לְהָבִין מַה שֶּׁכָּתוּב בְּשַׁעַר הַיִּחוּדִים, פֶּרֶק ב': דְּעַל יְדֵי תּוֹרָה שֶׁלֹּא בְּכַוָּונָה נִבְרָאִים מַלְאָכִים בְּעוֹלָם הַיְּצִירָה.

לְהָבִין מַה שֶּׁכָּתוּב בְּשַׁעַר הַיִּחוּדִים, מכתבי האר"י ז"ל, פֶּרֶק ב': דְּעַל יְדֵי תּוֹרָה שֶׁלֹּא בְּכַוָּונָה נִבְרָאִים מַלְאָכִים בְּעוֹלָם הַיְּצִירָה. מקור זה הובא גם בליקוטי אמרים בתחילת פרק מ, כסמך לדבריו שם, ובהקשר זה הוא מתייחס לדברים.

וְשָׁם, הֵבִיא מֵהַזֹּהַר פָּרָשַׁת שְׁלַח : דְּלֵית קָלָא דְּאִתְאָבֵיד כו', בַּר קָלָא דְּאוֹרַיְיתָא וּצְלוֹתָא דְּסָלֵיק וּבָקַע כו'

וְשָׁם, בשער הייחודים, הֵבִיא מֵהַזֹּהַר פָּרָשַׁת שְׁלַח (חלק ג קסח,ב) : דְּלֵית קָלָא דְּאִתְאָבֵיד כו', בַּר קָלָא דְּאוֹרַיְיתָא וּצְלוֹתָא דְּסָלֵיק וּבָקַע כו' (שאין קול הנאבד וכו' מלבד קול התורה והתפילה, שעולה ובוקע רקיעים). שאין שום קול (ומעשה) בעולם שנאבד ממנו — באיזה מקום ובאיזה גלגול של צורה הוא נמצא, ואיננו ויוצא אל מחוץ לו. מלבד קול התורה והתפילה, שבוקע את הרקיע העוטף את העולם ויוצא ועולה אל עולמות גבוהים יותר.

וְהִנֵּה מִכַּוָּונַת הַתְּפִלָּה נִבְרְאוּ מַלְאָכִים בְּעוֹלָם הַבְּרִיאָה, כְּמוֹ מִכַּוָּונַת הַתּוֹרָה.

וְהִנֵּה מִכַּוָּונַת הַתְּפִלָּה נִבְרְאוּ מַלְאָכִים בְּעוֹלָם הַבְּרִיאָה, כְּמוֹ מִכַּוָּונַת הַתּוֹרָה. כאשר אדם מתכוון באמירת הדברים לשם שמיים, אין הבדל בין התורה ובין התפילה. אלה ואלה עולים מעולם העשייה שבו נאמרו לעולם הבריאה שאליו מתייחסת הכוונה שבה נאמרו. לכוונה זו הוא קורא בליקוטי אמרים שם: "דחילו ורחימו שכליים" — אהבה ויראה הנולדות על ידי השכל — ולכן היא כוונה השייכת לעולם הבריאה, שהוא עולם השכל. לשם עולים הדיבורים של התורה והתפילה שנאמרו מכוחה של כוונה זו. ובלשונו כאן: הם בוראים מלאכים בעולם הבריאה.

עד כאן אין הבדל בין התפילה והתורה. ההבדל הוא כאשר המילים נאמרות בלא כוונה.

וּבְלֹא כַּוָּונָה נִדְחֵית לְמַטָּה לְגַמְרֵי.

וּבְלֹא כַּוָּונָה נִדְחֵית התפילה לְמַטָּה לְגַמְרֵי. כאשר אין כוונה אז יש הבדל בין התורה והתפילה:

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר פָּרָשַׁת פְּקוּדֵי דַּף רמ"ה עַמּוּד ב': גּוֹ רָקִיעַ תַּתָּאָה כו' דְּאִקָּרֵין צְלוֹתִין פְּסִילָאן כו' .

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר פָּרָשַׁת פְּקוּדֵי דַּף רמ"ה עַמּוּד ב': גּוֹ רָקִיעַ תַּתָּאָה כו' דְּאִקָּרֵין צְלוֹתִין פְּסִילָאן כו' (תוך רקיע התחתון כו', שנקראות תפילות פסולות) . נאמר שם שאם התפילות אינן כיאות, שלא הייתה כוונה ראויה באמירתן, אין הן עולות למעלה אלא נשארות למטה ולא עולות מעל לרקיע. ועוד נאמר שם שתפילות אלה נקראות 'תפילות פסולות'. כלומר הן עדיין תפילות, ואין הן כשאר דברי חול בעולם הזה; אך כיוון שלא הייתה כוונה לשם שמיים בעת אמירתן, אלא מחשבות זרות, אחרות, הן פסולות. לאמור, הן נראות ונשמעות מבחוץ כמו תפילות, אבל אין הן ממש תפילות חיות העולות ומקשרות מטה למעלה. התפילות הפסולות נמצאות במצב ביניים: לא דברי חול וגם לא תפילות, והן ממתינות במצב זה 'בתוך הרקיע התחתון', עד שהאדם שאמר אותן שב בתשובה ומתפלל תפילה אחרת בכוונה נאותה, ואז עולות גם הן עם אותה תפילה.

