Igeret Hakodesh 4

חזור

אגרת הקדש

אגרת ד

האיגרת פותחת בשאלה העולה מן הכתובים העוסקים בגאולת ישראל על ידי הצדקה.

אֵין יִשְׂרָאֵל נִגְאָלִין אֶלָּא בִּצְדָקָה, שֶׁנֶּאֱמַר: " וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה״ .

אֵין יִשְׂרָאֵל נִגְאָלִין אֶלָּא בִּצְדָקָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה״ (ישעיה א,כז) . שפדות ישראל מן השבי והגלות היא על ידי נתינת הצדקה.

כְּתִיב: "צֶדֶק לְפָנָיו יְהַלֵּךְ" , וַהֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר , 'יֵלֵךְ',

ועוד כְּתִיב: "צֶדֶק לְפָנָיו יְהַלֵּךְ" (תהלים פה,יד) , וַהֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר (והיה לו לומר) , לכאורה ראוי היה לומר: 'יֵלֵךְ', ומדוע כתב "יהלך"? ובהמשך יבאר שההבדל בין "ילך" ובין "יהלך" הוא משמעותי.

אַךְ הָעִנְיָן עַל פִּי מַה שֶּׁכָּתוּב: "לְךָ אָמַר לִבִּי בַּקְּשׁוּ פָנָי" . פֵּירוּשׁ: בַּקְּשׁוּ פְּנִימִית הַלֵּב.

אַךְ הָעִנְיָן, כדרך מאמרי החסידות, המבארים את הדברים מיסודם, עובר אדמו"ר הזקן להסביר עניין אחר, ומתוך כך יובן בהמשך גם עניין זה של 'ילך' ו'יהלך'. עַל פִּי מַה שֶּׁכָּתוּב: "לְךָ אָמַר לִבִּי בַּקְּשׁוּ פָנָי" (תהלים כז,ח) . בדרך כלל מפרשים את 'פני' כלפי מעלה, כביכול פניו של הקב"ה. ואולם כאן הוא מביא פֵּירוּשׁ: בַּקְּשׁוּ פְּנִימִית הַלֵּב. ליבו של אדם כאילו אומר לו: "בקשו פני", בקשו את פנימיותי. ובהמשך יבואר מהי פנימיות הלב, וכיצד היא גם האמצעי להגיע אל הפנימיות של מעלה.

כִּי הִנֵּה בְּלַהַב יְסוֹד הָאֵשׁ הָאֱלֹקִית שֶׁבַּלֵּב ( הִנֵּה בְּהַלֵּב [יְסוֹד הָאֵשׁ הָאֱלֹקִית שֶׁבַּלֵּב]).

כִּי הִנֵּה בְּלַהַב יְסוֹד הָאֵשׁ הָאֱלֹקִית שֶׁבַּלֵּב (נוּסָּח אַחֵר: הִנֵּה בְּהַלֵּב [יְסוֹד הָאֵשׁ הָאֱלֹקִית שֶׁבַּלֵּב]). מה שנאמר בשתי הנוסחאות הוא שלהב האש האלוקית, ההתלהבות והתשוקה אל האלוקי, מצויות בלב של הנפש האלוקית. הלב הוא צד הרגש שבנפש, שבעיקרו הוא יסוד האש שבנפש העולה מלמטה למעלה — הרצון וכלות הנפש אל האלוקי. זאת לעומת יסוד המים, שהוא בעיקרו הצד השכלי בנפש, הוא היכולת לקבל ולתת לדברים לזרום למטה, לתוך כל חדרי נפשו של האדם.

יֵשׁ שְׁתֵּי בְּחִינוֹת: בְּחִינַת חִיצוֹנִיּוּת וּבְחִינַת פְּנִימִיּוּת.

בדרגה זו של לב יֵשׁ שְׁתֵּי בְּחִינוֹת: בְּחִינַת חִיצוֹנִיּוּת וּבְחִינַת פְּנִימִיּוּת. אין מדובר כאן על חיצוניות ופנימיות במובן הרגיל, דהיינו ההבדל בין מה שמתחזה כלפי חוץ ובין מה שהוא פנימי ועצמי, כגון ההבדל בין פעולה שאדם עושה מתוך כוונה אמיתית שהוא מרגיש בתוכו ובין עשייה מתוך כוונה שיראה כלפי חוץ. אף אין מדובר בהיקף הרחב יותר, בהבדל שבין עיקר וטפל. כאן גם הפנימיות וגם החיצוניות הן רגשות שיש להם מקום, תחושות אמיתיות שאדם מרגיש בתוכו. ואם כן, מהו ההבדל בין מידה 'פנימית' ומידה 'חיצונית'?

