חזור
אגרת הקדש
אגרת ו"זוֹרֵעַ צְדָקָה שֶׂכֶר אֱמֶת" (בְּמִשְׁלֵי י"א ). פֵּירוּשׁ: שֶׁשְּׂכַר זְרִיעַת הַצְּדָקָה הִיא מִדַּת אֱמֶת.
"זוֹרֵעַ צְדָקָה שֶׂכֶר אֱמֶת" (בְּמִשְׁלֵי י"א,יח ). פֵּירוּשׁ: שֶׁשְּׂכַר זְרִיעַת הַצְּדָקָה הִיא מִדַּת אֱמֶת. לכאורה צריך השכר להיות מעין העבודה, ולכן על מעשה החסד צריך גם השכר להיות בבחינת החסד. וכמו שכתוב: "רֹדף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד" (משלי כא,כא). ולכן מה שאומר הכתוב, ששכר הצדקה הוא מידת האמת, צריך פירוש.
וּכְתִיב: "תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב" , וּשְׁבָחָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְסַדֵּר נָבִיא כו'. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ .
וּכְתִיב: "תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב" (מיכה ז,כ) , וּשְׁבָחָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (ושבחו של הקב"ה) מְסַדֵּר נָבִיא כו'. הכתוב כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ (חלק ג קלא,ב) . שהכתוב "מי אל כמוך... תתן אמת ליעקב... אשר נשבעת לאבותינו", מונה את י"ג מידות הרחמים העליונות של הקב"ה,
פֵּירוּשׁ, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוּא הַנּוֹתֵן מִדַּת אֱמֶת לְיַעֲקֹב.
פֵּירוּשׁ, השבח ב"תתן אמת ליעקב" הוא שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוּא הַנּוֹתֵן מִדַּת אֱמֶת לְיַעֲקֹב. השבח אינו רק שהקב"ה נותן לנו (ליעקב) את מה שהוא נותן במידת האמת, אלא יותר מזה: שהוא נותן את מידת האמת עצמה ליעקב.
וְצָרִיךְ לְהָבִין וְכִי אֵין אֱמֶת בְּיַעֲקֹב, חַס וְשָׁלוֹם, עַד שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִתֵּן לוֹ מִלְמַעְלָה?
וְצָרִיךְ לְהָבִין — וְכִי אֵין אֱמֶת בְּיַעֲקֹב, חַס וְשָׁלוֹם, עַד שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִתֵּן לוֹ מִלְמַעְלָה? לכאורה
אַךְ הִנֵּה מוּדַעַת זֹאת דְּמִדַּת יַעֲקֹב הִיא מִדַּת רַחֲמָנוּת.
אַךְ הִנֵּה מוּדַעַת זֹאת דְּמִדַּת יַעֲקֹב הִיא מִדַּת רַחֲמָנוּת.
וַעֲבוֹדַת ה' בְּמִדַּת רַחֲמָנוּת הִיא הַבָּאָה מֵהִתְעוֹרְרוּת רַחֲמִים רַבִּים בְּלֵב הָאָדָם עַל נִיצוֹץ אֱלֹקוּת שֶׁבְּנַפְשׁוֹ, הָרְחוֹקָה מֵאוֹר פְּנֵי ה', כַּאֲשֶׁר הוֹלֵךְ בְּחֹשֶׁךְ הַבְלֵי עוֹלָם.
וַעֲבוֹדַת ה' בְּמִדַּת רַחֲמָנוּת הִיא הַבָּאָה מֵהִתְעוֹרְרוּת רַחֲמִים רַבִּים בְּלֵב הָאָדָם עַל נִיצוֹץ אֱלֹקוּת שֶׁבְּנַפְשׁוֹ, הָרְחוֹקָה מֵאוֹר פְּנֵי ה', כַּאֲשֶׁר הוֹלֵךְ בְּחֹשֶׁךְ הַבְלֵי עוֹלָם. מהי עבודת ה' במידת הרחמים? בעשיית המצוות הדבר מובן יותר — יש מצוות שמקיימים מאהבה, יש מיראה, ויש מצוות כמו צדקה שמקיימים במידת הרחמים. ואולם כאשר מדברים על עבודת ה' במובן של התייחסות האדם אל הקב"ה, מה מקום יש למידת הרחמים? אפשר להבין התייחסות של אהבה ושל יראה לקב"ה, אבל כיצד ניתן להבין התייחסות של רחמים כלפיו? ומבאר כאן אדמו"ר הזקן, שלרחם על הקב"ה פירושו לרחם על הניצוץ האלוקי שבאדם. על שורש נשמת האדם שהוא חלק אלו־ה ממש, שיורד להתלבש בגוף הגשמי "בחושך ובהבלי העולם" — עליו אפשר וראוי להרגיש רחמים.
היתרון הזה של מידת הרחמים קשור לכך שמידת הרחמים היא בקו האמצעי, 'בריח התיכון',
וְהִתְעוֹרְרוּת רַחֲמָנוּת זוֹ, הִיא בָּאָה מֵהַתְּבוּנָה וְהַדַּעַת בִּגְדוּלַּת ה'.
וְהִתְעוֹרְרוּת רַחֲמָנוּת זוֹ, על ניצוץ האלוקות שבו, הִיא בָּאָה מֵהַתְּבוּנָה וְהַדַּעַת (מההבנה והידיעה) בִּגְדוּלַּת ה'. כלומר, ההתבוננות המביאה להרגשת אלוקות היא כשאדם חושב על הדבר עד שהוא מבין אותו היטב (וזוהי התבונה), וכשהוא מעמיק בהבנה עד שהוא מתקשר אל הנושא ברגשותיו ובכל נפשו (וזוהי הדעת). ההתבוננות היא ב'גדולת ה' ', דהיינו לא במהות האלוקות, שבה אין שום השגה, אלא בהתפשטות והארת המהות האלוקית בעולמות.
אֵיךְ שֶׁאֲפִילּוּ הָעוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים, לְמַעְלָה מַעְלָה עַד אֵין קֵץ, כְּלֹא מַמָּשׁ חֲשִׁיבֵי קַמֵּיהּ
וההתבוננות היא: מדוע יש להתחיל את ההתבוננות בצד המעלה, בגדולת ה'? על דרך משל, כדי לעורר רחמים על פלוני שהיה פעם עשיר גדול ועכשיו הוא מקבץ נדבות, צריך קודם להבין כמה הוא היה עשיר, ומה זאת אומרת להיות עשיר. ומשל אחר: כאשר רואים ילדים הסובלים מפיגור, בדרך כלל מרחמים עליהם. אבל אם חושבים על כך, יש להניח שהילד הזה איננו מרחם על עצמו. הוא אינו מרגיש את עצמו מסכן, משום שהוא אינו יודע כלל שהוא צריך להיות מסכן, שצריך לרחם עליו; בשבילו אלה הם החיים. בדומה לזה, כדי שאדם ירגיש רחמים על הניצוץ האלוקי שירד כל כך, הוא צריך קודם כול להתבונן בגדולה האלוקית האין סופית שהיא מקומו הראוי של הניצוץ האלוקי. רק אחר כך ניתן להתרשם מהמרחק בין האלוקי האין סופי ובין העולמות הנבראים שבהם שבוי הניצוץ האלוקי, עד כמה הוא רחוק. אֵיךְ שֶׁאֲפִילּוּ הָעוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים, לא רק הקרובים והידועים לנו, אלא לְמַעְלָה מַעְלָה עַד אֵין קֵץ, כולם כְּלֹא מַמָּשׁ חֲשִׁיבֵי קַמֵּיהּ (כלא ממש נחשבים לפניו). כלומר אינם נחשבים לפניו. ההתבוננות הזו היא כפולה: מצד אחד בגדולת ה', ומצד שני בחושך ובאפסות של כל העולמות; התחתונים והעליונים, הנבראים והנאצלים, הנחשבים כולם לגבי הקב"ה בעצמו — כאילו אינם.
