עַיֵּין עֵץ חַיִּים שַׁעַר הַנְּקוּדּוֹת שַׁעַר ח' פֶּרֶק ו'. שֶׁאֵין הַחְזָרַת פָּנִים בְּפָנִים כִּי אִם עַל יְדֵי מִצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת דַּוְקָא.

עַיֵּין עֵץ חַיִּים שַׁעַר הַנְּקוּדּוֹת שַׁעַר ח' פֶּרֶק ו'. שנאמר שם בכלל הדברים שֶׁאֵין הַחְזָרַת פָּנִים בְּפָנִים כִּי אִם עַל יְדֵי מִצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת דַּוְקָא. בעץ חיים שם מדובר על היחס בין פרצופי האצילות — זעיר אנפין ומלכות, שהוא בלשון הזהר היחס בין קוב"ה ושכינתיה. יחסים אלה מבטאים את שורש כל היחסים בין הקב"ה האלוקי ובין העולמות. זעיר אנפין ('פנים קטנות') מבטא את הפנים של האלוקי כלפי העולם, נקודת הקצה באלוקות שבה הוא מתייחס אל העולמות. והמלכות מייצגת את האלוקות שבתוך העולמות, השכינה. היחס ביניהם הוא לפיכך בין האלוקי לעולם כפי שהוא עדיין באלוקות, בתוך האצילות. ביחסים הללו, החשובים כל כך, התכלית היא שיהיה ייחוד, חיבור ביניהם (הוא "ייחוד קוב"ה ושכינתיה" האמור בכל מקום). ועוד, שהחיבור הזה יהיה 'פנים בפנים', ברצון ואהבה משני הצדדים, ולא אחור באחור ואף לא אחור כלל, שבהם הייחוד וההשפעה אינם שלמים. ומוסבר שם, ואת זה יבאר במאמר זה, שהגורם להתייחסות זו, להיות 'פנים בפנים', הן המצוות המעשיות שעושה האדם למטה, בארץ הגשמית.

וְטַעַם הַדָּבָר, כִּי עַל יְדֵי מַעֲשִׂים טוֹבִים גּוֹרֵם זִיוּוּג הָעֶלְיוֹן וכו'.

וְטַעַם הַדָּבָר, כפי שמוסבר בעץ חיים שם, כִּי עַל יְדֵי מַעֲשִׂים טוֹבִים גּוֹרֵם זִיוּוּג הָעֶלְיוֹן וכו'. במעשיו הטובים של האדם למטה, במעשה המצוות ובתיקון העולם הזה, הוא גורם שיהיה 'זיווג עליון'. 'זיווג עליון' הוא החיבור בין משפיע ומקבל למעלה באצילות; כלומר לא רק בנוגע להשפעה בפועל בעולמות התחתונים, אלא למעלה יותר, כהשפעה למשפיע שבתוך הספירות עצמן (מזעיר אנפין למלכות) היוצרת את הכיוון ואופן ההשפעה לעולמנו.

וּלְהָבִין אַמַּאי מַעֲשִׂיּוֹת דַּוְקָא.

וּלְהָבִין אַמַּאי (מדוע) מצוות מַעֲשִׂיּוֹת דַּוְקָא. מובן מדוע מצוות, וכפי שנזכר במקומות רבים שמצווה היא מלשון 'צוותא', שכן דווקא במצווה — שהיא פנימיות רצונו של הקב"ה מלמעלה ואשר נעשית ברצונו ובחירתו החופשית והפנימית של האדם למטה — נוצר הצוותא, האיחוד הפנימי המהותי בין האדם לקב"ה. אך עדיין אין זה מסביר — מדוע מצוות מעשיות? למה חשוב כל כך שהרצון העליון הזה יגיע עד למטה, למה חשוב כל כך שהאדם יקיים את הרצון במעשה גשמי דווקא?

יוּבָן מִמַּה שֶּׁכָּתוּב בְּשַׁעַר מ"ן ומ"ד כִּי צָרִיךְ תְּחִלָּה, לְהַעֲלוֹת מַיִין נוּקְבִין דְּנוּקְבָא דִּזְעֵיר אַנְפִּין .

