Igeret Hakodesh 7

חזור

אגרת הקדש

אגרת ז

"אַשְׁרֵינוּ מַה טּוֹב חֶלְקֵנוּ וּמַה נָּעִים גּוֹרָלֵנוּ "ה' מְנָת חֶלְקִי וְכוֹסִי "חֲבָלִים נָפְלוּ לִי

בסדר התפילה אומרים: "אַשְׁרֵינוּ מַה טּוֹב חֶלְקֵנוּ וּמַה נָּעִים גּוֹרָלֵנוּ וּמַה יָּפָה יְרֻשָּׁתֵנוּ". וכן בכתוב:"ה' מְנָת חֶלְקִי וְכוֹסִי אַתָּה תּוֹמִיךְ גּוֹרָלִי" (תהלים טז,ה). ובפסוק הבא אחריו: "חֲבָלִים נָפְלוּ לִי בַּנְּעִמִים אַף נַחֲלָת שָׁפְרָה עָלָי". "חבלים" הם החלקים, או המחוזות, אשר נפלו בחלקי.

לְהָבִין לְשׁוֹן "חֶלְקֵנוּ" וְ"גּוֹרָלֵנוּ".

לְהָבִין לְשׁוֹן "חֶלְקֵנוּ" וְ"גּוֹרָלֵנוּ". הצד השווה בכל המובאות הללו הוא ה'חלק' וה'גורל' שלנו. שהרי מן הכתוב משמע שיש דבר, 'חלק', שאנו מקבלים כמו בגורל, דבר השייך ומגיע לאדם פלוני ואינו מגיע לאדם אחר; כמין הארה מיוחדת, מתנה טובה, שאנו מקבלים מהקב"ה. והשאלה היא מה משמעות הביטויים הללו, "חלקנו" ו"גורלנו", בהקשר הזה ובכלל.

צָרִיךְ לְבָאֵר הֵיטֵב לָשׁוֹן הַשָּׁגוּר בְּמַאַמְרֵי רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: אֵין לוֹ חֵלֶק בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.

כִּי הֲגַם דְּלִכְאוֹרָה, לֹא שַׁיָּיךְ לְשׁוֹן חֵלֶק כְּלָל בָּאֱלֹקוּת יִתְבָּרַךְ, שֶׁאֵינוֹ מִתְחַלֵּק לַחֲלָקִים חַס וְשָׁלוֹם.

כִּי הֲגַם דְּלִכְאוֹרָה, לֹא שַׁיָּיךְ לְשׁוֹן חֵלֶק כְּלָל בָּאֱלֹקוּת יִתְבָּרַךְ, שֶׁאֵינוֹ מִתְחַלֵּק לַחֲלָקִים חַס וְשָׁלוֹם. ניתן לדבר על חלק ונחלה בארץ, כי הארץ מתחלקת לחלקים; אך איך ניתן לדבר על חלק באלוקי ישראל? וכי האלוקי מתחלק לחלקים, שאפשר לומר שלפלוני יש חלק בו?

אַךְ הָעִנְיָן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּיַעֲקֹב: "וַיַּצֶּב שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לוֹ אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" .

אַךְ הָעִנְיָן, לביאור העניין צריך להקדים ולבאר פסוק אחר, שגם הוא קשה להבנה. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּיַעֲקֹב: "וַיַּצֶּב שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לוֹ אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (בראשית לג,כ) . המפרשים כולם מתקשים בהבנתו של פסוק זה — מי קרא למי? רש"י מפרש כפשוטו, שיעקב קרא למזבח על שום הנס, שיהיה שבחו של הקב"ה נזכר בקריאת שם המזבח. ולפי זה פירוש השם הוא: מי שהוא א־ל הוא אלוקים לי, ששמי ישראל (רמב"ן שם). ואולם, כפי שגם רש"י מביא בהמשך, חז"ל מפרשים אחרת: שהקב"ה, "אלהי ישראל", קרא ליעקב "אל" (מגילה יח,א). פירוש זה הוא תמוה ביותר, שהרי איך אפשר לקרוא לאדם בכינוי כזה? ואכן, בהמשך האיגרת יבאר המחבר את הדברים ואף יחזור לבאר פסוק זה עצמו. וקודם לכן, כדי לבאר כל זאת, יש להקדים ולברר כמה נקודות ביסודות האמונה:

פֵּירוּשׁ, כִּי הִנֵּה בֶּאֱמֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּשְׁמוֹ כֵּן הוּא.

פֵּירוּשׁ, כִּי הִנֵּה בֶּאֱמֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּשְׁמוֹ כֵּן הוּא. "הקדוש ברוך הוא", הכינוי המצוי בפי חז"ל, הוא בתוך עצמו הגדרה שיש בה לכאורה שתי אמירות סותרות. הוא 'קדוש', כלומר זה שנבדל, שנמצא מהעבר האחר של המציאות ואיננו מתחבר לשום דבר אחר במציאות; והוא 'ברוך', שהוא נמשך למטה בתוך הדברים. לכאורה היה מקום לומר, שאם הוא נמשך בעולמות הוא איננו באמת 'קדוש' ונבדל מהם; ואם הוא 'קדוש' הוא איננו מצוי ממש בעולמות. ואת זה בא לומר הכינוי: שכן הוא קדוש וברוך גם יחד.

כִּי אַף דְּאִיהוּ מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, מֵרוּם הַמַּעֲלוֹת עַד מִתַּחַת לָאָרֶץ הַלֵּזוּ הַחוֹמְרִית. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "הֲלֹא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא" . "אֲנִי" מַמָּשׁ, דְּהַיְינוּ מַהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ כִּבְיָכוֹל וְלֹא כְּבוֹדוֹ לְבָד.

כִּי אַף דְּאִיהוּ (שהוא) מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין (ממלא את כל העולמות), עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, מֵרוּם הַמַּעֲלוֹת עַד מִתַּחַת לָאָרֶץ הַלֵּזוּ הַחוֹמְרִית. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "הֲלֹא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא" (ירמיה כג,כד) . במקומות אחרים בחסידות מדובר על כך שיש שני פסוקים שהם לכאורה דומים, אך נבדלים במשמעותם: הפסוק שנזכר כאן, "הלא את השמים ואת הארץ אני מלא", והפסוק מספר ישעיה (ו,ג): "מְלֹא כל הארץ כבודו". לכאורה שניהם מדברים בכך שהקב"ה ממלא את כל העולמות, ואולם האחד מדבר על "אני", כלומר הקב"ה בעצמו; והשני מדבר על "כבודו" בלבד. כבודו הוא הארה, השראה, התייחסות כלפיו (והדבר מודגש עוד יותר בתרגום יונתן "זיו יקריה" — רק זיו והארה ממנו בלבד). והבדל נוסף, שהכתוב הראשון מדבר על השמיים והארץ, על עליונים ותחתונים כאחד, בעוד הכתוב השני, "מלא כל הארץ כבודו", מדבר על הארץ דווקא. ומבואר שהכתוב "מלא כל הארץ כבודו" מדבר על 'אור הממלא כל עלמין', לאמור החיות האלוקית הממלאה ומחיה כל דבר בתוך מציאותו, ההארה הנכנסת ומחיה אותו בתוך גבולותיו ומהותו המיוחדת לו. הארה זו כמובן אינה מהותו ועצמותו של הקב"ה, אלא רק כוח מסוים המתפשט ממנו להחיות את הנבראים. לעומת זאת בכתוב השני, "אני מלא", פירושו 'אני עצמי', 'אני ממש', ולכן אין הוא מדבר על בחינת 'ממלא כל עלמין', אלא על הקב"ה עצמו, "אֲנִי" מַמָּשׁ, דְּהַיְינוּ מַהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ כִּבְיָכוֹל וְלֹא כְּבוֹדוֹ לְבָד. הרי שהקב"ה בעצמו, ולא רק כבודו, ממלא את הכול, את הארץ ואת השמיים כאחד. התייחסות זו של הקב"ה בעצמו אל העולמות, אל השמיים והארץ, נקראת 'אור הסובב כל עלמין'. היא הארה אין סופית שמייצגת את הקב"ה כשלעצמו, שכל ההבדלים בין חלקי העולמות ודרגותיהם בטלים כלפיה ואינם נחשבים כלל, שכלפיה השמיים והארץ שווים כאחד.

