Kuntres Acharon 4

חזור

קונטרס אחרון

המאמר פותח בעניין התפילה:

לְהָבִין מַה שֶּׁכָּתוּב בִּפְרִי עֵץ חַיִּים דְּבַזְּמַן הַזֶּה, עִיקַּר הַבֵּירוּר עַל יְדֵי הַתְּפִלָּה דַּוְקָא. '

לְהָבִין מַה שֶּׁכָּתוּב בִּפְרִי עֵץ חַיִּים בתחילתו, דְּבַזְּמַן הַזֶּה, בזמן הגלות ובייחוד בדורות האחרונים, עִיקַּר הַבֵּירוּר עַל יְדֵי הַתְּפִלָּה דַּוְקָא. 'פרי עץ חיים', מכתביו המרכזיים של האר"י ז"ל, הוא ספר היסוד העוסק בעבודת ה' שעל פי הקבלה, לא בתאוריה אלא בפרקטיקה: מה עושים, מה מתכוונים וכיצד. נוסח וסדר התפילה הוא בכללו הביטוי הגדול והמסודר של התכוונות הנפש בעבודת ה', ובתחילתו של הספר מובאת כעין הקדמה לתפילה, המדברת על החשיבות והנחיצות של עבודת האדם בתפילה, משום שהיא עיקר עבודת הבירורים. השבירה הזו איננה תוצאה של קטסטרופה חיצונית, אלא היא שבירה פנימית של כלים וגופים שלא יכלו להחזיק את האור שבהם. האור הגדול ההוא, מעבר לכל גדר וכלי, מפוזר עתה זעיר פה וזעיר שם, מסתתר בתוך העולם הזה שלנו בתוך החפצים והמעשים והמצבים, ועבודתנו כל ימי חיינו היא לחפש ולברר אותו מכל המקומות. לפעמים גם מרגישים משהו: אהבה, או חכמה, או עונג שהופך להיות קדוש, שאינם אלא ניצוץ מאותו אור גדול, שגילויו בשלמותו הוא מטרת קיומנו וקיום כל ימי העולם הזה. ומהו ה"זמן הזה", שעליו מדבר אדמו"ר הזקן? בכלל, ההנחה היא שישנן תקופות שונות בעבודת ה'. כפי שחייו של כל אדם מתחלקים לתקופות שונות ובכל תקופה יש לו כישורים אחרים, מצבי חיים אחרים וגם תפקידים אחרים, כך בכלל ימי העולם יש תקופות שונות, שבכל אחת יש דגשים אחרים בעבודת ה'. תקופות אלה הן כמו שלבים בתיקון העולם, בגילוי ובבניין הדמות השלמה של הקדושה מן החומרים של העולם הזה.

ובזמן הזה עיקר העבודה והבירור הוא על ידי התפילה. באופן כללי "הזמן הזה" הוא זמן הגלות, לעומת הזמן שבית המקדש היה בנוי וכו'. בזמן הבית, כשעולם הקדושה בארץ היה פחות או יותר מסודר, היה ברור היכן הוא מקום הקדושה ומהי הדרך לעלות בקודש, מה קדוש ומה טמא, מה אסור ומה מותר.כפי שיאמר בהמשך, בפשטות, בתפילה דווקא נמשך האור האלוקי עד תוך העולם הזה ממש, לשנותו ולשנות את האדם שבו. ולכן התפילה דווקא היא גם זו שמעלה את העולם הזה ממש מלמטה למעלה, כהכנה וקריאה להמשכה מלמעלה; והיא שנקראת 'העלאת מים נוקבין', אשר היא היא העלאת הבירורים שעל ידי התפילה. ועוד, כפי שיאמר לקמן (מאמר שמיני), העבודה הנצרכת בזמן הזה לתפילה היא מרובה יותר משהייתה בעבר. היום, בזמן הגלות, שאדם רחוק מהקב"ה במחשבתו כל היום, כדי להגיע לקרבה שבתפילה הוא צריך לעבוד קשה ובמשך זמן: בפסוקי דזמרה, בברכות קריאת שמע וכו'. העבודה הזו, עם הקושי שבה, היא 'עבודת הבירורים'. בזמן ההוא היה עיקר הבירור בעצם קיום עולם הקדושה, בלימוד התורה וקיום המצוות. כל מה שנדרש מאיתנו היה להיות בעצמנו בקדושה ובדבקות, להיות חלק מבניין הקדושה בעולם, שיהיה מאיר עוד ועוד, וממילא היו הניצוצות הפזורים בעולם מתקבצים ובאים ומתכללים בו. לעומת זאת בזמן הגלות, כשאין הדברים ברורים מעצמם, צריך לרדת אל הניצוצות היכן שהם ולהעלות אותם, וזאת על ידי גלות ישראל לבין האומות; וברוחניות הוא בעיקר בעבודת התפילה.

אַף שֶׁתַּלְמוּד תּוֹרָה לְמַעְלָה מֵהַתְּפִלָּה.

אַף שֶׁתַּלְמוּד תּוֹרָה לְמַעְלָה מֵהַתְּפִלָּה. מלבד עצם המעלה של לימוד התורה, כמאמר המשנה ש"תלמוד תורה כנגד כולם" (פאה פרק א משנה א), ובכלל זה גם התפילה המנויה באותה משנה, גם בעניין הבירורים האמורים כאן יש לכאורה יתרון לתורה על התפילה. התורה היא התמונה כיצד צריכים להיות העולם והאדם, וההוראות כיצד לבנות את הסדר הזה ולשמור עליו. וכאשר האדם לומד את התורה, בעצם הלימוד הוא עושה בדעתו ובנפשו את הבירור והסדר הראוי.

הָעִנְיָן הוּא שֶׁעַל יְדֵי תּוֹרָה וּמִצְוֹת מוֹסִיפִין אוֹר בַּאֲצִילוּת כו'.

הָעִנְיָן הוּא שֶׁעַל יְדֵי תּוֹרָה וּמִצְוֹת מוֹסִיפִין אוֹר בַּאֲצִילוּת כו'. עולם האצילות הוא העולם שלמעלה מהעולמות הנבראים, ואף איננו ממש עולם אלא בחינת האלוקי המתייחס אל העולמות. ונאמר כאן שעל ידי תורה ומצוות איננו פועלים רק בעולם ובמציאות שלנו, אלא בעיקר למעלה, בשורש כל העולמות שהוא בעולם האצילות. שהקב"ה "מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית", אלא שחידוש זה הוא כולו במסגרת הבריאה הראשונה, אותה מסגרת של מה שישנו, היה ויהיה, שמתחדשת ופועמת בכל עת מחדש. ואילו התוספת שעל ידי התורה והמצוות היא לעולם תוספת; היא תוספת גם במובן זה שהיא אינה מתערבת באור של מעשה בראשית השייך לעולמות, אלא נשארת בטהרתה, כאור ה', אור מתוקן של תורה ומצוות.

פֵּירוּשׁ, אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא בְּכֵלִים דַּאֲצִילוּת.

פֵּירוּשׁ, אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא בְּכֵלִים דַּאֲצִילוּת. התוספת היא של אור מהאין סוף, אבל כדי שהיא תתקבל, כדי שתהיה לה משמעות כלשהי, היא צריכה להתקבל בכלים. אור בלי כלי הוא חסר משמעות, וכדי שהוא יהיה 'הוספה' הוא צריך להתייחס למה שהוא תוספת לו, וזאת — רק על ידי קבלתו בכלים.

עַל יְדֵי תַּלְמוּד תּוֹרָה בִּפְנִימִית , דְּהַיְינוּ הַמְשָׁכוֹת הַמּוֹחִין, וּבְקִיּוּם הַמִּצְוֹת בְּחִיצוֹנִית הַכֵּלִים שֶׁהֵם בְּחִינַת נה"י שֶׁבְּי"ס ז"א שֶׁבַּאֲצִילוּת.

ובפרט, יש הבדל בין תורה ובין מצוות: לימוד התורה הוא בשכל כי התורה היא שכל, היא חכמה אלוקית שאנו עוסקים בה בחכמה אנושית. ועל ידי לימוד התורה למטה נמשך מלמעלה האור האלוקי הפנימי הנקרא 'מוחין', והוא נמשך בכלים הפנימיים שבאצילות, שהם ספירות השכל. כמו באדם, אור זה הוא פנימי משום שהוא פנימי לשאר כוחות הנפש, להרגשות ולמסקנות למעשה. ואף כשלעצמו מבטא השכל את עצם הכרתו של האדם את הדבר, שהוא היחס הפנימי לעצם הדבר, לעומת המידות, המבטאות התייחסות שהיא חיצונית: איך אני מתייחס אל הדבר, אוהב או ירא אותו וכו'. ועל ידי עשיית המצוות למטה נמשך האור אל הספירות החיצוניות שבאצילות, הן הספירות נצח הוד יסוד, הפונות החוצה מהאצילות אל העולמות הנבראים להשפיע בהם ולפעול בהם. ובהקבלה לאדם התחתון: העולמות הנבראים הם כמו ה'מעשה' לגבי עולם האצילות שהוא ה'נפש' עצמה. כל זה בעשר ספירות שבפרצוף "זעיר אנפין שבאצילות". ל'זעיר אנפין', כי הם 'הפנים הקטנות' (לעומת 'אריך אנפין' שהם הפנים הארוכות, הגדולות) שבהם מתייחס הקב"ה אל העולמות, שהם קטנוּת לגבי הקב"ה עצמו שהוא הגדלוּת. עַל יְדֵי תַּלְמוּד תּוֹרָה נמשך האור בִּפְנִימִית הכלים , דְּהַיְינוּ הַמְשָׁכוֹת הַמּוֹחִין, וּבְקִיּוּם הַמִּצְוֹת בְּחִיצוֹנִית הַכֵּלִים שֶׁהֵם בְּחִינַת נה"י שֶׁבְּי"ס ז"א (נצח הוד יסוד שבעשר הספירות של זעיר אנפין) שֶׁבַּאֲצִילוּת. יש הקבלה בין נפש האדם וכוחותיה ובין תבנית עולם האצילות וספירותיו (הנקראת גם 'אדם העליון'). וכפי שיש הבדל אצל האדם בין לימוד התורה וקיום המצוות, שלימוד התורה הוא בשכל וקיום המצוות הוא במעשה, כך הוא גם בהמשכת האור באצילות.

רַק שֶׁמִּתְלַבְּשִׁים, , ב בְּרִיאָה יְצִירָה עֲשִׂיָּה, בַּתּוֹרָה וּמִצְוֹת הַגַּשְׁמִיִּים שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה.

רַק שֶׁמִּתְלַבְּשִׁים, תוספת האור של ידי קיום המצוות , בעולמות בְּרִיאָה יְצִירָה עֲשִׂיָּה, בַּתּוֹרָה וּמִצְוֹת הַגַּשְׁמִיִּים שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה. תוספת אור אין סוף זה נמשכת מהאצילות גם אל העולמות הנבראים, אלא שאל העולמות היא מגיעה בלבושי העולמות, לכל עולם בלבוש השייך אליו, עד ללבוש התורה והמצוות הגשמיים שבעולם הזה. דהיינו שאין הלבוש מתנגד ומעלים את האור, אלא מגלה אותו בלבד, מאוחד לגמרי במהות האור שהיא גילוי והשפעה. והמצוות שבאצילות הן 'אברי דמלכא' (איברי המלך), הקב"ה עצמו שבאצילות. הלבוש שבאצילות, הכלים והספירות שבאצילות, הן אפוא אחד עם מהות האור האלוקי שבאצילות. מה שאין כן בעולמות הנבראים, הנפרדים, שגילוי התורה והמצוות בהם איננו ביטוי טהור לאור אלוקי, ויש תמיד הפרש בין התורה עצמה ובין העולם. בעולם הזה התורה איננה חלק מהעולם אלא היא תמיד משהו נוסף, שבא אחר כך, שונה במהות. העולם הזה בכללו הוא, כאמור, עולם של שבירה, ששברי כלים וניצוצות אור וקדושה מפוזרים ונעלמים בו, לעומת התורה והמצוות שבו שהם מהות מתוקנת, שניתנה לעולם הזה כדי לבררו ולתקנו על פיה. וכשהאדם לומד תורה בשכל הגשמי ובמושגים הגשמיים, כשהוא עושה את המצוות בפועל בגשמיות — הוא ממשיך את התורה ואת אור האין סוף המלובש בה אל תוך העולם הזה. ומכל מקום, בעולם הזה מלובש האור האלוקי בלבוש התורה והמצוות הגשמיים. אין הוא יכול להיות בעולם בלי אותו לבוש. כפי שהנפש אינה יכולה לרדת ולפעול בעולם בלי לבוש הגוף, כך אור אין סוף זה אינו יכול לרדת אל העולם הזה בלא לבוש התורה והמצוות הגשמיים.

וחזרה לעניינו של המאמר, שהוא הבירור על ידי התפילה:

אֲבָל הַתְּפִלָּה הִיא הַמְשָׁכַת אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא ל בְּרִיאָה יְצִירָה עֲשִׂיָּה דַּוְקָא.

אֲבָל הַתְּפִלָּה הִיא הַמְשָׁכַת אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא לעולמות בְּרִיאָה יְצִירָה עֲשִׂיָּה דַּוְקָא. בתורה ומצוות הכוונה היא להמשיך אור לאצילות דווקא (שרק מתלבש בלבושי העולם הזה). מה שאין כן בתפילה, אשר בה הכוונה היא להמשיך את האור לענייני העולם הזה דווקא.

לֹא בְּדֶרֶךְ הִתְלַבְּשׁוּת בִּלְבָד רַק הָאֹור מַמָּשׁ, לְשַׁנּוֹת הַנִּבְרָאִים מִכְּמוֹת שֶׁהֵם, שֶׁיִּתְרַפֵּא הַחוֹלֶה וְיֵרֵד הַגֶּשֶׁם מִשָּׁמַיִם לָאָרֶץ וְיוֹלִידָהּ וְיַצְמִיחָהּ .

ועוד, עניינה של התפילה, בפשטות, הוא לשנות את העולם הזה. אדם חולה, והוא מתפלל לקב"ה שישנה את המציאות והוא יתרפא. אך גם באופן פנימי יותר, כאשר אנו מתפללים על השכינה ועל גאולת השכינה אנו מתכוונים לא למשהו תאורטי אלא לגילויה של השכינה בכל דבר, גם בגשמיות ממש, בטבע ובאנשים, בנפש ובגוף. התפילה היא זו שמחברת את הגבוה ביותר עם הנמוך ביותר. לֹא בְּדֶרֶךְ הִתְלַבְּשׁוּת בִּלְבָד כמו בתורה. שהאור מתלבש בתורה שבכל עולם, ורק בלבוש זה הוא מגיע אל העולמות. רַק הָאֹור מַמָּשׁ, הכוונה היא שאור אין סוף עצמו ירד ישירות ובלי לבוש אל העולם הזה לְשַׁנּוֹת הַנִּבְרָאִים ממש מִכְּמוֹת שֶׁהֵם, כגון: שֶׁיִּתְרַפֵּא הַחוֹלֶה וְיֵרֵד הַגֶּשֶׁם מִשָּׁמַיִם לָאָרֶץ וְיוֹלִידָהּ וְיַצְמִיחָהּ (על פי ישעיה נה,י) . 'תפילה' היא תפילת שמונה עשרה, ובברכות של תפילת שמונה עשרה מבקשים על החולה שיתרפא ועל הגשם שירד ועל הארץ שתצמיח וכו'.

מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּתּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁאֵין שִׁינּוּי בִּקְלַף הַתְּפִילִּין עַל יְדֵי הַנָּחָתָן בָּרֹאשׁ וּבַזְּרוֹעַ.

מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּתּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁאֵין שִׁינּוּי בִּקְלַף הַתְּפִילִּין עַל יְדֵי הַנָּחָתָן בָּרֹאשׁ וּבַזְּרוֹעַ. למרות שהמצווה נעשית למטה, בעולם החומר הגשמי, היא איננה משנה אותו. אנו מניחים וקושרים את התפילין על היד ועל הראש, אבל אין אנו משנים בזה את החומר שאנו עוסקים בו; התפילין נשארות אחרי התפילה כפי שהיו לפניה. יתר על כן, גם את עצמנו איננו משנים על ידי מעשה המצווה; למרות שבהנחת התפילין אנו מתכוונים לשעבד את המוח והלב לעבודת ה', לחשוב עליו ולאהוב אותו בלבד, לא מעשה המצווה הוא זה שעושה את השינוי בלב ובמוח אלא הכוונה. אדם שעושה תשובה משנה את עצמו, אדם שמתפלל משנה את עצמו, אבל אדם שעושה מצווה פועל ומשנה למעלה, באצילות, בעוד הוא עצמו רק עושה את הפעולה. האדם עצמו, כמו תשמישי המצווה וכמו חלקי העולם שהוא משתמש בהם, הם מכשירים בלבד, כלי העבודה, שבהם עושים את העבודה בעצם למעלה. אמנם המצווה מאירה את האדם ואת העולם שנעשתה בו, אבל ההארה היא בדרגת האצילות שבנפש, ואילו אל החיים הגופניים היא יורדת, אם בכלל, בעקיפין ובלבושים.

וְגַם בְּמִצְוֹת שֶׁעֲשִׂיָּיתָן הוּא גְּמַר מִצְוָתָן.

וְגַם בְּמִצְוֹת שֶׁעֲשִׂיָּיתָן הוּא גְּמַר מִצְוָתָן. בתפילין אנו רק משתמשים בתפילין שהיו מוכנות מכבר; אבל יש מצוות שהמצווה עצמה עושה את החפץ, כמו כתיבת ספר תורה, מילה או בניית סוכה. ואפשר לומר שכאן אולי יוצר מעשה המצווה שינוי במציאות.

הַשִּׁינּוּי הוּא עַל יְדֵי אָדָם וְלֹא בִּידֵי שָׁמַיִם כְּבַתְּפִלָּה.

הַשִּׁינּוּי הוּא עַל יְדֵי אָדָם וְלֹא בִּידֵי שָׁמַיִם כְּבַתְּפִלָּה. השינוי הזה הוא חלק ממעשה המצווה שעושה האדם, מעשה שהוא עצמו חלק מכלל אותו עולם. מציאות העולם כפי שהיא איננה תמונה סטטית: היא מציאות שנעה ומשתנה במסגרת ההגדרות וחוקי הטבע; הנהר זורם אל הים, האדם זורע וקוצר, ובאותו היקף הוא גם עושה מעשים שהם מצוות. אבל אין זה השינוי שהוא מדבר עליו — השינוי שאותו מבקשים בתפילה, ומהקב"ה דווקא, שהוא שינוי שאינו מתחשב בחוקי הטבע והעולם ושיכול להיות גם בניגוד להם.

שֶׁהִיא הַמְשָׁכַת הַחַיּוּת מֵאֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא לְבַדּוֹ כֹּל יָכוֹל.

שֶׁהִיא הַמְשָׁכַת הַחַיּוּת מֵאֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא לְבַדּוֹ כֹּל יָכוֹל. התפילה היא אל הקב"ה בעצמו — 'אליו ולא למידותיו', אליו ולא אל המלאכים ולא אל כוחותיו הגשמיים והרוחניים. שכן הכוונה בתפילה היא לשנות את המציאות מעיקרה, עם עצם החוקים וההגדרות שהיא קיימת בהם, עם הכוחות ועם המלאכים, ולכן חייבת ההמשכה להיות מלמעלה מעלה, מהאין סוף עצמו שהוא לבדו כול יכול.

וְהִלְכָּךְ כְּדֵי לְהַמְשִׁיךְ אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא לְמַטָּה, אִי אֶפְשָׁר בְּלִי הַעֲלָאַת מַיִין נוּקְבִין מִלְּמַטָּה דַּוְקָא.

וְהִלְכָּךְ כְּדֵי לְהַמְשִׁיךְ אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא לְמַטָּה, אִי אֶפְשָׁר בְּלִי הַעֲלָאַת מַיִין נוּקְבִין (מים נקביים) מִלְּמַטָּה דַּוְקָא. הכלל הוא שאין שום המשכה מלמעלה, הנקראת 'מים דכורין' (זכריים), יורדת מלמעלה אם אין העלאת 'מים נוקבין' מלמטה. העלאת מים נוקבין היא מעין מה שנקרא בזהר ובחסידות התעוררות מלמטה, ההתעוררות שהתחתון מעורר את העליון כשהוא מזכיר את עצמו ואת צורכו לקבל את ההשפעה מלמעלה. וכמו בין בני אדם, ככל שהמרחק בין המשפיע והמקבל גדול יותר כך ההתעוררות מצד המקבל נחוצה יותר וצריכה להיות משמעותית יותר. וכן בתפילה, כיוון שהתפילה היא אל הקב"ה בעצמו, להמשיך אור אין סוף אל העולם הזה דווקא, אי אפשר בלי התעוררות מלמטה דווקא, מהמקום הנמוך והרחוק כל כך שאליו צריכה ההמשכה להגיע.

מַה שֶּׁאֵין כֵּן לְתַלְמוּד תּוֹרָה שֶׁבַּאֲצִילוּת, הַמְיוּחֶדֶת בְּלָאו הָכֵי בַּמַּאֲצִיל בָּרוּךְ הוּא.

מַה שֶּׁאֵין כֵּן לְתַלְמוּד תּוֹרָה שֶׁבַּאֲצִילוּת, שעם היותו למטה הריהו פועל למעלה, ממשיך ומוסיף אור באצילות. הַמְיוּחֶדֶת בְּלָאו הָכֵי בַּמַּאֲצִיל בָּרוּךְ הוּא. עולם האצילות איננו רחוק מהקב"ה עצמו: הוא 'אצלו', הוא אחד איתו מכל צד, ולכן אין צריך להעלות מים נוקבין כדי להמשיך את תוספת האור הזו באצילות. הן שמעתה כל מה שאנו עושים למטה עושה כביכול הקב"ה למעלה; לא רק כשני דברים, שזה מעורר את זה, אלא כדבר אחד. כשאנו לומדים תורה זו חכמתו העליונה של הקב"ה, כשאנו אומרים תורה אלו דבריו של הקב"ה שמדבר על ידי פינו, וכשאנו מקיימים מצוות שהן 'אברי דמלכא', איבריו של הקב"ה, הרי כבר הוא בעצמו עושה את המצווה. במובן זה אין כאן 'משא ומתן' בין מטה ומעלה, באתערותא דלתתא ובהעלאת מים נוקבין: יש רק גילוי אלוקי באצילות, שנמשך דרכנו כחדירה של האצילות עד לעולם הזה ממש.

וְהַעֲלָאַת מַיִין נוּקְבִין בְּמוֹחוֹ וְלִבּוֹ שֶׁל אָדָם.

וְהַעֲלָאַת מַיִין נוּקְבִין בְּמוֹחוֹ וְלִבּוֹ שֶׁל אָדָם. העלאת המים נוקבין, כל הניצוצות הקדושים שאדם אוסף בעולם — נשמות שהוא מתחבר אליהן, מעשים ודיבורים ומחשבות טובות — כל אלה עולים למעלה דרך מוחו וליבו של האדם. שהרי המוח והלב הם הכרתו והרגשתו של האדם. וכפי שיקרא לזה בהמשך המאמר: האהבה והיראה השכליות שלו, האופן שבו הוא קושר ומחבר את מעשיו וחייו אל הקדושה, בהכרתו ובאהבתו וביראתו. וכפי שמתואר בליקוטי אמרים, הן ה'גדפין' (הכנפיים) שמעלות למעלה את מה שאומר ועושה האדם, בבחינת מים נוקבין.

הִיא בְּחִינַת "רִשְׁפֵּי אֵשׁ" .

הִיא בְּחִינַת "רִשְׁפֵּי אֵשׁ" (על פי שיר השירים ח,ו) . הדימוי של העלאת מים נוקבין הוא 'רשפי אש'. תכונתה של האש שהיא יוצאת מהכלי, שהיא נאחזת בו ועולה ומתכלה למעלה. כך המ"ן הם הקדושה שאנו מעלים מתוך העולם הזה על ידי שרפה וכיליון הכלים והלבושים שהייתה חבויה בהם. הדבר דומה להעלאת הקרבן מן הבהמה על המזבח, ובנפש זו העלאת הנפש הבהמית על מזבח הלב הבוער באהבת ה'.

בְּלִי גְּבוּל, וְנִקְרָא "מְאֹדֶךָ".

בְּלִי גְּבוּל, וְנִקְרָא "מְאֹדֶךָ". במשמעות של בלי גבול, וכמו אהבת "בכל מאדך" שבקריאת שמע, שהיא האהבה שמעבר לכל גבול, אפילו מעבר ל"בכל נפשך". ובאותו מובן ובאותו הקשר נקראת גם העלאת מ"ן זו 'מאודך'. ויש לדייק: 'מאודך' דווקא, ולא 'מאוד', כי מאוד בלי גבול ממש אינו בכוחו של שום אדם. אבל 'מאודך', שפירושו 'מאוד שלך' — על זה בדיוק הוא מדבר כאן; כאשר אדם שובר בנקודה מסוימת את הגבול האישי שלו, זהו החיבור שלו עם האין סוף. זה אומר גם שנקודה זו, המשמעותית ביותר בעבודתו של כל אדם, איננה משהו אובייקטיבי שאפשר להשוות ולהשליך מאדם לאדם. לשם דוגמה, יש מי שייתן לצדקה מיליון שקל, וזה עדיין לא "בכל מאדך"; ויש מי שייתן עשרה שקלים, וזה יהיה "בכל מאדך". כי השאלה איננה מה הוא נתן, אלא מה הוא לקח מעצמו. זה שאין לו, והוא גם קמצן בטבעו ויש לו היום מצב רוח לא כל כך טוב, צריך לשבור את נפשו ולצאת מגדרו כדי לתת אפילו מעט — וזהו 'מאודך'.

כְּדֵי לְעוֹרֵר בְּחִינַת אֵין סוֹף.

כְּדֵי לְעוֹרֵר בְּחִינַת אֵין סוֹף. כיצד יכול האדם לעורר אין סוף? רק כאשר האדם בעצמו, מלמטה, נעשה במובן מסוים אין סוף. אכן, האדם הוא מוגבל לא רק בגופו אלא גם בכוחות נפשו; אהבתו מוגבלת והשגתו מוגבלת. שהרי אחרי הכול הוא מציאות נבראת, בגדרות ובגבולות. עם זאת, כפי שהוסבר למעלה, יש במערך הכוחות שבאדם — בסתירה, במאבק ובשילוב ביניהם — הארה ורושם של אין סוף: כאשר נפש, או כוח שבנפש, מצליחים לצאת מעבר לגבול שהיה להם. כאשר יש כמה כוחות אין סוף שמגבילים זה את זה במקום אחד — זהו אדם; וכאשר הוא מצליח לשנות את מערך הכוחות, לפרוץ את הגבולות שמגדירים אותו — הוא אז מגיע ל'בלי גבול', ובלי גבול מגיע לאין סוף.

וְהַיְינוּ, עַל יְדֵי גְּבוּרוֹת דס"ג.

וְהַיְינוּ, העלאת מ"ן זו, לעורר כוח האין סוף, היא בלשון הקבלה: עַל יְדֵי גְּבוּרוֹת דס"ג. את העלאת המ"ן אפשר לראות כהעלאת ניצוצות האור האלוקי שנפלו בשבירת הכלים. וכמבואר בקבלה, ניצוצות אלה שייכים לשם ס"ג ולצד הגבורה, ונקראים: "גבורות דס"ג". כוח גבורה זה נקרא בלשון הקבלה "גבורות דס"ג" — כלומר הגבורות של כוח התוהו, הבלי גבול, שבניצוצות השבורים. הכוח העצום שיש בגבורות דס"ג אינו נובע רק מעצם ההעלאה (והתיקון). יש במהותם של ניצוצות אלה, בשורשם ובעברם, כוחות קמאיים, עצומים מכוחות העולם הזה, המשתחררים בהעלאתם.

שֶׁהֵן הֵן הָרְפָ"ח נִיצוֹצִין כו'.

שֶׁהֵן הֵן הָרְפָ"ח נִיצוֹצִין כו'. ניצוצי הס"ג הם מאותם הרפ"ח (288) ניצוצות של התוהו שנפלו בשבירת הכלים. המספר רפ"ח (ובספרי קבלה יש חשבונות כיצד מגיעים למספר זה) מציין את כלל האורות של עולם התוהו שהיה ונשבר קודם היות העולם שלנו. ורסיסי האורות הללו הם הניצוצות החבויים והשבויים בתשתיתו של העולם שלנו, שבהעלאתם ותיקונם עוסקים בני האדם בכל עבודתם.

וְלָכֵן נִקְרֵאת הַתְּפִלָּה 'חַיֵּי שָׁעָה', הִיא מַלְכוּת הַיּוֹרֶדֶת בִּבְרִיאָה יְצִירָה עֲשִׂיָּה, וְתוֹרָה 'חַיֵּי עוֹלָם', הוּא זְעֵיר אַנְפִּין

וְלָכֵן נִקְרֵאת הַתְּפִלָּה 'חַיֵּי שָׁעָה', הִיא מַלְכוּת הַיּוֹרֶדֶת אל תוך הזמן (שעה) ואל תוך המקום, הם העולמות הנבראים, בִּבְרִיאָה יְצִירָה עֲשִׂיָּה, שבהם קיימים הממדים של זמן ומקום. וְתוֹרָה נקראת 'חַיֵּי עוֹלָם', הוּא זְעֵיר אַנְפִּין שבאצילות, שלמעלה מהזמן והמקום. השינוי הוא מהות הזמן (שעה), והוא מהותי לתפילה. אנו מתפללים כדי לשנות; אפילו תפילה של שבח נועדה להמשיך עוד מאותו שבח ולהשביח עוד את המציאות. לעומת זאת התורה נקראת 'חיי עולם' כי היא ממשיכה, כאמור, תוספת אור באצילות שהיא למעלה מהזמן. ואף למטה, בעולמות, אין היא משנה שום דבר, אין היא נוגעת בדברים ואין היא נכנסת לתוכם אלא להפך, מעלה את העולם אל האחדות שלמעלה מהזמן.

כִּי רְמַ"ח פִּקּוּדִין הֵן מִתְחַלְּקִין בי' כֵּלִים דְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת דז"א כו'.

כִּי רְמַ"ח פִּקּוּדִין (248 מצוות) שבתורה הֵן מִתְחַלְּקִין בי' (בעשרה) כֵּלִים דְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת דז"א (של זעיר אנפין) כו'. הקשר בין התורה ובין ז"א איננו רק קשר כללי, שז"א — כמו התורה — הוא למעלה מהעולמות והמלכות, אלא גם קשר פרטני, מבני ותוכני. את כללות התורה אפשר לראות ככלל המצוות (מצוות עשה) שהן במספר רמ"ח, והמספר רמ"ח קשור למניין הספירות שבז"א. הוא שרמ"ח מצוות הן רמ"ח איברים דמלכא, איברי המלך הקב"ה, הוא ז"א. וכפי שרמ"ח איברים שבאדם, על דרך משל, כוללים את האדם כולו, כך רמ"ח מצוות כוללות באותו אופן את שלמות התגלותו של הקב"ה בבחינת ז"א. וכאמור, ז"א הוא בחינת פני האלוקי (הקב"ה) כלפי העולמות; כשאנו בעולם מתייחסים אל הקב"ה, אל בורא העולם ומנהיגו, אל כוחו וגבורתו וחכמתו, אנו מתייחסים בעצם לפרצוף ז"א. וגם בהיקף הגדול ביותר, כל התייחסות — אפילו היא לעצמותו ומהותו שלמעלה מהאצילות ולמעלה מהצמצום — הכול עובר, מבחינתנו, דרך ז"א. וכלשונו של אדמו"ר הזקן בתורה אור (פא,ב): "קצה אור אין סוף שבז"א". רמ"ח מצוות הן אפוא ה'איברים' של הקב"ה. וכמו האיברים של גוף האדם שבהם מתגלה חיות הנפש — במוח כוח המחשבה, ברגל כוח ההילוך, בעין כוח הראייה וכו' — כך המצוות הן הכלים והאיברים שבהם הקב"ה (ז"א) מגלה את רצונו, את חכמתו ואת עצמו בעולם שלנו ובכלל.