כִּי כָּל שִׁפְעָם וְחַיּוּתָם אֵינוֹ רַק מִזִּיו וְהֶאָרָה מֵאוֹת אֶחָד מִשְּׁמוֹ יִתְבָּרַךְ.
כִּי כָּל שִׁפְעָם וְחַיּוּתָם של העולמות. אֵינוֹ רַק מִזִּיו וְהֶאָרָה מֵאוֹת אֶחָד מִשְּׁמוֹ יִתְבָּרַךְ. יש כאן כמה הרחקות: ראשית, החיות והמציאות של כל העולמות נובעת לא מן הקב"ה בעצמו אלא רק מהארה; שנית, ההארה אינה אלא משמו. ושמו, כמו שמו של אדם ביחס לאדם עצמו, אינו אלא סימן חיצוני שדרכו יכולים אחרים להתייחס אליו; ושלישית, ההארה אינה משמו ממש, אלא רק מאות אחת משמו. שהרי הרכבת האותיות יוצרת שלמות מסוימת של משמעות, ואות אחת היא רק מרכיב אחד, חלק, שכבר אינו נושא את המשמעות הכוללת.
כְּמַאֲמַר בְּיוּ"ד נִבְרָא עוֹלָם הַבָּא כו'.
כְּמַאֲמַר חז"ל בְּיוּ"ד נִבְרָא עוֹלָם הַבָּא כו'.
וְהִנֵּה בְּזִיו וְהֶאָרָה זוֹ, שֶׁהוּא הִתְפַּשְּׁטוּת הַחַיּוּת מִשְּׁמוֹ יִתְבָּרַךְ לְהַחֲיוֹת עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, הוּא שֶׁיֵּשׁ הֶבְדֵּל וְהֶפְרֵשׁ בֵּין עֶלְיוֹנִים לְתַחְתּוֹנִים.
וְהִנֵּה בְּזִיו וְהֶאָרָה זוֹ, שֶׁהוּא הִתְפַּשְּׁטוּת הַחַיּוּת מִשְּׁמוֹ יִתְבָּרַךְ לְהַחֲיוֹת עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, הוּא שֶׁיֵּשׁ הֶבְדֵּל וְהֶפְרֵשׁ בֵּין עֶלְיוֹנִים לְתַחְתּוֹנִים. רק בהארה המצומצמת המתפשטת ממנו ניכרים ההבדלים בין עולמות גבוהים ועולמות נמוכים, בין זמנים שונים ובין ההוויות העליונות והשפלות, אבל לא בבורא עצמו. ביחס אליו כל ההבדלים הללו, שעבורנו הם כל העולם, הם חסרי כל חשיבות, בטלים ובלתי נחשבים כלל. רק בהארה המגיעה אלינו, זו שאנו רואים, רואים שבזמן מסוים ובמקום מסוים היא זוהרת יותר ובזמן ובמקום אחרים היא זוהרת פחות. וכפי שבאור השמש המאיר על הארץ יש כל הזמן שינויים — יש מקומות ומהויות שמקבלים יותר אור ויש שמקבלים פחות — אבל כל ההבדלים הללו ניכרים רק באור ובזיו השמש שעל הארץ, ולא בשמש עצמה.
שֶׁעוֹלָם הַזֶּה נִבְרָא בְּ ה' וכו'
שֶׁעוֹלָם הַזֶּה נִבְרָא בְּאות ה' וכו', שלא כעולם הבא שנברא ביו"ד. אם כן רק בהארה המגיעה אל העולמות, שהיא אותיות משמו ודיבורו, יש הבדל, בהתאמה לעולמות הנבראים מהן.
וְכֵן כָּל שִׁינּוּיֵי הַפְּרָטִים שֶׁבְּכָל עוֹלָם וְעוֹלָם. הוּא לְפִי שִׁינּוּיֵי צֵירוּפֵי הָאוֹתִיּוֹת.
וְכֵן כָּל שִׁינּוּיֵי הַפְּרָטִים שֶׁבְּכָל עוֹלָם וְעוֹלָם. כאמור, ההבדלים הגדולים בין העולמות העליונים ובין העולמות התחתונים מתבטאים בהבדל בין האותיות ה"א ויו"ד שבשם, וכאן מוסיף המחבר שאף כל פרטי השינויים שבכל עולם ועולם הוּא לְפִי שִׁינּוּיֵי צֵירוּפֵי הָאוֹתִיּוֹת. עולם העשייה לבדו כולל עולמות אין ספור. עולם העשייה החומרי לבדו כולל הרי את הקוסמוס כולו, וחלק קטן ובלתי נחשב בו, כמו כדור הארץ, כולל אין ספור של פרטים. כל הפרטים הללו המצויים בעולמות וההבדלים ביניהם, באופיים ובצורתם, נובעים משינויים בצירופי האותיות של הדיבור האלוקי הבורא אותם.
וְכֵן שִׁינּוּיֵי הַזְּמַנִּים בְּעָבַר הֹוֶה וְעָתִיד.
וְכֵן שִׁינּוּיֵי הַזְּמַנִּים בְּעָבַר הֹוֶה וְעָתִיד. שבכל זמן משתנה הבריאה ומתחדשת בכל פרטיה. הבריאה שהייתה בעבר אינה זו שבהווה, וזו שבהווה אינה זו שתהיה בעתיד. וכל שינוי, כמו שינויי המקום וההוויה, הוא שינוי נוסף בצירופי האותיות.
וְשִׁינּוּיֵי כָּל הַקּוֹרוֹת, בְּחִילּוּפֵי הַזְּמַנִּים
וְשִׁינּוּיֵי כָּל הַקּוֹרוֹת, האירועים המתרחשים בְּחִילּוּפֵי הַזְּמַנִּים. כפי שיש צירופי אותיות היוצרים את הוויית הברואים בעולם, כך יש צירופי אותיות היוצרים את הנהגת העולם, את מה שקרה, קורה ויקרה בזמנים השונים.
הַכֹּל מִשִּׁינּוּיֵי צֵירוּפֵי הָאוֹתִיּוֹת שֶׁהֵן הֵן הַמְשָׁכַת הַחַיּוּת מִמִּדּוֹתָיו יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ (כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּלִקּוּטֵי אֲמָרִים חֵלֶק ב', פֶּרֶק י"א).
הַכֹּל מִשִּׁינּוּיֵי צֵירוּפֵי הָאוֹתִיּוֹת של הדיבור האלוקי בעשרה מאמרות, שֶׁהֵן הֵן הַמְשָׁכַת הַחַיּוּת מִמִּדּוֹתָיו יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ (כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּלִקּוּטֵי אֲמָרִים חֵלֶק ב', הוא שער היחוד והאמונה, פֶּרֶק י"א). מבואר שם שהתגלות המידות ופעולתן בתחתונים, בששת ימי בראשית, נקראת בשם מאמר וצירוף אותיות. שכן, לא תיתכן פעולה מהמידות בלי צירופי האותיות. כל אות היא כוח בריאה מסוים, אופן מסוים, והן מצטרפות זו לזו כדי ליצור מהויות. כל צירוף יוצר מהות אחרת, שונה, במקום ובזמן. מציאותם של כל פרטי העולמות, וההגדרות וההבדלים בין דבר לדבר ובין עולם לעולם, הם כולם תוצאה של שינויים בהארה; שאין ההארה זורמת ופועלת בכל עת באותה מידה, אלא היא משתנה מזמן לזמן וממקום למקום.
אֲבָל לְגַבֵּי מַהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ יִתְבָּרַךְ כְּתִיב : "אֲנִי ה' לֹא שָׁנִיתִי" .
אֲבָל לְגַבֵּי מַהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ יִתְבָּרַךְ כְּתִיב (מלאכי ג,ו) : "אֲנִי ה' לֹא שָׁנִיתִי" (לא השתניתי) . כל המשמעות שיש להבדלים בין העולמות מתייחסים לעולם הנברא, להוויה הנגלית, אבל מבחינת המהות האלוקית — אין שום הבדל בין עליונים לתחתונים, ובין לפני בריאת העולם לאחריה. בריאת העולם — העולם החומרי, ולא פחות ממנו העולם הרוחני בכל דרגותיו, שכל כולו מערכות שונות ונבדלות זו מזו — איננו מהווה שום שינוי לגבי הקב"ה בעצמו, לא בעצם מציאותו ולא בכל מה שקורה באותו עולם.