וְעַיֵּין שָׁם פָּרָשַׁת וַיַּקְהֵל דַּף ר"א עַמּוּד ב': אִי הִיא מִלָּה כִּדְקָא יָאוּת כו' ,

וְעַיֵּין שָׁם פָּרָשַׁת וַיַּקְהֵל דַּף ר"א עַמּוּד ב': אִי הִיא מִלָּה כִּדְקָא יָאוּת כו' (אם היא מילה כפי שהיא ראויה להיות) , היינו שנאמרה בכוונה ראויה, וממשיך שם הזהר שאז כל הממונים שם מנשקים את אותה מילה ומעלים אותה למעלה לרקיע העליון, לפי כוונתה ועניינה, ושם היא נשמעת והיא משמעותית. מה שאין כן כשהיא נאמרת בלא כוונה, שאז היא נשארת למטה, בעולם הגשמי, וכאן היא איננה ניכרת ואיננה נשמעת.

אַךְ הַהֶפְרֵשׁ בֵּין תּוֹרָה לִתְפִלָּה שֶׁלֹּא בְּכַוָּונָה מוּבָן מֵאֵלָיו, כִּי לִימּוּד הַתּוֹרָה הוּא מֵבִין וְיוֹדֵעַ מַה שֶּׁלּוֹמֵד דִּבְלָאו הָכֵי לָא מִיקְרֵי לִימּוּד כְּלָל.

אַךְ הַהֶפְרֵשׁ בֵּין תּוֹרָה לִתְפִלָּה שֶׁלֹּא בְּכַוָּונָה מוּבָן מֵאֵלָיו, מובן מעצמו, מעצם ההגדרה של לימוד תורה. כִּי לִימּוּד הַתּוֹרָה הוּא מֵבִין וְיוֹדֵעַ מַה שֶּׁלּוֹמֵד דִּבְלָאו הָכֵי לָא מִיקְרֵי (שאם לא כן אינו נקרא) לִימּוּד כְּלָל. יש הבדל בין לימוד התורה והתפילה: בניגוד לתפילה, בלימוד תורה לא ייתכן שלא תהיה מעורבות נפשית אינטלקטואלית. לימוד פירושו להבין את הדברים בדרגה כלשהי; כי אם אדם רק אומר את המילים, ואינו מבין כלל — אין זה נקרא לימוד. בשעת הלימוד הנפש אינה יכולה להיות פסיבית לגמרי; הלומד צריך להתייחס, לתת את דעתו, לחשוב, להיזכר, להשוות ולהסיק מסקנות. הוא בעצמו צריך להשתנות — מלא־מבין למבין, מלא־יודע ליודע — ואם הוא רק מסתכל על המילים, ואפילו אומר אותן, בלי שמשהו ישתנה בתוכו — זה איננו לימוד.

רַק שֶׁלּוֹמֵד סְתָם, בְּלֹא כַּוָּונָה לִשְׁמָהּ מֵאַהֲבַת ה' שֶׁבְּלִבּוֹ בִּבְחִינַת גִּילּוּי, רַק מֵאַהֲבָה הַמְסוּתֶּרֶת הַטִּבְעִית.

בכל לימוד יש אפוא כוונה והתייחסות נפשית אל החומר הנלמד. ואם כן, מהו הלימוד בלא כוונה שדיבר עליו בתחילת המאמר?האהבה המסותרת הזו, כיוון שאין היא מודעת בשכלו היא אינה מעלה את התורה שהוא לומד למקומה שבעולם הבריאה. כפי שאומרים בשם הבעש"ט, רַק שֶׁלּוֹמֵד סְתָם, בְּלֹא כַּוָּונָה לִשְׁמָהּ מֵאַהֲבַת ה' שֶׁבְּלִבּוֹ בִּבְחִינַת גִּילּוּי, רַק מֵאַהֲבָה הַמְסוּתֶּרֶת הַטִּבְעִית. כאן מדובר על כוונה מסוג אחר: לא ההתייחסות הנפשית השכלית אל מה שהוא לומד, אלא הכוונה הנפשית שמביאה אותו ודוחפת אותו ללמוד תורה דווקא. כפי שנאמר במקום אחר, אין אדם עושה דבר אלא אם כן יש בנפשו כוח, של אהבה או של יראה, שגורם לו לעשות או לא לעשות זאת. האהבה היא הכוח מאחורי כל מה שאדם עושה ויוצר וגדל; בלי אהבה הוא לא יעשה ולא ישנה דבר. במובן זה, כוח הנפש המביא אדם ללמוד תורה הוא אהבת ה'. בלי אהבה הוא לא ילמד. ואולם, כפי שמוסבר בליקוטי אמרים, ייתכן שאהבה כזו תהיה מוסתרת; היא תהיה בו והיא תפעיל אותו לעשות דברים, אבל היא לא תהיה מורגשת בליבו, ואפשר שלא ידע כלל על קיומה. אדם נמצא במקום שהוא חושב — אבל רק אם הוא חושב, אם הדברים מתלבשים בהכרתו ובמחשבה. ואם כוח האהבה אינו נמצא בהכרתו ורק גורם לו ללמוד כמו כוח טבעי שבנפשו, כמו שהמלאך והבהמה פועלים מכוח טבעם המוטבע בהם, אז עולה התורה הזו לעולם היצירה, הוא עולם המלאכים שיראתם ואהבתם היא טבעית.

אַךְ אֵינוֹ לוֹמֵד שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ מַמָּשׁ, לְהִתְגַּדֵּל כו'.

אַךְ אֵינוֹ לוֹמֵד שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ מַמָּשׁ, לְהִתְגַּדֵּל כו'. אדמו"ר הזקן מעיר כאן שכל מה שדובר על לימוד תורה שלא בכוונה שעולה ליצירה — התייחס לחוסר כוונה גלויה, אבל לא למקרה שבו יש כוונה אחרת, הפוכה, שלא לשמה ממש, כגון שיגדל כבודו בעיני הבריות, שיקבל שכר וכו'.

