"וַיַּעַשׂ דָּוִד שֵׁם" .

נאמר: "וַיַּעַשׂ דָּוִד שֵׁם" (שמואל ב ח,יג) . על פי המשך הפסוק, הפירוש הפשוט הוא שדוד עשה שם לעצמו בגבורתו, "בשֻבו מהכותו את ארם בגיא מלח שמונה עשר אלף". ואולם כאן מפורש הכתוב בכיוון אחר, על פי פירוש הזהר, המתייחס אל הפסוקים שבהמשך הפרק.

וּפֵירֵשׁ בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ : מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר "וַיְהִי דָוִד עוֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ כו' "

וּפֵירֵשׁ בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ (חלק ג קיג,ב) : מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר בהמשך הפסוקים "וַיְהִי דָוִד עוֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ כו' " (שם פסוק טו). שדוד 'עשה' את ה'שם' על ידי שעשה משפט וצדקה לכל עמו.

בָּכָה רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר: מַאן עָבֵיד שְׁמָא קַדִּישָׁא בְּכָל יוֹמָא? מַאן דְּיָהֵיב צְדָקָה לְמִסְכְּנֵי כוּ' .

ומבאר בזהר שם: בָּכָה רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר: מַאן עָבֵיד שְׁמָא קַדִּישָׁא בְּכָל יוֹמָא? — מַאן דְּיָהֵיב צְדָקָה לְמִסְכְּנֵי כוּ' (מי עושה את השם הקדוש בכל יום? — מי שנותן צדקה לעניים) . "ויעש דוד שם" מובן אפוא לא במובנו הפשוט, שעשה שם לעצמו, אלא שכביכול עשה את שמו של הקב"ה. וצריך להבין בדברי הזהר, מה זאת אומרת 'לעשות שם לקב"ה'? מהו בכלל עניינו של השם, ומהו לעשות את השם? ועוד יש להבין בדברי הזהר — כיצד קשורה עשיית השם לעשיית משפט וצדקה? הבנת כל אלה בפירוש מאמר הזהר הזה הוא עניינה של האיגרת, כדלהלן.

וְיוּבָן בְּהַקְדֵּים מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל פָּסוּק "כִּי בְּיָהּ ה' צוּר עוֹלָמִים" : בּ ה' נִבְרָא עוֹלָם הַזֶּה, ב יוּ"ד נִבְרָא עוֹלָם הַבָּא.

וְיוּבָן בְּהַקְדֵּים מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל פָּסוּק "כִּי בְּיָהּ ה' צוּר עוֹלָמִים" (ישעיה כו,ד) : בּאות ה' נִבְרָא עוֹלָם הַזֶּה, באות יוּ"ד נִבְרָא עוֹלָם הַבָּא. האותיות יו"ד וה"א משם הוי"ה מהוות בעצמן את השם י"ה, שהוא "צור עולמים", תבנית היסוד היוצרת את העולמות: האות ה"א את העולם הזה והאות יו"ד את העולם הבא.

פֵּירוּשׁ, שֶׁהַתַּעֲנוּג שֶׁמִּתְעַנְּגִים נִשְׁמוֹת הַצַּדִּיקִים וְנֶהֱנִין מִזִּיו הַשְּׁכִינָה.

פֵּירוּשׁ, מה היא מהות גן עדן בהשוואה לעולם הזה, ומה משמעות האמירה שנברא באות יו"ד? שֶׁהַתַּעֲנוּג שֶׁמִּתְעַנְּגִים נִשְׁמוֹת הַצַּדִּיקִים וְנֶהֱנִין מִזִּיו הַשְּׁכִינָה. גן עדן, להבדיל מעולמנו, הוא המקום שבו מתגלה זיו השכינה, ושבו מתענגות הנפשות מגילוי זה לאחר חיי העולם הזה. וכמתואר בדברי חכמים: "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה" (ברכות יז,א ועוד).

הַמֵּאִיר בְּגַן עֵדֶן עֶלְיוֹן וְתַחְתּוֹן.

הַמֵּאִיר בְּגַן עֵדֶן עֶלְיוֹן וְתַחְתּוֹן. באופן כללי מדברים על שתי דרגות של גן עדן, 'גן עדן עליון' ו'גן עדן תחתון'. אמנם במקומות אחרים מבואר שהביטוי 'גן עדן עליון' ו'גן עדן תחתון' אין משמעו שהם דווקא שניים, אלא שיש דרגות שונות של גן עדן זו למעלה מזו, ומעל לגן עדן העליון יש גן עדן בדרגה גבוהה עוד יותר, וכן הלאה. וכך מבינים שם את מאמר התלמוד "תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא" (ברכות סד,א), שגם בגן עדן עולים תלמידי החכמים מדרגה לדרגה בהשגת התורה, לא דרגה אחת ולא שתיים אלא אין ספור מדרגות, באופן שאין הם נחים במדרגה כלשהי, כי לכל מדרגה יש מדרגה למעלה ממנה.

הוּא שֶׁמִּתְעַנְּגִים בְּהַשָּׂגָתָם וְהַשְׂכָּלָתָם שֶׁמַּשְׂכִּילִים וְיוֹדְעִים וּמַשִּׂיגִים.

הוּא שֶׁמִּתְעַנְּגִים בְּהַשָּׂגָתָם וְהַשְׂכָּלָתָם שֶׁמַּשְׂכִּילִים וְיוֹדְעִים וּמַשִּׂיגִים. השגת הנפש בגן עדן פירושה השגה שכלית פנימית של הדברים בכל כוחות השכל. שכן, יש דרגות של השכלה שבהן אדם יודע את הפרטים, יכול לחזור על המילים, אבל עדיין אינו משיג בשלמות את הדבר. אפשר לראות זאת אצל ילדים, אבל גם אצל מבוגרים: הוא לומד וחוזר על הדברים, אבל כאשר מבררים מה הוא השיג, מתברר שאין לו מושג על מה הוא מדבר. ובמקום שאין הבנה ואין דעת, שאין קליטה פנימית של הדברים אל תוך הנפש, גם לא תיתכן הנאה. יכולים להיות רגשות אחרים, עמומים, אבל עונג יכול להיות רק כאשר יש השגה ממשית ופנימית.

אֵיזֶה הַשָּׂגָה בְּאוֹר וְחַיּוּת הַשּׁוֹפֵעַ שָׁם מֵאֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, בִּבְחִינַת גִּילּוּי לְנִשְׁמָתָם וְרוּחַ בִּינָתָם.

אֵיזֶה הַשָּׂגָה בְּאוֹר וְחַיּוּת הַשּׁוֹפֵעַ שָׁם מֵאֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, בִּבְחִינַת גִּילּוּי לְנִשְׁמָתָם וְרוּחַ בִּינָתָם. ההשגה של נשמות הצדיקים בגן עדן אינה השגה של זיו השכינה כפי שהוא, בכל מלוא היקפו. באופן זה הוא מעבר להשגתו של כל אדם, ובכלל זה גם הצדיקים היושבים בגן עדן. ההשגה בגן עדן היא לפיכך מסויגת, רק "איזה השגה", הארה מוגבלת המותאמת לכל נפש.

לְהָבִין וּלְהַשִּׂיג אֵיזֶה הַשָּׂגָה, כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי מַדְרֵגָתוֹ וּלְפִי מַעֲשָׂיו.

לְהָבִין וּלְהַשִּׂיג אֵיזֶה הַשָּׂגָה, כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי מַדְרֵגָתוֹ וּלְפִי מַעֲשָׂיו. יכולת ההשגה בגן עדן תלויה בשתי הגדרות: האחת — "לפי מדרגתו", שזו הגדרת מהותה ודרגת שלמותה של הנשמה; והשנייה — "לפי מעשיו", הגדרה התלויה במעשיו של האדם ובדרך חייו בעולם הזה.

ההגדרה הראשונה, "לפי מדרגתו", היא הדרגה והמהות שבה נוצרה הנשמה מתחילה. למרות שהמקור הראשון, הבסיס של כל הנשמות, הוא שווה, הרי בגילוין במציאות יש הבדלים בין הנשמות. הקב"ה יוצר אנשים שונים זה מזה, שאינם נמצאים בדרגה אחת. וככל שמהות הנשמה בדרגה גבוהה יותר, היא יכולה להשיג השגה גבוהה יותר.

ההגדרה השנייה הקובעת את דרגת גן עדן היא "לפי מעשיו". מעשיו של האדם, או המצוות שהוא עושה בעולם הזה, אף על פי שעיקר חשיבותן היא מעבר להתייחסותן אל נפש האדם — הארתן פועלת על נפשו ונעשית לה בבחינת לבוש. בלבוש הזה מגיעה הנפש לגן עדן, ועל ידו היא מקבלת ומשיגה שם את זיו השכינה. שכן כדי שהנפש, שהיא נבראת, תוכל ליהנות מזיו השכינה, שהוא אלוקי, היא זקוקה למדיום מסוים שיעשה את המעבר ואת התרגום של הקדושה מבחינת האין סוף אל בחינתה ומדרגתה שלה. גם בעולם הבא, גם לאחר היפרדותה מהגוף, הנפש היא עדיין נפש פרטית, מוגדרת ומוגבלת, וכל כמה שתהיה רוחנית ומופשטת עדיין השגתה מוגבלת בגדרי עצמה. לבוש המצווה הוא אפוא האמצעי שעל ידו נבנה המגע שלה עם האלוקי, וזהו "לפי מעשיו", שההשגה ועונג הנשמות בגן עדן תלויים במצוות ובמעשים הטובים שעשתה הנפש בעולם הזה.

וְלָכֵן נִקְרָא עוֹלָם הַבָּא בְּשֵׁם בִּינָה בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ.

וְלָכֵן נִקְרָא עוֹלָם הַבָּא בְּשֵׁם בִּינָה בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ. גן עדן הוא כאמור מקום ההשגה באלוקות; והשגה שלמה, באופן שהנפש מתענגת בהשגה, היא בבינה. לכן עולם הבא הוא בעיקרו מקום הבינה, המקום שבו מבינים ומתענגים בזה.

וְהַשְׁפָּעָה זוֹ, נִמְשֶׁכֶת מִבְּחִינַת חָכְמָה עִילָּאָה שֶׁהוּא, מְקוֹר הַהַשְׂכָּלָה וְהַהַשָּׂגָה, הַנִּקְרָא בְּשֵׁם בִּינָה.

וְהַשְׁפָּעָה זוֹ, שבבחינת הבינה, נִמְשֶׁכֶת מִבְּחִינַת חָכְמָה עִילָּאָה (עליונה), שֶׁהוּא, החכמה, היא מְקוֹר הַהַשְׂכָּלָה וְהַהַשָּׂגָה, הַנִּקְרָא בְּשֵׁם בִּינָה. כמו בכוחות הנפש, החכמה היא הדרגה הקודמת לבינה, המשפיעה ומאירה בבינה.

וְהוּא, קַדְמוּת הַשֵּׂכֶל, קוֹדֶם שֶׁבָּא לִכְלַל גִּילּוּי הַשָּׂגָה וַהֲבָנָה , רַק עֲדַיִין הוּא בִּבְחִינַת הֶעְלֵם וְהֶסְתֵּר.

והמחבר מסביר מעט בעניין החכמה: וְהוּא, החכמה היא קַדְמוּת הַשֵּׂכֶל, קוֹדֶם שֶׁבָּא לִכְלַל גִּילּוּי הַשָּׂגָה וַהֲבָנָה בבינה , רַק עֲדַיִין הוּא בִּבְחִינַת הֶעְלֵם וְהֶסְתֵּר. החכמה היא הדרגה הקודמת, הנעלמת, שלפני ההשכלה וההבנה, כמו הרעיון לפני שנחשב, לפני שהגיע לדרגה של חשיבה גלויה, רציונלית. את השכל בדרגת היסוד הזו, שהיא ראשיתה של ההשגה, אין אנו יכולים להשיג כשלעצמו, שכן בדרגה הזו ההשגה היא עדיין בהעלם. אנו יכולים, לפעמים, להרגיש משהו: שיש אידיאה בתוכנו שאין אנו קולטים אותה בשלמות, אלא קולטים רק ראשית, ניצוץ ממנה. תחושה זו, שאינה השכלה אלא רק תחילתה של השכלה, מצביעה על כל פנים על מציאותה הנעלמה של דרגת החכמה.

רַק שֶׁמְּעַט מִזְּעֵיר שָׁם זְעֵיר שָׁם שׁוֹפֵעַ וְנִמְשָׁךְ מִשָּׁם לִבְחִינַת בִּינָה, לְהָבִין וּלְהַשִּׂיג שֵׂכֶל הַנֶּעֱלָם.

רַק שֶׁמְּעַט מִזְּעֵיר שָׁם זְעֵיר שָׁם שׁוֹפֵעַ וְנִמְשָׁךְ מִשָּׁם לִבְחִינַת בִּינָה, לְהָבִין וּלְהַשִּׂיג שֵׂכֶל הַנֶּעֱלָם. השכל שבחכמה הוא נעלם, ורק מעט ממנו, כמו נקודה בלבד, נמשך ומתגלה בבינה.

וְלָכֵן נִקְרָא בְּשֵׁם 'נְקוּדָּה בְּהֵיכָלָא' בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ.

וְלָכֵן נִקְרָא בְּשֵׁם 'נְקוּדָּה בְּהֵיכָלָא' (נקודה בהיכל) בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ. הבינה היא ההיכל והחכמה היא הנקודה שבהיכל. החכמה כשלעצמה היא כנקודה בלבד ללא ממדים, וכך היא מתגלה בתוך ההיכל ובתוך המציאות: כנקודת מגע, כנקודת חפיפה כלשהי בין מקורו הנעלם של השכל ובין הנפש החושבת. בתהליך ההבנה הולכת הנקודה הזו שבהיכל וגדלה, הולכת ומאירה, עד שהיא ממלאה את ההיכל.

וְזוֹ, הִיא תְּמוּנַת יוּ"ד שֶׁל שֵׁם הוי' בָּרוּךְ הוּא.

וְזוֹ, דהיינו החכמה המאירה בבינה, הִיא תְּמוּנַת (צורת) האות יוּ"ד שֶׁל שֵׁם הוי' בָּרוּךְ הוּא. ארבע האותיות של שם הוי"ה מסמלות את עשר הספירות (כמבואר באגרת התשובה פרק ד), ואות היו"ד שבתחילת השם מציינת את ספירת החכמה. כפי שמבואר בדברי חז"ל ובספרי הקבלה, הצורה של האותיות הכתובות מבטאה את מהותן הפנימית. צורתה של האות יו"ד היא הקרובה ביותר לצורת הנקודה (שהרי מהות נקודה בלבד אי אפשר לצייר), המסמלת את נקודת החכמה ("נקודה בהיכלא"). הקוצים של היו"ד, שמוסיפים מלמעלה ומלמטה, הם הוספות על נקודת החכמה, המסמלים את יכולתה של החכמה להתקשר להוויות אחרות, מלמעלה ומלמטה.

וְנִקְרָא, 'עֵדֶן' אֲשֶׁר עָלָיו נֶאֱמַר: "עַיִן לֹא רָאָתָה כו' ".

וְנִקְרָא, החכמה עצמה, 'עֵדֶן' אֲשֶׁר עָלָיו נֶאֱמַר: "עַיִן לֹא רָאָתָה כו' ". גן עדן הוא שני דברים: גן ועדן, וכמו שכתוב: "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן" (בראשית ב,י) — יש עדן, יש נהר שיוצא מעדן, וישנו הגן שמקבל מהנהר היוצא מעדן. המקום שבו נמצאות הנשמות ונהנות מזיו השכינה הוא הגן, בעוד שעל 'עדן', המקור הנעלם של הגן, נאמר: "עין לא ראתה וגו' ". עדן הוא נקודת החכמה שאותה כשלעצמה אי אפשר להשיג, אלא רק את השפעתה שבבחינת הנהר, היא הבינה ("רחובות הנהר").

עד כאן עסקה האיגרת ביו"ד של שם הוי"ה שבה נברא העולם הבא, דהיינו ביחס שבין החכמה והבינה (היו"ד והה"א הראשונה שבשם הוי"ה), הקרויים 'אבא' ו'אמא'. ולהלן תעסוק האיגרת גם בחלקו השני של המדרש, בה"א שבה נברא העולם הזה, דהיינו ביחס בין ה'אבא' וה'בת', שהוא היחס בין החכמה והמלכות (בין היו"ד והה"א האחרונה שבשם).

וְנִקְרָא 'אַבָּא יְסַד בְּרַתָּא' .

וְנִקְרָא החכמה גם: 'אַבָּא יְסַד בְּרַתָּא' (האב יסד את הבת) . החכמה מתוארת גם בהתייחסותה על ה'בת', היא מידת המלכות, הה"א האחרונה שבשם הוי"ה.