'חִיצוֹנִיּוֹת הַלֵּב' הִיא הִתְלַהֲבוּת הַמִּתְלַהֶבֶת מִבְּחִינַת הַבִּינָה וְהַדַּעַת בִּגְדוּלַּת ה' אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, [לְהִתְבּוֹנֵן] בִּגְדוּלָּתוֹ וּלְהוֹלִיד מִתְּבוּנָה זוֹ אַהֲבָה עַזָּה כְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ וכו'. חיצוניות הלב היא התעוררות הרגש הנובעת מההתבוננות ומההכרה השכלית. כאשר אדם חושב ומתבונן בגדולת ה', כל אחד בדברים המעוררים אותו, שיש להם משמעות לגביו, יוצר תגובה רגשית. במקומות אחרים מתוארת תגובה זו כאופן הרצוי של אהבה ויראה הנקראות 'דחילו ורחימו (יראה ואהבה) שכליים'. דהיינו, רגש של אהבה או יראה הנוצר מכוחה של ההכרה, הבנוי ומתבסס עליה. ההכרה משנה את האדם, מעבירה אותו ממצב נפש אחד לשני, וככל שהיא נעשית פנימית ועמוקה יותר — גם ההרגשה שבאה בעקבותיה עמוקה ולוהטת יותר.

וּ'פְנִימִיּוּת הַלֵּב' הִיא הַנְּקוּדָּה שֶׁבִּפְנִימִיּוּת הַלֵּב וְעוּמְקָא דְּלִיבָּא , שֶׁהִיא לְמַעְלָה מַעְלָה מִבְּחִינַת הַדַּעַת וְהַתְּבוּנָה שֶׁיּוּכַל הָאָדָם לְהִתְבּוֹנֵן בְּלִבּוֹ בִּגְדוּלַּת ה'.

וּ'פְנִימִיּוּת הַלֵּב' הִיא הַנְּקוּדָּה שֶׁבִּפְנִימִיּוּת הַלֵּב וְעוּמְקָא דְּלִיבָּא (ועומק הלב) , שֶׁהִיא לְמַעְלָה מַעְלָה מִבְּחִינַת הַדַּעַת וְהַתְּבוּנָה שֶׁיּוּכַל הָאָדָם לְהִתְבּוֹנֵן בְּלִבּוֹ בִּגְדוּלַּת ה'. ההתעוררות שבפנימיות הלב היא התעוררות הנקודה הפנימית שבעומק לב האדם, שאין השכל יכול להגדירה ולהגיע אליה; מקום שהוא עמוק יותר ובסיסי יותר מכל מה שאדם מגיע אליו מתוך הסתכלות והתבוננות. נקודה זו קשורה באותם דברים מסוימים הנוגעים לעצם חייו של אדם, לנקודת הבסיס של עצם קיומה של נפשו.

וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה' " . מֵעוּמְָקָא דְּלִיבָּא ,

וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה' " (תהלים קל,א) . המתפרש כאן לא כתיאור חומרי או מושאל של מקום עמוק שאדם נמצא בו וקורא מתוכו, אלא של אדם הקורא מֵעוּמְָקָא דְּלִיבָּא (מעומק הלב) , מן המעמקים שבתוכו פנימה. כאשר הקריאה אל ה' נובעת לא מן החלק החיצוני והמודע של נפשו אלא ממקור עמוק יותר, מעומק פנימיות ועצמות הנפש.

(וְעַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, כְּמוֹ בְּמִילֵּי דְעָלְמָא

(וְעַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, להבין מה היא נקודת פנימיות הלב בקדושה מביא משל כְּמוֹ בְּמִילֵּי דְעָלְמָא, בענייני עולם הזה. שכן 'פנימיות הלב' ו'חיצוניות הלב' אינן הגדרות השייכות רק להתייחסותה של הנפש לעולמה של הקדושה, אלא גם להתייחסותה לענייני העולם. בנפשו של כל אדם קיימים שני הצדדים — חיצוניות הלב ופנימיות הלב — בין בקדושה ובין בדברים אחרים. יש דברים שאדם אוהב או שונא אותם על פי הכרתו, ויש דברים שההתייחסות אליהם נראית כנובעת מתוך הנפש עצמה.

