חזור
קונטרס אחרון
אעַיֵּין בְּלִקּוּטֵי אֲמָרִים חֵלֶק א פֶּרֶק מ.
עַיֵּין
לְהָבִין אֵיךְ הַקּוֹרֵא בְּסִיפּוּרֵי מַעֲשִׂיּוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה הוּא מְקוּשָּׁר בְּחָכְמָה עִילָּאָה
לְהָבִין אֵיךְ הַקּוֹרֵא בְּסִיפּוּרֵי מַעֲשִׂיּוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה הוּא מְקוּשָּׁר בְּחָכְמָה עִילָּאָה (חכמה עליונה).
עַל פִּי מַה שֶּׁכָּתוּב בַּ'כַּוָּונוֹת' דַּף ט"ז עַמּוּד ב'.
עַל פִּי מַה שֶּׁכָּתוּב בַּ'כַּוָּונוֹת' דַּף ט"ז עַמּוּד ב'.
כְּמוֹ שֶׁהָאָדָם עוֹסֵק לְמַטָּה כָּךְ דְּיוֹקָן הָאָדָם הָעֶלְיוֹן לְמַעְלָה כו'.
כְּמוֹ שֶׁהָאָדָם עוֹסֵק לְמַטָּה כָּךְ דְּיוֹקָן הָאָדָם הָעֶלְיוֹן לְמַעְלָה כו'. כאשר אדם עוסק בתורה למטה גם ה'דיוקן', שורש נשמתו שלמעלה, עוסק באותו אופן. הדיוקן הוא התמונה, התבנית העליונה של נשמת האדם כפי שהיא חופפת ומושרשת בדיוקן ה'אדם העליון' שהוא תבנית עשר הספירות של האצילות.
וְכֵן יֵשׁ לוֹמַר בְּהִרְהוּר בָּאוֹתִיּוֹת הַכְּתוּבוֹת.
וְכֵן יֵשׁ לוֹמַר בְּהִרְהוּר בָּאוֹתִיּוֹת הַכְּתוּבוֹת. ההסבר שניתן על הקשר בין הקורא בסיפורי מעשיות והחכמה העליונה מתייחס למי שמהרהר באותיות הכתובות, ולא כאשר הוא אומר ומבטא בפה את הדברים. ההבדל הוא, שכאשר הוא מדבר יש משהו שעולה למעלה — המילים ומה שהן יוצרות — וכאשר הוא מהרהר בלבד הוא "מקושר בחכמה העליונה". כלומר במחשבה זו נפשו שלמטה מתקשרת עם נפשו שלמעלה, שהיא מקושרת עם החכמה העליונה. אם קודם זה עסק בכה וזה בכה, עתה נפשו כולה, עד למעלה בדרגת החכמה העליונה — מחוברת במחשבה אחת.
אֲבָל הַדִּבּוּר, יֵשׁ לוֹמַר דְּבוֹקֵעַ וְסָלֵיק לַאֲצִילוּת מַמָּשׁ.
אֲבָל הַדִּבּוּר, כאשר הוא מדבר בפיו מה שחשב, יֵשׁ לוֹמַר דְּבוֹקֵעַ וְסָלֵיק (ועולה) לַאֲצִילוּת מַמָּשׁ. ההרהור (בסיפורי המעשיות שבתורה) נשאר בתחום הנפש הפנימי, שום דבר לא עולה וחורג מחוץ ומעבר למקומו שבנפש, גם כשהנפש הזו מגיעה עד לדיוקן האדם העליון כנזכר. ההתקשרות הנזכרת בחכמה העליונה אינה ניכרת בנפש למטה, שבגוף ובעולם העשייה, אלא בחלק הנפש למעלה, בדיוקן העליון שמצד עצמו הוא קשור בחכמה העליונה. הדיבור, לעומת זאת, בוקע את גבולות הנפש ואת גבולות העולם הגשמי שבו נאמר, ובוקע ועולה מהעולם אל האלוקי; לא רק אל האלוקי שבכל דרגה, אלא אף לעולם האצילות ממש.