הביטוי "אבא יסד ברתא" הוא כעין תרגום בלשון הזהר של הפסוק: "ה' בחכמה יסד ארץ, כונן שמים בתבונה" (משלי ג,יט). משמעות הדברים היא שדרגת החכמה, שהיא הדרגה הגבוהה ביותר (בספירות כמו גם בנפש), נקשרת ל"ארץ", היא הדרגה הנמוכה והגשמית ביותר, בעוד התבונה שהיא למטה מהחכמה מתייחסת ל"שמים", לעולם הרוחני והגבוה יותר. לכאורה צריך היה להיות להפך, שהחכמה הגבוהה תשפיע בעולם הרוחני והבינה הנמוכה ממנה תאיר בעולם הגשמי — ואולם, כפי שיוסבר להלן (וכן במקומות רבים בחסידות), היא הנותנת, שדווקא החכמה שהיא 'קדמות השכל', שאינה מושכלת ואינה נתפסת כלל בתחום כוחות הנפש המודעים — מתגלה דווקא בדרגה הנמוכה ביותר, היא דרגת המלכות שלמטה מכוחות השכל והרגש. המלכות היא הארץ שלמטה, ובנפש היא הדיבור, המילים והאותיות של הדיבור, היוצאות מן הנפש פנימה החוצה.

כדי לבאר יותר התייחסות מיוחדת זו שבין ה'אב' וה'בת', בין החכמה והמלכות, ייכנס כאן אדמו"ר הזקן לביאור עמוק וייחודי של מהות האותיות הרוחניות, על דרך משל מהאותיות הגשמיות שאנו מבטאים.

פֵּירוּשׁ, כִּי הִנֵּה הִתְהַוּוּת אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר , הַיּוֹצְאוֹת מה' מוֹצְאוֹת הַפֶּה. אֵינָן דָּבָר מוּשְׂכָּל.

פֵּירוּשׁ, כִּי הִנֵּה הִתְהַוּוּת אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר אצל האדם , הַיּוֹצְאוֹת מה' (מחמשת) מוֹצְאוֹת הַפֶּה. המבטא של עשרים ושתיים אותיות הדיבור נוצר על ידי חמשת מוצאות הפה: הגרון, החיך, הלשון, השיניים והשפתיים. יציאתן של האותיות מהמוצאות, והגייתה המיוחדת של כל אחת מהן, אֵינָן דָּבָר מוּשְׂכָּל. התהליך של הגיית האותיות אינו תהליך מושכל, שאדם חושב ומודע למה שהוא עושה. כשאדם מדבר הוא אינו חושב על כך שהוא רוצה לבטא אותיות מסוימות, אלו ולא אחרות, וכיצד הוא יעשה זאת.

וְלֹא מוּטְבָּע בְּטֶבַע מוֹצָאוֹת הַלָּלוּ, לְהוֹצִיא מִבְטָא הָאוֹתִיּוֹת עַל יְדֵי הַהֶבֶל וְהַקּוֹל הַמַּכֶּה בָּהֶן עַל פִּי דֶּרֶךְ הַטֶּבַע.

וְלֹא מוּטְבָּע בְּטֶבַע מוֹצָאוֹת הַלָּלוּ, לְהוֹצִיא מִבְטָא הָאוֹתִיּוֹת עַל יְדֵי הַהֶבֶל וְהַקּוֹל הַמַּכֶּה בָּהֶן עַל פִּי דֶּרֶךְ הַטֶּבַע. ביטוין של האותיות גם איננו דבר טבעי הטבוע במוצאות הפה, במובן זה שהקולות הללו ולא אחרים חייבים להגיע לידי ביטוי. געיית הפרה מוטבעת בטבע הפרה — הפרה יוצרת קול מסוים, שהוא געיית הפרה, ואינה יוצרת קול אחר. החמור אינו שר כציפור לא משום שאינו רוצה בכך, אלא משום שמיתרי הקול שלו אינם עשויים להשמיע קולות כאלה. וכך גם חמשת מוצאות הפה של האדם, שהן תנודות הבסיס המוטבעות בקול האדם. לעומת זאת, המילים והאותיות שאנו חוטבים ומעצבים ממוצאות הפה — אינן מוטבעות ואינן נובעות ממהותם של כלי הדיבור, אלא זהו דבר התלוי ברצוננו, שלא על פי דרך הטבע.

וְלֹא עַל פִּי דֶּרֶךְ הַשֵּׂכֶל.

וְלֹא עַל פִּי דֶּרֶךְ הַשֵּׂכֶל. אין קשר מושכל בין תוכן הדברים לבין אותיות הדיבור המשמשות לביטויו של אותו תוכן.

כְּגוֹן הַשְּׂפָתַיִם עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, שֶׁאוֹתִיּוֹת בומ"פ יוֹצְאוֹת מֵהֶן, אֵין הַטֶּבַע וְלֹא הַשֵּׂכֶל נוֹתֵן לִיצִיאַת מִבְטָא אַרְבַּע חֶלְקֵי שִׁינּוּיֵי בִּיטּוּי אוֹתִיּוֹת אֵלּוּ, עַל פִּי שִׁינּוּיֵי תְּנוּעַת הַשְּׂפָתַיִם שֶׁמִּתְנוֹעַנְעוֹת בְּהֶבֶל אֶחָד וְקוֹל אֶחָד הַפּוֹגֵעַ בָּהֶן בְּשָׁוֶה.

כְּגוֹן מוצא הַשְּׂפָתַיִם עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, שֶׁאוֹתִיּוֹת בומ"פ (האותיות בי"ת, ו"ו, מ"ם, פ"א) יוֹצְאוֹת מֵהֶן, אֵין הַטֶּבַע וְלֹא הַשֵּׂכֶל נוֹתֵן לִיצִיאַת מִבְטָא אַרְבַּע חֶלְקֵי שִׁינּוּיֵי בִּיטּוּי אוֹתִיּוֹת אֵלּוּ, עַל פִּי שִׁינּוּיֵי תְּנוּעַת הַשְּׂפָתַיִם שֶׁמִּתְנוֹעַנְעוֹת בְּהֶבֶל אֶחָד וְקוֹל אֶחָד הַפּוֹגֵעַ בָּהֶן בְּשָׁוֶה. אותיות בומ"פ נוצרות על ידי השפתיים, המגבילות ומעצבות את ההבל והקול הפשוט. ההבל הבסיסי שווה בכל אחת מהאותיות, והוא משתנה על ידי תנועת השפתיים במבטא כל אחת מאותיות בומ"פ. ואולם, כפי שנאמר, העיצוב שעושות השפתיים כשהן יוצרות את האותיות, שקול מסוים היוצא מהגרון מרעיד את השפתיים בצורה מסוימת, איננו מושכל וגם איננו מוטבע בגוף.

וְאַדְּרַבָּה, שִׁינּוּי הַתְּנוּעוֹת שֶׁבַּשְּׂפָתַיִם הוּא לְפִי שִׁינּוּי בִּיטּוּי הָאוֹתִיּוֹת שֶׁבִּרְצוֹן הַנֶּפֶשׁ לְבַטֵּא בַּשְּׂפָתַיִם כִּרְצוֹנָהּ, לוֹמַר אוֹת ב' אוֹ ו' אוֹ מ' אוֹ פ'.

וְאַדְּרַבָּה, לא רק שאין צורת ביטוי האותיות מכוונת על פי הטבע או השכל, אלא שִׁינּוּי הַתְּנוּעוֹת שֶׁבַּשְּׂפָתַיִם הוּא לְפִי שִׁינּוּי בִּיטּוּי הָאוֹתִיּוֹת שֶׁבִּרְצוֹן הַנֶּפֶשׁ לְבַטֵּא בַּשְּׂפָתַיִם כִּרְצוֹנָהּ, לוֹמַר אוֹת ב' אוֹ ו' אוֹ מ' אוֹ פ'. שהשפתיים לא מבטאות את האותיות על פי שכל חיצוני (ואפילו טבע חיצוני להן), אלא על פי צורת האותיות עצמן כפי שהן ברצונה הפנימי של הנפש. שם, ברצון הפנימי של הנפש כבר קיימות האותיות, והן אך מועתקות אל מציאות העולם החיצוני במוצאות הפה וכו'.

וְלֹא לְהֵיפֶךְ, שֶׁיִּהְיֶה רְצוֹן הַנֶּפֶשׁ וְכַוָּנָתָהּ לַעֲשׂוֹת שִׁינּוּי תְּנוּעוֹת הַשְּׂפָתַיִם כְּמוֹ שֶׁהֵן מִתְנַעְנְעוֹת עַתָּה בְּבִיטּוּיֵי אַרְבַּע אוֹתִיּוֹת אֵלּוּ.

וְלֹא לְהֵיפֶךְ, שֶׁיִּהְיֶה רְצוֹן הַנֶּפֶשׁ וְכַוָּנָתָהּ לַעֲשׂוֹת שִׁינּוּי תְּנוּעוֹת הַשְּׂפָתַיִם כְּמוֹ שֶׁהֵן מִתְנַעְנְעוֹת עַתָּה בְּבִיטּוּיֵי אַרְבַּע אוֹתִיּוֹת אֵלּוּ. כאמור, שהנפש אינה מבטאת את האותיות ברצונה ובכוונתה, אלא האותיות מתבטאות ממילא, על פי תבניות פנימיות שבקדמות הנפש ("האותיות שברצון הנפש").

וְכַנִּרְאֶה בְּחוּשׁ, שֶׁאֵין הַנֶּפֶשׁ מִתְכַּוֶּונֶת וְיוֹדַעַת לְכַוֵּין כְּלָל שִׁינּוּי תְּנוּעוֹת הַשְּׂפָתַיִם בְּשִׁינּוּיִים אֵלּוּ.

וְכַנִּרְאֶה בְּחוּשׁ, קשה להבין אבל אפשר לחוש בדבר, שֶׁאֵין הַנֶּפֶשׁ מִתְכַּוֶּונֶת וְיוֹדַעַת לְכַוֵּין כְּלָל שִׁינּוּי תְּנוּעוֹת הַשְּׂפָתַיִם בְּשִׁינּוּיִים אֵלּוּ. אדם אינו מודע לפעולות שהוא עושה כדי לבטא אותיות מסוימות, כיצד הוא מבטא אות כזו ואות אחרת, כיוון שהמנגנון הזה הוא למעלה משכלו. הוא מדבר, והדיבור מפעיל כאילו מעצמו את הפה, הגרון והשפתיים וכו'.

וְיוֹתֵר נִרְאֶה כֵּן בְּבִטּוּי הַנְּקוּדּוֹת , שֶׁכְּשֶׁהַנֶּפֶשׁ רְצוֹנָהּ לְהוֹצִיא מִפִּיהָ נְקוּדַּת 'קָמַץ' אֲזַי מִמֵּילָא נִקְמָצִים הַשְּׂפָתַיִם, וּבְ'פַּתָּח' נִפְתָּחִים הַשְּׂפָתַיִם.

וְיוֹתֵר נִרְאֶה כֵּן בְּבִטּוּי הַנְּקוּדּוֹת (התנועות) , שֶׁכְּשֶׁהַנֶּפֶשׁ רְצוֹנָהּ לְהוֹצִיא מִפִּיהָ נְקוּדַּת 'קָמַץ' אֲזַי מִמֵּילָא נִקְמָצִים הַשְּׂפָתַיִם, וּבְ'פַּתָּח' נִפְתָּחִים הַשְּׂפָתַיִם. כך הוא בנוסח האשכנזי של ביטוי תנועות הקמץ והפתח. וזהו אחד ההסברים לשמות 'קמץ' ו'פתח'.

וְלֹא שֶׁרְצוֹן הַנֶּפֶשׁ לִקְמוֹץ וְלֹא לִפְתּוֹחַ כְּלָל וּכְלָל.

וְלֹא שֶׁרְצוֹן הַנֶּפֶשׁ המודע הוא לִקְמוֹץ וְלֹא לִפְתּוֹחַ כְּלָל וּכְלָל. כלומר: הדיבור אינו תוצאה של החלטת הנפש לקמוץ את השפתיים בקמץ וכו'.

וְאֵין לְהַאֲרִיךְ בְּדָבָר הַפָּשׁוּט וּמוּבָן וּמוּשְׂכָּל לְכָל מַשְׂכִּיל, שֶׁמִּבְטָא הָאוֹתִיּוֹת וְהַנְּקוּדּוֹת הוּא לְמַעְלָה מֵהַשֵּׂכֶל הַמּוּשָּׂג וּמוּבָן.

וְאֵין לְהַאֲרִיךְ בְּדָבָר הַפָּשׁוּט וּמוּבָן וּמוּשְׂכָּל לְכָל מַשְׂכִּיל, שֶׁמִּבְטָא הָאוֹתִיּוֹת וְהַנְּקוּדּוֹת הוּא לְמַעְלָה מֵהַשֵּׂכֶל הַמּוּשָּׂג וּמוּבָן. יש פעולות אחרות של הגוף — בתנועות הידיים, בשימוש בכלי עבודה וכיוצא בזה — שאדם יוצר תנועה ופעולה מסוימת כפי שהתכוון. לעומת זאת, בדיבור ובביטוי האותיות מתגלה נוסף על זה ביטוי עצמי, פנימי, שמקורו למעלה מכוחות הנפש הגלויים.

אֶלָּא מִשֵּׂכֶל הַנֶּעֱלָם וְקַדְמוּת הַשֵּׂכֶל שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הַמְדַבֶּרֶת.

אֶלָּא מִשֵּׂכֶל הַנֶּעֱלָם וְקַדְמוּת הַשֵּׂכֶל שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הַמְדַבֶּרֶת. מסקנת הדברים היא ששורש הדיבור בנפש הוא מ'השכל הנעלם' שלמעלה מהשכל הגלוי; בבחינת נקודת החכמה עצמה המגלה את השורש הפנימי, העצמי, שלמעלה מזה הגלוי שבשכל.

וְלָכֵן אֵין הַתִּינוֹק יָכוֹל לְדַבֵּר, אַף שֶׁמֵּבִין הַכֹּל.

וְלָכֵן אֵין הַתִּינוֹק יָכוֹל לְדַבֵּר, אַף שֶׁמֵּבִין הַכֹּל. יש גיל שבו התינוק מבין מה שמדברים אליו, אבל עדיין אינו יכול לדבר בעצמו. למרות שיש לו מה לומר (והוא אכן מבטא זאת בדרכים אחרות), ויש לו את כלי הקול המכניים להשמיע את כל הקולות — בכל זאת אין הוא יכול לדבר. שכן, כפי שנאמר, המנגנון של הדיבור, של יצירת המילים, איננו זהה למנגנון של ההבנה וההשגה. ההבנה של הדיבור ויצירת הדיבור אינם אותו דבר. יצירת הדיבור היא סוד לעצמו, הנובע מדרגה גבוהה מאוד שהתינוק עדיין לא הגיע אליה. כדי להגיע לדרגה זו יש צורך בבשלות נפשית, שהיא מעבר ליכולת הטכנית לדבר.

עד כאן הוסבר מאמר חז"ל על הפסוק "כי בי־ה ה' צור עולמים" — שבאות ה"א נברא העולם הזה ובאות יו"ד נברא העולם הבא. הוסבר שהעולם הבא, שהוא מקום הבינה שבו נהנים מהשגת זיו השכינה, נברא באות יו"ד, היא החכמה שמשפיעה בבינה. והוסבר שהעולם הזה נברא באות ה"א, שגם בה משפיעה החכמה, שהרי "אבא יסד ברתא". ולהלן יבואר מה המיוחד בהשפעת החכמה בדיבור דווקא, שלא כהשפעת החכמה בבינה ובעולם הבא. מהי השפעה מיוחדת זו מלמעלה־מעלה המגיעה נמוך כל כך, אל אותיות הדיבור ה'גשמיות'? מה יש באותיות הללו שנובע ממקום גבוה ונעלם כל כך?

אַךְ הָאוֹתִיּוֹת הֵן בִּבְחִינַת חוֹמֶר וְצוּרָה, הַנִּקְרָא פְּנִימִית וְחִיצוֹנִית.

אַךְ הָאוֹתִיּוֹת הֵן בִּבְחִינַת חוֹמֶר וְצוּרָה, הַנִּקְרָא פְּנִימִית וְחִיצוֹנִית. האותיות, כמו רוב הדברים במציאות, מורכבות מחומר ומצורה (מושגים המופיעים במשמעות זו בעיקר בספרות של ימי הביניים), שהם כעין הפנימיות והחיצוניות של האותיות. ה'צורה' היא המהות הפנימית והתוכן של הדבר, וה'חומר' הוא החיצוניות, המבנה והמסה החומרית שמקבלים את התכונות הללו. על דרך משל, לחומר כמו עץ אפשר לתת צורות שונות: שולחן, כיסא, לוח או מקל. וכמובן גם העץ עצמו מורכב מחומר וצורה. הצורה היא מכלול התכונות של העץ, הקשיות, הגמישות והאיכות שלו; ויש החומר עצמו. האות, בין הכתובה ובין המדוברת, גם היא בעלת הוויה כפולה. יש בה הוויה גבוהה מאוד שהיא הוויית הסמל שלה; העובדה שלאותיות מסוימות יש משמעות, ושצירופן יוצר משמעויות. ויש המבנה המכני־חומרי של האות, כיצד היא נוצרת בפועל ובאיזו חומריות היא קיימת, בין בקול גשמי ובין בכתב ובכל צורה אחרת.