לִפְעָמִים יֵשׁ עִנְיָן גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד שֶׁכָּל חַיּוּת הָאָדָם תָּלוּי בּוֹ, וְנוֹגֵעַ עַד נְקוּדַּת פְּנִימִיּוּת הַלֵּב וְעַד בִּכְלָל.

והמשל הוא: לִפְעָמִים יֵשׁ עִנְיָן גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד — לא בהכרח מבחינה אובייקטיבית, אבל בשביל אותו אדם הוא גדול וחשוב מאוד מאוד — שֶׁכָּל חַיּוּת הָאָדָם תָּלוּי בּוֹ, וְנוֹגֵעַ עַד נְקוּדַּת פְּנִימִיּוּת הַלֵּב וְעַד בִּכְלָל. לכל אדם יש דברים שבשבילו הם חשובים מאוד, עד שאין הוא יכול לראות את חייו בלעדיהם. אפשר לראות זאת כאשר אדם צריך לוותר או לתת דברים משלו. יש דברים שאדם מכיר בערכם ויודע שהם חשובים, ובכל זאת אם צריך הוא יכול לוותר עליהם; ויש דברים שיש לו קשר פנימי אליהם, לא מפני סיבה או מושכל כלשהו אלא בקשר עצמי שבמהות הנפש, ולכן אותם אין הוא מסוגל לתת (אלא במאמץ יוצא מן הכלל של נתינת עצמותו). הדברים הללו שונים מאדם לאדם. יש אדם שבשבילו נתינה של כסף זה דבר שנוגע בנפשו, ואחר שבשבילו כסף זה דבר של מה בכך; לא משום שהוא עשיר, אלא משום שכסף אינו נוגע לפנימיות ליבו — אבל יהיו דברים אחרים שעליהם הוא לא יוכל לוותר.

הנקודה הפנימית שבה אדם שוכח את כל הדברים החיצוניים — ההשכלה, המעמד, הדימוי העצמי שלו — שבה מתחילה לפעול המהות הפנימית, מדעת ושלא מדעת, זו הנקודה הנקראת כאן 'פנימיות הלב'. זו היא נקודת היחס הפנימית בין האני ובין הנשמה של האני, בין האני ובין האני שבתוך האני, כפי שהיא במהותה הטהורה, למעלה מכל הבנה והשגה.

וְגוֹרֵם לוֹ לִפְעָמִים לַעֲשׂוֹת מַעֲשִׂים וּלְדַבֵּר דְּבָרִים שֶׁלֹּא בְּדַעַת כְּלָל).

וְגוֹרֵם לוֹ לִפְעָמִים לַעֲשׂוֹת מַעֲשִׂים וּלְדַבֵּר דְּבָרִים שֶׁלֹּא בְּדַעַת כְּלָל). כל זמן שאדם פועל מכוח חיצוניות הלב, יש שליטה ובקרה של השכל על הרגש, על גילויי הרצייה ובמידה מסוימת גם על אישיותו. הוא עושה או לא עושה דברים מסוימים, הוא אפילו נהנה ואוהב את מה שהוא עושה, אבל כל זה נמצא 'תחת הדעת', ניזון ומבוקר על ידי מה שהוא יודע ובאופן שהוא יודע. ואולם כאשר דבר נוגע לאדם בנקודה של 'פנימיות הלב' — שכאמור, נוגעת לו בעצם נפשו ובעצם חייו — באותה שעה הוא יפעל גם באופן לא רציונלי; הוא ידבר דיבורים ויעשה מעשים שאינם עוברים כלל את בקרתה של הדעת, וכל התייחסותו תנבע לא ממה שהוא מבין ויודע אלא מעצם מהותו. כל עוד נוטלים מאדם דבר שהוא יכול לוותר עליו, גם אם עמל בו שנים רבות, הוא יגיב ויפעל בצורה 'נורמלית', כלומר ילחם על דברים שהוא חושב שהם חשובים ויוותר היכן שצריך וניתן. אבל כשבאים ליטול מאדם דבר שפנימיות נקודת ליבו קשורה בו, הוא אז פועל בצורה לא מושכלת, בהתפרצות של רגשות ובכוחות שלא ידע על קיומם, משום שאלה באים מעצם מהותו, משכבה כה עמוקה שהוא עצמו לא מכיר בקיומה. אירע פעם מעשה שמכונית עלתה על תינוק, והאמא, שהייתה אישה קטנה, רצה אל המכונית והרימה אותה. לפי כל החישובים אישה כזו אינה מסוגלת להרים מכונית, אבל כשדבר קשור בפנימיות הלב כל החישובים אינם תופסים עוד.