אַף עַל פִּי כֵן, הוּא קָדוֹשׁ, מוּבְדָל מֵעֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים.

אַף עַל פִּי כֵן, אור עצמי זה, הוּא קָדוֹשׁ, והיינו מוּבְדָל מֵעֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים. כשם שהוא ממלא את העליונים והתחתונים הוא גם נבדל מהם בתכלית. 'קדוש' פירושו הנבדל בעצם, האחר לחלוטין, זה שנמצא מעבר לכל ההגדרות, שהוא נעלה לגמרי, שאין שום תווך בינו ובין דברים אחרים. הגדרת ה'קדוש' אינה מתייחסת כאן להרגשת הקדושה אלא למהותה העצמית, שהיא מעבר לכל התחומים, מעבר לעולמות העליונים והתחתונים כאחד ומעבר לכל דרגה ומציאות שהיא.

וְאֵינוֹ נִתְפָּס כְּלָל בְּתוֹכָם חַס וְשָׁלוֹם.

וְאֵינוֹ נִתְפָּס כְּלָל בְּתוֹכָם חַס וְשָׁלוֹם. הנבראים העליונים, ככל שיהיו עליונים, נתפסים בדרך כלשהי בתוך העולמות התחתונים; העולמות של מטה יכולים באופן מסוים לקלוט אותם, להיות כלי להם. אבל הקב"ה עצמו, אף על פי שהוא ממלא את הכול, כשלעצמו אינו נתפס ואינו נוגע בכלום.

כִּתְפִיסַת נִשְׁמַת הָאָדָם בְּגוּפוֹ, עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר בַּאֲרִיכוּת.

כִּתְפִיסַת נִשְׁמַת הָאָדָם בְּגוּפוֹ, עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר בַּאֲרִיכוּת. ואף על פי כן, למרות ההקבלה והצדדים השווים, יש הבדל יסודי אחד. הנשמה לא רק מצויה בגוף וממלאה את הגוף, היא גם בונה עם הגוף יחסים וקשרים דו סטריים. הנשמה מחיה את הגוף, מפעילה את הגוף, אבל מצד שני הגוף מפעיל את הנשמה, או על כל פנים משפיע עליה. בין הגוף והנפש יש השפעה הדדית, יש אפילו הזדהות מסוימת, עד שה'אני' האנושי הוא בעצם הרכבה של הגוף והנפש גם יחד. כאשר הגוף רעב הנפש לא יכולה שלא להיות מושפעת, כאשר מישהו מקבל סטירה על פניו הגשמיוֹת הנפש נפגעת אף יותר מהגוף. לכן נאמר שהנשמה 'נתפסת' בתוך הגוף. לעומת זאת, כאשר מדברים על הקב"ה והעולם, אף על פי ש"את השמים ואת הארץ אני מלא", שהווייתו מצויה בכל מקום ובכל עניין, אין היא נתפסת בתוך העולם. ההתייחסות בין הקב"ה והעולם היא חד סטרית לחלוטין. הווייתו ממלאה את המציאות, אבל המציאות אינה עוטפת אותה, אינה נוגעת בה. גם בהיותו קרוב מכל קרוב עדיין הוא רחוק מכל רחוק.

וּלְזֹאת לֹא הָיוּ יְכוֹלִים לְקַבֵּל חַיּוּתָם מִמַּהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ לְבַדּוֹ כִּבְיָכוֹל.

וּלְזֹאת לֹא הָיוּ יְכוֹלִים העולמות לְקַבֵּל חַיּוּתָם מִמַּהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ לְבַדּוֹ כִּבְיָכוֹל. העולמות אינם יכולים לקבל את חיותם הפרטית באופן ישיר מן המהות האלוקית עצמה. מהותו ועצמותו הן הקדוש שנמצא מעבר, שכאשר מדברים עליו — שוב אין שום דבר אחר. בין העולם ובין מהותו העצמית של הקב"ה אין שום ערך, יש פער שאיננו ניתן לגישור בשום דרך ובשום מספר של צעדים. מהותו העצמית של הקב"ה איננה משמעותית לגבי פרטיו וממדיו של העולם; אין שום צד של דמיון שיכול להעמיד את מציאות העולם יחד עם מציאות הקב"ה, אין הם קיימים כלל באותו מישור של הוויה, ולכן אי אפשר לדבר על התייחסות ואי אפשר לדבר על השפעה.

רַק הִתְפַּשְּׁטוּת הַחַיּוּת אֲשֶׁר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְחַיֶּה עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים הוּא עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל כְּמוֹ הֶאָרָה מְאִירָה מִשְּׁמוֹ יִתְבָּרַךְ. מה שמשפיע ומחיה את העולם כפי שהוא היא רק הארה. ואם לדייק, זו אף אינה הארה של המהות האלוקית עצמה אלא הארה של שמו. השם, כמו שמו של אדם, אף הוא סוג של הארה חיצונית. השם לא נצרך לאדם כשלעצמו אלא רק לאחרים לקוראו בשמו, להתייחס אליו. ועם זאת, השם נבדל מכל הארה אחרת בהיותו מצביע על האדם עצמו. כך שמו של הקב"ה בוודאי איננו הקב"ה, אבל הקורא אותו בשמו, מכוון למהותו ועצמותו דווקא.

שֶׁהוּא וּשְׁמוֹ אֶחָד.

שֶׁהוּא וּשְׁמוֹ אֶחָד. שמו של הקב"ה, שמו הגדול, הוא יותר מכינוי שבו אנו מכנים אותו; הוא הארה ראשונית הנובעת ממהותו ומעצמותו. מהות זו של השם היא אחת עם המהות העליונה לא משום שהיא זהה לה, אלא משום שהיא אינה נפרדת ממנה, וכמו שנאמר במדרש ש"עד שלא נברא העולם היה הקדוש ברוך הוא ושמו הגדול בלבד".12 כלומר, שאף על פי ששמו אינו מהותו ועצמותו, שהוא רק התגלות והארה, אף על פי כן הוא מעל ומעבר לכל העולמות ולכל המדרגות; ולכן יש בכוח הארה זו, של שמו הגדול, להחיות את כל העולמות.

וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "כִּי נִשְׂגָּב שְׁמוֹ לְבַדּוֹ" רַק זִיוּוֹ, וְ"הוֹדוֹ עַל אֶרֶץ וְשָׁמָיִם וְגוֹ' ".

וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "כִּי נִשְׂגָּב שְׁמוֹ לְבַדּוֹ" (תהלים קמח,יג). שגם שמו של הקב"ה הוא נשגב לבדו, נבדל מהבריאה. רַק זִיוּוֹ, או כלשון המשך הפסוק, וְ"הוֹדוֹ עַל אֶרֶץ וְשָׁמָיִם וְגוֹ' ". כלומר רק זיוו והודו של שמו על ארץ ושמיים. שמו של הקב"ה נמצא לבדו ואיננו מקבלים ממנו, אנו מקבלים רק הארה משמו, זיו מכבודו. אין אנו אומרים "ברוך שמו", או "ברוך כבודו", אלא "ברוך שם כבוד מלכותו" — שלושה נסמכים אחד על השני. כל זה בא להדגיש את הריחוק של הקב"ה עצמו, שהוא קדוש ונבדל מהעולמות שאותם הוא מחיה.

וְהֶאָרָה זוֹ, מִתְלַבֶּשֶׁת מַמָּשׁ בָּעֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים לְהַחֲיוֹתָם.

וְהֶאָרָה זוֹ, ולא המקור בעצמו, היא מִתְלַבֶּשֶׁת מַמָּשׁ בָּעֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים לְהַחֲיוֹתָם. זו נקודת ההבדל בין הקב"ה המחיה את העולם ובין הנשמה המחיה את הגוף. שלא כמו הנפש, שהיא עצמה מתלבשת בגוף, הקב"ה אינו מתלבש בעצמו בעולם אלא רק הארה של הארה, 'זיו כבודו', היא נשמת העולם המחיה ומתלבשת בתוכו. אנחנו איננו מסוגלים להתייחס אל המאור. למרות שהוא נמצא, למרות שהוא משפיע, לגבינו הוא אינו מושפע וכביכול איננו מצוי. ואת החיות שבתוכנו — הרצונות, ההכרות, התחושות והכוחות — אנו מקבלים רק מהארה ומהארה של הארה.

וְ נִתְפֶּסֶת בְּתוֹכָם. עַל יְדֵי מְמוּצָּעִים רַבִּים וְצִמְצוּמִים רַבִּים וַעֲצוּמִים, בְּהִשְׁתַּלְשְׁלוּת הַמַּדְרֵגוֹת דֶּרֶךְ עִלָּה וְעָלוּל וכו'.

וְהיא נִתְפֶּסֶת בְּתוֹכָם. ההארה האלוקית המתלבשת בנבראים ('ממלא כל עלמין') והנתפסת בתוכם אף היא מתלבשת בהם רק עַל יְדֵי מְמוּצָּעִים רַבִּים וְצִמְצוּמִים רַבִּים וַעֲצוּמִים, בְּהִשְׁתַּלְשְׁלוּת הַמַּדְרֵגוֹת דֶּרֶךְ עִלָּה וְעָלוּל וכו'. ההארה הזו אינה מאירה במישרין אל העולמות, ובוודאי לא אל העולם הגשמי שלנו. היא מאירה דרך ממוצעים שונים, מעולם לעולם ומדרגה לדרגה. כל דרגה היא צמצום לגבי הדרגה שמעליה וכל צמצום הוא הגדרה, סינון מיוחד שהאור צריך לעבור בו כדי להתלבש באותה דרגה ובאותו נברא בפרט.

וְהִנֵּה הֶאָרָה זוֹ, אַף שֶׁלְּמַעְלָה הִיא מְאִירָה וּמִתְפַּשֶּׁטֶת בִּבְחִינַת בְּלִי גְּבוּל וְתַכְלִית, לְהַחֲיוֹת עוֹלָמוֹת נֶעֱלָמִים לְאֵין קֵץ וְתַכְלִית, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בָּ'אִדְּרָא רַבָּא'.

אַף עַל פִּי כֵן, בְּרִדְתָּהּ לְמַטָּה, עַל יְדֵי צִמְצוּמִים רַבִּים. לְהַחֲיוֹת הַנִּבְרָאִים וְהַיְּצוּרִים וְהַנַּעֲשִׂים.

אַף עַל פִּי כֵן, בְּרִדְתָּהּ לְמַטָּה, עַל יְדֵי צִמְצוּמִים רַבִּים. ההארה האלוקית יורדת למטה, במובן זה שהיא מצטמצמת צמצום אחר צמצום. כאמור, כאשר ההארה האלוקית מצטמצמת באיזה גדר של הוויה, היא מחיה ומקיימת את ההוויה הזו. ולכן נאמר שהירידה והצמצום של ההארה היא לְהַחֲיוֹת הַנִּבְרָאִים וְהַיְּצוּרִים וְהַנַּעֲשִׂים. כלומר, להחיות את העולמות המשתלשלים זה מזה, שהם באופן כללי: עולם הבריאה, עולם היצירה ועולם העשייה.

הִיא, נֶחְלֶקֶת דֶּרֶךְ כְּלָל לְמִסְפַּר תַּרְיָ"ג כְּנֶגֶד תַּרְיָ"ג מִצְוֹת הַתּוֹרָה.

הִיא, הארה זו שמחיה את העולמות, נֶחְלֶקֶת דֶּרֶךְ כְּלָל לְמִסְפַּר תַּרְיָ"ג (613). כְּנֶגֶד תַּרְיָ"ג מִצְוֹת הַתּוֹרָה. כל אחת מתרי"ג המצוות מאפיינת את אחד הנתיבים הללו. היא, במובן מסוים, הנתיב והאפיון של אותה הארה אל מציאות העולמות.

שֶׁהֵן הֵן תַּרְיָ"ג מִינֵי הַמְשָׁכוֹת הֶאָרָה זוֹ, מֵאוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא.

שֶׁהֵן הֵן תַּרְיָ"ג מִינֵי הַמְשָׁכוֹת הֶאָרָה זוֹ, מֵאוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא. בהארה האלוקית יש תרי"ג אורות, שהם תרי"ג סוגים כלליים (המתפרטים אף הם לפרטים ופרטי פרטים) המכוונים כנגד תרי"ג מצוות. על דרך משל, כשם שהאור מתחלק למספר מסוים של גוונים וצבעי יסוד המתפרטים ומצטרפים לאין ספור פריטי גוונים.

לְהָאִיר לְנִשְׁמַת הָאָדָם הַכְּלוּלָה מֵרְמָ"ח אֵבָרִים וּשְׁסָ"ה גִּידִים,

לְהָאִיר לְנִשְׁמַת הָאָדָם הַכְּלוּלָה מֵרְמָ"ח (248) אֵבָרִים וּשְׁסָ"ה (365) גִּידִים, שהם יחד 613 (=תרי"ג). כפי שהאדם, שהוא התכלית והמטרה של ההארה האלוקית לעולמות, כלול מתרי"ג, כך גם ההארה אליו כלולה מתרי"ג. ולא רק גופו של האדם כלול מרמ"ח ושס"ה, אלא גם נשמתו של האדם, בהקבלה לגופו, מורכבת מחלקים בסיסיים במספר תרי"ג.