בֵּין בִּבְחִינַת שִׁינּוּיֵי הַהִשְׁתַּלְשְׁלוּת, מֵרוּם הַמַּעֲלוֹת עַד לְמַטָּה מַטָּה. שֶׁכְּמוֹ שֶׁהוּא יִתְבָּרַךְ מָצוּי בָּעֶלְיוֹנִים כָּךְ הוּא מַמָּשׁ בְּשָׁוֶה בַּתַּחְתּוֹנִים.
בֵּין בִּבְחִינַת שִׁינּוּיֵי הַהִשְׁתַּלְשְׁלוּת, מֵרוּם הַמַּעֲלוֹת עַד לְמַטָּה מַטָּה. מהעולמות העליונים שבעליונים, שאין לנו שום השגה בהם, עד למטה מטה בעולם הגשמי (ולמטה יותר בעולמות הרע וכו'). שֶׁכְּמוֹ שֶׁהוּא יִתְבָּרַךְ מָצוּי בָּעֶלְיוֹנִים כָּךְ הוּא מַמָּשׁ בְּשָׁוֶה בַּתַּחְתּוֹנִים. ההבדל בין הדרגות הוא באור, בהתגלות — מה רואים וכמה רואים בכל עולם ועולם — אבל לא לגבי עצם הנוכחות האלוקית האין סופית המצויה בכל העולמות בשווה. בין בעולמות העליונים שבהם היא ניכרת ביותר, ובין בעולמות התחתונים, ועד לעולם הזה שלנו שבו אין היא ניכרת ואין היא מורגשת כלל (על כל פנים לא בתחושה ראשונית) — בכולם היא נמצאת בשווה ממש. הקב"ה נמצא בעצם בכל המהויות, בכל ההוויות, בכל הזמנים, ברוחניות ובגשמיות. וזו המשמעות ש"לא שניתי" — שרק התגלותו משתנה ממקום למקום, אבל עצם מציאותו אינה משתנה.
(וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּלִקּוּטֵי אֲמָרִים חֵלֶק א' פֶּרֶק נ"א).
(וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּלִקּוּטֵי אֲמָרִים חֵלֶק א' פֶּרֶק נ"א). שם מדובר על 'השראת השכינה' לעומת מציאות השכינה. השראת השכינה עניינה הוא גילוי השכינה, וגילוי שכינה מתייחס לדרגה מסוימת ולמקום מסוים דווקא, ששם היא מתגלה. מה שאין כן לגבי מציאותה של השכינה, שלא שייך לומר שהיא נמצאת במקום אחד יותר מבמקום אחר.
וּבֵין בִּבְחִינַת שִׁינּוּיֵי הַזְּמַן, שֶׁכְּמוֹ שֶׁהָיָה הוּא לְבַדּוֹ הוּא יָחִיד וּמְיוּחָד לִפְנֵי שֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית, כָּךְ הוּא עַתָּה אַחַר הַבְּרִיאָה.
וּבֵין בִּבְחִינַת שִׁינּוּיֵי הַזְּמַן, שֶׁכְּמוֹ שֶׁהָיָה הוּא לְבַדּוֹ הוּא יָחִיד וּמְיוּחָד לִפְנֵי שֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית, כָּךְ הוּא עַתָּה אַחַר הַבְּרִיאָה. כמו שמבחינתו אין הבדל בין עולם לעולם, כך אין מבחינתו הבדל בין שעה לשעה, בין לפני היות עולם ובין אחר היות עולם.
וְהַיְינוּ, מִשּׁוּם שֶׁהַכֹּל כְּאַיִן וְאֶפֶס מַמָּשׁ לְגַבֵּי מַהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ.
וְהַיְינוּ, כיצד יכול להיות הדבר שגם עתה, לאחר שנברא העולם, הקב"ה הוא לבדו ממש כמו שהיה לפני כן? מִשּׁוּם שֶׁהַכֹּל כְּאַיִן וְאֶפֶס מַמָּשׁ לְגַבֵּי מַהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ. הגדולים והקטנים, הגבוהים והנמוכים, כולם כאחד אינם תופסים מקום אצלו. לכל השינויים בין דבר לדבר, בין דרך לדרך, יש חשיבות בתוך העולם, אבל כולם אינם משמעותיים כלל מבחינתו של הקב"ה.
וּכְמוֹ, , אוֹת אֶחָד מִדִּבּוּרוֹ שֶׁל אָדָם אוֹ אֲפִילּוּ מִמַּחֲשַׁבְתּוֹ, לְגַבֵּי כְּלָלוּת מַהוּת הַנֶּפֶשׁ הַשִּׂכְלִית וְעַצְמוּתָהּ.
וּכְמוֹ, על דרך משל , אוֹת אֶחָד מִדִּבּוּרוֹ שֶׁל אָדָם אוֹ אֲפִילּוּ מִמַּחֲשַׁבְתּוֹ, מאותיות המחשבה (שהיא קרובה יותר לעצמותו של האדם מדיבורו), לְגַבֵּי כְּלָלוּת מַהוּת הַנֶּפֶשׁ הַשִּׂכְלִית וְעַצְמוּתָהּ. כמו המשל שהובא למעלה,
עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, לְשַׁכֵּךְ אֶת הָאֹזֶן.
אכן המשל הזה אינו מבטא את מלוא המרחק שבנמשל, אלא הוא רק עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, לְשַׁכֵּךְ אֶת הָאֹזֶן. הנפש האנושית, הגם שבכוחה לחשוב ולדבר דיבורים לאין קץ, היא בעצמה מוגבלת. ולכן לוקה המשל הזה, כמו כל המשלים והדימויים האנושיים, בחיסרון מהותי, שהמשל הוא לעולם מוגבל והנמשל האלוקי הוא בלתי מוגבל. המשל נועד רק 'לשכך את האזן', כלומר לאפשר לאדם לשמוע ולהבין משהו, מעין ובדומה לאותו דבר, אף על פי שאת הדבר עצמו אין הוא יכול להבין בשום אופן.
וּבֶאֱמֶת, "אֵין עֲרוֹךְ אֵלֶיךָ" כְּתִיב . וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר (בְּלִקּוּטֵי אֲמָרִים חֵלֶק ב' פֶּרֶק ט') עַיֵּין שָׁם.
וּבֶאֱמֶת, "אֵין עֲרוֹךְ אֵלֶיךָ" כְּתִיב (תהלים מ,ו) . וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר (בְּלִקּוּטֵי אֲמָרִים חֵלֶק ב' [שער היחוד והאמונה] פֶּרֶק ט') עַיֵּין שָׁם. שבאמת אין שום משל שמתייחס לדברים ומבטא אותם בכל מלוא המשמעות. אנחנו משתמשים במשלים כאלה שיש לנו יחס אליהם, שאנו יכולים איכשהו לקלוט אותם, אבל לגבי הנמשל — "אין ערוך אליך". 'ערוך' הוא יחס, גדול או קטן, ו'אין ערוך' פירושו שאין יחס כלל, אפילו לא יחס של קטן מאוד אל גדול מאוד. כאשר יש ערך, אפילו אחד לאלף אלפי אלפים, הרי למרות שאלו סדרי גודל שונים לחלוטין, מכל מקום יש 'ערך', יש יחס כלשהו ביניהם. אבל 'אין ערוך' פירושו שלהתייחסות אין כל משמעות מבחינתו. אין כאן גדול מול קטן אלא שני צדדים שאינם ניתנים כלל להיחשב באותו מישור של מציאות. במובן זה אין לנו, ולא יכול להיות לנו, שום דוגמה ומשל אמיתי למהות אין סוף.