מן הקטע להלן, שעוסק במקורן של המצוות, עובר המאמר לחלקו השני. כפי שנאמר, המאמר כולו עוסק בהעמדה זו מול זו של עבודת התפילה, ובייחוד העבודה באהבה וביראה השכליות, לעומת העבודה בתורה ובמצוות המעשיות. מכאן ועד סוף המאמר יועבר המשקל לחלק השני: קיום המצוות ולימוד ההלכות, בהדגשת מעלתה של עבודה זו על פני העבודה הנפשית של האהבה והיראה השכליות. כיוון שהזכיר שהמצוות הן בזעיר אנפין, הוא נכנס לדיון קצר על מקורן של המצוות בכלל. ברור שהקב"ה עצמו הוא שמצווה את המצוות, שהן רצונו הפנימי שלו; והנושא של הקטע בא לברר עד כמה פנימי ועליון הוא הרצון של המצוות.

וְהִנֵּה בְּמָקוֹם אֶחָד כָּתַב שֶׁרְמַ"ח מִצְוַות עֲשֵׂה הֵן בה' חֲסָדִים, וּשְׁסָ"ה לֹא תַעֲשֶׂה בה' גְּבוּרוֹת וכו'.

וְהִנֵּה בְּמָקוֹם אֶחָד כָּתַב שֶׁרְמַ"ח מִצְוַות עֲשֵׂה הֵן בה' (בחמישה) חֲסָדִים, וּשְׁסָ"ה מצוות לֹא תַעֲשֶׂה בה' (בחמש) גְּבוּרוֹת וכו'. החלוקה הכוללת ביותר בכלל המצוות היא בין מצוות עשה ומצוות לא תעשה. לחלוקה זו יש שורש פנימי בספירות של זעיר אנפין. ה' חסדים וה' גבורות הם האורות שבכלי הספירות, ונמצא ששורש המצוות למעלה הוא באור האלוקי שבספירות של זעיר אנפין.

וּבְמָקוֹם אַחֵר כָּתַב שֶׁ הֵן תַּרְיָ"ג אָרְחִין נִמְשָׁכִין מֵחַד אָרְחָא כו' , שֶׁהוּא לַבְנוּנִית וכו'.

וּבְמָקוֹם אַחֵר כָּתַב שֶׁתרי"ג מצוות הֵן תַּרְיָ"ג אָרְחִין נִמְשָׁכִין מֵחַד אָרְחָא כו' (דרכים נמשכות מדרך אחת) , שֶׁהוּא לַבְנוּנִית וכו'. נאמר שם שמצוות עשה ומצוות לא תעשה, כל אחת מהן היא דרך לעצמה שבה נמשך האור האלוקי למטה, ולכולן יש מקור אחד, דרך אחת, של המשכת האלוקי, הנקראת: "לבנונית". לבן הוא חסד, חסד אחד שלמעלה מכל הכוחות, שכולל את כולם, כמו השביל האחד שהוא שורש כולל לכל השבילים. בניגוד לשורש המצוות שבז"א, שיש הבחנה בין מצוות עשה למצוות לא תעשה, שמצוות עשה שורשן בחסדים ומצוות לא תעשה שורשן בגבורות, ה'לבנונית' שהוא מדבר עליה כאן היא דרגה גבוהה הרבה יותר הכוללת את כל המצוות בדרך אחת. יותר מזה, מבואר בקבלה ובחסידות שצבע הלבן איננו בעצם צבע מסוים כלשהו, אלא הוא הכולל את כל הצבעים. לבנונית זו אינה אפוא בין הספירות שבאצילות אלא למעלה יותר, בדרגת 'עתיק יומין' שבפנימיות הכתר. וכלשון הזהר (חלק ג קכט,א): "לית שמאלא בהאי עתיקא, כולא ימינא", כלומר אין שמאל (גבורה) בדרגת עתיק, שהיא פנימיות הכתר, אלא הכול ימין וחסד.

אַךְ הָעִנְיָן שֶׁכָּל הַמִּצְוֹת לְתַקֵּן רְמַ"ח אֶבְרֵי זְעֵיר אַנְפִּין.

אַךְ הָעִנְיָן שֶׁכָּל הַמִּצְוֹת לְתַקֵּן רְמַ"ח אֶבְרֵי זְעֵיר אַנְפִּין. כפי שנאמר בתחילה, המצוות שאנו עושים כאן, בעולם הזה, פועלות באצילות. וכפי שהוא מנסח זאת כאן, הן מתקנות את איברי זעיר אנפין שבאצילות. ולזה מתייחסת הדרגה הראשונה של מקום המצוות — בספירות של ז"א. דהיינו המקום שבו הן פועלות, שבו הן משפיעות ומתקנות.

עַל יְדֵי הַמְשָׁכַת אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא בַּמּוֹחִין הַכְּלוּלִין בה' חֲסָדִים וה' גְּבוּרוֹת.

והתיקון הוא והמשכת המוחין למידות היא בה' חסדים וה' גבורות. החסדים והגבורות הם כמו המעבירים והמתרגמים של מוחין אל המידות, כמסקנות של השכל: כך ראוי לרצות ולחשוק, ליצור ולהוסיף ולהרחיב, בחסדים; וכך צריך להיזהר ולשמור ולהפנים, בגבורות. ומה שממשיך את החסדים והגבורות, מה שמכוון ומתרגם את מסקנות השכל לצורה של מידות — ויותר מזה, כדלקמן: מה שמביא את השכל לחשוב כך — הן מצוות עשה ומצוות לא תעשה שנעשות למטה. מצוות עשה הן המשכה של חסדים, כי המצווה מגלה את רצונו העליון של הבורא להשפיע ולעשות, ומצוות לא תעשה הן המשכה של גבורות, כי בהימנעות מעשייה הן מגלות את כוח ההגבלה והגבול מלמעלה; ובפנימיות יותר — את האור העליון יותר שאין לו הגדרה בשום כלי, ועל כן הוא מתגלה כחסר אור והשפעה. עַל יְדֵי הַמְשָׁכַת אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא בַּמּוֹחִין הַכְּלוּלִין בה' חֲסָדִים וה' גְּבוּרוֹת. את המידות מתקנים על ידי המשכת מוחין, הארה של שכל במידות. לאורות שכבר דובר בהם, ה' חסדים וה' גבורות, הוא קורא כאן 'מוחין'. כי מקור האורות הללו, העוברים במידות, הוא במוחין שבאצילות. ספירות השכל, החכמה הבינה, הם כמו אב ואם המולידים את המידות, המהווים את ההכרה שעל פיה מתגבשות המידות. והאור הזה שמגיע אל המידות דרך המוחין מקורו הוא בשורש העליון של הכול, הוא אור אין סוף.

וּמְקוֹר הַמּוֹחִין הוּא לַבְנוּנִית כו', הוּא הָעֹנֶג וְחֵפֶץ הָעֶלְיוֹן לְהַמְשִׁיךְ הָאוֹר לְמַטָּה לִרְמַ"ח אֲבָרִין דִּזְעֵיר אַנְפִּין.

וּמְקוֹר הַמּוֹחִין הוּא לַבְנוּנִית כו', הוּא הָעֹנֶג וְחֵפֶץ הָעֶלְיוֹן לְהַמְשִׁיךְ הָאוֹר לְמַטָּה לִרְמַ"ח אֲבָרִין דִּזְעֵיר אַנְפִּין. למוחין הללו שנמשכים בתוך המידות יש מקור עליון מהם. כפי שרואים גם בנפש האדם, השכל איננו המקור הראשון להמשכה בנפש: למה אנו חושבים על דבר מסוים, למה אנו מבינים באופן כזה או כזה. אין מדובר בכוח מסוים, אחד מכוחות הנפש, אלא בתשתית כוללת, ברקע, באוויר שכל כוחות הנפש נמצאים בו ונצבעים על ידו. בלשון הזהר הוא נקרא "לבנונית" (כמו הצבע הלבן, שהוא המקור הכולל של כל הצבעים, ומבטא את החסד העליון הבלתי מוגבל, שאין בו כל תערובת והגבלת דבר אחר); ובלשון הקבלה — פנימיות הכתר; ובלשון החסידות, כמו בנפש האדם — העונג והחפץ שהוא פנימיות הרצון. מבואר שהכוח העליון ביותר שבנפש, העומד בבסיס כל הכוחות הפרטיים, הוא הרצון הפשוט, הראשוני, שאין לו מובן והסבר, והוא אשר מטה את הנפש כולה, בכל פרטיה, באופן כזה או אחר. ופנימי לרצון, באותה תשתית כוללת ומקיפה, הוא העונג. ומה שנאמר כאן הוא שהמשכת אור המוחין למידות אינו מתחיל בשכל — משום שזה נבון וחכם וכו' — אלא עוד קודם לכן, משום שיש עונג בלתי מוסבר בזה וחפץ פנימי שכך יהיה.

וּמִתְחַלֶּקֶת הַהַמְשָׁכָה, לְתַרְיָ"ג הַמְשָׁכוֹת פְּרָטִיּוֹת לְפִי בְּחִינַת עֵרֶךְ הַמִּצְוֹת.

וּמִתְחַלֶּקֶת הַהַמְשָׁכָה, של העונג והחפץ העליון, לְתַרְיָ"ג (613) הַמְשָׁכוֹת פְּרָטִיּוֹת לְפִי בְּחִינַת עֵרֶךְ הַמִּצְוֹת. החפץ העליון שבלבנונית שבכתר הוא עונג וחפץ אחד, הנמשך מלמעלה למטה על ידי קיום המצוות למטה. וכפי שבעולם הזה הן תרי"ג מצוות הידועות לנו, כך בז"א שבאצילות הן תרי"ג המשכות פרטיות, כל אחת לפי ערך ועניין המצווה הממשיכה אותה.

והוא מפרט:

כְּגוֹן, בִּצְדָקָה וּגְמִילוּת חֲסָדִים נִמְשָׁךְ אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא לְחִיצוֹנִית הַכְּלִי דְּחֶסֶד דז"א.

כְּגוֹן, בִּצְדָקָה וּגְמִילוּת חֲסָדִים נִמְשָׁךְ אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא לְחִיצוֹנִית הַכְּלִי דְּחֶסֶד דז"א. כאשר אדם מקיים מצווה של חסד, כגון כשהוא נותן צדקה לעני, הוא גורם להמשכת אור אין סוף מהעונג והחפץ העליון אל הכלים של החסד שבעולם האצילות.

וּבְקִיּוּם הַדִּינִין בְּחִיצוֹנִית גְּבוּרָה.

וּבְקִיּוּם הַדִּינִין בְּחִיצוֹנִית גְּבוּרָה. עשיית הדינים — בין בעצם פסיקת הדין ובין בביצוע גזר הדין, בין בבית הדין (כגון מלקות ומיתות בית דין) ובין בנפש האדם לגבי עצמו — היא קיום המצוות שמצד מידת הדין. באותה שעה הוא ממשיך את אור האין סוף מלמעלה

וּבְרַחֲמִים כו'.

וּבְרַחֲמִים כו'. וכן בקיום המצוות שמצד מידת הרחמים והתפארת, וכן שאר המידות.

וְדֶרֶךְ וּמַעֲבַר הַהַמְשָׁכָה הוּא עַל יְדֵי פְּנִימִיּוּת הַכֵּלִים וּמוֹחוֹתֵיהֶן.

וְדֶרֶךְ וּמַעֲבַר הַהַמְשָׁכָה מאור אין סוף אל חיצוניות הכלים הוּא עַל יְדֵי פְּנִימִיּוּת הַכֵּלִים וּמוֹחוֹתֵיהֶן. כפי שאצל האדם אין דברים מגיעים מהעלם הנפש ישירות אל המעשה, ויש דרך מורכבת שבה צריך כל דבר לעבור עד שהוא מגיע לדרגה של מעשה, כך למעלה, ההמשכה אל חיצוניות הכלים שבאצילות היא על ידי פנימיות הכלים תחילה, ופנימיות הכלים היא המוחין שבהם. כי המוחין, השכל, הוא תמיד ההתרחשות הפנימית הקודמת והמבשילה את פעולת המידות, שהיא ההתייחסות אל החוץ, ובהמשך הפעולה כלפי חוץ.

שֶׁהֵן, דְּחִילוּ וּרְחִימוּ שִׂכְלִיִּים אוֹ טִבְעִיִּים.

שֶׁהֵן, פנימיות הכלים, פנימיות המידות שבנפש האדם, שמכוחן מקיים האדם את המצוות ומתכוון בנפשו בעשייתן, הם: דְּחִילוּ וּרְחִימוּ (יראה ואהבה) שִׂכְלִיִּים אוֹ טִבְעִיִּים. הכוח הנפשי הפנימי באדם, שמביא אותו לעשות את המצוות, הוא אהבת ה' או יראת ה'. ואלה נחלקות באופן כלל לשני סוגים: אהבה ויראה שכליות, שמתייחסות אל השכלה והכרה שאדם הגיע אליהן, ואהבה ויראה טבעיות, שנמצאות בטבע נפשו וצריך רק לגלותן.

שֶׁהֵן, בְּחִינַת מוֹחִין דְּקַטְנוּת וְגַדְלוּת.

שֶׁהֵן, דחילו ורחימו שכליים וטבעיים הנזכרים בנפש האדם, הם למעלה באצילות בְּחִינַת מוֹחִין דְּקַטְנוּת וְגַדְלוּת. ההגדרה למעלה, בעולם האצילות (שאצל ועל ידי הקב"ה), לאותה פנימיות של הספירות (המידות) שמכוחן נפעלות בעולם עניינן של המצוות — היא במוחין. שהרי המוחין הם פנימיות המידות כנזכר, המביאים את המידות להרגיש ולפעול. ובמוחין, לעומת המידות השכליות והטבעיות, יש שתי דרגות: 'מוחין דקטנות' ו'מוחין דגדלות'.

וְלָזֶה בִּיקֵּשׁ מֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם מְאֹד לְקַיֵּים הַמִּצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת הַתְּלוּיוֹת בָּאָרֶץ.

וְלָזֶה בִּיקֵּשׁ מֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם מְאֹד לְקַיֵּים הַמִּצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת הַתְּלוּיוֹת בָּאָרֶץ. על משה רבינו נגזר שלא להיכנס לארץ, אבל משה אינו מוותר, והוא חוזר שוב ושוב ומבקש מהקב"ה להכניסו לארץ. וכפי שהוא מדגיש כאן, הוא מבקש "מאוד". מאוד הוא בלי גבול, וכשאדם רוצה משהו מאוד הוא מוכן לשלם כל מחיר, כל מה שיש לו, כי כל מה שיש לו אינו שווה בעיניו מול הדבר שהוא רוצה כעת. כך בשביל משה, כל מה שהיה לו — התורה וההשגה והנבואה פנים אל פנים — לא היה שווה בעיניו אל מול הכניסה לארץ. והוא מסביר כאן כי הסיבה שבגללה רצה משה להיכנס לארץ ישראל הייתה לקיים את המצוות המעשיות, שרובן ככולן תלויות בארץ ישראל דווקא.

שֶׁהֵן תַּכְלִית הַהִשְׁתַּלְשְׁלוּת.

שֶׁהֵן תַּכְלִית הַהִשְׁתַּלְשְׁלוּת. המצוות המעשיות שמקיימים בארץ הן התכלית והמטרה של כל סדר ההשתלשלות של ירידת האור האלוקי עד לארץ הגשמית. ואין זה מובן מאליו, כי השאלה היכן נמצאת התכלית, למעלה או למטה, ברוחני או בגשמי, היא שאלה שעומדת במרכזה של כל תאולוגיה. ודווקא משה, שהיה ברוחו למעלה מכל האדם, מכריע שתכלית כל סדר ההשתלשלות היא למטה.

לְהַמְשִׁיךְ אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא לְבָרֵר הַכֵּלִים דִּזְעֵיר אַנְפִּין דִּבְרִיאָה יְצִירָה עֲשִׂיָּה, שֶׁבָּהֶן הֵן הָרְפָ"ח נִיצּוֹצִין, עַל יְדֵי תּוֹרָה וּמִצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת שֶׁנעשות בעולמות בְּרִיאָה יְצִיאָה עֲשִׂיָּה דַּוְקָא. היתרון שיש בקיום התורה בארץ הגשמית הוא שעל ידי זה מתבררים הכלים של העולמות הנבראים, העולמות שהייתה בהם שבירת הכלים, ומעלים מתוכם את רפ"ח ניצוצי הקדושה שנפלו בהם.

וְהִנֵּה לְקִיּוּם מִצְוָה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת עַל יְדֵי אֲחֵרִים מְבַטְּלִין תַּלְמוּד תּוֹרָה.

וְהִנֵּה לְקִיּוּם מִצְוָה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת עַל יְדֵי אֲחֵרִים מְבַטְּלִין תַּלְמוּד תּוֹרָה.

וַאֲפִילּוּ מַעֲשֶׂה מֶרְכָּבָה.

וַאֲפִילּוּ מַעֲשֶׂה מֶרְכָּבָה. לומר שאפילו פנימיות התורה, לימוד וחוויית האלוקי כפי שהוא מופשט מלבושי העולם שלנו, כפי שהוא בעולמות הרוחניים ולמעלה מהם, אינו עומד מול המצווה שאי אפשר לעשות על ידי אחרים.

וְכָל שֶׁכֵּן תְּפִלָּה שֶׁהִיא בְּחִינַת מוֹחִין וּדְחִילוּ וּרְחִימוּ שִׂכְלִיִּים.

וְכָל שֶׁכֵּן תְּפִלָּה שֶׁהִיא בְּחִינַת מוֹחִין וּדְחִילוּ וּרְחִימוּ שִׂכְלִיִּים. עיקר התפילה הוא העלייה, בהתבוננות ובאהבה ויראה השכליות, העולות מן הארץ למעלה לעולמות הרוח ומקור הנשמות, ואין היא נוגעת למעשה, הוא מעשה המצוות בארץ, שהוא כאמור תכלית ההשתלשלות. ולכן מכל שכן (לגבי התורה שמגיעה על כל פנים ללמוד המעשה) שאין היא דוחה מצווה שאי אפשר לקיימה על ידי אחרים.

וְהַטַּעַם כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.

וְהַטַּעַם כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. שהמעשה הוא תכלית כל ההשתלשלות, ובכלל זה נפשו ורוחניותו של האדם, לפעול את העניין האלוקי למטה.

וְעוֹד זֹאת, שֶׁבֶּאֱמֶת מְאֹד גָּדְלָה וְגָבְהָה מַעֲלַת הַמִּצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת וְכֵן לִימּוּדָם, עַל מַעֲלַת הַמּוֹחִין שֶׁהֵן דְּחִילוּ וּרְחִימוּ שִׂכְלִיִּים.

וְעוֹד זֹאת, שֶׁבֶּאֱמֶת מְאֹד גָּדְלָה וְגָבְהָה מַעֲלַת הַמִּצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת וְכֵן לִימּוּדָם, לימוד ההלכה בכל הפרטים והמצבים, כיצד לקיים את המצווה במעשה, וכן כיצד להתכוון בנפש בעשייתה, עַל מַעֲלַת הַמּוֹחִין שֶׁהֵן דְּחִילוּ וּרְחִימוּ שִׂכְלִיִּים. המעשה קודם לא רק משום שזו התכלית, שזה רצונו וכוונתו של הקב"ה, אלא משום שבאמת מעלת המצוות המעשיות גבוהה יותר ממעלת העבודה הרוחנית. הביטוי של מעלה זו הוא במעלת הקשר והאיחוד באלוקי שמגיעים אליהם במעשה המצוות (מלשון צוותא) על פני כל קשר ואיחוד רוחני, בהבנה והרגשת אלוקות.

כִּי הֲגַם דִּכְתִיב "וּלְדָבְקָה בוֹ" עַל יְדֵי מִדּוֹתָיו,

כִּי הֲגַם דִּכְתִיב (שכתוב): "וּלְדָבְקָה בוֹ" (דברים יא,כב ועוד). שהכוונה היא עַל יְדֵי מִדּוֹתָיו, על ידי ההידבקות וההליכה במידותיו של הקב"ה. מידותיו של הקב"ה, הספירות שבאצילות, מאוחדות בו בייחוד נפלא שאין אנו יכולים להבינו. וכמו שנאמר בתיקוני זהר על המידות שבאצילות ש"איהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון" (שהוא והאורות והכלים — אחד בהם). ואם כן כשהאדם, כפי יכולתו, נוהג באותן מידות — הוא דבוק לקב"ה בעצמו בייחוד מיוחד ונפלא מכל מה שאפשר לשער. ואף על פי כן, הדבקות היא לכאורה ברוחניות, במידותיו של הקב"ה ("מה הוא רחום וחנון אף אתה היה רחום וחנון וכו' "), ולא במעשים.

מִכָּל מָקוֹם אֵינֶנּוּ דָּבֵק אֲפִילּוּ בַּמִּדּוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת, אֶלָּא בִּמְצִיאוּתָן וְלֹא בְּמַהוּתָן,

מִכָּל מָקוֹם אֵינֶנּוּ דָּבֵק אֲפִילּוּ בַּמִּדּוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת, אֶלָּא בִּמְצִיאוּתָן וְלֹא בְּמַהוּתָן, כשאדם דבק כביכול במידותיו של הקב"ה, לא רק שהוא איננו דבק בקב"ה בעצמו, אלא הוא איננו דבק אפילו במידותיו. מידותיו של הקב"ה הן המידות העליונות של עולם האצילות, שבהן אפשר לומר שהקב"ה מאוחד (כלשון הזהר: "איהו וגרמוהי חד וכו' "), שהתגלותו בהן היא שלמה, שכל שמתגלה בהן זה רק הוא והוא בעצמו. מידות אלה הן בעצמן אין סופיות כמוהו עצמו, ונבדלות במהותן מכל הווייתנו הנבראת. ולכן גם כשאנו נוהגים ככל יכולתנו כמוהו, במעשים ובהרגשות, אין אנו אלא מחקים בחיצוניות את אותן מידות; וכמו שהוא אומר כאן: "במציאותן ולא במהותן". מציאות לעומת מהות היא גדר חיצוני — לבוש, ביטוי אחד מסוים, צבע, קול — משהו שאומר: זה נמצא כאן; ולא יותר. אבל במהות המידות העליונות, במה שהן בעצמן, אין אנו יכולים לגעת, עד כמה שלא נעבוד על עצמנו וכל כמה שלא נעלה עוד ועוד ברוחניות. שכן המהות, גם של המידות העליונות, היא מהות 'אלוקית', נבדלת לגמרי מהמהות ה'נבראת' שאנו חלק ממנה.

וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר"

וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר" (בראשית יח,כז).

וְכָל שֶׁכֵּן בְּאוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא.

וְכָל שֶׁכֵּן בְּאוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא. אם במידותיו אין אנו יכולים להידבק, מכל שכן בו עצמו.

דְּלֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵּיהּ בְּאוֹרוֹ וְהִתְפַּשְּׁטוּת הַחַיּוּת מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ, כִּי אִם בִּמְצִיאוּתוֹ, שֶׁהוּא שֶׁמְּחַיֶּה אֶת כּוּלָּם, וְלֹא בְּמַהוּתוֹ.

דְּלֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵּיהּ (שאין מחשבה תופסת בו). בְּאוֹרוֹ וְהִתְפַּשְּׁטוּת הַחַיּוּת מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ, כִּי אִם בִּמְצִיאוּתוֹ, שֶׁהוּא שֶׁמְּחַיֶּה אֶת כּוּלָּם, וְלֹא בְּמַהוּתוֹ. המחשבה וההשגה שלנו משיגות את העולם הזה. לאנשים בעלי מדרגה ייתכן שתהיה השגה גם בעולמות הרוחניים הגבוהים יותר; אבל בכל דרגה, גדר ההשגה שלנו היא העולם שאנו מבינים אותו, מצויים בתוכו, ולא מעבר לו. ואם כן, כאשר מדברים על השגה אלוקית הכוונה היא רק להשגת אותו כוח ואותו צד וגילוי של האלוקי שמחיה את אותו עולם או חלק עולם שאנו משיגים; דהיינו — במציאותו שהוא נמצא ומחיה את חלקי העולם שאנו משיגים, אבל לא במהותו כשלעצמה שמעבר לאותו עולם ובריאה ומעשה שלו.

אֲפִילּוּ לָעֶלְיוֹנִים.

אֲפִילּוּ לָעֶלְיוֹנִים. למלאכים העליונים, יצורי העולמות העליונים, אין מושגת מהותו אלא רק מציאותו שבתוך עולמם. העליונים נבדלים מהתחתונים בגילוי האלוקי. האלוקי שבעולם שלנו הוא נסתר לגמרי, כי העולם הזה מגלה את עצמו בלבד ואיננו מספר שום דבר על מה שמעבר לו; ובעולמות העליונים הוא גילוי. זה מה שאומר העולם העליון: יש אלוקים שמהווה אותי, שמחיה אותי ופועל דרכי. ועם זאת, אין גילוי זה אלא גילוי המציאות, שיש בורא לעולם, אבל אינו אומר כלום לגבי מהות הבורא עצמו.

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת כו' "

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת כו' " (ישעיה ו,ג). מתואר שם שהמלאכים העליונים, הם השרפים שבעולם הבריאה, אומרים: "קדוש קדוש קדוש ה' צבאות". קדוש פירושו נבדל, וכשהמלאך אומר "קדוש" פירושו של דבר שהוא משיג שיש משהו שנבדל ממנו; הוא רואה פעולות, הוא רואה הוכחות, הוא אפילו מרגיש נוכחות; אבל המהות היא בלתי מושגת, היא נבדלת. גדולתו של המלאך העליון הזה היא בכך שהוא משיג את מה שאפשר לקרוא בשם 'מציאות המהות', שהיא מדרגה פנימית יותר להשגת המציאות לבד. מי שמשיג את המציאות לבד יכול לחשוב שהנה עוד קצת, קצת מאמץ ומחשבה, הוא ישיג את המהות. אבל מי שמשיג את מציאות המהות יודע בוודאות כי זו השגת מציאות המהות, שאותה לא יוכל להשיג לעולם — ולכן הוא קורא: "קדוש". וכשהוא קורא שלוש פעמים קדוש, פירושו של דבר שהוא משיג שיש מהות נבדלת מהשגתו, ולמעלה ממנה מהות שנבדלת מהמהות שנבדלת, ולמעלה ממנה — מהות שנבדלת מהמהות שנבדלת מהמהות שנבדלת. שלוש ולא עוד, כי המלאך מתייחס לגדרי העולמות ולא יותר, ובעולמות בכלל יש שלוש דרגות עולמות הנבראים: בריאה יצירה עשייה.

לְבַד עֲלוּלִים הַנֶּאֱצָלִים, מַשִּׂיגִים כָּל אֶחָד בְּעִילָּתוֹ.

לְבַד עֲלוּלִים הַנֶּאֱצָלִים, כמו הספירות ופרצופי עולם האצילות לכל פרטיהם, המשתלשלים זה מזה בדרך של עילה ועלול, מַשִּׂיגִים בהשגת המהות כָּל אֶחָד בְּעִילָּתוֹ. לא בעצמות האלוקות אבל במהות הספירות שבאצילות (המאוחדות באלוקות כנזכר) שהוא עלול מהן.

כְּפִי הַסֵּדֶר שֶׁ עֵץ חַיִּים בְּהִתְלַבְּשׁוּת הַפַּרְצוּפִים.

כְּפִי הַסֵּדֶר שֶׁמבואר בְּספר עֵץ חַיִּים בְּהִתְלַבְּשׁוּת הַפַּרְצוּפִים. מבואר שם שפרצופי האצילות מתלבשים זה בזה. כלומר אין הם רק מספרים זה לזה, כמו על ידי דיבור, אלא מתלבשים ממש מהות במהות. הדיבור הוא קשר חיצוני, שבו אין השומע משיג כלל את המדבר עצמו אלא רק את דיבורו, וכמו המעבר שבין אצילות לבריאה, שיש בזה השגת המציאות בלבד ולא מהות. מה שאין כן בהתלבשות הפרצופים שבאצילות זה בזה — שחיצוניות העליון, ממהותו ממש, מתלבשת בפנימיות התחתון — ההשגה היא השגת מהות ולא רק מציאות. על דרך משל בין בני אדם: כאשר יש קשר נפשי בין אנשים, כאשר שניהם אוהבים דבר אחד, הראשון לא צריך להסביר לשני או לצוות עליו, כי העניין הפנימי שלהם הוא משותף. השני משיג לא רק מה שהראשון אומר ומגלה לו, אלא מה שהוא מרגיש בעצמו — וזוהי השגה במהותו ובפנימיותו של הראשון.

אֲבָל לֹא בַּנִּבְרָאִים.

אֲבָל לֹא בַּנִּבְרָאִים. הקשר של עילה ועלול נמצא בין הדרגות של אותו עולם בלבד, בתוך היקף מוגדר של סוגים ודרגות. מה שאין כן במעבר מעולם האצילות לעולמות הנבראים: שם יש פער, מחיצה, (הפרסא) שמהות אינה עוברת דרכה. שמסתירה את מהות האצילות ומעבירה אל הנבראים אור אחר, שרק מעיד על מציאות דרגות האצילות שם.

אֲפִילּוּ בִּנְשָׁמוֹת דַּאֲצִילוּת.

אֲפִילּוּ בִּנְשָׁמוֹת דַּאֲצִילוּת. הנשמות של עולם האצילות, שאינן משיגות במהות פרצופי האצילות המאוחדים באלוקות. כמו בעולמות הנבראים גם באצילות יש להבחין בין הספירות של האצילות, שהן אלוקות ממש, ובין העולם שהן נמצאות, מתגלות ופועלות בו. עולם האצילות, עם היותו מזוכך ומעולה מכל העולמות, איננו ממהות הספירות ממש. בעולם זה יש מלאכים עליונים ונשמות שאינן 'אצילות' אלא נאצלות. שאכן אין בהן אפילו משהו של ישות, שהן בטלות ובחינת מרכבה לאלוקות, ואף על פי כן אין הן כמו הספירות עצמן, אלא שייכות לגדר ולהיקף 'עולם האצילות', שאין לו השגה של מהות בספירות ובכוחות האלוקיים עצמם.

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, "וְרָאִיתָ אֶת אֲחוֹרָי " .

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, שהייתה נשמתו נשמה של אצילות והייתה השגתו בקדושה למעלה מכל האדם: "וְרָאִיתָ אֶת אֲחוֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ " (שמות לג,כג) . שגם משה רבינו לא השיג במהות (פנים), אלא רק במציאות (אחור). בהתפשטות הגשמיות, ולכן לא הייתה הגבלת השגתו בשל העולם והגוף הגשמי שהיה מלובש בו בעולם הזה. ההגבלה של "וראית את אחורי" היא הגבלה מהותית של ההתגלות האלוקית אל הנשמה, אפילו נשמה שבאצילות, ומכל שכן נשמתו של אדם אחר, שאינו יכול בשום אופן ודרגה להשיג פנימיות ומהות אלוקות אלא רק אחוריים, שהם השגת המציאות. נמצא שמעלת עבודת האדם במוחין, בכוחות שכלו ואהבתו ויראתו השכליים, היא מוגבלת. הגם שמצד האדם זו העבודה הנעלה ביותר, בנפש שלמעלה מהגוף ובמוחין שהם כוחות הנפש הגבוהים והמופשטים יותר, אף על פי כן מצד הנושא והמטרה של העבודה — האיחוד עם האלוקי — יש הגבלה שאינה ניתנת למעבר. נשמת האדם, גבוהה ככל שתהיה, היא מהות נבראת ומוגבלת, ומה שתעשה אין היא יכולה, מצד עצמה, להגיע לקשר של מהות עם האלוקי.

מַה שֶּׁאֵין כֵּן מַעֲשֵׂה הַמִּצְוֹת, "מַעֲשֵׂה אֱלֹקִים הֵמָּה" הֵנָּה.

מַה שֶּׁאֵין כֵּן מַעֲשֵׂה הַמִּצְוֹת, "מַעֲשֵׂה אֱלֹקִים הֵמָּה" (על פי שמות לב,טז) הֵנָּה. לעומת האהבה והיראה השכליות, שהן 'מעשה אדם' בהשגתו בשכלו ובכוחות נפשו, מעשה המצוות "מעשה אלוקים המה". מה שאין האדם יכול לעשות מלמטה יכול הקב"ה לעשות מלמעלה — היינו לגשר על הפער האין סופי שבין האלוקי לעולמות, ולהיות כביכול הוא עצמו, באין סופיותו, שוכן ונוכח בעולם הזה.

בְּדֶרֶךְ הִשְׁתַּלְשְׁלוּת מִכֵּלִים דַּאֲצִילוּת ל בְּרִיאָה יְצִירָה עֲשִׂיָּה, מִמַּהוּתָן וְעַצְמוּתָן דְּחִיצוֹנִיּוּתָן.