דְּהָא לָא סָלֵיק לְעֵילָּא מִן שִׁמְשָׁא כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּפָרָשַׁת וַיְחִי דַּף רכ"ג עַמּוּד ב'.

דְּהָא לָא סָלֵיק לְעֵילָּא מִן שִׁמְשָׁא (שאז לא עולה [הלימוד] למעלה מן השמש), כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בזהר בְּפָרָשַׁת וַיְחִי דַּף רכ"ג עַמּוּד ב'.

וְהַיְינוּ מִשּׁוּם שֶׁמַּחֲשַׁבְתּוֹ וְכַוָּונָתוֹ, הֵן מִתְלַבְּשׁוֹת בְּאוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר וְאֵינָן מַנִּיחוֹת אוֹתָן לְסָלְקָא לְעֵילָּא .

וְהַיְינוּ מִשּׁוּם שֶׁמַּחֲשַׁבְתּוֹ וְכַוָּונָתוֹ, שלא לשמה, הֵן מִתְלַבְּשׁוֹת בְּאוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר וְאֵינָן מַנִּיחוֹת אוֹתָן לְסָלְקָא לְעֵילָּא (לעלות למעלה) . דברים שאדם אומר קשורים אליו, וכמעט אינם יכולים להיפרד ממנו. מי האדם שאומר, מה הוא חושב ומרגיש בשעה שהוא אומר את הדברים — כל אלה מתלבשים באותיות ובמילים ומכוונים ומשנים את כל משמעותם. וכאשר הכוונה של אדם היא ארצית לגמרי, גם אם המילים הן של קדושה הן מתקשרות למשמעות של מטה, ואינן יכולות להתקשר ולעלות למעלה.

וְהָכָא נַמִי בִּתְפִלָּה שֶׁלֹּא בְּכַוָּונָה, שֶׁמְּחַשֵּׁב מַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת.

וְהָכָא נַמִי (וכאן גם כן) בִּתְפִלָּה שֶׁלֹּא בְּכַוָּונָה, שֶׁמְּחַשֵּׁב מַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת. שלא רק שאינו חושב על התפילה, על המילים שאומר, אלא הוא חושב מחשבה אחרת שהיא זרה לתפילה, שאינה קשורה למה שהוא אומר, שבה דעתו מוסחת לגמרי מהתפילה שהוא מתפלל. מחשבה זו אינה נותנת לתפילות לעלות; היא משאירה אותן היכן שהאדם ואותה מחשבה זרה נמצאים.

(אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁ כַּוָּונָתוֹ לַשָּׁמַיִם, לְכָךְ יֵשׁ לָהּ תִּיקּוּן בְּקַל לַחֲזוֹר וְלַעֲלוֹת כְּשֶׁמִּתְפַּלֵּל בְּכַוָּונָה.

(אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁבתפילה כַּוָּונָתוֹ לַשָּׁמַיִם, לְכָךְ יֵשׁ לָהּ תִּיקּוּן בְּקַל לַחֲזוֹר וְלַעֲלוֹת כְּשֶׁמִּתְפַּלֵּל בְּכַוָּונָה. כפי שהוסבר, בתורה יכולה להיות כוונה שלא לשם שמיים ממש, כאשר אדם לומד מכוח כוונה זרה, בשביל שיכבדוהו וכיוצא בזה. אבל בתפילה אין זה יכול להיות. לתפילה, שלא כמו לתורה, אין קשר אל העולם הזה; היא לא נכנסת אל העולם אלא יוצאת ממנו. בתורה יכול להיות שאדם ילמד וישקיע את כוחו וזמנו כדי להבין היטב, וכל זה — כדי שאנשים יכבדו אותו וכיוצא בזה. מה שאין כן התפילה, שביסודה הרי היא בינו ובין הקב"ה, ואין אדם אחר יכול לדעת מה ועד מה. כשאדם מתפלל הוא פונה אל הקב"ה, וגם אם ייתכן שנכנסות באמצע מחשבות אחרות כאשר הוא אומר את המילים, אין הן עוקרות את המחשבה הראשונית של פנייה לקב"ה שמכוחה הוא מתפלל. מה שאין כן בתורה, כאשר המחשבה הזרה, שלא לשמה ממש, היא זו שמכוחה הוא לומד והיא זו שמתלבשת בתורה שלו ופוסלת אותה מעיקרה.

אֲפִילּוּ תְּפִלָּה אַחַת מְלוּקֶּטֶת מִתְּפִלּוֹת כָּל הַשָּׁנָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב 'מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ' פָּרָשַׁת פְּקוּדֵי).

אֲפִילּוּ תְּפִלָּה אַחַת מְלוּקֶּטֶת מִתְּפִלּוֹת כָּל הַשָּׁנָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּפירוש 'מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ' על הזהר פָּרָשַׁת פְּקוּדֵי). אפילו תפילה אחת בכוונה יכולה להעלות איתה תפילות של כל השנה. תפילות שלא עלו בשעה שנאמרו, שנשארו כל אחת במקומה, והתפילה הזו מלקטת אותן מכל המקומות ומעלה ומשחררת אותן להיכן שהיו מכוונות מעיקרן.

להלן יצביע אדמו"ר הזקן על סתירה לכאורה בין שני מקורות הזהר שהביא בתחילה, ומתוך יישוב הסתירה (בדרך הקבלה) ייקח את הדברים שנאמרו עד עתה, על תורה ותפילה ללא כוונה, אל משמעויות נוספות ורחבות יותר.