כִּי הֲגַם שֶׁמְּקוֹרָן הוּא מִקַּדְמוּת הַשֵּׂכֶל וּרְצוֹן הַנֶּפֶשׁ, זוֹ הִיא בְּחִינַת צוּרַת שִׁינּוּי הַמִּבְטָא שֶׁבְּכ"ב אוֹתִיּוֹת.

כִּי הֲגַם שֶׁמְּקוֹרָן של האותיות וצורתן ופנימיותן הוּא מִקַּדְמוּת הַשֵּׂכֶל וּרְצוֹן הַנֶּפֶשׁ, זוֹ הִיא בְּחִינַת צוּרַת שִׁינּוּי הַמִּבְטָא שֶׁבְּכ"ב אוֹתִיּוֹת. צד זה של צורת האותיות הוא הנמשך ומקבל מדרגת קדמות השכל הבלתי מושגת. זהו הצד המהותי, הפנימי, של האותיות, שבו הן נבדלות ומיוחדות זו מזו, שבו הן יוצרות את הפלא הגדול של הסמל למושג המופשט, שהוא סוד הדיבור. הסוד שבכוחו לגלות את ההשגה השכלית, אבל הוא עצמו למעלה ממנה עד שאי אפשר להשיגו.

אֲבָל בְּחִינַת הַחוֹמֶר וְגוּף הִתְהַוּוּתָן, וְהוּא בְּחִינַת חִיצוֹנִיּוּתָן הוּא הַהֶבֶל הַיּוֹצֵא מֵהַלֵּב, שֶׁמִּמֶּנּוּ מִתְהַוֶּה קוֹל פָּשׁוּט הַיּוֹצֵא מֵהַגָּרוֹן.

אֲבָל בְּחִינַת הַחוֹמֶר וְגוּף הִתְהַוּוּתָן, וְהוּא בְּחִינַת חִיצוֹנִיּוּתָן — הוּא הַהֶבֶל הַיּוֹצֵא מֵהַלֵּב, שֶׁמִּמֶּנּוּ מִתְהַוֶּה קוֹל פָּשׁוּט הַיּוֹצֵא מֵהַגָּרוֹן. ה'חומר' של האותיות, הנושא את כל הצורות של הדיבור, הוא בעיקרו הקול הפשוט המתהווה מהבל ונשיפת האוויר שיוצא מהגרון.

וְאַחַר כָּךְ נֶחְלָק לְכ"ב הֲבָרוֹת וּבִיטּוּי כ"ב אוֹתִיּוֹת, בְּה' מוֹצָאוֹת הַיְּדוּעוֹת. אחה"ע מֵהַגָּרוֹן, גיכ"ק מֵהַחֵיךְ כו',

וְאַחַר כָּךְ נֶחְלָק לְכ"ב הֲבָרוֹת וּבִיטּוּי כ"ב אוֹתִיּוֹת, בְּה' (חמשת) מוֹצָאוֹת הפה הַיְּדוּעוֹת. שהן: האותיות אחה"ע מֵהַגָּרוֹן, גיכ"ק מֵהַחֵיךְ כו', בומ"פ מהשפתיים, דטלנ"ת מהלשון, זסצר"ש מהשיניים. תנועת האוויר, הקול הפשוט העובר דרך הגרון ומיתרי הקול, מתחלק אחר כך בחמשת מוצאות הפה. אלה מקבלים את הקול הבסיסי, ה'חומר' של האותיות, ומעצבים אותו בצורות שונות. מוצאות הפה עושים רק את השינוי הצורני של האות, בעוד ה'חומר' של האות הוא הקול, הבל האוויר הפשוט היוצא מהגרון.

וּמִבְטָא הַהֶבֶל הוּא אוֹת ה', אָתָא קַלִּילָא כו' .

וּמִבְטָא הַהֶבֶל בעצמו, הקול הבסיסי, ללא המעצורים של מוצאות הפה, הוּא אוֹת ה', שלכן נקראת אָתָא קַלִּילָא כו' דלית בה מששא (אות קלילה שאין בה ממשות). שכך היא האות ה"א, נשיפה של אוויר בלא שום השתתפות של מוצאות הפה השונים, בלי המעצורים והגוונים השונים הנישאים על הקול הפשוט; ולכן היא אות שאין בה ממש. את שאר האותיות מבטאים על ידי שעוצרים את ההבל הפשוט בצורות שונות, ואילו מבטא האות ה"א הוא כמו ההבל עצמו קודם שעוצרים אותו.

הוּא מְקוֹר הַחוֹמֶר וְגוּף הָאוֹתִיּוֹת טֶרֶם הִתְחַלְּקוּתָן לְכ"ב

ולכן האות ה"א הוּא מְקוֹר הַחוֹמֶר וְגוּף הָאוֹתִיּוֹת טֶרֶם הִתְחַלְּקוּתָן לְכ"ב אותיות. האות ה"א היא צורת הבסיס, צורת המקור, שאחר כך מעוצבת בצורות השונות. לפיכך היא כמו 'אם' ושורש לכל שאר האותיות.

וְלָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שֶׁעוֹלָם הַזֶּה נִבְרָא בְּה'.

וְלָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שֶׁעוֹלָם הַזֶּה נִבְרָא בְּה'. העולם הזה נקרא 'עולם הדיבור', והדיבור הוא, כפי שנאמר, המבנים והצורות השונות שמקבלת האות ה"א. בבסיסו ובשורשו הראשון העולם הזה הוא לכן ההבל האחד שהוא האות ה"א.

וְהִנֵּה הֲגַם שֶׁהִיא, ה' תַּתָּאָה ה' אַחֲרוֹנָה שֶׁבְּשֵׁם הוי"ה. רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה דָּרְשׁוּ זֶה, עַל פָּסוּק: "כִּי בְּיָהּ

וְהִנֵּה הֲגַם שֶׁהִיא, אות ה"א הזו, שהיא ההבל המהווה את חומר אותיות הדיבור, היא ה' תַּתָּאָה (תחתונה) שהיא ה' אַחֲרוֹנָה שֶׁבְּשֵׁם הוי"ה. שהרי בשם הוי"ה יש פעמיים ה"א — הה"א הראשונה היא הבינה, והה"א האחרונה היא המלכות. ומה שנאמר לגבי האות ה"א, שהיא מקור אותיות הדיבור, מתייחס לאות ה"א האחרונה שבשם — ואילו רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה דָּרְשׁוּ זֶה, שביו"ד נברא עולם הבא ובה"א נברא עולם הזה, עַל פָּסוּק: "כִּי בְּיָהּ וגו' "! המדרש מתייחס אפוא לאות יו"ד ולאות ה"א הראשונה, הצמודה ליו"ד ומקבלת ממנה, ולא לה"א האחרונה.

הַיְינוּ לְפִי שֶׁמְּקוֹרָהּ וְרֵאשִׁיתָהּ לָבֹא לִבְחִינַת גִּילּוּי מֵהֶעְלֵם הַיּוּ"ד, הוּא מוּשְׁפָּע וְנִמְשָׁךְ מִבְּחִינַת ה' עִילָּאָה.

והתשובה לשאלה זו — הַיְינוּ לְפִי שֶׁמְּקוֹרָהּ וְרֵאשִׁיתָהּ של הה"א התחתונה לָבֹא לִבְחִינַת גִּילּוּי מֵהֶעְלֵם הַיּוּ"ד, שהרי כל האותיות של שם הוי"ה מגלות בצורות שונות את הנקודה הראשונית, הנעלמת, שאותה מסמלת האות יו"ד. הוּא מוּשְׁפָּע וְנִמְשָׁךְ מִבְּחִינַת ה' עִילָּאָה. ששתי אותיות אלה, השנייה והאחרונה שבשם הוי"ה, זהות לא רק בדרך מקרה. בלשון הקבלה, ה"א עליונה וה"א תחתונה הן האם והבת, הבינה והמלכות. ומשמעות הדברים, שכל השפעה הנובעת מהיו"ד לה"א התחתונה צריכה לעבור דרך ה"א העליונה. ה"א התחתונה היא לכן השתקפות והשלכה של הה"א העליונה.

שֶׁיֵּשׁ לָהּ, הִתְפַּשְּׁטוּת אוֹרֶךְ וְרוֹחַב.

שֶׁיֵּשׁ לָהּ, לאות ה"א, הִתְפַּשְּׁטוּת אוֹרֶךְ וְרוֹחַב. בשם הוי"ה יש ארבע אותיות שהן בעצם רק שלוש אותיות שונות: י', ה', ו'. אם מתבוננים בצורת האותיות הכתובות, נמצא כי לאות י' אין בעצם ממדים כלל. היא נקודה בלבד; לאות ו' יש ממד של אורך; ולאות ה' יש ממדים של מרחב, הן אורך הן רוחב.

לְהוֹרוֹת עַל בְּחִינַת בִּינָה, שֶׁהִיא הִתְפַּשְּׁטוּת הַשֵּׂכֶל הַנֶּעֱלָם בִּבְחִינַת גִּילּוּי וְהַשָּׂגָה בְּהַרְחָבַת הַדַּעַת.

לְהוֹרוֹת עַל בְּחִינַת בִּינָה, שֶׁהִיא הִתְפַּשְּׁטוּת הַשֵּׂכֶל הַנֶּעֱלָם בִּבְחִינַת גִּילּוּי וְהַשָּׂגָה בְּהַרְחָבַת הַדַּעַת. יו"ד היא חכמה; החכמה עצמה אינה מושכלת, אי אפשר להעמיק או להרחיב בה — יש בה רק נקודה אחת, נתפסת או בלתי נתפסת. ה"א ראשונה היא בינה, התפשטות והרחבה של השכל הנעלם באופן של השגה והבנה. בהמשך מגיע תהליך הגילוי וההרחבה לדרגה נוספת, הנקראת 'הרחבת הדעת'. ההרחבה אל תחום הדעת היא התפשטות שאינה רק בתחום האינטלקט אלא גם בהתקשרות המושכל אל כוחות הרגש שבנפש, אל הלב.

וְהַשְׁפָּעָתָהּ מִסְתַּיֶּימֶת בַּלֵּב, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתִּיקּוּנִים : דְּבִינָה לִבָּא וּבָהּ הַלֵּב מֵבִין .

וְהַשְׁפָּעָתָהּ מִסְתַּיֶּימֶת בַּלֵּב, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתִּיקּוּנִים (הקדמת תיקוני זהר [יז,א]) : דְּבִינָה לִבָּא וּבָהּ הַלֵּב מֵבִין (שהבינה היא הלב ובה הלב מבין) . היחס של "בינה לבא" מבטא, מעבר ליחס הכללי של מוח ולב, קשר פרטי יותר, האומר שדווקא דרגת הבינה (ולא החכמה) קשורה אל הלב. הבינה היא הלב, כי כל עניינה ותכליתה של הבינה הוא להגיע אל הלב, להיות לב. המבחן של הבינה, אם האדם באמת הבין, הוא בהרגשת הלב; אם הגיע הדבר לליבו — הוא הבין.

וּמִשָּׁם, יוֹצֵא הַהֶבֶל מְקוֹר גִּילּוּי גּוּף הָאוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר הַמִּתְגַּלּוֹת בה' מוֹצָאוֹת.

וּמִשָּׁם, מן הלב, מן ההרגשה הברורה היוצאת מן הלב, יוֹצֵא הַהֶבֶל הגשמי, שהוא מְקוֹר גִּילּוּי גּוּף וחומר הָאוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר הַמִּתְגַּלּוֹת בה' מוֹצָאוֹת. אף בגשמיות ממש יוצאת הרוח, היא ההבל, מן החזה אל מוצאות הפה המעצבות ממנה את האותיות.

מֵהֶעְלֵם הַיּוּ"ד.

מֵהֶעְלֵם הַיּוּ"ד. כל התהליך הזה של יצירת ההבל, מקור גוף האותיות, יונק בשורשו מהעלם היו"ד, מהחכמה הסתומה העליונה. לעומת ה'צורה' ו'פנימיות' האותיות הקשורות ישירות לנקודת החכמה ("אבא יסד ברתא"), ב'חומר' ו'חיצוניות' האותיות יש מעבר בשלבים, מעבר הדרגתי בכל סדר ההשתלשלות: מנקודת העלם היו"ד (חכמה) דרך ההבנה (בינה) והרגשת הלב (מידות) עד הגילוי באותיות הדיבור. כעין הסדר הזה נמצא גם בפעולת הדיבור הגשמי: פעולת הלב יוצרת את תנועת הריאה, היוצרת את תנועת האוויר, שהוא ההבל — מקור גוף האותיות.

וּתְמוּנַת ה' תַּתָּאָה בִּכְתִיבָתָהּ, גַּם כֵּן בְּהִתְפַּשְּׁטוּת אוֹרֶךְ וְרוֹחַב. מוֹרָה עַל הִתְפַּשְּׁטוּת בְּחִינַת מַלְכוּתוֹ יִתְבָּרַךְ.

וּתְמוּנַת ה' תַּתָּאָה (תחתונה) בִּכְתִיבָתָהּ, שהרי היא נכתבת כמו הה"א העליונה, היא הבינה, גַּם כֵּן בְּהִתְפַּשְּׁטוּת אוֹרֶךְ וְרוֹחַב. כפי שהוסבר בבינה, שהיא התפשטות אורך ורוחב של נקודת החכמה, כך בה"א התחתונה, שצורתה מוֹרָה עַל הִתְפַּשְּׁטוּת בְּחִינַת מַלְכוּתוֹ יִתְבָּרַךְ. ה"א האחרונה מבטאת את מידת המלכות, וצורתה (שיש לה אורך ורוחב) מורה על התפשטות ההארה האלוקית ממהות הספירות שבאצילות (שאצילות בכללה היא בחינת חכמה, ונקודה) בעולמות הנבראים.

"מַלְכוּת כָּל עוֹלָמִים" ,

התפשטותה של המלכות מתבטאת בכך שהיא "מַלְכוּת כָּל עוֹלָמִים" (תהלים קמה,ג) , מתפשטת בכל העולמות, במובן זה שהיא המקיימת ומחיה את כל העולמות לדרגותיהם ולפרטיהם.

לְמַעְלָה וּלְמַטָּה וּלְד' סִטְרִין .

לְמַעְלָה וּלְמַטָּה וּלְד' סִטְרִין (ולארבעת הצדדים) . אלו ששת הקצוות של ממדי העולם, בגשמיות וגם ברוחניות. התפשטותה של המלכות בששת הקצוות היא המקיימת את ממדיו של העולם, את המסגרת ואת האופי של העולם כפי שהוא.

הַמִּתְפַּשְּׁטוֹת וְנִמְשָׁכוֹת מֵאוֹתִיּוֹת דְּבַר ה'.

הַמִּתְפַּשְּׁטוֹת וְנִמְשָׁכוֹת מֵאוֹתִיּוֹת דְּבַר ה'. כפי שמבואר בשער היחוד והאמונה, האותיות של דבר ה' (בעשרה מאמרות), בצירופיהן השונים, הן הבוראות והמהוות את כל העולמות ופרטי העולמות. הרי ש"מלכותך" — המלכות והדיבור האלוקי — היא זו שיוצרת ומקיימת את כל העולמות.

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּקֹהֶלֶת : "בַּאֲשֶׁר דְּבַר מֶלֶךְ שִׁלְטוֹן", כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר.

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּקֹהֶלֶת (ח,ד) : "בַּאֲשֶׁר דְּבַר מֶלֶךְ שִׁלְטוֹן", כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר.

[וּלְהָבִין מְעַט מִזְּעֵיר עִנְיַן וּמַהוּת אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר בֶּאֱלֹהוּת.

[וּלְהָבִין מְעַט מִזְּעֵיר עִנְיַן וּמַהוּת אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר בֶּאֱלֹהוּת. בהערת סוגריים מעיר כאן אדמו"ר הזקן הערה כללית לגבי עצם השימוש במשל של הדיבור ואותיות הדיבור הגשמיות. הבעיה עולה עקב העיסוק המרובה לא רק בעצם המשל אלא בפרטי פרטיו הגשמיים: בהבל היוצא מן הריאה, במיתרי הקול, במוצאות הפה, בשפתיים, בחיך וכו'. והשאלה היא איך מתייחסת כל ה'גשמיות' הזו לנמשל האלוקי?

שֶׁאֵין לוֹ דְּמוּת הַגּוּף וְלֹא הַנֶּפֶשׁ חַס וְשָׁלוֹם.

שֶׁאֵין לוֹ דְּמוּת הַגּוּף וְלֹא הַנֶּפֶשׁ חַס וְשָׁלוֹם. הדימויים הם דימויים גשמיים חומריים, ולקב"ה הרי אין גוף ולא דמות הגוף, ואיך אפשר להשתמש במשל גשמי כל כך?

