"זוֹרֵעַ צְדָקוֹת מַצְמִיחַ יְשׁוּעוֹת" . הִנֵּה, מַה שֶּׁאוֹמֵר לְשׁוֹן זְרִיעָה בְּמִצְוַת הַצְּדָקָה. וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּפָּסוּק

המכתב פותח בקטע מלשון התפילה: "זוֹרֵעַ צְדָקוֹת מַצְמִיחַ יְשׁוּעוֹת" (ברכת 'יוצר אור') . ושואל על כך: הִנֵּה, מַה שֶּׁאוֹמֵר לְשׁוֹן זְרִיעָה בְּמִצְוַת הַצְּדָקָה. מה עניינה של לשון זריעה, הלקוחה מתחום אחר, אצל מצוות הצדקה? וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב צירוף זה גם בַּפָּסוּק: "זִרְעוּ לָכֶם לִצְדָקָה

יוּבָן עַל פִּי מַה שֶּׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה : רַבִּי אֶלְעָזָר יָהֵיב פְּרוּטָה לְעָנִי וַהֲדַר מְצַלֵּי דִּכְתִיב, "אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ" .

דבר זה דברים אלה צריכים הסבר, כי לכאורה מצוות הצדקה והתפילה אינן שייכות זו לזו כלל. מצוות הצדקה היא מצווה מובהקת שבין אדם לחברו, והתפילה היא המצווה והמעמד המובהקים ביותר שבין אדם למקום. אם כן, מדוע כדי להתפלל צריך להקדים את מצוות הצדקה? ומה הדבר החסר בתפילה שדווקא הצדקה נותנת אותו? יוּבָן עַל פִּי מַה שֶּׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בבא בתרא י,א) : רַבִּי אֶלְעָזָר יָהֵיב פְּרוּטָה לְעָנִי וַהֲדַר מְצַלֵּי (רבי אלעזר היה נותן פרוטה [צדקה] לעני ואחר כך מתפלל). דִּכְתִיב, שהיה מסתמך על הכתוב: "אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ" (תהלים יז,טו) . שדרש אותו: כאשר אני נותן צדקה, אז אחזה פניך. כלומר, הצדקה היא שלב, תנאי מוקדם, שעל ידו אפשר להגיע לתפילה, שהיא בעיקרה "אחזה פניך", גילוי והארת פנים של הקב"ה שהוא עומד לפניו בתפילה.

פֵּירוּשׁ, כִּי גִּילּוּי אֱלֹקוּתוֹ יִתְבָּרַךְ הַמִּתְגַּלָּה בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ שֶׁל אָדָם וְכַוָּנָתוֹ בִּתְפִלָּתוֹ.

פֵּירוּשׁ, כדי להבין זאת, יש להקדים דברים במהות התפילה. כִּי גִּילּוּי אֱלֹקוּתוֹ יִתְבָּרַךְ הַמִּתְגַּלָּה בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ שֶׁל אָדָם וְכַוָּנָתוֹ בִּתְפִלָּתוֹ. התפילה היא התקשרות בינינו ובין הקב"ה, אנו פונים אליו כדי שיפנה אלינו, פנים אל פנים, האדם מול הקב"ה. ובמעמד הזה, מצפה האדם גם להתגלות מלמעלה. התפילה אינה רק אמירה, של בקשה או הודאה; התפילה היא דו שיח, שפירושו לא רק מה שאדם אומר כלפי מעלה, אלא גם מה שהוא מקבל מלמעלה, במחשבתו ובכוונתו בתפילה. המענה הזה אינו מופיע תמיד במילים גלויות ומפורשות, אבל יש הארה כלשהי, והיא המתגלה לאדם בזמן התפילה.

כָּל חַד לְפוּם שִׁיעוּרָא דִּילֵיהּ

כָּל חַד לְפוּם שִׁיעוּרָא דִּילֵיהּ (כל אחד לפי השיעור שלו). אף שמילות סידור התפילה הן שוות לכולם, הרי הכוונה שבמילים, ומה שמתגלה לאדם בתוך המילים, איננו שווה. אין שני אנשים המקבלים אותו גילוי עצמו; לכל אחד יש אופן משלו ושיעור משלו לקבל את ההתגלות. התפילה אינה יורדת על האדם כמו גשם, שמרטיב בשווה כל מי שיוצא החוצה, אלא כמו דיבור שרבים שומעים וכל אחד מקבל לפי ידיעותיו, הבנתו ומבנהו הרגשי.

הוּא בְּתוֹרַת צְדָקָה, "וְחֶסֶד ה' מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם עַל יְרֵאָיו .

הוּא בְּתוֹרַת צְדָקָה, "וְחֶסֶד ה' מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם עַל יְרֵאָיו וְצִדְקָתוֹ לִבְנֵי בָנִים" . ההארה מאת ה' שאדם מקבל בשעת התפילה, ההתגלות, ההתעלות והתרוממות הלב, אפילו כלשהי, שאדם מרגיש בתפילה — היא צדקה וחסד מאת ה'. שאין זה מגיע לו על פי דין או בדרך הטבע, כחלק מהמכניזם של התפילה, מעין מסקנה מן העובדה שאדם מתפלל, אלא בבחינת חסד ומתנת חינם.

כְּלוֹמַר, שֶׁאוֹר ה', אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, הַמֵּאִיר לְמַעְלָה בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים בְּהֶאָרָה רַבָּה, בִּבְחִינַת גִּילּוּי רַב וְעָצוּם.

כְּלוֹמַר, שֶׁאוֹר ה', אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, הַמֵּאִיר לְמַעְלָה בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים בְּהֶאָרָה רַבָּה, בִּבְחִינַת גִּילּוּי רַב וְעָצוּם. למרות שה' נמצא בכל מקום בשווה, אין הוא מתגלה בכל מקום בשווה. זה ההבדל בין העולמות העליונים לעולמות התחתונים: בעולמות התחתונים יש דרגה נמוכה ומעטה של גילוי, ובעולמות העליונים יש גילוי רב ועצום יותר של ההארה האלוקית.

עַד שֶׁבֶּאֱמֶת הֵן בְּטֵלִין בִּמְצִיאוּת וּכְלֹא מַמָּשׁ חֲשִׁיבֵי קַמֵּיהּ , וְנִכְלָלִין בְּאוֹרוֹ יִתְבָּרַךְ.

