אֲהוּבַיי אַחַיי וְרֵעַיי אֲשֶׁר כְּנַפְשִׁי.

אֲהוּבַיי אַחַיי וְרֵעַיי אֲשֶׁר כְּנַפְשִׁי. הקרובים ואהובים לי כמו הנפש שלי. הפתיחה כאן היא באופן מיוחד פתיחה של חיבה יתרה, בין היתר משום שבהמשך יאמר דברים שאינם קלים לשמיעה.

בָּאתִי כְּמַזְכִּיר וּמְעוֹרֵר יְשֵׁנִים בְּתַרְדֵּמַת הַבְלֵי הֲבָלִים

בָּאתִי כְּמַזְכִּיר וּמְעוֹרֵר יְשֵׁנִים בְּתַרְדֵּמַת הַבְלֵי הֲבָלִים (על פי קהלת א,ב). "הבלי הבלים" הם כל ענייני עולם הזה שאין להם ערך קיים, שהם חסרי חשיבות וממשות מצד עצמם, אלא שאנשים שקועים בהם, ובאותה עת הם נמצאים במעין תרדמה מן החיים האמיתיים.

וְלִפְקוֹחַ עֵינֵי הָעִוְרִים, יַבִּיטוּ לִרְאוֹת.

וְלִפְקוֹחַ עֵינֵי הָעִוְרִים, יַבִּיטוּ לִרְאוֹת. האיגרת נועדה לעורר את האנשים מתרדמה זו ולהראות להם היכן להשקיע את עצמם, מה הם החיים האמיתיים.

לִהְיוֹת כָּל יִשְׁעָם, וְחֶפְצָם וּמְגַמָּתָם, לְכָל בָּהֶם חַיֵּי רוּחָם , בִּמְקוֹר מַיִם חַיִּים. חַיֵּי הַחַיִּים

לִהְיוֹת כָּל יִשְׁעָם, היינו וְחֶפְצָם וּמְגַמָּתָם, הרצון והמטרה של חייהם, לְכָל בָּהֶם חַיֵּי רוּחָם (על פי ישעיה לח,טז) , בִּמְקוֹר מַיִם חַיִּים. חַיֵּי הַחַיִּים, כלומר המקור הראשון של כל החיים; החיים של החיים, שהוא הקב"ה בעצמו. פירוש הדבר שכל רצונותיהם, כל חשקיהם, כל כוחות נפשם בכל הדרגות — צריכים להיות מכוונים רק למקור הראשון של החיים; רק הוא יהיה הנושא לכל רצונותיהם ורק אליו יתנקזו, ייכללו ויכלו נפשותיהם.

כָּל יְמֵי חַיֵּיהֶם. מִנֶּפֶשׁ וְעַד בָּשָׂר.

כָּל יְמֵי חַיֵּיהֶם. כאן מגדיר אדמו"ר הזקן את היקף הזמן של ההתקשרות: כל הזמן וכל תחומי החיים. ואת היקף הנפש, האדם, מה בו צריך להיות בהתקשרות הזו — מִנֶּפֶשׁ וְעַד בָּשָׂר. מחיי הנפש ועד חיי הגוף ושאר העניינים הגשמיים שאדם עוסק בהם. לא רק חיי הרוח אלא גם חיי הגוף וענייני הבשר של האדם, בריאותו ופרנסתו — הכול.

דְּהַיְינוּ, כָּל מִילֵּי דְּעָלְמָא וְעִסְקֵי פַּרְנָסָה.

ומפרט יותר מה זה "עד בשר",יש להדגיש כאן שאדמו"ר הזקן אינו דורש מאנשים להתעלם מהצרכים הבסיסיים הראשוניים הללו של עצם הקיום. יהודים צריכים להתקיים בעולם הזה ולהתקיים טוב, להיאבק על כך ולא לוותר, אבל עם זאת צריכים הם לזכור מה היא התכלית האמיתית בתוך כל הדברים האלה ומעבר להם. דְּהַיְינוּ, כָּל מִילֵּי דְּעָלְמָא וְעִסְקֵי פַּרְנָסָה. שגם בדברים שהם נמוכים וגשמיים, ומשום כך יש בהם כוח משיכה חזק ביותר וקשה מאוד להתעלם מהם — יהיו כלולים באותו החפץ והמטרה האמיתית — ההתכללות בחיי החיים וכו'.