כְּבָר נִתְבָּאֵר בְּדֶרֶךְ אֲרוּכָּה וּקְצָרָה (בְּלִקּוּטֵי אֲמָרִים, חֵלֶק ב' פֶּרֶק י"א וי"ב עַיֵּין שָׁם)]:

כְּבָר נִתְבָּאֵר בְּדֶרֶךְ אֲרוּכָּה וּקְצָרָה (בְּלִקּוּטֵי אֲמָרִים, חֵלֶק ב' פֶּרֶק י"א וי"ב עַיֵּין שָׁם)]: הלשון "בדרך ארוכה וקצרה" לקוחה מנוסח השער של ספר ליקוטי אמרים (ספר התניא), שניסח אדמו"ר הזקן בעצמו, והיא מתייחסת גם לליקוטי אמרים חלק ב, הוא 'שער היחוד והאמונה'. לכאורה זו רק הפניה פשוטה למקום אחר שבו הוא מסביר את הדברים, ועם זאת אדמו"ר הזקן מעלה כאן את השאלה ואף מוסיף "עיין שם", שכן בירורה של בעיה זו הוא חשוב לגבי הדברים הנאמרים באיגרת זו, וכוונתו היא שבמקום זה על הקורא לעיין בעומקה של שאלה זו, שכן ה"דרך ארוכה וקצרה" עוברת דרך שם.

אַךְ בֵּיאוּר הָעִנְיָן, לָמָּה אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שֶׁעוֹלָם הַזֶּה דַּוְקָא נִבְרָא בה'.

אַךְ בֵּיאוּר הָעִנְיָן, לָמָּה אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שֶׁעוֹלָם הַזֶּה דַּוְקָא נִבְרָא בה'. השאלה היא: כיוון שכל העולמות נבראו בדיבור, מצירופי אותיות הדיבור העליון, צריך היה לומר שכל העולמות נבראו באות ה"א — ולמה נאמר שדווקא העולם הזה, הנמוך והחומרי, נברא בה"א?

הִנֵּה יָדוּעַ לְכָל חַכְמֵי לֵב כִּי רִיבּוּי הָעוֹלָמוֹת וְהַהֵיכָלוֹת אֲשֶׁר אֵין לָהֶם מִסְפָּר.

הִנֵּה יָדוּעַ לְכָל חַכְמֵי לֵב כִּי רִיבּוּי הָעוֹלָמוֹת וְהַהֵיכָלוֹת אֲשֶׁר אֵין לָהֶם מִסְפָּר. עד עתה דובר על חלוקה כוללת של שני עולמות: עולם הזה ועולם הבא, או עולם גשמי ועולם רוחני. חלוקה זו היא גולמית מאוד, ואין היא מתייחסת אלא אל תפיסת המציאות הפשוטה ביותר. על דרך משל, באותו אופן אנחנו מדברים על "חרקים". יש מאות אלפי מינים של חרקים שונים זה מזה. אבל מכיוון שלנו אין כל משא ומתן איתם אין לנו עניין בהבדלים ביניהם: כמה פרקים יש ברגל האמצעית של מין זה וכמה במין אחר. אין להבדלים הללו ולאחרים כל משמעות עבור החיים הרגילים שאנו מנהלים, ולכן בשבילנו כולם חרקים. כך גם ביחסנו לעולמות העליונים: כיוון שאין לנו 'עסק' איתם, ולא עם המלאכים שבהם, אנו מתייחסים אליהם בדרך כלל כאל יחידה אחת. ואולם לעיתים אנו זקוקים לדעת ולהתייחס גם לריבוי האין סופי של העולמות, לגודלם ולגיוון הרב שבתוכם.

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "הֲיֵשׁ מִסְפָּר לִגְדוּדָיו" .

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "הֲיֵשׁ מִסְפָּר לִגְדוּדָיו" (איוב כה,ג) . גדודי המלאכים מקבילים למה שקוראים ה'היכלות' של מעלה. שניהם מבטאים מהויות רוחניות, אולם אין הם ביטויים זהים: היכל הוא ביטוי המתייחס לבחינה של 'עולם' (מקום) ברוחניות, והגדוד לבחינה של 'נפש'. הגדוד או ההיכל מגדירים מהות ומבנה כולל למספר מסוים של הוויות, בדומה למה שקוראים בתחומים אחרים 'שדות', למשל: ביטוי מתמטי המגדיר תחום של מספרים שחוקים מתמטיים מסוימים חלים עליהם.

וּבְכָל הֵיכָל וּגְדוּד אֶלֶף אַלְפִין וְרִבּוֹא רִבְבָן מַלְאָכִים ,

וּבְכָל הֵיכָל וּגְדוּד יש מספר גדול של הוויות הכלולות בו. אֶלֶף אַלְפִין וְרִבּוֹא רִבְבָן מַלְאָכִים (על פי דניאל ז,י) , שהם הפרטים ופרטי הפרטים שבתוך ההיכל והגדוד הללו. מדובר על כך ש"לגדודיו אין מספר", שלמספר הגדודים אין גבול; אבל בכל גדוד יש מספר מוגדר של מהויות (אף שהוא מספר גדול). כאמור הגדוד הוא הגדרה, שדה, ולכן בהכרח כמות הפרטים שבו מוגדרת ומוגבלת. לעומת זאת מספר הגדודים, מספר אפשרויות ההגדרה, הוא בלתי מוגבל, אין סופי.

וְכֵן נֶפֶשׁ, רוּחַ, נְשָׁמָה, חַיָּה, יְחִידָה, מַדְרֵגוֹת לְאֵין קֵץ.

וְכֵן בנשמות (שאינן בגופים), שיש ריבוי נשמות שונות בכל העולמות וההיכלות. ובכל אחת חמש הדרגות: נֶפֶשׁ, רוּחַ, נְשָׁמָה, חַיָּה, יְחִידָה, מַדְרֵגוֹת לְאֵין קֵץ. גם הנשמה אינה יחידה אחת, אלא רצף של חמש יחידות יסודיות; מלמטה, מן הכוח המתייחס אל הגוף הגשמי, ועד לדרגה הגבוהה ביותר המאוחדת באין סוף. וכל קטע ברצף לאין ספור הזה הוא יחידה ומהות שלמה לעצמה.

וּבְכָל עוֹלָם וְהֵיכָלוֹת מֵרִיבּוּי הֵיכָלוֹת שֶׁבַּ אֲצִילוּת בְּרִיאָה יְצִירָה,

וּבְכָל עוֹלָם וְהֵיכָלוֹת מֵרִיבּוּי הֵיכָלוֹת שֶׁבַּעולמות אֲצִילוּת בְּרִיאָה יְצִירָה, שהם העולמות הרוחניים שלמעלה מעולם העשייה, יש ריבוי לאין ספור של פרטים ו'נפשות'.

הִנֵּה כָּל רִיבּוּיִים אֵלּוּ, רִיבּוּי אַחַר רִיבּוּי עַד אֵין קֵץ מַמָּשׁ. שהם .

הִנֵּה כָּל רִיבּוּיִים אֵלּוּ, רִיבּוּי אַחַר רִיבּוּי עַד אֵין קֵץ מַמָּשׁ. אף על פי שכל עולם והיכל יש לו גדר וגבול וקץ, הרי לריבויים של העולמות אין קץ. הַכֹּל נִמְשָׁךְ וְנִשְׁפָּע מֵרִיבּוּי צֵירוּפֵי כ"ב אוֹתִיּוֹת שהם דְּבַר ה', הַמִּתְחַלְּקוֹת גַּם כֵּן לְצֵירוּפִים רַבִּים עַד אֵין קֵץ וְתַכְלִית מַמָּשׁ . העולמות כולם, הגשמיים והרוחניים, מקבלים את קיומם ואת חיותם מהצירופים של עשרים ושתיים האותיות. כל פרט במציאות הוא צירוף אחר, מיוחד, של האותיות.

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּסֵפֶר יְצִירָה, שִׁבְעָה אֲבָנִים בּוֹנוֹת חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים וְאַרְבָּעִים בָּתִּים . מִכָּאן וְאֵילָךְ צֵא וַחֲשׁוֹב, מַה שֶּׁאֵין הַפֶּה יָכוֹל לְדַבֵּר

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּסֵפֶר יְצִירָה, שִׁבְעָה אֲבָנִים בּוֹנוֹת חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים וְאַרְבָּעִים בָּתִּים״ . האבנים הן, על דרך משל, האותיות, והבתים הם המילים. "שתי אבנים בונות שני בתים", כלומר שתי אותיות מצטרפות בשני צירופים שונים, היוצרים שתי מילים; לשלוש אותיות יש שישה צירופים שונים, היוצרים שש מילים; ולשבע אותיות יש כבר חמשת אלפים וארבעים צירופים, וכן הלאה. וממשיך ספר יצירה: מִכָּאן וְאֵילָךְ צֵא וַחֲשׁוֹב, כאשר מוסיפים עוד ועוד אותיות, מגיעים למספרים גדולים כל כך מַה שֶּׁאֵין הַפֶּה (האנושי) יָכוֹל לְדַבֵּר ואין האוזן יכולה לשמוע. שכן הנוסחה הזו מחשבת רק כמה צירופים יש לאותיות שונות, אבל כאשר חוזרים על האותיות בכפילויות שונות ובסדרים שונים — מספר הצירופים נעשה גדול כל כך שכבר אי אפשר לחשב אותו, ובעצם הוא אין סופי.

וַהֲגַם שֶׁיֵּשׁ בְּמַעֲלוֹת וּמַדְרֵיגוֹת הַמַּלְאָכִים וּנְשָׁמוֹת כַּמָּה וְכַמָּה מִינֵי מַעֲלוֹת וּמַדְרֵיגוֹת חֲלוּקוֹת לְאֵין קֵץ, גָּבוֹהַּ עַל גָּבוֹהַּ.

וַהֲגַם שֶׁיֵּשׁ בְּמַעֲלוֹת וּמַדְרֵיגוֹת הַמַּלְאָכִים וּנְשָׁמוֹת כַּמָּה וְכַמָּה מִינֵי מַעֲלוֹת וּמַדְרֵיגוֹת חֲלוּקוֹת לְאֵין קֵץ, גָּבוֹהַּ עַל גָּבוֹהַּ. כאשר מדברים על צירופים גשמיים — מספר הכיסאות, מספר האבנים, הכוכבים וכיוצא בזה — יכול להיות מספר גדול, אבל עדיין הפרטים שבו הם במדרגה אחת, במישור אחד של הוויה. אבל כאשר מדברים במדרגות הרוחניות, במדרגות המלאכים והנשמות, הרי הם חלוקים זה מזה לא רק במישור אחד אלא במישורים רבים ושונים של הוויה.

הִנֵּה הַכֹּל, נִמְשָׁךְ לְפִי חִילּוּפֵי הַצֵּירוּפִים וְהַתְּמוּרוֹת.

הִנֵּה הַכֹּל, כל חילוקי המדרגות וריבוי הפרטים, נִמְשָׁךְ לְפִי חִילּוּפֵי הַצֵּירוּפִים וְהַתְּמוּרוֹת. כפי שמבואר בשער היחוד והאמונה, האותיות של התמורות אינן אותיות של הדבר המקורי אלא אותיות שהוחלפו לפי מנגנון מסוים. אותיות המקור, שהן הכוחות הבסיסיים שבהם נברא העולם, הן האותיות של עשרת המאמרות שבהם נברא העולם; ואולם כדי להחיות ולקיים כל אחד מאין ספור הנבראים באין ספור המקומות והזמנים, בעליונים ובתחתונים, מתחלפות אותיות המקור ומתפרטות ומסתעפות מן המאמרות היסודיים.

בא"ת ב"ש כו' (וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּפֶרֶק י"ב).

דוגמה לתמורות וחילופים אלה הם התמורות בא"ת ב"ש כו' (וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בשער היחוד והאמונה בְּפֶרֶק י"ב). כלומר: אל"ף מתחלפת בתי"ו, בי"ת בשי"ן וכו' (ויש בדומה לזה סדר תמורות של אלב"ם, שבו אל"ף מתחלפת בלמ"ד ובי"ת במ"ם וכן הלאה). לכל סדר של חילוף יש משמעות מסוימת; כיצד אות זו או אחרת מגיעה אל מקומה בתוך המבנה? על ידי איזו תמורה? דרך איזה שער עברה? לכל הדברים הללו יש משמעות שמשנה את מהות הצירוף החדש, והמשמעויות הללו מצטרפות ומתווספות על המשמעויות היסודיות של האותיות הפשוטות.

אַךְ דֶּרֶךְ כְּלָל, הִנֵּה כּוּלָּם בַּעֲלֵי חָכְמָה וְדַעַת.

אַךְ דֶּרֶךְ כְּלָל, מעבר לכל השינויים וההבדלים בין הנשמות ובין המלאכים ושאר יצורי העולמות העליונים, הִנֵּה כּוּלָּם בַּעֲלֵי חָכְמָה וְדַעַת. במציאות של העולם שלנו אפשר לומר שרק בני האדם הם יצורים בעלי חכמה ודעת, ואולם בעולמות אחרים יש הוויות רבות וכולן הן הוויות מודעות ומשכילות.

וְיוֹדְעִים אֶת בּוֹרְאָם.

וְיוֹדְעִים אֶת בּוֹרְאָם. ההכרה של ההוויות העליונות היא בתמציתה הכרת הבורא. הם יודעים, בידיעה מיידית, בלתי אמצעית, שיש להם בורא.

מִפְּנֵי הֱיוֹת חַיּוּתָם מִפְּנִימִיּוּת הָאוֹתִיּוֹת הַנִּמְשָׁכוֹת מִבְּחִינַת חָכְמָה עִילָּאָה וְכַנִּזְכָּר לְעֵיל.

מִפְּנֵי הֱיוֹת חַיּוּתָם של העולמות העליונים מִפְּנִימִיּוּת הָאוֹתִיּוֹת הַנִּמְשָׁכוֹת מִבְּחִינַת חָכְמָה עִילָּאָה (עליונה) וְכַנִּזְכָּר לְעֵיל. כפי שהוסבר, יש באותיות שני צדדים: פנימיות וחיצוניות, או חומר האותיות וצורת האותיות. האותיות הן מצד אחד הוויות חומריות — ואין זה משנה אם הן הוויות חומריות הנראות לעין, כמו אותיות הכתב, או שהן אותיות הדיבור הניתנות לשמיעה, או אותיות בגלים אלקטרומגנטיים. כל אלה הן אותיות גשמיות. זהו הצד של חיצוניות האותיות. ויש צד של פנימיות האותיות, הוא המשמעות הסמלית שמאחוריהן. ומכיוון שהעולמות הרוחניים, העליונים, הם עולמות החיים מפנימיות האותיות, אין לגביהם בעצם חציצה מבחינת גוף האותיות. בעולמות אלה שחיותם מפנימיות האותיות, שעולמם הוא בלא חציצה מהותית, הרי הזרימה שבין עולם למשנהו, בין דרגה לדרגה, היא זרימה גלויה; יש העברה ברורה של מסרים מעולם אחד לשני. ולכן בכל דרגה, ולכל נברא שבאותם עולמות, יש הכרה של סדר ההשתלשלות, של מעבר הוויות מדרגה אחת לדרגה שנייה — ולכן יש לכל היצורים הרוחניים הללו הכרה בדרגה שמעליהם ומשם עד לקצה העליון.

אַךְ הָעוֹלָם הַזֶּה הַשָּׁפֵל, עִם הַחַיּוּת שֶׁבְּתוֹכוֹ, קָטָן מֵהָכִיל וְלִסְבּוֹל אוֹר וְחַיּוּת מִבְּחִינַת צוּרַת הָאוֹתִיּוֹת וּפְנִימִיּוּתָן, לְהָאִיר וּלְהַשְׁפִּיעַ בּוֹ בְּלִי לְבוּשׁ וְהֶסְתֵּר כְּמוֹ שֶׁמְּאִירוֹת וּמַשְׁפִּיעוֹת לִנְשָׁמוֹת וּמַלְאָכִים.

אַךְ הָעוֹלָם הַזֶּה הַשָּׁפֵל, עִם הַחַיּוּת שֶׁבְּתוֹכוֹ, קָטָן מֵהָכִיל וְלִסְבּוֹל אוֹר וְחַיּוּת מִבְּחִינַת צוּרַת הָאוֹתִיּוֹת וּפְנִימִיּוּתָן, לְהָאִיר וּלְהַשְׁפִּיעַ בּוֹ בְּלִי לְבוּשׁ וְהֶסְתֵּר כְּמוֹ שֶׁמְּאִירוֹת וּמַשְׁפִּיעוֹת לִנְשָׁמוֹת וּמַלְאָכִים. מאחר שהעולם שלנו הוא שפל, כלומר מוגבל ביכולתו לקלוט את האור שלמעלה ממנו, לכן אינו יכול לקלוט מסר ישיר של פנימיות האותיות; אין הוא יכול להגיע להתייחסות ישירה אל המהות הפנימית, והוא נאלץ להיעזר בצורות אחרות, חיצוניות, שהן מעין תרגום. אדם מרגיש שהוא מאמין, שהוא מקושר, אבל כל זה חיצוני, לא מתייחס אל הרוחני עצמו אלא למה שהוא יכול לדמות בנפשו. לעומת זאת, אצל הנשמות והמלאכים זו השגה ישירה, בערך כמו ההשגה שלנו ששולחן הוא שולחן.