יוּבָן מִמַּה שֶּׁכָּתוּב בספר עץ חיים בְּשַׁעַר מ"ן ומ"ד (מים נוקבין ומים דכורין): כִּי צָרִיךְ תְּחִלָּה, כהכנה לזיווג ולהשפעת המים הדכורין, לְהַעֲלוֹת מַיִין נוּקְבִין דְּנוּקְבָא דִּזְעֵיר אַנְפִּין (של הנקבה של זעיר אנפין) . זעיר אנפין ('הפנים הקטנות') הן כביכול הפנים של הקב"ה המתייחסות ומשפיעות לעולמות, שהן קטנוּת לגביו. והנוקבא היא בחינת המלכות, המקבלת עבור העולמות את אותה השפעה. ונאמר שלצורך הזיווג, שהוא המשכת ה'מים דכורין' מלמעלה, צריכה הנקבה, היא המציאות התחתונה, להעלות מלמטה 'מים נוקבין', מים שלה, רצון וחשק ממנה, אל הזכר המשפיע.

וּמַיִין נוּקְבִין דְּנוּקְבָא הֵן בְּחִינַת עֲשִׂיָּה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר שָׁם פֶּרֶק א'.

וּמַיִין נוּקְבִין דְּנוּקְבָא הֵן בְּחִינַת עֲשִׂיָּה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר שָׁם (עץ חיים שער מ"ן ומ"ד) פֶּרֶק א'. "נוקביה דזעיר אנפין" היא כאמור ספירת המלכות, שהיא בחינת המעשה לגבי כלל המציאות הרוחנית, ומה שהיא מעלה זה את עצמה, דהיינו את בחינת המעשה. וכמובן שסוף כל המעשה, המעשה שבמעשה, הוא המעשה החומרי.

וְהִנֵּה הַמַּעֲשִׂים טוֹבִים נִקְרָאִים כִּסּוּחַ וְקִיצּוּץ הַקּוֹצִים הַנֶּאֱחָזִים בַּאֲחוֹרַיִים.

וְהִנֵּה הַמַּעֲשִׂים טוֹבִים נִקְרָאִים כִּסּוּחַ וְקִיצּוּץ הַקּוֹצִים הַנֶּאֱחָזִים בַּאֲחוֹרַיִים. ה'מעשים הטובים', הם המצוות המעשיות, מלבד היותם החיבור בין האדם והקב"ה יש להם גם תפקיד בעולם המעשה. הגדרתו של תפקיד זה בספרי הקבלה היא: כיסוח הקוצים הנאחזים באחוריים.

שֶׁהֵן בְּחִינַת עֲשִׂיָּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּשַׁעַר מ"ז פֶּרֶק ה'.

שֶׁהֵן בְּחִינַת עֲשִׂיָּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בעץ חיים בְּשַׁעַר מ"ז פֶּרֶק ה'. האחוריים של כלל העולמות הרוחניים הוא עולם העשייה הגשמי; הצד החיצוני, הרחוק ביותר מהאור הפנימי והגילוי האלוקי. הגנן, הוא הצדיק (וכל מי שעושה את ה'מעשים הטובים'), אינו הופך את האחוריים לפנימיות (שהרי אז אין זה עוד תחתון) אלא רק מקצץ את הקוצים, דהיינו את הסטיות הלא תקינות של האחוריים, את היניקה של הרע מהאחוריים; ועל ידי כך מגלים האחוריים והמציאות התחתונה עצמה את האור האלוקי.

וְהַיְינוּ עַל יְדֵי הַעֲלָאַת הַטּוֹב הַגָּנוּז בָּהֶם.