בְּדֶרֶךְ הִשְׁתַּלְשְׁלוּת מִכֵּלִים דַּאֲצִילוּת לעולמות בְּרִיאָה יְצִירָה עֲשִׂיָּה, מִמַּהוּתָן וְעַצְמוּתָן דְּחִיצוֹנִיּוּתָן. הירידה של המצווה מהאצילות אל העולמות הנבראים אינה כדרך בריאת העולמות הנבראים יש מאין וכו', אלא בדרך של השתלשלות שמעבירה ממהות הדבר עצמו, כפי שנתבאר לעיל בעניין פרצופי האצילות. המצווה בעולם העשייה שלנו אינה חלק ממנו, אלא השתלשלות מהכלים של האצילות, פיסה של אצילות שיורדת ונמצאת בתוך העולם הזה, גם אם אין רואים ומרגישים זאת.

כְּמוֹ עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל אֶתְרוֹג וּמִינָיו הִלְבִּישׁ בָּהֶן הקב"ה מִמַּהוּתָן וְעַצְמוּתָן דַּחֲסָדִים [פְּנִימִית] [פְּנִימִים] דִּזְעֵיר אַנְפִּין.

כְּמוֹ עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל אֶתְרוֹג וּמִינָיו — לולב, הדס וערבה — שבנטילתם יחד מקיימים את מצוות ארבעת המינים בחג הסוכות. האתרוג ומיניו הם מיני צמחים גשמיים, חלקים של העולם הזה החומרי, ואף על פי כן הִלְבִּישׁ בָּהֶן הקב"ה מִמַּהוּתָן וְעַצְמוּתָן דַּחֲסָדִים [פְּנִימִית] [פְּנִימִים] דִּזְעֵיר אַנְפִּין. החסדים (והגבורות), כפי שהוסבר בתחילת המאמר, הם האורות הפנימיים, החיוּת העוברת מלמעלה מעלה בתוך הספירות והכלים של זעיר אנפין דאצילות. ואלה, כפי שהתלבשו בספירות של האצילות (שהרי במקורם הם גם למעלה מהאצילות, מה'לבנונית' כפי שהוסבר לעיל), התלבשו בעולם הזה בחומרים ובמעשים שנעשית בהן המצווה.

וְהַיְינוּ מִבְּחִינַת חִיצוֹנִיּוּתָן, כַּנּוֹדַע בְּכָל מִצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת.

וְהַיְינוּ מִבְּחִינַת חִיצוֹנִיּוּתָן, של אותם חסדים, כַּנּוֹדַע בְּכָל מִצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת. מה שיכול לעבור מעולם לעולם הוא רק חיצוניות, ומה שעובר מפנימיות החסדים מלמעלה מעלה עד לעולם הזה הוא דרך חיצוניות של חיצוניות וכו' עד לאתרוג ומיניו החומריים. ומכל מקום, נמצא שהמהות והעצמות של החסדים העליונים לא נעצרה בעולם האצילות, אלא ירדה בעצמה עד לעולם הזה ממש, להתלבש בחומר המצוות המעשיות, כמו באתרוג ומיניו וכו'.

מַה שֶּׁאֵין כֵּן הָאָדָם, אֲפִילּוּ יֵשׁ לוֹ נְשָׁמָה דַּאֲצִילוּת.

מַה שֶּׁאֵין כֵּן הָאָדָם, בהשגתו ובאהבתו ויראתו השכליים, איננו יכול להשיג ולתפוס את מהות ועצמות האלוקות כפי שיורדת ומתלבשת במעשה המצוות. אֲפִילּוּ יֵשׁ לוֹ לאדם נְשָׁמָה דַּאֲצִילוּת. כפי שהוסבר לעיל, שלא רק שורש נשמתו באצילות אלא הנשמה כפי שהיא בגופו בעולם העשייה היא של אצילות, כלומר שייכת להשגה ולהרגשה של אצילות, של גילוי אלוקי שלם בלי שום טשטוש ועכירות של האלוקי. למרות שנשמה כזו היא יקרת המציאות ביותר — אנשים ספורים בכל ההיסטוריה — אף על פי כן הוא מתייחס לזה כדי להדגיש שיש כאן מגבלה מהותית, שאינה תלויה בדרגתו האישית של האדם.

מֵאַחַר שֶׁמְּלוּבֶּשֶׁת בַּגּוּף, לֹא יוּכַל לִמְצוֹא בְּנַפְשׁוֹ, וּלְהַשִּׂיג מַהוּתָן וְעַצְמוּתָן שֶׁל פְּנִימִית הַחֲסָדִים דז"א דַּאֲצִילוּת.

מֵאַחַר שֶׁמְּלוּבֶּשֶׁת בַּגּוּף, והגוף מסתיר; כפי שהוא מסתיר את האלוקי שבעולם, כך הוא מסתיר את מהותה האצילה של נשמתו. לֹא יוּכַל לִמְצוֹא בְּנַפְשׁוֹ, על ידי נפשו, הגם שמצד עצמה נפשו היא מאצילות, וּלְהַשִּׂיג מַהוּתָן וְעַצְמוּתָן שֶׁל פְּנִימִית הַחֲסָדִים דז"א (של זעיר אנפין) דַּאֲצִילוּת. כי הנפש המלובשת בגוף, בבחינת האחור שבאחור של המציאות, כבר איננה יכולה לגלות את פנימיות החסדים שבאצילות.

(כִּי הָאֲצִילוּת הִיא בְּחִינַת 'חַיָּה' בִּכְלָלוּת הָעוֹלָמוֹת אֲצִילוּת בְּרִיאָה יְצִירָה עֲשִׂיָּה, שֶׁהִיא בְּחִינַת מַקִּיף מִלְמַעְלָה וְאֵינָהּ מִתְלַבֶּשֶׁת בִּכְלִי כְּלָל). כידוע יש הקבלה בין מבנה הנפש ומבנה העולמות, העשויים מתחילה כשני צדדים שאמורים להשלים זה את זה, ועל כן יש בכל אחד — בהסתר או בגילוי, בשלמות או באופן פגום שצריך תיקון — כל מה שיש באחר. ולמרות שיש הבדל במושגים, ויש מושגים השייכים בדרך כלל לעולמות ואחרים השייכים לנפש, בספרי הקבלה מערבים תמיד בין המושגים, ומגלים שמה שידוע בתחום האחד נכון בעצם גם בתחום האחר. וזה בדיוק מה שהוא עושה כאן. בנפש מדברים על חמש דרגות: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. ובעולמות מדברים על ארבעה עולמות: עשייה, יצירה, בריאה, אצילות. וכשהוא אומר כאן ש"האצילות היא בחינת חיה" הוא מחבר את המושגים, שמה שידוע בנפש כן הוא גם בעולמות. החלוקה בנפש היא בין הדרגות נפש־רוח־נשמה שמתלבשות בחיי הגוף ובין דרגות חיה־יחידה שאינן מתלבשות ונשארות בבחינת מקיף, שאינה מושגת לא בכוחות השכל ולא בכוחות הרגש. וכשהוא אומר שאצילות היא בחינת חיה הוא מחבר בין המושגים: מהות האצילות אינה מושגת לנפש המלובשת בגוף; וזו הגדרה מהותית. כשם ש'חיה' אינה מתלבשת בגוף, כך האצילות אינה מושגת בעולמות הנבראים.

כִּי אִם מְצִיאוּתָן עַל יְדֵי דְּחִילוּ וּרְחִימוּ שִׂכְלִיִּים.

כִּי אִם מְצִיאוּתָן עַל יְדֵי דְּחִילוּ וּרְחִימוּ (יראה ואהבה) שִׂכְלִיִּים. שהן האהבה והיראה המתייחסות אל מה שמשיג האדם בשכלו. שכלו של האדם הוא שכל נברא, שהכלים והמושגים שלו לקוחים מהעולמות הנבראים, ושכל כזה אינו יכול להשיג את מהות האור האלוקי שבאצילות, אלא את מציאותו בלבד.

וּמַה שֶּׁכָּתוּב: "וְרָאִיתָ אֶת אֲחוֹרָי" הוּא בְּדֶרֶךְ נְבוּאָה דַּוְקָא.

וּמַה שֶּׁכָּתוּב: "וְרָאִיתָ אֶת אֲחוֹרָי" (שמות לג,כג), הוּא בְּדֶרֶךְ נְבוּאָה דַּוְקָא. על הר סיני, בשעת הגילוי והארת הרצון הגדול, מוסיף משה ומבקש מהקב"ה: "הראני נא את כבֹדך" (שם פסוק יח), והקב"ה נענה לו: "וראית את אחֹרי". אמנם "ופני לא יראו", אבל גם "אחורי" היא התגלות של מהות, מעבר למה שיכול האדם להגיע בהשגת המציאות בשכלו. ראייה בכלל, ובוודאי ראייה רוחנית, היא השגה של מהות: לא שומעים על הדבר, כי אם רואים אותו — וזו מהות. אלא, כפי שהוא מסביר, אין זה דחילו ורחימו שכליים שאדם משיג מתוך התבוננות בשכלו, אלא התגלות בדרך נבואה. הנבואה בכלל, לעומת השגת והבנת השכל, היא כמו ראייה, שרואים את מהות הדבר עצמו, אפילו זה רק אחוריים שלו.

(שֶׁהוּא, הִתְפַּשְּׁטוּת הַגַּשְׁמִיּוּת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּרַעְיָא מְהֵימְנָא פָּרָשַׁת מִשְׁפָּטִים ).

(שֶׁהוּא, הנבואה היא הִתְפַּשְּׁטוּת הַגַּשְׁמִיּוּת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּרַעְיָא מְהֵימְנָא פָּרָשַׁת מִשְׁפָּטִים ). וכפי שמתואר בזהר שם, שהנבואה היא כשהנפש רואה ישירות, שלא דרך הגוף ואף לא דרך כוח השכל וכו'.

ומכל מקום, בעניינו של מאמר זה אין הוא מדבר על השגת הנבואה, וגם לא על התפשטות הגשמיות, אלא על השגת השכל והאהבה והיראה השכליות, שבאלה אין הוא יכול להשיג אלא את מציאות האלוקות.

וְהַיְינוּ הַטַּעַם לְפִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַנִּבְרָא לְהַשִּׂיג כְּלוּם בְּמַהוּת הָאֱלֹקוּת שֶׁהוּא הַבּוֹרֵא.

וְהַיְינוּ הַטַּעַם לְפִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַנִּבְרָא לְהַשִּׂיג כְּלוּם בְּמַהוּת הָאֱלֹקוּת שֶׁהוּא הַבּוֹרֵא. כפי שהסביר באריכות באגרת הקדש סימן כ, היחס בין בורא ונברא הוא יחס של 'יש מאין', היינו שעבור הנברא שהוא 'יש' הבורא הוא 'אין', בלתי נראה ובלתי מושג לחלוטין. ויש בזה גם תפיסה מהותית של היחס בורא ונברא; כשהנברא ישיג את מהות הבורא הוא יפסיק להיות נברא, היינו מהות בעלת תפיסה קיומית של מציאות לעצמה. אי אפשר להיות משני הצדדים גם יחד: או שהוא נברא, ואז אין הוא יכול להשיג, או שהוא משיג ואז כבר אין הוא בגדר נברא.

וּבְלִי הַשָּׂגָה אֵין זוֹ הַלְבָּשָׁה וּתְפִיסָא וּדְבֵיקוּת אֲמִיתִּית.

וּבְלִי הַשָּׂגָה במהות האלוקות, אֵין זוֹ הַלְבָּשָׁה וּתְפִיסָא וּדְבֵיקוּת אֲמִיתִּית. בלי השגה של המהות אין זו 'הלבשה'. כלומר, המושג אינו מתלבש ונתפס ממש בתוך הווייתו של האדם, בהבנתו ובהרגשתו, אלא זה נמצא לעצמו וזה נמצא לעצמו, ואין ביניהם חיבור מהותי, שיהיו כדבר אחד ממש.

מַה שֶּׁאֵין כֵּן הָאֶתְרוֹג, עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, חַיּוּתוֹ, נִמְשְׁכָה וְנִשְׁתַּלְשְׁלָה מִמַּהוּת חִיצוֹנִית דְּכֵלִים דְּנוּקְבָא דִּזְעֵיר אַנְפִּין דַּאֲצִילוּת, שֶׁהוּא בְּחִינַת אֱלֹקוּת.

מַה שֶּׁאֵין כֵּן הָאֶתְרוֹג, הפרי הגשמי שבו עושים את המצווה, עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, וכן הוא בכל ענייני העולם הזה שעושים בהם את המצוות. חַיּוּתוֹ, החיות הרוחנית המאירה בו ומהווה ומחיה אותו נִמְשְׁכָה וְנִשְׁתַּלְשְׁלָה מִמַּהוּת חִיצוֹנִית דְּכֵלִים דְּנוּקְבָא דִּזְעֵיר אַנְפִּין דַּאֲצִילוּת, שֶׁהוּא בְּחִינַת אֱלֹקוּת. זעיר אנפין הוא דרגת המשפיע שבאצילות לעולמות, והוא משפיע קודם לכלים של הנוקבא שלו שבאצילות; אפשר לומר — במה שיש בו עצמו מהמקבל שלו. על דרך משל הרי זה כפי שאדם משפיע תחילה אל מה שיש בתוכו מזה שמקבל ממנו — איך שהוא מרגיש אותו, איך שהוא מבין את השכל שלו כו' — ומשם החוצה יותר דרך חיצוניות הכלים, שהם כמו הדיבור, החיצוני למחשבה, שמתייחס אל האחר וכו'. ומכל מקום כל הדרגות המשתלשלות מהאצילות מלמעלה למטה, מהרגשה ומחשבה ודיבור, הן כולן מהות אלוקות. שהרי, שלא כמו אצל האדם שאצלו המטה הופך להיות אחר ממש, אצל האלוקי אין אחר: הכול הוא בתוכו, כפי שאצלנו האחר כשהוא עדיין במחשבה שלנו. כך אצל הקב"ה הוא כל סדר ההשתלשלות, עד למטה מטה לגשמי ממש; הכול הוא בתוך מהותו הפנימית, וכל חלק של המציאות כפי שהוא משתלשל ממנו הוא, במובן זה, מהותו ממש.

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים: שֶׁכָּל הַפֵּירוֹת הֵן בַּאֲצִילוּת.

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים: שֶׁכָּל הַפֵּירוֹת הֵן בַּאֲצִילוּת. שלא כמו השגת האדם מלמטה למעלה שאינה מגיעה למהות האלוקות, מה שיורד ומשתלשל מלמעלה, מהקב"ה בעצמו, הוא תמיד מהות אלוקות. כמו שרואים אפילו בצומח שבעולם הגשמי, התחתון ביותר, כיצד הוא משתלשל מהכלים שבאצילות, מהות במהות.

כִּי לָמֶ"ד כֵּלִים דַּאֲצִילוּת יָרְדוּ לִבְרִיאָה יְצִירָה עֲשִׂיָּה.

כִּי לָמֶ"ד (שלושים) כֵּלִים דַּאֲצִילוּת יָרְדוּ לִבְרִיאָה יְצִירָה עֲשִׂיָּה. ונמצא שיחד הם שלושים כלים: עשרה הפנימיים יורדים ונעשים נשמה וחיות לעולם הבריאה, עשרה האמצעיים — לעולם היצירה, ועשרה החיצוניים — לעולם העשייה.

(וְהֵן יוּ"ד מַאֲמָרוֹת שֶׁבָּהֶן נִבְרָא הָעוֹלָם).

(וְהֵן יוּ"ד [עשרה] מַאֲמָרוֹת שֶׁבָּהֶן נִבְרָא הָעוֹלָם). עשרת הכלים שנעשו נשמה לעולם העשייה הם עשרת המאמרות הכתובים בספר בראשית (פרק א). וכמבואר באריכות בשער היחוד והאמונה, הם כוחות הבריאה הכלליים המהווים ומחיים כל דבר בעולם הזה.

עַל יְדֵי הִתְלַבְּשׁוּת בְּנוּקְבָא דַּעֲשִׂיָּה מַהוּת בְּמַהוּת.

עַל יְדֵי הִתְלַבְּשׁוּת בְּנוּקְבָא דַּעֲשִׂיָּה מַהוּת בְּמַהוּת. הירידה היא שהכלים של נוקבא דאצילות (המלכות של אצילות) יורדים ומתלבשים בנוקבא (מלכות) של עשייה, מהות אצילות במהות העשייה ממש. 'מהות במהות' אומר שהמהות עצמה עוברת, ולא רק מידע על מציאותה. זה אומר שאין כאן מעברים מעלימים כמו שיש, למשל, בין מהות דבר ובין המחשבה עליו, המחשבה על המחשבה וכו'.

כִּי הַכֵּלִים דַּאֲצִילוּת, נַעֲשׂוּ נְשָׁמָה בַּעֲשִׂיָּה, שֶׁ הִיא בְּחִינַת אֱלֹקוּת מַמָּשׁ.

כִּי הַכֵּלִים דַּאֲצִילוּת, שהם כמבואר נַעֲשׂוּ נְשָׁמָה בַּעֲשִׂיָּה, הרי שֶׁנשמת העשייה הִיא בְּחִינַת אֱלֹקוּת מַמָּשׁ. הנשמה של העשייה, של המציאות והדברים הגשמיים, מה שמחיה ומהווה אותם ואת גשמיותם, היא אלוקות ממש. מבחינת האלוקי אין שום הסתר — לא אור ולא כלי, לא בריאה ולא יצירה ולא עשייה גשמית — ולכן כל אלה עד לעשייה ממש הם כמו באצילות, בחינת אלוקות ממש.

לְפִי שֶׁבַּאֲצִילוּת 'אִיהוּ וְגַרְמוֹהִי חַד', הַמַּאֲצִיל וְהַנֶּאֱצָל.

לְפִי שֶׁבַּאֲצִילוּת 'אִיהוּ וְגַרְמוֹהִי חַד', הוא, הקב"ה בעצמו, והכלים, הספירות שבעולם האצילות — הם אחד. וזוהי אחדות הַמַּאֲצִיל וְהַנֶּאֱצָל. המאציל הוא אור אין סוף עצמו שלמעלה ומעבר לאצילות, והנאצל הוא עולם האצילות ועשר הספירות שהן הכלים של עולם האצילות. ואם כן הכלים של האצילות, בכל הדרגות — פנימיות וחיצוניות — מאוחדים באור אין סוף ממש, והרי הם אלוקות ממש.

וְעַל יְדֵי הִתְלַבְּשׁוּת מַהוּת הַנְּשָׁמָה, בְּמַהוּת הַכֵּלִים דְּנוּקְבָא דַּעֲשִׂיָּה, נִתְהַוָּה הָאֶתְרוֹג

וְעַל יְדֵי הִתְלַבְּשׁוּת מַהוּת הַנְּשָׁמָה, החיות היורדת מהכלים של האצילות, בְּמַהוּת הַכֵּלִים דְּנוּקְבָא דַּעֲשִׂיָּה, הם עשרת המאמרות שבהם — נִתְהַוָּה הָאֶתְרוֹג הגשמי.

נִמְצָא כְּשֶׁתּוֹפֵס הָאֶתְרוֹג וּמְנַעְנְעוֹ כְּהִלְכָתוֹ, הֲרֵי זֶה, תּוֹפֵס מַמָּשׁ חַיּוּתוֹ הַמְלוּבָּשׁ בּוֹ מִנּוּקְבָא דַּאֲצִילוּת, הַמְיוּחֶדֶת בְּאוֹר אֵין סוֹף הַמַּאֲצִיל בָּרוּךְ הוּא.

נִמְצָא כְּשֶׁתּוֹפֵס הָאֶתְרוֹג וּמְנַעְנְעוֹ כְּהִלְכָתוֹ, והדגש הוא על "כהלכתו", כי אחרת אין זו מצווה, הֲרֵי זֶה, האדם שעושה את המצווה, תּוֹפֵס מַמָּשׁ חַיּוּתוֹ של האתרוג הַמְלוּבָּשׁ בּוֹ מִנּוּקְבָא דַּאֲצִילוּת, הַמְיוּחֶדֶת בְּאוֹר אֵין סוֹף הַמַּאֲצִיל בָּרוּךְ הוּא. זו אם כן מהות המצווה, ומהות ההידבקות באלוקות שנעשית בה — דבקות גשמית ממש במהות ועצמות אלוקות!

מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּכַוָּונָתוֹ אֵינוֹ מַשִּׂיג וְתוֹפֵס,

מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּכַוָּונָתוֹ של האדם שמקיים את המצווה, שהיא התייחסותו אל עניינה הרוחני של המצווה, במחשבה ובהרגשה. אֵינוֹ מַשִּׂיג וְתוֹפֵס, את מהות האלוקות המלובשת באתרוג.

אַף הַיּוֹדֵעַ הַסּוֹד, אֶלָּא מְצִיאוּתָהּ וְלֹא מַהוּתָהּ

אַף הַיּוֹדֵעַ הַסּוֹד, כלומר אֶלָּא מְצִיאוּתָהּ וְלֹא מַהוּתָהּ של המצווה.

אַךְ בְּלִימּוּד הִלְכוֹת אֶתְרוֹג, מַשִּׂיג וְתוֹפֵס הָאֶתְרוֹג מַמָּשׁ וּמִצְוָתוֹ כַּהֲלָכָה, בִּבְחִינַת דִּבּוּר וּמַחֲשָׁבָה.

אַךְ בְּלִימּוּד הִלְכוֹת אֶתְרוֹג, מַשִּׂיג וְתוֹפֵס הָאֶתְרוֹג מַמָּשׁ וּמִצְוָתוֹ כַּהֲלָכָה, בִּבְחִינַת דִּבּוּר וּמַחֲשָׁבָה. יוצאת מהכלל היא המחשבה וההתכוונות הרוחנית הקשורה אל המעשה, כמו בלימוד ההלכה למעשה. מחשבה כזו גם היא בכלל תפיסת המהות שיש במעשה עצמו. אין מעשה בלא מחשבה, בלא דרגה רוחנית שמקיימת אותו; אי אפשר לעשות בלי לדעת מה לעשות, ולכן הלימוד וההכנה שקשורים למעשה דווקא הרי הם כחלק בלתי נפרד מהמעשה.

וְכָל שֶׁכֵּן הַלּוֹמֵד הַסּוֹד

וְכָל שֶׁכֵּן הַלּוֹמֵד הַסּוֹד שבמעשה אותה מצווה: מה טעם ההלכה ופרטיה. ועוד, שאף לימוד הסוד קשור למעשה, שהרבה הנהגות למעשה מקורן בתורת הסוד.

אֲבָל דַּוְקָא סוֹדוֹת הַמִּצְוָה, דְּלָא גָּרַע מִלִּימּוּד הִלְכוֹתֶיהָ.

אֲבָל דַּוְקָא סוֹדוֹת הַמִּצְוָה, דְּלָא גָּרַע מִלִּימּוּד הִלְכוֹתֶיהָ. הוא חוזר ומדגיש: כדי שיהיה בלימוד ובכוונה ממעלת המעשה — זה צריך להיות קשור למעשה, כמו בלימוד ההלכה למעשה.

וְאַדְּרַבָּה כו',

וְאַדְּרַבָּה כו', שיש אז יתרון ללימוד הסוד על לימוד ההלכה. היתרון שבלימוד הסוד הוא בגילוי של התוכן האלוקי שיש במעשה. לימוד ההלכה, אף שגם הוא פעילות רוחנית, איננו חורג מתחום המעשה — מה לעשות וכיצד לעשות — ואין בו שום התייחסות למשמעות האלוקית שבדברים, מה שאין כן בלימוד הסוד. עניינו של לימוד הסוד, בכלל, הוא ברמה הגבוהה יותר של המציאות, אשר שם האלוקי הוא גלוי יותר. כשעוסקים באתרוג הגשמי — איזה צבע כשר ואילו כתמים פוסלים וכו' — אין שם גילוי אלוקי, בדיוק כשם שבעולם הגשמי עצמו אין רואים את האור האלוקי שבו. אבל כאשר עוסקים במהותו הרוחנית של האתרוג — כגון שהוא ספירת המלכות, והלולב יסוד, והנענועים ממשיכים בחינות אלה אל כל צדדי המציאות וכו' — המשמעות האלוקית שיש במעשה מאירה בגילוי.

אַף שֶׁאֵינוֹ מַשִּׂיג הַמַּהוּת.

אַף שֶׁאֵינוֹ מַשִּׂיג הַמַּהוּת. בלימוד הסוד בכלל, וגם בלימוד הסוד הקשור למצווה פלונית, אין משיגים את מהות הדברים שעוסקים בהם. היתרון הגדול של לימוד ההלכה שבתורה הוא בכך שאנו יודעים במה אנו עוסקים. את העולם הזה, הגשמי, אנו מכירים לא רק בידיעת המציאות אלא במהות ממש. אנו יודעים בדיוק מהו פרי האתרוג, מהו צבע צהוב וכו', ולכן השגתנו בלימוד ההלכות היא השגת המהות, כמו במעשה עצמו. לעומת זאת בלימוד הסוד אנו עוסקים בדברים שבעצם אין אנו יודעים מה הם: מהו מלאך, מהי ספירה, מהו אור או מהו יסוד אבא וכו'. אנו אומרים את המילים, יש לנו קצה חוט בתוך נפשנו שממנו אנו יודעים קצת איך לייחס את המושגים זה לזה, אבל מה זה בעצם — אין אנו יודעים. במילים אחרות, אנו משיגים מציאות ואין אנו משיגים מהות.

מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּסֵדֶר הַהִשְׁתַּלְשְׁלוּת.

מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּסֵדֶר הַהִשְׁתַּלְשְׁלוּת. בלימוד התאורטי של הסוד, שאיננו קשור ישירות אל מעשה המצוות, מה וכיצד לחשוב ולעשות, אלא ידע כללי על מבנה העולמות ואיך הם משתלשלים זה מזה. "סדר ההשתלשלות" הוא כל הדרך והמרחב מהאלוקי בעצמו עד לעולם הזה הגשמי, מהצמצום הראשון והאורות והספירות דרך העולמות הנבראים העליונים והרוחניים עד לעולם ולמציאות שלנו. הביטוי "סדר ההשתלשלות" כולל אפוא את כל מרחב הידע התאורטי על האלוקי והעולמות.

אַף אִם מַשִּׂיג הַמְּצִיאוּת לֹא עָדִיף מִצַּד עַצְמוֹ. כְּלִימּוּד הַמִּצְוֹת, שֶׁמַּשִּׂיג וְתוֹפֵס הַמַּהוּת.

אַף אִם מַשִּׂיג הַמְּצִיאוּת של סדר ההשתלשלות. שלמד ויודע מה שנמצא בעולמות ובכוחות האלוקיים, ואת הסדר והמיקום וההתייחסות ביניהם. ואף שלימוד זה הוא מעלה גדולה, כפי שיבאר בהמשך, לֹא עָדִיף מִצַּד עַצְמוֹ. היינו, כְּלִימּוּד הַמִּצְוֹת, שֶׁמַּשִּׂיג וְתוֹפֵס הַמַּהוּת. כפי שהוסבר שבלימוד המצוות, בעיקר בהלכה הנגלית, הוא משיג את מהות הדברים שהוא לומד, שהרי הוא עוסק בעניינים גשמיים שהם חלק מהעולם שהוא חי בו, שהוא מבין ומכיר את מהותו. וגם בלימוד הסוד של המצווה, כיוון שהוא לימוד שמגיע לעשייה וליישום בעולם המעשה הוא מחובר ואף מחויב למעשה, ולכן אף למהות האלוקית שבמעשה עצמו.

וּמַעֲלֶה עָלָיו כְּאִילּוּ קִיֵּים בְּפוֹעַל מַמָּשׁ.

וּמַעֲלֶה עָלָיו כְּאִילּוּ קִיֵּים בְּפוֹעַל מַמָּשׁ. בלימוד ההלכה, בנגלה ובסוד, הוא כאילו מקיים את המצווה בפועל.

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "זֹאת הַתּוֹרָה כו' " .

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת כו' " (ויקרא ז,לז) . ודורשים חז"ל (במנחות קי,א) את הכתוב "זאת התורה" — שכל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה, חטאת, וכו'. נמצא שהכתוב בעצמו מייחס למי שלומד את המצווה את המעלה של העושה אותה.

אֶלָּא שֶׁיְּדִיעַת הַמְּצִיאוּת מֵהַהִשְׁתַּלְשְׁלוּת הִיא גַּם כֵּן מִצְוָה רָמָה וְנִשָּׂאָה.

כדי להשלים את הדברים בתחומי הלימוד השונים בתורת הסוד מוסיף אדמו"ר הזקן: אֶלָּא שֶׁיְּדִיעַת הַמְּצִיאוּת מֵהַהִשְׁתַּלְשְׁלוּת הִיא גַּם כֵּן מִצְוָה רָמָה וְנִשָּׂאָה. גם הידיעה הכללית המופשטת של סדר השתלשלות העולמות, ידיעה שאינה קשורה למצווה מעשית מסוימת וגם לא לָאדם שיודע, גם היא מצווה, ואף "מצוה רמה ונִשאה", והיא המצווה הראשונה בספרו של הרמב"ם: "לידע שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמִתת המצאו" (הלכות יסודי התורה פרק א הלכה א).

וְאַדְּרַבָּה עוֹלָה עַל כּוּלָּנָה,

וְאַדְּרַבָּה עוֹלָה עַל כּוּלָּנָה,

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד" (דברים ד,לט). הכתוב מוסיף על הידיעה שמתוך התבוננות בטבע (וכמתואר ברמב"ם שם) תפיסה פנימית יותר, שאינה נובעת מראיית העולם בהתבוננות שכלית בלבד, אלא מכוח של מסר וקבלה מלמעלה, שהמציאות האלוקית אינה רק מחיה את הדברים שרואים וסיבה להם, אלא היא בעצם כל מה שרואים וכל מה שקיים: ש"הוי"ה הוא האלוקים", כמו שמוסבר בשער היחוד והאמונה, שהכוח המהווה והכוח שמגביל את ההתהוות הם אחד; שאין עוד מלבדו לא רק כוח אלוקי בורא ומהווה, אלא אין עוד מציאות מלבדו.

"דַּע אֶת אֱלוֹקֵי אָבִיךָ כו' "

ועוד נמצא בכתוב, בדברי צוואתו של דוד המלך לבנו שלמה: "דַּע אֶת אֱלוֹקֵי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ בְּלֵב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה כו' " (דברי הימים א כח,ט). כמו בתורה, גם כאן יש מצווה לדעת; לחקור ולהתבונן בגדולת ה' שבכל סדר ההשתלשלות, ולהביא ידיעה זו אל הלב ואל העבודה. אמנם כאן יש תוספת אישית שאינה מצויה בפסוק מן התורה — "אלוקי אביך" — שאדמו"ר הזקן רואה אותה כמתייחסת לכל אחד. שכל אדם כשמתבונן בהשתלשלות הפרטית שלו, "אלוקי אביך" — יכול למצוא שם את האלוקי והאין סוף הפרטי שלו; את נקודת הקצה של חייו ואישיותו הפרטית שמצביעה על האין סוף ממש.

וּמְבִיאָה לְ"לֵב שָׁלֵם" כו'.

וּמְבִיאָה לְ"לֵב שָׁלֵם" כו'. הידיעה במציאות ה' מביאה גם

שֶׁהוּא הָעִיקָּר.

שֶׁהוּא הָעִיקָּר. הלב השלם הנקנה בידיעה זו של מציאות האלוקות הוא לא רק יסוד ונתינת כוח לעבודה המעשית; במובנים מסוימים הוא העיקר והתכלית של עבודת ה' בתורה ובמצוות. וכפי שמוסבר הדבר במקום אחר, על פי הכתוב: "ויצונו ה' לעשות את כל החֻקים האלה ליראה את ה' אלהינו" (דברים ו,כד) — שתכלית התורה והמצוות היא היראה עליונה, שהיא הדרגה הגבוהה ביותר בלב האנושי, והיא "לב שלם".

וְהַשָּׂגַת הַמְּצִיאוּת הוּא לְהַפְשִׁיט מִגַּשְׁמִיּוּת כו'.