רַק הַהֶאָרָה וְהַהַשְׁפָּעָה בָּאָה וְנִשְׁפַּע לָעוֹלָם הַזֶּה מִבְּחִינַת חוֹמֶר וְגוּף הָאוֹתִיּוֹת וְחִיצוֹנִיּוּתָם. שֶׁהוּא, בְּחִינַת הַ'הֶבֶל',

רַק הַהֶאָרָה וְהַהַשְׁפָּעָה בָּאָה וְנִשְׁפַּע לָעוֹלָם הַזֶּה מִבְּחִינַת חוֹמֶר וְגוּף הָאוֹתִיּוֹת וְחִיצוֹנִיּוּתָם. העולם התחתון שלנו יכול לקלוט רק את חומר וחיצוניות האותיות. שֶׁהוּא, כפי שהוסבר לעיל בדרך משל מהדיבור האנושי, בְּחִינַת הַ'הֶבֶל', נשיפת האוויר הגולמית, היוצאת מן הריאה ומהווה את ה'חומר' המעוצב אחר כך בחמשת מוצאות הפה.

הַמִּתְחַלֵּק לְשִׁבְעָה הֲבָלִים שֶׁבְּקֹהֶלֶת .

הַמִּתְחַלֵּק לְשִׁבְעָה הֲבָלִים שֶׁבְּקֹהֶלֶת (א,ב) . הבל הדיבור האלוקי מתחלק באופן כללי לשבעה הבלים. וכן דורשים חז"ל מן הפסוק בספר קהלת: "הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל"; "הבל" — אחד, "הבלים" — עוד שניים, "הבל הבלים" — עוד שלושה, "הכל הבל" — הרי שבעה.

שֶׁעֲלֵיהֶם הָעוֹלָם עוֹמֵד, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ.

שֶׁעֲלֵיהֶם הָעוֹלָם עוֹמֵד, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ. 'הבל' מובן כאן לא במשמעות המטפורית של לא־כלום, אלא כמהות מסוימת שמחזיקה את העולם. עם זאת, מהות זו המעמידה את חומר העולם היא ביחס למהות הפנימית כהבל וכלא־כלום.

וְהוּא מוֹצָא פִּי ה' הַמִּתְלַבֵּשׁ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְכָל צְבָאָיו לְהַחֲיוֹתָם.

וְהוּא מוֹצָא פִּי ה' הַמִּתְלַבֵּשׁ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְכָל צְבָאָיו לְהַחֲיוֹתָם. מוצא פי ה', מקור הדיבור האלוקי שהוא המקור לחיי העולמות, הוא ההבל הפשוט, מקור הדיבור.

הביטוי "מוצא פי ה' " לקוח מלשון הכתוב, "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" (דברים ח,ג). ומפרש הבעש"ט שלא הלחם מחיה את האדם אלא מוצא פי ה' שבלחם, הוא מקור הדיבור האלוקי מעשרה מאמרות שבהם נברא העולם.

וּבְתוֹכוֹ, מְלוּבֶּשֶׁת בְּחִינַת צוּרַת אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר. וְ הַמַּחֲשָׁבָה,

וּבְתוֹכוֹ, בתוך ההבל שהוא בחינת חיצוניות וחומר האותיות, מְלוּבֶּשֶׁת בְּחִינַת צוּרַת אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר. כמו באותיות הדיבור שלנו, ההבל אינו אלא החומר המלביש את ה'צורה', היא מכלול התכונות שמקבל ההבל בביטוי האותיות שבהן מתגלה מהותן הסמלית הפנימית. וְכן הוא גם באותיות הַמַּחֲשָׁבָה, שהם פנימיות לאותיות הדיבור, ואף בהן מלובשת המהות הפנימית של צורת האותיות.

מִמִּדּוֹתָיו הַקְּדוֹשׁוֹת, וּ רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ וכו'.

מִמִּדּוֹתָיו הַקְּדוֹשׁוֹת, המידות, הספירות, של הקב"ה. הדיבור האלוקי, כמו הדיבור האנושי, נובע מהמידות — כפי שאדם חושב ומדבר כאשר יש לו יחס רגשי לדבר. כאשר אדם אוהב דבר או ירא ממנו, מכוח זה הוא חושב ומדבר עליו. וּמידות אלה נובעות מדרגות גבוהות יותר בנפש, הן רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ וכו'. ובספירות

הַמְיוּחָדוֹת בְּאֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא בְּתַכְלִית.

הַמְיוּחָדוֹת בְּאֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא בְּתַכְלִית.

בחיצוניותו הבל הדיבור הוא משב של רוח. רוח שהייתה יכולה, למשל, לסובב גלגל קטן. ואולם אין היא זהה לסתם רוח, שכן חשיבותו של הבל הדיבור אינה במהותו החיצונית, אלא במהותו הפנימית. אין הוא רק רוח, הוא כלי חיצוני למעבר של תוכן פנימי; כל תנודה שלו נושאת על גבה אות של דיבור. ולכן, למרות שהדיבור בחיצוניותו הוא הוויה גשמית גמורה, הרי בפנימיותו הוא סמל של מחשבה המבטא אהבה, הכרה, ואף את מהותו הפנימית העצמית של האדם המתלבש בו.

להלן יובאו הדברים שנאמרו לגבי פנימיות וחיצוניות האותיות, גם בלשון הקבלה. הדבר חשוב כדי שמי שמצוי במושגים אלה יוכל לקשור את הדברים שנאמרו לעיל בלשון מופשטת (ובמובן מסוים לשון חדשה) עם עולם המושגים שהוא מצוי בו. ועוד, שהוא פותח את הדברים להבנות נוספות במישורים אחרים.

(וְזֶה שֶׁאָמַר הָאֲרִ"י ז"ל: שֶׁבְּחִינַת חִיצוֹנִיּוּת הַכֵּלִים דְּמַלְכוּת דַּאֲצִילוּת, הַמְרוּמָּזוֹת בה' שֶׁל שֵׁם הֲוָיָ"ה בָּרוּךְ הוּא, הֵם יָרְדוּ וְנַעֲשׂוּ נְשָׁמָה לְעוֹלָם הָעֲשִׂיָּה).

(וְזֶה שֶׁאָמַר הָאֲרִ"י ז"ל: שֶׁבְּחִינַת חִיצוֹנִיּוּת הַכֵּלִים דְּמַלְכוּת דַּאֲצִילוּת, הַמְרוּמָּזוֹת בה' אחרונה שֶׁל שֵׁם הֲוָיָ"ה בָּרוּךְ הוּא, הֵם יָרְדוּ וְנַעֲשׂוּ נְשָׁמָה לְעוֹלָם הָעֲשִׂיָּה). חיצוניות הכלים של מלכות דאצילות היא מה שנקרא כאן ההבל של אותיות הדיבור האלוקי. וכפי שהוסבר, ההבל הזה הוא שמחיה את העולם שלנו, ובלשון האריז"ל: נעשה נשמה לעולם העשייה. על שום שהיא שוכנת בהם ומחיה אותם, בבחינת נשמה נסתרת להם. כאשר אומרים שהחיות בעולמות היא מבחינת חיצוניות הכלים, הכוונה היא שהחיות איננה ניכרת בגלוי אלא היא מצועפת ומסותרת, עד שאין רואים את מהותה הפנימית אלא רק את הפעולות וההשלכות החיצוניות שלה. בייחוד בעולם שלנו, עולם העשייה, מצויה השכינה בהסתר, באופן שאין רואים את החיות האלוקית שבדברים אלא רק את הכלים, את אופני הביטוי החיצוניים שלה (לפיכך 'גילוי שכינה' בעולם העשייה הוא נדיר שבנדיר; רק באנשים מיוחדים ובזמנים מיוחדים, ורק בבית המקדש, הייתה השראת השכינה באופן של גילוי).

וְכֵן כָּתְבוּ בַּתִּקּוּנִים.

וְכֵן כָּתְבוּ בַּתִּקּוּנִים.

שֶׁהַיּוּ"ד הוּא בּ אֲצִילוּת כו', וְ ה' תַּתָּאָה מְקַנֶּנֶת בּ עֲשִׂיָּה.

שכל אחת מארבע האותיות של שם הוי"ה מתגלה בתוך אחד מארבעת העולמות: לסיכום הדברים שנאמרו על הדיבור האלוקי, החומר והצורה, ההבל והתוכן המסתתר בו: העולמות כולם הם דבר ה'. הקב"ה מדבר אל העולמות, וזה הוא קיומם וחיותם. ההבדל בין העולם שלנו לעולמות העליונים, בין העולם הזה לעולם הבא, הוא שהעליונים שומעים כביכול את הדיבור ומבינים משהו, בעוד העולם שלנו שומע רק קולות. על דרך משל, כמו שאדם שומע קולות מדברים אבל אינו מבין את המדובר; ופעמים שאף אינו מבין שהקולות הללו הם קולות של דיבור, ואינו מנסה להתייחס כלל אל המילים כאל סמלים. כאשר מי שאינו יודע כלל את המושג של קריאה וכתיבה רואה דף כתוב, הוא רואה קשקושים; הוא רואה שיש סדר בקשקושים, שהם מסודרים בשורות ויש רווחים ביניהם, אבל זה כל מה שהוא רואה. בדרך כלל ילדים עוברים את הקו הזה בגיל שלוש. בעוד ילד בן שנתיים, או פחות, רואה רק קשקושים, ילד בן שלוש כבר מסוגל להבין שהקשקושים הללו מבטאים תוכן. הוא עדיין אינו יודע לקרוא, אבל הוא כבר יודע שיש משמעות לדברים. במובן זה העולם שלנו קולט רק את הצורות החיצוניות של הדיבור, את הגוף והחומר של האותיות, ואילו העולמות העליונים קולטים משהו גם מהתוכן הפנימי, מהרוחניות ומהצורה הפנימית של האותיות. מה שאנו יכולים לעשות בעולם הזה הוא לנסות לראות שה"קולות", המראות שאנו רואים, הם רק מבנים חיצוניים, וגם אם איננו שומעים אנו צריכים לדעת שכל זה הוא דיבור שיש לו משמעות, שזהו דבר ה' המיועד אלינו. שֶׁהַיּוּ"ד של שם הוי"ה הוּא בּעולם ה אֲצִילוּת כו', ה"א עליונה (ראשונה) בעולם הבריאה, ו"ו בעולם היצירה, וְ־ ה' תַּתָּאָה (תחתונה) מְקַנֶּנֶת בּעולם ה עֲשִׂיָּה. הרי שהה"א האחרונה שבשם הוי"ה היא המחיה את העולם הזה, הוא עולם העשייה. הה"א האחרונה היא כאמור המלכות והדיבור; וביתר דיוק, בלשון שנאמרה כאן, ההבל וחיצוניות הדיבור. כלומר שהדיבור בבחינתו הגולמית והחיצונית ביותר הוא המחיה ומהווה את העולם שלנו.

מכאן, לאחר הקדמת הביאור הארוך במאמר חז"ל שבה"א נברא עולם הזה וביו"ד נברא עולם הבא, והביאור הייחודי על אודות מהות האותיות, חוזר אדמו"ר הזקן אל הצד התכליתי של האיגרת, לעורר על נתינת הצדקה.

וְהִנֵּה בָּאָדָם הַתַּחְתּוֹן לְמָשָׁל, מִי שֶׁהוּא חָכָם גָּדוֹל לְהַשְׂכִּיל נִפְלְאוֹת חָכְמָה. וּמְצַמְצֵם שִׂכְלוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ בְּאוֹת אֶחָד מִדִּבּוּרוֹ. הִנֵּה זֶה הוּא צִמְצוּם עָצוּם וִירִידָה גְּדוֹלָה לְחָכְמָתוֹ הַנִּפְלָאָה.

וְהִנֵּה בָּאָדָם הַתַּחְתּוֹן לְמָשָׁל, מִי שֶׁהוּא חָכָם גָּדוֹל לְהַשְׂכִּיל נִפְלְאוֹת חָכְמָה. המסוגל להשיג השגות גבוהות ורחבות מעבר להשגת רוב בני האדם, באופן הנפלא מהשגתם, וּמְצַמְצֵם שִׂכְלוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ בְּאוֹת אֶחָד מִדִּבּוּרוֹ. כאשר אדם כזה אינו מניח למחשבה שלו לפעול במלוא ההיקף, לבטא את עצמה בכל ההיקף שלה, אלא שהוא מצמצם אותה שתתבטא רק באופן אחד, במילה אחת, באות אחת. הִנֵּה זֶה הוּא צִמְצוּם עָצוּם וִירִידָה גְּדוֹלָה לְחָכְמָתוֹ הַנִּפְלָאָה. האות האחת היא צמצום לאין ערוך לגבי כל מה שיש באותו אדם. להמחיש יותר את הדברים, כאשר חמור נוער הוא מבטא אות אחת, ובכך הוא מבטא את רוב חכמתו; מעבר לזה אין לו הרבה מה לומר. אבל כאשר החכם הגדול, שיש בו אוצרות חכמה ופליאה, אומר רק אות אחת, זהו צמצום גדול; במקום שחכמתו תתגלה בכל היקפה היא מתגלה בתוך נקודה אחת בלבד.

כָּכָה מַמָּשׁ עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, וְיָתֵר מִזֶּה לְאֵין קֵץ.

כָּכָה מַמָּשׁ עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, וְיָתֵר מִזֶּה לְאֵין קֵץ. המשל הוא "ככה ממש" משום שהוא בתחום האנושי המוכר ולכן הוא ממש; אבל הוא רק "על דרך משל" שכן המשל מסביר רק חלק מאותם יחסים כפי שהם קיימים בנמשל. המרחק בין אות אחת מדיבורו של האדם לכוח המחשבה שלו הוא גדול, אבל הוא עדיין ניתן לתפיסה, בעוד בנמשל, אצל הקב"ה, הוא גדול לאין שיעור יותר ממה שאנו יכולים להשיג.

הָיָה צִמְצוּם גָּדוֹל עָצוּם וְרָב, כַּאֲשֶׁר "בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ" בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית "וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם" . הִיא אוֹת ה' שֶׁל שֵׁם הֲוָיָ"ה בָּרוּךְ הוּא, אָתָא קַלִּילָא

הָיָה צִמְצוּם גָּדוֹל עָצוּם וְרָב, כַּאֲשֶׁר "בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ" בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית "וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם" (תהלים לג,ו) . כל העולם, כל מה שנברא בששת ימי בראשית, בעליונים ובתחתונים, אינו אלא רוח פיו של הקב"ה. ורוח פיו הִיא אוֹת ה' שֶׁל שֵׁם הֲוָיָ"ה בָּרוּךְ הוּא, אות ה"א אחרונה שבשם, הנקראת אָתָא קַלִּילָא (אות קלה) שאין בה ממש, שאין בה היגוי מסוים אלא היא מבטאה את ההבל שלפני ההתחלקות בחמשת מוצאות הפה (הבל שאמנם כולל את כל האותיות בשורשן, אבל כשלעצמו, במציאות שלנו, הוא כלום, אין בו ממשות אפילו של אות אחת).

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: בְּהִבָּרְאָם" . בה' בְּרָאָם'.

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם" (בראשית ב,ד) . ודורשים: אל תקרי "בהבראם" אלא 'בה' בְּרָאָם'. שבאות ה"א ברא הקב"ה את השמיים והארץ.

הִיא מְקוֹר הַתִּשְׁעָה מַאֲמָרוֹת שֶׁנִּמְשְׁכוּ מִמַּאֲמָר רִאשׁוֹן, "בְּרֵאשִׁית", דְּנַמִי מַאֲמָר הוּא .

ואות ה"א זו הִיא מְקוֹר הַתִּשְׁעָה מַאֲמָרוֹת שֶׁנִּמְשְׁכוּ מִמַּאֲמָר רִאשׁוֹן, שהוא "בְּרֵאשִׁית", דְּנַמִי מַאֲמָר הוּא (שגם הוא מאמר) . כפי שנזכר בפרקי אבות, "בעשרה מאמרות נברא העולם", שהם עשר אמירות הכתובות במעשה בראשית (בראשית פרק א). וכבר שאלו בתלמוד, והלוא רק תשע פעמים נזכר שם "ויאמר אלהים"? והתשובה היא: "בראשית נמי מאמר הוא". כלומר שהכתוב בתחילה "בראשית ברא וגו' " (בראשית א,א) גם הוא נחשב מאמר. עניינו של מאמר זה, והיחס בינו לשאר המאמרות, יבואר לקמן.

הִיא בְּחִינַת חָכְמָה הַנִּקְרֵאת רֵאשִׁית.

הִיא בְּחִינַת חָכְמָה הַנִּקְרֵאת רֵאשִׁית. המאמר הראשון, "בראשית", מרמז על פי הקבלה לספירת החכמה, שהיא הספירה הראשונה הנקראת "ראשית". הוא משמעותי לגבי המשך האיגרת. במובן זה, תכלית קיומנו ועבודתנו בעולם היא לעורר את הרצון הזה אצל הקב"ה, את הרצון להיות חכם בחכמה וכו', את הרצון לרדת ולהתייחס אל מעשה בראשית.

אַךְ אָז, הָיְתָה הַמְשָׁכָה וִירִידָה זוֹ, בְּלִי אִתְעֲרוּתָא דִּלְתַתָּא כְּלָל. כִּי "אָדָם אַיִן לַעֲבוֹד כו' " .