עַד שֶׁבֶּאֱמֶת הֵן, העולמות העליונים, בְּטֵלִין בִּמְצִיאוּת וּכְלֹא מַמָּשׁ חֲשִׁיבֵי קַמֵּיהּ (וכלא ממש נחשבים לפניו) , וְנִכְלָלִין בְּאוֹרוֹ יִתְבָּרַךְ. העולם שלנו, נוסף על היותו עולם חומרי, הוא עולם של ישות. כלומר, עולם שהווייתו החומרית והרוחנית רואה את עצמה כ'יש', ומרגישה את קיומה וחיותה כנפרדים ועומדים בפני עצמם. אין היא חשה במציאות ובנוכחות האלוקית ואין היא מרגישה עד כמה היא תלויה בה. בעולמות העליונים, לעומת זאת, הגילוי האלוקי הוא גדול כל כך עד שהמציאות שמקבלת אותו בטלה אליו, במובן זה שאינה חווה את עצמה לעומתו, שהיא חשה עצמה כחלק מן האור האלוקי ולא כמציאות לעצמה כלל. אפשר לומר שהעולמות העליונים אינם אלא צירופים של אורות בלבד, ולכן אין מציאותם נראית להם עצמם אלא כמציאות ארעי, כצללים של מציאות שבעצם איננה קיימת, לעומת העולם שלנו שמציאותו מוחשית כל כך.

וְהֵן הֵן הַהֵיכָלוֹת עִם הַמַּלְאָכִים וְהַנְּשָׁמוֹת שֶׁבָּהֶן.

וְהֵן הֵן הַהֵיכָלוֹת עִם הַמַּלְאָכִים וְהַנְּשָׁמוֹת שֶׁבָּהֶן. העולמות העליונים, הרוחניים, נקראים בספרי הקבלה 'היכלות', והיצורים וההוויות שבהם הם המלאכים והנשמות.

הַמְבוֹאָרִים בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ בִּשְׁמוֹתָם לִמְקוֹמוֹתָם, בְסֵדֶר הַתְּפִלָּה שֶׁסִּדְּרוּ לָנוּ אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה.

הַמְבוֹאָרִים בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ בִּשְׁמוֹתָם לִמְקוֹמוֹתָם, שמות ההיכלות ומקומם בסדר מבנה כלל ההיכלות ו בְסֵדֶר הַתְּפִלָּה שֶׁסִּדְּרוּ לָנוּ אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. עניינה של התפילה בכלל הוא העלייה מן העולם הזה, שלב אחר שלב, כמו סולם המוצב מן הארץ לשמיים. וכמו כן גם פרטיה וחלקיה של התפילה, בסדר שסידרו אנשי כנסת הגדולה, מכוונים כנגד דרגות העולמות וההיכלות העליונים. בספרי הקבלה מצויים גם תיאורים מפורטים ביותר לאן שייך כל חלק בתפילה, לאיזה עולם ולאיזה היכל. סדר התפילה מקביל לסדר העולמות, והמעבר בין חלקי התפילה משקף מעבָר אל מעבֶר למפתן של עולם אחר.

הִנֵּה מִשָּׁם מֵאִיר הָאוֹר כִּי טוֹב לָעוֹלָם הַשָּׁפֵל הַזֶּה.

הִנֵּה מִשָּׁם מֵאִיר הָאוֹר כִּי טוֹב לָעוֹלָם הַשָּׁפֵל הַזֶּה. כאשר אדם עובר, באופן מילולי ורוחני, דרך היכל מסוים, הוא מקבל הארה מבחינתו של אותו היכל.

עַל יִרְאֵי ה' וְחוֹשְׁבֵי שְׁמוֹ הַחֲפֵצִים לְעָבְדוֹ בַּעֲבוֹדָה שֶׁבַּלֵּב זוֹ תְּפִלָּה .

עַל יִרְאֵי ה' וְחוֹשְׁבֵי שְׁמוֹ הַחֲפֵצִים לְעָבְדוֹ בַּעֲבוֹדָה שֶׁבַּלֵּב זוֹ תְּפִלָּה (על פי תענית ב,א) . זו הערה משמעותית: ההארה מגיעה למי שחפץ בה, למי שפתוח לקראתה. כי כאמור, ההארה מגיעה לכל אדם לפי שיעורו, לפי מה שהוא מסתכל ומה שהוא מסוגל ובעיקר מה שהוא רוצה לראות. על דרך משל, אדם המטייל בתוך היכל המלך, קולט לפי מה שהוא מצפה לקבל: יש מי שיתפעל מהקישוטים, יש מי שיתפעל מנימוסי השרים ויש מי שמצפה לראות את המלך, לירא ולאהוב אותו.

וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וה' יַגִּיהַּ חָשְׁכִּי" .

וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וה' יַגִּיהַּ חָשְׁכִּי" (שמואל ב כב,כט) . ההארה הבאה בזמן התפילה היא הנוגה של מעלה המאיר את החשכה של אותו האדם. החשכה שאדם אינו מודע לה, אינה מאירה לו; רק זו שהוא מצר עליה, שהוא משתוקק להאירה — היא זו שתאיר לו. ועוד ועיקר הנאמר בכתוב זה, שהארה זו אינה מאירה מעצמה, מטבעה, רק מכיוון שהאדם חפץ בה, אלא "וה' יגיה" — רק ממנו וברצונו ובחסדו, כפי שיבואר בהמשך.

וְהִנֵּה יְרִידַת הֶאָרָה זוֹ לְמַטָּה, לָעוֹלָם הַזֶּה, נִקְרֵאת בְּשֵׁם 'חֶסֶד ה' ', הַמְכוּנֶּה בְּשֵׁם 'מַיִם', הַיּוֹרְדִים מִמָּקוֹם גָּבוֹהַּ לְמָקוֹם נָמוּךְ כו'.

וְהִנֵּה יְרִידַת הֶאָרָה זוֹ לְמַטָּה, לָעוֹלָם הַזֶּה, נִקְרֵאת בְּשֵׁם 'חֶסֶד ה' ', הַמְכוּנֶּה בְּשֵׁם 'מַיִם', הַיּוֹרְדִים מִמָּקוֹם גָּבוֹהַּ לְמָקוֹם נָמוּךְ כו'. ההארה מעולם עליון, המתגלה בתוך עולם תחתון, היא בחינה של חסד. וההגדרה של חסד היא: הורדת השפע מגבוה לנמוך, הנתינה מלמעלה למטה, מן העשיר אל העני, ממי שיש לו למי שאין לו. מידות אחרות אינן פועלות כך — כאשר עושים דין, או כאשר חולקים כבוד למישהו, זה אינו בא מלמעלה למטה. משום כך סמלה המובהק של מידת החסד הוא המים, הזורמים תמיד מהגבוה אל הנמוך.

וְהִנֵּה מוּדַעַת זֹאת שֶׁיֵּשׁ לְמַעְלָה גַּם כֵּן מִדַּת הַגְּבוּרָה וְהַצִּמְצוּם. לְצַמְצֵם וּלְהַסְתִּיר אוֹרוֹ יִתְבָּרַךְ לְבַל יִתְגַּלֶּה לַתַּחְתּוֹנִים.