וּמַה שֶּׁכָּתוּב בְּפָרָשַׁת פְּקוּדֵי , 'גּוֹ רָקִיעַ תַּתָּאָה' , בְּפָרָשַׁת וַיַּקְהֵל מַשְׁמַע דְּדַוְקָא אִי אִיהִי מִלָּה כִּדְקָא יָאוּת סָלְקִין עִמָּהּ עַד אֲוִירָא דְּרָקִיעַ דִּלְעֵילָּא כו' .

וּמַה שֶּׁכָּתוּב בזהר בְּפָרָשַׁת פְּקוּדֵי (רמה,ב) , שהתפילה בלא כוונה נדחית 'גּוֹ רָקִיעַ תַּתָּאָה' (לתוך רקיע התחתון) , ומשמע שהיא עולה מן הארץ אל הרקיע התחתון על כל פנים; בְּפָרָשַׁת וַיַּקְהֵל (רא,ב) מַשְׁמַע דְּדַוְקָא אִי אִיהִי מִלָּה כִּדְקָא יָאוּת סָלְקִין עִמָּהּ עַד אֲוִירָא דְּרָקִיעַ דִּלְעֵילָּא כו' (שדווקא אם התפילה היא כפי שראוי [בכוונה] עולים עימה עד לאוויר הרקיע שלמעלה) . ונמצא שבניגוד למובן מפרשת פקודי, שתפילה ללא כוונה עולה לרקיע, בפרשת ויקהל משמע שתפילה ללא כוונה אינה עולה כלל.

לָא קַשְׁיָא מִידֵּי : דְּרָקִיעַ תַּתָּאָה מֵאִינּוּן רְקִיעִין דְּמַדְבְּרֵי גּוֹ עָלְמָא שֶׁ בְּפָרָשַׁת פְּקוּדֵי, הֵן דְּמַלְכוּת דַּעֲשִׂיָּה, וּדְפָרָשַׁת וַיַּקְהֵל הֵן דִּזְעֵיר אַנְפִּין דַּעֲשִׂיָּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר הַשֵּׁמוֹת פֶּרֶק ג' גַּבֵּי זְעֵיר אַנְפִּין דַּעֲשִׂיָּיה עַיֵּין שָׁם.

לָא קַשְׁיָא מִידֵּי (אינו קשה כלל) : דְּרָקִיעַ תַּתָּאָה מֵאִינּוּן רְקִיעִין דְּמַדְבְּרֵי גּוֹ עָלְמָא (שהרקיע התחתון מאותם רקיעים שמנהיגים בעולם) שֶׁנזכר בְּפָרָשַׁת פְּקוּדֵי, הֵן דְּמַלְכוּת דַּעֲשִׂיָּה, וּדְפָרָשַׁת וַיַּקְהֵל הֵן דִּזְעֵיר אַנְפִּין דַּעֲשִׂיָּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר הַשֵּׁמוֹת פֶּרֶק ג' גַּבֵּי זְעֵיר אַנְפִּין דַּעֲשִׂיָּיה עַיֵּין שָׁם. התירוץ הוא שבכל אחד מהמקורות מדובר על דרגה אחרת של רקיע, ולכן אין סתירה ביניהם. בזהר שבפרשת פקודי מדובר על הרקיע שבדרגת המלכות של עולם העשייה. המלכות של העשייה היא הדרגה הנמוכה ביותר בעולם העשייה ובכלל הדרגות — העשייה שבעשייה (שהרי גם בעולם העשייה יש דרגות גבוהות יותר של רוחניות וכוחות רוחניים השייכים ומשפיעים במציאות העשייה). ומה שנאמר שם הוא שכאשר התפילה היא ללא כוונה — היא עולה לרקיע של מדרגה תחתונה זו בלבד. כלומר, כיוון שהיא מכל מקום תפילה, שבמהותה הבסיסית היא למעלה ממציאות העולם שהיא מתייחסת אליו, למעלה מעצם מציאות הדברים כפי שהם — והוא ה'רקיע' של דרגת המלכות שבעשייה. לעומת זאת, בזהר שבפרשת ויקהל, כאשר נאמר שהתפילות ללא כוונה אינן עולות לרקיע, הכוונה היא לרקיע שבדרגת זעיר אנפין של עולם העשייה. ואם כן, התפילות ללא כוונה אכן אינן עולות לרקיע שבזעיר אנפין שבעשייה, אבל הן עולות לרקיע שבמלכות שבעשייה.

וְהָא דְּמַשְׁמַע לִכְאוֹרָה בְּ פָּרָשַׁת פְּקוּדֵי , דְּגַם תְּפִלָּה פְּסוּלָה, עוֹלָה עַד הֵיכָל הָרִאשׁוֹן שֶׁמִּמֶּנּוּ נִדְחֵית לְמַטָּה וְהוּא בִּזְעֵיר אַנְפִּין דִּבְרִיאָה.

וְהָא דְּמַשְׁמַע לִכְאוֹרָה בְּזהר פָּרָשַׁת פְּקוּדֵי (שם) , דְּגַם תְּפִלָּה פְּסוּלָה, תפילה ללא כוונה ראויה, עוֹלָה עַד הֵיכָל הָרִאשׁוֹן שֶׁמִּמֶּנּוּ נִדְחֵית לְמַטָּה וְהוּא בִּזְעֵיר אַנְפִּין דִּבְרִיאָה. בזהר שם מתואר שכל התפילות עולות עד לפתחו של ההיכל הראשון ושם הן נבדקות: אם הן תפילות נאות וראויות (בכוונתן) פותחים להם והן עולות בו וכו', ואם הן אינן ראויות הן נדחות חזרה למטה לעולם העשייה ונשארות שם ברקיע התחתון של העשייה, כפי שהוסבר למעלה. ונמצא שקודם שהן נדחות הן עולות למעלה מעלה מעולם העשייה, עד להיכל הראשון.