לֹא יִהְיֶה כְּאֵלּוּ דְּעָבְדִין לְגַרְמַיְיהוּ וְלֹא יִהְיֶה בֵּית יִשְׂרָאֵל כְּכָל הַגּוֹיִם דְּזָנִין וּמְפַרְנְסִין וּמוֹקְרִין לִנְשַׁיְיהוּ וּבְנַיְיהוּ מֵאַהֲבָה

לֹא יִהְיֶה כְּאֵלּוּ דְּעָבְדִין לְגַרְמַיְיהוּ (שעושים הכול בשביל עצמם), וְלֹא יִהְיֶה בֵּית יִשְׂרָאֵל כְּכָל הַגּוֹיִם דְּזָנִין וּמְפַרְנְסִין וּמוֹקְרִין לִנְשַׁיְיהוּ וּבְנַיְיהוּ מֵאַהֲבָה (שזנים ומפרנסים ומכבדים את נשיהם ובניהם מאהבה), מאהבת האישה והילדים, שהיא מובנית בטבע הגשמי של האדם. למרות שהבעיות והטרדות של היהודי אינן פחותות (ופעמים אף מרובות) משל הגוי, לא ייתכן שיהודי יחיה אותו סוג של חיים כמו הגוי. אפילו לבעלי חיים יש קשר (לפחות לתקופת מה) עם הצאצאים שלהם, אבל היהודי צריך לדאוג שבקשר שלו יהיה גם משהו אחר, שבכל מה שהוא עושה יהיה איזה יתרון, שאיננו קיים אצל הבהמה וגם לא אצל הגוי.

ההבדל בין יהודי לגוי צריך להיות לא רק בנקודה מסוימת, זו או אחרת, כגון מצווה שזה עושה וזה אינו עושה וכו', ואילו בכל שאר הדברים אין הבדל. ההבדל הוא הרי פנימי מהותי, והוא צריך להשתקף בכל דבר שאדם עושה או מרגיש. נקודת ההבדל שמציין כאן אדמו"ר הזקן היא פנימית, לא רק במעשים אלא בעיקר בתחושת הנפש שבתוך המעשים הללו. הגוי, גם כאשר עושה בשביל אחרים, הוא עושה זאת משום שהוא אוהב אותם. ואהבה זו, כפי שמתואר בפרק הראשון של התניא, היא ביסודה אהבת עצמו. הוא אוהב אנשים אחרים ועושה למענם, בהיותם המשך של הישות הפרטית שלו. הישות שלו התרחבה והיא כוללת גם את פלונית ופלוני, את אשתו ובניו, את קרוביו ובני עירו — אך כל אלה הם עתה חלק מההוויה שלו שהוא דואג לה, מגדל ומטפח אותה.

כִּי "מִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ" כְּתִיב דְּהַיְינוּ שֶׁגַּם בְּעִנְיְנֵי אֶרֶץ לֹא יַפְרִידוּ [ יִפָּרְדוּ] מֵאֶחָד הָאֱמֶת חַס וְשָׁלוֹם.

כִּי "מִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ" כְּתִיב (דברי הימים א יז,כא). דְּהַיְינוּ שֶׁגַּם בְּעִנְיְנֵי אֶרֶץ לֹא יַפְרִידוּ [נוּסָּח אַחֵר: יִפָּרְדוּ] מֵאֶחָד הָאֱמֶת חַס וְשָׁלוֹם. יהודי צריך להיות "אחד בארץ", כך שגם כאשר הוא נמצא "בארץ", ושקוע בעניינים ארציים גשמיים, שהם לכאורה רחוקים ונפרדים מהקב"ה — עדיין הוא יהיה "אחד", מאוחד עם הקב"ה שהוא המציאות האחת האמיתית. לא רק בשמיים, ששם האחדות האלוקית גלויה, אלא גם בארץ, הנפרדת והמסתירה את האחדות האלוקית.