אוֹ לִבְרִיאָה, בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ שִׂכְלִיִּים.
אוֹ לִבְרִיאָה, בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ (ביראה ואהבה) שִׂכְלִיִּים. היראה והאהבה שיש לאדם הן הסיכום והעיקר של כוונתו הנפשית באותה שעה, והן המרימות את הדיבור והמעשה הגשמיים אל המקום שהן מתייחסות אליו. וכשהן אהבה ויראה שכליות, כלומר הרגשות המתייחסות אל ההכרה השכלית ונובעות ממנה לבדה, הן מעלות את הדברים לעולם הבריאה, שהוא עולם השכל.
אוֹ לִיצִירָה בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ טִבְעִיִּים.
אוֹ לִיצִירָה בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ טִבְעִיִּים. אהבה ויראה טבעיות מעלות את הדיבור שהוא מדבר לעולם היצירה.
וּבְמִקְרָא סָלֵיק מֵעוֹלָם הַזֶּה לְעֶשֶׂר סְפִירוֹת דַּעֲשִׂיָּה.
וּבְמִקְרָא סָלֵיק (עולה) מֵעוֹלָם הַזֶּה לְעֶשֶׂר סְפִירוֹת דַּעֲשִׂיָּה. בדיבור האותיות של המקרא, התורה שבכתב, הן עולות מעולם העשייה הזה עצמו, שבו הן כתובות או נהגות בפה, ועולות לעשר הספירות של עולם העשייה.
ומכאן יתייחס לכל העליות של הדיבור (בכל תחומי התורה ובכל דרגות הכוונה) לעומת ההרהור בלבד:
מִשּׁוּם דְּבָקַע אֲוִירִין וכו'.
מִשּׁוּם דְּבָקַע אֲוִירִין
מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּהִרְהוּר אֶלָּא הַדְּיוֹקָן שֶׁהוּא שֹׁרֶשׁ נִשְׁמָתוֹ וכו'.
מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּהִרְהוּר אֶלָּא הַדְּיוֹקָן שֶׁהוּא שֹׁרֶשׁ נִשְׁמָתוֹ וכו'. מה שאין כן כשאינו אומר את המילים בפה אלא רק חושב על הנושא, אז אין מילים שיוצאות ממנו, שעולות ומתאחדות עם ההוויה האלוקית. עם זאת, כפי שהסביר בתחילה, גם ההרהור בדברי התורה איננו נשאר למטה, נבדל מהחכמה העליונה, אלא עולה בתוך נפשו עד לדיוקן האדם למעלה, שהוא שורש נשמתו שלו בחכמה העליונה. ומצד זה אין ההרהור צריך לצאת ממנו, לבקוע רקיעים, כדי להגיע למקום אחר, שכן גם בתוך נפשו שלו הוא מגיע עד לחכמה העליונה. כשהוא חושב למטה את דברי התורה הללו, חושבת בהם נפשו גם כפי שהיא למעלה.
וּמַה שֶּׁכָּתוּב בַּזֹּהַר חֵלֶק ג' דַּף ק"ה דְּהִרְהוּר לָא עָבֵיד מִידֵּי כו', וְהַיְינוּ אֲפִילּוּ לְטָב , עַּיֵּין שָׁם.
וּמַה
וּבְדַף ל"א עַמּוּד ב'.
וּבְדַף ל"א עַמּוּד ב'. גם שם מדובר על המילה המדוברת למטה שעולה ובוקעת רקיעים ומעוררת משם, לפי עניינה, אם טוב ואם רע.
יֵשׁ לוֹמַר דְּהַיְינוּ לְאִתְעָרָא לְעֵילָּא שֶׁיּוּמְשַׁךְ מִשָּׁם לְתַתָּא .
יֵשׁ לוֹמַר דְּהַיְינוּ לְאִתְעָרָא לְעֵילָּא שֶׁיּוּמְשַׁךְ מִשָּׁם לְתַתָּא (לעורר למעלה שיומשך משם למטה) . שכוונת הזהר באומרו שאין ההרהור עושה דבר למעלה אינה לומר שאיננו עולה ושאין הוא משמעותי שם, אלא שאין הוא מעורר למעלה המשכה למטה.