לָא קַשְׁיָא מִידֵּי , שֶׁהֲרֵי אֲפִילּוּ כָּל הָעֲווֹנוֹת מַמָּשׁ, קַלּוֹת וַחֲמוּרוֹת, עוֹלוֹת לְשָׁם, אֲפִילּוּ עַד הֵיכָל הד' כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב דַּף רנ"ב עַמּוּד א.

לָא קַשְׁיָא מִידֵּי (אינו קשה כלל) , שֶׁהֲרֵי אֲפִילּוּ כָּל הָעֲווֹנוֹת מַמָּשׁ, קַלּוֹת וַחֲמוּרוֹת, עוֹלוֹת לְשָׁם, אֲפִילּוּ עַד הֵיכָל הד' (הרביעי) שלמעלה אף מהיכל הראשון, ואף הוא בעולם הבריאה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בהמשך הזהר שם, פרשת פקודי דַּף רנ"ב עַמּוּד א. שם מדובר על ההיכל הרביעי, הנקרא "היכל הזכות". היכל הזכות הוא היכל הדין, כמו לשכת הגזית של מעלה שבה יושבת הסנהדרין של מעלה; לשם עולים כל מעשי אדם ודיבוריו ושם הם נשקלים, אם לזכות אם לחובה. ואם כן, אם אפילו עוונות עולים בעלייה זו, נראה שמדובר בעלייה מסוג אחר, שאין היא תלויה באיכות ובזכות הדבר שעולה, וכפי שימשיך ויבאר.

אֶלָּא וַדַּאי שֶׁאֵין מַהוּת הָעֲלִיּוֹת שָׁווֹת וְאֵין עֲרוֹךְ וְדִמְיוֹן בֵּינֵיהֶם אֶלָּא בְּשִׁיתּוּף הַשֵּׁם בִּלְבָד, וְדַי לַמֵּבִין.

אֶלָּא וַדַּאי שֶׁאֵין מַהוּת הָעֲלִיּוֹת שָׁווֹת וְאֵין עֲרוֹךְ וְדִמְיוֹן בֵּינֵיהֶם אֶלָּא בְּשִׁיתּוּף הַשֵּׁם בִּלְבָד, וְדַי לַמֵּבִין. עליית התורה והתפילה שדובר בה קודם, ועלייה זו שעולים אפילו העוונות, הם שני עניינים שונים לגמרי, שהדבר היחיד המשותף ביניהם הוא ששניהם נקראים 'עלייה'. העולמות עולים משום שהם משתנים למהות שהיא עליונה יותר — בלי קליפות, בלי דינים והסתרים, שמרגישה ומשקפת בתוכה את דרגת העונג האלוקי העליון. וכך בדיוק היא עליית התפילה, עם המילים והעניינים והאדם המתפלל: עלייה ממש, משום שכל זה נעשה עתה מהות עליונה. מה שאין כן ה'עלייה' השנייה, של כל מעשה של אדם, ובכלל זה התפילה שלא בכוונה ואפילו העוונות וכו': זו איננה עלייה ממש, באופן שהדבר עצמו משתנה ועולה, אלא שהוא רק נזכר למעלה. התפילה בלי כוונה שנאמרה למטה נשארה למטה כי היא שייכת למטה, כמו גוף בלי נשמה. אבל כיוון שאדם אמר את התפילה, כיוון שאדם שיש לו נשמה קדושה ובחירה חופשית עשה מעשה, חייבים לבחון את הדבר מלמעלה. המציאות למטה היא מורכבת מדי, מוסתרת ומעוותת, ואי אפשר באמת להעריך בה את מהות מעשה האדם ותפילתו. דווקא בחסידות מרבים לדבר על כך שאין אנו יודעים באמת להעריך יהודי ומעשה של יהודי. יכול להיות אדם שידוע בכל העולם בחכמתו וביראת השמיים שלו, ואף מרגיש בעצמו כך, ואף על פי כן אין הוא מתרומם מן הארץ, וייתכן שכל תורתו ועבודתו הולכות לקליפה. ויכול להיות יהודי שאינו יודע אפילו לקרוא בסידור, אבל הקולות שהוא משמיע עולים למעלה מעלה, והמצווה הדלה שלו שקולה למעלה כנגד עולם שלם. ואם כן, כדי שאפשר יהיה לשקול את מעשי האדם: האם הם זכויות או עוונות? האם התפילה הזו ראויה לעלות, האם היא זכות או חובה? צריך הדבר להיבחן למעלה דווקא. מה שעולה איננו אפוא התפילה, אלא רק השאלה עליה; לא מציאות, אלא אינפורמציה. משל לדבר: מי בא לפני המלך? רק מי שראוי לכך, מי שמעודן ומעולה בהתנהגותו ולבושיו, מי שיכול להעריך את מעלת המלך ויפי היכלו, מי שיכול לעמוד לפניו ביראה וביטול פנימי. וחוץ מזה, ובלי קשר לזה, המלך מקבל דו"ח על כל מה שקורה בממלכתו, כדי שידון ויחליט כיצד לנהוג באנשים; מי לזכות ומי לחובה, מי לקרב ומי לרחק.

וּבָזֶה יוּבָן גַּם כֵּן מַה שֶּׁכָּתוּב שָׁם דַּף רמ"ז, שֶׁבַּהֵיכָל הב' [ 'אִזְדַּמַּן הַמְמוּנֶּה' 'קַיְימִין הַלְּבוּשִׁים' ] מְמוּנֶּה עַל הַלְּבוּשִׁים, שֶׁמַּלְבִּישִׁים הַנְּשָׁמָה מִמַּעֲשֵׂה הַמִּצְוֹת.