וְהַשָּׂגַת הַמְּצִיאוּת הוּא לְהַפְשִׁיט מִגַּשְׁמִיּוּת כו'. להערה קצרה זו יש משמעות מרחיקת לכת, שכן היא מבטאת את תפיסתה של החסידות בכלל, וזו של אדמו"ר הזקן בפרט, לגבי לימוד הנסתר. לימוד הנסתר כשלעצמו, שהוא מגדיר אותו כאן כ"ידיעת המציאות מההשתלשלות", הוא לכאורה לדעת על מציאות המהויות הרוחניות העליונות בכל המרחב שבינינו ובין הקב"ה: מה הן, מה סידרן וכיצד הן מתייחסות זה לזה. והוא מוסיף כאן שאין די בזה ויש להוסיף עוד משהו, עוד שלב בידיעה זו, שבלעדיו אין כל זה ידיעה אלוקית אמיתית. לא משנה איך נקראים הפרטים: אם הם שמות עולמות או שמות מלאכים, ואפילו הם שמותיו של הקב"ה; אם כל זה אינו אלא ידיעה של פרטי השמות והלבושים, אין ידיעה זו אלא 'גשמיות' (כי גשמיות במובן הרחב היא הקליפה החיצונית, היא מה שנראה כ'יש' ודבר לעצמו, בין שהוא גשמי ובין שהוא רוחני) שאין בה לא רוחניות ולא אלוקות. לימוד כזה לא רק שהוא חסר ערך, אלא הוא גם יכול להיות מסוכן. ולכן הוא אומר שהשגת המציאות האלוקית, אחרי כל מה שיודעים, היא להפשיט מהגשמיות.

רַק שֶׁזּוֹ הִיא מִצְוָה אַחַת מִתַּרְיָ"ג וְהָאָדָם צָרִיךְ לְקַיֵּים כָּל תַּרְיָ"ג.

רַק שֶׁזּוֹ הִיא מִצְוָה אַחַת מִתַּרְיָ"ג מצוות, וְהָאָדָם צָרִיךְ לְקַיֵּים כָּל תַּרְיָ"ג. הגם שהיא כאמור מצווה כללית העולה על כולן, היא עדיין מצווה אחת מתרי"ג. ובמובן זה אין היא באה במקום המצוות האחרות אלא יחד איתן, ואדם מחויב בה כפי שהוא מחויב בכל אחת מהמצוות האחרות, בכל אחת בפני עצמה.

לְפִי שֶׁהֵן, הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הַמַּהוּת דְּחִיצוֹנִית דְּכֵלִים דַּאֲצִילוּת,

לְפִי שֶׁהֵן, כל אחת מתרי"ג מצוות, הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הַמַּהוּת דְּחִיצוֹנִית דְּכֵלִים דַּאֲצִילוּת, כפי שהוסבר באריכות במאמר זה. כל מצווה היא המשכה של מהות אלוקית ממש, המשכה לעצמה שאינה יכולה להתגלות דרך ועל ידי שום מצווה אחרת. כאשר מדברים על המשכה חיצונית, שיש לה סיבה ותכלית כדי שיהיה כך וכך וכו', ייתכן שמצווה אחת תבוא במקום מצווה או מצוות אחדות. אבל כאשר כל מצווה היא המשכת מהות, והמהות לעולם קודמת לכל סיבה ומעבר לכל תכלית, אין שום מצווה יכולה לבוא במקום מצווה אחרת.

לְכָךְ צָרִיךְ לְהַרְבּוֹת בְּלִימּוּד כָּל הַתַּרְיָ"ג וְקִיּוּמָן בְּפוֹעַל מַמָּשׁ.

לְכָךְ צָרִיךְ לְהַרְבּוֹת בְּלִימּוּד כָּל הַתַּרְיָ"ג וְקִיּוּמָן בְּפוֹעַל מַמָּשׁ. גם אם יש מצווה כללית, שלכאורה כוללת מצוות אחרות, גם אם אדם מרגיש שבמצוות מסוימות הוא חפץ יותר וגם מוכשר ומצליח יותר, הוא צריך להשתדל בקיום כל התרי"ג, גם בלימוד וגם בקיומן בפועל ממש. כפי שהוסבר, לימוד המצוות איננו רק דרך כדי לדעת מה לעשות, אלא הוא קיום לעצמו של המצווה — ברמה אחרת, בעולם אחר — ולכן אין הוא כלול בתוך הקיום שבדרגת המעשה.

בְּמַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה.

בְּמַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה. קיום כל מצווה צריך להיות בשלוש דרגות אלה: במחשבה, בדיבור ובמעשה. בעולמות הרוחניים שלמעלה מעולם המעשה הזה.

שֶׁהֵן בְּרִיאָה יְצִירָה עֲשִׂיָּה.

שֶׁהֵן, בְּרִיאָה יְצִירָה עֲשִׂיָּה. כל מה שיש באדם יש בעולמות, בכל ההיקפים. ולגבי עולם האצילות ('אדם העליון'), העולמות בריאה יצירה עשייה הם מחשבה דיבור ומעשה שלו. ומשמעות הדברים: כאשר אנו מקיימים את המצווה בדרגת המעשה אנו מקיימים אותה בעולם העשייה, בדיבור — בעולם היצירה, ובמחשבה — בעולם הבריאה.

לְבָרֵר בֵּירוּרִין אֲשֶׁר שָׁם.

לְבָרֵר בֵּירוּרִין אֲשֶׁר שָׁם. הצורך לקיים את המצווה בכל הדרגות והעולמות הוא כדי לברר את הבירורים שבכל העולמות. אמנם עיקר השבירה וההסתר הוא בעולם העשייה, אבל שורשי הקלקולים הללו, בדקות, נמצאים בעולמות הגבוהים יותר, ביצירה ובבריאה.

וְעוֹד זֹאת,

וְעוֹד זֹאת, לבד מהצורך לברר בירורים כצורך העולמות לתקנם יש בזה גם צורך ויתרון לנשמה עצמה.

שֶׁבֶּאֱמֶת הַבֵּירוּרִין שֶׁבִּבְרִיאָה יְצִירָה עֲשִׂיָּה מֵרְפָ"ח עַל יְדֵי תּוֹרָה וּמִצְוֹת, בְּמַחֲשָׁבָה דִּיבּוּר וּמַעֲשֶׂה, גְּבוֹהִין בְּשָׁרְשָׁן מנר"ן שֶׁבָּאָדָם.

שֶׁבֶּאֱמֶת הַבֵּירוּרִין שֶׁבִּבְרִיאָה יְצִירָה עֲשִׂיָּה מֵרְפָ"ח ניצוצות שנפלו לעולמות בשבירת הכלים, עַל יְדֵי תּוֹרָה וּמִצְוֹת, בְּמַחֲשָׁבָה דִּיבּוּר וּמַעֲשֶׂה, גְּבוֹהִין בְּשָׁרְשָׁן מנר"ן (נפש רוח נשמה) שֶׁבָּאָדָם. במציאות שלנו, כשהאדם מברר בירורים הוא למעלה מהם, אבל בשורש הנעלם של הבירורים, כפי שהיו לפני שנפלו, כפי שהם בעצם בשורשם, הם למעלה ממנו.

הוא מדגיש שאת הבירור עושה האדם "על ידי תורה ומצוות", כי בלי תורה ומצוות אין אדם עושה יותר ממה שהוא, ומה שהוא נותן הוא יקבל, לא יותר. אבל כאשר הוא עושה על ידי תורה ומצוות, כבר אין זו עשייה אישית פרטית שלו; הוא מהווה באותה שעה כלי ולבוש לחכמה ולמעשה של מעלה, שלמעלה ומעבר לו עצמו. וכאשר באלה הוא פועל למטה, הוא יעלה משם ניצוצות וכוחות של קדושה שלמעלה ומעבר למה שהכניס בעבודה זו.

כִּי הֵן מִ ס"ג שֶׁבִּפְנִימִית א"ק ונר"ן שֶׁכְּבָר נִתַּקְּנוּ עַל יְדֵי מ"ה, הוּא יוֹצֵא מֵהַמֵּצַח הֶאָרָה בְּעָלְמָא.

כִּי הֵן מִשם ס"ג שֶׁבִּפְנִימִית א"ק (אדם קדמון), ונר"ן (נפש רוח נשמה) שֶׁכְּבָר נִתַּקְּנוּ עַל יְדֵי שם מ"ה, הוּא יוֹצֵא מֵהַמֵּצַח הֶאָרָה בְּעָלְמָא. כאן הוא חוזר על הדברים שאמר קודם עם הסבר בלשון הקבלה. תמצית הדברים היא ששורש הבירורים גבוה מהאדם המברר. אדם קדמון הוא בחינת המפה של כלל המציאות. הבירורים הם משם ס"ג שמפנימיות אדם קדמון, והאדם המתקן משם מ"ה שהוא רק הארה חיצונית היוצאת מאדם קדמון. משמעות הדברים, כאשר מבינים אותם בפרטיהם ולעומקם, מציירת תמונה מורכבת, שקשה להבינה ללא הרקע הקבלי (ולכן רומז לו כאן אדמו"ר הזקן).

וְזֶה שֶׁכָּתוּב: " לִפְנֵי מְלוֹךְ מֶלֶךְ " .

וְזֶה שֶׁכָּתוּב: "וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם לִפְנֵי מְלוֹךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל " (בראשית לו,לא) . ישראל הם שם מ"ה, המתקן, ומלכי אדום הם ה"מלכים", מלכי התוהו, שנפלו ונשברו. ולכן עשו (הוא אדום ) הוא הבן הגדול, ויעקב הוא הבן הקטן (הביטול). מה שנאמר בפסוק זה הוא שמלכי התוהו שמשם ס"ג קדמו בשורש למלכות ישראל ("לפני מְלָך מֶלֶך לבני ישראל"), כלומר קדמו לעולם התיקון.

וְהַיְינוּ טַעֲמָא שֶׁהָאָדָם חַי בִּמְזוֹנוֹת דצ"ח וּמְבָרְרָן במ"ה שֶׁבּוֹ וְחַי בָּהֶם, לְפִי שֶׁהֵם מס"ג.

וְהַיְינוּ טַעֲמָא (וזה הטעם) שֶׁהָאָדָם חַי בִּמְזוֹנוֹת דצ"ח (דומם צומח חי), וּמְבָרְרָן במ"ה שֶׁבּוֹ וְחַי בָּהֶם, לְפִי שֶׁהֵם מס"ג. שאלה עתיקה היא: האדם חי ממזון שהוא מדומם צומח וחי, אבל האדם ה'מדבר' הוא הרי למעלה מהם, וכיצד ייתכן שהוא מקבל מהם את החיות שלו? והרי כלל הוא שהמעלה (בסדר ההשתלשלות) משפיע למטה ולא להפך! והתשובה היא כמבואר לעיל, שהאדם הוא משם מ"ה והדומם הצומח והחי הם מניצוצות התוהו שנפלו משם ס"ג, וכאשר האדם אוכל אותם (בכוונה הראויה) הוא מבררם ומעלה אותם לשורשם שבשם ס"ג שלמעלה מהאדם, ומשם הם משפיעים חיים לאדם.

אין מדובר רק על חיי הגוף הגשמי: עיקר השאלה היא על הוויית האדם הרוחנית ועל נפשו האלוקית העליונה. וכדי שתתקבל מהלחם גם חיות רוחנית לנפש האלוקית צריך האדם, כשהוא אוכל, לברר את המאכל במשמעות הרוחנית הפנימית שיש למושג. כלומר, לא די בכך שהוא אוכל בגשמיות. אכילה גשמית לבד, בלי כוונה ועבודה רוחנית, מחיה אולי את הגוף אבל לא את הנפש הקדושה. וכפי שרואים, אכילה כזו אף מגשמת את האדם ומחלישה את כוחותיו הרוחניים. כשאדם אוכל הוא צריך לתקן את המאכל, מה שאומר שעליו להיות בעצמו במעמד של מתוקן, על כל פנים לגבי האוכל והאכילה האלה, לשים את עצמו במשהו למעלה מהמאכל, לגלות ברווח הזה את מהות האדם שהוא (בחינת מ"ה, היינו בחינת 'אדם' בכל המובנים העליונים), ובזה יעורר מתוך האוכל את הניצוץ הקדוש השבוי בו (בחינת ס"ג) שיעלה ויתברר, וממנו יקבל גם הרוחני והאלוקי שבאדם.

וְעוֹד זֹאת,

וְעוֹד זֹאת, במעלת קיום המצוות המעשיות על פני האהבה והיראה השכליות:

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ" , שֶׁפְּנִימִית הָעֶלְיוֹן אֵינוֹ יָכוֹל לֵירֵד לְמַטָּה, רַק חִיצוֹנִיּוּתוֹ וּבְחִינַת אֲחוֹרַיִים.

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ" (שמות לג,כג) , שֶׁפְּנִימִית הָעֶלְיוֹן אֵינוֹ יָכוֹל לֵירֵד לְמַטָּה, רַק חִיצוֹנִיּוּתוֹ וּבְחִינַת אֲחוֹרַיִים. פנימיות, מעצם הגדרתה, אינה יכולה לצאת החוצה. מה שיוצא איננו פנים אלא אחור. זהו כלל שמונח ביסוד הדברים שייאמרו בהמשך. את הפסוק הזה כבר הביא אדמו"ר הזקן בתחילת המאמר כביטוי למגבלה המהותית של הגילוי האלוקי, עד שאפילו נשמה של אצילות כשל משה רבינו אינה יכול לראות את "פני", את המהות האלוקית. כאן ימשיך את העיון לצד אחר: מה כן יכול לרדת למטה, לכלל השגת הנבראים. ההתייחסות היא למילים הקודמות באותו פסוק "וראית את אחורי ופני לא יראו", כלומר מה שיורד לעולמות, שיכולים בני העולם לראות, הוא "אחורי". על דרך משל, כאשר אדם רוצה להשפיע וללמד לאדם אחר, הוא איננו יכול להעביר לו את פנימיות שכלו או הרגשתו, איך שהוא בפני עצמו חושב או מרגיש, אלא רק אחוריים, דהיינו דיבור המבטא מסקנות והשלכות של הדברים אל המציאות של התחתון.

שֶׁהוּא נוֹבְלוֹת חָכְמָה עִילָּאָה .

שֶׁהוּא נוֹבְלוֹת חָכְמָה עִילָּאָה (עליונה) . החכמה שיורדת אינה החכמה עצמה כפי שהיא למעלה אלא רק "נובלות חכמה של מעלה". חכמה היא מהות פנימית, בכל הקשר — כמו האור שבכלי, כמו האצילות שבעולמות, כמו בנפשו של אדם — ולכן היא איננה יכולה לרדת למטה כפי שהיא למעלה. מה שעובר ויורד הוא כמו ה'נובלות', כמו הפירות שנבלו ונשרו מן העץ, שאין בהם טעם וחיות, אין בהם לכאורה פנימיות, אלא רק צורה חיצונית שמזכירה את הפרי שהיה על העץ.

וְעוֹד זֹאת,

וְעוֹד זֹאת, במעלת המצוות המעשיות על פי עבודת הנפש באהבה ויראה.

שֶׁהֲרֵי הַדִּבּוּר מִדִּבְרֵי חָכְמָה עִילָּאָה אֵינוֹ מוֹלִיד, וְהַטִּפָּה שֶׁנִּמְשְׁכָה מֵהַכְּלִי דְּחָכְמָה עִילָּאָה, יֵשׁ בָּהּ כֹּחַ הַמּוֹלִיד וּמְהַוֶּוה יֵשׁ מֵאַיִן. הדיבור בדברי חכמה כו' מעביר רק אחוריים וחיצוניות כאמור. לעומת העברה של טיפת זרע מזכר לנקבה שמעבירה פנימיות ומהות ממש.

וְגַם הַמְשָׁכַת חָכְמָה עִילָּאָה כְּלוּלָה בָּהּ, וְהַטַּעַם, מִפְּנֵי שֶׁבָּהּ נִמְשָׁךְ מַהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ דְּחָכְמָה עִילָּאָה.

וְגַם הַמְשָׁכַת חָכְמָה עִילָּאָה כְּלוּלָה בָּהּ, בטיפה. וְהַטַּעַם, מִפְּנֵי שֶׁבָּהּ נִמְשָׁךְ מַהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ דְּחָכְמָה עִילָּאָה. המשל הוא, כפי שהיה מקובל לחשוב אז, שטיפת הזרע נמשכת מהמוח, בבחינת מהות רוחנית של שכל וחכמה שיורדת ומתגשמת בחוט השדרה עד שהיא הופכת לטיפת זרע גשמית. לא שהחכמה משפיעה אל משהו שמייצר את הטיפה, אלא שהחכמה עצמה (מהותה ועצמותה) נמשכת בטיפה. ובנמשל, אפשר להבין שכיוון שבטיפה הגשמית יש כל הידע והכוח להוות אדם שלם הרי היא בחינת נקודת החכמה, שהיא הראשית הכוללת את כל הווייתו הרוחנית של האדם.

מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּדִבּוּר וּמַחֲשָׁבָה, וַאֲפִילּוּ בְּהַשְׂכָּלַת הַשֵּׂכֶל בְּאֵיזוֹ חָכְמָה.

מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּדִבּוּר וּמַחֲשָׁבָה, בהתגלות החכמה בדיבוריו או במחשבותיו של אדם. וַאֲפִילּוּ בְּהַשְׂכָּלַת הַשֵּׂכֶל בְּאֵיזוֹ חָכְמָה. לא רק בלבושי הנפש, בדיבור או במחשבה, אלא גם בשכל עצמו, אף קודם שהוא מתלבש באותיות המחשבה.

הֲרֵי חָכְמָה זוֹ רַק הֶאָרָה מִתְפַּשֶּׁטֶת מִמַּהוּת הַשֵּׂכֶל שֶׁבַּנֶּפֶשׁ וְעַצְמוּתוֹ.

הֲרֵי חָכְמָה זוֹ של השכלת הדבר, אפילו לפני המחשבה, היא רַק הֶאָרָה מִתְפַּשֶּׁטֶת מִמַּהוּת הַשֵּׂכֶל שֶׁבַּנֶּפֶשׁ וְעַצְמוּתוֹ. גם השכלה זו איננה עדיין השכל בעצמו, אלא רק הארה מסוימת של השכל שמשכיל נושא מסוים.

וְהֶאָרָה זוֹ הִיא רַק לְבוּשׁ לְמַהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ שֶׁל הַשֵּׂכֶל. ,

וְהֶאָרָה זוֹ הִיא רַק לְבוּשׁ לְמַהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ שֶׁל הַשֵּׂכֶל. השכל עצמו הוא לא השכלה מסוימת אלא כוח נפש, עצם כוחה להשכיל , בעוד ההשכלות השונות הן ההארות והגילויים השונים של השכל, לאין ספור, שמהות השכל מתלבשת בהם.

וְהַשֵּׂכֶל הוּא הֶאָרָה וּלְבוּשׁ לְמַהוּת הַנֶּפֶשׁ.

וְהַשֵּׂכֶל הוּא הֶאָרָה וּלְבוּשׁ לְמַהוּת הַנֶּפֶשׁ. גם השכל עצמו אינו אלא הארה וגילוי מסוים של מהות הנפש.

מַה שֶּׁאֵין כֵּן הַטִּפָּה, נִמְשָׁךְ בָּהּ גַּם מִמַּהוּת הַנֶּפֶשׁ וְעַצְמוּתָהּ הַמְלוּבֶּשֶׁת בַּמּוֹחִין, וְלָכֵן מוֹלִידָה בְּדוֹמֶה לָהּ מַמָּשׁ.

מַה שֶּׁאֵין כֵּן הַטִּפָּה, נִמְשָׁךְ בָּהּ גַּם מִמַּהוּת הַנֶּפֶשׁ וְעַצְמוּתָהּ הַמְלוּבֶּשֶׁת בַּמּוֹחִין, וְלָכֵן מוֹלִידָה בְּדוֹמֶה לָהּ מַמָּשׁ. לעומת כל דרך אחרת של השפעה, רק בטיפה ממשיך האב את מהות ועצמות נפשו. ומובן שרק מהות ועצמות הנפש, ולא שום גילוי והארה ממנה, יכולה להוליד מהות בדומה לה ממש. רק מהות ועצמות הנפש נושאת עימה את מכלול הכול, ורק מהות ועצמות הנפש נושאת עימה את אור אין סוף, הכוח שברא גם אותה ויכול לברוא גם את הבן, שהוא כמו האב.

וְזֶהוּ הַהֶפְרֵשׁ בֵּין עֲבוֹדַת הַמַּלְאָכִים הַיּוֹצְאִין מִ'נְשִׁיקִין' לְהַנְּשָׁמוֹת הַיּוֹצְאִין מֵהַ'כֵּלִים'.

וְזֶהוּ הַהֶפְרֵשׁ בֵּין עֲבוֹדַת הַמַּלְאָכִים הַיּוֹצְאִין מִ'נְשִׁיקִין' לְהַנְּשָׁמוֹת הַיּוֹצְאִין מֵהַ'כֵּלִים'. ההבדל שדובר בו בין השפעה של שכל ובין השפעה של טיפה, כמו בין העבודה באהבה ויראה שכליות לבין העבודה במצוות המעשיות, הוא גם ההבדל הכללי בין עבודת המלאכים לעבודת הנשמות. זהו הבדל כללי בלבד, שכן כמו המלאכים גם הנשמות עובדות באהבה ויראה שכליות, אלא שלנשמות יש דרגה נוספת, שאין לשום מלאך, והיא העבודה במצוות המעשיות.

אַךְ הַכֵּלִים דַּאֲצִילוּת נַעֲשׂוּ נְשָׁמָה לִבְרִיאָה יְצִירָה עֲשִׂיָּה. וְהִלְכָּךְ דְּחִילוּ וּרְחִימוּ שִׂכְלִיִּים הֵן כְּמַלְאָכִים דִּנְשִׁיקִין, מֵהֶאָרַת חִיצּוֹנִית דחב"ד ב בְּרִיאָה יְצִירָה עֲשִׂיָּה.

אַךְ הַכֵּלִים דַּאֲצִילוּת נַעֲשׂוּ נְשָׁמָה לִבְרִיאָה יְצִירָה עֲשִׂיָּה. אין הגדרה חד משמעית, אובייקטיבית, מה הם אורות ומה הם כלים. מה שהוא כלי בעולם האצילות נעשה אור ונשמה לעולמות הנבראים כשהוא יורד אליהם. וְהִלְכָּךְ העבודה ב דְּחִילוּ וּרְחִימוּ (ביראה ואהבה) שִׂכְלִיִּים של האדם, הֵן כְּמַלְאָכִים דִּנְשִׁיקִין, היא כעבודת המלאכים, שהיא עבודה רוחנית, כזיווג הנשיקין ולא עבודה גשמית של המשכת המהות כעבודת האדם. כלומר גם האדם, בעבודתו בכוחות נפשו הגלויים באהבה ויראה השכליות שלו, מתייחס אל הגילויים האלוקיים בעולמות שאינם, כמובן, מהות האצילות אלא רק מֵהֶאָרַת חִיצּוֹנִית דחב"ד בעולמות בְּרִיאָה יְצִירָה עֲשִׂיָּה. כאשר מהות הכלים בעצמם יורדת לעולמות, אין בה טעם לא של שכל ולא של מידות; זה מופיע כמו טיפה גשמית, כמו מצווה מעשית. אבל כאשר חכמה בינה דעת יורדים לעולמות הנבראים כחכמה בינה דעת, הרי זו כנשמה ולא ככלים, והגילוי הוא הארה חיצונית ולא מהות.

וְהַטַּעַם מִשּׁוּם דִּפְנִימִית חב"ד, וּמַהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ שֶׁל אוֹר פְּנִימִי, אֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְגַּלּוֹת.

וְהַטַּעַם לכך שההארה והגילוי הם חיצוניים בלבד, מִשּׁוּם דִּפְנִימִית חב"ד, וּמַהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ שֶׁל אוֹר פְּנִימִי, אֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְגַּלּוֹת. את פנימיות חב"ד, כאור שמבטא את עצמיות החכמה הבינה והדעת שבאצילות — כלומר כאור של מוחין עצמיים, של הבנה והכרה אלוקית עצמית — אין העולמות הנבראים יכולים במהותם להכיל. חב"ד של אצילות פירושו הכרת המציאות כפי שהיא באלוקות, כפי שהיא כביכול מן הצד האלוקי של המציאות, ששם אין מקום לעולמות הנבראים כלל, אלא אין עוד מלבדו ממש.

אֶלָּא, עַל יְדֵי הֶאָרַת הַכֵּלִים דַּוְקָא הַיּוֹרְדִים לְמַטָּה, כְּטִיפַּת הָאָדָם מִמּוֹחִין.

אֶלָּא, כיצד בכל זאת מתגלה האור הפנימי? — עַל יְדֵי הֶאָרַת הַכֵּלִים דַּוְקָא הַיּוֹרְדִים לְמַטָּה, על דרך משל, כְּטִיפַּת הָאָדָם מִמּוֹחִין. כפי שכבר הוסבר, הפנימיות והמהות יכולות לרדת למטה על ידי הכלים דווקא. האור הוא שקוף ומשקף את מה שהוא, אבל אין לו שום יכולת קיום מעבר למקום ולהקשר שהוא מאיר בו. לעומתו הכלי הוא מגושם, הוא מסתיר את האור ואת המשמעות, יש לו כביכול קיום עצמי שמסתיר את האור שבו. אך דווקא משום כך הוא יכול להוריד את מהות הדבר ממש ולהעביר אותו הלאה אל מציאות אחרת, כמו הטיפה שמעבירה את מהות האב אל מציאות אחרת בבן. לשם דוגמה רוחנית יותר: כשאדם מדבר אל אדם אחר ומעביר לו בדיבורו רעיונות והרגשות, מה שבעצם עובר אל האדם האחר אלו המילים בלבד, כלומר: הכלים. אי אפשר להעביר רעיון בלי לדבר. רעיון או הרגשה של אדם יכולים להיות חזקים וברורים בתוך נפשו שלו, אבל בלי מילים אין להם שום קיום מחוץ לה. האור הוא אישי, שייך למאור שלו בלבד, ואילו הכלי הוא אוניברסלי; ולכן את המילים והאותיות אפשר להעביר, דווקא משום שאין הן מאירות כלל.

וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ".

וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ". על הפנימיות אומר הקב"ה למשה "ופני לא יראו". וכאמור אין הדברים אמורים רק במשה רבינו, אלא לגבי כל החכמה והתורה שהוריד משה רבינו עבורנו לכל הדורות — שהן באופן הזה ש"פני לא יראו", "וראית את אחורי" בלבד.

בהמשך יבאר אדמו"ר הזקן מעלה נוספת שיש לעבודה במצוות המעשיות על פני העבודה הרוחנית באהבה ויראה.

וּבַר מִן כָּל דֵּין

וּבַר מִן כָּל דֵּין (וחוץ מכל אלה), מכל מה שנאמר עד כאן במעלת המצוות המעשיות על פני העבודה הרוחנית, ישנה נקודה נוספת, חמורה יותר. שכן אין מדובר כאן רק בשתי דרכים שונות של עבודת ה', אלא באפשרות שדרך אחת בלא השנייה תהיה שלא כפי הרצון האלוקי. והשנייה היא של המשכה מלמעלה למטה, להמשיך ולהוריד את האור האלוקי אל הכלים של העולם הזה. עבודת ההעלאה היא בעיקרה העבודה הרוחנית באהבה ויראה שכליות, שהיא משיגה ומתייחסת אל האור האלוקי כשלעצמו וחפצה ומשתוקקת לצאת מהכלי שלמטה ולהידבק בו. ועבודת ההמשכה מלמעלה למטה היא בעיקרה העבודה בקיום המצוות המעשיות. במצב מתוקן שתי עבודות אלה כרוכות זו בזו; כפי שתואר בתחילת המאמר, ההעלאה למעלה מעוררת את התשוקה לשוב ולהימשך ביתר שאת למטה וכו'. ואולם אם התנועה של העלייה למעלה, ה'רצוא', איננה מביאה לאחריה לתנועה של 'שוב', מה שנשאר הוא תנועה של יציאת האורות מהכלים, של הסתלקות הנפש והחיים מהגוף. והרי זה הפך הכוונה האלוקית, שהיא תמיד השפעה ונתינה וחיים אל תוך הכלים והעולמות. התכלית היא שנתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים, והפועַל בכל ימי העולם הוא בהמשכה מלמעלה למטה של אורות וחיים ואלוקות אל העולם הזה. על הבעייתיות שבעבודה הרוחנית הזו של העלאת החיות מהעולם ומהגוף ידבר אדמו"ר הזקן להלן.

אֲפִילּוּ בִּנְשָׁמָה דַּאֲצִילוּת, אַף שֶׁהִיא מִכֵּלִים דַּאֲצִילוּת, וְכֵן בְּנֶפֶשׁ רוּחַ מִכֵּלִים דִּיצִירָה עֲשִׂיָּה,

אֲפִילּוּ בִּנְשָׁמָה דַּאֲצִילוּת, נשמה גבוהה, שלא רק שורשה באצילות (ככל הנשמות) אלא גם הוויית חייה (עבודתה) כפי שהיא כעת היא שייכת לאצילות, אַף שֶׁהִיא מִכֵּלִים דַּאֲצִילוּת, כפי שהוסבר קודם הנשמות יוצאות מהכלים (שלא כמלאכים), ואם כן אין הן רק אור של אצילות אלא מהות אצילות. וְכֵן בְּנֶפֶשׁ רוּחַ מִכֵּלִים דִּיצִירָה עֲשִׂיָּה, שאף הן בדרגתן מהכלים של אותם עולמות ומהותם.

הִנֵּה רְחִימוּ [ דְּחִילוּ וּרְחִימוּ ] שִׂכְלִיִּים שֶׁלָּהֶם, מְעוֹרְרִים גַּם כֵּן בְּכֵלִים דִּיצִירָה עֲשִׂיָּה, בְּחִינַת הַעֲלָאָה מִמַּטָּה לְמַעְלָה, בְּאִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא .

הִנֵּה רְחִימוּ [אוּלַי צָרִיךְ לִהְיוֹת: דְּחִילוּ וּרְחִימוּ ] שִׂכְלִיִּים שֶׁלָּהֶם, של הנשמות, בעבודתן את ה' באהבה ויראה שכליות, מְעוֹרְרִים גַּם כֵּן בְּכֵלִים דִּיצִירָה עֲשִׂיָּה, בספירות של עולמות אלה, בְּחִינַת הַעֲלָאָה מִמַּטָּה לְמַעְלָה, של האורות שבכלים לעלות ולצאת מהכלים, בְּאִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא (בהתעוררות מלמטה) . עבודת הנשמות באהבה ויראה שכליות מעוררת מלמטה המשך של עליית האור מהכלים גם בעולמות הרוחניים שמעלינו.

וְזֶהוּ בְּחִינַת הִסְתַּלְּקוּת לְבָד חַס וְשָׁלוֹם.

וְזֶהוּ בְּחִינַת הִסְתַּלְּקוּת לְבָד חַס וְשָׁלוֹם. העלאה זו, שלא מובנית בה מחשבה ובקשה של המשכה למטה, היא בחינת הסתלקות בלבד. ועל עלייה כזו, שהאור יוצא מהכלים שלא כדי לשוב, הוא אומר "חס ושלום". נכון שזו עלייה יפה שאין יפה ממנה, בכלות הנפש באהבתה את ה', אבל זה גם כיליון ומוות, ולא בזה חפץ ה'. החיים הם רצוא ושוב: ב'רצוא' אנו הולכים אחר השגת ליבנו באהבה ובדבקות, לצאת מכל החומר והחושך ולהידבק בקדושה שאנו משיגים ומרגישים עד כלות הנפש, וה'שוב' הוא להשיב את הנפש אל הכלים, אל החומר, אל חיי העולם הזה.

אֲבָל בְּחִינַת הַמְשָׁכָה מִלְמַעְלָה לְמַטָּה, הוּא עַל יְדֵי מִצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת דַּוְקָא, לְהַמְשִׁיךְ אוֹר בְּכֵלִים.

אֲבָל בְּחִינַת הַמְשָׁכָה מִלְמַעְלָה לְמַטָּה, עבודת ה' בכיוון השני, מלמעלה למטה, הוּא עַל יְדֵי מִצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת דַּוְקָא, לְהַמְשִׁיךְ אוֹר בְּכֵלִים. ההמשכה מלמעלה למטה משמעה המשכת האור בכלים, והמשכה זו על ידי האדם היא בעיקר על ידי קיום המצוות המעשיות. אם בעבודה רוחנית, כפי שהוסבר למעלה, הוא העלה את כוחות נפשו למעלה, למופשט ולמנותק יותר מהגשמי, כאן הוא עושה להפך: מוריד את כוחות נפשו העליונים, המופשטים והקדושים אל תחום ואופן התבטאות נמוכים יותר, בעולם הגשמי. ועל ידי כך הוא גורם כך בכל העולמות — המשכה של האור העליון אל הכלים.

וּבְחִיצוֹנִית הַכֵּלִים דַּוְקָא. שֶׁחִיצוֹנִיּוּת הָעֶלְיוֹן יוֹרֵד לְמַטָּה.