וְהִנֵּה מוּדַעַת זֹאת שֶׁיֵּשׁ לְמַעְלָה גַּם כֵּן מִדַּת הַגְּבוּרָה וְהַצִּמְצוּם. כשם שיש מידת חסד של מעלה, כפי שהוסבר, שהיא מידת הנתינה וההשפעה מלמעלה למטה, מן המופשט אל המוחש, מן הנסתר אל הגלוי, ממי שיש לו למי שאין לו — כך יש גם מידת הגבורה של מעלה, שהיא במובן מסוים המידה ההפוכה למידת החסד, לְצַמְצֵם וּלְהַסְתִּיר אוֹרוֹ יִתְבָּרַךְ לְבַל יִתְגַּלֶּה לַתַּחְתּוֹנִים. הגבורה היא מידת ההתכנסות, התנועה מן ההיקף אל המרכז, המגבילה את ההשפעה ומסתירה אותה. שתי המידות הללו הן מידות עליונות, מידות קדושות, ולכל אחת מהן יש משמעות ומקום משל עצמה.

אַךְ הַכֹּל תָּלוּי בְּאִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא

אַךְ הַכֹּל תָּלוּי בְּאִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא (בהתעוררות מלמטה). ההתעוררות, הפעילות של מטה, מפעילה כנגדה התעוררות והשפעה של מעלה. זהו מחוקי הבריאה וההנהגה האלוקית הבסיסיים ביותר, ככה בנוי העולם וככה עובדים הקשרים בין האלוקי לאדם. כלומר, הדרך שבה המידות האלוקיות מתגלות בעולם — לגבי אדם מסוים כמו לגבי עולם שלם — תלויה במידה רבה מאוד בהתנהגות שלו. כשאנו יוצרים למטה את התבנית, את הצורך והרצון, באה לתוכה ההארה של מעלה.

שֶׁאִם הָאָדָם מִתְנַהֵג בַּחֲסִידוּת, לְהַשְׁפִּיעַ חַיִּים וָחֶסֶד כו' כָּךְ מְעוֹרֵר לְמַעְלָה

שֶׁאִם הָאָדָם מִתְנַהֵג בַּחֲסִידוּת, שבמובנה הבסיסי, של חסד, היא לְהַשְׁפִּיעַ חַיִּים וָחֶסֶד כו' למי שנזקק להם. כָּךְ כעין מידה זו הוא מְעוֹרֵר לְמַעְלָה, להשפיע חסד כלפי מטה, אל תוך מציאותו בעולמות.

כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: בַּמִּדָּה שֶׁאָדָם מוֹדֵד בָּהּ מוֹדְדִין לוֹ .

כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: בַּמִּדָּה שֶׁאָדָם מוֹדֵד בָּהּ מוֹדְדִין לוֹ (סוטה פרק א משנה ז) . כפי שאדם מתנהג עם אחרים כך מתנהגים עימו מלמעלה, באותה מידה ובאותו אופן. מידת החסד של מעלה מתגלה כאשר אדם מודד במידה זו מלמטה. כאשר הוא נותן למי שמגיע ולמי שלא מגיע לו, כאשר הוא משלם גם מה שאינו מחויב בצדקה וברחמים — על ידי כך הוא מעורר השפעה של מעלה באותה מידה של חסד. מי שמקפיד — מקפידים כנגדו, ומי שאינו מקפיד — אין מקפידים כנגדו (פסחים קי,ב). מי שמנדב לפני התפילה צדקה לעני העומד על פתחו, הרי גם כאשר הוא עצמו עובר על פתחו של עולם עליון, יזכה לכך שהעולם העליון ינדב לו משלו. ולהפך: אדם שנוהג רק על פי שורת הדין, שנותן רק מה שמגיע למי שמגיע, ושאין הוא מרגיש מחויב לתת עוד — נוהגים גם בו באותו אופן.

אֶלָּא דְּלִכְאוֹרָה זוֹ, אֵינָהּ מִן הַמִּדָּה. כִּי אִם לְהַשְׁפִּיעַ לוֹ חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא לְבָד כְּנֶגֶד מַה שֶּׁהוּא מַשְׁפִּיעַ חַיֵּי עוֹלָם הַזֶּה.

אֶלָּא דְּלִכְאוֹרָה זוֹ, שאדם נותן צדקה בעולם הזה ומקבל כנגדה הארה של התגלות אלוקית בתפילה, אֵינָהּ מִן הַמִּדָּה. אין זה בגדר של מידה כנגד מידה. כִּי אִם, קבלת השכר על מעשה צדקה צריכה הייתה לְהַשְׁפִּיעַ לוֹ חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא לְבָד כְּנֶגֶד מַה שֶּׁהוּא מַשְׁפִּיעַ חַיֵּי עוֹלָם הַזֶּה. אנו מצפים שהמידה שכנגד המידה תהיה באותו עניין, וכיוון שהוא משפיע חיים וחסד בעולם הזה, היה מן המידה שיקבל את שכרו מעין זה בחיי העולם הבא (שכן בכלל, העולם הבא הוא מקום השכר על עבודת העולם הזה). חיי עולם הזה וחיי עולם הבא אמנם אינם אותו דבר, אבל שניהם חיי עולם. אכן חיי העולם הזה הם חיים גשמיים וחיי העולם הבא הם רוחניים, והגילוי הרוחני שבהם הוא בוודאי גדול יותר מבחיי העולם הזה, אלא שכך היא המידה: אדם נותן חיים של מטה ככל שהוא יכול, וכנגד זה הוא מקבל חיים של מעלה ככל שאפשר לתת לו. אדם נותן פרוטה בעולם הזה, וכיוון שאצל הקב"ה היד היא גדולה ורחבה יותר, הפרוטה שלו היא גדולה יותר, אך בהיקף הרחב הוא מקבל באותה מטבע, של חיי עולם.

אֲבָל לֹא לְהַשְׁפִּיעַ לוֹ חַיֵּי הֶאָרַת אוֹר ה' [ אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא] מַמָּשׁ, שֶׁיָּאִיר וְיַגִּיהַּ חָשְׁכּוֹ בַּעֲבוֹדָה שֶׁבַּלֵּב זוֹ תְּפִלָּה.

אֲבָל לֹא לְהַשְׁפִּיעַ לוֹ חַיֵּי הֶאָרַת אוֹר ה' [נוּסָּח אַחֵר: אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא] מַמָּשׁ, שֶׁיָּאִיר וְיַגִּיהַּ חָשְׁכּוֹ בַּעֲבוֹדָה שֶׁבַּלֵּב זוֹ תְּפִלָּה. כי ההארה שאדם מקבל בתפילה היא אור ה' ממש, אור אין סוף, שאינו עומד בשום יחס להארת החיים המוגבלת המאירה בתוך העולם, בין שהוא עולם הזה ובין שהוא עולם הבא.