וְהַיְינוּ עַל יְדֵי הַעֲלָאַת הַטּוֹב הַגָּנוּז בָּהֶם. העלאת הטוב הגנוז בעשייה היא בירור והעלאת ניצוצות הקדושה מן הקליפות. התפיסה היא שבכל דבר, אפילו באחוריים ואפילו בקליפה, גנוז טוב; הוא ניצוץ הקדושה האלוקית שמהווה ומחיה כל דבר וכל מצב. שהרי אין קיום ואין חיות מבלעדי הקדושה, אלא שלפעמים הטוב הגנוז הזה אינו גלוי. וזה תפקיד האדם שעושה מעשים טובים, לגלות את הטוב באותו מעשה ולהעלותו.

הַמְלוּבָּשׁ בְּמִצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת.

הַמְלוּבָּשׁ בְּמִצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת. לא כל ניצוץ אפשר להעלות, אבל מה שאפשר ומצווה להעלות הוא זה "המלובש במצוות מעשיות". הצוותא שבמצווה מתבטא גם בתפקידה בקיצוץ הקוצים ובירור הניצוצות. מעשה המצווה מחובר אל האלוקי, ומכאן כוחו לגלות ולברר ולהעלות את ניצוצות הקדושה מתוך הקליפה.

לִמְקוֹרוֹ לִקְדוּשַּׁת הָאֲצִילוּת שֶׁכְּבָר הוּבְרְרָה.

לִמְקוֹרוֹ לִקְדוּשַּׁת הָאֲצִילוּת שֶׁכְּבָר הוּבְרְרָה. העלייה היא אל "האצילות שכבר הובררה", כלומר המבוררת מעיקרה — לא על ידי מעשה האדם אלא שכך עשה הקב"ה את העולם, שחלק ממנו כבר מבורר ומתוקן. הידיעה והעובדה שלא הכול מקולקל, לא בעולמות ולא בנפש, היא היסוד שמאפשר את התיקון הכללי שעליו עומדת כל עבודת הבירורים. הכלל הוא שרק מי שמתוקן בעצמו יכול לתקן אחרים, רק מציאות של חלק מתוקן בתכלית יכולה להביא לכך שהשלם כולו יתוקן. באדם זו הנפש האלוקית שבו, בספירות זו החכמה, ובעולמות — עולם האצילות.

וּמַה שֶּׁכָּתוּב שָׁם שֶׁאָדָם הָרִאשׁוֹן תִּיקֵּן גַּם כֵּן עַל יְדֵי תְּפִלָּה.

וּמַה שֶּׁכָּתוּב שָׁם שֶׁאָדָם הָרִאשׁוֹן תִּיקֵּן גַּם כֵּן עַל יְדֵי תְּפִלָּה. ולא רק אדם הראשון, אלא כל אדם מעלה מים נוקבין בתפילתו. והרי זה לכאורה בניגוד למה שאמר כאן, שהעלאת המים נוקבין לצורך הזיווג והחזרת פנים בפנים היא על ידי מעשה דווקא –

הַיְינוּ עַל יְדֵי אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר, דַּעֲקִימַת שְׂפָתָיו הָוֵי מַעֲשֶׂה.

הַיְינוּ עַל יְדֵי אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר, דַּעֲקִימַת שְׂפָתָיו הָוֵי מַעֲשֶׂה.

כִּי הֵן מִנֶּפֶשׁ הַחִיּוּנִית שֶׁבַּגּוּף וְדָמוֹ.

כִּי הֵן מִנֶּפֶשׁ הַחִיּוּנִית שֶׁבַּגּוּף וְדָמוֹ. ביטוי האותיות, כמו המעשה שאדם עושה בעולם, איננו יכול להיעשות ישירות על ידי הנפש האלוקית. הנפש האלוקית, הקדושה, אינה מחיה ישירות את הגוף אלא רק דרך הנפש הבהמית, החיונית. ולכן כאשר הנפש הקדושה רוצה לעשות מעשה של מצווה, לומר דיבור של תורה או של תפילה, היא זקוקה לנפש הבהמית המלובשת בגוף. שהדם הוא המחבר את הנפש החיונית הרוחנית לגוף הגשמי, וככתוב "כי הדם הוא הנפש" (דברים יב,כג).