ההבדל הוא כמו ההבדל בין מי שנדקר במקום כלשהו בגוף ובין מי שנדקר בעצב עצמו. התגובה החריפה למגע הישיר בעצב באה משום שהכאב והתחושה אינם חיצוניים ומבוקרים, אלא מגיעים במישרין ממקור התחושה.

וְזֶה לְעוּמַּת זֶה, כָּכָה הוּא מַמָּשׁ בַּעֲבוֹדָה שֶׁבַּלֵּב,

וְזֶה לְעוּמַּת זֶה, כמו שרואים במשל, ביחס לענייני העולם הזה, כָּכָה הוּא מַמָּשׁ בַּעֲבוֹדָה שֶׁבַּלֵּב, בעבודת ה' שבלב. כלומר, בהתייחסותו של האדם אל הקדושה. בתניא מדובר על כך שנקודת פנימיות הלב של כל יהודי היא הקשר שלו אל הקב"ה. ולכן, כאשר נדמה ליהודי שהקשר הזה עומד להיפגע, הוא יפעל בצורה שאינה שקולה, שאינה קשורה לכאורה לשום דבר שהיה קודם. ההיסטוריה היהודית רצופה סיפורים על אנשים שבחייהם לא היו קשורים בשום קשר גלוי ליהדות וליהודים, אבל כאשר הנקודה הזו עלתה, בצורה כזו או אחרת, משהו כאילו התפוצץ, והם פעלו באופן בלתי צפוי לחלוטין, עד כדי מסירת הנפש בפועל.

וְהַיְינוּ לְפִי שֶׁבְּחִינַת נְקוּדַּת פְּנִימִית הַלֵּב הִיא לְמַעְלָה מִבְּחִינַת הַדַּעַת הַמִּתְפַּשֵּׁט וּמִתְלַבֵּשׁ בַּמִּדּוֹת שֶׁנּוֹלְדוּ מֵחָכְמָה בִּינָה דַּעַת כַּנּוֹדָע. פנימיות הלב וחיצוניות הלב פועלים בשני מסלולים שונים. המסלול המסודר של חיצוניות הלב עובר את כל דרגות הנפש מהשכל אל המידות. הוא מתחיל מלמעלה, מהניצוץ הראשון של ההכרה שהיא החכמה, משם הוא מגיע לניתוח ולהרחבה בדרגת הבינה, ולאחר מכן להתקשרות נפשית אל נושא ההכרה בדרגת הדעת. הדעת מולידה את המידות, היא הגורמת לנפש להתייחס אל נושא ההכרה במשיכה או בדחייה, באהבה או ביראה וכו'. אפשר לומר שהמידות הללו ('חיצוניות הלב') הן היישום האמוציונלי של הדעת, הן מקבלות מן הדעת ולפיכך הן למטה מן הדעת.

רַק הִיא בְּחִינַת הֶאָרַת חָכְמָה עֶלְיוֹנָה שֶׁלְּמַעְלָה מֵהַבִּינָה וְהַדַּעַת.

לעומת זאת, ישנו מסלול אחר של התעוררות הלב שאינו עובר את כל השלבים של ההכרה, מהחכמה לבינה ולדעת ומן הדעת למידות. רַק הִיא בְּחִינַת הֶאָרַת חָכְמָה עֶלְיוֹנָה שֶׁלְּמַעְלָה מֵהַבִּינָה וְהַדַּעַת. בניגוד לחיצוניות הלב, שאינה יכולה לקלוט את נקודת החכמה אלא דרך דרגות הבינה והדעת, מקבלת נקודת פנימיות הלב את ניצוץ החכמה כפי שהוא לעצמו.