וְזֶהוּ שֶׁאוֹמְרִים "הַמֶּלֶךְ הַמְרוֹמָם לְבַדּוֹ מֵאָז". פֵּירוּשׁ, כְּמוֹ שֶׁמֵּאָז, קוֹדֶם הַבְּרִיאָה, הָיָה הוּא לְבַדּוֹ הוּא.
וְזֶהוּ שֶׁאוֹמְרִים בברכת 'יוצר אור' שבסדר התפילה
כָּךְ עַתָּה, הוּא מְרוֹמָם כו',
וכשם שקודם הבריאה היה הוא לבדו, כָּךְ עַתָּה, לאחר שנברא העולם והוא מציאות קיימת ומתפתחת, עדיין הוּא מְרוֹמָם כו', ונבדל מכל העולמות. ההדגשה היא על "לבדו מאז", שלא זו בלבד שאין אלוהים אחרים, כוח אחר, מלבדו, אלא שאין עוד מציאות מלבדו, אין עוד ממש.
וּ"מִתְנַשֵּׂא מִימוֹת עוֹלָם". פֵּירוּשׁ, שֶׁהוּא רָם וְנִשָּׂא לְמַעְלָה מַעְלָה מִבְּחִינַת זְמַן הַנִּקְרָא בְּשֵׁם 'יְמוֹת עוֹלָם'.
וכמו שאומרים בהמשך נוסח הברכה שם: וּ"מִתְנַשֵּׂא מִימוֹת עוֹלָם". פֵּירוּשׁ, שֶׁהוּא רָם וְנִשָּׂא בבדידותו לְמַעְלָה מַעְלָה מִבְּחִינַת זְמַן הַנִּקְרָא בְּשֵׁם 'יְמוֹת עוֹלָם'. הקב"ה מתנשא מן 'העולם' לא רק בבחינת המקום, אלא גם בבחינת 'ימות עולם'. 'יום' הוא פרק הזמן הבסיסי והמוחשי ביותר, ו'ימות עולם' פירושו הזמן של העולם; לא זמן מסוים אלא הזמן בכלל, שכן הקב"ה נמצא מעל ומעבר לבחינת הזמן.
וְהַיְינוּ לְפִי שֶׁחַיּוּת כָּל יְמוֹת עוֹלָם, הוּא רַק מִבְּחִינַת "הַמֶּלֶךְ" כו', וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר,
וְהַיְינוּ לְפִי שֶׁחַיּוּת כָּל יְמוֹת עוֹלָם, בחינת הזמן בכלל, הוּא רַק מִבְּחִינַת "הַמֶּלֶךְ" כו', מבחינת ספירת המלכות.
וְאִי לָזֹאת, הָרַחֲמָנוּת גְּדוֹלָה מְאֹד מְאֹד עַל הַנִּיצוֹץ הַשּׁוֹכֵן בַּגּוּף הֶחָשׁוּךְ וְהָאָפֵל.
וְאִי לָזֹאת, כאשר אדם מתבונן בכל זאת, זוהי ההכנה לעבודת ה' במידת הרחמים. שכן כאשר אין לאדם דעת בגדולה האלוקית, אין הוא יכול להגיע גם לרחמים. רק כאשר הוא משיג, עד כמה שהוא יכול, את הגדלות האלוקית שהיא אין סופית, למעלה מעלה מכל מה שיש בעולם הזה, או אז הָרַחֲמָנוּת גְּדוֹלָה מְאֹד מְאֹד עַל הַנִּיצוֹץ האלוקי, שהוא מעצם המהות האלוקית, הַשּׁוֹכֵן בַּגּוּף הֶחָשׁוּךְ וְהָאָפֵל. הגוף שלנו, על כל מעלותיו ויתרונותיו, איננו אלא בשר, שההבדל הביולוגי בינו לבין בשר הפרה הוא קטן מאוד. ונמצא שהנשמה שלנו, שהיא כאמור מרום המעלות, שוכנת בתוך חתיכת בשר.
'מִשְׁכָא דְּחִוְיָא' .
וכפי שבספרי הקבלה נקרא גוף האדם 'מִשְׁכָא דְּחִוְיָא' (עור הנחש) .
הֶעָלוּל לְקַבֵּל טוּמְאָה, וּלְהִתְגָּאֵל בְּכָל הַתַּאֲווֹת רַחֲמָנָא לִיצְּלַן
הכינוי הזה, 'משכא דחִוְיא', מורה על כך שגוף האדם אינו סתם גשמיות, אלא הוא הֶעָלוּל לְקַבֵּל טוּמְאָה, וּלְהִתְגָּאֵל בְּכָל הַתַּאֲווֹת רַחֲמָנָא לִיצְּלַן (השם יצילנו). הגוף האנושי הוא גוף כמו גוף הבהמה. ומכיוון שבשונה מהבהמה לאדם אין מעצורים בטבעו, והוא מסוגל לרדת גם למטה מגשמיות החומר, אל תחום הרע והחטא, עלול גוף האדם להתגאל בכל התאוות אף יותר מן הבהמה.
לוּלֵי שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָגֵן לוֹ וְנוֹתֵן לוֹ עוֹז וְתַעֲצוּמוֹת לִלְחוֹם עִם הַגּוּף וְתַאֲוֹתָיו וּלְנַצְּחָן.
לוּלֵי שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָגֵן לוֹ וְנוֹתֵן לוֹ עוֹז וְתַעֲצוּמוֹת לִלְחוֹם עִם הַגּוּף וְתַאֲוֹתָיו וּלְנַצְּחָן.
מדוע אנו זקוקים לעזרתו של הקב"ה? מדוע אין אנו יכולים להסתדר לבד? משום שהגוף שלנו אינו ניטרלי אלא מושך את האדם אל תחום הקליפה והרע. האדם איננו יכול להתעלם מגופו; גם אם הוא יתעלם, הגוף לא יניח לו. כשמניחים חפץ כלשהו במקום מסוים אפשר להניח שהוא יישאר באותו מקום, מה שאין כן לגבי הגוף — אי אפשר להניח את הגוף, אפילו במקום טוב, ולשבת בשקט. אפילו לאחר יום הכיפורים, לאחר שאדם עשה תשובה גדולה ונתכפרו לו כל עוונותיו והריהו כקטן שנולד, גם אז אין הוא יכול לסמוך על גופו ולהניח שמעתה הוא ילך רק בדרך טובים. במובן מסוים, מה שאפשר לעשות עם כל בהמה אין אנו יכולים לעשות עם הגוף שלנו, ומשום כך אנו זקוקים לעזרתו של הקב"ה.
וְזֶהוּ שֶׁאוֹמְרִים, "אֲדוֹן עוּזֵּנוּ כו' מָגֵן יִשְׁעֵנוּ כו' ".
וְזֶהוּ שֶׁאוֹמְרִים, בנוסח התפילה, בהמשך ברכת 'יוצר אור': "אֲדוֹן עוּזֵּנוּ כו' מָגֵן יִשְׁעֵנוּ כו' ". כפי שנזכר כבר, איגרת זו בנויה בהקבלה מסוימת לברכת 'יוצר אור'. תחילה בא השבח שמשבחים אותו, "המרומם לבדו וכו", ועל ידי זה באים להתעוררות הרחמים ומבקשים "ברחמיך הרבים רחם עלינו". והתעוררות הרחמים בלב האדם אינה זו שמושיעה אותו כשלעצמה, אלא היא רק בחינת התעוררות מלמטה, וכדי להיוושע באמת צריכה לבוא ההתעוררות מלמעלה, העזרה וההגנה של הקב"ה מפני כוחות הרע והעוז והתעצומות ללחום בו ולנצחו. ועל זה משבחים אותו: "אדון עוזנו צור משגבנו מגן ישענו משגב בעדנו' ". ה"עוז" מתוכנו (כוח הממלא), וה"מגן" עלינו (כוח הסובב, המקיף).
וְהִנֵּה מוּדַעַת זֹאת דְּיֵשׁ ב' מִינֵּי דְּחִילוּ וּרְחִימוּ
וְהִנֵּה מוּדַעַת זֹאת
הָרִאשׁוֹנוֹת הֵן הַנּוֹלָדוֹת מֵהַתְּבוּנָה וְהַדַּעַת בִּגְדוּלַּת ה' וּבִדְבָרִים הַמְּבִיאִין לִידֵי אַהֲבַת ה' וְיִרְאָתוֹ.