לְהָעִיד עֵדוּת שֶׁקֶר חַס וְשָׁלוֹם בִּקְרִיאַת שְׁמַע עֶרֶב וָבוֹקֶר בְּעֵינַיִם סְגוּרוֹת. ה' אֶחָד", בְּאַרְבַּע רוּחוֹת וּבַשָּׁמַיִם מִמַּעַל וּבָאָרֶץ מִתַּחַת.

כדי שלא יבוא לְהָעִיד עֵדוּת שֶׁקֶר חַס וְשָׁלוֹם בִּקְרִיאַת שְׁמַע עֶרֶב וָבוֹקֶר בְּעֵינַיִם סְגוּרוֹת. כשקוראים קריאת שמע בערב ובבוקר סוגרים את העיניים כשאומרים " ה' אֶחָד", ומתכוונים שה' הוא אחד בְּאַרְבַּע רוּחוֹת וּבַשָּׁמַיִם מִמַּעַל וּבָאָרֶץ מִתַּחַת. כמו שמבואר בכמה מקומות, הכוונה הזו מצויה במילה "אחד" עצמה. ה־א' (אל"ף) היא 'אלופו של עולם', שהוא אחד בשבעה רקיעים ובארץ, שיחד הם ח' (שמונה), וב־ד' (ארבע) רוחות העולם.

וּבִפְקוֹחַ עֵינֵי הָעִוְרִים, הֲתָעִיף עֵינֶיךָ בּוֹ וְאֵינֶנּוּ" חַס וְשָׁלוֹם.

וּבִפְקוֹחַ עֵינֵי הָעִוְרִים, לאחר שקרא קריאת שמע הוא פוקח עיניו. והכוונה היא, כאשר אדם יוצא מהרגע המרוכז של התפילה, של האמירה וההתייחסות אל הקדושה, וחוזר להסתכל ולהתייחס אל העולם, מייד " הֲתָעִיף עֵינֶיךָ בּוֹ וְאֵינֶנּוּ" (משלי כג,ה) חַס וְשָׁלוֹם. שאין הוא רואה עוד את ה' אחד, אלא את העולם וענייניו וטרדותיו, שהם כמציאות לעצמה הנפרדת כביכול מן האלוקי. באותה שעה שאחר התפילה, כשהוא פוקח את העיניים, אינו רואה עוד את האחדות האלוקית ומתייחס אל העולם וענייניו — הריהו כמעיד עדות שקר. כלומר, העובדה שהדבר אינו מחזיק מעמד לאחר האמירה מעיד שמה שאמר לא היה באמת.

אַךְ בְּזֹאת יֵאוֹת לָנוּ , לִהְיוֹת [ בִּהְיוֹת] כָּל עֲסָקֵינוּ בְּמִילֵּי דְעָלְמָא לָא לְגַרְמַיְיהוּ

אַךְ בְּזֹאת יֵאוֹת לָנוּ (על פי בראשית לד,כב) , מה שראוי, מה שמתאים ונאה לנו כיהודים הוא לִהְיוֹת [נוּסָּח אַחֵר: בִּהְיוֹת] כָּל עֲסָקֵינוּ בְּמִילֵּי דְעָלְמָא לָא לְגַרְמַיְיהוּ (כל התעסקותנו בענייני העולם לא לעצמנו). מה שיאות לנו, שגם כאשר אנו נמצאים בארץ איננו מפסיקים להיות "גוי אחד". שגם כאשר אנו עוסקים בענייני העולם אנו קשורים ומאוחדים בה' אחד, באופן שלא יהיה לנו כל רצון בדברים אלה כשלעצמם לעצמנו.

נקודת ההבדל היא, שאצל הגויים יש זמן ומקום ששם מתעסקים באמונה, ואחר כך סוגרים את המקום הזה ויוצאים החוצה, ולאחר שיוצאים אין שום קשר בין מה שהיה בפנים ומה שנמצא בחוץ. ואצל היהודי, יהדותו ואמונתו אינן שייכות לבית הכנסת בלבד. מי שבבית הכנסת אומר דבר אחד ובצאתו מתנהג אחרת, גם בבית הכנסת שלו לא היה בקדושה. כשכל מה שאדם אומר וחושב בקדושה הוא מעגל סגור ותחום לעצמו — אין זה ולא כלום. זה כמו משחק שמשחקים ילדים: זה מלך וזה חייל, וכאשר גומרים את המשחק — זה איננו מלך וזה איננו חייל וכו'. גם בית הכנסת, גם התפילה וגם היהדות בכלל יכולים להיות כמין 'משחק' שאנשים משחקים. ולכן המבחן האמיתי שלנו הוא כאשר אנו יוצאים החוצה: האם נוכל להיות 'גוי אחד', לא רק בשמיים אלא בעיקר 'בארץ'?