וּבָהּ, מְלוּבָּשׁ וְגָנוּז אוֹר ה' מַמָּשׁ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "ה' בְּחָכְמָה "

וּבָהּ, בחכמה העליונה, מְלוּבָּשׁ וְגָנוּז אוֹר ה' מַמָּשׁ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "ה' בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה " (משלי ג,יט). הפסוק בשלמותו מתאר את תהליך הבריאה, ושתי המילים הראשונות המצוטטות כאן מתארות את ראשיתו של התהליך: "הוי"ה" — כניסת האור האלוקי, "בחכמה" — בספירת החכמה. שם הוי"ה, המבטא את האור האלוקי שבתוך כלי הספירות, נכנס תחילה בחכמה, ורק דרכה הוא מאיר ומתגלה בכל שאר הספירות. כשם שבנפש נקודת החכמה היא ראשית ההכרה, כך בעולמות בכללם היא ראשית ההוויה; החכמה היא הנקודה העומדת בתווך בין המודע והלא מודע, בין ה'אין' וה'יש', ומשום כך רק בה יכול להתלבש אור אין סוף, שלמעלה מהדעת ולמעלה מכל גבול והגדרה.

וְהִיא, הִיא בְּחִינַת נִיצוֹץ אֱלֹקוּת שֶׁבְּכָל נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל.

וְהִיא, נקודת החכמה שבה מתלבש אור אין סוף, המאירה בנקודת פנימיות הלב ושבה מתגלה עצם הנפש, הִיא בְּחִינַת נִיצוֹץ אֱלֹקוּת שֶׁבְּכָל נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל.

וּמַה שֶּׁאֵין כָּל אָדָם זוֹכֶה לְמַדְרֵגָה זוֹ, לַעֲבוֹדָה שֶׁבַּלֵּב מֵעוּמְקָא דְּלִבָּא בִּבְחִינַת פְּנִימִיּוּת.

וּמַה שֶּׁאֵין כָּל אָדָם זוֹכֶה לְמַדְרֵגָה זוֹ, לַעֲבוֹדָה שֶׁבַּלֵּב מֵעוּמְקָא דְּלִבָּא בִּבְחִינַת פְּנִימִיּוּת. יש דרגות בעבודת ה' שתלויות בהשגה ובהשכלה, ואלו מותנות בכישרונו של האדם ובהשקעתו, אבל דרגה זו של עומק הלב נמצאת בכל אדם. נפשו של כל אדם מישראל היא "חלק אלו־ה ממעל", לכל אחד יש ניצוץ אלוקות בנפשו ולא רק ליחידי סגולה — ואם כן, מדוע אין כל אחד זוכה לעבוד את ה' בפועל ובגלוי מכוח דרגה זו של פנימיות הלב?

הַיְינוּ לְפִי שֶׁבְּחִינָה זוֹ הִיא אֶצְלוֹ בִּבְחִינַת גָּלוּת וְשִׁבְיָה.

הַיְינוּ לְפִי שֶׁבְּחִינָה זוֹ הִיא אֶצְלוֹ בִּבְחִינַת גָּלוּת וְשִׁבְיָה. הנקודה הזו אכן מצויה בכל אדם מישראל, היא הוא עצמו הפנימי, אבל אין היא חופשייה ואין היא גלויה אצל כל אחד. הגלות והשביה שבהן מצויה פנימיות הלב הקדושה אינן עניין של גבולות חיצוניים אלא של מעצורים ומחסומים פנימיים הקיימים באדם עצמו — בנפשו הבהמית, ברצונותיה ובפחדיה — והם המסתירים ומחזיקים בשביה ובגלות את פנימיות הנפש.

וְהִיא, בְּחִינַת גָּלוּת הַשְּׁכִינָה מַמָּשׁ.

וְהִיא, גלות הניצוץ האלוקי של האדם, המוסתר ומשועבד לכוחות הנפש הבהמית, היא בְּחִינַת גָּלוּת הַשְּׁכִינָה מַמָּשׁ. אין זה רק 'על דרך משל' ו'מעין', אלא 'ממש'. שהרי האדם הוא 'עולם קטן', וכל מה שיש בו וקורה בו הוא השתקפות מוקטנת אבל ממשית של הוויית העולם הגדול.

כִּי הִיא, הִיא בְּחִינַת נִיצוֹץ אֱלֹהוּת שֶׁבְּנַפְשׁוֹ הָאֱלֹהִית.