הָרִאשׁוֹנוֹת הֵן האהבה והיראה הַנּוֹלָדוֹת מן ההכרה האנושית, מֵהַתְּבוּנָה וְהַדַּעַת בִּגְדוּלַּת ה' וּבִדְבָרִים הַמְּבִיאִין לִידֵי אַהֲבַת ה' וְיִרְאָתוֹ. על פי האופן והמידה של הכרתו השכלית בגדולת ה' מגיע האדם לאהבה ויראה — אם ברוממותו של ה' והדר גאונו, ההתעוררות היא של יראה; אם בגדולה ובחסד וברחמי ה', ההתעוררות היא של אהבה. וככל שהכרתו של האדם מפותחת יותר, בידע ובעומק ההבנה, היא מעוררת אהבה ויראה בדרגה גבוהה ושלמה יותר.
וְהָאַחֲרוֹנוֹת, הֵן הַבָּאוֹת אַחַר כָּךְ. מִלְמַעְלָה בִּבְחִינַת מַתָּנָה.
וְהָאַחֲרוֹנוֹת, המין השני, הֵן הַבָּאוֹת אַחַר כָּךְ. רק לאחר שאדם הגיע לאהבה וליראה שכליות, רק לאחר שהוא עשה כל מה שבכוח ההכרה שלו כדי להגיע לאהבה ויראה, רק אז הוא זוכה לאהבה ויראה אחרות לגמרי, שאינן באות ישירות מעבודתו בהתבוננות וכו' אלא מִלְמַעְלָה בִּבְחִינַת מַתָּנָה. האהבה והיראה השניות באות מלמעלה, ולא כאהבה ויראה הראשונות שבאות מלמטה, מעבודת האדם. הן אינן המשך ישיר למדרגות האהבה והיראה הקודמות, כשלב שבא בהכרח לאחר השלב הקודם ומכוחו, אלא מכוח אחר, מכוח וממהות של מעלה, כמתנה ולא כשכר.
וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר עַל פָּסוּק: "עֲבוֹדַת מַתָּנָה אֶתֵּן אֶת כְּהוּנַּתְכֶם" . שֶׁהִיא, מִדַּת אַהֲבָה.
וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר
וְכֵן הוּא גַּם כֵּן בְּיִרְאָה.
וְכֵן הוּא גַּם כֵּן בְּיִרְאָה. כמו האהבה, יש גם דרגה של יראה שאדם זוכה לה כמתנה מלמעלה.
וְהִנֵּה וַדַּאי אֵין עֲרוֹךְ כְּלָל בֵּין הָרִאשׁוֹנוֹת, שֶׁהֵן תּוֹלְדוֹת הַשֵּׂכֶל הַנִּבְרָא, לְגַבֵּי הָאַחֲרוֹנוֹת שֶׁהֵן מֵהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ.
וְהִנֵּה וַדַּאי אֵין עֲרוֹךְ כְּלָל בֵּין הָרִאשׁוֹנוֹת, שֶׁהֵן תּוֹלְדוֹת הַשֵּׂכֶל הַנִּבְרָא, לְגַבֵּי הָאַחֲרוֹנוֹת שֶׁהֵן מֵהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ. ההבדל הוא בכך שהראשונות, כיוון שהן תולדות של ההכרה האנושית הנבראת, הן מוגבלות על ידי תחומי ההכרה; ואילו האחרונות, שהן ניתנות מן הקב"ה, יכולות להינתן בלי הגבלה. ההבדל המהותי אינו בהגדרות של עוצמת הרגש, אלא בהבדל שבין רגשות הבאים לאדם מתוכו ובין אלו הבאים מלמעלה ממנו. הרגשות הבאים מתוכו, מתוך הכרתו שלו, מוגבלים על ידי היכולות האנושיות הפרטיות שלו. אדם יכול לשער לעצמו דברים רק בתוך ההיקף המסוים של מהותו הפרטית, אין הוא יכול לחרוג מעבר לה. ולכן גם האהבה והיראה שהוא יוצר בהכרתו מתייחסים בהכרח אל אותה דרגה ואל אותה מתכונת. לעומת זאת, האהבה והיראה שאדם מקבל מלמעלה יכולות להיות מעבר למידתו וערכו, ובמובן מסוים מעבר למידה וערך בכלל, שהרי הן באות ומקבלות מהאלוקי האין סופי ולא מן הנברא המוגבל.
וְלָכֵן הֵן , הַנִּקְרָאוֹת בְּשֵׁם אֱמֶת, כִּי חוֹתָמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֱמֶת , שֶׁהוּא אֱמֶת הָאֲמִיתִּי, וְכָל הָאֱמֶת שֶׁבַּנִּבְרָאִים כְּלֹא חֲשִׁיבֵי קַמֵּיהּ
וְלָכֵן הֵן הֵן , היראה והאהבה האחרונות, הבאות מן הקב"ה, הַנִּקְרָאוֹת בְּשֵׁם אֱמֶת, כִּי חוֹתָמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֱמֶת (שבת נה,א) , וכל מה שבא ממנו, שייך לו וקשור אליו חתום בחותמו, שהוא 'אמת'. חותמו של הקב"ה אמת מפני שֶׁהוּא אֱמֶת הָאֲמִיתִּי, וְכָל הָאֱמֶת שֶׁבַּנִּבְרָאִים כְּלֹא חֲשִׁיבֵי קַמֵּיהּ (אינה נחשבת לפניו). מעין הדברים הללו אומר הרמב"ם בתחילת חיבורו: "הוא שהנביא אומר 'וה' אלוהים אמת' (ירמיה י,י) — הוא לבדו האמת, ואין לאחר אמת כאמיתו. והוא שהתורה אומרת 'אין עוד מלבדו' (דברים ד,לה), כלומר אין שום מצוי אמת מלבדו כמותו" (הלכות יסודי התורה פרק א הלכה ב). דווקא בנקודת האמת הדברים מחודדים: אין חצי אמת, אין אמת קטנה ואמת גדולה; או שדבר הוא אמת, ואז הוא אמת מקצה לקצה, או שהוא אינו אמת. במובן זה, האמת האמיתית, השלמה והמוחלטת, היא רק הקב"ה, וכל שאר הגדרות האמת הן יחסיות. כלומר: אם הן אמת הרי זה משום שהן מתייחסות באופן מסוים, בהתניה מסוימת, דרגה אחר דרגה, אל האמת שמזוהה עם הקב"ה.
אַךְ אֵיזֶה הַדֶּרֶךְ שֶׁיִּזְכֶּה הָאָדָם לֶאֱמֶת ה'?
אַךְ אֵיזֶה הַדֶּרֶךְ שֶׁיִּזְכֶּה הָאָדָם לֶאֱמֶת ה'? כלומר לאהבה ויראה אלו שהן 'אמת', כי הן בבחינת מתנה מלמעלה. אמנם נאמר שצריך להקדים להן את האהבה והיראה הראשונות, הבאות מכוח עצמו, ואולם לא די בכך. ההכנה הזו היא תשתית שאי אפשר בלעדיה, אבל גם לאחר שאדם מגיע לכך, אין זה מבטיח שיזכה לאהבה וליראה מלמעלה. מן האהבה והיראה הראשונות לשניות יש דילוג שהאדם אינו יכול לעבור אותו על ידי מספר מוגדר של צעדים, שהרי הן אינן תוצאה ותשלום על עבודה ופעולה מצידנו, אלא בבחינת מתנה. ומתנה אי אפשר לדרוש, אבל צריך לבקש.
הִנֵּה הוּא, עַל יְדֵי שֶׁיְּעוֹרֵר רַחֲמִים רַבִּים לִפְנֵי ה'.