כִּי אִם לְהַחֲיוֹת נַפְשׁוֹת חֶלְקֵי אֱלֹקוּת.

ולמעשה, מה יעשה ואיך יעשה אדם אם לא 'לגרמייהו'? והתשובה היא: כִּי אִם לְהַחֲיוֹת נַפְשׁוֹת חֶלְקֵי אֱלֹקוּת. הן נפשות ישראל שהן "חלק אלו־ה ממעל"; ובכלל, הן ניצוצות הקדושה, בחינת האלוקי שנמצא בכל דבר בעולם. והכוונה של האדם בכל מה שהוא עושה היא להחיות, להמשיך חיים, להשפיע את כוחו וחייו אל אותם חלקי אלוקות. כלומר, התפיסה המופשטת של ההתכוונות אל האלוקי שמעבר לעולם, מוצאת ביטוי מעשי בהתכוונות אל חלקי אלוקות שנמצאים בתוך העולם. ובפשטות, כאשר אדם מפרנס את עצמו ובני ביתו, הוא צריך לחשוב שהוא מחיה לא את עצמו ואת מי שהוא אוהב, אלא את חלקי האלוקות שנמצאים בו ובהם; שהוא אוהב את האלוקי דרך חלקי האלוקות הנמצאים בדברים.

בְּחֶסֶד חִנָּם.

וּלְמַלְאוֹת מַחְסוֹרֵיהֶם של חלקי אלוקות שבעולם, הנפשות וכל הצריך להן, בְּחֶסֶד חִנָּם. כל דבר שאדם מישראל עושה בעולם הוא צריך לעשות לא משום שהוא חייב — בשביל עצמו, בשביל קרוביו — אלא כחסד. לעצמו אדם חייב, ועם חברו הוא עושה חסד. ולא רק חסד, אלא 'חסד חינם', בלי חשבון כלשהו, בלי ציפיות לתגמול, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. ולכן, רק כאשר אדם עושה חסד — חסד אמיתי, חסד חינם — הוא יוצא מהמעגל של 'לגרמייהו', ויכול להתייחס ל'חלקי אלוקות'.

שֶׁבָּזֶה אָנוּ מְדַמִּין הַצּוּרָה לְיוֹצְרָהּ ה' אֶחָד.

שֶׁבָּזֶה אָנוּ מְדַמִּין הַצּוּרָה (האדם) לְיוֹצְרָהּ — ה' אֶחָד. האדם נברא בצלם אלוקים במובן זה שהוא יכול להידמות לקב"ה, אם הוא מתנהג כמותו.

אֲשֶׁר, "חֶסֶד אֵל כָּל הַיּוֹם" , 'חֶסֶד שֶׁל אֱמֶת', לְהַחֲיוֹת הָעוֹלָם וּמְלוֹאוֹ בְּכָל רֶגַע וָרֶגַע.

אֲשֶׁר, חסדו של הקב"ה הוא: "חֶסֶד אֵל כָּל הַיּוֹם" (תהלים נב,ג) , 'חֶסֶד שֶׁל אֱמֶת', לְהַחֲיוֹת הָעוֹלָם וּמְלוֹאוֹ בְּכָל רֶגַע וָרֶגַע. חסד של אמת, חסד אמיתי, הוא חסד חינם, חסד שעושים שלא על מנת לקבל משהו בתמורה. וחסד של אמת הוא חסדו של הקב"ה שבו הוא מחיה ומקיים את העולם בכל רגע מאין ליש, ואינו זקוק לשום דבר בתמורה. האדם צריך להידבק במידותיו של הקב"ה — כפי שהקב"ה זן ומפרנס את הכול ואינו זקוק לדבר בתמורה, כך צריך האדם לעמול לפרנסתו ולגמול חסד עם הבריות; לא על מנת לקבל משהו לעצמו, אלא כדי "להחיות נפשות חלקי אלקות".