וּבְחִיצוֹנִית הַכֵּלִים דַּוְקָא. שכן זה סדר ההמשכה וההעלאה: שֶׁחִיצוֹנִיּוּת הָעֶלְיוֹן יוֹרֵד לְמַטָּה. עלייה וירידה ברוחניות איננה כמו בגשמיות, שהולכים ממקום גבוה למקום נמוך, אלא כמו בנפש, שהגבוה הוא הפנימי והעצמי יותר, והנמוך הוא החיצוני המתייחס אל האחרים. מה שיכול לרדת הוא לא פנימיות: פנימיות היא עצמיות, היא מה שהוא כשלעצמו. מה שיורד הוא החיצוניות, והיא החיצוניות המתגלה למטה, במעשה וכו'.

וּפְנִימִיּוּת הַתַּחְתּוֹן עוֹלֶה לְמַעְלָה.

וּפְנִימִיּוּת הַתַּחְתּוֹן עוֹלֶה לְמַעְלָה. העלאה למעלה פירושה פנימה יותר, עצמי ומופשט יותר. ולכן כל העלאה היא מהפנימיות. פנימיות הנפש היא זו שקשורה פחות אל הצורות החיצוניות, ומשום כך היא יכולה להתנתק מהן ולהתחבר לצורות עליונות יותר. וזה כל עניין העלייה, כשאדם מבין דבר במשל גבוה יותר, רוחני ומופשט יותר.

וְזֶה שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר פָּרָשַׁת פְּקוּדֵי הַנִּזְכָּר לְעֵיל : דְּאִית סִדּוּרָא .

וְזֶה שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר פָּרָשַׁת פְּקוּדֵי (חלק ב רמד,ב) הַנִּזְכָּר לְעֵיל (סימן ב) : דְּאִית סִדּוּרָא דקיימא במלה ואית סדורא דקיימא ברעותא וכוונא דלבא כו' (שיש סדר שמתקיים במילים ויש סדר שמתקיים ברצון וכוונת הלב) . שיש סדר ודרך עבודת ה' במילים ובמעשים, והוא בעיקרו סדר של המשכת האור אל הכלים, המילים והמעשים; ויש סדר של עבודה נפשית של התבוננות והתעלות באור האלוקי, שהיא בעיקרה עבודה של העלאת האור מתוך הכלים למעלה.

וּשְׁתֵּיהֶן צוֹרֶךְ גָּבוֹהַּ, הַעֲלָאָה וְהַמְשָׁכָה.

וּשְׁתֵּיהֶן צוֹרֶךְ גָּבוֹהַּ, הַעֲלָאָה וְהַמְשָׁכָה. כל סדרי ודרכי העבודה בהעלאה והמשכה גם יחד הם "צורך גבוה", כביכול צורך של הקב"ה. שלא כפי שאפשר לחשוב, שההעלאה היא לצורך גבוה, לצורך הקב"ה, וההמשכה למטה היא לצורך האדם והעולם — מודגש ששתיהן, גם ההעלאה וגם ההמשכה למטה, הן "צורך גבוה".

עַל יְדֵי הַעֲלָאַת מַיִין נוּקְבִין מס"ג.

עַל יְדֵי הַעֲלָאַת מַיִין נוּקְבִין (מים נקביים) מס"ג. ההעלאה שמביאה להמשכה היא העלאת מים נוקבין מס"ג. כפי שהוסבר, המים הנוקבין שמעלה האדם הם הניצוצות הקדושים משם ס"ג שנפלו לעולם בשבירה וכו'. והעלאתם מתוך העולם היא על ידי עבודת האדם, החל מנפשו הבהמית וגופו של האדם עצמו וכלה בכל עולמו הזה הגשמי. כשהוא מתקנם ומסדרם הוא משחרר ומעלה את ניצוצות האור שהיו נסתרים בהם אל שורשם למעלה, וזוהי העלאת מים נוקבין. ומהותה של העלאת מים נוקבין היא שהם מעוררים וממשיכים מים דכורין, היא ההמשכה מלמעלה למטה. ומדוע המים נוקבין ממשיכים השפעת מים דכורין? לכן מוסיף ואומר שהם מס"ג. כלומר, מכיוון ששורש המים הנוקבין הוא מס"ג, שהוא גבוה יותר גם מהאדם (שמשם מ"ה) שהעלה אותם, הרי כשהם עולים ומתבררים הם שבים ומשפיעים למטה, אל האדם שהעלה אותם ואל העולם שעלו ממנו, באור רב וגבוה משהיה תחילה, וזוהי המשכת מים דכורין.

בִּבְחִינַת עוֹבָדָא וּמִלּוּלָא .

בִּבְחִינַת עוֹבָדָא וּמִלּוּלָא (מעשה ודיבור) . העלאת המים נוקבין היא בלבושי המעשה והדיבור שיורדים למטה. כי הנשמה לעצמה שייכת למעלה, ורק בלבושי המעשה והדיבור היא מתערבת ופועלת בעולם הגשמי התחתון, ויכולה להעלות ממנו את המים נוקבין.

וְזֶהוּ תַּכְלִית הַהִשְׁתַּלְשְׁלוּת, לְהִתְגַּלּוֹת אוֹר עֶלְיוֹן לְמַטָּה וְלֹא לַעֲלוֹת הַתַּחְתּוֹן לְמַעְלָה.

וְזֶהוּ תַּכְלִית הַהִשְׁתַּלְשְׁלוּת, כל מערך ההשתלשלות של אור אין סוף, מדרגה לדרגה, מעצמות האין סוף ועד לעולם הזה, תכליתו היא לְהִתְגַּלּוֹת אוֹר עֶלְיוֹן לְמַטָּה וְלֹא לַעֲלוֹת הַתַּחְתּוֹן לְמַעְלָה. כיוון שתחילתו למעלה, בהכרח תכליתו, המטרה של כל הדרך, היא למטה. ואולם אחר שדובר על כך שיש בסדר ההשתלשלות גם עלייה של אור וגם ירידה, היה מקום לחשוב שהתכלית היא אולי העלייה. הקב"ה הוריד אורות למטה, בבני אדם ובעולם, והתכלית היא שהם יעלו למעלה. אמנם אחר שנאמר כאן ששתי התנועות הן צורך גבוה, שהן אינן שתי תנועות מנוגדות, בלתי תלויות זו בזו, אלא הן בעצם מהלך אחד, מראה הדבר שהתכלית היא דווקא התנועה למטה. כי אם התכלית היא העלייה למעלה, אם כן לשם מה העבודה של ההמשכה למטה? ואולם אם התכלית היא למטה, מובן לשם מה היא ההעלאה למעלה. כפי שהוסבר, דווקא מה שעולה מלמטה מעורר את השורש שלמעלה להמשיך אותו אל הכלי שלמטה.

שֶׁזֶּה, אֵינוֹ אֶלָּא לְפִי שָׁעָה.

שֶׁזֶּה, ההעלאה, אֵינוֹ אֶלָּא לְפִי שָׁעָה. ההעלאה איננה תכלית לעצמה, אלא צורך זמני להביא לצורך האמיתי, הנצחי, שהוא המשכת האור מלמעלה אל הכלים שלמטה.

וְאַף גַּם זֹאת דַּוְקָא, עֲלִיּוֹת הַכֵּלִים לְאוֹרוֹת עֶלְיוֹנִים.

וְאַף גַּם זֹאת דַּוְקָא, העלייה, אפילו כשהיא לפי שעה, צריכה להיות באופן ובדרך מסוימת, שהיא עֲלִיּוֹת הַכֵּלִים לְאוֹרוֹת עֶלְיוֹנִים. כאן מכניס אדמו"ר הזקן גורם נוסף. דובר על עלייה וירידה: עלייה שהיא עליית האור מתוך הכלי, וירידה שהיא המשכת האור העליון לכלים שלמטה; וכאן הוא מוסיף עלייה גם בכלים. גם הכלים יכולים לעלות בעבודת האדם, ואדרבה, כדי שתהיה העלייה באופן הרצוי היא צריכה להיות כך: עלייה של הכלים, ואיתה עלייה והזדככות של האורות.

הִיא מַעֲלַת הַשַּׁבָּת וְיוֹם הַכִּיפּוּרִים.

הִיא מַעֲלַת הַשַּׁבָּת וְיוֹם הַכִּיפּוּרִים. דוגמה לזה, כמוסבר בספרי הקבלה, היא עליית העולמות בשבת וביום הכיפורים. בשבת, ובאופן אחר ביום הכיפורים (ובמובן מסוים גם בכל המועדים), יש עלייה של העולמות למעלה מכפי שהם בימות החול. כפי שהוסבר, 'למעלה' יותר הוא מופשט יותר מהגשמיות והחילוקים וההגדרות; הוא מאוחד יותר, קרוב ושקוף יותר אל מקור הכול שהוא אחד. וכך היא השבת, כשהעולם פושט את לבושי החול ונעשה כלי מזוכך יותר לקבל אורות עליונים יותר. 'עולמות' הם כלים, ואם כן אין זו עלייה של האור לבד מתוך העולם ביום השבת, אלא עלייה של העולם; כל מה שיש בעולם — האוכל והלבוש והשמיים והארץ — הכול מתעלה בשבת.

אֲבָל לֹא עֲלִיּוֹת וְהִסְתַּלְּקוּת הָאוֹרוֹת חַס וְשָׁלוֹם.

אֲבָל לֹא עֲלִיּוֹת וְהִסְתַּלְּקוּת הָאוֹרוֹת חַס וְשָׁלוֹם. כאשר האורות רק עולים מהכלים, באופן שהם מסתלקים ועוזבים אותם, על עלייה כזו הוא אומר "חס ושלום".

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בִּפְרִי עֵץ חַיִּים,

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בִּפְרִי עֵץ חַיִּים,

וְנֶפֶשׁ רוּחַ נְשָׁמָה שֶׁל הָאָדָם לְגַבֵּי גּוּפוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה חֲשִׁיבֵי כְּאוֹרוֹת לְגַבֵּי כֵּלִים.

וְנֶפֶשׁ רוּחַ נְשָׁמָה שֶׁל הָאָדָם לְגַבֵּי גּוּפוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה חֲשִׁיבֵי (נחשב) כְּאוֹרוֹת לְגַבֵּי כֵּלִים. נפשו של האדם היא האור לגבי גופו שהוא הכלי. ואם כן, מה שנאמר לגבי העלאת האורות והמשכת האורות בכלים אמור גם בהוויית האדם בעצמו. העלאת והסתלקות האורות היא העלאת הנפש מהגוף, עם היופי והחוויה ועם הסכנה והאימה שיש בזה. והמשכת האור לכלי היא המשכת הנפש והחיים לגוף, עם המשמעות של הגשמת הנפש וכוחותיה.

וְכֵן דְּחִילוּ וּרְחִימוּ שִׂכְלִיִּים לְגַבֵּי מִצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת דַּוְקָא.

וְכֵן דְּחִילוּ וּרְחִימוּ (יראה ואהבה) שִׂכְלִיִּים לְגַבֵּי מִצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת דַּוְקָא. וכן בעבודת ה' של האדם: העבודה באהבה ויראה שכליות היא כאור לגבי העבודה במצוות מעשיות, שהיא ככלים.

וְלָכֵן הִתְפַּלֵּל מֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם תְּפִלּוֹת כְּמִנְיַן 'וָאֶתְחַנַּן' עַל קִיּוּם מִצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת דַּוְקָא.

וְלָכֵן הִתְפַּלֵּל מֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם תְּפִלּוֹת כְּמִנְיַן 'וָאֶתְחַנַּן' (515 תפילות) עַל קִיּוּם מִצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת דַּוְקָא. משה רבינו מבקש שוב ושוב להיכנס לארץ, והשאלה היא — למה? מה יש בארץ שחסר כל כך למשה? והתשובה שלו כאן היא: המצוות המעשיות. לכן רצה כל כך משה רבינו להיכנס לארץ. דווקא לו, שהגיע לתכלית השלמות הרוחנית, חסרות היו המצוות המעשיות. המצוות המעשיות אינן רק עוד צד, עוד שכבה בעבודת ה', אלא דבר שבלעדיו כל העבודה הרוחנית היא חסרת ערך ואף גרוע מזה. כפי שאמר למעלה, המצוות המעשיות הן הכלי לעבודה הרוחנית, ובלי שהעבודה הרוחנית נמשכת אל הכלי, שהוא המצוות המעשיות, היא עלולה להיות רק 'עלייה והסתלקות חס ושלום'!

וְהוּא הַדִּין לְדִבּוּר גַּשְׁמִי שֶׁל הִלְכוֹתֵיהֶן.

וְהוּא הַדִּין לְדִבּוּר גַּשְׁמִי שֶׁל הִלְכוֹתֵיהֶן. בכלל המצוות המעשיות הוא גם לימוד ההלכה השייכת להן. ולא רק כהכשר והכנה לקיום המצוות, אלא אף כערך לעצמו של קיום המצוות ברמה נוספת, ברמת הדיבור ולא רק ברמת המעשה. ומשום כך הוא מדגיש: "דיבור גשמי של הלכותיהן". שכן איך שלא יהיה צריך להמשיך את האור לכלים, את העבודה הרוחנית שבמוח ובלב אל כלים גשמיים; בין שהם המעשים והחפצים של המצוות המעשיות, ובין שהם אותיות הדיבור בלימוד התורה.

כפי שכבר הובא במאמר זה, ההסבר בדרך הקבלה למעלת המצוות המעשיות הוא שלמטה, בעולם המעשה, יש ניצוצות של קדושה ששורשם גבוה מאוד, משם ס"ג. וכאשר אדם עושה מצווה בעולם הגשמי הוא מברר ממנו את ניצוץ הקדושה ומעלה אותו לשורשו הגבוה, שגבוה אף מהאדם שמברר אותו, שהוא משם מ"ה. להלן יוסיף ביאור לדברים אלו, ואף יביא משל לזה.

אַךְ לְהָבִין: אֵיךְ הָאֶתְרוֹג שֶׁהוּא מֵרְפָ"ח שֶׁלֹּא נִבְרְרוּ עֲדַיִין.

אַךְ לְהָבִין: אֵיךְ הָאֶתְרוֹג שֶׁהוּא מֵרְפָ"ח ניצוצות של התוהו שֶׁלֹּא נִבְרְרוּ עֲדַיִין. פרי האתרוג, קודם שעושים בו את המצווה, הוא ככל הפירות שבארץ — חלק מהמערך של קליפת נוגה, שהיא מציאות החולין של העולם הזה. סתם עולם הזה הוא קליפת נוגה; כי מצד עצמו הוא איננו מגלה אלוקות אלא מסתיר אותה בישותו החומרית ובהתנהגותו הטבעית. והקדושה שיש בו, ה'נוגה', היא ה'רפ"ח ניצוצים' שנפלו אל הקליפה מעולם התוהו. נכון, אלו ניצוצות של קדושה עליונה מאוד, אבל כל עוד לא נבררו מתוכה הם מכוסים ומוסתרים, ולא רק שאינם פעילים ומשמעותיים בקדושה — הם אף מחיים את הקליפה שהם בה.

וְכֵן קְלָף הַתְּפִילִּין,

וְכֵן קְלָף הַתְּפִילִּין, קודם שכותבים עליו את פרשיות התפילין — הוא עור של בהמה ככל העורות, וככל דברי העולם הזה שהם קליפת נוגה.

יַמְשִׁיךְ אוֹר בְּכֵלִים דזו"ן דַּאֲצִילוּת , שֶׁכְּבָר נִבְרְרוּ וְנִתַּקְּנוּ עַל יְדֵי שֵׁם מ"ה לִהְיוֹת בְּחִינַת אֱלֹקוּת?

יַמְשִׁיךְ אוֹר בְּכֵלִים דזו"ן דַּאֲצִילוּת (של זעיר אנפין ונוקבא של האצילות) , שֶׁכְּבָר נִבְרְרוּ הכלים שבאצילות וְנִתַּקְּנוּ עַל יְדֵי שֵׁם מ"ה לִהְיוֹת בְּחִינַת אֱלֹקוּת? השאלה היא: כיצד חומרים נמוכים אלה, כאשר עושים בהם את המצווה, נעשים משפיעים הממשיכים אור אפילו באצילות? והרי עולם האצילות הוא בוודאי גבוה יותר מהעולם הזה ומכל העולמות! ועוד,

הִנֵּה הַמָּשָׁל לָזֶה הִיא הַזְּרִיעָה וְהַנְּטִיעָה.

הִנֵּה הַמָּשָׁל לָזֶה הִיא הַזְּרִיעָה וְהַנְּטִיעָה. כדי לבאר זאת הוא מביא משל מהעולם הגשמי, של זריעה או נטיעה של זרע באדמה. זהו משל עתיק, שכן מה שקורה לזרע, כפי שרואים בפשטות, הוא משהו שאין לו הסבר הגיוני. הזרע הקטן והבלתי מרשים לחלוטין, גרגר קטן של חומר עצי שנרקב לגמרי באדמה, מצמיח עץ שלם גדול ומפואר, עץ חי שאף הוא מצמיח פרי וזרע ועצים נוספים, לאין סוף. מה קורה כאן? כיצד הזרע הקטן והבלתי נחשב משפיע ומחיה עצים ופירות עוד ועוד? והנמשל הוא כמו הפלא של המצוות — כפי שהאתרוג או חתיכת הקלף ממשיכים, בלי שום ערך אל הווייתם הגשמית, אור אין סוף ממש לעולם האצילות.

שֶׁהַגַּרְעִין מְעוֹרֵר כֹּחַ הַצּוֹמֵחַ שֶׁבָּאָרֶץ, שֶׁהוּא דְּבַר ה': "תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ עֵץ פְּרִי " .

והסבר המשל הוא: ומסביר אדמו"ר הזקן, ש'כוח הצומח' שבארץ הוא דבר ה' מעשרה מאמרות שבהם נברא העולם — "תדשא הארץ... עץ פרי". האותיות והמילים הללו, שבהן נבראו כל הצמחים, ממשיכות להיאמר בארץ כל ימי העולם, והן הן כוח ההוויה והחיות שממשיך ומצמיח את כל הצומח לפרטיו בכל עת.שֶׁהַגַּרְעִין מְעוֹרֵר את כֹּחַ הַצּוֹמֵחַ שֶׁבָּאָרֶץ, שֶׁהוּא דְּבַר ה': "תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ עַל הָאָרֶץ " (בראשית א,יא) . הרעיון הוא שבאמת לא הגרעין בעצמו מצמיח. אין שום דבר גשמי שיכול להצמיח משהו גדול ומשוכלל ממנו עצמו. ואולם, נסתר בתוך הארץ, ישנו כוח עצום, כוח אין סופי של צמיחה, שכאשר הגרעין מתקשר ומתבטל בו — הוא זה שמצמיח, לבלי גבול, מאותו המין והאופן של הגרעין. אכן, כוח הצומח כשלעצמו, כמו הדיבור האלוקי של עשרת המאמרות, הוא כוח כללי, אין סופי, וכדי שהוא יתגלה בפרטים מסוימים, בזמן ובמקום מסוימים, צריך שמשהו יעורר ויגדיר אותו לכך דווקא, לצמח זה בזמן זה וכו' — ואת זה עושה הגרעין שנזרע בארץ.

עַל יְדֵי הַעֲלָאַת מַיִין נוּקְבִין לְשָׁרְשׁוֹ

עַל יְדֵי הַעֲלָאַת מַיִין נוּקְבִין (מים נקביים) לְשָׁרְשׁוֹ של הגרעין, שהוא בכוח הצומח שבארץ. כאן משתמש אדמו"ר הזקן במושגים מתחום אחר, השייכים יותר לנמשל מאשר למשל. הוא אומר שתהליך זה הוא כמו העלאת מים נוקבין אל השורש. השורש של הגרעין ושל כל הצומח הוא כוח הצומח, שהוא הכוח שבמאמר האלוקי "תדשא הארץ", והגרעין שנזרע נושא את הידע ואת הצורך הפרטי אל השורש, בבחינת העלאת מים נוקבין, לעורר מלמעלה המשכת מים דכורין, היא השפעת החיות להצמיח. ואם כן לא הגרעין הוא שמצמיח: הגרעין רק מעלה בקשה, רעיון ודרך, והצמיחה באה מהשורש, שכוחו בוודאי רב להשפיע ולהצמיח.

כָּכָה, מְעוֹרְרִים הַקְּלָף וְהָאֶתְרוֹג, עַד רוּם הַמַּעֲלוֹת.

כָּכָה, בנמשל, מְעוֹרְרִים הַקְּלָף של התפילין וְהָאֶתְרוֹג, כאשר מקיימים בהם את המצווה, עַד רוּם הַמַּעֲלוֹת. העלאת המים נוקבין שעל ידי מעשה המצווה עולה עד למעלה מכל העולמות. עניינה של העלאת המ"ן שהיא עולה אל הבורא שלמעלה מהבריאה. שכאמור, כדי לצאת מהחוקיות הטבעית של העולם, שבה כוח הבריאה הולך ונחלש, שבה קול הדיבור האלוקי הולך ונאלם (עד שבעולם הגשמי שלנו כבר כמעט אין שומעים אותו), צריך לעלות ולעורר מחדש את כוח הבורא, בִּבְרִיאה ובהארה חדשה שתפרוץ מהיכן שבאים בשורשם המים הנוקבין — כמו בצמיחת העשב מן האדמה, שלעיני בשר היא כבריאה חדשה וכהמשכת אור בכלים של האצילות, שאין רואים בעיני בשר אבל 'רואים' בעין הרוח.

שֶׁהוּא שֵׁם ס"ג שֶׁלִּפְנֵי הַשְּׁבִירָה.

ובלשון הקבלה: שֶׁהוּא שֵׁם ס"ג שֶׁלִּפְנֵי הַשְּׁבִירָה. ההתעוררות מלמטה על ידי המצוות המעשיות מגיעה למעלה, לדרגה ולמהות הנקראת שם ס"ג. על שם ס"ג, שם מ"ה וא"ק ('אדם קדמון') כבר דובר במאמר זה, ובהמשך לאותם דברים הוא מדבר כאן על העלאת המים נוקבין מהמצוות, שעולה לשם ס"ג שלפני השבירה. כל שם הוא פן וגילוי מסוים של נושא השם, ושם ס"ג מייצג את ההתגלות האלוקית של עולם התוהו שלפני השבירה. עולם התוהו הוא העולם שקדם, הן בסדר הזמנים והן במעלה, לעולם שלנו. אך מאחר שהיה האור שבו גדול מדי לפי ערך הכלים, לא יכול היה להתקיים כעולם, ונשבר. במובן זה כשהוא אומר "שם ס"ג שלפני השבירה" פירושו השם, האור והגילוי האלוקי העצמי, קודם שיצא מהמהות האלוקית להיות עולם וקודם שנשבר. האור העצום הזה אכן לא יכול היה להתקיים כעולם, כהוויה קיימת של אורות וכלים כמו עולם האצילות, אבל במהות האלוקית הפנימית הוא קיים גם עתה.

שֶׁהוּא מַהוּת וְעַצְמוּת אוֹרוֹת שֶׁבְּאָדָם קַדְמוֹן.

שֶׁהוּא מַהוּת וְעַצְמוּת אוֹרוֹת שֶׁבְּאָדָם קַדְמוֹן. 'אדם קדמון' הוא הקומה והציור ('אדם') הראשון ('קדמון') שאחר הצמצום, הכולל את כל מה שיש לאחר הצמצום. כפי שנזכר בכמה מקומות, א"ק נקרא "כתר כל הכתרים"; הכי גבוה, הכי מופשט, הכי אמיתי שאפשר להתייחס אל הקב"ה עצמו מתוך כלל המציאות שאחר הצמצום. ושם ס"ג מתייחס לעצמות האור שבא"ק. וכפי שמבואר, כל עניינו של עולם התוהו היה שהאורות שהתגלו בו היו בלי שום הגבלה, הם היו מהות ועצמות האורות שבא"ק, ולכן נשברו הכלים. אבל במצב שלפני הגילוי והכניסה לכלים, של שם ס"ג שלפני השבירה, הרי זה עדיין אור אלוקי עצום ואין סופי. יש מעלה לאורות הללו: הם עצמיים ובלתי מוגבלים; ויש להם חיסרון: הם אינם יכולים להאיר ולהתגלות בבחינת 'עולם', משום שאין כלים שיכולים להכיל אותם בלי להישבר.

וְלֹא הֶאָרָה בְּעָלְמָא כְּמוֹ שֵׁם מ"ה.

וְלֹא הֶאָרָה בְּעָלְמָא (בלבד) כְּמוֹ שֵׁם מ"ה. לעומת שם ס"ג, המייצג את האור של התוהו, שם מ"ה מייצג את הגילוי והאור של התיקון, השייך לעולם שלנו. שם מ"ה הוא הארה בלבד, לאמור הארה שאינה נושאת עימה את אין סופיותה של העצמות, אלא רק מגלה משהו ממנה. כהבדל בין גילוי עצם הדבר ובין גילוי מסוים שלו.

שֶׁמִּמִּצְחוֹ

שֶׁמִּמִּצְחוֹ של אדם קדמון. הביטוי בקבלה לכך הוא ששם מ"ה הוא הארה בלבד "ממצחא דא"ק" (מהמצח של אדם קדמון), לעומת שם ס"ג שהוא פנימיות א"ק היוצאת דרך העיניים. המצח איננו פתח, ולכן מה שמאיר דרכו איננו האור הפנימי עצמו אלא רק הארה ממנו, הארה של הארה. על דרך משל: יש חלון, שמשהו מהאור הפנימי עובר דרכו ויוצא החוצה; ויש מסך, וילון אטום, ששום דבר מהאור הפנימי אינו יוצא דרכו החוצה, אבל יש תוצאות ומסקנות של האור שעוברות גם אותו. ולמשל, כאשר אדם אומר לאדם אחר לעשות משהו, הדיבור אכן איננו מגיע מעבר לעולם הדיבור; אבל כאשר השומע עושה מה שאמרו לו — המעשה עובר הלאה, גם לעולם המעשה.

וְכֵן, בְּלִימּוּד וְעִיּוּן הִלְכוֹתֵיהֶן מְעוֹרֵר בְּחִינַת חב"ד שֶׁבְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת דְּכֵלִים דזו"ן

וְכֵן, לא רק במעשה המצווה, אלא גם בְּלִימּוּד וְעִיּוּן הִלְכוֹתֵיהֶן של המצוות המעשיות, מְעוֹרֵר בְּחִינַת חב"ד (חכמה בינה דעת) שֶׁבְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת דְּכֵלִים דזו"ן (זעיר אנפין ונוקבא) שבאצילות.

וְעַד רוּם הַמַּעֲלוֹת, גַּם כֵּן בְּחִינַת חב"ד שבס"ג דִּפְנִימִית א"ק .

וְעַד רוּם הַמַּעֲלוֹת, העלאת המים נוקבין גם בלימוד ההלכה עולה אף למעלה מהאצילות, גַּם כֵּן בְּחִינַת חב"ד שבס"ג דִּפְנִימִית א"ק (אדם קדמון) . לא רק המעשה בעולם החומר: גם הלימוד בעניינים אלה מעלה ניצוצות של תוהו לשורשם שהוא, כאמור, בשם ס"ג שבפנימיות פרצוף אדם קדמון, ואף שם — בבחינת השכל, "חב"ד שבס"ג", ששם שורשה של אותה הלכה.

הַיּוֹצֵא דֶּרֶךְ הָעֵינַיִם כו'.

הַיּוֹצֵא דֶּרֶךְ הָעֵינַיִם כו'. כפי שנזכר למעלה, שלא כשם מ"ה שהוא הארה מהמצח של אדם קדמון, יציאת הס"ג היא דרך בחינת עיני הא"ק. והעיניים, על דרך משל, הן בחינת נקבים ממש, והאור העובר דרכן החוצה הוא מהות האור הפנימי ממש, אפילו הוא בצמצום רב. וכמו האור שעובר דרך נקב קטן — מאחר שהוא מהות האור העצמי, כוחו רב יותר מאור המ"ה שהוא הארה חיצונית בלבד. במקומות אחרים מובא עוד משל לזה: האור הפנימי הוא מה שאדם מבין מדעתו ומעורר את נפשו בעצמו, לעומת הארה של הארה, שהיא כפי שאדם שומע מאדם אחר מה שהוא הבין, והוא מנסה לעורר גם אותו. ומובן שמה שמגיע לאדם מעצמו גם משפיע עליו ישירות בכוח רב יותר ומשמעותי יותר. אכן, כפי שאדם צריך בדרך כלל שמשהו יעורר אותו מבחוץ כדי שהוא יתעורר מבפנים, כך צריכה ההארה של שם מ"ה להעלות מ"ן מלמטה כדי לעורר את הס"ג מבפנים ומלמעלה.

וְכָל הַנִּזְכָּר לְעֵיל הוּא בְּמִצְוֹת עֲשֵׂה, אֲבָל לֹא בְּלִימּוּד פְּרָטֵי הִלְכוֹת אִיסּוּרֵי לֹא תַעֲשֶׂה, לִכְאוֹרָה.

וְכָל הַנִּזְכָּר לְעֵיל הוּא בְּמִצְוֹת עֲשֵׂה, אֲבָל לֹא בְּלִימּוּד פְּרָטֵי הִלְכוֹת אִיסּוּרֵי לֹא תַעֲשֶׂה, לִכְאוֹרָה. מה שנאמר על לימוד ההלכה שהוא כקיום המצווה ברמה אחרת של המציאות, אפשר להבינו בנוגע למצוות עשה — אך מה לגבי לימוד הלכות לא תעשה? אמת היא שהשאלה מתייחסת לא רק ללימוד אלא גם למעשה. ההבדל בין עשה ולא תעשה הוא שבמצוות עשה עושים משהו, משנים, מזיזים משהו בתוך המציאות, ובזה נעשה הבירור והעלאת מ"ן. מה שאין כן בלא תעשה, שאז אין עושים דבר, רק נמנעים מלעשות איסור. אמנם השאלה היא על הלימוד, כי עצם הלימוד הוא בכל זאת משהו שעושים, וכאן יש לשאול מה ערכו של לימוד כזה שתוכנו הוא מה לא לעשות, שלכאורה אינו עושה שום דבר של תיקון והעלאת מ"ן.

וּבִפְרָט בִּדְלָא שְׁכִיחֵי כְּלָל, כְּמוֹ פְּרָטֵי הִלְכוֹת פִּיגּוּל וּכְהַאי גַּוְונָא

וּבִפְרָט בִּדְלָא שְׁכִיחֵי (שאינם מצויים) כְּלָל, כְּמוֹ פְּרָטֵי הִלְכוֹת פִּיגּוּל וּכְהַאי גַּוְונָא (כגון זה). השאלה היא בפרט על הלכות שאינן מצויות. ואין מדובר על מצוות נדירות, אלא כאלה שאינן מצויות, שבמציאות שלנו אינן מתקיימות, ולא ייתכן שיקרה לאדם שיעמוד בפועל בפני איסור כזה. הדוגמה היא מהלכות פיגול. פיגול הוא קרבן שהכהן חשב בשעת אחת מהעבודות (שחיטה, קבלה, הולכה, זריקה) שיוקרב או ייאכל לאחר הזמן המותר. איסור כזה, שאפילו בזמן הבית לא היה מצוי, אדם אינו צריך לעשות שום דבר כדי שלא לעבור עליו. יש איסורים שעליהם אמרו רז"ל: "כל היושב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה"; הוא כעושה מצווה מפני שהוא צריך להתנגד ולפעול כדי לא לעבור, מפני שיש פיתויים ומפני שזה יכול לקרות. אבל בהלכות שאינן מצויות אפילו קשר כזה איננו קיים; ואם כן איזו מהות, אפילו רוחנית, יש בלימוד של דברים אלה?

כדי להבין זאת ייכנס אדמו"ר הזקן, מכאן ועד סוף המאמר, לעיין בצד ומעלה נוספים על מה שהסביר עד כאן שיש בלימוד ההלכות.

אַךְ עוֹד זֹאת, הַשָּׁוֶה בַּכֹּל,

אַךְ עוֹד זֹאת, משמעות עמוקה יותר יש בלימוד התורה, הַשָּׁוֶה בַּכֹּל, שמצד זה אין הבדל בין מצוות עשה ובין מצוות לא תעשה. שכן משמעות זו איננה מתייחסת ללימוד המצווה כאל דרגה של קיום המצווה, אלא כאל דבר בפני עצמו, כהמשכה וגילוי של החכמה העליונה עצמה מלמעלה, ומבחינה זו אין הבדל אם היא עוסקת במצוות עשה או לא תעשה.

כִּי כָּל דְּחִילוּ וּרְחִימוּ שִׂכְלִיִּים שֶׁל הַמַּלְאָכִים, הֵן בְּחִינַת נִבְרָאִים מֵאַיִן לְיֵשׁ.