אֲשֶׁר בַּעֲבוּרָהּ, הוּא עִיקַּר תַּכְלִית יְרִידַת וְהַמְשָׁכַת הֶאָרָה זוֹ לְמַטָּה, לְכָל הַנִּבְרָאִים וְהַיְּצוּרִים וְהַנַּעֲשִׂים, שֶׁתַּכְלִית כּוּלָּן הוּא הָאָדָם, כַּנּוֹדָע.

אֲשֶׁר בַּעֲבוּרָהּ, בעבור הוויית האדם, הוּא עִיקַּר תַּכְלִית יְרִידַת וְהַמְשָׁכַת הֶאָרָה זוֹ לְמַטָּה, לְכָל הַנִּבְרָאִים וְהַיְּצוּרִים וְהַנַּעֲשִׂים, עולמות בריאה יצירה ועשייה וכל הנבראים והיצורים שבהם, שהן בחינת 'מטה' לגבי עולם האצילות. שֶׁתַּכְלִית כּוּלָּן הוּא הָאָדָם, כַּנּוֹדָע. הוא האדם התחתון, נפש בגוף, הנמצא בעולם העשייה התחתון. ולכן תהליכי ההארה וההשתלשלות הנועדים לקיים אותו ואת עולמו עוברים דרך כל העולמות העליונים.

גם אם אין האדם הדבר הגדול שבכל העולמות, לא בכמות ולא מכל בחינה אחרת, הוא בוודאי החשוב ביותר, שכן אליו מכוונת כל המציאות. כל הארת החיות לעולמות, מראשית הכול, מתייחסת ומתאימה להווייתו של האדם על כל מרכיביה; והווייתו של האדם, מצידה, מתאימה לדמות של מעלה לשמותיה ולהארות הזורמות ממנה. תרי"ג מצוות הן לכן הביטוי המעשי האנושי של כל אופני וגוני ההארה האלוקיים, ובמובן מסוים של המהות האלוקית עצמה בעולמות.

וְהִנֵּה מִסְפָּּר זֶה הוּא בְּדֶרֶךְ כְּלָל, אֲבָל בְּדֶרֶךְ פְּרָט הִנֵּה כָּל מִצְוָה וּמִצְוָה מִתְחַלֶּקֶת לִפְרָטִים רַבִּים לְאֵין קֵץ וְתַכְלִית. וְהֵן הֵן גּוּפֵי הֲלָכוֹת פְּרָטִיּוֹת שֶׁבְּכָל מִצְוָה, שֶׁאֵין לָהֶם מִסְפָּר.

וְהִנֵּה מִסְפָּּר זֶה (תרי"ג) הוּא בְּדֶרֶךְ כְּלָל, אֲבָל בְּדֶרֶךְ פְּרָט הִנֵּה כָּל מִצְוָה וּמִצְוָה מִתְחַלֶּקֶת לִפְרָטִים רַבִּים לְאֵין קֵץ וְתַכְלִית. וְהֵן הֵן גּוּפֵי הֲלָכוֹת פְּרָטִיּוֹת שֶׁבְּכָל מִצְוָה, שֶׁאֵין לָהֶם מִסְפָּר. המספר של תרי"ג מצוות הוא מספר של תרי"ג הכללות. יש הרבה מצוות שהן מכלול שלם של דינים והוראות, וגם מצוות שהן מסוימות ופרטיות יותר כוללות מספר רב של פרטים לביצוע וכמעט אין ספור של גוונים ואפשרויות.

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "שִׁשִּׁים הֵמָּה מְלָכוֹת" , הֵן שִׁשִּׁים מַסֶּכְתּוֹת כו' "וַעֲלָמוֹת אֵין מִסְפָּר" הֵן הַהֲלָכוֹת כו'.

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "שִׁשִּׁים הֵמָּה מְלָכוֹת" (שיר השירים ו,ח) , ודורשים חז"ל: הֵן שִׁשִּׁים מַסֶּכְתּוֹת כו' (מסכתות הש"ס). והאמור בהמשך הפסוק, "וַעֲלָמוֹת אֵין מִסְפָּר", דורשים חז"ל: הֵן הַהֲלָכוֹת כו'. דהיינו ההלכות וההוראות המעשיות, הפרטיות, המתגלות ומתחדשות בכל פעם ובכל מצב, שהן מרובות לאין מספר.

שֶׁהֵן הַמְשָׁכַת רָצוֹן הָעֶלְיוֹן כו'.

שֶׁהֵן הַמְשָׁכַת רָצוֹן הָעֶלְיוֹן כו'. מהותה של הלכה, ובכלל זה ההלכה המתחדשת במשך הדורות, היא המשכה והתגלות של הרצון העליון בעולם שלנו: מה רוצה הקב"ה בחומרים ובגדרים של העולם הזה. כל הלכה, כל פסק דין, הוא ביטוי של פרט מסוים, שלא נתגלה קודם, מהרצון האלוקי.

וְכֵן הוּא מַמָּשׁ בְּנִשְׁמַת הָאָדָם.

וְכֵן הוּא מַמָּשׁ בְּנִשְׁמַת הָאָדָם. גם נשמת האדם, המקבלת את האור האלוקי, את תרי"ג המצוות, היא אור כללי המתפרט לפרטים ופרטי פרטים קטנים. הדבר נכון לגבי כלל הנשמות ולגבי כל נשמה בפרט.

כִּי הִנֵּה כָּל הַנְּשָׁמוֹת שֶׁבָּעוֹלָם הָיוּ כְּלוּלוֹת בְּאָדָם הָרִאשׁוֹן .

כִּי הִנֵּה כָּל הַנְּשָׁמוֹת שֶׁבָּעוֹלָם הָיוּ כְּלוּלוֹת בְּאָדָם הָרִאשׁוֹן (ראו שמות רבה פרשה מ,ב) . על דרך משל בלבד, גם בתחום הפיזי, בתוך גופו של כל אדם מצויים התאים שעתידים להחיות את צאצאיו עד סוף כל הדורות. ישנה המשכיות של התאים ההולכים וגדלים, הולכים ומתפצלים, שהם חלק מגופו של האב הראשון ממש. וביתר שאת נכון הדבר ברוחניות נשמת אדם הראשון, שהוא כללות כל המהות האנושית וכולל בתוכו את כל פרטי וגוני הנשמות שיצאו במשך כל הדורות אל הפועל.

וְדֶרֶךְ כְּלָל הָיְתָה נִשְׁמָתוֹ נֶחְלֶקֶת לְמִסְפַּר תַּרְיָ"ג: רְמָ"ח אֵבָרִים וּשְׁסָ"ה גִּידִים

וְדֶרֶךְ כְּלָל הָיְתָה נִשְׁמָתוֹ של אדם הראשון, כמו גופו, נֶחְלֶקֶת לְמִסְפַּר תַּרְיָ"ג: רְמָ"ח אֵבָרִים וּשְׁסָ"ה גִּידִים רוחניים, בהקבלה לתרי"ג המצוות. וכך כל נשמה פרטית מצאצאיו נחלקת לתרי"ג, וכלל הנשמות שיצאו ממנו בכל הדורות נחלקות בדרך כלל לתרי"ג שורשי נשמות.