אדמו"ר הזקן מדבר דווקא על פרנסה ועשיית חסד שבהן ניתן להידמות לקב"ה, שכן כדי להתפרנס ולעשות חסד עם הבריות אין צורך להיות חכם ולמדן וירא שמיים; צריך רק לעשות חסד. אבל כאשר מצויים רק בתחום העשייה (ואף עושים טוב) אין זה מורה שאנו מידמים לקב"ה. אולי אנו מידמים לגויים, שגם הם מפרנסים את קרוביהם? ואולי לחיות רעות, שאחרי שהן טורפות ואוכלות, אם אינן יכולות לגמור הכול הן מניחות גם לאחרים? לכן הוא אומר, "שלא יהיו בית ישראל ככל הגויים וכו' ", שלא תהיה עשייתם לשם עצמם כלל, אלא "להחיות נפשות חלקי אלקות".

רַק שֶׁאִשְׁתּוֹ וּבָנָיו שֶׁל אָדָם קוֹדְמִין לַכֹּל עַל פִּי הַתּוֹרָה.

רַק שֶׁאִשְׁתּוֹ וּבָנָיו שֶׁל אָדָם קוֹדְמִין לַכֹּל עַל פִּי הַתּוֹרָה.

חוּץ מִצַּדִּיקִים שֶׁבַּדּוֹר שֶׁהֵן קוֹדְמִין לְבָנָיו, וְצַדִּיקִים שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל קוֹדְמִין לַצַּדִּיקִים שֶׁבְּחוּץ לָאָרֶץ, לְבַד מִזֹּאת שֶׁלֹּא הִנִּיחוּ כְּמוֹתָן בְּחוּץ לָאָרֶץ , וְדַי לַמֵּבִין.

חוּץ מִצַּדִּיקִים שֶׁבַּדּוֹר שֶׁהֵן קוֹדְמִין לְבָנָיו, וְצַדִּיקִים שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל קוֹדְמִין לַצַּדִּיקִים שֶׁבְּחוּץ לָאָרֶץ, לְבַד מִזֹּאת שֶׁלֹּא הִנִּיחוּ כְּמוֹתָן בְּחוּץ לָאָרֶץ (על פי ברכות סג,א) , וְדַי לַמֵּבִין. תוספת זו אינה מופיעה בדפוסים שלנו, אבל היא מצויה ב'לוח התיקון'. האיגרות הללו, המדברות בצדקה, נכתבו ברובן בקשר לצדקת ארץ ישראל, ומובנת אפוא תוספת זו לגבי סדר הקדימויות בנתינת הצדקה, המדברת בצדיקים בכלל ובצדיקי ארץ ישראל בפרט.

עַל כֵּן אֲהוּבַיי אַחַיי שִׂימוּ נָא לְבַבְכֶם לְאֵלֶּה הַדְּבָרִים הַנֶּאֱמָרִים בִּקְצָרָה מְאֹד (וְאִם יִרְצֶה הַשֵּׁם פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֵּר בָּם בַּאֲרוּכָּה).

עַל כֵּן אֲהוּבַיי אַחַיי שִׂימוּ נָא לְבַבְכֶם לְאֵלֶּה הַדְּבָרִים הַנֶּאֱמָרִים בִּקְצָרָה מְאֹד (וְאִם יִרְצֶה הַשֵּׁם פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֵּר בָּם בַּאֲרוּכָּה). העובדה שהמכתב קצר אינה אומרת שהדברים אינם חשובים ואינם דורשים את מלוא תשומת הלב, אלא שמסיבות שונות אין הוא מאריך בכתיבת הדברים.

אֵיךְ הֱיוֹת כָּל עִיקַּר עֲבוֹדַת ה' בָּעִתִּים הַלָּלוּ, בְּ'עִקְּבוֹת מְשִׁיחָא'.