רַק מַחֲשַׁבְתּוֹ נִשְׁאֲרָה שָׁם וּמוֹסִיפָה שָׁם אוֹר גָּדוֹל בְּתוֹסֶפֶת וְרִיבּוּי הָאוֹר בַּאֲצִילוּת.
רַק מַחֲשַׁבְתּוֹ נִשְׁאֲרָה שָׁם למעלה, וּמוֹסִיפָה שָׁם אוֹר גָּדוֹל בְּתוֹסֶפֶת וְרִיבּוּי הָאוֹר בַּאֲצִילוּת. המחשבה הקדושה בוודאי עולה למעלה, שהרי היא שייכת למעלה; וכשאין שום דבר גשמי המחזיק אותה למטה היא עולה ומתחברת למקומה העליון שבנפש, עד שורשה העליון שבאצילות. ובהגיעה לשם היא לא רק נכללת שם, כטיפה בתוך הים — אלא מוסיפה משהו חדש, בתוספת וריבוי על האור שהיה גם קודם באצילות.
עַל יְדֵי מִקְרָא וּמִצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת שֶׁבַּעֲשִׂיָּה.
עַל יְדֵי מִקְרָא וּמִצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת שֶׁבַּעֲשִׂיָּה. כוחה של המחשבה לעלות למעלה, אל החכמה העליונה שבאצילות, אינו רק לעלות בעצמה: כשהיא עולה היא מעלה איתה את כל מה שהיה קשור אליה למטה; אם היה זה דיבור במה שחשב, או היה מעשה שחשב ועשה, כל אלה עולים עם המחשבה ובכוח המחשבה להיכן שהיא עולה. וכאשר אלה עולים, לא רק תוספת האור באצילות היא משמעותית יותר, אלא היא כאמור גם מעוררת את האור שלמעלה להימשך ולהשפיע למטה, אל מקום העשייה ששם נעשו ונדברו הדברים, וכפי שיבאר בהמשך.
שֶׁעִיקַּר הַיִּחוּד הוּא לְמַעְלָה.
שֶׁעִיקַּר הַיִּחוּד הוּא לְמַעְלָה. העלייה של המטה למעלה עושה ייחוד — כלומר חיבור ואיחוד בין המעלה והמטה. במציאות רוחנית דבר נפרד מדבר בדרגתו. עולם היצירה נפרד מעולם הבריאה לא בכך שזה במזרח וזה במערב, אלא בדרגה. ההבדלים בתוך דרגה אחת, אפילו הם משני קצוות עולם, הם חלק ממערכת ומעולם אחד; ואילו ההבדלים בין דרגה לדרגה הם הבדלי מהות בין עולם לעולם. ולכן בעליית המטה למעלה נעשה עיקר הייחוד, והוא מתגלה למעלה. והלמעלה של הכול הוא עולם האצילות, שהוא עולם האחדות, כי שם מתגלה האחדות בין כל הקצוות: ימין ושמאל, מעלה ומטה, אחדות עם ריבוי, אורות וכלים, עולם ואלוקי — יחד.
רַק הַפֵּירוֹת בָּעוֹלָם הַזֶּה.
רַק הַפֵּירוֹת בָּעוֹלָם הַזֶּה. 'עיקר הייחוד' הוא בבחינת ה'קרן' והוא אכן למעלה, וה'פירות' שמגיעים משם לעולם הזה הם הרווחים שאינם מחסרים מהקרן. כך ברוחניות הן אותן הארות והמשכות שאינן מערך הייחוד העליון שלמעלה, ושיש להן ערך ומשמעות רק במקומות הרחוקים שהארה זו מגיעה אליהם. דהיינו, במשמעויות שיש לייחוד העליון במושגים ובכלים של העולם הזה: בקשר ואהבה בין הבריות, ובכל השפעה וברכה שמתורגמים לחיי העולם הזה, בשפע של פרנסה ובריאות ופרי בטן (שאף כל אלה הם כעין חיבור וייחוד בין הצריך והנצרך לו).