וּבָזֶה יוּבָן גַּם כֵּן מַה שֶּׁכָּתוּב שָׁם בזהר פרשת פקודי דַּף רמ"ז, שֶׁבַּהֵיכָל הב' (השני) [בזהר כתוב כאן: "אזדמן ממונה על הלבושים" ומעיר אדמו"ר הזקן על הנוסח: 'אִזְדַּמַּן הַמְמוּנֶּה' במקום "ממונה", והקריאה תהיה "אזדמן הממונה על הלבושים". 'קַיְימִין הַלְּבוּשִׁים' במקום "ממונה על הלבושים", והקריאה תהיה: "קיימים הלבושים שמלבישים וכו' " ] מְמוּנֶּה עַל הַלְּבוּשִׁים, שֶׁמַּלְבִּישִׁים הַנְּשָׁמָה מִמַּעֲשֵׂה הַמִּצְוֹת. ומשמעות הדברים היא שההחלטה והקביעה לגבי ערכה האמיתי של המצווה — מה, מעבר לכל הרעשים, נשאר כדבר אמיתי עם הנפש, מה ייחשב מכל המצוות שעושה אדם כלבושי נפשו, השייכים באמת אל נפשו אף מעבר לחייו בעולם הזה — נעשות למעלה, בהיכל השני שבעולם הבריאה.

אַף שֶׁהֵן, בְּגַן עֵדֶן הַתַּחְתּוֹן דַּעֲשִׂיָּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב שָׁם דַּף ר"י

אַף שֶׁהֵן, לבושי הנשמה עצמם הנעשים מהמצוות, הם בְּגַן עֵדֶן הַתַּחְתּוֹן דַּעֲשִׂיָּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב שָׁם בזהר פרשת ויקהל דַּף ר"י עמוד א.

ומכל מקום, מה שהוא מראה מן הזהר כאן הוא אופן נוסף למה שאמר קודם, שיש סוגים שונים של עליות: יש עלייה כאשר דבר נעשה טוב יותר, מזוכך יותר ולכן גם עליון יותר. ויש 'עלייה' אחרת (שמגיעה לכאורה גבוה יותר), שלשם לא עולה הדבר עצמו אלא רק נזכר שם, מדברים עליו ודנים בו.

לסיום חוזר אדמו"ר הזקן להשוואה בין תורה ותפילה מצד אחר:

וְהִנֵּה תְּפִלָּה פְּסוּלָה עֲדִיפָא מִתּוֹרָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ מַמָּשׁ שֶׁהִיא, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וְהַתְּפִלָּה הִיא גּוֹ רָקִיעַ כו'.

וְהִנֵּה תְּפִלָּה פְּסוּלָה עֲדִיפָא מִתּוֹרָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ מַמָּשׁ שֶׁהִיא, התורה, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וְהַתְּפִלָּה הִיא גּוֹ (תוך) רָקִיעַ כו'. החילוק בין תורה ותפילה שחילק בתחילת המאמר היה בין תורה ותפילה שרק אין בהן כוונה לשם שמיים, אבל גם אין בהן כוונה אחרת. והוסבר שבאופן זה יש יתרון לתורה, שעולה על כל פנים לעולם היצירה, בעוד תפילה ללא כוונה נשארת בעולם העשייה. אכן, כבר שם העיר שאם הייתה בלימוד התורה כוונה אחרת, שלא לשמה ממש, כגון שלומד על מנת שיכבדוהו וכיוצא בזה, אזי אין התורה עולה כלל, והיא נשארת בעולם הזה "תחת השמש". וכאן הוא מוסיף, שכאשר מדובר בכוונה כזו יש אף יתרון לתפילה על התורה, כי התפילה עולה בכל מקרה מעולם המעשה ממש, שתחת השמש, אל "גו רקיע", בחינת הרקיע של העשייה.

אֲבָל תּוֹרָה סְתָם, שֶׁאֵינָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, רַק מֵאַהֲבָה מְסוּתֶּרֶת טִבְעִית.

אֲבָל תּוֹרָה סְתָם, שֶׁאֵינָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, שאין הוא לומד אותה מתוך כוונה אחרת שאינה לשם שמיים אלא סתם כך, רַק מֵאַהֲבָה מְסוּתֶּרֶת טִבְעִית. כפי שהסביר בתחילת המאמר, כאשר אדם לומד תורה לא לשם שמיים וגם לא משום פנייה זרה (אינטרס אישי), למה הוא לומד? והסביר שבמצב כזה אדם לומד מכוח האהבה לה' הנסתרת בטבע הנפש של כל אדם מישראל. אהבה זו, הגם שהיא מוסתרת על ידי נפשו הבהמית, מחשבותיה, רגשותיה וחשבונות העולם שלה, אין ההסתר מסתיר אלא את דרגותיה העליונות, כרגש גלוי של אהבת ה' אין סופית, אבל היא מוצאת דרכים להתגלות, אצל כל אדם, במעשים ובדיבורים של אהבה, כגון בדיבור של תורה. תורה כזו, שהיא מכוח האהבה המסותרת הטבעית, גם אם אין בה כוונה פעילה של אהבה ויראה שאדם מגלה בעצמו בהתבוננות וכו', גם אין בה כוונה פגומה, כוונה שיש בה פנייה שלא לשם שמיים. ויש בה, על כל פנים, התמימות, הראשוניות והאמת של האהבה הטבעית כשלעצמה, ועל זה הוא בא לדבר בסיומו של המאמר.