כִּי כָּל דְּחִילוּ וּרְחִימוּ (יראה ואהבה) שִׂכְלִיִּים שֶׁל הַמַּלְאָכִים, ולא רק של המלאכים; אלא שהדרגה של אהבה ויראה שכליות, גם של בני אדם, היא כשל המלאכים, הֵן בְּחִינַת נִבְרָאִים מֵאַיִן לְיֵשׁ. אהבה ויראה שכליות שייכות לדרגת הנבראים — כך משיגים ומרגישים אלה שאינם בטלים באלוקות, שהם חלק מהעולמות וממציאות ה'יש' הנברא, ואלה הם המלאכים. אכן המלאכים הם היצורים המבטאים את מציאות העולמות הרוחניים העליונים, כפי שהאדם הגשמי מבטא בהרגשתו ובהבנתו את העולם הגשמי, כמו החוש שחש וממשש ורואה אותו. אנו יודעים אם העולם הוא מפחיד או יפה וכו' — בהרגשתו של האדם; אנחנו מבינים את העולם ויודעים שיש שכל בהנהגתו — בשכלו ובהבנתו של האדם. כך, דרך המלאכים לדרגותיהם ולסוגיהם, בהרגשתם ובהבנתם את העולמות הרוחניים — אף אנו מרגישים ומבינים אותם. ולכן הוא מדבר על דחילו ורחימו שכליים של המלאכים, כי זה מה שמשתקף בדחילו ורחימו השכליים של האדם.

וְהֵן בְּחִינַת נֶפֶשׁ רוּחַ דִּבְרִיאָה יְצִירָה עֲשִׂיָּה.

וְהֵן בְּחִינַת נֶפֶשׁ רוּחַ דִּבְרִיאָה יְצִירָה עֲשִׂיָּה. הדרגות נפש ורוח לעומת הנשמה, הדרגות בריאה יצירה ועשייה לעומת אצילות — באלה שייכת העבודה של אהבה ויראה שכליות. דרגות נפש האדם הידועות לנו מושלכות במחשבת הקבלה על כל עולם ונפש, ומכאן שאין שום דבר מת ודומם במציאות; בכל דבר ובכל מקום יש אופן מסוים של חיים, שהוא הארת האלוקי שבו. האלוקי איננו נמצא רק אי שם למעלה מכל העולמות והברואים, אלא משהו ממנו, שנושא אותו, שמאיר ומגלה אותו, נמצא בכל עולם ודרגה — וזוהי דרגת הנשמה שבאותו עולם. אבל דחילו ורחימו שכליים, שהם ההשגה וההרגשה של ה'יש' הנברא כלפי הבורא, הם השגת דרגות נפש ורוח בלבד של העולמות בריאה יצירה עשייה.

אֲבָל פְּרָטֵי הַהֲלָכוֹת הֵן הַמְשָׁכוֹת חָכְמָה עִילָּאָה דְּהַמַּאֲצִיל בָּרוּךְ הוּא,

אֲבָל פְּרָטֵי הַהֲלָכוֹת שבתורה, לעומת הדחילו ורחימו השכליים האמורים, הֵן הַמְשָׁכוֹת חָכְמָה עִילָּאָה דְּהַמַּאֲצִיל (חכמה עליונה של המאציל) בָּרוּךְ הוּא, שלמעלה מעלה מהדחילו ורחימו השכליים.

הַמְלוּבֶּשֶׁת בְּגַשְׁמִיּוּת.

הַמְלוּבֶּשֶׁת בְּגַשְׁמִיּוּת. החכמה העליונה נמשכת בתורה ישירות בפרטי ההלכות המעשיות, מה וכיצד לעשות. במהותה ובכללה היא אינה מתלבשת ואינה מתעכבת בדרכה בשום צורה ומשמעות רוחנית, אלא ישירות בגשמיות.

וְהַלְבָּשָׁה זוֹ אֵינָהּ כְּהַלְבָּשַׁת חָכְמָה עִילָּאָה בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ שִׂכְלִיִּים.

וְהַלְבָּשָׁה זוֹ אֵינָהּ כְּהַלְבָּשַׁת חָכְמָה עִילָּאָה בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ שִׂכְלִיִּים. גם באהבה ויראה השכליות מלובשת החכמה העליונה. שהרי החכמה העליונה שבאצילות היא ראשית כל מה שיש — נאצל ונברא, רוחניות וגשמיות — ובמובן זה היא מלובשת בכל דבר. ובוודאי באהבה וביראה שכליות, הן ההתייחסות של האדם אל האלוקי ואל אותה חכמה כפי שהיא מלובשת בתוך הבריאה וכו'; וביתר דיוק — באותו חלק בריאה שהוא משיג עתה. נמצא שגם באהבה ויראה שכליות, ולא רק בלימוד ההלכה, מלובשת החכמה העליונה. אלא שאין זו אותה 'הלבשה'.

דְּהָתָם , הַלְּבוּשׁ הוּא מַעֲלִים וּמַסְתִּיר לְגַמְרֵי כְּהֶסְתֵּר וְהֶעְלֵם הָאָרֶץ הַחוּמְרִיִּית לְגַבֵּי חָכְמָה עִילָּאָה הַמְלוּבֶּשֶׁת בָּהּ.

דְּהָתָם (ששם) , בדחילו ורחימו שכליים, הַלְּבוּשׁ הוּא מַעֲלִים וּמַסְתִּיר לְגַמְרֵי את האלוקי בעצמו, עד שאין רואים כלל. והוא כְּהֶסְתֵּר וְהֶעְלֵם שמסתירה ומעלימה הָאָרֶץ הַחוּמְרִיִּית לְגַבֵּי (את) חָכְמָה עִילָּאָה הַמְלוּבֶּשֶׁת בָּהּ. למרות שהאהבה והיראה השכליות הן רוחניות — שיכולה להיות גם רוחניות גבוהה מאוד — מכל מקום זוהי רוחניות של הנברא, ולבוש הנברא מסתיר את מהות הבורא ואת דרגת החכמה העליונה המגלה אותו. זו הבחנה דקה, שהרי מדובר על השגה אלוקית; רק מכיוון שהיא השגה בכלי השכל והמידות שבנו, היא בהכרח השגה של מציאות האלוקי בלבד ולא של מהותו. דווקא משום שיש השגת המציאות, היא איננה יכולה להשיג מעבר לגדרי המציאות, ולכן כך היא בעצמה מסתירה את נקודת המהות האלוקית. וכיוון שזה דק, הוא מוסיף הסבר: שזה "כהסתר והעלם הארץ החומריית לגבי חכמה עילאה המלובשת בה". כמו שבארץ החומרית רואים חומר בלבד, ואין רואים רוחניות ובוודאי לא אלוקות, כך באהבה ויראה השכליות הרוחניות רואים רק מציאות והארה חיצונית לא מהות ופנימיות.

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "כּוּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ" .

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "כּוּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ" (תהלים קד,כד) . הכול נברא, נוצר ונעשה בחכמה, היא חכמתו העליונה של הקב"ה, החכמה שבאצילות. ואם כן חכמתו מלובשת בכל דבר, גם אם אין רואים זאת.

וְהַיְינוּ חִיצוֹנִיּוֹת דְּחִיצוֹנִיּוּת דְּכֵלִים דְּמַלְכוּת דַּאֲצִילוּת שֶׁבַּעֲשִׂיָּה.

וכיצד יורדת ומלובשת החכמה של האצילות בברואים של עולם העשייה להחיותם? וְהַיְינוּ חִיצוֹנִיּוֹת דְּחִיצוֹנִיּוּת דְּכֵלִים דְּמַלְכוּת דַּאֲצִילוּת שֶׁבַּעֲשִׂיָּה. מה שיורד מהאצילות הוא החיצוניות של החיצוניות של הכלים של המלכות של אצילות כפי שהם בעשייה. על דרך משל, כאשר אדם מדבר אל אדם אחר, מה שעובר הן האותיות והמילים (הכלים) בלבד ולא ההבנה שהבין המדבר, שהיא כמו האור שהיה במילים שאמר. בבריאה מתלבשים אפוא הכלים (הדיבור) של האצילות, וביצירה — רק חיצוניות הכלים, כלומר מה שנברא מהכלים בעולם הבריאה; ובעשייה — רק חיצוניות חיצוניותם, כלומר מה שנוצר מהם בעולם היצירה מתלבש בעולם העשייה. הרי שההתלבשות בעשייה היא חיצוניות החיצוניות של הכלים של המלכות שבאצילות.

שֶׁהִיא, מְסוּתֶּרֶת לְגַמְרֵי בְּרוּחַ נֶפֶשׁ דַּעֲשִׂיָּה.

שֶׁהִיא, החכמה שמהאצילות בעשייה, באופן זה של ירידה היא מְסוּתֶּרֶת לְגַמְרֵי בְּרוּחַ נֶפֶשׁ דַּעֲשִׂיָּה. החכמה הזו, שהגיעה עד לעשייה, היא נסתרת לגמרי בתוך הווייתו וישותו של עולם העשייה, דהיינו בדרגות הרוח והנפש של עולם העשייה.

וְכֵן בִּבְרִיאָה, הִיא מְסוּתֶּרֶת לְגַמְרֵי בְּרוּחַ נֶפֶשׁ שֶׁהֵם, בְּחִינַת נִבְרָאִים, בְּהֶסְתֵּר וְהֶעְלֵם הַבּוֹרֵא מֵהַנִּבְרָא.

וְכֵן בִּבְרִיאָה, כפי שבעשייה נסתרת החכמה העליונה ברוח ובנפש של העשייה, כך בעולם ומציאות הבריאה הִיא מְסוּתֶּרֶת לְגַמְרֵי בְּרוּחַ נֶפֶשׁ של הבריאה. שֶׁהֵם, רוח ונפש שבבריאה, אף שהן נעלות ורוחניות הרבה מאלה שבעשייה, מכל מקום הן בְּחִינַת נִבְרָאִים, הנבדלים בְּהֶסְתֵּר וְהֶעְלֵם הַבּוֹרֵא מֵהַנִּבְרָא. בהבדל המהות המשמעותי ביותר שקיים בין הבורא והנברא.

מַה שֶּׁאֵין כֵּן הַהֲלָכוֹת, הֲרֵי הֶאָרַת הַחָכְמָה מְאִירָה בָּהֶן בְּגִילּוּי.

מַה שֶּׁאֵין כֵּן הַהֲלָכוֹת, הֲרֵי הֶאָרַת הַחָכְמָה מְאִירָה בָּהֶן בְּגִילּוּי. החכמה שבהלכה אינה מלובשת ונסתרת בלבושי העולמות שהיא עוברת דרכם כמו החכמה שבחיות העולמות כשלעצמם. החכמה שבעולמות מלובשת בכל דרגה ועולם בחכמה שלו; היא מקבלת את החכמה והשכל שהיא מלובשת בו, את ההיגיון והתחושות ואת כל מערכת היחסים והשיקולים הקיימים בו, ולכן היא מופיעה בעצם כחכמתו של אותו עולם ומקום. החכמה שבהלכות, לעומת זאת, אינה מקבלת את כל זה. היא מופיעה גם בעולם שלנו בעצם, בלי השכל של העולם שלנו, בלי קשר אל ההיגיון הפנימי הסיבתי שלו. למה נוטלים אתרוג בחג הסוכות? למה מניחים תפילין, למה על קלף של בהמה כשרה, למה מרובעות וכו'? — לכאורה אין לכל זה שום טעם וקשר למה שקורה בעולם הזה. הטעם, שבעצם אין אנו מבינים אותו, הוא החכמה העליונה בעצמה, ואין שום חכמה של עולם, שום חכמה נבראת שמסתירה את זה.

וּלְבוּשׁ הָעֲשִׂיָּה הוּא דֶּרֶךְ מַעֲבָר לְבָד.

וּלְבוּשׁ הָעֲשִׂיָּה של ההלכה הוּא דֶּרֶךְ מַעֲבָר לְבָד. שהאור רק עובר בו ולא מתלבש בו, שאינו מושפע ממנו להיות כמהו.

בדרך התלבשות הדברים השתנו, הם אינם מהות הדברים הראשונים, אבל עם זאת, מה שעובר עובר ממש, עובר כולו, בכל שלמות קומתו, שכלו הרגשתו ופועלו, ואף המקבל מבין ומרגיש אותו. לעומת זאת בדרך מעבר מה שעובר הוא בדיוק מה שהיה למעלה, אבל דווקא משום כך הוא לא עובר בכל קומתו: עוברות רק אותיות, עוברים רק מעשים שאי אפשר להבין ולהרגיש — ואלו הן ההלכות. ההלכות הן החכמה העליונה (שבאצילות) שאינה מתלבשת בלבושי העולמות כולם, ולכן אי אפשר להבין, אי אפשר להרגיש ואי אפשר לראות בהן משמעות; המשמעות רק עוברת בהן כמו דרך היד שכותבת עד שהיא מתלבשת כאותיות על הנייר, בהלכות המעשיות בעולם הזה.

להלן יביא דוגמה נוספת לדרך מעבר:

כְּמוֹ בְּיוֹם טוֹב, שֶׁחֶסֶד דַּאֲצִילוּת הַמְלוּבָּשׁ לְגַמְרֵי בְּחֶסֶד דִּבְרִיאָה מְחַיֶּה עוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי עַל יְדֵי מַעֲבָר חֶסֶד דִּיצִירָה וַעֲשִׂיָּה.

כְּמוֹ בְּיוֹם טוֹב, שֶׁחֶסֶד דַּאֲצִילוּת הַמְלוּבָּשׁ לְגַמְרֵי (בדרך התלבשות) בְּחֶסֶד דִּבְרִיאָה מְחַיֶּה את עוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי עַל יְדֵי מַעֲבָר (דרך מעבר) חֶסֶד דִּיצִירָה וַעֲשִׂיָּה. שלא כבימי החול, שהחיות המגיעה אליהם מתלבשת בכל שלבי סדר ההשתלשלות — חסד של אצילות בחסד של בריאה ויצירה ועשייה — ביום־טוב החיות אינה מתלבשת אלא בבריאה, ומשם בדרך מעבר בלבד היא עוברת דרך היצירה והעשייה.

הַנִּקְרָא גַּם כֵּן הִתְלַבְּשׁוּת, שֶׁאִם לֹא כֵּן לֹא הָיָה פּוֹעֵל בְּגַשְׁמִיּוּת עוֹלָם הַזֶּה,

הַנִּקְרָא גַּם כֵּן הִתְלַבְּשׁוּת, המעבר בחסד דיצירה ועשייה, הגם שהוא דרך מעבר בלבד, גם הוא נקרא התלבשות (וכפי שנאמר קודם לגבי המצוות, ש"לבוש העשייה הוא דרך מעבר לבד", שעם היותו "דרך מעבר" הוא נקרא גם "לבוש"). שֶׁאִם לֹא כֵּן לֹא הָיָה פּוֹעֵל בְּגַשְׁמִיּוּת עוֹלָם הַזֶּה, שאם לא היה לבוש כלל, לא היו הדברים נכנסים כלל אל עולם העשייה, לפעול ולהיות משמעותיים בו. וכמו במשל שהובא למעלה, היד שכותבת דברי חכמה היא אמנם מעבר בלבד, הדברים הכתובים נקראים על שם השכל ולא על שם היד; ועם זאת, בלי היד לא היו דברי החכמה מונחים בדיו על הנייר. כך החסד מהאצילות המלובש בחסד של הבריאה לא יכול היה להיכנס ולפעול בעולם הזה אם לא היה עובר ומתלבש דרך החסד של היצירה והעשייה. אכן, זו אינה התלבשות כמו ב'דרך התלבשות', שהאור העליון נעלם לגמרי, אבל זו התלבשות שמלבישה את החסד של הבריאה בלבוש של יצירה ואחר כך בלבוש של עשייה, באופן שהדבר יכול להיכנס אל עולם העשייה. כמו הכתב על הנייר, הוא עדיין נקרא ושייך לחסד של הבריאה, אבל הוא 'כתוב', נמצא בתוך צורה גשמית מסוימת גם בעולם העשייה.

וְאַף שֶׁגַּשְׁמִיּוּת עוֹלָם הַזֶּה וַדַּאי מַסְתִּיר לְגַמְרֵי אֲפִילּוּ הַחֶסֶד דַּעֲשִׂיָּה,

וְאַף שֶׁגַּשְׁמִיּוּת עוֹלָם הַזֶּה וַדַּאי מַסְתִּיר לְגַמְרֵי את האור האלוקי. ולא רק כפי שהוא בדרגות הגבוהות של אצילות ובריאה, אֲפִילּוּ את הַחֶסֶד הרוחני של עולם דַּעֲשִׂיָּה, גם כן מסתירה הגשמיות של העולם הזה.

מִכָּל מָקוֹם, הַהֲלָכָה עַצְמָהּ אֵינָהּ גַּשְׁמִיּוּת מַמָּשׁ.

מִכָּל מָקוֹם, הַהֲלָכָה עַצְמָהּ אֵינָהּ גַּשְׁמִיּוּת מַמָּשׁ. למרות שההלכה מלובשת ומתבטאת במציאות גשמית, היא בעצמה איננה רק גשמיות. גשמיות ממש, שהיא המציאות הגשמית שאיננה הלכה, היא המציאות שגם הרוחניות, השכל וההרגשה שבה, גם הם בעצם גשמיים; לא חומר שאפשר למשש, אבל טעמים ושיקולים שתכליתם היא גשמית בלבד: מה יצא לי מזה? אוכל או כסף וכו'. לעומת זאת ההלכה, כפי שהוסבר, היא חכמה עליונה, חכמה של אצילות, שרק מתגלה בהלכה גשמית זו אבל איננה גשמית ממש. רואים את הקצה הגשמי, את הפרה והחמור, אבל לא רואים את הקצה השני, את השכל והטעם שבזה, שאיננו גשמי ואיננו מובן בשכל גשמי.

שֶׁהִיא בְּחִינַת רָצוֹן הַנִּמְשָׁךְ מֵחָכְמָה עִילָּאָה.

שֶׁהִיא בְּחִינַת רָצוֹן הַנִּמְשָׁךְ מֵחָכְמָה עִילָּאָה. הגשמיות איננה כלי לגלות חכמה בכלל, אלא רק רצון הנמשך בחכמה, בבחינת המסקנה של החכמה המבטאת את הרצון — שיהיה כך או כך.

לְהָקֵל אוֹ לְהַחְמִיר.

לְהָקֵל אוֹ לְהַחְמִיר. מסקנת ההלכה היא תמיד אחת משתיים: להקל או להחמיר. אמנם ההלכה עוסקת גם בדברים אחרים, בתיאור של חפצים ומעשים וכו', אבל התכלית של כל התיאורים לפרטי הפרטים היא: הקב"ה רוצה או לא רוצה את זה ככה; להקל או להחמיר.

רַק שֶׁיּוֹרֵד וּמֵאִיר בִּבְחִינַת גִּילּוּי בַּגַּשְׁמִיּוּת כַּמַּיִם הַיּוֹרְדִים מִמָּקוֹם גָּבוֹהַּ כו'

רַק שֶׁיּוֹרֵד וּמֵאִיר בִּבְחִינַת גִּילּוּי בַּגַּשְׁמִיּוּת כַּמַּיִם הַיּוֹרְדִים מִמָּקוֹם גָּבוֹהַּ כו'. ביטוי אלוקי זה, להקל או להחמיר, יורד ומאיר בכל עולם בדרגתו, עד למציאות הגשמית. מה שגלוי ונראה בכל עולם הוא הלבוש של אותו עולם, מצב הרוח ומצב החומר, והנקודה האחת המגלה את החכמה האלוקית בעצמה בכל מקום היא נקודת ההלכה — "להקל או להחמיר".

למשל המים היורדים ממקום גבוה למקום נמוך יש כאן משמעות נוספת. במפל המים, המים למעלה והמים למטה הם אותם מים עצמם. כך בנמשל, החכמה האלוקית היורדת מהאצילות עד לעשייה הגשמית, בתוך כל הלבושים והדרגות שהיא עוברת בהם, היא אותה החכמה עצמה, בלי שינוי ובלי עיוות.

וְהַדָּבָר הַגַּשְׁמִי עַצְמוֹ שֶׁבּוֹ מְדַבֶּרֶת הַהֲלָכָה, בֶּאֱמֶת הוּא מַסְתִּיר לְגַמְרֵי. כְּמוֹ הַמַּחֲלִיף פָּרָה בַּחֲמוֹר, וְכֵן בְּשַׂר הַפִּיגּוּל אוֹ לֹא פִּיגּוּל וְכָשֵׁר.

וְהַדָּבָר הַגַּשְׁמִי עַצְמוֹ שֶׁבּוֹ מְדַבֶּרֶת הַהֲלָכָה, הוא הלבוש הגשמי שבו מתגלה ההלכה, בֶּאֱמֶת הוּא מַסְתִּיר לְגַמְרֵי. כשמסתכלים על הלבוש הגשמי, המצב והאובייקט הגשמי שבהם מדברת ההלכה, כְּמוֹ הַמַּחֲלִיף פָּרָה בַּחֲמוֹר, וְכֵן בְּשַׂר הַפִּיגּוּל האסור אוֹ לֹא פִּיגּוּל וְכָשֵׁר. הפרה והחמור עצמם שבמקרה שלהם עוסקת ההלכה, וכן הבשר עצמו שההלכה דנה אם הוא פיגול ואסור או שאינו פיגול וכשר — הם מסתירים לגמרי את החכמה העליונה.

רַק הַהֲלָכָה בְּעַצְמָהּ, עִם הַטַּעַם הַנִּגְלֶה,

רַק הַהֲלָכָה בְּעַצְמָהּ, להקל או להחמיר, אם הדבר פסול או כשר, עִם הַטַּעַם הַנִּגְלֶה, הוא הטעם וההבנה שעל פיהם נפסקה ההלכה.

הִיא מִבְּחִינַת מַלְכוּת דִּבְרִיאָה וִיצִירָה.

הִיא מִבְּחִינַת מַלְכוּת דִּבְרִיאָה וִיצִירָה. המקום של פסק ההלכה עם הטעם הנגלה בעולמות הוא במלכות של בריאה ויצירה. שזה עניינו של התלמוד, הדיון ובירור טעמי ההלכות). לאחר מכן יורדת המלכות מהבריאה ליצירה, הוא המקום של פסק ההלכה.

דִּבְחִינַת נְשָׁמָה שֶׁהוּא אֱלֹקוּת.

ומקור הגילויים הללו של ההלכה בבריאה וביצירה הוא דִּבְחִינַת נְשָׁמָה שֶׁהוּא אֱלֹקוּת. ההלכה הזו שיורדת מאצילות לבריאה ויצירה ועד לעשייה, מטעם ההלכה לפסק ההלכה וכו', היא החיות האלוקית שבדרגת 'נשמה', שהיא אלוקות.

הַמְחַיָּה וּמְהַוָּה נֶפֶשׁ רוּחַ דִּבְרִיאָה יְצִירָה עֲשִׂיָּה.

ודרגת הנשמה שבהלכות היא הַמְחַיָּה וּמְהַוָּה את מדרגות נֶפֶשׁ רוּחַ שבעולמות דִּבְרִיאָה יְצִירָה עֲשִׂיָּה. כפי שבהיקף הגדול האלוקי בורא ומחיה את העולם, כך בכל מקום בחינת האלוקי שבחיות הוא המחיה ומהווה את החיצוניות שבחיות. הטעם הפנימי מחיה, לא תמיד בגלוי, את הטעמים והמסקנות שרואים בגלוי גם למטה.

שֶׁהֵן, דְּחִילוּ וּרְחִימוּ שֶׁל הַמַּלְאָכִים וְהַנְּשָׁמוֹת וחב"ד שֶׁלָּהֶם, מֵאַיִן לְיֵשׁ.

שֶׁהֵן, הדרגות נפש ורוח של העולמות הנבראים, הן דְּחִילוּ וּרְחִימוּ (יראה ואהבה) שֶׁל הַמַּלְאָכִים וְהַנְּשָׁמוֹת וחב"ד (חכמה בינה דעת) שֶׁלָּהֶם, שדרגת הנשמה מהווה אותם מֵאַיִן לְיֵשׁ. חיות העולמות בדרגות נפש ורוח היא, כאמור, חיות של מידות, כמו הרגשות של האהבה והיראה וכו' שאדם מקבל חיות מהן. את החיות הזו מבטאים המלאכים, שכל הווייתם ועבודתם הם הדחילו ורחימו הזה. המלאך שאוהב את ה' הוא הביטוי לכוח האהבה האלוקי — לא כפי שהוא בעצם, כפי שהוא באצילות, אלא כפי שהוא מלובש ומוגדר בעולמות. כלומר, מהות המלאך זו האהבה שמתייחסת אל הכרה מסוימת באלוקי, הכרה שהיא גדרו ומידתו של המלאך; מלאך של יצירה או של בריאה, מלאך של אהבה או יראה או רחמים וכו'. וזה מה שאומר "וחב"ד שלהם", של המלאכים, כי הכרת המלאכים היא חלק מהווייתם ועבודתם, שהיא כאמור האהבה והיראה השכליות.

וְלָכֵן הִיא, מַרְוָה צִמְאוֹנָם

וְלָכֵן הִיא, ההלכה שיורדת מלמעלה, שנושאת את החכמה העליונה, מַרְוָה צִמְאוֹנָם של המלאכים והנשמות שעובדים את ה' בדחילו ורחימו השכליים.

קוֹדֶם שֶׁיָּרְדָה לָעוֹלָם הַזֶּה כַּמַּיִם הַיּוֹרְדִים כו'.

קוֹדֶם שֶׁיָּרְדָה ההלכה לָעוֹלָם הַזֶּה כַּמַּיִם הַיּוֹרְדִים כו'. קודם שירדה ההלכה להתלבש בעולם הזה היא מהות רוחנית — השכל של ההלכה כפי שהוא בבריאה, ההתייחסות כפי שהיא ביצירה. המלאכים לא יכולים לקיים את המצוות במעשה, וגם לא להתייחס ולקבל מעולם של מעשה (בדיוק כפי שבעולם המעשה אין יכולים בדרך כלל להתייחס אל המלאכים), אבל הם יכולים לקבל מההלכה, באופן חלקי השייך להם, כפי שהיא קודם ירידתה לעשייה.

וְגַם אַחַר שֶׁיָּרְדָה לַעֲשִׂיָּה, הִיא לְמַעְלָה מַעְלָה מִבְּחִינַת חב"ד דַּעֲשִׂיָּה, אֲפִילּוּ דִּבְחִינַת נְשָׁמָה שֶׁהִיא אֱלֹקוּת

וְגַם אַחַר שֶׁיָּרְדָה לַעֲשִׂיָּה, למרות שהיא מלובשת בחומר ובענייני החומר ואין רואים בפשטות את מהות האלוקות שבה, הִיא לְמַעְלָה מַעְלָה מִבְּחִינַת חב"ד דַּעֲשִׂיָּה, הן הדרגות הגבוהות שבעולם העשייה, השכל של העשייה. אֲפִילּוּ דִּבְחִינַת נְשָׁמָה שֶׁהִיא אֱלֹקוּת שבעשייה. היא הדרגה הפנימית שבעשייה המייצגת את האלוקי הבורא והמחיה את העשייה ובכלל זה גם חב"ד של עשייה. ואף על פי כן הגילוי שבהלכה המלובשת בעשייה הוא למעלה יותר, היות שהוא בעצמו בחינת אלוקות שבאצילות ממש — לא האלוקות שבעשייה אלא האלוקות שבאצילות — השוכן ומתגלה כאן למטה בענייני החומר שההלכה עוסקת בהם.

וְהַטַּעַם,

וְהַטַּעַם, מה טעם ההבדל בין האור האלוקי שיורד ומשתלשל בהתהוות וחיות העולמות, שהוא מלובש ונסתר בהם, ובין האור האלוקי שבהלכה, שגם הוא יורד למציאות הגשמית אבל אינו נסתר בה, ובכל הדרגות שעבר בהן נשאר אלוקות בעצם כפי שהוא למעלה מעלה.

מִשּׁוּם דחב"ד דַּעֲשִׂיָּה דִּבְחִינַת נְשָׁמָה, הוּא מְקוֹר הַחַיּוּת דחב"ד דְּנֶפֶשׁ רוּחַ, וְתוֹלְדוֹתֵיהֶן וְהִתְהַוּוּתָן מֵאַיִן לְיֵשׁ עִם תּוֹלְדוֹתֵיהֶן עַד סוֹף הָעֲשִׂיָּה הִיא הָאָרֶץ וְכָל צְבָאָהּ.

מִשּׁוּם דחב"ד (שחכמה בינה דעת) דַּעֲשִׂיָּה דִּבְחִינַת נְשָׁמָה, שהוא כאמור בחינת האלוקות שבעשייה, הוּא מְקוֹר הַחַיּוּת דחב"ד דְּנֶפֶשׁ רוּחַ, שהוא הראש והמוחין של החיות שבעשייה עצמה, וְתוֹלְדוֹתֵיהֶן הוא עולם העשייה עצמו, דרגות הנפש והרוח שבו וְהִתְהַוּוּתָן מֵאַיִן לְיֵשׁ עִם תּוֹלְדוֹתֵיהֶן עַד סוֹף הָעֲשִׂיָּה הגשמית הִיא הָאָרֶץ וְכָל צְבָאָהּ. כל המצויים שבה עד לפרטי הפרטים של כל הדומם צומח חי ומדבר שבה.

אֲבָל חב"ד דַּהֲלָכוֹת בְּטַעֲמֵיהֶן שֶׁבְּמַלְכוּת דִּבְרִיאָה וִיצִירָה, עִנְיַן הַחָכְמָה הִיא בְּתִיקּוּן פַּרְצוּפֵי הָאֲצִילוּת.

אֲבָל חב"ד דַּהֲלָכוֹת בְּטַעֲמֵיהֶן שֶׁבְּמַלְכוּת דִּבְרִיאָה וִיצִירָה, השכל של ההלכות שבו עוסקים בלימוד ההלכה היורד, כפי שהוסבר, במלכות של בריאה ויצירה עד לעשייה. עִנְיַן הַחָכְמָה שבו הִיא בְּתִיקּוּן פַּרְצוּפֵי הָאֲצִילוּת. החכמה שבהלכות, למרות שהיא לכאורה עוסקת בעשייה הגשמית, עוסקת בעצם בפרצופי האצילות למעלה. בעשייה אנחנו פועלים; אבל מה שנפעל, הנושא והתכלית, הוא למעלה באצילות. אם להשתמש במשל שכבר הובא כאן, כאשר אנחנו כותבים אנחנו כותבים אותיות ביד, אבל לצורות כתובות אלה אין כמעט כל משמעות גשמית. משמעותן ופעולתן הן בעולם הרוח — ברעיונות, ביופי, באהבה — שהמילים מביעות.

שֶׁבָּהֶן, תְּלוּיִן כָּל טַעֲמֵי הַמִּצְוֹת: מִצְוֹת עֲשֵׂה בה' חֲסָדִים, וּמִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה בה' גְּבוּרוֹת.

שֶׁבָּהֶן, בפרצופי האצילות, תְּלוּיִן כָּל טַעֲמֵי הַמִּצְוֹת: מִצְוֹת עֲשֵׂה בה' (בחמישה) חֲסָדִים, וּמִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה בה' (בחמש) גְּבוּרוֹת. חמשת החסדים וחמש הגבורות הם האורות הנמשכים (מלמעלה מעלה) במידות שבאצילות, והמשכתם באצילות ולמטה מהאצילות תלויה במצוות. ההארה של מצוות עשה נמשכת בחסדים, ושל מצוות לא תעשה בגבורות.

וּמִשּׁוּם הָכֵי נַמִי כְּשֶׁיָּרְדוּ לְהִתְלַבֵּשׁ בַּנִּבְרָאִים, הֵן בְּמַלְכוּת דִּבְרִיאָה וִיצִירָה דִּבְחִינַת נְשָׁמָה דַּוְקָא, שֶׁהוּא מִכֵּלִים דַּאֲצִילוּת , וְלֹא בִּבְחִינַת נֶפֶשׁ רוּחַ,

וּמִשּׁוּם הָכֵי נַמִי (ומשום כך גם) כְּשֶׁיָּרְדוּ ההלכות לְהִתְלַבֵּשׁ בַּנִּבְרָאִים, ללמוד אותן בשכל של נבראים ולקיים אותן בסופו של דבר במעשה, הֵן ירדו בְּמַלְכוּת דִּבְרִיאָה וִיצִירָה (שהירידה היא במלכות) דִּבְחִינַת נְשָׁמָה דַּוְקָא, שֶׁהוּא מִכֵּלִים דַּאֲצִילוּת ממש היורדים לעולמות , וְלֹא בִּבְחִינַת נֶפֶשׁ רוּחַ, שהן דרגות רוחניות העולמות ולא מבחינת נשמה שהיא אלוקות. ירידת ההלכות לעולמות מלובשת אפוא בכלים של אצילות בלבד — היכן שהיא יורדת היא בכלים של האצילות ולא בכלים של העולמות. ובהיות ההלכות מלובשות בכל עולם בכלים של אצילות בלבד, אין החכמה האלוקית שבהן מסתתרת, שהרי אין אצילות מסתירה על אצילות; יש צמצום בתוך פרטים, בחומרים ובמקומות מסוימים, אבל אין צמצום ואין הסתר של החכמה האלוקית שבאצילות, היורדת כפי שהיא עד לקיום ההלכה בחומר הגשמי.

