׂה עַצְמָן, שֶׁהֵן לְמַעְלָה בְּחִינַת הַדָּם הַמְחַיֶּה את הָאֵבָרִים דְּכֵלִים דִּזְעֵיר אַנְפִּין. כפי שבאדם למטה יש רמ"ח איברים ושס"ה גידים, שהם כלי הדם המביאים דם לכל האיברים להחיותם, כך למעלה באלוקות: רמ"ח מצוות עשה הן בחינת האיברים של זעיר אנפין, "אברי דמלכא", ושס"ה מצוות לא תעשה הן כמו הדם שמחיה את האיברים.
מאמר קטן זה עסק בשאלה אחת: מה טעם לעסוק בלימוד הלכות שאינן מצויות, בהגדרת מצבים שאינם עשויים להיות במציאות, אם יהיה חייב או פטור, מותר או אסור? תחילה הסביר שלכל מה שאסור למטה יש שורש בקליפות למעלה, בין שהדבר מעשי ובין שאינו כן. יש עולם של קליפות שרק חלק ממנו מגיע לפועל למטה, ותיקונו ובירורו של עולם זה בכללו היא עבודת האדם ותכלית ירידתו לעולם הזה. וכיוון שעולם זה, בעיקרו ובשורשו, איננו עולם גשמי, הרי גם תיקונו אינו רק במעשה אלא בלימוד, במחשבה ובדיבור של האדם שלומד את ההלכות. ההלכות הן כמו שערים שדרכם חודרת החכמה העליונה אל העולמות; כל פרט הלכה של 'לא תעשה' מתייחס לאופן ולמצב מסוימים שבהם מתלבשת הקליפה ומתערבת בקדושה. והאדם שעוסק בהלכה, כשהוא חושב את המחשבה של ההלכה ומתייחס אליה בנפשו, השקועה באופן מסוים בתוך העולם וקליפותיו, הוא זה שמביא ומאיר בפועל את אור החכמה בכל אותם מקומות. תיאור זה של עבודת האדם מתאים לזמן הזה, זמן הגלות, שבו עבודת האדם היא לתקן את הפגמים ולברר את הבירורים. ולכן סופו של המאמר נוגע גם בזמן העתיד לבוא, שבו לא יהיו עוד בירורים לברר ופגמים לתקן, ואז גם לימוד התורה יהיה באופן אחר: לא לימוד של בירור הרע, כפי שהוסבר קודם, אלא לימוד של עליית הטוב ושכלולו עוד ועוד. וחשוב לומר זאת, כי דווקא בזה מתגלות פניה הפנימיות יותר של התורה — לא רק ככלי לתקן בו פגמים אלא כתכלית לעצמה של עלייה והידבקות בקב"ה עצמו, שהוא והתורה אחד הם.
(Endnotes) 1 . כפיגול כדלהלן, וכעיר הנידחת ובן סורר ומורה (ראו סנהדרין עא,א) ועוד. 2 . כדרשות חז"ל על יוסף, ראו תנחומא וישב ח ועוד (ובעניין אחר בראש השנה כו,ב ועוד), וראו בתורה אור מב,א. ובכמה מקומות מדבר אדמו"ר הזקן על סלסול השערות בקדושה עליונה, כי כמו שהשערות נמשכות מהמוח כך ההלכות נמשכות מהחכמה העליונה, והמסלסל בשערו הוא זה שעוסק בעיון בהלכות ומפרידן ומבררן זו מזו וכו' (ראו תורה אור לא,ד; ליקוטי תורה ויקרא כז,א; שם במדבר עג,א, ועוד. ובאריכות אצל כ"ק אדמו"ר הרש"ב בד"ה והיה אור הלבנה כו' תרס"ז, בתוך המשך תרס"ו). וצריך עיון בקשר לנאמר כאן. 3 . זהר חלק א קסו,ב. 4 . אפילו בקטנות, כאדם רגיל ביום רגיל, שבחיצוניות על כל פנים מתעסק במכלול הרחב של עבודת ה', ואיננו חושב בפועל ההפך מזה (כמופיע בכמה מקומות, וראו למשל מעין זה בבעש"ט על התורה, פרשת נח, עמוד התפילה אות נב). 