אֲשֶׁר שָׁרְשָׁן מִנּוֹגַהּ.

אֲשֶׁר שָׁרְשָׁן מִנּוֹגַהּ. נפשו החיונית של האדם וגופו הם מקליפת נוגה, כמו המציאות החומרית שעושים בה את המצוות המעשיות. וכמבואר בליקוטי אמרים (פרקים ו–ז) קליפת נוגה היא הקליפה שמחזיקה את הניצוצות הללו שאנו מעלים בבחינת מים נוקבין — ונמצא שדרך גופו ונפשו הבהמית, בדיבור ובמעשה של קדושה, חודר האדם אל התחום של קליפת נוגה ומברר משם את הניצוץ הקדוש המוסתר שם.

וְהִנֵּה הַבֵּירוּרִים דַּעֲשִׂיָּה עוֹלִין לִיצִירָה עַל יְדֵי שֵׁם ב"ן מִיְּצִירָהּ לִבְרִיאָה וְלַאֲצִילוּת כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּשַׁעַר מ"ן דְּרוּשׁ י"א סִימָן ז'.

וְהִנֵּה הַבֵּירוּרִים דַּעֲשִׂיָּה עוֹלִין לִיצִירָה עַל יְדֵי שֵׁם ב"ן שבעשייה. שם ב"ן הוא אחד המילויים של שם הוי"ה. מילוי זה נחשב למייצג את הצד של ספירת המלכות, את הנוקבא ואת עולם העשייה מבין ארבעת העולמות; כמובן, לא את העולם גופו אלא את האור, השם האלוקי, שיורד אל תוך עולם העשייה, שכן אחרי הכול שם ב"ן גם הוא שם ה'. ושם זה, שהוא החיות אלוקית שבעשייה, הוא שמברר את ניצוצי עולם העשייה ומעלם ליצירה, בבחינת מים נוקבין, על ידי מעשה המצווה של האדם. מִיְּצִירָהּ לִבְרִיאָה וְלַאֲצִילוּת כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בספר עץ חיים בְּשַׁעַר מ"ן ומ"ד, דְּרוּשׁ י"א סִימָן ז'. כפי שמתואר שם בדרך הקבלה, שם ב"ן שבעשייה עם נפש הצדיק (האדם שעושה מעשים טובים) מוציאים ומעלים את ניצוצי התוהו שנפלו בקליפת נוגה שבעשייה לעולם שלמעלה מהם, הוא עולם היצירה. ומשם לעולם הבריאה, ומשם עולים לאצילות. ומכל מקום, הבירורים הם ביסודם בירורים של העשייה, שעולים מעולם העשייה על ידי העשייה של האדם דווקא.

וּבָזֶה יוּבָן דְּהִרְהוּר לָא עָבֵיד מִידֵּי .

וּבָזֶה יוּבָן מה שנאמר בתחילה בשם הזהר, שהגורם לייחוד העליון ולהחזרת פנים בפנים הם המעשים דווקא, בעוד דְּהִרְהוּר לָא עָבֵיד מִידֵּי (שהרהור לא עושה כלום) . הרהור לבד איננו עושה את הדבר האחד שמשנה באמת בעולם הזה, שהוא העלאת המים הנוקבין. ההרהור (הכוונה) הוא כמובן חשוב, שהרי הוא מעלה את הדברים שנעשו למטה להיות ניכרים ומשפיעים למעלה; בעולם היצירה, בעולם הבריאה ובאצילות; אבל אם אין מעשה, אם אין בירור ולקיחה של הניצוצות מתוך הקליפה שבעשייה — אין משהו שיעלה, ואין כלום.