עַל יְדֵי הַמְשָׁכַת אוֹר מְעַט מִזְּעֵיר לְמַטָּה.
עַל יְדֵי הַמְשָׁכַת אוֹר מְעַט מִזְּעֵיר לְמַטָּה. השפעת ה'פירות' למטה היא חיות זעירה ומעטה מאור הייחוד שלמעלה, אותו "מעט מזעיר" שיכול להיקלט בתוך הכלים המצומצמים של התחתונים, ושיש לו משמעות וערך בתוך החיים הגשמיים שלנו בעולם הזה.
עַל יְדֵי הַדִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה.
עַל יְדֵי הַדִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה. וזה שנאמר בזהר, שדווקא על ידי הדיבור והמעשה 'עביד מידי' (נעשה דבר), כלומר: מתעוררת ונמשכת השפעה מלמעלה למטה, מהאצילות אל תוך עולם המעשה.
מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּהִרְהוּר לֹא נִמְשָׁךְ כְּלוּם
מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּהִרְהוּר לבד בלי מעשה ודיבור, לֹא נִמְשָׁךְ כְּלוּם למטה,
כיוון ששום דבר בעצם לא עולה מלמטה, רק הנפש שחושבת למטה חושבת גם למעלה, גם לא נמשך שום דבר למטה. ובלשון הקבלה: כשאין העלאת מים נוקבין גם אין המשכת מים דכורין. על דרך משל, כאשר אל דעתו והרגשתו של החכם הגדול לא עולה משהו מסוים מלמטה, והוא רק מפשיט את חכמתו בדרגה גבוהה יותר ויותר, מבין את ה'משל' שבעולם הזה ברמה גבוהה ומופשטת יותר — אין השגה זו של החכם ממשיכה שום דבר, לא רצון ולא שכל, אל המשל בדרגתו הנמוכה. המשל שלמטה אינו מעניין עתה את החכם, אלא דווקא הנמשל המופשט שלמעלה, לעלות עוד ועוד בהפשטה.
והמסקנה מדברים אלה:
וְלָכֵן לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ מַה שֶּׁיָּרְדָה נִשְׁמָתוֹ לָעוֹלָם הַזֶּה רַק לְהַמְשִׁיךְ אוֹרוֹת עֶלְיוֹנִים לְמַטָּה,
וְלָכֵן לֹא יָצָא אדם יְדֵי חוֹבָתוֹ בהרהור לבד. כי חובתו על מַה שֶּׁיָּרְדָה נִשְׁמָתוֹ לָעוֹלָם הַזֶּה היא רַק לְהַמְשִׁיךְ אוֹרוֹת עֶלְיוֹנִים לְמַטָּה, התכלית היא להמשיך אור למטה, לעולם הזה התחתון שבו היא נמצאת בגוף, ולא לעלות בעצמה למעלה.
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר כ"ו 'לְהַמְשִׁיךְ אוֹר'.
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר כ"ו
אֲבָל לְהַעֲלוֹת מִמַּטָּה לְמַעְלָה הוּא דַּוְקָא עַל יְדֵי 'מַחֲשָׁבָה טוֹבָה',
אֲבָל לְהַעֲלוֹת מִמַּטָּה לְמַעְלָה הוּא דַּוְקָא עַל יְדֵי 'מַחֲשָׁבָה טוֹבָה', ולא על ידי מעשה ודיבור. לעומת המעשה והדיבור, שהם המשכת הנפש למטה אל תוך כלי האותיות והחומר, המחשבה הטובה, הקדושה היא העלאת הנפש אל דיוקנה ושורשה העליונים, ועימה עולות האותיות שהיא מדברת בהן והמעשים שהיא עושה.
דִּבְלָא דְּחִילוּ וּרְחִימוּ לָא פָּרְחָא לְעֵילָּא .