שֶׁהִיא, בְּחִינַת וּמַדְרֵגַת 'תְּשׁוּבָה עִילָּאָה'

שֶׁהִיא, הארה זו שאדם מקבל בשעת התפילה, היא בְּחִינַת וּמַדְרֵגַת 'תְּשׁוּבָה עִילָּאָה' (תשובה עליונה) כַּנּוֹדָע. במקומות אחרים מדובר על כך שיש שתי דרגות של תשובה: 'תשובה תתאה' (תחתונה) ו'תשובה עילאה' (עליונה). בניגוד לתשובה תתאה, הקשורה אל החטא ואל היציאה ממנו, תשובה עילאה איננה קשורה בהכרח בחטא שהיה, אלא לעצם השיבה אל המקור הראשון; להשיב את נשמת האדם, את הניצוץ האלוקי שבו, אל מקור ושורש ההוויה, אל הקב"ה בעצמו. מעלה זו של תשובה היא למעלה גם מכל חיי העולם הבא.

שֶׁהֲרֵי הִיא, לְמַעְלָה מַעְלָה מִכָּל חַיֵּי עוֹלָם הַבָּא, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: יָפָה שָׁעָה אַחַת בִּתְשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים

שֶׁהֲרֵי הִיא, התשובה עילאה, לְמַעְלָה מַעְלָה מִכָּל חַיֵּי עוֹלָם הַבָּא, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: יָפָה שָׁעָה אַחַת בִּתְשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא (אבות פרק ד משנה יז).

וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר בַּאֲרִיכוּת, דְּעוֹלָם הַבָּא אֵינוֹ אֶלָּא זִיו וְהֶאָרָה וכו'.

וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר בַּאֲרִיכוּת, דְּעוֹלָם הַבָּא אֵינוֹ אֶלָּא זִיו וְהֶאָרָה וכו'. התיאור של עולם הבא הוא: "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם, ונהנים מזיו השכינה" (ברכות יז,א). כלומר, מה שיש בעולם הבא הוא זיו השכינה, הארה והשתקפות בלבד, לעומת תשובה ומעשים טובים בעולם הזה שבהם הדבקות היא בשכינה בעצמה, אשר מי שדבק בה דבק בקב"ה בעצמו. בעולם הזה ייתכן שלא תהיה בדרגה זו חוויה של התענגות באור ה', אבל מבחינת מהותה היא דבקות אמיתית, שלמעלה ומעבר לכל חיי עולם הבא. והשאלה היא לכן, מדוע זוכה אדם זה לקבל שלא לפי ערך ומידה למה שנתן?

אַךְ הָעִנְיָן הוּא,

אַךְ הָעִנְיָן הוּא, כאן חוזר אדמו"ר הזקן לנקודת המוצא, להבנת הביטוי "זורע צדקות", וצירוף המושגים 'זריעה' ו'צדקה'.

עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל: כְּמוֹ שֶׁזּוֹרְעִין זְרָעִים, אוֹ נוֹטְעִין גַּרְעִין , שֶׁהַשִּׁבּוֹלֶת הַצּוֹמַחַת מֵהַזֶּרַע וְהָאִילָן וּפֵירוֹתָיו מֵהַגַּרְעִין אֵינָן מַהוּתָן וְעַצְמוּתָן שֶׁל הַזֶּרַע וְהַגַּרְעִין כְּלָל.

ויובן עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל: כְּמוֹ שֶׁזּוֹרְעִין זְרָעִים, כגון של דגן או ירקות, אוֹ נוֹטְעִין גַּרְעִין של עץ , שֶׁהַשִּׁבּוֹלֶת הַצּוֹמַחַת מֵהַזֶּרַע וְהָאִילָן וּפֵירוֹתָיו מֵהַגַּרְעִין אֵינָן מַהוּתָן וְעַצְמוּתָן שֶׁל הַזֶּרַע וְהַגַּרְעִין כְּלָל. תהליך הזריעה הוא, שמכניסים גרעין של חיטה ומקבלים שיבולת שלמה; מכניסים גרעין של תפוח, וצומח עץ תפוח. ואולם אין זה תהליך פשוט וישר, שהגרעין עצמו גדל ותופח עד שהוא נעשה עץ. בין הגרעין והעץ יש שלב עלום שבו הגרעין נעלם לגמרי והעץ גדל כביכול מחדש, מן האין.

כִּי מַהוּתָם וְעַצְמוּתָם כָּלֶה וְנִרְקָב בָּאָרֶץ, וְכֹחַ הַצּוֹמֵחַ שֶׁבָּאָרֶץ עַצְמָהּ [ עַצְמוֹ] הוּא הַמּוֹצִיא וְהַמְגַדֵּל הַשִּׁבּוֹלֶת וְהָאִילָן וּפֵירוֹתָיו.

כִּי מַהוּתָם וְעַצְמוּתָם, של הגרעין או גרגר התבואה, כָּלֶה וְנִרְקָב בָּאָרֶץ, וְכֹחַ הַצּוֹמֵחַ שֶׁבָּאָרֶץ עַצְמָהּ [נוּסָּח אַחֵר: עַצְמוֹ] הוּא הַמּוֹצִיא וְהַמְגַדֵּל הַשִּׁבּוֹלֶת וְהָאִילָן וּפֵירוֹתָיו. כפי שאפשר להבחין אם מוציאים גרעין לפני נביטתו, הגרעין עצמו לא זו בלבד שאינו גדל, אלא עובר תהליך של ריקבון עד שהוא כלה לגמרי, עד שמהגרעין שהיה קודם לא נשאר כמעט דבר במציאות. ואם כן, מה שצומח אינו מהגרעין — שהרי הוא כבר בטל ונרקב — אלא מהארץ עצמה. דהיינו: מן הצירוף של החומרים המצויים בארץ, והשמש והאור והאוויר — מכל אלה מתגלה כוח עצום וגדול, הנקרא 'כוח הצומח'.

רַק שֶׁאֵינוֹ מוֹצִיא וּמְגַלֶּה כֹּחוֹ לַחוּץ, מֵהַכֹּחַ אֶל הַפּוֹעַל. כִּי אִם עַל יְדֵי הַזֶּרַע וְהַגַּרְעִין שֶׁנִּרְקָבִין בָּאָרֶץ וְכָלֶה כָּל כֹּחָם בְּכֹחַ הַצּוֹמֵחַ שֶׁבָּאָרֶץ, וְנִתְאַחֲדוּ וְהָיוּ לַאֲחָדִים.

רַק שֶׁאֵינוֹ מוֹצִיא וּמְגַלֶּה כֹּחוֹ לַחוּץ, מֵהַכֹּחַ אֶל הַפּוֹעַל. אף שהחומרים המרכיבים את גופו של האילן מצויים תמיד, ואף שבכוח הצומח נמצאים בכוח הצמחים כולם, מכל מקום הארץ בעצמה אינה מצמיחה מעצמה, כִּי אִם עַל יְדֵי הַזֶּרַע וְהַגַּרְעִין שֶׁנִּרְקָבִין בָּאָרֶץ וְכָלֶה כָּל כֹּחָם בְּכֹחַ הַצּוֹמֵחַ שֶׁבָּאָרֶץ, וְנִתְאַחֲדוּ וְהָיוּ לַאֲחָדִים. גוף הגרעין אמנם נרקב ובטל באדמה, אבל הוא משאיר אחריו משהו, לא רק 'קוד גנטי' אלא כוח ורצון ועניין ליצור ולהצמיח במסלול מסוים, שבו עולה ומתהווה האילן השלם ופירותיו.