אַךְ דֶּרֶךְ פְּרָט, נֶחְלֶקֶת לְנִיצוֹצוֹת אֵין מִסְפָּר, שֶׁהֵן נִשְׁמוֹת כָּל יִשְׂרָאֵל, מִימוֹת הָאָבוֹת וְהַשְּׁבָטִים עַד בִּיאַת הַמָּשִׁיחַ וְעַד בִּכְלָל.

אַךְ דֶּרֶךְ פְּרָט, כמו המצוות הנחלקות בכלל לתרי"ג ובפרט לאין מספר דינים, כך נֶחְלֶקֶת נשמתו של אדם הראשון לְנִיצוֹצוֹת אֵין מִסְפָּר, שֶׁהֵן נִשְׁמוֹת כָּל יִשְׂרָאֵל, מִימוֹת הָאָבוֹת וְהַשְּׁבָטִים עַד בִּיאַת הַמָּשִׁיחַ וְעַד בִּכְלָל. כל נשמה פרטית היא ניצוץ פרטי מנשמת אדם הראשון. הניצוצות הללו מתפרטים פירוט אחר פירוט; כל פרט יכול להיות בעצמו אב למשפחה ולכמה וכמה אלפים ורבבות של פרטים נוספים, והם בכלל כל הנשמות שהיו ושיהיו מראשית הזמן ועד סוף ההיסטוריה בימות המשיח וכו'.

שֶׁיְּקוּיָם אָז, מַה שֶּׁכָּתוּב: "וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר מֵרוֹב".

שֶׁיְּקוּיָם אָז, בזמן ימות המשיח, מַה שֶּׁכָּתוּב: "וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר מֵרוֹב".

וְהִנֵּה שׁוּפְרֵיהּ דְּיַעֲקֹב מֵעֵין שׁוּפְרֵיהּ דְּאָדָם הָרִאשׁוֹן

וְהִנֵּה אמרו חכמים: שׁוּפְרֵיהּ דְּיַעֲקֹב מֵעֵין שׁוּפְרֵיהּ דְּאָדָם הָרִאשׁוֹן (יופיו של יעקב הוא מעין יופיו של אדם הראשון). יעקב אבינו הוא, בכמה מובנים, בדמותו של אדם הראשון. בפשטות, יעקב הוא בחינת אדם הראשון לגבי ישראל. כשם שאדם הראשון הוא האב של האנושות כולה, יעקב הוא האב של ישראל; וכשם שכל בני האדם באים מאדם הראשון, ורק ממנו, כך כל נשמות ישראל הם מיעקב, מכל יעקב ורק מיעקב, שהוא השורש שממנו צומח כל עם ישראל.

תִּיקֵּן חֵטְא אָדָם הָרִאשׁוֹן.

צד פנימי יותר לקשר שבין יעקב לאדם הראשון הוא, שֶׁיעקב תִּיקֵּן חֵטְא אָדָם הָרִאשׁוֹן. יעקב הוא במובן זה חזרה אל האדם שלפני החטא. אדם הראשון היה יציר כפיו של הקב"ה, ולכן היה מושלם. זו המשמעות הפנימית של הלשון "יופיו של אדם הראשון", שהיה אדם מושלם, אדם יפה ונשמה יפה, ששומרת על הפרופורציות האלוקיות. ההגדרה של יופי, בכל המובנים, היא הרמוניה ושמירה על יחסים נכונים; והחטא הוא במובן זה שיבוש ועיוות של היחסים הללו. החטא הוא כמו מום, לא רק בחיסרון של איבר אלא גם כאשר איבר מסוים אינו נמצא ביחס הנכון כלפי שאר האיברים. וכמו המום הגופני, גם המום הרוחני הוא איבוד של ההרמוניה, שהאדם אינו חי עוד ביחסים הנכונים, והחלקים המרכיבים את הווייתו אינם מתייחסים עוד זה לזה כפי שהם צריכים להתייחס. במובן זה, "שופריה דיעקב כעין שופריה דאדם הראשון", שכן יעקב הוא תיקון וחזרה אל הדמות הראשונית של האדם — "יופיו של אדם הראשון" — כפי שהיה קודם החטא.

וְהָיְתָה נִשְׁמָתוֹ גַּם כֵּן כְּלוּלָה מִכָּל הַנְּשָׁמוֹת שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם.

וְהָיְתָה נִשְׁמָתוֹ של יעקב גַּם כֵּן כְּלוּלָה מִכָּל הַנְּשָׁמוֹת שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם. כשם שנשמתו של אדם הראשון הייתה מקור לכל האנושות, כך נשמתו של יעקב היא המקור של נשמות כל ישראל; הוא זה שמתחיל את המהות החדשה של עם ישראל.

וְהָיָה מֶרְכָּבָה לַתּוֹרָה שֶׁלְּמַעְלָה, שֶׁנִּקְרֵאת בְּשֵׁם 'אָדָם'.

וְהָיָה יעקב מֶרְכָּבָה לַתּוֹרָה שֶׁלְּמַעְלָה, שֶׁנִּקְרֵאת בְּשֵׁם 'אָדָם'. כאשר אדם נעשה מכשיר וביטוי גמור עבור דבר מה — אידיאה, דיבור אלוקי — אומרים שהוא נעשה בחינת 'מרכבה', אמצעי הביטוי והכלי שבו ועל ידו הדבר מתגלה. במובן זה יעקב, כביטוי של שלמות דמות האדם, היה מרכבה לדמות האדם של מעלה, שהיא התורה. כפי שדרשו חכמים על הכתוב "זאת התורה אדם" (במדבר יט,יד) — שהתורה היא ציור דמות האדם השלמה.

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב : "וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵּא דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם וכו' " .

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בתיאור מעשה המרכבה : "וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵּא דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם וכו' " (יחזקאל א,כו) . ה"דמות" המתגלה על המרכבה היא דמות ה' המתגלה אל העולם. היא הרצון והחכמה והחסד אלוקי וכו' המתלבש ומתגלה בתוך תרי"ג מצוות התורה, אשר הן כ"דמות כמראה אדם". דמות האדם היא התבנית שבה מתמקדת ההארה האלוקית.

וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וְזֹאת לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל כו' " , אֵין "זֹאת" אֶלָּא תּוֹרָה כו'. שֶׁהָיְתָה כְּלוּלָה וּמְלוּבֶּשֶׁת בְּנִשְׁמַת יִשְׂרָאֵל סָבָא הַכְּלוּלָה מִכָּל הַנְּשָׁמוֹת.

וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וְזֹאת לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל כו' " (רות ד,ז) , ודרשו: אֵין "זֹאת" אֶלָּא תּוֹרָה כו'. שֶׁהָיְתָה כְּלוּלָה וּמְלוּבֶּשֶׁת בְּנִשְׁמַת יִשְׂרָאֵל סָבָא (הוא ישראל אבינו) הַכְּלוּלָה מִכָּל הַנְּשָׁמוֹת. כפי שנאמר, נשמת יעקב — "ישראל סבא" — היא המכלול של כל שישים ריבוא הנשמות שבישראל, בכל דרגותיהן ובכל גלגוליהן. מהות זו אמנם מקופלת ומכווצת בנשמתו, באופן שאין פרטיה גלויים כלפי חוץ, ועם זאת היא כוללת את כל מהות ישראל על כל פרטיהם. מהות ישראל, שהיא כאמור מהות אדם, היא גם דרך ההתגלות של מהות התורה, שהיא ההארה האלוקית הפנימית אל העולם, מכלול הנתיבים והדרכים שבהם מתגלה האלוקי בעולם.

וְזֶהוּ, "וַיִּקְרָא לוֹ אֵל אֱלוֹקֵי יִשְׂרָאֵל".

וְזֶהוּ, ביאור הפסוק שנזכר בתחילת האיגרת, "וַיִּקְרָא לוֹ אֵל אֱלוֹקֵי יִשְׂרָאֵל". כפי שנזכר שם, הפירוש הוא שהקב"ה קרא ליעקב "אל", והשאלה הייתה, איך אפשר לומר זאת? ומוסבר כאן שהדמות הנקראת במעשה המרכבה "דמות כמראה אדם", המבטאת את ההתגלות האלוקית הכללית כלפי העולמות, בנויה במתכונת של "דמות אדם". הדמות הזו היא דמות האדם של מעלה, וכנגדה ישנה הדמות של מטה, שהיא יעקב. יעקב הוא אפוא התבנית המגדירה את המהות ואת הסוד של האלוקות המופיעה בתוך העולמות. בלשון אחרת, יעקב הוא מרכבה לאלוקי ישראל, ובמובן זה אפשר גם לקרוא לו "אל".

אֵל', לְשׁוֹן הַמְשָׁכַת הַהֶאָרָה מֵאוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, מֵהַהֶעְלֵם אֶל הַגִּילּוּי, לְהָאִיר בִּבְחִינַת גִּילּוּי בְּנִשְׁמָתוֹ. וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "אֵל ה' וַיָּאֶר לָנוּ" .

כעת יסביר אדמו"ר הזקן ביתר פירוט את הביטוי "אל" (מהכתוב "אל אלהי ישראל"): 'ישראל, הכולל כאמור את ישראל העם, הוא מרכבה לשכינה, וכמרכבה לשכינה הוא בטל עד כדי הזדהות מוחלטת עם השכינה עצמה. וזהו "ויקרא לו אל אלהי ישראל", במובן זה שיעקב הוא עכשיו הכלי, האופן, שבו מתגלה האלוקי בתוך העולם. אֵל', השם 'אל' הוא השם המתייחס למידת החסד. ובמובן זה 'אל' הוא לְשׁוֹן הַמְשָׁכַת הַהֶאָרָה מֵאוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, מֵהַהֶעְלֵם אֶל הַגִּילּוּי, לְהָאִיר בִּבְחִינַת גִּילּוּי בְּנִשְׁמָתוֹ. מידת החסד היא ההארה היוצאת מההעלם אל הגילוי; הכוח הכולל של הוצאת דברים מן הפנים כלפי חוץ. וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "אֵל ה' וַיָּאֶר לָנוּ" (תהלים קיח,ז) . כלומר, 'אל' עניינו ההארה מה' אלינו, מהסתום אל הגלוי.

וְאַחֲרָיו כָּל יִשְׁרֵי לֵב,

וְאַחֲרָיו כָּל יִשְׁרֵי לֵב,

הָעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְוֹת. מֵאִיר אוֹר ה' אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא בִּבְחִינַת גִּילּוּי בְּנִשְׁמָתָם.

הָעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְוֹת. שכן התורה והמצוות הם הכלים שבהם יכול האדם ללכת בדרך הישרה ולקבל את האור אשר מֵאִיר אוֹר ה' אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא בִּבְחִינַת גִּילּוּי בְּנִשְׁמָתָם. גילוי זה יכול לחול אפוא בכל אדם מישראל ובכל זמן; גם אם לא תמיד הוא יתגלה בתפיסת המכלול הגדול של דמות אדם, מכל מקום, בשעה מסוימת ובמדרגה ידועה יכול אותו אדם להיות הכלי בתוך העולם הזה להארה של דמות האדם של מעלה.

וּזְמַן גִּילּוּי זֶה בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז הַהֶאָרָה בְּמוֹחָם וְלִבָּם הוּא בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר.

עד כאן דובר על ההארה האלוקית, שכאשר היא יורדת למטה בעולם שלנו היא נחלקת לתרי"ג חלקים כנגד תרי"ג מצוות, ועל ידי כך הוסברה משמעות המושג "חלק באלוקי ישראל". חלק זה הוא חלק מן ההתגלות האלוקית המתגלה בכללותה בתורה ובמצוות, שהן אכן מתחלקות לחלקים רבים שכל אחד מהם הוא ״חלק באלוקי ישראל". להלן יוסבר גם לשון הכתוב בתחילה: "חלקנו" ו"גורלנו". מה משמעות החלק שלנו, הגורל שלנו? מה היא השייכות של החלק המסוים לאדם מסוים, וששייכות זו נקראת "גורלנו"?

וְהִנֵּה אַף שֶׁגִּילּוּי זֶה, עַל יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת,

וְהִנֵּה אַף שֶׁגִּילּוּי זֶה, עַל יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת, שהוא הגילוי של פנימיות הרצון העליון, שבו נוצר קשר הזהות בין האדם ובין האלוקי. שכן מעשה המצווה מבטא, כאמור, הן את מהות האדם, הן את הרצון האלוקי והן את העולם (שהוא ביטוי אחר של הרצון האלוקי) ; וכאשר עוסק האדם בתורה ובמצווה בעולם הוא מגלה את פנימיות הרצון האלוקי הכוללם יחד.

הוּא שָׁוֶה לְכָל נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל בְּדֶרֶךְ כְּלָל, כִּי תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד לְכוּלָּנוּ .

הוּא שָׁוֶה לְכָל נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל בְּדֶרֶךְ כְּלָל, כִּי תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד לְכוּלָּנוּ (על פי במדבר טו,טז) . המכלול של התורה והמצוות מתאפיין בזה שהוא איננו מתחלק. התורה בכללה אינה מיועדת לסוג מסוים של אנשים ולא לאחרים. כל ישראל, בכלל ובפרט, הם בתוך החיוב ללכת בדרך הזו, ושום אדם מישראל אינו חופשי לצאת מן החיוב הזה.

אַף עַל פִּי כֵן, בְּדֶרֶךְ פְּרָט אֵין כָּל הַנְּפָשׁוֹת אוֹ הָרוּחוֹת וְהַנְּשָׁמוֹת שָׁווֹת בְּעִנְיָן זֶה.