דִּבְלָא דְּחִילוּ וּרְחִימוּ לָא פָּרְחָא לְעֵילָּא (שבלא אהבה ויראה לא עולה למעלה) . המעשים והמילים לבד, הגם שהם טובים, מצוות ומילים של תורה, אינם עולים בעצמם, אלא רק על ידי היראה והאהבה שמרגיש האדם כשהוא אומר את המילים, או ה'מחשבה הטובה' כפי שהוסבר.
וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּשַׁעַר הַנְּבוּאָה פֶּרֶק ב', וְהַמַּחֲשָׁבָה טוֹבָה כו'.
וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּשַׁעַר הַנְּבוּאָה
לסיכום מאמר זה של קונטרס אחרון יבורר צד נוסף במכלול זה של כוונה ומעשה. אחר שפתח בשאלה מה קורה לכוונה שאין בה דיבור, הוא מסיים בשאלה מה קורה לדיבור שאין בו כוונה כלל. קודם נאמר שבלא אהבה ויראה לא עולות המילים שאומר כלל, ועל כך הוא מקשה מדברי הזהר, שכבר הביא בתחילת המאמר:
וּמַה שֶּׁכָּתַב דְּבָקַע רְקִיעִין וכו', וְהַיְינוּ אֲפִילּוּ בְּלֹא דְּחִילוּ וּרְחִימוּ, בְּ'מִכָּל שֶׁכֵּן' מִדְּבָרִים בְּטֵלִים.
וּמַה שֶּׁכָּתַב בזהר דלעיל
[זֶה אֵינוֹ, דְּגַם שָׁם יֵשׁ אֵיזוֹ תַּאֲוָה ].
[זֶה אֵינוֹ, דְּגַם שָׁם יֵשׁ אֵיזוֹ תַּאֲוָה בְּנוּסָּח אַחֵר לֵיתָא תֵּיבוֹת אֵלּוּ
דְּמִדָּה טוֹבָה מְרוּבָּה.
דְּמִדָּה טוֹבָה מְרוּבָּה. בכל אופן שלומדים את ה"מכל שכן" (עם או בלי הסוגריים) אנו מניחים את הנחת היסוד ש"מידה טובה מרובה". הביטוי "מידה טובה מרובה" מתייחס בדברי חז"ל
והתירוץ הוא:
הַיְינוּ רְקִיעִין, דַּוְקָא, שֶׁהֵן הַהֵיכָלוֹת וְהַבָּתִּים, וְלֹא בְּגוּף הָאָדָם הָעֶלְיוֹן,
הַיְינוּ רְקִיעִין, העלייה גם ללא אהבה ויראה, שדיבר עליה בזהר, הכוונה ש'בקע רקיעין' דַּוְקָא, שֶׁהֵן הַהֵיכָלוֹת וְהַבָּתִּים, העולמות החיצוניים בלבד, וְלֹא בְּגוּף הָאָדָם הָעֶלְיוֹן, שהן עשר הספירות שבכל עולם, שלשם אין המילים עולות אלא בכוונה של אהבה ויראה.
וְכָל שֶׁכֵּן בְּנֶפֶשׁ רוּחַ נְשָׁמָה,
וְכָל שֶׁכֵּן בְּנֶפֶשׁ רוּחַ נְשָׁמָה, שהן ההארות שבגוף האדם העליון. ישנו גוף האדם העליון, שהם הכלים של עשר הספירות, וישנו האור שבעשר הספירות, שהוא בדרגות נפש רוח ונשמה. האור שבכלי הוא כמו הנפש שבגוף, וכפי שבנפש יש דרגות הנקראות נפש רוח נשמה,
אֲפִילּוּ בְּ'אָדָם דַּעֲשִׂיָּה' שֶׁהֵן עֶשֶׂר סְפִירוֹת אוֹרוֹת וְכֵלִים.