כִּי בְּלִי הַעֲלָאַת מַיִין נוּקְבִין מֵהַמְּלָכִים שֶׁבְּנוֹגַהּ. אִי אֶפְשָׁר לְהַמְשִׁיךְ טִיפִּין מִלְמַעְלָה לְזִוּוּג זו"נ

כִּי בְּלִי הַעֲלָאַת מַיִין נוּקְבִין מֵהַמְּלָכִים שֶׁבְּנוֹגַהּ. ה'מלכים' הם המלכים שמתו בדימוי המקראי לשבירת הכלים (בראשית לו,לא–לט); והם ניצוצי אורות התוהו שנפלו לקליפת נוגה. כל מלך הוא עולם, כלי ומלכות, שבמציאות התוהו אינה יכולה להתקיים. המלך מת, והאורות, החיים והתרבות, השכל והיופי של המלכות, נופלים אל מה שהוא קליפת נוגה במציאות שלנו. ובלי העלאה של אותם אורות גדולים של התוהו מהנוגה אִי אֶפְשָׁר לְהַמְשִׁיךְ טִיפִּין מִלְמַעְלָה לְזִוּוּג זו"נ (זעיר אנפין ונוקבא). התפיסה היא שאת הזכר, המשפיע, צריכה הנקבה לעורר, לגלות בו חשק ועניין, כדי שיפנה אליה וישפיע בה את הטיפה מלמעלה.

כִּי רוֹצֶה לִינַק מֵאִמּוֹ וְלֹא לְהַשְׁפִּיעַ לְמַטָּה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּּב בְּשַׁעַר מ"ן דְּרוּשׁ ב'.

כִּי רוֹצֶה המשפיע, הוא הזעיר אנפין, לִינַק מֵאִמּוֹ, וְלֹא לְהַשְׁפִּיעַ לְמַטָּה לנוקבא, היא המלכות, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּּב בספר עץ חיים בְּשַׁעַר מ"ן ומ"ד דְּרוּשׁ ב'. התיאור כאן הוא של ארבעת פרצופי האצילות, אבא ואמא זעיר אנפין ומלכות. ותיאור היחסים ביניהם הוא על דרך משל כמו בין בני אדם שמשפיעים ומקבלים זה מזה. המלכות רוצה להתייחד עם הזעיר אנפין ולקבל ממנו, אבל הזעיר אנפין מעדיף לקבל בעצמו מאבא ואמא שמעליו, ולא להשפיע למלכות שמתחתיו. זהו טבע הדברים הראשוני, שהמקבל אינו משפיע והמשפיע אינו מקבל, וכל עוד המקבל מקבל הוא לא ישפיע. וכמו שכתוב "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו" (בראשית ב,כד) — שאין הוא יכול לדבוק באשתו, להשפיע בה, אם אין הוא עוזב ונפרד קודם מהמשפיעים שלו, מאביו ואימו.

ובהמשך למה שהביא מעץ חיים, שיש דרך של העלאת מים נוקבין גם בתפילה — על ידי הדיבור שהוא כמעשה — מביא אדמו"ר הזקן מהזהר אמירה מרחיקת לכת עוד יותר:

וְעַיֵּין זֹהַר פָּרָשַׁת פְּקוּדֵי דַּף רמ"ד עַמּוּד ב': דְּאִית סִדּוּרָא לְאִסְתַּכְּלָא כו'

וְעַיֵּין זֹהַר פָּרָשַׁת פְּקוּדֵי דַּף רמ"ד עַמּוּד ב': דְּאִית סִדּוּרָא דקיימא במלה ואית סדורא דקיימא ברעותא וכוונה דלבא למנדע ולאסתכלא, בגין לְאִסְתַּכְּלָא לעילא ולעילא עד אין סוף כו' (שיש סדר [של תפילה] שמתקיים במילה ויש סדר שמתקיים ברצון וכוונת הלב לדעת ולהסתכל, שהוא להסתכל למעלה מעלה עד אין סוף).

ומפרש אדמו"ר הזקן:

וְהֵן כַּוָּונוֹת הַתְּפִלָּה וְיִחוּדִים עֶלְיוֹנִים לַיּוֹדְעִים וּמַשִּׂיגִים לְאִסְתַּכְּלָא כו'.