אַךְ אָז, בראשית הבריאה, הָיְתָה הַמְשָׁכָה וִירִידָה זוֹ, לברוא ולהוות את העולם בחכמה, ומחכמה לדיבור, בְּלִי אִתְעֲרוּתָא דִּלְתַתָּא (התעוררות מלמטה) כְּלָל. כִּי "אָדָם אַיִן לַעֲבוֹד כו' " (בראשית ב,ה) . שהרי בבריאה הראשונית עדיין אין מי שיעורר את הרצון מלמטה, ולכן הייתה אז הבריאה בבחינה של התעוררות מלמעלה בלבד, שהקב"ה נותן את עצמו מתוך עצמו בלי התייחסות אל האחר ואל הצורך של האחר.

רַק "כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא" .

רַק "כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא" (מיכה ז,יח) . בדרך כלל יש לרגש האהבה אובייקט, מושא אהבה. האובייקט מעורר את האהבה, ואז — באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא — מתעוררת האהבה מלמעלה לאהוב ולתת למושא האהבה. ואולם במידה זו של החסד והאהבה יש גם שכבה גבוהה יותר, מה שקוראים בספרי המחשבה של הראשונים "טבע הטוב להיטיב". כלומר, האהבה היוצאת מעצמה, התלויה באדם האוהב בעצמו ולא באובייקט של האהבה. דרגה זו של חסד עליון, של הענקה שאינה מתייחסת למקבל, לדעתו ולקיומו, היא דרגה של אהבה שכמו עולה על גדותיה, שהיא חייבת לגלות את עצמה כלפי חוץ, לא משום שיש סיבה אלא רק משום "כי חפץ חסד הוא".

וְ"עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה" .

וְ"עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה" (תהלים פט,ג) .

וְזֶהוּ בְּהִבָּרְאָם", בְּאַבְרָהָם.

וְזֶהוּ מה שדרשו חז"ל (בראשית רבה פרשה יב,ט) על הכתוב: "אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם", שהן אותיות בְּאַבְרָהָם. כלומר שהבריאה היא בזכותו של אברהם. רעיון כעין זה מופיע בכמה מקומות בדברי חז"ל: שיש אדם שהעולם כולו כדאי לו; שהקב"ה בורא עולם גדול, עם רבבות אלפי נבראים, אך ורק כרקע עבור אדם אחד, ואותו אדם הוא 'מצדיק' את קיומם של כל אותם נבראים וכל אותם עולמות.

כִּי "חֶסֶד לְאַבְרָהָם כו' " .

ומדוע דווקא אברהם? — כִּי "חֶסֶד לְאַבְרָהָם כו' " (מיכה ז,כ) . אברהם הוא בחינת מידת החסד, הוא המייצג את מידת החסד האלוקית הראשונית, ולכן דווקא אברהם הוא הצדיק שבשבילו, כביכול, הייתה תחילת הבריאה. כאמור, ראשית הבריאה היא כולה חסד, חסד חינם שאינו בא מכוחו של המקבל אלא מפני שהנותן הוא חפץ חסד ולכן הוא נותן. כזו הייתה מידת החסד של אברהם.

כאן מגיע אדמו"ר הזקן אל סיכומה המעשי של האיגרת, הקושר את הדברים המופשטים שהוסברו אל צד ה'עבודה' והמעשה.

אַךְ אַחַר בְּרִיאַת הָאָדָם, "לְעָבְדָהּ כו' " .

אַךְ אַחַר בְּרִיאַת הָאָדָם, שתפקידו הוא, בלשון הכתוב "לְעָבְדָהּ כו' " (בראשית ב,טו) . עבודתו של האדם — "לעבדה ולשמרה" — היא תכלית הכוונה של בריאתו, ובריאתו של האדם היא תכליתה של הבריאה כולה. ומעתה, רק עבודת האדם מעוררת את הכוונה והרצון העליון לבריאה.

אֲזַי כָּל אִתְעֲרוּתָא דִּלְעֵילָּא , לְעוֹרֵר מִדַּת חֶסֶד עֶלְיוֹן, הוּא בְּאִתְעֲרוּתָא דִּלְתַתָּא ,

אֲזַי כָּל אִתְעֲרוּתָא דִּלְעֵילָּא (התעוררות מלמעלה) , השפעה והתגלות של הקב"ה מלמעלה, לְעוֹרֵר מִדַּת חֶסֶד עֶלְיוֹן, הוּא בְּאִתְעֲרוּתָא דִּלְתַתָּא (בהתעוררות מלמטה) , שצריך להקדים לה את עבודת האדם למטה. על הפסוק "ה' צלך על יד ימינך" (תהלים קכא,ה): כפי שהצל של אדם עושה מה שהאדם עושה — שהאדם מרים את ידו וגם הצל מרים את ידו וכו' — כך ה' כביכול מתנהג עימנו.

בִּצְדָקָה וָחֶסֶד שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין בָּעוֹלָם הַזֶּה.

כל השפעה של הקב"ה למטה, אל העולם שאינו נחשב אצלו לכלום, היא השפעה של צדקה וחסד, ועל כן כל השפעה של החסד העליון מתעוררת דווקא בִּצְדָקָה וָחֶסֶד שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין בָּעוֹלָם הַזֶּה. שכל המשכת החסד העליון לקיום העולמות ולהשפעה בהם תלויה במעשה הצדקה וחסד שאדם עושה למטה, ונותן לאחרים שהם דלים וחסרים. ואם בני אדם אינם עושים צדקה וחסד למטה, גם כשעוסקים בתורה ומדקדקים בשאר המצוות, אין החסד העליון נמשך עליהם מלמעלה.

לָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה : כָּל הָאוֹמֵר אֵין לוֹ אֶלָּא תּוֹרָה, בְּלִי גְּמִילוּת חֲסָדִים, אֲפִילּוּ תּוֹרָה אֵין לוֹ, אֶלָּא לַעֲסוֹק בְּתוֹרָהּ וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים.

ולָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (יבמות קט,ב) : כָּל הָאוֹמֵר אֵין לוֹ אֶלָּא תּוֹרָה, היינו בְּלִי גְּמִילוּת חֲסָדִים, אֲפִילּוּ תּוֹרָה אֵין לוֹ, אֶלָּא צריך אדם לַעֲסוֹק בְּתוֹרָהּ וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים. למרות ש"תלמוד תורה כנגד כולם", והעוסק בתורה פטור באותה שעה מכל מצווה שיכולה להיעשות על ידי אחרים — אף על פי כן, מי שאומר שאין לו אלא תורה, והוא חושק בתורה ועוסק בה כל הזמן, ולגבי גמילות חסדים הוא אומר שאין זה העניין שלו, ושיעשו זאת אחרים — באותה שעה לא רק שאין לו גמילות חסדים, אלא גם תורה אין לו.

כִּי הִנֵּה הֲגַם דְּאוֹרַיְיתָא מֵחָכְמָה נָפְקַת , וּבְאוֹרַיְיתָא מִתְקַיֵּים עָלְמָא וּבְאִינּוּן דְּלָעָאן בָּהּ

והסבר הדברים: כִּי הִנֵּה הֲגַם דְּאוֹרַיְיתָא מֵחָכְמָה נָפְקַת (שהתורה מחכמה יוצאת) , התורה באה מן החכמה האלוקית העליונה. וּבְאוֹרַיְיתָא מִתְקַיֵּים עָלְמָא (ובתורה מתקיים העולם), וּבְאִינּוּן דְּלָעָאן בָּהּ (ובאלה שמדברים, שלומדים ועוסקים בה).

כִּי בְּדִבּוּרָם מַמְשִׁיכִים הֶאָרוֹת וְהַשְׁפָּעוֹת וְהַשְׁרָאוֹת חָכְמָה עִילָּאָה, שהיא מְקוֹר הַתּוֹרָה, לִבְחִינַת אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר שֶׁבָּהֶן נִבְרָא הָעוֹלָם, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: אַל תִּקְרֵי 'בָּנַיִךְ' אֶלָּא 'בּוֹנָיִךְ' .

כִּי בְּדִבּוּרָם מַמְשִׁיכִים הֶאָרוֹת וְהַשְׁפָּעוֹת (נוּסָּח אַחֵר: וְהַשְׁרָאוֹת) חָכְמָה עִילָּאָה, שהיא מְקוֹר הַתּוֹרָה, לִבְחִינַת אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר שֶׁבָּהֶן נִבְרָא הָעוֹלָם, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: אַל תִּקְרֵי 'בָּנַיִךְ' אֶלָּא 'בּוֹנָיִךְ' (ברכות סד,א) . על ידי הלימוד והדיבור בתורה מעבירים תלמידי החכמים את החכמה האלוקית אל דרגת הדיבור שבו נברא העולם. לימוד התורה כמוהו אפוא כבריאת העולם, בדיבור האותיות והמילים של החכמה האלוקית. ולומדי התורה, הם תלמידי החכמים, נקראים לכן לא רק "בניך" אלא "בוניך", בשל היותם בונים, בהגייתם את האותיות והמילים של התורה, את האותיות ואת המילים שמהן נברא ונבנה העולם.

הֲרֵי הַמְשָׁכָה זוֹ, הִיא בְּחִינַת יְרִידָה גְּדוֹלָה. וְלָזֶה, צָרִיךְ לְעוֹרֵר חֶסֶד עֶלְיוֹן.

הֲרֵי הַמְשָׁכָה זוֹ, מהחכמה האלוקית אל הדיבור שבורא ואל העולם הגשמי שנברא, הִיא בְּחִינַת יְרִידָה גְּדוֹלָה. וְלָזֶה, כדי שייברא העולם הגשמי וכדי שיומשך לו שפע גשמי, אין די בלימוד ודיבור בתורה, אלא צָרִיךְ לְעוֹרֵר חֶסֶד עֶלְיוֹן. לימוד התורה אמנם פועל בהתעוררות מלמטה, הוא מוריד את החכמה העליונה לאותיות הדיבור שמדבר לומד התורה, אבל כדי לעוררו לרדת אל העולם הגשמי ממש, שאינו לפי ערך, אין די בכך וצריך לעורר מלמטה את מידת החסד העליונה.

הַנִּמְשָׁךְ כַּמַּיִם, מִמָּקוֹם גָּבוֹהַּ לְמָקוֹם נָמוּךְ.

שכן טבעו של החסד שהוא הַנִּמְשָׁךְ כַּמַּיִם, מִמָּקוֹם גָּבוֹהַּ לְמָקוֹם נָמוּךְ. יש הבדל בין החסד והחכמה. החכמה, במהותה ובטבעה, מתייחסת אל השווה לה; חכמה מתייחסת לחכמה, והחכמה כשלעצמה אינה רוצה דווקא לרדת ממדרגתה. לעומת זאת, מהותה של מידת החסד שהיא יורדת מלמעלה למטה. על דרך משל, כאשר אדם מדבר עם חברו בחכמת התורה, צריכים שניהם להיות בקירוב באותה דרגה; ולעומת זאת, לגמול חסד אפשר גם עם מי שנמוך ורחוק הרבה יותר. הדימוי הקבוע של החסד הוא המים, וטבע המים שהם נמשכים ויורדים ממקום גבוה למקום נמוך. יש דברים שאם מניחים אותם במקום גבוה הם יישארו שם, אבל המים אינם נשארים, ואם רק יש להם דרך הם ירדו למטה. בשום דרגה המים אינם נעצרים — הם יורדים ויורדים נמוך ככל שניתן. וזו המהות של החסד, שהוא נותן ונותן וחוזר ונותן. נמיכותו של המקבל אינה מונעת ממנו לקבל את החסד; אדרבה, ככל שמישהו נמוך יותר ומסכן יותר, המצווה לעשות איתו חסד גדולה יותר.

בְּאִתְעֲרוּתָא דִּלְתַתָּא , בִּצְדָקָה וְחֶסֶד תַּתָּאָה שֶׁמַּמְשִׁיכִים חַיִּים וְחֶסֶד לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וְנִדְכָּאִים .

והחסד העליון נמשך בְּאִתְעֲרוּתָא דִּלְתַתָּא (בהתעוררות מלמטה) , שכאמור צריכה בעצמה להיות מעשה של חסד. דהיינו, בִּצְדָקָה וְחֶסֶד תַּתָּאָה (תחתון) שֶׁמַּמְשִׁיכִים חַיִּים וְחֶסֶד לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וְנִדְכָּאִים (על פי ישעיה נז,טו) . כאשר האדם מפרנס את המסכנים, לפי הדרגה שלו, הוא מעורר במעשה זה את הקב"ה שיפרנס גם הוא את כל המסכנים והחסרים בערך הדרגה שלו.

כִּי הַחֶסֶד הוּא הַמַּמְשִׁיךְ חַיֵּי הַחָכְמָה לְמַטָּה.

וְזֶה שֶׁכָּתוּב: "אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ כו', כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל כו', כִּי אֲנִי ה' עוֹשֶׂה חֶסֶד כו' " (ירמיה ט,יב). ההדגשה היא על ה"חסד". כִּי הַחֶסֶד הוּא הַמַּמְשִׁיךְ חַיֵּי הַחָכְמָה לְמַטָּה. מה שנפעל בעולמות העליונים איננו נשאר שם, אלא נמשך ויורד ומשפיע בתוך המציאות של מטה.

וְאִם לָאו, הֲרֵי נִקְרֵאת חָכְמָתוֹ לְבַדּוֹ.

מובן מה שנאמר שמי שאינו גומל חסדים אינו משפיע למטה, לעולם, אבל עדיין צריך להבין — מדוע "אפילו תורה אין לו"? מה פגום בתורה שלו? ולכן מוסבר כאן: וְאִם לָאו, אם אין הלומד עושה שתורתו תפעל גם בתוך המציאות, הֲרֵי נִקְרֵאת חָכְמָתוֹ לְבַדּוֹ. כדי שהתורה תהיה חלק מן המערך הכולל של המציאות, וביתר דיוק — כדי שהתורה אכן תהווה את ההתקשרות בין המעלה והמטה, היא זקוקה לכך שהאדם יפעל וישפיע על ידה, לא רק בתוך המציאות הפרטית שלו עצמו אלא בכל העולם כולו. נתינת הצדקה ועשיית החסד היא הביטוי לכך שאדם שם לב אל האחר, היא יוצרת את המערך הכולל של ההתייחסות החוצה, אל האחר. אם אדם לומד תורה במנותק, כהוויה מבודדת לעצמה, זו תהיה חכמתו שלו, אבל זו אינה תורת ה'. שהרי מהותה של התורה היא בהיותה הוראה, הדרכה והמשכה אל תוך העולם. ומשעה שהאדם מנתק את התורה מכל זה, היא נעשית נושא מופשט ככל נושא אינטלקטואלי אחר.

בְּלִי הַמְשָׁכַת חַיִּים מִמֶּנָּה חַס וְשָׁלוֹם.

בְּלִי הַמְשָׁכַת חַיִּים מִמֶּנָּה חַס וְשָׁלוֹם. כאשר התורה אינה תורת חיים, היא תורה מתה. העוסק בתורה באופן זה עוסק באותיות מתות, שלא שופעים בהן חיים של מעלה. כאשר אדם עוסק בתורה בלי גמילות חסדים, כאשר הוא אינו משפיע חיים למטה, גם הקב"ה אינו משפיע חיים בתורה שהוא לומד.

וּבָזֶה יוּבָן מַה שֶּׁכָּתַב הָאֲרִיזַ"ל, שֶׁיֵּשׁ שְׁנֵי מִינֵי נְשָׁמוֹת בְּיִשְׂרָאֵל, נִשְׁמוֹת תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הָעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה כָּל יְמֵיהֶם, וְנִשְׁמוֹת בַּעֲלֵי מִצְוֹת הָעוֹסְקִים בִּצְדָקָה וּגְמִילוּת חֲסָדִים.

וּבָזֶה יוּבָן מַה שֶּׁכָּתַב הָאֲרִיזַ"ל, שֶׁיֵּשׁ שְׁנֵי מִינֵי נְשָׁמוֹת בְּיִשְׂרָאֵל, נִשְׁמוֹת תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הָעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה כָּל יְמֵיהֶם, וְנִשְׁמוֹת בַּעֲלֵי מִצְוֹת הָעוֹסְקִים בִּצְדָקָה וּגְמִילוּת חֲסָדִים. הנשמות הן שונות זו מזו, ויש חלוקות שונות בין הנשמות. חלוקה בסיסית ביותר היא החלוקה בין הנשמות שהן בבחינת ראשים, שתפקידן בעולם מקביל לתפקידו של הראש בגוף, והן נשמות תלמידי החכמים וכו', ובין הנשמות של מצוות, של צדקה וגמילות חסדים, שתפקידן מקביל לתפקידם של איברים אחרים בגוף. זו חלוקה בין שני מחנות ששניהם עובדים את הקב"ה, איש איש על מחנהו, לפי המהות המיוחדת שלו.

דְּלִכְאוֹרָה, הֲרֵי גַּם תַּלְמִידֵי חֲכָמִים צְרִיכִים לַעֲסוֹק בִּגְמִילוּת חֲסָדִים, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, שֶׁ'אֲפִילּוּ תּוֹרָה אֵין לוֹ'.