אֲפִילּוּ בְּ'אָדָם דַּעֲשִׂיָּה' שֶׁהֵן עֶשֶׂר סְפִירוֹת אוֹרוֹת וְכֵלִים. גם לדרגה הנמוכה ביותר של הספירות, המתייחסת לעולם העשייה, אין עלייה למילים ולמעשים בלא כוונה נפשית לה', באהבה וביראה. והטעם, כפי שהוסבר בתחילה (ובאריכות באגרת הקדש סימן כ), שקו הגבול המהותי ביותר הוא בין העולם לעשר הספירות. ולא משנה באיזה עולם, אפילו בעולם העשייה; כאן נמצא הגבול בין העולם לאלוקי, ולשם אין עולות המילים ואין עולות הנפשות אלא בהתייחסות של אהבה ויראה.
וְזֶה שֶׁכָּתוּב בַּתִּקּוּנִים דִּבְלָא דְּחִילוּ וּרְחִימוּ לָא יָכְלָא לְסָלְקָא וּלְמֵיקַם קֳדָם ה' , דַּוְקָא.
וְזֶה שֶׁכָּתוּב בַּתִּקּוּנִים
מאמר קצר זה, כמצוין בכותרת בתחילתו, הוא כעין תוספת בירור במה שנאמר באותם פרקים בליקוטי אמרים. השאלה שנשאלה בתחילה, על המהרהר בסיפורי המעשיות שבתורה (לא בהלכות מעשיות), מעלה בכל חריפותה את הצד שכמעט לא התייחס אליו שם: ההרהור, כוונת הנפש שאין עימה דיבור בהגיית האותיות, האם יש לה עליה? משמעות במקומות ועולמות אחרים? ובמילים אחרות: האם היא עולה לאיזשהו מקום? ותשובתו — שהיא שגם אם אינה עולה לעולמות העליונים ממש, היא עולה בנפש. ונפש האדם היא הרי דיוקנו של הקב"ה, שבעצמה מגיעה עד דרגת החכמה העליונה שבאצילות. ולכן, מה שקורה בנפש למטה — במחשבה ובהתכוונות — עולה עד למעלה מעלה בנפש עצמה, ומאיר אור גדול בעולם האצילות. אכן, כפי שהוא חוזר ומציין למרות דברים אלה, עיקר משמעותה וערכה של הכוונה היא כאשר יש עימה דיבור, שאז היא מעלה את אותיות הדיבור ואת המציאות המדוברת באותיות הדיבור, אל אותו מקום שהיא שם. כי משמעות העלאה זו של האותיות דווקא היא שעולה משהו אחר, משהו משם, מהעבר השני של המציאות, והוא דווקא מעורר את העבר הזה, את עצמותו של הקב"ה שמעבר לכל ההשתלשלות, להשפיע אור אלוקי חדש כלפי מטה. וכאמור, השפעה זו היא עיקר הכוונה בבריאת האדם והעולם; והיא חובתו של האדם, שירדה נשמתו לעולם הזה — לדבר בו ולעשות בו דווקא — כדי להמשיך את האורות העליונים אל התחתונים. לסיכום ולהשלמת התמונה הוא נוגע גם בנקודת הקצה השנייה של המערכת: מה קורה לדיבור של קדושה שאין עימו כוונה של אהבה ויראה. וסיכומו הוא כי מכיוון שהוא דיבור של קדושה הוא עולה, אבל רק בתוך העולם שהוא נאמר בו, ואינו מגיע אל האלוקי בעצמו (עשר הספירות). סיכום מערכת היחסים הזו של מעשה וכוונה, כפי שעולה מקונטרס אחרון זה בהוספה מסוימת על האמור בליקוטי אמרים, כך הוא: הכוונה, באהבה וביראת ה', היא הכוח המעלה. היא עולה בעצמה בכל מקרה, וכאשר יש אותיות של דיבור או מעשה היא מעלה גם אותן ואת העולמות הקשורים בהן. הדיבור והמעשה הם הכוח הממשיך כלפי מטה, המעורר למעלה את הרצון להמשיך למטה. הדיבור אינו עולה ממש בלי המחשבה, והמחשבה אינה מורידה בלי הדיבור. ואם כן, כל הוויית העולמות ותכליתם מתקיימת רק בשניהם יחד: בכוונה ובמעשה, בהעלאה ובהמשכה שבאה בעקבותיה.