וְאַף דחב"ד דִּבְרִיאָה יְצִירָה דִּבְחִינַת נְשָׁמָה, שֶׁגָּבְהָהּ מְאֹד מַעֲלָתָן עַל בְּחִינַת מַלְכוּת דִּבְרִיאָה יְצִירָה דִּנְשָׁמָה, וְאַף עַל פִּי כֵן הֵן מָקוֹר לחב"ד דִּבְרִיאָה יְצִירָה שֶׁל בְּחִינַת נֶפֶשׁ רוּחַ שֶׁהֵן הַמַּלְאָכִים.

וְאַף דחב"ד דִּבְרִיאָה יְצִירָה דִּבְחִינַת נְשָׁמָה, שהן, כאמור, המקור לעולמות ולאהבה ויראה שכליות כפי שהם שבאלוקות, שֶׁגָּבְהָהּ מְאֹד מַעֲלָתָן עַל בְּחִינַת מַלְכוּת דִּבְרִיאָה יְצִירָה דִּנְשָׁמָה, שבהן כאמור עוברות ההלכות. והיינו שעם היות אלה ואלה בחינת נשמה (ואלוקות), הרי אלה חב"ד ואלה מלכות, והגילוי בחב"ד הוא למעלה מהגילוי במלכות, כמו השכל שלמעלה מהמעשה. וְאַף עַל פִּי כֵן הֵן מָקוֹר לחב"ד דִּבְרִיאָה יְצִירָה שֶׁל בְּחִינַת נֶפֶשׁ רוּחַ שֶׁהֵן הַמַּלְאָכִים. אף על פי כן, הגילוי הגבוה הזה של חב"ד של בחינת הנשמה הוא מקור לחב"ד של דרגות נפש ורוח, שהן חיות העולמות ועבודת המלאכים בלבד. כלומר אין הוא מתגלה למטה כאלוקות, אלא כחב"ד ושכל של עולמות (שהן המלאכים, כפי שהוסבר), בעוד הגילוי הנמוך יותר לכאורה, שבמלכות שבאלוקות, המופיע בעולמות בצורות הגשמיות של ההלכות, הריהו בעצם גילוי של החכמה האלוקית בעצמה שבעולם האצילות!

לָא קָשְׁיָא מִידֵי , דְּבֶאֱמֶת הַמַּלְאָכִים וְהַנְּשָׁמוֹת אֵינָן אֶלָּא מִטִּפָּה הַנִּמְשֶׁכֶת מחב"ד דִּנְשָׁמָה לִיסוֹד ז"א וְנִיתַּן לַנּוּקְבָא , וּמִשָּׁם יָצְאוּ, בִּבְחִינַת לֵידָה,

לָא קָשְׁיָא מִידֵי (אין זה קשה כלל) , החילוף לכאורה, שהגבוה מגלה נמוך (עולמות) והנמוך מגלה גבוה (אצילות). דְּבֶאֱמֶת הַמַּלְאָכִים וְהַנְּשָׁמוֹת שמחב"ד בריאה יצירה דבחינת נשמה אֵינָן אֶלָּא מִטִּפָּה הַנִּמְשֶׁכֶת מחב"ד דִּנְשָׁמָה לִיסוֹד ז"א (זעיר אנפין) וְנִיתַּן לַנּוּקְבָא (לנקבה, למלכות) , וּמִשָּׁם יָצְאוּ, הנשמות והמלאכים, בִּבְחִינַת לֵידָה, לא כהמשכה ישירה אלא כלידה של הוויה חדשה, אחרת. על דרך משל, הרי זה כהבדל בין הוויית האדם עצמו, הנמשכת משכלו לכוחות ואיברי נפשו, ובין ילד שנולד לו, שעם כל הקרבה והיחס זהו אדם אחר. וכך למעלה, באלוקות, ההבדל בין הוויית עולם האצילות (ז"א דאצילות) שהוא "אברי דמלכא", ובין העולמות הנבראים והנשמות והמלאכים, שהם כביכול נפרדים ואחרים לגבי עצמות אלוקות ועולם האצילות.

כִּי אַף אִם תִּמְצָא לוֹמַר שֶׁנִּבְרְאוּ, מֵהֶאָרַת הַכֵּלִים דְּנוּקְבָא דַּאֲצִילוּת, הֲרֵי הֵם הַיּוֹרְדִים וְנַעֲשִׂים נְשָׁמָה

כִּי אַף אִם תִּמְצָא לוֹמַר שֶׁנִּבְרְאוּ, הנשמות והמלאכים הנבראים, מֵהֶאָרַת הַכֵּלִים דְּנוּקְבָא דַּאֲצִילוּת, הֲרֵי הֵם הכלים הַיּוֹרְדִים וְנַעֲשִׂים נְשָׁמָה לעולמות, בבחינת האלוקות היורדת ונמצאת עם הנבראים בכל מקום. והרי ירידה והתלבשות זו בעולמות היא כאור של תולדה ולא כהארת האצילות ממש.

אֲבָל עַצְמוּת חב"ד דִּנְשָׁמָה, מִתְפַּשֵּׁט בו' קְצָווֹת דִּזְעֵיר אַנְפִּין וְנוּקְבָא,

אֲבָל עַצְמוּת חב"ד דִּנְשָׁמָה, שבהלכות, מִתְפַּשֵּׁט בו' (בשישה) קְצָווֹת דִּזְעֵיר אַנְפִּין וְנוּקְבָא, הן שש הספירות של זעיר אנפין הניתנים במלכות. ונקראים שישה קצוות, כמו שש הפאות, ששת כיווני המרחב (ארבע רוחות — מזרח מערב צפון דרום — ומעלה ומטה). והתפשטות זו אינה תולדה של חב"ד, אלא הארתו והתפשטותו שלו ממש בזעיר אנפין.

וְשָׁם הֵם שִׁיתָא סִדְרֵי מִשְׁנָה וּגְמָרָא.

וְשָׁם, הֵם שִׁיתָא (שישה) סִדְרֵי מִשְׁנָה וּגְמָרָא. מקום התפצלות התורה לשישה סדרים הוא בזעיר אנפין. המעבר מן ההכרה המופשטת להתייחסות אל המציאות הוא בזעיר אנפין, היכן שההתייחסות האלוקית אל העולם מקבלת את צורת העולם וממדיו. ובירידה אל העולמות הדברים מתפרטים עוד יותר: תלמוד בבריאה ומשנה ביצירה, ועד למשנה ולגמרא שאנו עוסקים בהן בעולם הזה. הנקודה שהוא עומד עליה היא שעצמות החכמה העליונה היא עצמה מתפשטת; מעצמות חב"ד שבאצילות ועד ללימוד ההלכות בעולם הזה, הכול הוא חכמה אחת שעוסקים בה עצמה בכל מקום שהיא עוברת בו.

ביחס לדברים אלה הוא מביא דברים אחרים, לכאורה, מספר עץ חיים:

וּמַה שֶּׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים (וְשַׁעַר הַיִחוּדִים).

וּמַה שֶּׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים (וְשַׁעַר הַיִחוּדִים). נאמר שם שלאחר חטא אדם הראשון נעשו לבושי נפשו הקדושה של האדם — כמו גופו ונפשו הבהמית, כמו חושיו, מושגיו והאופן שבו הוא חי וחווה את המציאות — ללבושים של קליפת נוגה, מעורבים מטוב ומרע. ועל ידי התורה והמצוות האדם מברר את הלבושים ומתקן לנפשו לבושים קדושים. ובפרט מבואר שם שיש סדר בהכנת לבושים אלה, יש אופן ודרגה מיוחדים של עיסוק בתורה ובמצוות שמהן נעשים לבושים לכל אחת מדרגות הנפש: נפש, רוח, נשמה.

שֶׁעַל יְדֵי הַכַּוָּונָה נַעֲשֶׂה לְבוּשׁ נְשָׁמָה.

שֶׁעַל יְדֵי הַכַּוָּונָה בתורה ומצוות נַעֲשֶׂה לְבוּשׁ נְשָׁמָה. כי הכוונה היא פנימית וגבוהה מהמעשה ולימוד התורה עצמם, ולכן ממנה נעשו הלבושים לדרגת הנשמה הפנימית יותר.

וְעַל יְדֵי הַתֹּורָה לְבוּשׁ

וְעַל יְדֵי לימוד הַתֹּורָה נעשה לְבוּשׁ לדרגת הרוח, כי לימוד התורה בכלל הוא בעולם הדיבור, והדיבור הוא, כאמור, בעולם היצירה ובדרגת הרוח.

רוּחַ דְּרוּחַ עַל יְדֵי מִשְׁנָה דִּיצִירָה,

וביתר פירוט: לבוש לדרגת רוּחַ דְּרוּחַ, הרוח שברוח, עַל יְדֵי לימוד מִשְׁנָה דִּיצִירָה, כי "משנה ביצירה". המשנה, ובכלל לימוד ההלכה הפסוקה, שייכים לעולם היצירה, עולם המידות שבו נקבע היחס לכל דבר — להקל או להחמיר.

וְרוּחַ דִּנְשָׁמָה דִּבְרִיאָה עַל יְדֵי הַגְּמָרָא.

וְרוּחַ דִּנְשָׁמָה דִּבְרִיאָה עַל יְדֵי הַגְּמָרָא. הלבוש לדרגת הרוח שבנשמה הוא על ידי לימוד הגמרא. לימוד התלמוד הוא בעולם השכל שהוא עולם הבריאה, ולכן על ידי לימוד זה נעשים לנפש לבושי הרוח של דרגת הנשמה. בעץ חיים נוסף גם שהלבוש לדרגת הנפש נעשה ממעשה המצוות בפועל, אלא שכאן הוא עוסק בלימוד התורה ולכן אינו מזכיר זאת.

יֵשׁ לוֹמַר, דְּהַיְינוּ דַּוְקָא עַל יְדֵי תּוֹרַת הָאָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה הָעוֹלָה לְמַעְלָה.

יֵשׁ לוֹמַר, שהאמור בעץ חיים, דְּהַיְינוּ דַּוְקָא עַל יְדֵי תּוֹרַת הָאָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה הָעוֹלָה לְמַעְלָה. מה שדובר בעץ חיים, ובמקומות רבים בחסידות, על התורה שנעשית לבוש לנבראים, המדובר הוא בלימוד התורה שהאדם לומד בעולם הזה ולא בתורה עצמה. כשאדם לומד תורה הוא לומד מה שהוא מבין, הוא לומד בשכל שלו, בהרגשה שלו ובהיכרות שלו עם העולם הזה. כפי שמתואר בליקוטי אמרים (פרק ה), התורה לא רק מלבישה את האדם שלומד: גם האדם מלביש אותה בשכל ובהבנה שלו. התורה הזו, שלא כתורה עצמה שיורדת כמים, עולה למעלה; מאותיות ומילים הנאמרות או כתובות בחומר, מהבנה בשכל אנושי ובחוויה אנושית גשמית, היא עולה להשגה פנימית יותר ויותר. בעלייה זו מלבישה התורה את נפש ורוח האדם הנברא לקבל אור אלוקי.

אֲבָל הַתַּלְמוּד עַצְמוֹ שֶׁנִּיתַּן בְּסִינַי הוּא בִּנְשָׁמָה.

אֲבָל הַתַּלְמוּד עַצְמוֹ שֶׁנִּיתַּן בְּסִינַי הוּא בִּנְשָׁמָה. כפי תפיסתנו, התורה ניתנה כולה בסיני, לא רק עשרת הדיברות ולא רק תורה שבכתב אלא גם התורה שבעל פה, המשנה והתלמוד ואף כל מה שעתידים חכמי ישראל לחדש בכל הדורות. כמובן, מה שניתן בסיני לא ניתן במילים הללו של אביי ורבא וכו', אבל האור והחכמה שמבטאים אביי ורבא בלשונם ובאישיותם היא החכמה העליונה בעצמה שניתנה בסיני.

וְלָכֵן הוּא מְבָרֵר הָרוּחַ.

וְלָכֵן הוּא מְבָרֵר הָרוּחַ. התלמוד עצמו שניתן בסיני הוא לעולם בנשמה והוא לעולם אלוקות, לא משנה באיזו דרגה הוא מלובש, באילו מילים ובאיזו השכלה: התוכן הוא לעולם תוכן אלוקי שרק עובר במילים הללו. ולכן, כיוון שהוא מבנה אלוקי, לא מקולקל ולא מוסתר, הוא מברר ומתקן ומסדר כל מציאות נבראת שהוא עובר בה. לגבי הנברא — האלוקי הוא האמת, כפי שנכון וצריך להיות, אלא שאין הוא משיג אלוקות אלא על ידי התורה. ולכן התורה שהאדם תופס, בכל דרגה, מבררת ומסדרת את מדרגת הרוח, שהיא החיות של האדם והמציאות הנבראת.

וְכֵן בְּמִשְׁנָה דִּיצִירָה.

וְכֵן בְּמִשְׁנָה דִּיצִירָה. וכמו בתלמוד שבבריאה כך במשנה שביצירה. כמו שבהשכלת טעמי התורה שבתלמוד נעשה בירור בעולם השכל בכלל, ובשכלו של אותו אדם בפרט, כך בלימוד המשנה נעשה הבירור בעולם המידות, עולם היצירה — במה להקל ובמה להחמיר, מה לרחק ומה לקרב, בעולם ובנפש.

וְאַף אִם תִּמְצָא לוֹמַר שֶׁגַּם הַנִּיתָּן מִסִּינַי, הוּא בְּרוּחַ דִּבְרִיאָה יְצִירָה.

וְאַף אִם תִּמְצָא לוֹמַר שֶׁגַּם הַנִּיתָּן מִסִּינַי, מלמעלה למטה, הרי הוּא מלובש ברדתו לעולמות בְּרוּחַ דִּבְרִיאָה יְצִירָה. כלומר בעולמות עצמם שהוא מברר אותם. שאין מדובר על התורה שאדם לומד, כדלעיל, אלא על עצם העניין: התורה המלובשת באותיות ובעניינים של העולם למטה. וחוזרת אפוא השאלה: כיצד נאמר שהתורה היא בנשמה בלבד, שאינה מתלבשת וכו'?

הֲרֵי נוֹדַע שֶׁכָּל מַלְאָךְ שֶׁהוּא שָׁלִיחַ מִלְמַעְלָה אֲזַי נִקְרָא בְּשֵׁם ה' מַמָּשׁ הַשּׁוֹכֵן בְּקִרְבּוֹ.

הֲרֵי נוֹדַע שֶׁכָּל מַלְאָךְ שֶׁהוּא שָׁלִיחַ מִלְמַעְלָה אֲזַי נִקְרָא בְּשֵׁם ה' מַמָּשׁ הַשּׁוֹכֵן בְּקִרְבּוֹ. המלאך, כשמו, הוא שליח מאת ה'. וכפי ש"שלוחו של אדם כמותו" (קידושין מא,ב ועוד) כך המלאך בעת שליחותו הוא במובן מסוים כמו הקב"ה — ואף יותר משליחות באדם, שכן המלאך הוא יצור קדוש, בלי גוף ונפש בהמית ובלי קליפות שמסתירות ומבלבלות אותו, והרי הוא עושה את שליחותו בשלמות, בשקיפות גמורה אל המשלח. כלומר, אין הוא עושה שום דבר אחר, אין הוא חושב ואין הוא מתכוון ואין הוא קיים כלל חוץ מהשליחות. ולכן באותה שעה שהוא עושה את השליחות אין לו שם בפני עצמו, והוא נקרא בשמו של הקב"ה ממש.

מַה שֶּׁאֵין כֵּן כְּשֶׁאֵינוֹ שָׁלִיחַ, יֵשׁ לוֹ שֵׁם אַחֵר כְּפִי עֲבוֹדָתוֹ.

מַה שֶּׁאֵין כֵּן כְּשֶׁאֵינוֹ שָׁלִיחַ, יֵשׁ לוֹ שֵׁם אַחֵר כְּפִי עֲבוֹדָתוֹ. המלאך הוא נברא, הוא יצור שקיים בעולם רוחני נברא כחלק מאותו עולם, כמו אהבה או יראה מסוימת המופיעה בעולמות. למלאך יש אפוא מציאות מוגדרת בעולמות, שקיימת גם כאשר אין הוא עושה את שליחותו של הקב"ה. נביא לזה כמשל יד של אדם: כאשר האדם עושה בה מלאכה, מבשל או כותב, אין אנו אומרים שהיד כותבת אלא שהאדם כותב; הכתיבה אינה נקראת על שמה של היד אלא על שם האדם עצמו הכותב. מה שאין כן כאשר אין עושים בה מלאכה מסוימת, וכאשר היא כואבת, או יפה, או מלוכלכת, אנחנו מדברים עליה כמציאות לעצמה — היד כואבת, היד מפריעה או עוזרת, וכיוצא בזה.

וַאֲזַי קוֹרֵא "קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' כו' " , כְּלוֹמַר שֶׁשֵׁם ה' מוּבְדָּל מִמֶּנּוּ.

וַאֲזַי קוֹרֵא המלאך: "קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' כו' " (ישעיה ו,ג) , כְּלוֹמַר הוא קורא, מבטא, עניין זה שֶׁשֵׁם ה' מוּבְדָּל מִמֶּנּוּ. 'קדוש' הוא נבדל, וכשהמלאך אומר "קדוש ה' " הוא אומר שה' נבדל ממנו. ההשגה והקריאה "קדוש" היא מיצוי ההשגה של אותו מלאך; ומי שגדול יותר, שיכול לעבור מעבר למציאות והשגה זו, יגיד עוד פעם "קדוש", ויש מי שיגיד שלוש פעמים "קדוש". וכך מבואר בספרים, שיש מלאכים שאומרים פעם אחת "קדוש", יש שאומרים פעמיים ויש שאומרים שלוש. וכפי שמבואר באותם מקומות, הם כנגד שלוש הדרגות הכוללות של צמצום והגדרת האור הפנימי המושג: ראש תוך סוף, חב"ד חג"ת נה"י, בריאה יצירה עשייה.

וְכֵן הוּא מַמָּשׁ, בִּבְחִינַת הִתְלַבְּשׁוּת הַתַּלְמוּד בִּבְחִינַת רוּחַ דִּבְרִיאָה, וְהַמִּשְׁנָה בְּרוּחַ דִּיצִירָה.

וְכֵן הוּא מַמָּשׁ, כמו המלאך כשהוא שליח המוריד את אור ה' כך היא התורה בִּבְחִינַת הִתְלַבְּשׁוּת הַתַּלְמוּד בִּבְחִינַת רוּחַ דִּבְרִיאָה, וְהַמִּשְׁנָה בְּרוּחַ דִּיצִירָה. התלבשות החכמה העליונה בתבנית ובדרך המחשבה של התלמוד היא בעולם הבריאה, ובתבנית המשנה היא בעולם היצירה (כאן אין הוא מדבר על עולם העשייה ומעשה המצוות בפועל). התלבשות זו היא כמו במלאך כשהוא שליח, שאין הוא נקרא בשם עצמו אלא בשם ה'. כך התורה בתלמוד בעולם הבריאה — למרות שזה עולם הבריאה, התורה אינה מיוחסת לעולם זה אלא לקב"ה בעצמו, לרצונו ולחכמתו; וכך במשנה בעולם היצירה, וכך בעולם שלנו כשאנו עוסקים בלימוד התלמוד והמשנה.

הֵם, שְׁלוּחֵי ה'.

הֵם, ההלכות, הן שְׁלוּחֵי ה'. כשם שהשליח נקרא בשם משלחו, וכל מה שהוא אומר ועושה הרי זה כאילו משלחו עצמו אומר ועושה, כך ההלכות הן שלוחי ה', ובכל לבוש ודרגה שהן עוברות בם הן נקראות על שם ה'; הן רצונו והן חכמתו שלו, ולא של שום דבר אחר בדרך.

דְּהַיְינוּ, כֵּלִים דְּנוּקְבָא דַּאֲצִילוּת.

דְּהַיְינוּ, כֵּלִים דְּנוּקְבָא דַּאֲצִילוּת. נוקבא דאצילות היא המלכות של אצילות, הדיבור האלוקי. הכלים של הדיבור הם האותיות והמילים שהן, על דרך משל, כמו שליחיו של האדם המדבר אל אנשים אחרים. המילים לא אומרות את התוכן שלהן, אין להן דעת ורצון משל עצמן; הן רק מעבירות את התוכן שאומר האדם. כך דברי התורה — במילים ובמושגים של התלמוד והמשנה וכו' — הם שליחיו של הקב"ה וחכמתו העליונה, והעולמות אינם אלא מעבירים בלבד של החכמה העליונה שבתורה.

הַחִיצוֹנִים בַּתַּלְמוּד וְהָאֶמְצָעִים בַּמִּשְׁנָה, אֲשֶׁר הַמִּשְׁנָה וְהַתַּלְמוּד שֶׁבָּהֶם, נִמְשָׁכִים מִיְּסוֹד אַבָּא.

הַחִיצוֹנִים בַּתַּלְמוּד וְהָאֶמְצָעִים בַּמִּשְׁנָה, אֲשֶׁר הַמִּשְׁנָה וְהַתַּלְמוּד שֶׁבָּהֶם, כלומר, התורה המלובשת בעולמות בריאה ויצירה, המשנה והתלמוד שאנו לומדים, נִמְשָׁכִים מִיְּסוֹד אַבָּא. 'אבא' הוא החכמה שבאצילות, ו'יסוד אבא' הוא ההמשכה של החכמה (והאצילות עצמה) העוברת בתוך העולמות הנבראים, ומקבלת בתוך כל עולם את הלבוש שלה; בבריאה לבוש התלמוד וביצירה לבוש המשנה.

הַמְקַבֵּל מֵחָכְמָה סְתִימָאָה דַּאֲרִיךְ אַנְפִּין שֶׁבּוֹ מְלוּבָּשׁ אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא

ויסוד אבא הוא החכמה בכלל היא הלבוש והכלי לאור אין סוף. כפי שהוסבר בתניא,הַמְקַבֵּל מֵחָכְמָה סְתִימָאָה (סתומה) דַּאֲרִיךְ אַנְפִּין, שֶׁבּוֹ, מְלוּבָּשׁ אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא בעצמו. אור אין סוף מתלבש בחכמה. משום היותה כוח של ביטול, כוח שאין בו כשלעצמו שום ישות והגדרה, היא הספירה היחידה שיכולה להיות 'כלי' להלביש אור אין סוף. ולכן החכמה דווקא היא כמו הצינור שממשיך את אור האין סוף: אל החכמה הנעלמה שבכתר, ומשם לחכמה שבאצילות, ומשם בתורה היורדת כמים אל העולמות הנבראים, מעולם לעולם.

וְנִמְצָא שֶׁאוֹר אֵין סוֹף, הוּא שֵׁם ה'.

וְנִמְצָא שֶׁאוֹר אֵין סוֹף, הוּא שֵׁם ה'. האור של אין סוף, אף שגם הוא אין סוף, הוא רק ביטוי וגילוי, עד כמה שאפשר, של האין סוף עצמו. והרי זה, במילים אחרות, השם המגלה ומציין כלפי אחרים את המהות הנקראת בשם. שם ה' הוא במובן זה האור והגילוי של אין סוף כלפי העולמות.

שֹׁוכֵן בָּרוּחַ דִּבְרִיאָה יְצִירָה עֲשִׂיָּה.

שֹׁוכֵן בָּרוּחַ שבעולמות, שהיא כאמור החיות המחיה את העולמות כשלעצמם (לעומת הנשמה שהיא האלוקות שבעולמות) דִּבְרִיאָה יְצִירָה עֲשִׂיָּה. שם ה' הוא התורה, החכמה העליונה היורדת למטה, השוכנת ומחיה את חיות כל העולמות.

בְּמִקְרָא וּמִשְׁנָה וְתַלְמוּד.

בְּמִקְרָא וּמִשְׁנָה וְתַלְמוּד. אור ה', שם ה', שוכן ונכנס לעולמות בתורה, בכל עולם בחלק התורה השייך לו בייחוד:

וּכְשֶׁהָאָדָם לוֹמֵד, מַמְשִׁיךְ אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא בָּעוֹלָם הַזֶּה.

וּכְשֶׁהָאָדָם לוֹמֵד, מַמְשִׁיךְ אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא בָּעוֹלָם הַזֶּה. כשהאדם שחי בעולם הזה לומד — בשכל ובחוויה של עולם הזה — הוא ממשיך את אור אין סוף שבתורה אל העולם הזה שהוא מצוי בו. במובן זה שאת מה שנאמר בתורה — הקב"ה אומר, את מה שנחשב בתורה — הקב"ה חושב. וכשהאדם לומד את התורה, אזי הוא בחינת שליח באופן הפנימי ביותר; הקב"ה בעצמו מדבר בו וחושב בו, ונמשך בו אל תוך העולם.

לִהְיוֹת נִכְלָל וּבָטֵל בְּאוֹרוֹ יִתְבָּרַךְ.

לִהְיוֹת נִכְלָל וּבָטֵל בְּאוֹרוֹ יִתְבָּרַךְ. כשאור אין סוף נמשך בעולם, העולם עצמו מתבטל אליו. הוא איננו עוד דבר נפרד מהאלוקי אלא כלול בו.

"כִּי זֶה כָּל הָאָדָם" .

"כִּי זֶה כָּל הָאָדָם" (קהלת יב,יג) . זה תפקידו ושליחותו של האדם בעולם הזה: להמשיך בו את האור האלוקי, ובכך לחבר ולאחד אותו עם האלוקי.

וְזֹאת הָיְתָה עֲבוֹדַת רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי, וְכָל הַתַּנָּאִים וְאָמוֹרָאִים בַּנִּגְלֶה,

וְזֹאת הָיְתָה עֲבוֹדַת רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי, וְכָל הַתַּנָּאִים וְאָמוֹרָאִים בַּנִּגְלֶה, במשנה ובתלמוד וכו'. המשנה והתלמוד הם עבורנו המקום שבו נושקת התורה שבעל פה לתורה שבכתב, משם יוצאת ומתחילה כל התורה שבעל פה הידועה לנו. התורה שבכתב היא, במובן מסוים, התורה כפי שהיא למעלה, שאין לנו השגה ממשית בה, והתורה שבעל פה היא התורה שחודרת אל העולם שלנו: כיצד להבין את הדברים בשכל ובמושגים שלנו? כיצד הן בעולמנו המצוות הכתובות בתורה? כיצד עלינו להתייחס אליהן? ניסוח המעבר מלמעלה למטה, קביעת הנחות היסוד של פירוש הדברים ודרכי המחשבה בהם, היא העבודה הגדולה של התנאים והאמוראים. כל מה שיש מעבר לזה אינו אלא המשך של אותה עבודה.

"בנגלה" דווקא, כי בלימוד הנגלה ההמשכה היא אל תוך העולם הזה הגשמי. לימוד הנסתר נשאר למעלה ובנפש, ולימוד הנגלה הוא שעוסק בעולם הזה, בכל סדקיו ופינותיו, במושגיו ואמונותיו וגם בשקריו.

לְהַמְשִׁיךְ אוֹרוֹ יִתְבָּרַךְ וּלְבָרֵר בֵּירוּרֵי נוֹגַהּ.

לְהַמְשִׁיךְ אוֹרוֹ יִתְבָּרַךְ וּלְבָרֵר בֵּירוּרֵי נוֹגַהּ. תכלית המשכת אור אין סוף למטה היא לברר ולהעלות את ניצוצי הקדושה שנפלו אל קליפת נוגה.

כָּל מֶשֶׁךְ זְמַן הַגָּלוּת.

כָּל מֶשֶׁךְ זְמַן הַגָּלוּת. זמן הגלות הוא הזמן של בירורי קליפת נוגה, הזמן שבו יהודים מתפזרים בין האומות, שנשמות ישראל יורדות אל הקליפות, ובעבודתן בתורה ובמצוות הן מעלות את ניצוצות הקדושה ששם.

דְּשָׁלְטָא אִילָנָא דְּטוֹב וְרַע ,

וזמן הגלות הוא דְּשָׁלְטָא אִילָנָא דְּטוֹב וְרַע (ששולט העץ של טוב ורע) , הוא עץ הדעת שאכל ממנו אדם הראשון, ומאותה שעה נפגמה השלמות של המציאות הראשונית; האדם גורש מגן עדן והתחיל, באופן הכולל ביותר, זמן הגלות. את הגלות אפשר לראות גם כמצב של עירוב הטוב והרע והשתלטות מצב זה על המציאות, כאשר אי אפשר עוד להבחין ביניהם — כשהטוב נותן את החיות והקיום, אבל הרע מסתיר זאת ומלביש את החיות בכיוונים ובזהויות אחרים.

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "עֵת אֲשֶׁר שָׁלַט הָאָדָם בְּאָדָם " .

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "עֵת אֲשֶׁר שָׁלַט הָאָדָם בְּאָדָם לְרַע לוֹ " (קהלת ח,ט) . בספרי הסוד קוראים את הכתוב: 'עת אשר שלט האדם דקליפה באדם דקדושה, לרע לו — לאדם דקליפה'. כלומר השלטון של הקליפה על הקדושה, שהיא מסתירה אותה ומשתמשת בה לצורכה, מתברר בסופו של דבר שהוא לרעתה של הקליפה. מגיע זמן שהקדושה שהיא בלעה, שנמצאת בתוכה, גדלה ומתעוררת עד שהיא ממוטטת את בניין הקליפה. יש יחס מסוים בין הקליפה והקדושה ששומר על שלטון הקליפה, יחס של אור וצל שיוצר מציאות של צללים, של דמיונות ושקרים רעים; אבל כשהוא מופר, משום שהקליפה בלעה יותר משהיא יכולה להכיל ויש הארה יתרה של הקדושה — נעלם שלטון הקליפה כלא היה. הקליפה הרי אין בה ממש: היא רק הסתר, בלבול ושקר; וכאשר מתגלה האמת, היא מסתלקת כמו חלום רע.

כִּי זֶהוּ תַּכְלִית הַהִשְׁתַּלְשְׁלוּת, שֶׁיֵּרֵד הָעֶלְיוֹן לְמַטָּה וְיִהְיֶה לוֹ דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים.

כִּי זֶהוּ תַּכְלִית הַהִשְׁתַּלְשְׁלוּת, שֶׁיֵּרֵד הָעֶלְיוֹן לְמַטָּה וְיִהְיֶה לוֹ דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים. מבואר בספרי חסידות שתכלית בריאת העולם היא שנתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים. כדי להיות 'דירה בתחתונים' צריכים שני דברים: צריכים להיות תחתונים, וצריך שהקב"ה יתגלה בהם. בזמן הגלות רואים את התחתונים, כלומר את המציאות הנפרדת כביכול מהקדושה שמהווה אותה מ'אין' ל'יש', ובזמן הגאולה תתגלה בהם הנוכחות האלוקית. לא שהקדושה תתגלה והתחתונים יפסיקו להיות תחתונים — שכן זה לא דירה בתחתונים. אלא שהתחתונים ימשיכו להיות תחתונים, אך במקום להסתיר את האלוקי הם יגלו אותו. כמו הכלים של עולם האצילות, שאינם מתבטלים מלהיות כלים אלא שהם כלים כאלה שאינם מסתירים, ורק מגלים אלוקות — בחכמה ובחסד וברחמים וכו' — כך, וביתר שאת, יגלו התחתונים את ש'נעוץ תחילתם בסופם', את עצמות האלוקי שלמעלה גם מגילויי האצילות.

כְּדֵי לְהַעֲלוֹתָן לְמֶהֱוֵי אֶחָד בְּאֶחָד.

כְּדֵי לְהַעֲלוֹתָן לְמֶהֱוֵי אֶחָד בְּאֶחָד.

מַה שֶּׁאֵין כֵּן עֲבוֹדַת הַמַּלְאָכִים, דְּחִילוּ וּרְחִימוּ שִׂכְלִיִּים, אֵינָהּ בִּבְחִינַת הַמְשָׁכָה כְּלָל וּכְלָל רַק הִסְתַּלְּקוּת כו'.