החלוקה הזו אינה פשוטה, שיש אנשים שתפקידם לעסוק בתורה ואחרים שתפקידם לעסוק בגמילות חסדים. דְּלִכְאוֹרָה, הֲרֵי גַּם אלה שנשמתם היא במחנה של תַּלְמִידֵי חֲכָמִים צְרִיכִים לַעֲסוֹק בִּגְמִילוּת חֲסָדִים, ואינם יכולים להסתפק בלימוד התורה. כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, כפי שמוכח מאותו מאמר חז"ל דלעיל, שֶׁ'אֲפִילּוּ תּוֹרָה אֵין לוֹ'. שאם התלמיד חכם אינו עוסק גם בגמילות חסדים — גם תורה אין לו. משמע, לא רק שאין תלמיד חכם פטור מלעסוק בחלק חברו (גומל חסדים), אלא שאם אינו עושה כך גם חלקו שלו (תורה) אינו מתקיים בידו.

אֶלָּא שֶׁהַתַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁתּוֹרָתָן עִיקָּר וְרוֹב יְמֵיהֶם בָּהּ, וּמִיעוּט יְמֵיהֶם בִּגְמִילוּת חֲסָדִים,

אֶלָּא כך יש לפרש: שֶׁהַתַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁתּוֹרָתָן עִיקָּר וְרוֹב יְמֵיהֶם בָּהּ, וּמִיעוּט יְמֵיהֶם בִּגְמִילוּת חֲסָדִים, כלומר, אין החלוקה הזו מוחלטת, ואין היא אלא אומרת היכן היא נקודת הכובד של כל אדם. מהו עיקר עיסוקו שבו הוא משקיע את עיקר זמנו ורוב כוחו, במה בייחוד מתבטא תפקידו בתוך המציאות.

הִנֵּה פְּעוּלַּת אִתְעֲרוּתָם דִּלְתַתָּא, לְעוֹרֵר חֶסֶד עֶלְיוֹן, לְהַמְשִׁיךְ וּלְהוֹרִיד אוֹר אֵין סוֹף הַמְלוּבָּשׁ בְּחָכְמָה עִילָּאָה מְקוֹר תּוֹרַת ה' שֶׁבְּפִיהֶם.

הִנֵּה פְּעוּלַּת אִתְעֲרוּתָם דִּלְתַתָּא, ההתעוררות שהם יוצרים בעבודתם למטה, לְעוֹרֵר מלמעלה חֶסֶד עֶלְיוֹן, לְהַמְשִׁיךְ וּלְהוֹרִיד אוֹר אֵין סוֹף הַמְלוּבָּשׁ בְּחָכְמָה עִילָּאָה (עליונה), שהיא מְקוֹר תּוֹרַת ה' שֶׁבְּפִיהֶם. כפי שהוסבר, כדי שלימוד תורה יהיה אמיתי, ולא רק עיסוק אינטלקטואלי, צריך להמשיך בלימוד התורה את המהות האלוקית עצמה שלמעלה מן החכמה. המשכה זו מלמעלה מעלה למטה היא כאמור החסד העליון המתעורר על ידי הצדקה והחסד שעושה האדם למטה.

הוּא רַק לְעוֹלָם הַנְּשָׁמוֹת שֶׁבּ בְרִיאָה, עַל יְדֵי עֵסֶק הַתַּלְמוּד. וְלַמַּלְאָכִים שֶׁבּ יצִירָה עַל יְדֵי לִימּוּד הַמִּשְׁנָה.

אמנם, אצל תלמידי החכמים שגמילות החסדים היא אצלם במיעוט, ההמשכה שהם מעוררים אינה מגיעה עד למציאות התחתונה שלנו, אלא תורתו של התלמיד־חכם מאירה בעולמות הרוחניים העליונים, בבריאה (גן עדן העליון) וביצירה (בגן עדן התחתון), אבל האור הזה אינו מאיר בעולם הזה הגשמי. וכך גם בנפש האדם, מאירה התורה הזו את השכל ואת הרגש, אבל אין היא מגיעה ומשפיעה בעולם המעשה. הוּא רַק לְעוֹלָם הַנְּשָׁמוֹת שֶׁבּעולם ה בְרִיאָה, עַל יְדֵי עֵסֶק הַתַּלְמוּד. עולם הבריאה הוא עולם השכל, שבו התייחסות הנבראים אל הבורא ואל עולמם היא התייחסות שכלית. זהו גם עולם התלמוד, של תפיסת התורה והבנתה בדרך השכל. ולכן נאמר שעל ידי לימוד התלמוד ממשיכים תלמידי חכמים את התורה אל עולם הבריאה. וְלַמַּלְאָכִים שֶׁבּעולם ה יצִירָה עַל יְדֵי לִימּוּד הַמִּשְׁנָה. עיקרה של המשנה הוא פסיקת ההלכה, מה מותר ומה אסור. זה הוא גם עיקרו של עולם היצירה, עולם המידות והמלאכים, כי המשנה וההלכה עיקרן הוא בקביעה מעין זו, שיש דעות שעל פיהן נוצרת ההתייחסות אל הדברים — לא כחשיבה בלבד אלא כהרגשה, בעד או נגד, המביאה לידי מעשה.

יַעַן הֱיוֹת חַיּוּת הַנְּשָׁמוֹת וְהַמַּלְאָכִים נִשְׁפָּעוֹת מִצֵּירוּפֵי אוֹתִיּוֹת הַדִּיבּוּר, הִיא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה , וּמְקוֹר הָאוֹתִיּוֹת הוּא מֵחָכְמָה עִילָּאָה, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.

יַעַן הֱיוֹת חַיּוּת הַנְּשָׁמוֹת וְהַמַּלְאָכִים שבעולמות בריאה ויצירה נִשְׁפָּעוֹת מִצֵּירוּפֵי אוֹתִיּוֹת הַדִּיבּוּר, הִיא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה (התלמוד והמשנה) , וּמְקוֹר הָאוֹתִיּוֹת הוּא מֵחָכְמָה עִילָּאָה, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. כפי שהוסבר באיגרת זו, התורה המתלבשת בצירופי המילים והאותיות, דהיינו ב'צורת' האותיות, היא התורה שבעל פה שלומדים ומשכילים תלמידי החכמים. ואולם מקור וחומר האותיות, בחינת הבל הדיבור, אינו מתגלה אלא מכוח החכמה העליונה עצמה ("אבא יסד ברתא") שלמעלה מהשכלת והבנת השכל המאירה בעולמות בריאה ויצירה.

אַךְ לְהַמְשִׁיךְ וּלְהוֹרִיד הֶאָרָה וְחַיּוּת מִבְּחִינַת הֶבֶל הָעֶלְיוֹן, ה' תַּתָּאָה, לָעוֹלָם הַזֶּה הַשָּׁפֵל, שֶׁהוּא צִמְצוּם גָּדוֹל בְּיֶתֶר עֹז. לֹא דַּי בְּאִתְעֲרוּתָא דִּלְתַתָּא שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הָעוֹסְקִים מִיעוּט יְמֵיהֶם בִּצְדָקָה וּגְמִילוּת חֲסָדִים.

אַךְ לְהַמְשִׁיךְ וּלְהוֹרִיד הֶאָרָה וְחַיּוּת מִבְּחִינַת הֶבֶל הָעֶלְיוֹן, ה' תַּתָּאָה, לָעוֹלָם הַזֶּה הַשָּׁפֵל, שֶׁהוּא צִמְצוּם גָּדוֹל בְּיֶתֶר עֹז. כדי להמשיך את ההארה גם מבחינת הבל העליון, של חומר האותיות, היורדת עד לעולם העשייה החומרי, לֹא דַּי בְּאִתְעֲרוּתָא דִּלְתַתָּא שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הָעוֹסְקִים רק מִיעוּט יְמֵיהֶם בִּצְדָקָה וּגְמִילוּת חֲסָדִים. ההתעוררות מלמטה של התלמיד־חכם, שעוסק רק במקצת זמנו וכוחו בגמילות חסדים, אין בה כוח להמשיך את חומר האותיות למטה כל כך, עד לעולם הזה השפל.

אֶלָּא עַל יְדֵי אִתְעֲרוּתָא דְּבַעֲלֵי מִצְוֹת, הָעוֹסְקִים רוֹב יְמֵיהֶם בִּצְדָקָה וּגְמִילוּת חֲסָדִים (וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּלִקּוּטֵי אֲמָרִים, בְּחֵלֶק א' פֶּרֶק ל"ד).

אֶלָּא רק עַל יְדֵי אִתְעֲרוּתָא דְּבַעֲלֵי מִצְוֹת, הָעוֹסְקִים רוֹב יְמֵיהֶם בִּצְדָקָה וּגְמִילוּת חֲסָדִים (וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּלִקּוּטֵי אֲמָרִים, בְּחֵלֶק א' פֶּרֶק ל"ד). רק אלה שעיקר זמנם וכוחם מושקעים בגמילות חסדים, שגמילות החסדים היא עיקר עניינם ומאודם בעולם הזה, שמבטאים בכל מהותם את הפעולה הממשית של המשכת השפע העליון עד למטה מטה — הם אלה שממשיכים את אור הרצון והחכמה האלוקיים למטה עד לעולם הזה.

וְלָכֵן נִקְרְאוּ 'תָּמְכֵי אוֹרַיְיתָא' .

וְלָכֵן נִקְרְאוּ נשמות בעלי המצוות, העוסקים בצדקה וגמילות חסדים — 'תָּמְכֵי אוֹרַיְיתָא' (תומכי התורה) . כאן מובן הביטוי לא בהיקף החברתי, דהיינו אלה שתומכים בתלמידי חכמים או במוסדות של לימוד תורה, אלא במובן של התומכים בתורה עצמה, המעמידים את התורה בתוך המציאות שלנו.

וְהֵן, בְּחִינוֹת וּמַדְרֵגוֹת נֶצַח וְהוֹד, לִהְיוֹתָן מַמְשִׁיכִין אוֹר הַתּוֹרָה לְמַטָּה לְעוֹלָם הָעֲשִׂיָּה.

וְהֵן, על דרך הקבלה, בְּחִינוֹת וּמַדְרֵגוֹת הספירות נֶצַח וְהוֹד, לִהְיוֹתָן מַמְשִׁיכִין אוֹר הַתּוֹרָה לְמַטָּה לְעוֹלָם הָעֲשִׂיָּה. הספירות 'נצח והוד' נקראות 'תרין שוקין' (שתי הרגליים), המגיעות מעיקרו של הגוף עד לקרקע. הרי ש'תמכי אורייתא' הם הרגליים של התורה. התורה היא במובן זה בניין־על הבנוי על תשתית מסוימת. ללא התשתית הזו לא יכול בניין העל להתייחס כלל אל העולם, אל המציאות; הוא נמצא כביכול רק בדברים שהם מעבר למציאות שלנו. כדי שיהיה הדבר למציאות, צריך לבנות את הרגליים שהוא יוכל לעמוד עליהן. תפקידם של בעלי צדקה הוא אפוא המשך לתפקידם של תלמידי החכמים. תלמידי החכמים יוצרים אורות בעולמות עליונים, ובעלי הצדקה ממשיכים את ההארה הזו לעולם שלנו.

וּבָזֶה, יוּבָן לָמָּה נִקְרָא הַצְּדָקָה בְּשֵׁם מַעֲשֶׂה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם" . עַל שֵׁם שֶׁפְּעוּלָּתָהּ לְהַמְשִׁיךְ אוֹר ה' לְעוֹלָם הָעֲשִׂיָּה.

וּבָזֶה, במה שהוסבר לעיל, יוּבָן לָמָּה נִקְרָא הַצְּדָקָה בְּשֵׁם מַעֲשֶׂה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם" (ישעיה לב,יז) . והוא מסביר: עַל שֵׁם שֶׁפְּעוּלָּתָהּ לְהַמְשִׁיךְ אוֹר ה' לְעוֹלָם הָעֲשִׂיָּה. כפי שהוסבר, אור ה' שבתורה, כשלעצמו, מאיר בעולם הבריאה ובעולם היצירה, אבל לא בעולם העשייה. בעולם העשייה נמשך אור ה' רק מכוחה של מצוות הצדקה, ולכן נקראת הצדקה "מעשה הצדקה".

וְזֶהוּ דִּקְדּוּק לְשׁוֹן זוֹהַר הַקָּדוֹשׁ: מַאן דְּעָבֵיד שְׁמָא קַדִּישָׁא , 'דְּעָבֵיד' דָּיְיקָא .

וְזֶהוּ דִּקְדּוּק לְשׁוֹן זוֹהַר הַקָּדוֹשׁ: מַאן דְּעָבֵיד שְׁמָא קַדִּישָׁא (מי שעושה את השם הקדוש) , והוא מדייק בלשון: 'דְּעָבֵיד' דָּיְיקָא (שעושה דווקא) . הביטוי נראה מוזר לכאורה. מה זאת אומרת "לעשות את השם"? אלא יש לומר שזהו ביטוי מקביל למה שנאמר לעיל לגבי מעשה הצדקה התלויה במעשה דווקא. כלומר, הוא לוקח את ההשפעה העליונה ומוריד אותה אל מציאותו של עולם העשייה.

כִּי בְּאִתְעֲרוּתָא דִּלְתַתָּא, בִּצְדָקָה וְחֶסֶד תַּתָּאָה , מְעוֹרֵר חֶסֶד עֶלְיוֹן לְהַמְשִׁיךְ אוֹר אֵין סוֹף מִבְּחִינַת חָכְמָה עִילָּאָה. יוּ"ד שֶׁל שֵׁם , ל ה' שֶׁל שֵׁם . בְּחִינַת הַדִּבּוּר וְרוּחַ פִּיו יִתְבָּרַךְ, כְּדֵי לְהַשְׁפִּיעַ לְעוֹלָם הָעֲשִׂיָּה.

כִּי בְּאִתְעֲרוּתָא דִּלְתַתָּא, על ידי התעוררות מלמטה, בִּצְדָקָה וְחֶסֶד תַּתָּאָה (תחתונים) , שעושה האדם בעולם המעשה, הוא מְעוֹרֵר חֶסֶד עֶלְיוֹן לְהַמְשִׁיךְ אוֹר אֵין סוֹף מִבְּחִינַת חָכְמָה עִילָּאָה. החסד העליון שמתעורר מלמעלה מעלה על ידי מעשה הצדקה למטה גורם להמשיך את אור האין סוף מדרגת החכמה (שבה הוא מתגלה), שהיא אות יוּ"ד שֶׁל שֵׁם הוי"ה , לאות ה' שֶׁל שֵׁם הוי"ה . ומה"א העליונה לה"א התחתונה, שהיא בְּחִינַת הַדִּבּוּר וְרוּחַ פִּיו יִתְבָּרַךְ, כְּדֵי לְהַשְׁפִּיעַ לְעוֹלָם הָעֲשִׂיָּה. נמצא שעל ידי מעשה של צדקה וחסד שאדם משפיע לאדם אחר שלמטה ממנו, מתעורר החסד העליון (שלמעלה מהשכל) להשפיע מאור אין סוף דרך כל הדרגות, מדרגת החכמה ועד לאותיות הדיבור ולהשפעה בעולמות העשייה הגשמית.

וְעַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, לְהַבְדִּיל הַבְדָּלוֹת אֵין קֵץ כְּמוֹ שֶׁאָדָם אֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא לַאֲחֵרִים (וְלֹא כְּשֶׁהוּא בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ),

וְעַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, כדי להסביר מדוע דווקא הדיבור ורוח פיו (שהוא חומר הדיבור) הם הכלי להשפיע למטה לעולמות. לְהַבְדִּיל הַבְדָּלוֹת אֵין קֵץ שיש בין האדם התחתון (המשל) לקב"ה (הנמשל). כְּמוֹ שֶׁאָדָם אֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא לַאֲחֵרִים (וְלֹא כְּשֶׁהוּא בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ), כשהוא בינו לבין עצמו אדם חושב, כדי לגלות ולברר לעצמו את הבנתו והרגשתו, אבל כשהוא פונה לאדם אחר הוא מדבר. הדיבור הוא הכלי שבו אדם יוצא מעצמו. ובנמשל, הדיבור הוא הכלי שבו בורא הקב"ה את העולם שהוא נעלם בו, את העולם שהוא כביכול מציאות ה'אחר' לאלוקי.

וְאָז, מְצַמְצֵם שִׂכְלוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ בְּדִבּוּרוֹ אֲלֵיהֶם.

וְאָז, כשאדם מדבר לאחרים הוא מְצַמְצֵם שִׂכְלוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ בְּדִבּוּרוֹ אֲלֵיהֶם. במעבר מהשכל אל הדיבור לצורך האחרים יש צמצום עצום של ההשכלה כפי שהיא באדם עצמו אל המעט שבמעט שמבטאות המילים של הדיבור שעוברות אל האחר, מה שהוא יוכל לקבל מהן. בנמשל, ה'אחר' הזה הוא עולם העשייה הגשמי, שבו הקב"ה נעלם, והמעט שמתגלה הוא חיות העולם שנברא באותו דיבור.

וְהַמַּשְׂכִּילִים יָבִינוּ.