5 . אגרת התשובה פרק ו. 6 . ראו בכורות פרק ט משנה ח. 7 . ראו באריכות רבה באגרת הקדש סימן כו בהבחנה בין התורה עצמה, שהיא קדושה בכל התחומים והדרגות, לבין הנושאים שהיא עוסקת בהם שיכולים להיות גם קליפות ורע גמור. 8 . הסוגריים הם משום שבמקבילות ב'אתהלך לאזניא' ובאור התורה לא קיימת תוספת זו. 9 . ראו מגילה יט,ב; ירושלמי פאה פרק ב הלכה ד; שמות רבה פרשה מז,א; ויקרא רבה פרשה כב,א, ועוד במקומות רבים במדרשים ובראשונים, בספרי קבלה וחסידות (וראו בשם כ"ק אדמו"ר זי"ע בתניא עם מראי מקום וליקוטי פירושים). 10 . כגון הדיון בבבא בתרא (כג,ב) על גוזלי יונים שנמצאו — למי הם שייכים; ואומרת המשנה שאם נמצאו חמישים אמה משובך הריהם שייכים לבעל השובך, ואם נמצאו רחוק מחמישים אמה הריהם של מוצאם. ובתוך הדיון בתלמוד שואל ר' ירמיה: מה דינו של גוזל שנמצא כשרגלו אחת בתוך חמישים אמה והשנייה מחוץ לחמישים אמה? ומסופר בתלמוד שם שעל כך הוציאוהו מבית המדרש. 11 . זהר חלק ג רמח,ב, שם רנו,ב, ועוד. 12 . כעין לשון הכתוב: "בחכמה יסד ארץ" (משלי ג,יט). 13 . ליקוטי אמרים פרק נג; תורה אור נג,ג, שם פ,א, ועוד. 14 . על פי הקדמת תיקוני זהר (ג,ב). וראו לעיל אגרת הקדש תחילת סימן כ, ובביאור ובהערות שם. 15 . ראו ליקוטי אמרים פרק ז, ליקוטי תורה במדבר ג,ד, ובמקומות רבים בחסידות. והוא על פי המאמר הידוע שעולם הבריאה רובו טוב ומיעוטו רע, עולם היצירה מחצה על מחצה ועולם העשייה רובו רע (ראו עץ חיים שער מג בהקדמה; שער מז פרק ד; שער מח פרק ג, ועוד). 16 . ראו תיקוני זהר תיקון מ (פ,א) ותיקון סז (צח,ב). וראו גם תורה אור לו,ד. 17 . ראו זהר חלק ג יא,ב, ושם כז,ב. 18 . ראו למשל בסיפורי חסידים להרב שלמה יוסף זוין, חלק תורה, סיפור 552 (תחילת פרשת האזינו). 19 . ליקוטי אמרים פרק לה בהגהה, בשם מורו המגיד ממזריטש. 20 . בבא מציעא פה,ב וכן בנדרים פא,ב. וראו ליקוטי שיחות כרך טו עמ' 3. 21 . כלאים פרק ז משנה א. וראו ליקוטי תורה ויקרא מ,ב, ושם דברים כט,א. 22 . על המושג ראו זהר היכלות פקודי רנד,ב, ובמקומות רבים בחסידות. וראו גם לעיל אגרת הקדש סימן כח (עמ' ???). 23 . ראו עוד בביאור מושג זה לעיל בסימן הראשון של קונטרס אחרון. 24 . הערת כ"ק אדמו"ר זי"ע: "עיין גם כן לעיל אגרת הקדש סימן כט. שולחן ערוך אדמו"ר הזקן הלכות תלמוד תורה [פרק א סוף סעיף ד, ושם נסמנו המקורות]". 25 . "ספר הגלגולים פרק ד, שער הגלגולים הקדמה יא,טז, ובהקדמת שער המצוות [ובעץ חיים שער מט פרק ה] קיצר ולכן לא קשה משם. ועיין גם כן של"ה תורה שבכתב בתחילתו" (הערת כ"ק אדמו"ר זי"ע באגרת כט). וראו תורה אור טז,ד ושם לב,ד, ליקוטי תורה במדבר לח,ד, ובמקומות רבים. 26 . ראו ליקוטי תורה במדבר עה,א ואילך. 27 . כמבואר בספרי הקבלה (כגון שער הגלגולים הקדמה א והקדמה ב) שיש גלגול לא רק לנפש בכלל, אלא גם לחלקיה ולדרגותיה בפרט. 28 . ראו גם אגרת הקדש סימן כו. 29 . ראו מעין זה בתורה אור ט,ג, ובפירוט גדול במעלת מצוות לא תעשה בליקוטי תורה פקודי ו,ג. 30 . ראו ליקוטי תורה דברים סז,ד. 31 . הן חמש הספירות חסד גבורה תפארת נצח והוד, ולכן הם ה' חסדים וגבורות (ויסוד ומלכות הם כבר ההשפעה והקבלה עצמה).