מַה שֶּׁאֵין כֵּן עֲבוֹדַת הַמַּלְאָכִים, שהם עליונים לגבי הנשמות שבגוף, היא דְּחִילוּ וּרְחִימוּ שִׂכְלִיִּים, אֵינָהּ בִּבְחִינַת הַמְשָׁכָה כְּלָל וּכְלָל רַק הִסְתַּלְּקוּת כו'. שלא כעבודה בקיום ובלימוד ההלכות, שהיא המשכת אור אין סוף למטה, העבודה בדחילו ורחימו שכליים, שהיא בעיקרה עבודת המלאכים, היא בעלייה והסתלקות מתוך העולם. וכפי שמבואר במאמר זה ובמקומות רבים בחסידות, הכוונה העליונה הפנימית בבריאת העולם ובכל סדר ההשתלשלות היא ההמשכה למטה, ולא ההסתלקות למעלה. והגם שאי אפשר לזה בלא זה — אין המשכה בלא הסתלקות, אין שוב בלא רצוא — צריך לדעת מה עיקר, מה פנימי ומה חיצוני.

וּבָזֶה יוּבָן מַה שֶּׁנִּבְרָאִים מַלְאָכִים מֵאַיִן לְיֵשׁ עַל יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה.

וּבָזֶה יוּבָן מַה שֶּׁנִּבְרָאִים מַלְאָכִים מֵאַיִן לְיֵשׁ עַל יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה. כנזכר בדברי רז"ל (חגיגה יד,א), כל דיבור של הקב"ה בורא מלאך. וכפי שמבואר במאמר זה, כל דיבור של תורה שיוצא מפיו של אדם הוא בעצם דיבורו של הקב"ה בעצמו. שהרי, שלא כדיבורו של הקב"ה שבורא את העולם, דיבורו של הקב"ה שבתורה יורד 'דרך מעבר' בכל העולמות עד לפיו של האדם המדבר אותו, ונמצא שבעסק התורה של האדם נבראים מלאכים, כמו מדיבורו של הקב"ה.

אֲפִילּוּ שֶׁלֹּא בְּכַוָּונָה שֶׁהוּא בְּחִינַת רוּחַ בִּלְבָד שֶׁאֵינָהּ אֱלֹקוּת כְּלָל.

אֲפִילּוּ לומד האדם תורה שֶׁלֹּא בְּכַוָּונָה לשם שמיים, שהוא אינו מתכוון לכך שמה שהוא אומר הוא דיבור אלוקי וחכמה אלוקית וכל המשתמע מכך, שֶׁהוּא בְּחִינַת רוּחַ בִּלְבָד שֶׁאֵינָהּ אֱלֹקוּת כְּלָל. כפי שהוסבר, בחיות של כל דבר, כמו בנפש האדם, יש דרגות של נפש רוח נשמה. דרגת הנשמה היא דרגת האלוקות שבחיות, הדרגה ששייכת בעצם אל הבורא, שהיא עדיין חלק מנותן החיות ולא מזה שמקבל אותה. ודרגות רוח ונפש הם החיות השייכת לנברא, החיות שהיא בעצמה בחינת נברא. וכשאדם לומד תורה שלא בכוונה לשם שמיים, שייך הלימוד לבחינת הרוח בלבד ולא לבחינת הנשמה.

אֶלָּא לְפִי שֶׁאַף עַל פִּי כֵן שֵׁם ה' שׁוֹכֵן וכו'.

אֶלָּא לְפִי שֶׁאַף עַל פִּי כֵן שֵׁם ה' שׁוֹכֵן בתורה גם כשאינה בכוונה וכו'. התורה היא חכמה אלוקית פנימית, היא שם ה' בכל מקום שהיא יורדת אליו, ובכלל זה גם באדם שאומר את הדברים, גם אם הוא חושב ומתכוון לדבר אחר. האדם, כפי מה שהוא באותה שעה, במחשבות ובהרגשות שלו, הוא המקום שהתורה מידברת בו, וכבכל מקום גם כאן הדיבור והחכמה האלוקית הם כפי שהם למעלה. ולכן גם מדברי תורה אלה נבראים מלאכים יש מאין.

וְדַי לַמֵּבִין.

וְדַי לַמֵּבִין. למרות שהדברים נוגעים בדברים שאי אפשר להבין, בסגולה של דברי התורה, מכל מקום די למה שמבין כל אחד (והדברים נוגעים גם לכלל המאמר, שנכתב בלשון קבלית פנימית, שדורשת הכנת הדעת ואינה מובנת לכל אחד) כדי שהדברים יפעלו בו ובעולם גם בדרגה ובאופן הזה שאי אפשר להבינו.

(Endnotes) 1 . הערת כ"ק אדמו"ר זי"ע: "עיין שם שער א (שער התפילה) פרק ז". 2 . ראו תורה אור נא,ד ד"ה מי שם פה. 3 . בין היתר משום שלא הייתה אז מחלוקת בהלכה, וכל ספק היה מוכרע בבית הדין הגדול שבירושלים (ראו רמב"ם הלכות ממרים פרק א הלכה ד). 4 . כעין המבואר בקבלה על מאמר רז"ל (פסחים פז,ב) שלא גלו ישראל לבין האומות "אלא כדי שיתוספו עליהם גרים", שגרים אלה הם ניצוצי הקדושה, שבזמן הגלות צריכים ישראל לרדת אליהם כדי להעלותם, ובזמן הבית היו באים בעצמם (ראו תורה אור י,ב). 5 . ראו גם בליקוטי אמרים פרק י שהיא עבודת הצדיקים, הנקראים "בני עלייה" משום שכל עבודתם היא לשם מעלה. ואף שבני עלייה הם מועטים, אבל הכוונה הזו היא בוודאי הכוונה הראויה והאמיתית, גם אם בפועל אין כל אחד יכול לכוון כך. 6 . בברכת 'יוצר אור' שבתפילה, על פי מדרשי חז"ל (כגון מדרש תהלים צו ועוד). וכמבואר באריכות בשער היחוד והאמונה. 7 . תיקוני זהר ג,ב. תרגום: הוא והאור אחד, הוא והכלים אחד (בעולם האצילות). וראו לעיל בתחילת איגרת כ ובהערות שם. 8 . לדעת האומר שעצם עשיית הסוכה היא מצווה. וראו שולחן ערוך אדמו"ר הזקן אורח חיים סימן תרמא. 9 . מהספרי. הובא בפרדס רימונים שער לב פרק ב, ומובא במקומות רבים במאמרי חסידות. וראו 'היום יום' י"א תשרי. 10 . ראו תורה אור תחילת פרשת יתרו ובכמה מקומות, שהמשמעות של מתן תורה היא "לאמור" (שמות כ,א), שאנו אומרים את דבריו של הקב"ה יחד איתו. 11 . ראו אור התורה דברים חלק א עמ' נה, ובכמה מקומות. 12 . פרק מ, ובכמה מקומות. 13 . ליקוטי אמרים פרק ג. 14 . ליקוטי אמרים פרק ט. 15 . ראו ליקוטי תורה דברים לה,ג ד"ה כי תצא. 16 . מתוך פסוקי קריאת שמע: "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" (דברים ו,ה). 17 . ראו ליקוטי תורה במדבר מב,ג, תורה אור נג,ד ועוד. 18 . מעין זה הוא ההבדל בין הצדיק ובעל התשובה. הצדיק עצמו מתוקן, אבל כדי להיות מעבר למה שהוא הוא צריך להיות בעל תשובה. וזה שנאמר שבמקום שבעלי תשובה עומדים אפילו צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד. ולאו דווקא בעל תשובה שהיה בעל עבירה, שכן כפי שמבאר אדמו"ר הזקן בכמה מקומות — תשובה שייכת גם לצדיקים. 19 . ראו פרי עץ חיים שער קריאת שמע פרק ט; עץ חיים שער יח (שער רפ"ח ניצוצין) פרק א, ועוד. 20 . וכן מבואר, שרפ"ח היה המספר הבסיסי של ניצוצות הקדושה בראשית ירידתם בעולם האצילות, אבל כשנפלו לעולמות בריאה יצירה עשייה התחלק כל ניצוץ לחלקים רבים, עד שרבו הניצוצות לאלפים ולרבבות (ראו תורה אור כז,ד). 21 . ראו תורה אור כז,ד. 22 . ולכן אף בה עצמה קיימת התייחסת אל ממד הזמן. וסימן לזה, שרק במלכות יש בכתובים הטיה של זמן — "ה' מֶלֶךְ; ה' מָלָךְ; ה' יִמְלוֹךְ" (מנוסח התפילה, על פי תהלים י,טז; שם צג,א; שמות טו,יח) וראו שער היחוד והאמונה פרק ז, ובכמה מקומות. 23 . ראו תורה אור ל,ב; ליקוטי תורה ויקרא כט,ג; דרך מצוותיך מצוות הלל, ועוד. 24 . כמפורט במקומות אחרים (ראו תורה אור סח,ג, ליקוטי תורה במדבר מה,ד, ועוד), כאשר מסתכלים על זעיר אנפין כבן תשע ספירות (בלי המלכות שהיא בחינת נוקבא דזעיר אנפין) וכל ספירה בזעיר אנפין כלולה גם כן מתשע, הרי פ"א (שמונים ואחד). וכל בחינה יש בה שלוש בחינות — ראש תוך סוף — הרי רמ"ג. הוסף לזה את ה' (חמשת) החסדים המגדילים — הרי רמ"ח. 25 . והקשר התחתון הוא שרמ"ח מצוות מתייחסות לרמ"ח איברים שבאדם. 26 . כמצוין שם: "מכתב יד קודש אדמו"ר נ"ע". 27 . ראו עץ חיים שער נ (קיצור אבי"ע) פרק ד. 28 . הערת כ"ק אדמו"ר זי"ע: זהר חלק ג קכט,א. 29 . ראו תורה אור כד,ב. 30 . באופן אחר ראו גם בליקוטי אמרים פרק לב. 31 . ראו אור התורה שמות חלק ג עמ' תתקמ, שמתייחס לקטע זה מקונטרס אחרון. 32 . ראו בליקוטי אמרים פרק ד ובהקדמת שער היחוד והאמונה (חינוך קטן), שהאהבה שורש לכל מצוות עשה, והיראה שורש לכל מצוות לא תעשה. 33 . על פי סוטה יד,א. 34 . ראו תורה אור מו,ב, שמצוות התלויות בארץ הן כמעט כארבע הידות (ארבע חמישיות) מכל המצוות. וראו ליקוטי תורה במדבר לו,ג ושם מג,ד. ובתניא עם ליקוטי פירושים מעיר לאור התורה במדבר חלק ב עמ' תמד, שאומר שאף אותן המצוות שאינן תלויות בארץ, שהן חובת הגוף ונוהגות בארץ ובחוץ לארץ, מכל מקום יסודן ושורשן הוא בארץ דווקא, לפי שהיא מקור כל המצוות המעשיות. 35 . וכמבואר בכמה מקומות שזו הייתה טעות המרגלים. וראו בליקוטי תורה במאמרים שבתחילת פרשת שלח, ועוד. 36 . מועד קטן ט,ב; ירושלמי פסחים פרק ג הלכה ז, וחגיגה פרק א הלכה ז. וראו הלכות תלמוד תורה לאדמו"ר הזקן פרק ד סעיף ג. 37 . וכפי שמסוכם בתניא (ליקוטי אמרים פרק מ, ובכמה מקומות), הקשר של המצווה למי שעשה ובאיזו כוונה עשה מתייחס לעליית המצווה, ולצד הראשון האמור כאן, לתפילה ולכוונה. 38 . ראו בליקוטי ביאורים. 39 . כגון סוטה יד,א על הפסוק "אחרי ה' אלהיכם תלכו" (דברים יג,ה): "וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה, והלא כבר נאמר 'כי ה' אלוקיך אש אוכלה הוא'?! אלא להלך אחר מדותיו של הקב"ה". ובשבת קלג,ב: "'ואנוהו' — הוי דומה לו, מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום". 40 . בהקדמה (ג,ב). וראו בתחילת איגרת טו בביאור ובמראי מקומות. 41 . ראו חולין צא,ב. 42 . ראו תורה אור פו,א, שם לו,ב, וליקוטי תורה במדבר כח,ד. 43 . וכמבואר באגרת הקדש סימן כ, שבאצילות משתלשלות הספירות זו מזו בדרך של עילה ועלול. 44 . עמ' קל בדפוסי התניא, ובביאור במהדורתנו איגרת כ עמ' ???. 45 . ראו ליקוטי סיפורים (לרב חיים מרדכי פערלוב) עמ' שע. 46 . טור שולחן ערוך אורח חיים סימן שדמ. 47 . כמבואר באגרת הקדש סימן יט. 48 . כעין מה שהוסבר לעיל על נשמות דאצילות, וראו ליקוטי אמרים פרק נג על המושג "מעשה אלוקים" שמתייחס אל המושג כפי שהוא בכתוב, דהיינו אל לוחות הברית (שהם כללות התורה), שאינם כמעשה העולם הנברא והנוצר והנעשה אלא כמעשה אלוקים ממש שבאצילות, החודר אל תוך העולם שלנו. 49 . ראו אגרת הקדש סימן טו (בתחילתו), שאפילו אצל אברהם אבינו שהיה מרכבה לאצילות, שמידת החסד שבאצילות עצמה התלבשה בגופו, אף על פי כן כיוון שהתלבשה בגופו כבר אין היא כמידת החסד שלמעלה אלא כמו שאומר "ואנכי עפר ואפר", וכנזכר לעיל. 50 . על פי הערת כ"ק אדמו"ר זי"ע: "'בנפשו' — כמו בי"ת ד'ויקח בידו' ". 51 . הדרגה החמישית בנפש, יחידה, מקבילה בעולמות לדרגת הכתר בכלל, שמעבר לעולמות, שבהיקף שהוא עוסק בו כאן היא כלולה בדרגת החיה והאצילות לגבי העולמות הנבראים. 52 . כפי שהביא משל בשער היחוד והאמונה פרק ט, למי שרוצה למשש חכמה בידיים, שהכול יצחקו לו. 53 . ראו ליקוטי אמרים פרק מג, תורה אור עג,א, ועוד. 54 . ראו כל זה באגרת הקדש סימן יט. 55 . הערת כ"ק אדמו"ר זי"ע: "אולי הכוונה שם קטז,ב ואילך". 56 . אורח חיים הלכות תפילה סימן צח סעיף א. וראו גם בטור ובשולחן ערוך אדמו"ר הזקן שם. 57 . אולי צריך להיות: והטעם היינו (כ"ק אדמו"ר זי"ע ב'הערות ותיקונים על דרך אפשר'). 58 . ההבדל הוא שבכל הפירות המהות האלוקית היא בהסתר, ובפירות של מצווה המהות האלוקית מתגלה ממש בעשיית המצווה. 59 . כגון ליקוטי תורה במדבר כג,א, ובמקומות רבים. על פי בראשית רבה פרשה י,ו, זהר חלק ב קעא,ב וחלק ג פו,א, וראו גם מורה נבוכים חלק ב פרק י. 60 . במקום אחר מציין כ"ק אדמו"ר זי"ע לעניין זה: ראו עץ חיים שער השמות פרק א ובכמה מקומות. 61 . הם חב"ד חג"ת נה"י. חב"ד פנימי, כי מתייחס למעלה, למקור; חג"ת — אמצעי, הוא עצם המידה; נה"י — חיצון, כי מתייחס החוצה, כיצד ולאן להשפיע. 62 . לעיל, ובאגרת הקדש סימן כ. 63 . ראו ליקוטי תורה במדבר עה,א ד"ה צו את בני ישראל. 64 . על פי משלי לא,כט. 65 . ליקוטי תורה ויקרא ה,ג, שם מבואר קטע זה שבקונטרס אחרון. 66 . ראו שבת לא,ב ויומא עב,ב. 67 . ראו לעיל, בביאור אגרת הקדש סימן כה, הסבר נוסף למושג. 68 . ראו דרך מצוותיך שורש מצוות התפילה אות ב: "ומזה הטעם צווה הבעש"ט שלא ללמוד ספרי הקבלה, כי מי שאינו יודע להפשיט הדברים מגשמיותן מתגשם מאד על ידי לימוד זה, כשנותן ציור בעניות דעתו לאלקותו ית' וכו' ". 69 . נראה שלזה מתייחס כ"ק אדמו"ר זי"ע במקומות רבים כשהוא מדבר על לימוד הקבלה, שמותר וצריך להיות היום באופן שמוסבר בחסידות, ובפרט בחסידות חב"ד, וכלשון תיקוני הזהר (תיקון ו בסופו, וראו בכסא מלך שם) ד"יתפרנסון מיניה", באופן שיהיה ללומד פרנסה מזה שתחדור בתוך נפשו וחייו (ראו ליקוטי שיחות כרך ז עמ' 206 הערה 3; כרך טו עמ' 42 הערה 9, ועוד). 70 . וכתורת המגיד ממזריטש: "דע מה למעלה ממך. פירוש, דע כל מה שלמעלה (שקורה ונמצא בעולמות העליונים) — הכל הוא ממך (ממה שקורה וקיים אצלך למטה)" (בספריו אור תורה סימן תפ, וליקוטי אמרים סימן קצח. וראו ספר השיחות תש"ג עמ' 12, 'היום יום' י"ג אייר, ובמקומות רבים בדברי כ"ק אדמו"ר זי"ע). 71 . ראו ליקוטי תורה תחילת פרשת פינחס (עה,א ואילך). 72 . לדוגמה: בקרבנות מבואר שהמחשבה היא התפילה (ראו ליקוטי תורה שם). וכעין זה בשבת, שלא לחשוב בענייני חול ולהתקדש ולעלות בתפילות ובסעודות, כמבואר בכוונות. 73 . ראו ליקוטי תורה במדבר פא,ב ועוד. 74 . מילוי הוא כתיבת האותיות כמילה — במקום א' כותבים אל"ף וכו'. בשם הוי"ה יש שתי אותיות, ה' ו־ו', שאפשר לכותבן בצורות שונות (ה"א, ה"ה, ה"י; ו"ו, וא"ו, וי"ו), ולכן מתאפשרים ונוצרים המילויים השונים של שם זה. 75 . ראו תורה אור י,ב, ושם ס,א ואילך. 76 . ראו עץ חיים שער י (שער התיקון) פרק ה; שער יא (שער המלכים) פרקים א–ב, ועוד. ונזכר הרבה במאמרי כ"ק אדמו"ר זי"ע. 77 . ראו המשך תרס"ו עמ' קצז. 78 . בראשית לו,א. 79 . בספרי חסידות (ראו כתר שם טוב סימן קצד, ובספרי חב"ד במקומות רבים) יש למהלך מחשבתי זה שלב ביניים, המתייחס אל דברי האר"י ז"ל (בספרו ליקוטי תורה, פרשת עקב) על הכתוב "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" (דברים ח,ג). פסוק זה מוסבר כך: לא הלחם הגשמי הוא שמחיה את האדם, אלא מוצא פי ה' שבעשרת המאמרות שבהם נברא העולם, שמהווה את הלחם ושאר המזונות, הוא שמחיה את האדם שאוכלו. ואולם כאן חוזרת השאלה: והרי גם האדם נברא באותם עשרה מאמרות! ועל זה ממשיכים במה שנאמר, שהאדם הוא ממ"ה וכו'. 80 . כגון לעיל אגרת הקדש סימן טו; תורה אור ח,ב ושם עג,א, ועוד במקומות רבים. וראו ביאור לזה בספר המאמרים לאדמו"ר הרש"ב נ"ע תרנ"ז עמ' רסז ואילך, תרנ"ט עמ' ג, ועוד. 81 . ראו ביאורי הזהר לאדמו"ר האמצעי בתחילתו. 82 . וכמתואר ב'פרק שירה' מה היא שירת כל נברא. 83 . שהרי אין זה ממש כלי, אלא כמו החכמה שרק היא בחינת 'כלי' לאין סוף, ואף היא בחינת ביטול כידוע (וראו בליקוטי אמרים פרק לה בהגהה בשם מורו המגיד). 84 . בתלמוד (ברכות ז,א) נאמר על זה: "והסרתי את כפי וראית את אחרי — אמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא, מלמד שהראה הקדוש ברוך הוא למשה קשר של תפילין". ובספרי חסידות מבואר שאכן בהשגה לא נראה למשה אלא קשר של תפילין (שבאחורי הראש כביכול), אבל במעשה המצוות ובלימוד התורה מלובש ארבע מוחין של תפילין ממש, ולא הקשר בלבד (ראו אור התורה במדבר חלק א עמ' קיט). 85 . אכן, כפי שמבואר במקומות אחרים שאליהם מציין כאן כ"ק אדמו"ר זי"ע בהערה (מובא ב'שיעורים בספר התניא'), יש גם אופן אחר של העלאה, כאשר לא רק האורות עולים מן הכלים אלא הכלים עצמם עולים להיות במעלה גבוהה יותר, כמו בעליית העולמות בשבת וביום הכיפורים (ראו אור התורה ויקרא חלק ב עמ' תקמט ואילך). ועלייה זו היא כולה לטובה, שמזדככים הכלים ומקבלים אורות גבוהים ונפלאים יותר, מה שאין כן בעליית והסתלקות הכלים מן האורות, ולזה עיקר ההתייחסות כאן. 86 . ראו תנחומא בחוקתי ג, ושם נשא טז; בראשית רבה פרשה ג,ט; במדבר רבה פרשה יג,ו. וראו ליקוטי אמרים פרק לו. 87 . בהערת כ"ק אדמו"ר זי"ע (מובאת ב'שיעורים בספר התניא'): "יש לחפש בכתבי יד דקונטרס אחרון דלכאורה חסר כאן, וצריך להיות: וכן בנפש רוח נשמה וכלים דבי"ע כו' בכלים דבי"ע בחי'. אבל גם באור התורה הוא כבהנדפס". 88 . על פי הערת כ"ק אדמו"ר זי"ע לעיל. 89 . וכן הוא בכתב יד. 90 . ראו ליקוטי אמרים פרק לו. 91 . ראו פרי עץ חיים הקדמה לשער השבת פרק א ופרק ז ועוד. ולגבי עליית יום הכיפורים ראו פרי עץ חיים שער יום הכיפורים פרק א, ועוד. 92 . כמבואר בכמה מקומות (כגון ליקוטי תורה במדבר עב,ב) שהתפילה היא בחינת השבת שבימות החול, העלייה שאנו עולים בעבודתנו בכל יום ומגיעים בה לכעין עליית העולמות של יום השבת. 93 . אור התורה דברים כרך ד עמ' א'תתצח. 94 . הקדמה לשער השבת. 95 . על פי דברים רבה פרשה יא,י. 96 . ראו רמב"ן על ויקרא יח,כה; תורה אור מו,ב; ליקוטי תורה במדבר לו,ג, ועוד. 97 . ראו ליקוטי תורה במדבר עה,א, ויש לומר שכן הוא בכל המצוות. 98 . ראו עוד על המשל באגרת הקדש סימן ח וסימן כ. וראו תורה אור נד,ב, שם קטו,ג, ובמקומות רבים במאמרי החסידות. 99 . ה'ארץ' היא כידוע המלכות והדיבור (עשרה מאמרות), וכוח הצומח שבארץ הוא אותן האותיות והמילים המתייחסות אל הצמחים, "תדשא הארץ וכו' ". 100 . ראו בעניין זה של הארה ממצחא ודרך העיניים בביאורי הזהר לצמח צדק כרך א עמ' רפב, ובדרך מצוותיך עמ' סח,א. ובדרך מצוותיך שם מובא משל נוסף לזה: האור שעובר דרך הנקב, אפילו הוא נקב קטן, הריהו כמו משפט ואפילו מילה אחת ממה שנאמר בפנים. המילה היא אמנם רק מילה אחת, אבל היא צופנת בתוכה את מהות האור הפנימי. ומה שעובר בדרך הארה של הארה לבד, הריהו כמו סיפור משל. אין זו החכמה ממש שבפנים אלא סיפור אחר, עולם ומושגים אחרים; רק כמו המשל לנמשל, הוא יכול לגלות את הפנים אל עולם אחר לגמרי. ועוד, למרות שאין הוא מהות החכמה, הוא יכול לגלות אותה בבירור ובשלמות יותר מכל ניצוץ של אור פנימי שעובר. 101 . ראו בסימן הבא בהרחבה על מעלת לימוד ההלכה גם בלא קשר למעשה. 102 . ראו דרך מצוותיך עמ' רפב והלאה. 103 . מכות פרק ג משנה טו, וראו גם קידושין לט,ב. 104 . כמבואר כל זה באריכות באגרת הקדש סימן כ. 105 . ראו בשער היחוד והאמונה פרק ט שמביא משל על כגון זה, כאחד שאומר על חכמה עמוקה שאי אפשר למששה בידיים, שכל השומע יצחק לו. 106 . ראו תורה אור סוף פרשת תרומה (פא,ב); ליקוטי תורה במדבר פט,ב ואילך ועוד. ובפירוט רב, כפי שמעיר כ"ק אדמו"ר זי"ע, באור התורה ויקרא חלק ב עמ' תסב ואילך. 107 . משל מקובל יותר, שמובא בספרי חסידות, הוא עניין המשל. במשל משתמשים כדי להעביר תוכן לתחום אחר של מחשבה ומושגים, כגון מתחום המדע המקצועי לתחום המדע הפופולרי, ממבוגרים לילדים וכו'. המשל הוא סיפור דברים שלכאורה עוסק בדברים אחרים, כמו בגשמיות במקום ברוחניות, במושגים של ילדים במקום במושגים של מבוגרים, ולכן הוא יכול לעבור ולהתקבל גם בתחום השני. עם זאת, מה שעובר במשל הוא המשל ולא הנמשל, והוא רק מתרגם את המושגים העליונים בדרכו שלו. 108 . אמנם, כפי שמוסבר באור התורה שם, יש לומר שלבוש הבריאה, על כל פנים, הוא לבוש ולא רק מעבר. שאם לא כן לא הייתה החכמה העליונה יכולה להיקלט כלל בעולמות. 109 . באור התורה (כציון כ"ק אדמו"ר זי"ע — ויקרא חלק ב עמ' תע) מסביר מדוע מתלבש החסד דאצילות בחסד דבריאה בדרך התלבשות ממש ולא בדרך מעבר בלבד, כבחסד דיצירה ועשייה: כי אם לא היה מתלבש בבריאה, אלא עובר בלבד, היה מתייחס, כפי שהוסבר, לאצילות, וחסד דאצילות אי אפשר היה לעולמות לקבל כלל. המעבר המהותי בין בורא לנברא הוא בין האצילות לבריאה, ולכן שם חייבת להיות התלבשות. אבל ביצירה ובעשייה, שההבדל ביניהן לבין הבריאה אינו מהותי כל כך (שהרי כולם נבראים, בחינת 'יש' ונפרד באיזו מידה), אפשר שיהיה דרך מעבר בלבד. 110 . בבא מציעא פרק ח משנה ד. וראו בעש"ט על התורה פרשת בהר אות ה. 111 . ומה שקוראים 'טעמי המצוות', בין בנגלה ובין בנסתר, יש לומר שאין זה אלא עבורנו. עבור פלוני טעם זה מספק ועבור פלוני טעם אחר מדבר אליו וכו', אבל לאמיתו של דבר, כביכול מבחינתו של הקב"ה, אין טעם למצוות, ובוודאי לא טעם שאנו יכולים להשיג. 112 . ליקוטי אמרים פרקים לט–מ, ולעיל במאמרים הקודמים בקונטרס אחרון. 113 . ו"משנה ביצירה וכו' ". ראו פרי עץ חיים שער הנהגת הלימוד, לעיל אגרת הקדש סימן כו, ובמקומות רבים בחסידות. התפיסה היא שעיון התלמוד בבירור טעמי ההלכות וכו' שייך לתלמוד ולבריאה שהיא עולם השכל, ואילו פסק ההלכה (כמו במשנה ובשולחן ערוך, לעומת התלמוד) הוא ביצירה, כלומר במידות. כי פסק ההלכה מורה על התייחסות: בעד או נגד — כלומר החסד שבעד או הגבורה שנגד. 114 . ראו באריכות באגרת הקדש סימן כ ובביאור שם. 115 . ראו ביאור על זה בתחילת המאמר. 116 . ראו בעניין ההבדל שבין התלבשות בלבושים של העולמות ובין לבושים שגם הם אלוקות בהמשך תרס"ו עמ' תכד ואילך. 117 . כידוע בספרי הקבלה והחסידות ששלושים כלים דאצילות — עשרה פנימיים, עשרה אמצעיים ועשרה חיצוניים — ירדו להיות נשמה (בחינת אלוקות המחיה) לעולמות בריאה יצירה ועשייה (וראו עץ חיים שער מד [שער השמות], ובמקומות רבים). 118 . שער מט פרק ה. וראו תורה אור טז,א בעניין הלבושים מתורה ומצוות, ובהמשך שם (טז,ג) לשון אדמו"ר הזקן בעצמו ד"ה עיין ע"ח שמ"ט פ"ה. ובתוספת לתורה אור עמ' קלט,ג ביאור הצמח צדק למאמר זה. 119 . ראו תורה אור שם. 120 . ראו מגילה יט,ב; ירושלמי פאה פרק ב הלכה ד; ויקרא רבה פרשה כב,א, ועוד. וראו להלן בסימן הבא; ליקוטי תורה דברים עו,א; ליקוטי שיחות כרך יט עמ' 252 ואילך. 121 . ראו אגרת הקדש סימן כה; ליקוטי תורה ויקרא א,ג; שם שיר השירים כ,ג; המשך תער"ב חלק ב עמ' תשסא, ועוד. 122 . במדבר כ, טז, וברש"י על הפסוק. 123 . ראו ליקוטי תורה ויקרא כז,ב, ושם נ,א. 124 . חולין צא,ב. וראו ליקוטי תורה במדבר כח,ד ואילך, תורה אור פו,א, ועוד. 125 . ראו תנחומא ויגש ו: "הוו מכבדין את המצוות שהן שלוחי", וראו ליקוטי תורה ויקרא ב,א. 126 . ליקוטי אמרים פרק לה בהגהה בשם מורו המגיד, ובכמה מקומות. וראו בביאור לאגרת הקדש סימן טו באופן אחר. 127 . כמאמר הידוע: "אורייתא וקב"ה כולא חד", המופיע בספרי חסידות רבים, אף שמקורו הקדום אינו ברור. 128 . ראו ליקוטי תורה ויקרא כב,ב ואילך, כל המאמר שם. 129 . למה רבי שמעון בר יוחאי דווקא? בדרך אפשר יש לומר, גם על פי המבואר בכמה מאמרי חסידות על פי הנזכר בזהר (ראו מאמרי אדמו"ר הזקן תקס"ד עמ' קו; ובפירוט והדגשה בכמה מאמרי ל"ג בעומר לכ"ק אדמו"ר זי"ע, כגון משנת תשמ"ה), שלרבי שמעון היה מעמד מיוחד בין התנאים, עד ששיבחו אותו בשבחים נוראים (זהר חלק ג קמד,ב: "ר"י הוה קרי ליה שבת". חלק ב לח,א: "מאן פני האדון ה'? דא רשב"י", ועוד). ומבואר במאמרי החסידות שרשב"י היה נשמה של אצילות, וכל ההמשכה שהמשיכו התנאים מבחינת החכמה העליונה אל הארץ התחתונה (שלכן נקראים "איתני ארץ") הייתה על ידי רשב"י. רשב"י היה, לפי זה, כמו השורש לעבודת התנאים והאמוראים כולם, ולכן מזכיר אדמו"ר הזקן כאן בלשון זו: "רבי שמעון בר יוחאי וכל התנאים ואמוראים". 130 . ראו תורה אור ה,ג ד"ה הן האדם היה כאחד ממנו. 131 . ראו עבודת הקדש חלק ג פרק ז, פרדס רימונים שער טז פרק ז ועוד, ובכתבי האר"י ז"ל במקומות רבים, כגון ספר הליקוטים פרשת לך לך ועוד. וראו לעיל אגרת הקדש סימן כה ובביאור שם. 132 . ראו תורה אור כח,ג. 133 . ליקוטי אמרים פרק לו, על פי תנחומא נשא טז ובחוקתי ג, בראשית רבה פרשה ג,ט, במדבר רבה פרשה יג,ו. וראו באריכות בהמשך תרס"ו בתחילתו. 134 . על פי זהר חלק ב קלה,א–ב, בקטע הנקרא "כגוונא", שאומרים על פי נוסח האר"י ז"ל לפני ערבית של שבת. וראו ביאור על זה בסידור עם דא"ח שם.

והנה