לָא גָּרְעָא מֵהֶבֶל פִּיהֶן שֶׁל תִּינוֹקֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן, דְּסָלֵיק לְעֵילָּא

התורה הזו שלומד מכוח האהבה המסותרת לָא גָּרְעָא (אינה גרועה) מֵהֶבֶל פִּיהֶן שֶׁל תִּינוֹקֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן, דְּסָלֵיק לְעֵילָּא (שעולה למעלה) כדלקמן בשם הזהר.

מִפְּנֵי שֶׁהוּא הֶבֶל שֶׁאֵין בּוֹ חֵטְא.

מִפְּנֵי שֶׁהוּא הֶבֶל שֶׁאֵין בּוֹ חֵטְא. המיוחד בדיבור התורה של הילדים הקטנים הוא שאין בו חטא. כפי שהילדים הקטנים אין בהם חטא, כך בדיבור שלהם אין חטא. חטא הוא עיוות, קלקול, של הנפש ושל מציאות העולם הזה, שאינן כפי שצריך להיות על פי הרצון העליון. ודיבור שיש בו חטא הוא דיבור שכרוך בקלקול הזה, שכרוך באדם שיש בו קלקול המעכב אותו מלעלות למעלה. וכאשר התורה מלובשת ב"הבל שאין בו חטא", אפילו לא מילים (שהתינוקות אינם מבינים) רק הבל בלבד — אין שום דבר שמעכב אותו בעולם הזה מלעלות למעלה מעלה. וכך היא התורה שלומדים מאהבה המסותרת; דווקא משום שהיא מסותרת, שאינה מודעת, שאין בה שום חשבון של עולם הזה, אלא כוח טבעה הטהור של הנפש האלוקית — היא דומה להבל פיהם של תינוקות של בית רבן.

וְסָלֵיק לְעֵילָּא אַף אִם הוּא שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ מַמָּשׁ, מִיִּרְאַת הָרְצוּעָה שֶׁבְּיַד הַסּוֹפֵר .

וְסָלֵיק לְעֵילָּא (עולה למעלה) אַף אִם הוּא שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ מַמָּשׁ, כגון מִיִּרְאַת הָרְצוּעָה שֶׁבְּיַד הַסּוֹפֵר (המלמד) . הבל פיהם של תינוקות של בית רבן עולה גם כאשר יש לכאורה כוונה שלא לשמה ממש, כגון כאשר הוא לומד משום שהוא מפחד שהמלמד שלו ירביץ לו, או כדי שיקבל סוכריה אם ילמד וכיוצא בזה. כפי שהוסבר, אצל גדולים כוונה שלא לשמה ממש אינה נותנת לתורה לעלות; אבל אצל הילדים זה אחרת, שכן גם הכוונה שלא לשמה היא כוונה שאין בה חטא, כוונה של מי שלא חטא, כוונה תמימה שרק עוזרת לו להתגבר על ענייני ילדות. הכוונה הזו שלא לשמה אינה משפיעה על לימודו ואינה פוגמת בו; הקשר הוא חיצוני בלבד, בעוד הלימוד עצמו, 'הבל פיו', נשאר בטהרתו. היראה מפני המלמד וכיוצא בזה אינה פוגמת בתמימות שבה הוא מתייחס אל התורה שהוא אומר; לפי ערכו הוא מאמין בכל השלמות שמה שהוא אומר ככה זה: אל"ף היא אל"ף ובי"ת היא בי"ת וכו'. והתייחסות תמימה זו אל המילים שהוא אומר מעלה אותן ישר למעלה, למעלה מכל חשבונות העולם.

וְעַיֵּין שָׁם דַּף רנ"ה עַמּוּד ב', שֶׁהַמַּלְאָכִים הֵם מַעֲלִים הַהֶבֶל שֶׁל תִּינוֹקֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן עַד הָאֲצִילוּת.

וְעַיֵּין שָׁם בזהר פרשת פקודי דַּף רנ"ה עַמּוּד ב', שֶׁהַמַּלְאָכִים הֵם מַעֲלִים הַהֶבֶל שֶׁל תִּינוֹקֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן עַד הָאֲצִילוּת.

המאמר התחיל בבירור ההבדל בין תורה שלא בכוונה לתפילה שלא בכוונה. התורה, למרות שהייתה ללא כוונה, עולה לעולם היצירה, ואילו התפילה ללא כוונה אינה עולה למעלה מהעשייה. אך יש גם צד אחר, שבו לתפילה יש יתרון על פני התורה, וזהו כאשר קיימת כוונה אחרת, לשם דבר בעולם הזה, שמכוחה אדם לומד תורה. תורה שנלמדת מתוך כוונה כזו שבויה בעולם הזה ואינה עולה כלל, והיא אף למטה מהתפילה ללא כוונה. מה שאין כן בתפילה, שכל מהותה היא בין האדם לאלוקי, ולא יכולה להיות בה כוונה לשם דבר בעולם. לכל היותר יש היסח הדעת ומחשבות על דברים אחרים, אבל ביסוד הדברים נשארת תמיד הכוונה הראשונית שהייתה לשמיים, להתפלל לה'. תפילה זו, הגם שאינה עולה לעולמות העליונים, היא מכל מקום איננה כבולה בתוך העולם הזה, ולכן מייד כשאותו אדם מתפלל תפילה אחת בכוונה היא מעלה איתה גם את כל התפילות שנאמרו בלי כוונה. המאמר ממשיך בבירור עקרוני ביותר: מהי אותה עלייה שמדברים עליה, עליית התורה או התפילה. ומוסבר שהעלייה היא התעלות האדם ודיבוריו ומעשיו כאשר הם מזדככים ונעשים עליונים בעצמם. זאת להבדיל מעליות אחרות (שנזכרות במקומות אחרים) שאינן בשל עילוי והזדככות הדבר, אלא הן עלייה של מידע בלבד על הדברים, שעולה למעלה כדי להידון שם. סיום המאמר הוא במה שהתחיל בו: במעלת התורה הנלמדת סתם, לא מכוונה מושכלת לשמה ולא מכוונה שלא לשמה אלא מכוח האהבה המסותרת הטבעית. והוסבר שיש בכוונה זו צד שהוא למעלה מכל כוונה. כי עליית הדיבור והמעשה שעל פי הכוונה המושכלת והמורגשת היא על כל פנים מוגבלת בהגבלת הכוונה. מה שאין כן כאשר האהבה היא מסותרת אין היא מוגבלת, והיא יכולה לעלות ולעלות בלי שום הגבלה. והרי זה כמו הבל פיהם של תינוקות של בית רבן, שאין בו כוונה ואין בו השגה אבל יש בו תמימות ללא הגבלה, והמלאכים לוקחים ומעלים אותו למעלה מהיצירה ולמעלה מהבריאה, עד לאצילות.