(Endnotes) 1 . אכן, בדפוסים קודמים מופיעים שני הסימנים הראשונים כסימן אחד. ואפשר לראותם גם כשני סימנים נפרדים, כנוסח שלפנינו, וראו בהקדמה לסימן השני. 2 . נראה שהערה זו, שבתחילת קונטרס אחרון, מתייחסת לא רק למאמר הראשון. היא בוודאי מתייחסת באותה מידה לשני המאמרים הבאים, ובאופן כולל יותר גם לחלק מהמאמרים הבאים אחר כך. 3 . ולא "ראה", והיינו שהלשון "עיין" היא מכוונת (על פי הערת כ"ק אדמו"ר זי"ע, נדפסה ב'שיעורים בספר התניא'). 4 . על פי אבות פרק א משנה יז. 5 . כלשון הזהר (תיקוני זהר תיקון י [כה,ב]) הקורא לאהבה ויראה "גדפין" (=כנפיים). 6 . ראו תורה אור נז,ד. 7 . הכוונה כנראה לאחד מקובצי ספרי הכוונות שהיו בידיהם אז. לא מהספרים הידועים, פרי עץ חיים או שער הכוונות, אלא אוסף של כוונות מהאר"י ז"ל שנאספו ונערכו על ידי תלמידיו. מראה מקום זה מובא גם במקומות אחרים במאמרי אדמו"ר הזקן (כגון: אתהלך לאזניא עמ' קס. מאמרי אדמו"ר הזקן תקע"ב עמ' קלט). במראי המקומות בספרי חב"ד מובא שהוא ספר הכוונות מדפוס ונציה שנת ש"פ, במהדורה מסוימת זו מופיעים הדברים בדף יב,א. 8 . היא תמונת תבנית התגלותו והשפעתו של הקב"ה לעולמות בעשר הספירות. 9 . חגיגה יב,א, וראו גם רש"י ואתחנן ד,לב. 10 . ואף מובן הדבר, שהרי האדם נברא "בצלם אלהים", וממילא היה שיעור קומתו כשל יוצר בראשית, שהוא בחינת אדם דאצילות או אדם קדמון; וראו אמרי בינה עמ' עד,ב. 11 . ליקוטי תורה דברים לו,ד ובמקומות רבים. 12 . ראו מאמרי אדמו"ר הזקן תקע"ב עמ' קלט ועוד. ובנפש הן הדרגות חיה ויחידה, הדרגות המקיפות במהות, שמתייחסות לאלוקי בעצמו ולא רק לאורו המחיה את העולמות. 13 . ברכות כ,ב ושבת קנ,א, ועוד. 14 . אמנם במקומות אחרים (ראו ביאורי הזהר לצמח צדק עמ' תקפט, וסומך דבריו על הכתובים) אומר להפך, שהרהור הוא חיצוני לגבי המחשבה וקרוב יותר לדיבור, ולכן נאמר שהרהור לאו כדיבור דמי (ומכל שכן מחשבה). וראו איגרות קודש לכ"ק אדמו"ר זי"ע כרך ד איגרת ב'נד, שמביא מקורות נוספים ומיישב את החילוק בכך שיש שני מיני הרהור, למעלה ממחשבה ולמטה ממחשבה, ועיינו שם בכלל מה בין מחשבה להרהור. ועוד, ועיקר, בהערה מפורשת מעיר כ"ק אדמו"ר זי"ע (נדפס ב'שיעורים בספר התניא'): "בד"ה להבין איך הקורא (הוא מאמר הקונטרס אחרון הזה) וחלק א (הוא ליקוטי אמרים) פרק לח לפעמים 'מחשבה' ולפעמים 'הרהור'. והביאור: מחשבה — כוללת כל הדרגות שבמחשבה [ראה סוף אגרת הקדש סימן יט], או — בפרט [בנוגע להרהור] מחשבה שבמחשבה. מה שאין כן הרהור: שמחשב 1) איך לדבר, 2) באותיות הכתובות או המדוברות. ראה ביאורי הזהר בתחלתו סוף ד"ה להבין כו' פתח ר' חזקיה". 