הִנֵּה הוּא, הדרך והבקשה לזכות לאמת ה', עַל יְדֵי שֶׁיְּעוֹרֵר רַחֲמִים רַבִּים לִפְנֵי ה'. יש דברים הבנויים על יחסים דו צדדיים, על נתינה ולקיחה; מה שאין כן במתנה, המבטאת יחס חד צדדי. האביון שעומד ומבקש צדקה אינו מציע שום דבר בתמורה, הוא רק מעורר רחמים; ורחמים מבקשים עבור מתנת חינם ולא עבור מה שמגיע. כך, כאשר אנו מבקשים מתנה מהקב"ה אנו צריכים לעורר רחמים. אין זה משנה באיזו דרגה אדם נמצא, הוא צריך לעורר רחמים משום שהוא מבקש את האמת, שכל מה שיש בידו אינו יכול לשלם עבורה.
עַל הַנִּיצוֹץ שֶׁבְּנַפְשׁוֹ.
עַל הַנִּיצוֹץ שֶׁבְּנַפְשׁוֹ. והרחמים בעבודת ה', כפי שנאמר, אינם על הוויית האדם, על ה'אני' שלו, אלא על הניצוץ האלוקי, על החלק האלוקי, שנמצא בגלות בתוכו.
שֶׁהִיא, מִדָּתוֹ שֶׁל יַעֲקֹב, "מַבְרִיחַ מֵהַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה", דְּהַיְינוּ מֵרוּם הַמַּעֲלוֹת עַד לְמַטָּה מַטָּה.
שֶׁהִיא, מידת רחמים זו, היא מִדָּתוֹ שֶׁל יַעֲקֹב, שעליה נאמר "מַבְרִיחַ מֵהַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה",
לְהַמְשִׁיךְ אֱמֶת ה' לָעוֹלָם הַשָּׁפֵל הַזֶּה הֶחָשׁוּךְ.
כאמור, על ידי התעוררות הרחמים ניתן לְהַמְשִׁיךְ אֱמֶת ה' לָעוֹלָם הַשָּׁפֵל הַזֶּה הֶחָשׁוּךְ. כלומר, על ידי התפילה והבקשה בהתעוררות הרחמים אנו יכולים להגיע לנקודה של עבודה בבחינת האמת; להגיע לנקודה של מגע, לרגע אחד של אהבה ושל יראה שתהיה בבחינת "לעבדך באמת".
וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "כִּי אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ ה' אוֹר לִי" .
וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "כִּי אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ ה' אוֹר לִי" (מיכה ז,ח) . שגם בחושך של העולם השפל הזה מאירה האמת האלוקית על ידי מידת הרחמים.
וְזֶהוּ "כִּי גָבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ כו' " .
וְזֶהוּ שכתוב במקום אחר: "כִּי גָבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ וֶאֱמֶת ה' לְעוֹלָם כו' " (תהלים קיז,ב) . "גבר עלינו חסדו" פירושו: מעבר למידה שאנחנו זכאים לה. וזה מה שאנו מבקשים בהתעוררות הרחמים: שמידת האמת, אמת ה', תגיע עד לדרגה הזו שאנו נמצאים בה, הגם שאיננו זכאים ולא מגיע לנו. הרחמים הם אפוא הכלי לקבל את מתנת האמת.
אַךְ הִתְעוֹרְרוּת רַחֲמִים רַבִּים לִפְנֵי ה' צְרִיכָה לִהְיוֹת גַּם כֵּן בֶּאֱמֶת.
אַךְ הִתְעוֹרְרוּת רַחֲמִים רַבִּים לִפְנֵי ה' צְרִיכָה לִהְיוֹת גַּם כֵּן בֶּאֱמֶת. כשאדם בא לעורר את מידת הרחמים כדי להמשיך "אמת ה' לעולם", אל ה'אני' הקטן, הנמוך והשפל וכו', התנאי הוא שזה צריך להיות במידת האמת. לא די שאדם יאמר את הנוסח שכתוב בסידור, אלא הוא צריך לומר את הדברים באמת, באופן שהם מבטאים את נקודת האמת שלו — את החסר האמיתי שלו, את הרצון האמיתי, את הבקשה באמת.
וְגַם כְּשֶׁהוּא בֶּאֱמֶת שֶׁלּוֹ, אֵיךְ יוּכַל עַל יְדֵי אֱמֶת שֶׁלּוֹ לְעוֹרֵר רַחֲמִים עֶלְיוֹנִים מֵאֱמֶת ה'?
וְגַם כְּשֶׁהוּא בֶּאֱמֶת שֶׁלּוֹ, אֵיךְ יוּכַל עַל יְדֵי אֱמֶת שֶׁלּוֹ לְעוֹרֵר רַחֲמִים עֶלְיוֹנִים מֵאֱמֶת ה'? כפי שנאמר, יש "אמת ה' " ויש אמת של האדם. אדם יכול להגיד דבר שהוא אמת מבחינתו, ואפילו מבחינה אנושית כללית, אבל הוא איננו אמת ה'. אנו מבקשים באמת שלנו, היחסית והמוגבלת, דבר שהוא מעל ומעבר, מוחלט ואין סופי. אנו מבקשים מגע עם המוחלט, אבל מתוך התייחסות שהיא בעצמה מוגבלת ואנושית. כיצד ניתן על ידי כך לעורר ולהגיע אל האמת האלוקית?
אַךְ הָעֵצָה לָזֶה, הִיא מִדַּת הַצְּדָקָה.
אַךְ הָעֵצָה לָזֶה, כיצד לצאת מן המבוך, הִיא מִדַּת הַצְּדָקָה. כאן חוזר אדמו"ר הזקן לנקודה שבה פתח את האיגרת, ל"זורע צדקה". לבעיה הזו שאין לה פתרון מכוח החוויה האנושית יש פתרון בתחום המעשה. שכן, כפי שנאמר, החוויה הנפשית שיכול האדם להגיע אליה מתוכו תהיה תמיד חוויה סובייקטיבית. ולעומת זאת, המעשה בפועל הוא מעשה אובייקטיבי שנעשה בעולם, בלי קשר לכל מה שאדם מרגיש.
שֶׁהִיא מִדַּת הָרַחֲמִים עַל מַאן דְּלֵית לֵיהּ מִגַּרְמֵיהּ
שֶׁהִיא מִדַּת הָרַחֲמִים עַל מַאן דְּלֵית לֵיהּ מִגַּרְמֵיהּ (על מי שאין לו מעצמו) כלום. צדקה היא כאשר נותנים למי שאין לו לשלם עבור מה שנותנים לו.
לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים .
לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים . מטרת הצדקה היא להחיות ולרומם את השפל. כאשר נותנים צדקה במידת הרחמים אין בודקים מיהו המבקש. את האיש הרעב אין אנו שואלים — האם הוא ראוי לקבל? האם חטאיו גרמו לו? אם הוא רק שפל, אם הוא רק חסר — הרי הוא ראוי לרחמים וראוי לקבלת הצדקה.
הבעיה שאדמו"ר הזקן בא לפתור היא, איך להביא לאובייקטיביזציה של הרחמים. כל עוד אדם מרחם על עצמו בתוך עצמו, כל זמן שמידת הרחמים שלו מתבטאת בכך שהוא חווה רגש של רחמים, הוא נמצא בתחום הסגור של נפשו. אולם ברגע שהוא נותן צדקה בפועל למי שהצדקה נחוצה לו, הוא עושה דבר שיש לו קיום אמיתי, אובייקטיבי, ואשר איננו קשור כלל לדרגת החוויה שהייתה לו. נתינת הצדקה נוגעת, במובן זה, ב"אמת ה' "; היא כבר איננה 'אמת שלו' בלבד, היא נוגעת באמת האמיתית האובייקטיבית, אמת ה'. החוויה היא 'אמת שלו', אבל המעשה הוא ממשי, אובייקטיבי בכל קנה מידה, ולכן הוא בבחינת "אמת ה' לעולם".
וּבְאִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא אִתְעָרוּתָא דִּלְעֵילָּא, ה' מְעוֹרֵר יְשָׁנִים וּמֵקִיץ נִרְדָּמִים, הֵם בְּחִינַת רַחֲמִים רַבִּים וַחֲסָדִים עֶלְיוֹנִים הַנֶּעֱלָמִים, לָצֵאת מֵהַהֶעֱלֵם אֶל הַגִּילּוּי, וְהֶאָרָה רַבָּה לֵאוֹר בְּאוֹר הַחַיִּים אֱמֶת ה' לְעוֹלָם.
וּבְאִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא אִתְעָרוּתָא דִּלְעֵילָּא, על ידי התעוררות מלמטה, כשאדם נותן צדקה לאדם אחר שאין לו, באה התעוררות של מעלה, של צדקה ש ה' מְעוֹרֵר יְשָׁנִים וּמֵקִיץ נִרְדָּמִים,
וְזֶהוּ לְשׁוֹן זְרִיעָה הַנֶּאֱמַר בִּצְדָקָה. לְהַצְמִיחַ אֱמֶת הָעֶלְיוֹן, אֱמֶת ה'.
וְזֶהוּ לְשׁוֹן זְרִיעָה הַנֶּאֱמַר בִּצְדָקָה. כמובא בתחילת האיגרת: "זורע צדקה שכר אמת". עניינה של הזריעה, כמו בזריעת הזרע בארץ הגשמית, הוא שאדם משקיע בדברים, ומה שהוא מרוויח, מה שצומח, הוא בריבוי גדול על ההשקעה. הצדקה אף היא במובן זה זריעה; אדם נותן משהו בתוך הגשמיות והוא זוכה לְהַצְמִיחַ אֱמֶת הָעֶלְיוֹן, אֱמֶת ה'. כפי שנאמר, האמת העליונה אינה יכול להגיע אלא במתנה ולא כשכר, כי אין שום דבר שאדם יכול לעשות שיהיה בערך לאמת ה'. אף על פי כן, יש מעשה שהוא בבחינת אתערותא דלתתא לאמת ה'. כלומר, אין הוא תוצאה ישירה של אותו מעשה, אבל הוא מתאפשר על ידו, הוא מכין את הכלי שבו יוכל הדבר לחול. והמשל לזה הוא הזריעה. אנחנו 'זורעים' צדקה, ולכאורה התוצאה היא שהכסף שלנו הלך לפלוני, אבל באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא — מצמיחה אותה הצדקה הזו אצלנו משהו גדול לאין ערוך, בבחינת "אמת ה' ".
וּבִפְרָט בִּצְדָקָה וְחֶסֶד שֶׁל אֱמֶת שֶׁעוֹשִׂים עִם אֶרֶץ הַקֹּדֶשׁ, תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ אָמֵן.
וּבִפְרָט בִּצְדָקָה וְחֶסֶד שֶׁל אֱמֶת שֶׁעוֹשִׂים עִם אֶרֶץ הַקֹּדֶשׁ, תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ אָמֵן. כאמור, מבחינה מעשית נועד המכתב לעורר על נתינת הצדקה בעיקר לצורך היישוב החסידי שבארץ ישראל. קבוצת החסידים שעלתה לא מכבר הייתה זקוקה לתמיכה, ורבי מנחם מענדל מוויטבסק
לְקַיֵּים מַה שֶּׁכָּתוּב: "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח" , עַל יְדֵי זְרִיעַת הַצְּדָקָה בָּהּ
לְקַיֵּים מַה שֶּׁכָּתוּב: "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח" (תהלים פה,יב) , עַל יְדֵי זְרִיעַת הַצְּדָקָה בָּהּ, בארץ ישראל. אדמו"ר הזקן מדבר על הצד הרוחני של מצוות הצדקה, שאותו מקבל מי שנותן את הצדקה. הצדקה היא כמו הזריעה, המצמיחה את המידות במידת האמת — את המידות האמיתיות, האלוקיות. הזריעה היא בארץ ועיקר הארץ היא ארץ ישראל, שהיא שלמות בחינת הארץ, ועל כן שלמות הצמיחה היא כאשר הזריעה היא בארץ ישראל.
וְחֶסֶד וְרַחֲמִים רַבִּים הַנֶּאֱסָפִים וְנִלְקָטִים לְתוֹכָהּ, הֵם מְעוֹרְרִים גַּם כֵּן חֲסָדִים עֶלְיוֹנִים הַצְּפוּנִים וְנֶעֱלָמִים ( בָּהּ).
וְחֶסֶד וְרַחֲמִים רַבִּים הַנֶּאֱסָפִים וְנִלְקָטִים לְתוֹכָהּ, הֵם מְעוֹרְרִים גַּם כֵּן חֲסָדִים עֶלְיוֹנִים הַצְּפוּנִים וְנֶעֱלָמִים (בְּנוֹסַח אַחֵר: בָּהּ). כפי שהוסבר, על ידי מעשה הצדקה, שזורעים חסד ורחמים בארץ, בגשמיות ובפועל ממש, מעוררים את החסדים העליונים הנעלמים, שיושפעו לנו ברחמים ובבחינת מתנה מלמעלה.
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: אֲשֶׁר צָפַנְתָּ
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ כו' " (תהלים לא,כ). "רב טובך" הוא הטוב שלך, השכר הצפון והנעלם דווקא.
לְכוֹנְנָהּ וְלַהֲקִימָהּ, וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: "בִּצְדָקָה תִּכּוֹנָנִי" ,
לְכוֹנְנָהּ וְלַהֲקִימָהּ, וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: "בִּצְדָקָה תִּכּוֹנָנִי" (ישעיה נד,יד) , את הארץ. כאשר זורעים בארץ מקימים לא רק את פלוני המקבל (ואת הנותן) אלא את הארץ, השכינה, עצמה. ובייחוד, צדקת ארץ ישראל קשורה ישירות להקמת השכינה מעפרה. ארץ ישראל בין הארצות היא המקבילה של כנסת ישראל בהיקף האנושי ושל השכינה בהיקף אחר. ולכן כאשר אדם בונה את הארץ הגשמית, כשהוא נותן צדקה ליושביה, הוא מקים את הארץ לא רק במובן הגשמי המצומצם, אלא הוא מקים את הארץ העליונה ואת כללות הקומה של כנסת ישראל בכל המשמעויות ובכל הדרגות עד למעלה מעלה.