וְהֵן כַּוָּונוֹת הַתְּפִלָּה וְיִחוּדִים עֶלְיוֹנִים לַיּוֹדְעִים וּמַשִּׂיגִים לְאִסְתַּכְּלָא כו'. זו איננה דרך שווה לכל נפש, אבל לאלה שיודעים ומשיגים להתבונן למעלה יש דרך נוספת. ישנה התפילה שמתייחסת אל העולם הזה, אל הקשיים שבו, אל החולאים וגם אל היופי שבו. בתפילה כזו האחיזה בעולם הזה, דרך הדיבור שהוא כמעשה, היא חיונית — שהרי כל עניינה של התפילה הזו הוא בכך שהיא מעלה את העולם הזה, בבחינת מים נוקבין, כמו שנתבאר לעיל. אך יש גם תפילה שכל כולה "כוונות התפילה ויחודים עליונים". בתפילה זו כוונת התפילה היא התפילה עצמה, שהנפש בעצמה מתכוונת בה, מתאימה את עצמה, שקוף שקוף בהתנתקות גמורה (עד כמה שהיא יכולה) מקשריה אל ענייני העולם הזה. באותה שעה היא איננה עוסקת עוד בהעלאת העולם שהיא בו, בהקדשתו וייחודו באלוקי, אלא בייחודים העליונים כשלעצמם. כלומר, באיחוד הצדדים שבאלוקי עצמו — ימין ושמאל, קוב"ה ושכינתיה; ופנימה יותר, בשמות הקודש המכוונים למהותו ולעצמותו. יש ספרי כוונות על פי הקבלה שבהם מפורטים ייחודים אלה, ומובילים את המכוון מאות לאות ומעולם לעולם. ויש אופנים שהם מובְנים פחות, שמנחים את המתפלל באופן כללי יותר, בנושאים ובנתיבים של התבוננות, ובאופנים אחרים של נשיאת הנפש על גבי המילים הנאמרות בריכוז ובדבקות ומתוך שחרור הנפש מכל דבר אחר. את דרכו הפרטית הזו עושה האדם לבד, בדבקותו למעלה, כחכמתו וכתחושתו באותה עת. ומכל מקום, תפילה והעלאת מים נוקבין כזו שייכת רק למי שבאמת נמצא שם למעלה; שבאותה שעה, על כל פנים, זו המציאות הממשית של חייו. וכשהוא עוסק באותם ייחודים עליונים זה הדבר החשוב, זה מה שנוגע בנפשו, אלה חייו — ואת זה הוא מעלה בבחינת מים נוקבין לעורר את הייחוד העליון ולהחזיר את הארת הפנים מלמעלה.

כִּי נר"ן שֶׁלָּהֶם עַצְמָן, הֵן מַיִין נוּקְבִין.

כִּי נר"ן (נפש רוח נשמה) שֶׁלָּהֶם, של המתפללים, עַצְמָן, הֵן מַיִין נוּקְבִין. המתפלל באופן זה אינו מעלה שום דבר מהעולם הזה, הוא איננו נוגע בו כלל. ובכל זאת, מה הוא מעלה? שהרי כפי שחזר ואמר, העלאת מ"ן היא כשמשהו שהיה למטה עולה למעלה. והתשובה לכך היא שחלקי הנפש עצמם — נפשו רוחו ונשמתו — הם שעולים למעלה ממקומם.

בִּמְסִירוּת נֶפֶשׁ עַל הַתּוֹרָה.

בִּמְסִירוּת נֶפֶשׁ עַל הַתּוֹרָה. כדי שהנפש עצמה תעלה היא צריכה למסור את עצמה. כמו שמוסרים דבר למישהו — מפסיקים לאחוז בו, מוציאים אותו מרשותנו — כך היא מסירות הנפש. אך מי הוא ה'אני' שמוסר את הנפש? כל עוד ה'אני' נמצא ומזוהה בפינה כלשהי עם הנפש, אין הוא יכול למסור אותה. רק כאשר תחושת ה'אני' של הנפש מתבטלת לגמרי, כאשר ה'אני', במידה שהוא קיים, קיים במקום אחר — בשכינה, בתורה, בקב"ה — אז אפשר שתהיה מסירות נפש.