השלב של הריקבון, של ביטול הווייתו של הגרעין, הוא הכרחי. תהליך הצמיחה של הגרעין כולל בתוכו את הרס ישותו העצמית; ללא ההרס הזה יישאר הגרעין במצבו הקודם ולא יוכל להצמיח. הדבר נכון לגבי כל דבר חי; תהליך החיים ותהליך הגדילה מחייבים גם מידה מסוימת של שבירת וביטול המצב הקודם. זה שנשאר קיים כמו שהוא, הוא דבר עקר שאינו צומח ואינו מתרבה. אך גם הריקבון לבד אינו יוצר את הצמיחה, שכן יכול להיות גם ריקבון בלא צמיחה. כדי שהגרעין יצמח הוא צריך לעבור תהליך נוסף, יחד עם הריקבון. התהליך הזה הוא חזרתו של הגרעין בריקבונו אל האדמה, באופן שהוא מתאחד עם כוח הצמיחה שלה. כך מעניק הגרעין לכוח הצמיחה את הקוד, את הכיוון והצורה, שהוא נושא בתוכו.

וְעַל יְדֵי זֶה מוֹצִיא 'כֹּחַ הַצּוֹמֵחַ' אֶת כֹּחוֹ אֶל הַפּוֹעַל.

וְעַל יְדֵי זֶה מוֹצִיא 'כֹּחַ הַצּוֹמֵחַ' אֶת כֹּחוֹ אֶל הַפּוֹעַל. תהליך הזריעה הוא, כאמור, הדרך שבה מגיע כוח הצמיחה הכללי — המצוי באדמה רק בכוח, באופן פוטנציאלי — לידי גילוי בפועל. הכוח הכללי של הצמיחה אינו פועל ואינו מצמיח שום דבר בעצמו משום שאינו כוח פרטי מסוים. מה שעושים כל הזרעים בעולם הוא לעורר, להגדיר ולכוון את כוח הצמיחה הגולמי ובכך לגרום לו להוציא אל הפועל צמח כזה או כזה. הדבר דומה למאגר גדול של מים חיים, שצריך לעשות בו נקב ותעלה כדי שהמים יזרמו ממנו אל מקום ואל צורך מסוים.

וּמַשְׁפִּיעַ חַיּוּת לְגַדֵּל שִׁבּוֹלֶת כְּעֵין הַזֶּרַע, אֲבָל בְּרִיבּוּי הַרְבֵּה מְאֹד בְּשִׁבּוֹלֶת אַחַת, וְכֵן פֵּירוֹת הַרְבֵּה עַל אִילָן אֶחָד.

וּמַשְׁפִּיעַ כוח הצומח חַיּוּת לְגַדֵּל שִׁבּוֹלֶת כְּעֵין הַזֶּרַע, אֲבָל בְּרִיבּוּי הַרְבֵּה מְאֹד בְּשִׁבּוֹלֶת אַחַת, וְכֵן פֵּירוֹת הַרְבֵּה עַל אִילָן אֶחָד. כאשר זורעים חיטה אין מקבלים גרעין תחת גרעין, אלא שיבולת שלמה שיש בה גרעינים הרבה;

מַהוּתָן וְעַצְמוּתָן שֶׁל הַפֵּירוֹת מְעוּלָּה בְּעִילּוּי רַב וְעָצוּם, לְמַעְלָה מַעְלָה מִמַּהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ שֶׁל הַגַּרְעִין הַנָּטוּעַ.

וְגַם, מעבר לגידול ולריבוי, מַהוּתָן וְעַצְמוּתָן שֶׁל הַפֵּירוֹת מְעוּלָּה בְּעִילּוּי רַב וְעָצוּם, לְמַעְלָה מַעְלָה מִמַּהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ שֶׁל הַגַּרְעִין הַנָּטוּעַ. הגרעין אינו מוציא רק ריבוי גרעינים, הוא מוציא פירות. ולפרי יש טעם וריח וצבע שאין בגרעין, כך שהפרי הוא מהות אחרת, מעולה וגבוהה מהגרעין.

וְכֵן כְּהַאי גַּוְונָא בְּפֵירוֹת הָאָרֶץ, הַגְּדֵלִים מִזֵּרְעוֹנִין כְּעֵין גַּרְעִינִין, כְּמוֹ קִשּׁוּאִים וּכְהַאי גַּוְונָא.

וְכֵן כְּהַאי גַּוְונָא (כגון זה) בְּפֵירוֹת הָאָרֶץ, הַגְּדֵלִים מִזֵּרְעוֹנִין כְּעֵין גַּרְעִינִין, כְּמוֹ קִשּׁוּאִים וּכְהַאי גַּוְונָא. שזרע אחד מצמיח צמח שלם המגדל לא רק זרעונים כיוצא בו אלא בעיקר פירות.

וְהַכֹּל הוּא מִפְּנֵי שֶׁעִיקַּר וְשֹׁרֶשׁ חַיּוּת הַפֵּירוֹת נִשְׁפָּע מִכֹּחַ הַצּוֹמֵחַ שֶׁבָּאָרֶץ הַכּוֹלֵל חַיּוּת כָּל הַפֵּירוֹת.

וְהַכֹּל הוּא מִפְּנֵי שֶׁעִיקַּר וְשֹׁרֶשׁ חַיּוּת הַפֵּירוֹת נִשְׁפָּע מִכֹּחַ הַצּוֹמֵחַ שֶׁבָּאָרֶץ הַכּוֹלֵל חַיּוּת כָּל הַפֵּירוֹת. ולכן אין זה מפתיע שהגרעין יכול להצמיח מעל ומעבר לגודל ולמהות של עצמו; שכן מה שצומח נובע מכוח הצומח הכללי, שיכול כאמור להצמיח ולגדל פירות לאין גבול.

וְהַגַּרְעִינִין הַזְּרוּעִים בָּאָרֶץ אֵינָן אֶלָּא כְּעֵין 'אִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא'

וְהַגַּרְעִינִין הַזְּרוּעִים בָּאָרֶץ אֵינָן אֶלָּא כְּעֵין 'אִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא' (התעוררות מלמטה). מה שאנו עושים כשאנו זורעים באדמה הוא 'אתערותא דלתתא', אשר כמו כל תהליך של התעוררות מלמטה אינו יוצר דברים בעצמו, אלא רק משמש פתח וזרז להתגלותם של דברים גדולים ומרובים לאין שיעור.

הַנִּקְרֵאת, בְּשֵׁם 'הַעֲלָאַת מַיִין נוּקְבִין' בְּכִתְבֵי הָאֲרִיזָ"ל.