(Endnotes) 1 . ראו זהר שם, ועץ חיים שער יג פרק ט. וראו ליקוטי תורה דברים לד,ב ההפרש בין מידות הרחמים של מיכה לבין אלו של משה. 2 . להעיר מתניא פרק מה (כ"ק אדמו"ר זי"ע). וראו ליקוטי תורה ויקרא לה,ג, שם מה,ב ועוד. 3 . הדבר מתבטא גם בחייהם כאנשים פרטיים. אברהם הוא "מכניס אורחים", יצחק היה "חופר בארות" ויעקב "את הכבשים הפריד יעקב" (הכבשים הם בחינת רחמים). ראו תורה אור ריש פרשת תולדות, ליקוטי תורה ויקרא יז,ד ו־לד,א ועוד. 4 . ראו ליקוטי אמרים פרקים לב, מה ועוד. 5 . משלושה בריחים שהיו במשכן, המסמלים את שלושת הקווים של הספירות. "הבריח התיכון" הוא קו האמצע (דעת־תפארת־יסוד), הנמשך מהכתר למעלה ועד המלכות למטה. וראו ליקוטי תורה במדבר סא,ג: "תפארת שהוא מדת הרחמים מדתו של יעקב עולה עד הכתר, בחי' רחמים רבים, בסוד בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה". וראו זהר חלק ב קעה,ב. 6 . מסכת כלה פרק ב; ירושלמי שביעית פ"ד ה"ב (בסופה). 7 . ראו מנחות כט,ב; חגיגה י,א; ירושלמי חגיגה פ"ב ה"א; בראשית רבה פרשה יב,י ועוד. וראו לעיל באיגרת הקודמת. 8 . שמות לג,כ. וראו במדבר רבה פרשה יד,כב, וכן בליקוטי אמרים פרק לו: "שאפילו מלאכים הנקראים חיות אין רואים". 9 . על פי ספר יצירה פרק ג משנה ג. וראו לעיל איגרת א, ובליקוטי תורה דברים נג,ד ו־עד,ד ועוד. 10 . ראו סידור עם דא"ח שער הקריאת שמע עה,ד ואילך. 11 . כך אנו מבקשים בברכת השנים: "כשנים הטובות". 12 . ראו ביתר פירוט בליקוטי אמרים פרקים כ–כא. 13 . אף בהמשכו של הפרק נמשכת ההקבלה לברכה זו. וראו תורה אור כד,ב. 14 . ראו למשל נדרים לט,ב: "שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם... כסא הכבוד דכתיב 'נכון כסאך מאז' "; ספרי דברים פיסקא לז: "תורה — לפי שהיא חביבה מכל נבראת קודם לכל, שנאמר 'ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז' ". 15 . ליקוטי אמרים פרק ד ועוד. 16 . ראו שער היחוד והאמונה פרק ז; תורה אור לז,א. 17 . באיגרות קודש כ״ק אדמו״ר זי״ע כרך כ איגרת ז'תקיח: "יש לומר בפשטות שמיוסד על דברי זהר חלק א (לד,א) : כתיב ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד. וכן הוא בספר הבהיר סימן קיא וקכז. ובשער הכוונות (במקומו) : ה' מלך כו' לעולם ועד, פסוק זה ענינו כו'. וכן הוא בסידור האריז"ל ובכמה מקומות. ובעמק המלך שער ו' פע"ב: הפסוק הזה כו' הוא אצילות דאצילות כו', אמר ר' עקיבא בכל יום ויום מלאך אחד עומד ברקיע ואומר ה' מלך כו' לעולם ועד. ועל שום חיבורם בתפלה קוראם פסוק אחד ומדייק בסדרם בתפלה, אף שבתנ"ך באו במפוזר ובסדר אחר". 18 . הסיפור האחרון בספר (מהדורת רובינשטין עמ' 313 ואילך). 19 . ראו תיקוני זהר י,ב, צב,ב ועוד. 20 ראו תיקוני זהר י,ב. וכן בפרקי דרבי אליעזר פרק כ ומדרש תהלים לפרק צב. 21 . היא קליפת נוגה. ראו להלן איגרת כו, תורה אור קי,ד ועוד. 22 . קידושין ל,ב וסוכה נב,ב. וראו ליקוטי אמרים פרק יג. 23 . ראו ליקוטי תורה במדבר סא,ג: "והוא מקור י"ג מידות הרחמים, וכמו שנתבאר בדיבור המתחיל 'ויאכילך את המן' (לקוטי תורה דברים יג,ג): והנה תפארת שהוא מדת הרחמים מדתו של יעקב עולה עד הכתר בחינת רחמים רבים בסוד בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה". 24 . חלוקה בסיסית זו מצויה במקומות רבים בחסידות, והיא יסוד גדול גם בתורת החסידות וגם בעבודת ה' בה. לחלוקה בסיסית זו יש פנים ורבדים שונים, שבאים לידי ביטוי במקומות השונים שהיא מופיעה בהם. 25 . ברכת 'אהבת עולם'. 26 . דוגמה לכך הייתה במעמד הר סיני. וכך מוסבר בחסידות (ראו תורה אור צח,א דיבור המתחיל 'חייב אינש לבסומי', וראו לקוטי תורה דברים כב,א ובכ"מ) מאמר חז"ל ש"כפה עליהם הר כגיגית" (שבת פח,א) — שהקב"ה השפיע עליהם אהבה כזו שהם לא יכלו שלא לומר "נעשה ונשמע". כלומר לא הייתה זו כפייה של איום, אלא שהקב"ה העמיד אותם במצב כזה שלא הייתה להם ברירה אלא לאהוב אותו ולהתיירא מפניו. 27 . שמות ז,ג. וראו רש"י ורמב"ן שם, ושמות רבה פרשה יא,ו. 28 . "יהב חכמתא" - דניאל ב,כא, וראו קהלת רבה פרשה א,ה. "אם ללצים" — משלי ג,לד. 29 . ראו ליקוטי תורה ויקרא ב,ב דיבור המתחיל 'אדם כי יקריב מכם'. 30 . ראו ליקוטי אמרים פרק יד; שער היחוד והאמונה, חינוך קטן. 31 . ראו תורה אור סב,ג; ליקוטי תורה במדבר נד,א, נה,ב ועוד. 32 . ברכת 'אמת ויציב'. 33 . שמות כו,כח. פסוק זה נאמר על הבריח התיכון משלושת הבריחים של המשכן. בניגוד לבריחים האחרים, שהיו בכל צלע שני בריחים שכל אחד מגיע לאמצע הדופן בלבד, היה הבריח התיכון אחד מקצה לקצה. וראו בתלמוד שבת צח,ב ובתוספות שם, שמרחיקים לכת עוד יותר, שאותו בריח התיכון עצמו היה סובב את כל שלוש הדפנות. וראו רבינו בחיי על הפסוק. 34 . כעניין "תפילות אבות תקנום" (ברכות כו,ב). וראו ליקוטי תורה ויקרא מה,ב; שם שיר השירים יד,א ו־מג,ב. 35 . ונראה יותר בציור תבנית הספירות בשלושה קווים. שהקו האמצעי — דעת, רחמים, יסוד — מתחיל גבוה יותר מהקווים האחרים, מהכתר שלמעלה מהחכמה והבינה, וגם יורד למטה מהם, עד למלכות שלמטה מכל הספירות. 36 . ראו ברכות לג,א: "כל מי שאין בו דעת אסור לרחם עליו". וכן תנחומא מצורע א: "כל שנעשה רחמן על האכזרי לסוף נעשה אכזר על הרחמנים". 37 . ליקוטי אמרים סוף פרק יג. 38 . ראו תורה אור כז,א: "'יקראוהו באמת' דהיינו באמתות נקודת לבו, שהרי אנו רואים דגנבא אפום מחתרתא רחמנא קריא, ואף על פי כן עומד ברשעו ואינו שב מידיעתו. וגם אנו רואים שיש אפילו מי שיוליד אהבה ויראה בלבו וחולפת ועוברת כמו אחר התפלה כנ"ל. והיינו מפני שאינו נתפס אלא במוחו ושכלו בבחינת מקיף אבל אינו נכנס לפני ולפנים שיתפעל הלב באמת לאמתו מעומקא דלבא. מה שאין כן כשיקראוהו באמת דהיינו מעומקא דלבא, הנה שפת אמת תכון לעד, ובל תמוט עולם ועד". 39 . ראו ליקוטי אמרים פרקים יב–יג. וראו תורה אור כח,ג–ד ועוד. 40 . על פי תפילת 'נשמת כל חי'. 41 . על פי איוב לג,ל. 42 . ראו תורה אור סג,ב ושם ע,א; ליקוטי תורה דברים יג,ג, שם יד,א ועוד. 43 . שהיה ממלא מקומו של המגיד ממזריטש, ולאחר הסתלקותו קיבלו אדמו"ר הזקן כרבו. 44 . היא 'קופת רבי מאיר בעל הנס'. 45 . שהיא מכוונת כנגד ארץ העליונה בחינת מלכות דאצילות. וראו עץ חיים שער לב פרק ג, וראו ליקוטי תורה במדבר לו,ד, ושם פט,ב, ש"בארץ ישראל נמשך ההשפעה ממלכות דאצילות על ידי התלבשות במלכות דבריאה ויצירה לבדן, מבלי שיצטרך להתלבש גם כן במלכות דעשיה". וראו עץ חיים שער טל פרק א; שער מאמרי רשב"י פרשת קדושים. 46 . ראו לקמן איגרת י; ליקוטי תורה במדבר כט,ג ואילך (ד"ה 'בהעלותך' הראשון), ובביאור שהיא בחינת רב חסד וכו'. 47 . ראו תורה אור נא,א, ובמקומות רבים. 48 . ראו תורה אור כד,ד.