וְהַמַּשְׂכִּילִים יָבִינוּ. לא ברור למה התכוון אדמו"ר הזקן בדברי סיכום אלה — "והמשכילים יבינו". כ"ק אדמו"ר זי"ע מעיר שאולי הכוונה היא למשפט האחרון, "ועל דרך משל וכו' ", שהמשכילים יבינו ממנו לגבי האיגרת כולה. בתחילת האיגרת מובא הכתוב "ויעש דוד שם", ובאיגרת לא מתברר בפירוש מהו "שם" זה. וכן בהמשך, "מאן דעביד שמא קדישא בכל יומא — מאן דיהיב צדקה למסכני" (מי שעושה את השם הקדוש בכל יום — מי שנותן צדקה למסכן). ואכן במשפט הסיום הוא מדבר על הדיבור באדם שמיועד לאחר ולא לאדם עצמו. ומבואר בחסידות שכך הוא גם השם: שמו של אדם אינו עבור האדם עצמו, אלא עבור האחר שיקרא לו בשמו. ואם כן, עניין הדיבור הוא ממש כעניין השם — הכלי והלבוש שממשיך את העצמות החוצה (ובעומק יותר, שמקיים בכך את כל מציאות החוץ, מציאות העולמות וכל שיש בהם) — ו'לעשות את השם' פירושו, אם כן, להוריד את השם אל עולם העשייה שלנו. ההבדל בין שני המושגים הוא שמושג ה'דיבור' (המאמרות) מבטא את בריאת העולמות והמשכת החיות אל הנבראים, ומושג ה'שם' מדגיש את הגילוי האלוקי אל העולמות הנבראים. אם הדיבור מבטא את ההארה האלוקית שבוראת את העולמות, השם מבטא את העצמות האלוקית שמתגלה בתוך בריאה זו. דהיינו מוריד אותה אל העולמות; והוא עושה זאת בהתאמה למה שהאדם עשה. כשאדם יושב ולומד בינו לבין עצמו, זו תורה שמתייחסת לעצמו. למרות שהוא אומר אותה בדיבור בפה, יש הבדל בין דיבור שאדם מדבר לעצמו לבין דיבור המכוון אל אחר. ולא רק בדיבור, אלא אפילו במחשבה — יש הבדל בין מחשבה שאדם חושב בינו לבין עצמו לבין מחשבה שהוא מתכוון להעבירה אחר כך לאחרים. המחשבה המכוונת היא מחשבה מנווטת, העשויה מראש לפי ערכו ועניינו של המקבל. והתוספת הזו של הכיוון, של ההתייחסות וההתאמה אל האחר — היא היא עניינה של מצוות הצדקה. הצדקה מיוחדת בזה שהיא אינה רק מצווה שבין אדם למקום, אלא מצווה שמתייחסת גם אל האדם האחר, והיא לכן מכוונת לפי ערכו ועניינו של המקבל. וכן נאמר על הפסוק "אשרי משכיל אל דל": שאדם צריך להשכיל ולכוון את הנתינה ואת אופן הנתינה לפי ערכו ועניינו של המקבל, שתהיה לפי צורכו ולא נתינה בעלמא. ומתוך כך, מתוך תורה שיש עימה נתינה של צדקה, יורדת התורה ומתגלה בגוף האותיות והמילים, בעולמות המעשיים והגשמיים שלנו. וזהו "ויעש דוד שם" על ידי "משפט וצדקה", שבהם ממשיכים את אור ה' שבתורה, שהוא שמו של הקב"ה, אל עולמות המעשה. וכך, כפי הסברו של אדמו"ר הזקן, 'עושים' את השם הגדול, שם הוי"ה. כשאדם מגיע לעולם הבריאה — בלימוד התורה, בכוונה עליונה — הוא כותב את הה"א הראשונה; כשהוא בעולם היצירה — באהבה וביראה — הוא כותב את האות ו"ו; וכשהוא מגיע לכאן, לעולם הזה — על ידי שהוא עושה "משפט וצדקה" הוא עושה את הה"א האחרונה, ואת השם כולו.

(Endnotes) 1  . מנחות כט,ב. וראו חגיגה י,א; ירושלמי חגיגה פרק ב הלכה א; בראשית רבה פרשה יב,י ועוד. 2  . ראו מפרשי המשנה על סנהדרין פרק 'חלק'; רס"ג, האמונות והדעות, סוף מאמר תחיית המתים; רמב"ם, הלכות תשובה פרק ג ופרק ח; שער הגמול לרמב"ן; ספר עבודת הקדש חלק ב פרקים מא–מג. של"ה בהקדמת חלק בית דוד. וראו לקמן איגרת יז, ותורה אור עג,ב ועוד. 3  . ראו איגרת הקדש יז בשם האריז"ל; מאמרים מלוקטים חלק א עמ' נו ועוד. 4  . כנגד שלוש ספירות המוחין: "שמשכילים" — בחכמה, "ויודעים" — בדעת, "ומשיגים" — בבינה. 5  . פרק כז, על פי תיקוני זהר תיקון כא (נא,ב). 6  . על דרך משל: פעולה של מחשב, ככל שהיא מסובכת ומורכבת, ניתן לחזור עליה. לעומת זאת, פעולה אנושית היא יחידה במינה, ואפילו אותו אדם עצמו אינו יכול בזמן אחר לחזור עליה בשלמות. 7  . ראו במדבר רבה פרשה כא,כב, ובבא בתרא עה,א. וראו תורה אור לב,ד, ליקוטי תורה במדבר לה,ג ועוד. 8  . ראו זהר חלק א סו,א; רכו,א; רמז,א. וראו לעיל איגרת ג, שער היחוד והאמונה פרק ה ועוד. 9  .  ראו ליקוטי תורה ויקרא מה,ג, ומאמרים מלוקטים חלק ג עמ' עב ("וקבל היהודים", פורים תשי"א. וראו שם הערה 55). 10  . לכן נקראים החכמה והבינה בזהר "תרין רעין דלא מתפרשין" (שני רעים שאינם נפרדים). ראו זהר חלק ג ד,א ועוד. 11  . על פי ישעיה י,כה ועוד ("מְעַט מִזְעָר") ושם כח,י–יג ("זְעֵיר שָׁם זְעֵיר שָׁם"). וראו ליקוטי לוי יצחק על התניא, עמ' לו: "יש לפרש 'זעיר שם זעיר שם' הוא נצח והוד דאבא, ו'מעט מזעיר שם זעיר שם' הוא יסוד אבא, והיינו נצח הוד יסוד דאבא שמהם נמשך לבחינת בינה. ומה שאמר עוד הפעם תיבת 'משם' כי לכאורה הוה ליה לומר 'ונמשך לבחינת בינה', רומז על מלכות דאבא, דהיינו עטרת יסוד אבא". וכו', עיינו שם. 12  . וראו ליקוטי תורה דברים יח,ב, ושם בסוגריים: עיין בזהר בראשית (ד' ו') (חלק א כ,א; חלק ג קצג,ב; תיקוני זהר תיקון כח) ובתיקוני זהר תיקון ה' (יט,א) ועין מה שנכתב בסוף דיבור המתחיל "כי אתה נרי" בפרשת מקץ (תורה אור מא,א), ועל פי זה יש לומר דעניין פך של שמן שמצאו כו' הנזכר שם זהו עניין ה'נקודה שבהיכליה', כי שמן הוא חכמה עילאה עין שם (כ"ק אדמו"ר זי"ע). 13  . תמונת האות מורה על ציור ההמשכה וההתגלות כו' (הגה בריש פרק יב דשער היחוד והאמונה) (כ"ק אדמו"ר זי"ע). 14  . ראו שבת קד,א; אותיות דרבי עקיבא ביה"מ ג; זהר חלק א ג,א; וראו בפרדס רימונים שער כז, שער האותיות. 15  . ישעיה סד,ג. וראו ברכות לד,ב. שם סג,א. 16  . זהר חלק ג רנו,ב; רנח,א. 17  . על דרך הקולות מהכינור על ידי הכאה באצבע על הנימין כו'. המשך תרס"ו תמז (כ"ק אדמו"ר זי"ע). 18  . בהקשר שונה, אבל דומה, מתואר בספרו של ג'ורג' אורוול '1984' כיצד גורמים לחברה שלמה שלא תחשוב מחשבות של 'כפירה': על ידי שמוציאים מהשימוש ומהמילון מילים מסוימות, שוללים גם את האפשרות לחשוב מחשבות מסוימות. באותה שעה, גם אם אנשים יכולים להרגיש שמשהו לא בסדר, אין להם מילים לבטא את הדבר, לא כלפי אחרים ואף לא כלפי עצמם. 19  . ראו ליקוטי אמרים פרק כ; שער היחוד והאמונה פרק יא; להלן איגרת יט ועוד. 20  . מפיוט אקדמות לשבועות. 21  .   ראו בביאור על ליקוטי אמרים פרק ג. 22  . כמבואר בשער היחוד והאמונה פרק ז, שבמידת המלכות האלוקית מתקיימים כל העולמות הנבראים, בכללם ובפרטיהם. 23  . ראו אגרת התשובה פרק ד. 24  . ראו זהר חלק ג קסח,א; קפה,א ועוד. 25  .   על פי שמות כח,ג. וראו תורה אור ואור התורה על הפסוק (כ"ק אדמו"ר זי"ע). 26  .   חגיגה יג,ב: "רבי אומר משום אבא יוסי בן דוסאי 'אלף אלפין ישמשוניה' — מספר גדוד אחד; 'ולגדודיו' — אין מספר". וראו תורה אור בתחילתו; שרש מצות התפילה פרק כ; ועוד. 27  .   ראו שער הגלגולים, תחילת הקדמה א; שערי קדושה, חלק ג שער ב; תניא, פרק ב. 28  .   ספר יצירה פרק רביעי משנה יח: "[כיצד צרפן?] שתי אבנים בונות שני בתים, שלש [אבנים] בונות ששה בתים, ארבע [אבנים] בונות ארבעה ועשרים בתים, חמש [אבנים] בונות מאה ועשרים בתים, שש [אבנים] בונות שבע מאות ועשרים בתים, שבע [אבנים] בונות חמשת אלפים וארבעים בתים". 29  . ראו גם שבועות כ,ב, שם נאמר הדבר ביחס לדבר ה' — "שמור וזכור בדיבור אחד נאמרו". לומר שגם כאן אין זה דומה לדיבור האנושי, ולעמוד שוב על ההבדל בין המשל והנמשל — להדגיש שדברים כאלה אנחנו אין אנו יכולים לומר, וגם לא לשמוע ולהבין, בגדר של הדיבור האנושי. 30  . ראו רמב"ם, הלכות יסודי התורה פרקים ב–ג. 31  . מגילה ג,א. 32  . מדרש תהלים מזמור צב; בבא בתרא ק,ב. וראו עוד בהערה הבאה. 33  . זהר חלק א קמו,ב (סתרי תורה); שם חלק ב י,ב ועוד. וראו קהלת רבה פרשה א,ג, ששבעה הבלים כנגד שבעת ימי בראשית, וראו ליקוטי תורה ויקרא נ,ד, ושם במדבר יב,ד. 34  . ראו כתר שם טוב סימן קצד, ובעש"ט על התורה, פרשת עקב אות ב. על פי ליקוטי תורה לאריז"ל פרשת עקב: ״כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם היינו מה שיצא מפיו ית' בבריאה להוציא מן הארץ כל דבר ודבר וכו' ". וראו שער הכוונות דרושי יום הכיפורים דרוש א; שער היחוד והאמונה פרק א, ולקמן איגרת כה. וראו ליקוטי תורה דברים יד,ב, המבאר שיש דוחק בהבנת הדברים, ויובן בהקדים עניין תהו ותיקון וכו', ועניין "מוצא פי ה' " הוא המקור שלמעלה מתהו ותיקון. 35  . כמו שכתוב בהקדמת תיקוני זהר: "איהו וגרמוהי חד וכו' ". וראו לקמן איגרת כ. 36  . כגון: עץ חיים שער מז פרק ב. 37  . לקמן איגרת ח. 38  . ראו ליקוטי אמרים פרקים נא–נג על גילוי השכינה בבית המקדש, וראו להלן איגרת כה ההבדל בין גילוי והשראת השכינה. 39  . ראו שער היחוד והאמונה פרק ה: "דהיינו התגלות אלהות על ידי צדיקים ואותות ומופתים שבתורה". 40  . דברים ה,יט. ובתרגום אונקלוס שם "ולא פסק", וראו רש"י שם. 41  .  ראו 'דגל מחנה אפרים' ויקרא ד"ה ויקרא: "ויש לומר בזה בדרך רמז על פי ששמעתי מן אא"ז זללה"ה [=הבעל שם טוב] על הגמרא 'בכל יום בת קול יוצאת מהר חורב וכו' ', והקשה ממה נפשך (אם היא יוצאת מדוע אין שומעים, ואם אין שומעים מדוע היא יוצאת)... וביאר הוא ז"ל כי הבת קול הוא הרהורי תשובה הבאים לאדם בכל יום, ומי שיש לו דעת תיכף כשבא לו הרהור תשובה אזי מבין הוא שזהו מן הכרוז שמכריזין שובו בנים שובבים". 42  .  תיקוני הזהר תיקון ו (כג,א). וראו עץ חיים שער מב פרק ד, ושער מז פרק ב. 43   על פי דברים כו,ה. 44  . פיוט אקדמות לשבועות. 45  . מנחות כט,ב, וראו בראשית רבה פרשה יב,ב. 46  . אבות פרק ה משנה א, וראו בברטנורא שם. וכן בראשית רבה פרשה יז,א. 47  . ראש השנה לב,א; מגילה כא,ב. 48  . ומבואר בתלמוד שם, שלמרות שבמקומו לא כתוב בו לשון מאמר, במקום אחר כתוב "בדבר ה' שמים נעשו" (תהלים לג,ו) — והרי שגם הבריאה בכללה הייתה במאמר. 49  . וראו גם פירוש הרמב"ן לבראשית א,א, ורבינו בחיי שם ג; עבודת הקודש חלק ד סוף פרק ג ופרק ד; דגל מחנה אפרים בשלח ד"ה או יאמר; תורה אור נג,א; ליקוטי תורה במדבר יג,א ועוד. 50  . וכן על פי לשון הכתוב: "ראשית חכמה וגו' " (תהלים קיא,י). 51  . ובמקומות אחרים מבואר שגם הדרגה הזו מרומזת במילה "בראשית", וכתרגום אונקלוס "בקדמין", דהיינו הרצון דכתר שלמעלה מהחכמה. ראו מאמרים מלוקטים חלק ג עמ' קסד ועוד. 52  . וראו ליקוטי תורה דרושים לראש השנה נג,ד. 53  . ראו זהר חלק א רסד,ב (בהשמטות): "אמר מדת חסד, דכל ימי היות אברהם בעולם לא הוצרכתי אני לעשות מלאכתי, שהרי אברהם עמד שם במקומי". וראו ספר הערכים כרך א ערך אברהם. 54  . ראו תורה אור יב,א: "שאברהם הוא בחינת חסד גדול עד מאד בלי שום מונע וכולם טובים בעיניו וכו' ". 55  . כתר שם טוב, הוספות סימן עח. בעש"ט על התורה פרשת קדושים כא-כג. 56  . זהר חלק ב פה,א קכא,א ועוד. 57  . זהר חלק א עז,א; חלק ב ר,א ועוד. 58  . זהר חלק א מז,א ועוד. 59  . ראו ליקוטי תורה דברים טו,א, עניין ברית ותורה בברכת המזון. וראו בראשית רבה בתחילתו (פרשה א,א), עניין "אמון פדגוג". וראו דברים רבה פרשה א,א, על הכתוב "אלה הדברים אשר דבר משה", שעל ידי התורה זכה משה לדיבור, שעניינו להוריד חכמה עילאה לבחינת דיבור. 60  . לעת עתה לא מצאנו מקורו. אמנם במילים אחרות נמצא הרעיון בכמה מקומות, וראו שער רוח הקדש ד,ב, שער הגלגולים הקדמה לו ועוד. 61  .  ראו זהר חלק ג נג,ב; חלק א ח,א. על פי משלי ג,יח: "עץ חיים היא למחזיקים בה ותֹמכיה מאֻשר". 62  .  הקדמת תיקוני זהר יז,ב. 63  .  ראו פרק לז, שמצוות הצדקה שקולה כנגד כל המצוות, ובתלמוד ירושלמי היא נקראת בכל מקום 'מצווה' סתם. ועוד. 64  . ראו הערת כ"ק אדמו"ר זי"ע כאן, נדפס בשיעורים לספר התניא ובליקוטי ביאורים. 65  . וכמבואר בשער היחוד והאמונה ש"אין מלך בלא עם". 66  . וכמבואר בחסידות שהשם מורה על עצם הדבר הנקרא בשם — לא אל הארה וגילוי ממנו אלא עליו בעצמו. וכן בתפילה, בקוראנו לקב"ה בשמו, יש לכוון "אליו ולא למידותיו". 67  . תנא דבי אליהו רבה פרק יח: "כל ת"ח שיושב וקורא ושונה ועוסק בתורה הקב"ה יושב כנגדו וקורא ושונה". 68  . תהלים מא,ב. וראו ויקרא רבה פרשה לד,א: "אמר ר' יונה, 'אשרי נותן לדל' אין כתיב כאן, אלא 'אשרי משכיל אל דל' — הוי מסתכל בו היאך לזכות עמו". 69  . ראו הקדמת הרמב"ן לפירוש התורה ועוד.