הַנִּקְרֵאת, 'אתערותא דלתתא' זו, התהליך של פעולה קטנה מלמטה, מצד האדם, שמשחררת כוחות גדולים בהרבה מלמעלה — נקראת בְּשֵׁם 'הַעֲלָאַת מַיִין נוּקְבִין' (מים נקביים) בְּכִתְבֵי הָאֲרִיזָ"ל. השמות השונים הם רק אופנים שונים להביע דבר אחד: כיצד פעולה קטנה מעוררת משהו שלא בערך כלל למה שהכניסה. האדם הכניס פרוטה שלו — והוא מקבל נצח. אין יחס בין הפרוטה, ובין כל מספר של פרוטות, לבין מהות העלייה של 'תשובה עילאה' שהיא למעלה מכל חיי העולם הזה והבא, שהיא נקודת התמצית של המגע עם הקב"ה. כדי להבין זאת הובא והוסבר באריכות המשל של הזריעה והצמיחה, שאיננה רק תופעה של גורם ותוצאה ישירה לו, אלא של גורם שרק מעורר כוחות שהם לאין ערוך גדולים ממנו.

וְכָכָה מַמָּשׁ עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, כָּל מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שֶׁעוֹשִׂין יִשְׂרָאֵל עוֹלֶה לְמַעְלָה בִּבְחִינַת הַעֲלָאַת מַיִין נוּקְבִין לְשׁוֹרֶשׁ נִשְׁמוֹתֵיהֶן לְמַעְלָה.

לאחר אריכות הדברים במשל חוזרים אל הנמשל: וְכָכָה מַמָּשׁ עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, כָּל מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שֶׁעוֹשִׂין יִשְׂרָאֵל עוֹלֶה לְמַעְלָה בִּבְחִינַת הַעֲלָאַת מַיִין נוּקְבִין לְשׁוֹרֶשׁ נִשְׁמוֹתֵיהֶן לְמַעְלָה. כאשר אדם נותן צדקה הוא עושה מעשה רוחני שהוא כמו הזריעה הגשמית ממש. ועל ידי כך הוא גורם להעלאה של 'מים נוקבין' למעלה מעלה, עד למקור הנשמה שלו, שהוא מקור נשמותיהם של כל ישראל. העלאה זו היא ה'זריעה' במקור נשמות ישראל, בבחינת הארץ והמלכות של מעלה, אשר היא השורש הרוחני העליון של הארץ והמלכות של מטה.

הַנִּקְרָא בְּשֵׁם 'כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל'. וְ 'אִימָּא תַּתָּאָה' בִּלְשׁוֹן הַזֹּהַר, ו 'שְׁכִינָה' בִּלְשׁוֹן הַגְּמָרָא,

הַנִּקְרָא, שורש הנשמות למעלה, בְּשֵׁם 'כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל'. 'כנסת ישראל' אינה רק שם כולל לכל היהודים הנמצאים בעולם; זוהי גם המהות של מקור ושורש נשמות ישראל. וְהיא נקראת גם 'אִימָּא תַּתָּאָה' (אמא תחתונה) בִּלְשׁוֹן הַזֹּהַר, משום שהיא מכוונת בתבניתה של 'אמא עילאה' (אמא עליונה), היא ספירת הבינה, בהיותה אף היא בחינת 'אמא', המקבלת מהספירות שמעליה ומולידה את מכלול העולמות הנבראים. ונקראת 'שְׁכִינָה' בִּלְשׁוֹן הַגְּמָרָא, היא אור ה' השוכן ומתלבש בתוך כל העולמות להחיותם (והמשכה והשכנה זו היא על ידי התלבשות בנשמות ישראל תחילה).

הַכְּלוּלָה מִכָּל מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, ו מְיוּחֶדֶת בָּהֶן בְּתַכְלִית.

הַכְּלוּלָה מִכָּל מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שכולן והיא מְיוּחֶדֶת בָּהֶן בְּתַכְלִית. המלכות היא כלי הקיבול של המידות כולן, המקבלת את כל המידות וכוללת בתוכה את כולן. אין זו רק אחדות חיצונית, כמו קופסה הכוללת בתוכה כל מה שמניחים בה, אלא אחדות מהותית, שמהותה של המלכות כוללת באחדות אחת את כל הספירות.

וְרֵאשִׁיתָן, הִיא מִדַּת הַחֶסֶד.

וְרֵאשִׁיתָן, של כל המידות הכלולות במלכות, הִיא מִדַּת הַחֶסֶד. המידה הראשונה, שהיא עצם ההשפעה והחסד, הכוח שנמצא בכל המידות שאחריו, להתגלות ולהשפיע.

וְעַל יְדֵי הַעֲלָאָה זוֹ

וְעַל יְדֵי הַעֲלָאָה זוֹ. שבנתינת הצדקה שלנו, שהיא כאמור התעוררות מלמטה העולה וגורמת להתעוררות מלמעלה; ה'מים נוקבין' העולים וגורמים את השפעת ה'מים דכורין' מלמעלה. ובדימוי שבו התחילה האיגרת, שהצדקה היא הזריעה וההשקעה בארץ העליונה, בארץ שהיא מידת המלכות ושורש נשמתו שבשורש כל נשמות ישראל, ומשם –

מִתְעוֹרֵר חֶסֶד ה' מַמָּשׁ, שֶׁהוּא גִּילּוּי אוֹרוֹ יִתְבָּרַךְ לֵירֵד וּלְהָאִיר לְמַטָּה לְנִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל בִּבְחִינַת גִּילּוּי רַב וְעָצוּם.

מִתְעוֹרֵר חֶסֶד ה' מַמָּשׁ, שֶׁהוּא גִּילּוּי אוֹרוֹ יִתְבָּרַךְ לֵירֵד וּלְהָאִיר לְמַטָּה לְנִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל בִּבְחִינַת גִּילּוּי רַב וְעָצוּם. כמו במשל, כשאדם זורע זרע הוא מצמיח כדמותו; אין אדם זורע אפרסקים ומקבל אבטיחים. כמו כן, אם אדם זרע צדקה וחסד, הוא יצמיח כנגדו חסד עליון. וכאמור, החסד של מטה אינו אלא מראה מקום לחסד של מעלה, שהוא השפעה גדולה באין ערוך לחסד שזרע האדם — כמו הזרע שרק מעורר את כוח הצומח האין סופי שבארץ להצמיח ריבוי ואיכות שאינם בערך כלל לזרע הזרוע.

בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה עַל כָּל פָּנִים.

בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה עַל כָּל פָּנִים. שעת התפילה היא מצד אחד שעת כושר מלמעלה, זמן סגולה של פתיחות וחסד, אך בעיקר היא הזמן שבו אדם מתפלל, ועצם אמירת התפילות וההתכוונות לנאמר בהן פותחת מלמטה את הדלתות. שעת התפילה היא לכן הזמן שבו יכול האדם לקבל את האור הגדול שעורר במעשה הצדקה.