וּבִנְפִילַת אַפַּיִם כַּנּוֹדָע.

וּבִנְפִילַת אַפַּיִם כַּנּוֹדָע. נפילת אפיים שאחרי תפילת העמידה היא כמו נפילה, ירידה מנקודת השיא של התפילה, מהמקום של אצילות ושל אחדות גמורה באלוקי, חזרה אל תוך העולם הזה. נפילה זו היא מסירות נפש, שכן אין מדובר בנפילה של תאונה, וגם אין מדובר בנפילת אישיותו של האדם, בקריסת בניין נפשו, אלא כמו שאדם הולך למקום אחר. הוא בעצמו, כפי שהוא, יורד מהמקום שבו התגלה בכל שיעור קומתו אל מקום אחר, שבו אין כל זה מתגלה; אבל הוא יורד משום שהוא צריך, בגלל ובשביל משהו שמעבר לו — וזוהי מסירות הנפש, עצם הנפש, מכאן לשם.

(Endnotes) 1 . אכן, בדפוס הראשון של קונטרס אחרון משנת תקע"ד מופיע מאמר זה כהמשך למאמר הראשון. 2 . ראו ביתר פירוט בשער ההקדמות דרוש בביטול האחוריים של או"א. 3 . ובספרי הקבלה הוא ייחוד אבא ואמא, לעומת ייחוד תחתון שהוא ייחוד ז"א ומלכות. 4 . ראו גם פרי עץ חיים שער הלולב, וכן בתורה אור ו,ב; ליקוטי תורה במדבר נה,ד, נז,ד, ובמקומות רבים. 5 . הוא שער ט"ל בעץ חיים. וייתכן שכוונתו לתחילת דרוש א. 6 . שם בשער הנקודות פרק ו. 7 . וביתר שאת, שהרי זו היא 'דירה בתחתונים' שבה מתגלה הוא בעצמו אף יותר מאשר בעולמות העליונים. 8 . כי האמור בצדיקים מתייחס במובן מסוים לכל אדם מישראל, וכמבואר בכמה מקומות על הכתוב "ועמך כֻלם צדיקים" (ישעיה ס,כא). ראו אגרת הקודש סימן יז, ליקוטי תורה דברים א,א, ועוד. 9 . עץ חיים שער מ"ן ומ"ד דרוש א. 10 . על פי סנהדרין סה,א. כריתות ג,ב ועוד. 11 . אף כי מבואר במקומות אחרים שאין זה אותו הדבר ממש, והדיבור נקרא 'מעשה זוטא' (מעשה קטן). ראו בסנהדרין וכריתות שם. 12 . ראו ליקוטי אמרים פרק לז. 13 . ראו ליקוטי אמרים פרק ו, וכן ליקוטי תורה במדבר יא,א בשם הכוזרי, ובכמה מקומות. 14 . אנשים גדולים עושים את המעבר הזה במודעות מלאה גם בכלל חייהם, וכל אדם אמור לעשות את המעברים הללו בכל עת — לא לגמרי במודע, אבל מתוך תחושה שקו הרצוא הזה נגמר וצריך לעבור לקו השני של השוב. 15 . ראו תורה אור נו,א ובמקומות נוספים. 16 . והעולם שרואים הוא רק צללים והשלכות שלה. על דרך משל: אני רואה מציאות, ואני גם שומע מה אנשים אחרים שאינם רואים חושבים עליה. כך, בשביל אדם זה התורה היא המציאות שהוא נמצא בה, והעולם שאנשים רואים הוא מה שהם מדמים לעצמם. 17 . ראו פרי עץ חיים שער נפילת אפים. וראו בסידור עם דא"ח שער נפילת אפים צא,ב. 18 . פרי עץ חיים שם. 19 . כנזכר לעיל "לאצילות שכבר הובררה". 20 . שכל הנופל ממדרגתו נקרא "מת". וראו בפרי עץ חיים בשער נפילת אפים פרק ב. 21 . תהלים פרק כה, שאומרים על פי נוסח האר"י ז"ל בנפילת אפיים.