אַף עַל פִּי כֵן, בְּדֶרֶךְ פְּרָט אֵין כָּל הַנְּפָשׁוֹת אוֹ הָרוּחוֹת וְהַנְּשָׁמוֹת שָׁווֹת בְּעִנְיָן זֶה. מה שנאמר קודם היה לגבי המכלול של עם ישראל, שכן בין כל היהודים יש דמיון כללי גדול מאוד — כולם בני אדם, לכולם היסטוריה וייעוד ותורה אחת. ואולם בפרט יש ביניהם הבדלים אינדיבידואליים רבים, ומצד זה אין הנפשות שוות.

לְפִי עֵת וּזְמַן גִּלְגּוּלָם וּבוֹאָם בָּעוֹלָם הַזֶּה.

פירוט נוסף, אישי, בין הנפש והמצווה הפרטית הוא כמו כן, תלוי הדבר באיזו דרגה ועם אילו מטענים קודמים מגיעה הנשמה אל העולם. שכן רק מיעוט הנשמות, בייחוד בדורותינו אלה, הן נשמות 'חדשות', כלומר נשמות שזו להן ירידה ראשונה אל העולם. רוב מוחלט של הנשמות הן נשמות 'ישנות', שחוזרות בגלגול שני או שלישי וכו' אל העולם הזה. במובן זה גם בשביל אנשים דומים, שנולדו באותו זמן, העולם הוא עולם שונה. כל אחד עם ה'זיכרונות' הטבועים בו ועם התפקיד והתכלית שלמענה ירד לעולם. יש מי שצריך לתקן מכלול שלם של חיים, ואחר, שנמצא בסוף דרך התיקון וההשלמה שלו, צריך לתקן רק נקודה מסוימת אחת. החזרה הזו, פעם אחר פעם, יוצרת בעצמה דרישות והדגשים מיוחדים, שכן בכל פעם שאדם מצליח בצד אחד הוא יכול גם להיכשל בצד אחר, בגלל הנסיבות החדשות ובגלל מבנה הנפש והגוף החדשים שלו. שהרי כאשר הנפש מגיעה לגוף חדש, יש לה גם בעיות חדשות במערכת ההתקשרות עם הגוף המסוים הזה ועם הסביבה השייכת לו — הבית, המשפחה, החברה, העולם שהוא חי בו. הצירוף של כל הדברים הללו, יחד עם התפקיד המיוחד וכל הדברים שאירעו בדרך, הן ההצלחות הן הכישלונות, יוצר בכל פעם צרכים מיוחדים והדגשים מיוחדים, המיועדים לנפש הזו בגלגול הזה ובמקום הזה. לְפִי עֵת וּזְמַן גִּלְגּוּלָם וּבוֹאָם בָּעוֹלָם הַזֶּה. בכל עת שהנשמה מתגלגלת ומגיעה לעולם הזה היא מגיעה אל תוך מערכת שונה של זמן ומקום. וכאשר אדם נמצא בזמן מסוים ובמקום מסוים יש דברים שחלים עליו יותר ודברים שחלים עליו פחות. לדוגמה: אדם מישראל שחי בזמן המקדש חי בעולם יהודי שונה מזה שיש לנו היום. וגם היום, יהודי שחי בארץ ישראל חי בתוך מציאות שונה של תורה ומצוות מיהודי שחי בחוץ לארץ.

וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אֲבוּךְ בְּמַאי הָוֵי זָהִיר טְפֵי? , אֲמַר לֵיהּ : בְּצִיצִית כו'

וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שבת קיח,ב) ששאל רב יוסף את רב יוסף בנו של רבה: אֲבוּךְ בְּמַאי הָוֵי זָהִיר טְפֵי? (אביך, במה היה זהיר ביותר?) , באיזו מצווה היה נזהר ומדקדק ביותר? אֲמַר לֵיהּ (השיב לו) : בְּצִיצִית כו'. ברור שאין הכוונה שבמצוות אחרות לא היה נזהר. אדם גדול כרבה בוודאי היה מדקדק בכל המצוות ככל יכולתו. אלא, כפי שמבואר בספרי חסידות, 'זהיר' מלשון זוהר, כלומר באיזו מצווה היה אביך מזהיר, מאיר במיוחד; באיזו מצווה הייתה לו הארת נפש יותר.

וְכֵן אֵין כָּל הַדּוֹרוֹת שָׁוִין.

וְכֵן אֵין כָּל הַדּוֹרוֹת שָׁוִין. מעבר לתפקידים התלויים במהות האדם הפרטי, התלויים בהיסטוריה ובגאוגרפיה האישית שלו, יש גם תפקידים המיוחדים לדור שלו. תפקידי הדור משפיעים באופן מסוים על כל אדם שחי בדור זה, ומטילים עליו חובות מיוחדות והדגשים מיוחדים.

כִּי כְּמוֹ שֶׁאֶבְרֵי הָאָדָם, כָּל אֵבָר יֵשׁ לוֹ פְּעוּלָּה פְּרָטִית וּמְיוּחֶדֶת, הָעַיִן לִרְאוֹת וְהָאֹזֶן לִשְׁמוֹעַ, כָּךְ בְּכָל מִצְוָה מֵאִיר אוֹר פְּרָטִי וּמְיוּחָד מֵאוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא.

וְאַף שֶׁכָּל נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל צְרִיכָה לָבוֹא בְּגִלְגּוּל לְקַיֵּים כָּל תַּרְיָ"ג מִצְוֹת.

וְאַף שֶׁכָּל נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל צְרִיכָה לָבוֹא בְּגִלְגּוּל כדי לְקַיֵּים כָּל תַּרְיָ"ג מִצְוֹת. כי אפשר היה לחשוב, שאם כל נפש היא רק איבר פרטי היא צריכה לקיים רק מצווה אחת. ואולם התמונה הכללית מורכבת יותר, שכן כל נפש, גם אם במכלול של כלל ישראל וכלל הדורות היא רק פרט של איבר אחד, הרי בפני עצמה היא תמיד מכלול שלם של תרי"ג. ולכן, כפי שמבואר בכתבי האר"י ז"ל, צריכה כל נפש לעבור בדרך כזו או אחרת את המכלול של כל תרי"ג מצוות. לכן, אם היא לא עברה את כולן במחזור אחד של חיים, היא צריכה לחזור בגלגול נוסף עד שתשלים את המכלול כולו.

מִכָּל מָקוֹם לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לְהַעְדָפָה וּזְהִירוּת וּזְרִיזוּת יְתֵירָה, בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז כְּפוּלָה וּמְכוּפֶּלֶת, לְמַעְלָה מַעְלָה מִזְּהִירוּת שְׁאָר הַמִּצְוֹת.