אֵיךְ הֱיוֹת כָּל עִיקַּר עֲבוֹדַת ה' בָּעִתִּים הַלָּלוּ, בְּ'עִקְּבוֹת מְשִׁיחָא'. ההיסטוריה היהודית אינה השתלשלות מקרית של מאורעות, אלא תבנית שלמה ומשמעותית של העבודה שצריך עם ישראל לעשות במשך הדורות. התבנית הזו, ככל התבניות המשמעותיות, עשויה בתבנית אדם, שהיא במובן מסוים דמותו של המשיח. כאשר נשלמת עבודת ישראל שבכל הדורות נשלמת גם דמותו של המשיח, ובא המשיח — ובאותה שעה מסתיימת גם ההיסטוריה. משום כן, הזמן הזה, שהוא פרק הזמן האחרון שלפני ביאת המשיח, הוא הזמן של 'עקבות משיחא' של העקבים של המשיח. וזהו הזמן שבמהותו הוא מהות תחתונה של רגליים ועקביים. כמו הרגליים, זהו הזמן שעיקר עבודת ה' בו אינו בהשכלה או בהרגשה, אלא בעשייה פשוטה.

הִיא עֲבוֹדַת הַצְּדָקָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: אֵין יִשְׂרָאֵל נִגְאָלִין אֶלָּא בִּצְדָקָה.

הִיא עֲבוֹדַת הַצְּדָקָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: אֵין יִשְׂרָאֵל נִגְאָלִין אֶלָּא בִּצְדָקָה.

וְלֹא אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה תַּלְמוּד תּוֹרָה שָׁקוּל כְּנֶגֶד גְּמִילוּת חֲסָדִים, אֶלָּא בִּימֵיהֶם, שֶׁתַּלְמוּד תּוֹרָה הָיָה עִיקַּר הָעֲבוֹדָה אֶצְלָם, וְעַל כֵּן הָיוּ חֲכָמִים גְּדוֹלִים, תַּנָּאִים וְאָמוֹרָאִים.

וְלֹא אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה תַּלְמוּד תּוֹרָה שָׁקוּל כְּנֶגֶד גְּמִילוּת חֲסָדִים, כפי שנאמר במשנה ש"תלמוד תורה כנגד כולם" (פאה פרק א משנה א), ובכלל זה גמילות חסדים, אֶלָּא בִּימֵיהֶם, בימי חז"ל, שֶׁתַּלְמוּד תּוֹרָה הָיָה עִיקַּר הָעֲבוֹדָה אֶצְלָם, וְעַל כֵּן הָיוּ חֲכָמִים גְּדוֹלִים, תַּנָּאִים וְאָמוֹרָאִים. למרות שכל אדם בכל הדורות חייב באותן המצוות, מכל מקום יש הדגשים שונים לאנשים שונים, למקומות שונים ולדורות שונים. הדורות של חז"ל היו דורות של תורה, שהתורה הייתה אז עיקר העבודה, ולכן היו באותם הדורות אנשים ששייכים ומוכשרים לעבודה כזו.

מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּ'עִקְּבוֹת מְשִׁיחָא', שֶׁנָּפְלָה 'סוּכַּת דָּוִד', עַד בְּחִינַת רַגְלַיִם וַעֲקֵבַיִים, שֶׁהִיא בְּחִינַת 'עֲשִׂיָּה'.

מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּ'עִקְּבוֹת מְשִׁיחָא', שֶׁנָּפְלָה 'סוּכַּת דָּוִד', שיורדת בזמן הזה עַד בְּחִינַת רַגְלַיִם וַעֲקֵבַיִים, שֶׁהִיא בְּחִינַת 'עֲשִׂיָּה'. כאמור, יורדת המלכות האלוקית להחיות את העולמות בריאה יצירה ועשייה. בדמות של כלל העולמות, "בריאה" היא הראש, בחינת השכל וההכרה; "יצירה" היא הגוף, הלב, בחינת המידות; והרגליים והעקביים הם בחינת ה"עשייה" והפועל. ובספירות הן חב"ד, חג"ת ונה"י.

אֵין דֶּרֶךְ לְדָבְקָה בָּהּ בֶּאֱמֶת, וּלְהַפְּכָא חֲשׁוֹכָא לִנְהוֹרָא דִּילָּהּ [ דִּילֵיהּ .