כִּי אַף שֶׁלִּגְדוּלָּתוֹ אֵין חֵקֶר , עַד דְּכוּלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא חֲשִׁיבֵי .

כִּי אַף שֶׁלִּגְדוּלָּתוֹ אֵין חֵקֶר (על פי תהלים קמה,ג) , עַד דְּכוּלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא חֲשִׁיבֵי (שהכול לפניו כלא, ככלום, נחשב) . כיוון שגדולתו וחסדו של הקב"ה הם גבוהים ועצומים מכדי שנוכל להשיגם ולהתייחס אליהם, איזו משמעות יש לכל זה לגבינו? האם בכלל יכול להיווצר יחס בינינו ובין החסד וההשפעה האלוקית?

הֲרֵי בִּמְקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא גְּדוּלָּתוֹ שָׁם אַתָּה מוֹצֵא עַנְוְתָנוּתוֹ. כְּמַיִם שֶׁיּוֹרְדִין כו'

הֲרֵי בִּמְקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא גְּדוּלָּתוֹ שָׁם אַתָּה מוֹצֵא עַנְוְתָנוּתוֹ. כְּמַיִם שֶׁיּוֹרְדִין כו' ממקום גבוה למקום נמוך. מהותו של החסד היא נתינה והשפעה מן הפנים כלפי חוץ, מלמעלה כלפי מטה. והשפעה זו, ככל שהיא גדולה יותר כך היא יורדת למטה יותר. תכונה זו טבועה במהותו של החסד, שהוא לקטנים ולא לגדולים, למקבלים ולא למשפיעים, למטה ככל שיש למטה יותר. ואם כן, במקום שמתגלה חסדו (גדולתו) של הקב"ה, שם ממש, באותה מידה עצמה מתגלה ענוותנותו, היא ירידתו "להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים" (ישעיה נז,טו).

וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: "זָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹר לַיְשָׁרִים חַנּוּן וְרַחוּם וְצַדִּיק" , דְּעַל יְדֵי שֶׁהָאָדָם חַנּוּן וְרַחוּם וְצַדִּיק צְדָקוֹת אָהֵב, גּוֹרֵם לְאוֹר ה' שֶׁיִּזְרַח לְנִשְׁמָתוֹ הַמְלוּבֶּשֶׁת בְּגוּפוֹ הָעוֹמֵד בַּחֹשֶׁךְ.

וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: "זָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹר לַיְשָׁרִים חַנּוּן וְרַחוּם וְצַדִּיק" (תהלים קיב,ד) , שפירושו: דְּעַל יְדֵי שֶׁהָאָדָם חַנּוּן וְרַחוּם וְצַדִּיק צְדָקוֹת אָהֵב, גּוֹרֵם לְאוֹר ה' שֶׁיִּזְרַח לְנִשְׁמָתוֹ הַמְלוּבֶּשֶׁת בְּגוּפוֹ הָעוֹמֵד בַּחֹשֶׁךְ. כשם שהוא נותן למי שאין לו, כך הוא מקבל את האור היכן שאין לו. לאמור, לנשמה הנמצאת בחושך, בתוך הגוף המסתיר את האור האלוקי.

שֶׁהוּא 'מָשְׁכָא דְּחִוְיָא'

שֶׁהוּא, הגוף המסתיר, נקרא בזהר: 'מָשְׁכָא דְּחִוְיָא' (עור הנחש). לפי כמה ממדרשי חז"ל, לאחר חטא אדם הראשון פשט הקב"ה מן הנחש את עורו ועשה ממנו כותנות לאדם ולחוה. ומאז, מבחינת ההשפעה הרוחנית, מלובשת נשמתו של האדם בעורו של הנחש. כלומר: הגוף שלנו אינו עוד הוויה חומרית ניטרלית, אלא הוא פועל ומופיע בלבוש של קליפה (קליפת נוגה). הוא פועל כך שיראה ויתייחס אל הפרטים של החומר, ולא תהיה לו הכרה ישירה באור ובחיות האלוקית.

וְזֶה נִקְרָא בְּשֵׁם "יְשׁוּעָה", כַּד אִתְהַפְּכָא חֲשׁוֹכָא לִנְהוֹרָא

וְזֶה נִקְרָא בְּשֵׁם "יְשׁוּעָה", כַּד אִתְהַפְּכָא חֲשׁוֹכָא לִנְהוֹרָא (כאשר מתהפך החושך לאור). המשמעות של ישועה אינה רק שקורה דבר טוב, אלא שיש הצלה ממצב של מצור ומצוק, כאשר החושך הופך לאור. התגלות האור האלוקי בנפשו של האדם היא לכן ישועה, בעצם העובדה שאור ה' מתגלה בתוך האדם הנתון בחשכת הגוף. זו אינה בהכרח ישועה חיצונית, של חיי הגוף, אבל זו תמיד ישועה פנימית, של נשמת האדם המגששת באפלת עצמו — ופתאום זורח בו אור.

סיום האיגרת חוזר לשאלה שבה פתחה, על הקשר בין 'זריעה' ו'צדקה'.

וְזֶהוּ "מַצְמִיחַ יְשׁוּעוֹת", שֶׁיְּשׁוּעָה זוֹ צוֹמַחַת מִזְּרִיעַת הַצְּדָקָה, שֶׁזּוֹרְעִין בָּאָרֶץ הָעֶלְיוֹנָה.

וְזֶהוּ שנאמר אחרי "זורע צדקות" — "מַצְמִיחַ יְשׁוּעוֹת", שֶׁיְּשׁוּעָה זוֹ צוֹמַחַת מִזְּרִיעַת הַצְּדָקָה, שֶׁזּוֹרְעִין בָּאָרֶץ הָעֶלְיוֹנָה. כאשר זורעים בארץ התחתונה מצמיחים, כדוגמתה, דברים חומריים. כגון, כאשר זורעים גרעין חיטה, צומחת שיבולת. אבל כאשר זורעים בארץ העליונה פרוטה של צדקה (שהרי עם היות הצדקה פרוטה גשמית, עניין הצדקה אינו שייך לעולם הגשמי, לארץ התחתונה. אין בצדקה שום חשבון ארצי, אלא חשבון רוחני אלוקי — וזוהי 'הארץ העליונה') אין מקבלים אותה פרוטה פי כמה וכמה, אלא מקבלים הארה של מעלה. וזו היא הישועה: ההארה שמאירה לנפשו של האדם והופכת את החושך לאור. כשם שהצדקה הופכת גשמיות לאור אלוקי, כך הישועה הצומחת ממנה היא אור אלוקי ממש שחודר אל תוך הווייתו שבעולם הזה. הארה זאת נקראת "ישועה" משום שהיא עומדת, בעצם, על מהות של נס — שאדם יכול לראות מעבר לשיעורם של הכלים הרגילים שלו.