15 . פרק טז ופרק יח ואילך. 16 . מבואר בכמה מקומות בחסידות, וכגון ליקוטי תורה ויקרא ה,ב. 17 . ומעיר כ"ק אדמו"ר זי"ע: "כן הוא גם במקבילה ב[ספר המאמרים] 'אתהלך [לאזניא]'. וצריך עיון, כי בכמה מקומות (בחלק א [=ליקוטי אמרים] פרק מ, בזהר חלק ג המסומן שם ועוד) [הגרסה היא] 'רקיעין'. וצריך עיון בדפוסים וכתבי יד" (נדפס ב'שיעורים בספר התניא'). ומכל מקום נראה לעניות דעתי שאין בהבדל גרסה זו משמעות רבה, שכן יש מקומות שהם מופיעים גם יחד, שהקול בקע אווירין ורקיעין (ראו במאמר הזהר לתיקון חצות, נדפס בסידור אדמו"ר הזקן עם דא"ח עמ' תכח [במהדורת תשס"ג]). ועוד מבואר שהאווירין הם האוויר שבין הרקיעים, ואם כן המשמעות של שניהם לעניין זה היא אחת. 18 . כפי שמעיר כ"ק אדמו"ר זי"ע וכפי שמובא ב'שיעורים בספר התניא', במקבילה שבספר המאמרים 'אתהלך ליאזניא' לא כתוב "ומה" אלא "מה", בלי ו"ו החיבור. שינוי זה הוא משמעותי ביותר, שכן לפי זה המשפט "ומה שכתוב בזהר וכו' " איננו שאלה על הנאמר קודם אלא התחלה של עניין חדש: "מה שנאמר בזהר וכו' ". ובביאור כאן הסברנו כפי הנוסח הנדפס בתניא, אבל ראוי לשים לב שאפשר להסביר גם אחרת. 19 . לאחר ששאל מדברי הזהר (חלק ג קה,א) על ההרהור לבדו והשיב. וייתכן שחסרה כאן מילה של קישור. 20 . עץ חיים שער כו, הוא שער הצלם, סוף פרק א. 21 . כמאמר חז"ל שלא גלו ישראל לבין האומות אלא כדי שיתווספו עליהם גרים (פסחים פז,ב); ומבואר בקבלה ובחסידות שגרים אלה הם ניצוצות הקדושה שישראל שהגיעו לשם מבררים מתוך הגלות והקליפות. 22 . ליקוטי אמרים פרק טו. 23 . ראו תנחומא בחוקתי ג, ושם נשא טז; בראשית רבה פרשה ג,ט; במדבר רבה פרשה יג,ו. וראו ליקוטי אמרים פרקים לו–לז, ובמקומות רבים במאמרי אדמו"ר הזקן. וראו באריכות המשך תרס"ו בתחילתו. 24 . הכוונה כנראה לספר הנקרא שער הייחודים (ובשמו המלא: שער הייחודים ונבואה ורוח הקודש), שהוא הענף הרביעי מפרי עץ חיים שערך וסידר ר' מאיר פופרש מכתבי ר' חיים ויטאל (ראו ספר קבלת האר"י לר' יוסף אביב"י, עמ' 651). 25 . זהר חלק ג קה,א. 26 . בנוסח שבספר המאמרים 'אתהלך לאזניא' ובכתבי יד לא נמצא משפט זה. 27 . ראו סוטה יא,א, סנהדרין ק,א, יומא עו,א ובמקומות רבים. 28 . כלשון הנביא בתיאור המרכבה: "ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה" (יחזקאל א,כו). ומכאן בכל ספרות הקבלה דמות ה"אדם" היא דמות עשר הספירות (וכמפורט ב'פתח אליהו') ודמות הקדושה בכלל. 29 . הדרגות חיה ויחידה אינן מתלבשות אלא מקיפות, ולכן אין הוא מזכיר אותן. 30 . תיקוני זהר תיקון י (כה,ב).