(Endnotes) 1 . בפרק מ בליקוטי אמרים מפנה אדמו"ר הזקן לשער הנבואה פרק ב. ונראה שכוונתו לאותו מקור, שהוא הספר הנקרא "שער היחודים ונבואה ורוח הקודש", הוא הענף הרביעי מפרי עץ חיים שערך וסידר ר' מאיר פופרש מכתבי ר' חיים ויטאל (ראו ספר קבלת האר"י לר' יוסף אביב"י עמ' 651). וראו ב'שיעורים בספר התניא' כאן בשם כ"ק אדמו"ר זי"ע, שמתייחס לשינוי לשון זה. 2 . ראו פרקי אבות פרק ד משנה יא ובמפרשים שם; חידושי אגדות למהרש"א שבת לא,ב, ועוד. 3 . וכמאמר רבותינו ז"ל: אלפיים שנה קדמה התורה לעולם (ראו מדרש תהלים צ,ד; תנחומא וישב ד, ועוד) וכמבואר כל זה במאמרי החסידות. 4 . ראו בהקדמה לשער היחוד והאמונה ('חינוך קטן'). 5 . ראו ליקוטי אמרים פרק י וסוף פרק מ, ובמקומות רבים. ובפשטות הוא מה שאומרים בקריאת שמע: "ואהבת... בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך". ומה עושה אדם מכוח אהבה זו? — מה שכתוב בהמשך: "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום... ושננתם לבניך ודברת בם וגו' ", היינו לימוד התורה. 6 . בעיקר פרק יח ואילך. 7 . ראו תולדות יעקב יוסף פרשת חיי שרה: "שמעתי מפורש מפי מורי, במקום שחושב האדם שם הוא כולו, ודפח"ח". וראו גם בעש"ט על התורה, פרשת נח, עמוד התפילה אות נו. 8 . ליקוטי אמרים פרק לט. 9 . ומובא ב'ניצוצי זהר' שם: "והגאון הקדוש התניא העיר מקור טהור מגמרא פסחים ג,ב: כתיב 'כי גדול עד שמים חסדך', וכתיב 'מעל השמים כו''; כאן בעושים שלא לשמה, דהווי רק עד שמים, ואך כשעושה לשמה סליק לעילא מעל לשמים". 10 . הוספת כ"ק אדמו"ר זי"ע: "דפירוש המילות, אבל אין זה משווה אותה צלותא פסילאה (אין זה עושה אותה לתפילה פסולה), כיון דיש אצלו כוונתו הכללית לשמים. וזהו דממשיך ומבאר (להלן): 'שמחשב מחשבות זרות', שלא מפירוש המילות, דמחשבה זרה זו מתלבשת בהדיבור וממשיכו למקומה כו' למטה כו' ". 11 . ראו זהר חלק ב רנא–רנב; פרדס רימונים שער ההיכלות; ובכמה מקומות בספרי חסידות, כגון מאמרי אדמו"ר הזקן תקס"ז עמ' צט, ועוד. 12 . בדומה למתואר בכיסא שלמה, מלכים א י,כ. 13 . ראו בזהר שם, ובפרדס רימונים שער ההיכלות פרק רביעי. 14 . ליקוטי תורה ויקרא מא,א ד"ה את שבתותי תשמרו, ובמקומות נוספים. 15 . על פי הערת כ"ק אדמו"ר זי"ע. וכן להלן. 16 . על פי הערת כ"ק אדמו"ר זי"ע לעיל נראה שיש לחלק בין תפילה שלא בכוונה (שבזמן אמירתה אינו מתכוון אפילו לפירוש המילים) אבל יש בה כוונה כללית לשם שמיים, לתפילה פסולה שאין בה אפילו כוונה כללית זו. וצריך עיון מהי תפילה פסולה, שהרי גם היא עולה "גו רקיע". 17 . על פי שבת קיט,ב, ובזהר בכמה מקומות, וכדלקמן. 18 . וכפי הנראה מהמשך דברי התלמוד שם (שבת קיט,ב), שאין הכוונה דווקא לחטא ממש, אלא שאנשים מבוגרים, גם אם אינם חוטאים, יש להם על כל פנים מודעות לקיומו של החטא ולמורכבות של העולם הזה שיש בו רע ויש בו חטאים. ובמובן זה יתרונם של הילדים הקטנים הוא, כאמור, בתמימות שאין בה ידיעה וחוויה של החטא. 19 . ראו תורה אור ה,ג ד"ה הן האדם היה וכו'. 20 . בזהר אומר "לעילא", ומפרש אדמו"ר הזקן "לאצילות". ואולי יש לומר, משום שאצילות היא מה שלמעלה מהעולמות והמציאות הנבראת.