"אֶרֶץ חֵפֶץ" , הִיא הַשְּׁכִינָה וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּקְרֵאת כֵּן עַל שֵׁם שֶׁמִּתְלַבֶּשֶׁת בַּתַּחְתּוֹנִים לְהַחֲיוֹתָם.

והארץ העליונה היא הנקראת "אֶרֶץ חֵפֶץ" (על פי מלאכי ג,יב) , הארץ שבה הוא חפץ, שאליה הוא פונה, הִיא הַשְּׁכִינָה וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּקְרֵאת כֵּן עַל שֵׁם שֶׁמִּתְלַבֶּשֶׁת (שוכנת) בַּתַּחְתּוֹנִים לְהַחֲיוֹתָם. זו היא מהות השכינה, הכוח האלוקי השוכן בתוך כל המציאות בכללה ובפרטיה, לקיימה ולהחיותה. והיא נקראת 'הארץ העליונה' משום שהיא הכלל והמקור והתכלית של כל הארצות כולן; ומשום שבה, בהשלמתה ובחיבורה, חפץ כביכול הקב"ה בעצמו — היא קרויה "ארץ חפץ".

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "מַלְכוּתְךָ מַלְכוּת כָּל עוֹלָמִים" .

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "מַלְכוּתְךָ מַלְכוּת כָּל עוֹלָמִים" (תהלים קמה,יג) . "מלכותך", המלכות האלוקית, שהיא כאמור השכינה, היא "מלכות כל עולמים". כלומר שהיא המחיה את העולמות כולם בתוכם, מהעליונים הנעלמים ועד לעולם הזה הגשמי. היא אותה הארה אלוקית מיוחדת שמהווה ומחיה את המציאות הנפרדת כביכול של העולמות.

וּבִפְרָט מִן הַפְּרָט כְּשֶׁזּוֹרְעִין בְּאֶרֶץ הַקּוֹדֶשׁ הַתַּחְתּוֹנָה הַמְכוֶּונֶת כְּנֶגְדָּהּ, מַמָּשׁ.

מכאן התייחסות לצדקה המיוחדת המיועדת לארץ ישראל: וּבִפְרָט מִן הַפְּרָט כְּשֶׁזּוֹרְעִין בְּאֶרֶץ הַקּוֹדֶשׁ הַתַּחְתּוֹנָה הַמְכוֶּונֶת כְּנֶגְדָּהּ, כנגד הארץ העליונה מַמָּשׁ.

שֶׁהַזְּרִיעָה, נִקְלֶטֶת תֵּיכֶף וּמִיָּד בָּאָרֶץ הָעֶלְיוֹנָה, בְּלִי שׁוּם מְנִיעָה וְעִיכּוּב בָּעוֹלָם.

שֶׁהַזְּרִיעָה, שזורעים בארץ הקודש התחתונה, נִקְלֶטֶת תֵּיכֶף וּמִיָּד בָּאָרֶץ הָעֶלְיוֹנָה, בְּלִי שׁוּם מְנִיעָה וְעִיכּוּב בָּעוֹלָם. כל צדקה שאדם נותן נזרעת בארץ העליונה, אבל בכל מקום אחר נעשית פעולה זו בשלבים. בין ארצות העמים והארץ העליונה יש ערפל, יש מניעות ועיכובים, והמעבר איננו מיידי, אלא תהליך הדורש זמן. לעומת זאת, ארץ הקדש מכוונת ישירות — ארץ מול ארץ — מול הארץ העליונה. זו הארץ שנמצאת בתהודה מלאה עם הארץ העליונה, עם השכינה של מעלה; ומעשה הצדקה שנעשה בה נקלט ופועל מייד בארץ העליונה, בלא עיכוב.

מֵאַחַר שֶׁאֵין שׁוּם דָּבָר חוֹצֵץ וּמַפְסִיק כְּלָל בֵּין "אַרְצוֹת הַחַיִּים".

מֵאַחַר שֶׁאֵין שׁוּם דָּבָר חוֹצֵץ וּמַפְסִיק כְּלָל בֵּין "אַרְצוֹת הַחַיִּים". "ארצות החיים", בלשון רבים, היינו שתי ארצות; יש ארץ החיים במשמעות המושלמת והטהורה, והיא הנקראת כאן 'הארץ העליונה', 'השכינה' ו'כנסת ישראל'. והיא ארץ החיים משום שהחיים שבה הם חיים נצחיים. כנגדה ישנה גם ארץ החיים של מטה, שהיא ארץ ישראל הגשמית. שתי אלו נקראות "ארצות החיים" כי הן קשורות זו בזו, מכוונות זו כלפי זו ופתוחות זו לזו, באופן שאין שום דבר חוצץ ומפסיק ביניהן.

כִּי "זֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם" .

כִּי "זֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם" (בראשית כח,יז) . כפי שאומר יעקב כשהוא רואה את החזון בבית אל: "אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים". "זה שער השמים" היא הגדרת מהותה של ארץ ישראל, שהיא השער והפתח לשמיים. כיוון שהיא עומדת בהתאמה מול השמיים והיא פתוחה אליהם, כל מה שנעשה בה משפיע בלי עיכוב גם בארץ העליונה.

מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּחוּץ לָאָרֶץ, וְדַי לַמֵּבִין, ,

מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּחוּץ לָאָרֶץ, ששם יש מחיצה ואין התאמה ישירה בין הארץ התחתונה לארץ העליונה. ולכן אין הצדקה בה פועלת בארץ העליונה באופן ישיר, להאיר מייד באור אלוקי לנותן הצדקה בשעת התפילה וכו'. וְדַי לַמֵּבִין, ואין הוא מפרט יותר , לפי שאין זה המקום, ובכלל אין זו דרכו של אדמו"ר הזקן לעסוק בענייני קליפות ומניעות, בחוץ לארץ ובכלל.

(Endnotes) 1 . ראו רמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק ז הלכה ה: "אלו שהם מבקשין להתנבא הם הנקראים בני הנביאים, ואף על פי שמכוונים דעתם אפשר שתשרה שכינה עליהן ואפשר שלא תשרה". 2 . זהר חלק ב רס–רסא. 3 . "סולם דא צלותא", ראו זהר חלק א רסו,ב; שם קמט,ב ובפירוש הרמ"ז שם; תורה אור ב,ב; ליקוטי תורה שמות ב,ב ועוד. 4 . ראו פרי עץ חיים שער התפילה פרקים ד, ו ועוד. 5 . על פי בראשית א,ד, וראו חגיגה יב,א ועוד. 6 על פי מלאכי ג,טז. 7 . "מים דא חסד" תיקוני זהר תיקון יט (לח,א). 8 . ראו אגרת התשובה פרק ד; ליקוטי תורה במדבר עג,א ד"ה מה טובו. 9 . ליקוטי אמרים פרק ד, תורה אור טז,א ועוד.

10 . שהרי המלכות אף היא מהספירות של האצילות המשולבות ומאוחדות זו בזו, מיוחדות באור אין סוף שבהן בתכלית.