מִכָּל מָקוֹם לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לְהַעְדָפָה וּזְהִירוּת וּזְרִיזוּת יְתֵירָה, בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז כְּפוּלָה וּמְכוּפֶּלֶת, לְמַעְלָה מַעְלָה מִזְּהִירוּת שְׁאָר הַמִּצְוֹת. הלשון "זהירות וזריזות יתירה, ביתר שאת ויתר עז וכו' " מתארת כיצד צריך האדם לנהוג באותה מצווה שהיא, במובן מסוים, המצווה 'שלו'. המשמעות של 'מצווה שלו' היא גם האחריות המוטלת עליו בפרט, לעשות דבר שתלוי רק בו ולא בשום אדם אחר. ובצד אחר, המצווה הזו היא גם נקודת התורפה של הווייתו, באשר היא הייתה כנראה נקודת הפגם בהווייתו הקודמת, והיא עתה נקודת הניסיון של חייו, שבה ינסו להכשילו בחייו ובעבודתו. ולכן הוא נזקק כאן, יותר מבשאר המצוות, להעדפה ולזריזות יתרה וכו'.

וְזֶהוּ שֶׁאָמַר 'בְּמַאי הָוֵי זָהִיר טְפֵי', 'טְפֵי' דַּיְיקָא.

וְזֶהוּ שֶׁאָמַר 'בְּמַאי הָוֵי זָהִיר טְפֵי', 'טְפֵי' דַּיְיקָא. אין הוא נשאל במה היה אביך זהיר, שהרי אדם כמו רבה היה בוודאי זהיר בכל המצוות, אלא במה היה זהיר "יותר", במה הייתה נפשו זוהרת ומאירה באופן מיוחד, יותר משהיא מאירה וזהירה בשאר המצוות. כפי שנאמר, זהו החלק המיוחד, הנחלה הפרטית של הנפש הזו; כאן היא מרגישה, כאן היא מתלקחת, כאן גם יש לה הכוחות לעשייה המיוחדת שלה.

וְהִנֵּה יִתְרוֹן הָאוֹר הַזֶּה הַפְּרָטִי לִנְשָׁמוֹת פְּרָטִיּוֹת.

וְהִנֵּה יִתְרוֹן הָאוֹר הַזֶּה הַפְּרָטִי לִנְשָׁמוֹת פְּרָטִיּוֹת. בחלקו הפרטי של אדם, בחלקה המסוימת שאותה הוא צריך לעבד, גם מתגלים ביתר שאת (יותר מאצל אדם אחר) הכוחות הפרטיים שלו, המהות העצמית שלו.

אֵינוֹ בִּבְחִינַת טַעַם וָדַעַת מוּשָּׂג, אֶלָּא לְמַעְלָה מִבְּחִינַת הַדַּעַת.

ההפרש הזה בין אדם לאדם; מה פלוני צריך לעשות, למה יהיו לו כוחות ולמה לא יהיו לו, אֵינוֹ בִּבְחִינַת טַעַם וָדַעַת מוּשָּׂג, אֶלָּא לְמַעְלָה מִבְּחִינַת הַדַּעַת. השיקולים מדוע פלוני צריך לעשות מצווה מסוימת ופלוני מצווה אחרת ובפרט המסוים הזה דווקא, אינם שיקולים של מערכת רציונלית שאנו יכולים להשיגה. שיקולים רציונליים אומרים, כיוון שפלוני יש לו כוחות כאלו אז הוא צריך לעשות מצווה פלונית וכיוצא בזה. ואולם השיקולים כאן הם מורכבים יותר, ואין אנו יכולים לרדת לסופם, והם גם קשורים במהות הנפש ובמקורותיה, וברצון האלוקי העליון שהוא למעלה לא רק מיכולתנו להשיג ולדעת את טעמו, אלא מעל ולפני כל מבנה מושכל כלשהו.

שֶׁכָּךְ עָלָה בְּמַחֲשָׁבָה לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ.

שֶׁכָּךְ עָלָה בְּמַחֲשָׁבָה לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ. הביטוי "עלה במחשבה" מבטא בדרך כלל את הרצון שלמעלה מטעם ודעת. והמשמעות היא: הקב"ה רוצה שפלוני יעשה דבר מסוים, והרצון העליון הסתום הזה הוא שקובע את גורלו האישי של אותו אדם — מהו התפקיד שמוטל עליו, מהי המצווה שלו ומהו חלקו בעולם — שאין אנו יכולים להבין.

וְדוּגְמָתוֹ לְמַטָּה הוּא בְּחִינַת הַגּוֹרָל מַמָּשׁ.

וְדוּגְמָתוֹ לְמַטָּה הוּא בְּחִינַת הַגּוֹרָל מַמָּשׁ. בעברית של ימינו יש חילוף משמעויות בין גורל ומזל. בלשון חז"ל 'מזל' הוא קו החיים הכולל של האדם, שורשו העליון היורד ומתגלה בחיי האדם בעולמו ובגופו, ואילו 'גורל' הוא מה שעולה בפיס. במובן זה הגורל הוא כמו השרירות של מעלה, שאין לה מבחינת עצמה שום מבנה רציונלי. ולכן, כאשר מדובר על "חלקנו וגורלנו" אין הכוונה לחלק שאדם רוצה בו, או שהוא חושב שהוא ראוי לעשותו, אלא לחלק שהוא נולד איתו או מקבל אותו, כמו פתק שכתוב בו: 'הגורל שלך הוא מצווה פלונית', 'הגורל שלך הוא חלק זה וזה בתורה', 'הגורל שלך הוא דבר זה וזה בחיים'. הגורל בא ומסמן בשבילו נתיב מיוחד, מודגש, בדרך חייו. אין לזה הסבר, טעם וסיבה שקובעת אותו; כפי שאין לשאול למה פלוני הוא פלוני, כך אין לשאול על חלקו, וזה הגורל. הסבירה בחלקה הפנימי מהו 'חלקו וגורלו' של כל אדם. חלקו הוא כביכול חלקו באלוקי, וגורלו הוא הקשר שלו לחלקו, קשר של מהות שלמעלה מטעם ודעת. כל חייו של האדם עומדים אפוא על שני אלה: מצד אחד, החתירה המתמדת להגיע ולמצות את חלקו וגורלו; ומצד שני, הידיעה שחלקו וגורלו הם קביעה של מעלה, ואין לו שום שליטה מה יהיה חלקו וגורלו. אדם מוצא את חלקו, כביכול נתקל בו במהלך חייו, ופעמים שאף איננו מודע לכך שזו הייתה בעצם נקודת המוקד של חייו, ושכל מה שהיה לפניה ואחריה היה רק רקע והכנה. לעולם אין האדם יכול לדעת זאת בוודאות. זהו אחד הדברים שאדם צריך להתפלל עליהם — להשלים את חלקו וגורלו. המציאה האישית הזו קשורה, כפי שהובא בתחילתה של האיגרת, בשבח ובהודיה: "מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו". השבח איננו על כללות המצוות, אלא על חלקו הפרטי שאותו הוא קיבל באופן מיוחד. אנשים מחפשים את חלקם לפעמים כל חייהם. הסיבה העיקרית שבגללה הלכו והולכים אנשים אל צדיקים היא כדי לשאול את השאלה הזו: מהו חלקי וגורלי; לא היכן עליי להיות זהיר, אלא היכן עליי להיות "זהיר טפי", זהיר ביותר. וכשאדם מרגיש שהוא מוצא את החלק הזה, שהוא מגיע למשהו, הוא מרגיש אליו יחס מיוחד של קרבה, של אושר על המציאה, של תודה על השייכות וההתייחסות; והוא נותן שבח והודיה על שזכה בחלקו.