אֵין דֶּרֶךְ לְדָבְקָה בָּהּ בֶּאֱמֶת, וּלְהַפְּכָא חֲשׁוֹכָא לִנְהוֹרָא דִּילָּהּ (ולהפוך את החושך לאור שלה [נוּסָח אַחֵר: דִּילֵיהּ (שלו)] .

כִּי אִם בִּבְחִינַת עֲשִׂיָּה גַּם כֵּן, שֶׁהִיא מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה.

כִּי אִם בִּבְחִינַת עֲשִׂיָּה גַּם כֵּן, שֶׁהִיא מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה. כאשר 'סוכת דוד' היא בדרגה הנמוכה של העשייה, גם העבודה שלנו היא בעשייה. כלומר, יש לפעול בדרגה ובאופן שעיקרם הוא עשייה, והוא במעשה הצדקה.

כַּיָּדוּעַ לַמַּשְׂכִּילִים שֶׁבְּחִינַת עֲשִׂיָּה בֶּאֱלֹקוּת הִיא בְּחִינַת הַשְׁפָּעַת וְהַמְשָׁכַת הַחַיּוּת לְמַטָּה מַטָּה, לְמַאן דְּלֵית לֵיהּ מִגַּרְמֵיהּ כְּלוּם.

כַּיָּדוּעַ לַמַּשְׂכִּילִים בתורת הסוד, שֶׁבְּחִינַת עֲשִׂיָּה בֶּאֱלֹקוּת הִיא בְּחִינַת הַשְׁפָּעַת וְהַמְשָׁכַת הַחַיּוּת לְמַטָּה מַטָּה, לְמַאן דְּלֵית לֵיהּ מִגַּרְמֵיהּ (למי שאין לו משל עצמו) כְּלוּם. עניינו של עולם העשייה הוא דרגת העשייה באלקות, שהיא ההשפעה הנמוכה והרחוקה ביותר, ההשפעה למקום שאין לו שום יחס פנימי אל המשפיע, ולכן זו השפעה של 'חסד חינם', למי שאין לו שום דבר ושום יכולת לשלם ולהשיב בתמורה. על דרך משל, כאשר נותנים למי שיש לו, מצפים באופן כזה או אחר גם לקבל תמורה, אבל כאשר משפיעים למי שאין לו בעצמו כלום — לא מצפים לשום תמורה. השפעה כזו קשורה במידת המלכות (היא העשייה) שכידוע על פי הסוד — אין לה מעצמה כלום. כל מה שיש בה היא מקבלת מהדרגות שמעליה ומשקפת אותם. וכך אצלנו בני האדם, בעולם ובזמן הזה שהוא עקבתא דמשיחא, שהוא דרגת העשייה של המקום והזמן, העבודה הנדרשת מאתנו גם היא בדרגת העשייה שאצלנו — דהיינו נתינת הצדקה שהיא הנתינה למי שאין לו דווקא.

וְכָל הַזּוֹבֵחַ אֶת יִצְרוֹ בָּזֶה, וּפוֹתֵחַ יָדוֹ וּלְבָבוֹ

וְכָל הַזּוֹבֵחַ אֶת יִצְרוֹ בָּזֶה, במצוות הצדקה (כמו זביחת הקרבן, שהיא נתינה לשמיים ללא שום כוונת רווח בארץ), וּפוֹתֵחַ יָדוֹ וּלְבָבוֹ לתת בלב שלם, שלא על מנת לקבל פרס. ועוד, שמצוות הצדקה אינה רק לפתוח את היד, אלא גם לפתוח את הלב: לחייך, להראות השתתפות בצער, התעניינות במצבו של האחר וכיוצא בזה.

אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אָחֳרָא

וכאשר אדם נותן צדקה, ובאופן זה, הרי אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אָחֳרָא (נכפה הצד האחר), הוא היצר הרע, הקליפה. יש באמירה זו שני דברים: האחד הוא 'אתכפיא' — היצר הרע לא הופך לטוב, הוא לא משתכנע שכך טוב לו, אלא הוא נכפה בעל כורחו. והרי זו תמצית עניינה של הצדקה — החסד חינם — לעשות ולתת גם כשאין מבינים ואין מרגישים טעם בדבר. והשני, שב'אתכפיא' של הרע, אפילו השבירה הקטנה שאדם שובר אצלו — היא כבר חלק מהשבירה של הסטרא אחרא, הצד האחר, הרע — בכללו. הוויית הרע היא כעין מחלה השולחת גרורות לכל מקום ולכל אדם, וכשהאדם מתגבר, כשהוא חותך חלק של הרע, הוא פוגע גם בשורש הרע הכללי, בכל מהות הרע.

וּמְהַפֵּך חֲשׁוֹכָא לְאוֹר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךּ, הַשּׁוֹכֵן עָלֵינוּ בִּבְחִינַת עֲשִׂיָּה בְּ'עִקְּבוֹת מְשִׁיחָא'.

וּמְהַפֵּך חֲשׁוֹכָא (את החושך) לְאוֹר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךּ, הַשּׁוֹכֵן עָלֵינוּ בִּבְחִינַת עֲשִׂיָּה בְּ'עִקְּבוֹת מְשִׁיחָא'. בזמן הזה, ב'עקבות משיחא', אור ה' הוא כאמור אור העשייה. ובאור העשייה שלנו, בנתינת הצדקה, אנו הופכים את החושך של זמן עקבות המשיח לאור וגילוי אלוקי בדרגת העשייה הזו.

וְיִזְכֶּה לִרְאוֹת עַיִן בְּעַיִן בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן כו' .

וְיִזְכֶּה לִרְאוֹת עַיִן בְּעַיִן בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן כו' (על פי ישעיה נח,ב) . שבזכות נתינת הצדקה תהיה הראייה שלנו למטה כמו הראייה של מעלה, עין בעין. כלומר, שלא יהיה עוד הסתר והעלם של עולם העשייה והגשמיות על הרוחניות והאלוקות. ועוד, שצדקה עושים לא רק בכסף. אנשים זקוקים לכל מיני דברים: מי לשידוך, מי להדרכה, מי לחיוך ולמעט תשומת לב. אדם יכול להיות נהג אוטובוס, למכור כרטיסים ולתת עודף, ויחד עם הכרטיסים הוא יכול להגיד גם "בוקר טוב" שמשנה לאנשים את מצב הרוח. לא הכסף ולא כמות הכסף, אלא הנקודה הזו — שאדם מוסיף לכרטיס עוד משהו — עושה את כל ההבדל בין אדם שחי בשביל עצמו ולמען עצמו, ובין אדם שחי אחרת, "להחיות נפשות חלקי אלקות". הכלל הגדול של הצדקה הוא להיות ככל האפשר כמו הקב"ה. הקב"ה מפרנס את הכול בחסד חינם, את הכינים כמו את הראמים, וכך צריך גם האדם לפרנס בחסד חינם את הקרובים והרחוקים, את הקטנים והגדולים. לא משום שמגיע להם, ולא משום שמגיעה לו איזו טובה מכך, בגשמיות או ברוחניות, אלא: משום שהוא מצוי כעת למעלה, עליו לעזור למי שנמצא למטה; משום שהוא רואה, הוא צריך להראות למי שאינו רואה; משום שהוא יודע, הוא צריך ללמד למי שאינו יודע. טבעו של אדם שהוא קרוב לקרובים ורחוק מהרחוקים, ולכאורה הוא איננו יכול להיות כמו הקב"ה — לגמול חסד חינם באמת, בלי שום נגיעה. ואולם כך הוא טבעו של האדם כאשר הוא חי את חייו ככל הגויים, "בתרדמת הבלי הבלים", בתוך העניינים והקשרים של העולם הזה. אבל כאשר אדם חי כיהודי שהוא "גוי אחד בארץ", שגם בענייני הארץ הוא איננו נפרד מ"אחד האמת", הרי באותה שעה הוא איננו גומל חסדים לפלוני ופלוני כפי שהם בארץ, וכפי שהם קשורים אליו בקשרי הארץ, אלא מפני שהם "נפשות חלקי אלקות". ובאופן זה גם החסד שלו הוא חסד חינם, אשר מדמה הצורה ליוצרה, ה' אחד.