כִּי הִיא, נקודת פנימיות הלב באדם, הִיא בְּחִינַת נִיצוֹץ אֱלֹהוּת שֶׁבְּנַפְשׁוֹ הָאֱלֹהִית. ואם הניצוץ הזה בגלות אצלו, פירושו של דבר, בהיקף הגדול, שהשכינה בגלות — כאשר השכינה אינה מבטאה ומגלה עוד את עצמה, את שכינת האלוקי בעולם באופן בהיר וגלוי, אלא משפיעה את כוחה דרך דברים אחרים ומהם כאלה שאף מתנגדים לה ושוללים את קיומה.

וְסִבַּת הַגָּלוּת הוּא מַאֲמֲר רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: גָּלוּ לְבָבֶל שְׁכִינָה עִמָּהֶם .

וְסִבַּת הַגָּלוּת הוּא כ מַאֲמֲר רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: גָּלוּ לְבָבֶל שְׁכִינָה עִמָּהֶם (מגילה כט,א) . הסיבה לגלות הניצוץ האלוקי שבכל אחד היא כסיבת גלות השכינה בכלל, שכאשר עם ישראל גולה גם השכינה נמצאת עימו בגלות. גלות השכינה אינה רק העתקה חומרית מקומית, אלא בעיקר רוחנית. כאשר יש ירידה רוחנית וגלות של מהות ישראל, הרי אף השכינה שבתוכם יורדת ושוכנת בדרגה זו. וכשם שדבר זה נכון בתבנית הגדולה של העם כולו ושל השכינה בכלל, כך הוא נכון לגבי כל אדם פרטי מישראל ושל השכינה הפרטית שבו, דהיינו הניצוץ האלוקי שבכל אחד מישראל היורד עימו לאותה ירידה וגלות פרטית שהוא נמצא בה. גלות השכינה היא, לפי זה, התוצאה של גלות ישראל בכלל, ושל הגלות הפרטית של הנפש האלוקית שבכל אחד מישראל.

דְּהַיְינוּ מִפְּנֵי שֶׁהִלְבִּישׁ בְּחִינַת פְּנִימִית נְקוּדַּת לְבָבוֹ בְּ"זֶה לְעוּמַּת זֶה".

דְּהַיְינוּ מִפְּנֵי שֶׁהִלְבִּישׁ בְּחִינַת פְּנִימִית נְקוּדַּת לְבָבוֹ בְּ"זֶה לְעוּמַּת זֶה". "זה לעומת זה" הוא ביטוי קבוע למבנה של הרע לעומת הטוב, כאשר לעומת מבנה של טוב ושל קדושה ישנו מבנה אלטרנטיבי של רע ושל טומאה. ואם כן, כאשר במקום להכניס את נקודת פנימיות הלב להיכן שהיא שייכת, לעניינים שבקדושה, הוא מכניס אותה לעניינים אחרים שהם מקבילים למבני הקדושה אך מנוגדים להם בתוכנם — זוהי גלות השכינה הפרטית שלו.

דְּהַיְינוּ, בִּלְבוּשִׁים צוֹאִים דְּמִילֵּי דְּעָלְמָא וְתַאֲוֹת עוֹלָם הַזֶּה. הַנִּקְרָא בְּשֵׁם "בָּבֶל".

דְּהַיְינוּ, שהלביש את נקודת פנימיות לבבו בִּלְבוּשִׁים צוֹאִים (מלוכלכים) דְּמִילֵּי דְּעָלְמָא (של ענייני העולם) וְתַאֲוֹת עוֹלָם הַזֶּה. ואין מדובר במעשה עבירה דווקא, אלא בכל ענייני העולם ותאוות העולם כשהם קיימים לעצמם, ללא קשר אל הקדושה. וזהו הַנִּקְרָא בְּשֵׁם "בָּבֶל".

וְהִיא בְּחִינַת עָרְלָה הַמְכַסָּה עַל הַבְּרִית וּנְקוּדָּה הַפְּנִימִית שֶׁבַּלֵּב.

דימוי אחר לאותה גלות והטיה של פנימיות הלב: וְהִיא בְּחִינַת עָרְלָה הַמְכַסָּה עַל הַבְּרִית וּנְקוּדָּה הַפְּנִימִית שֶׁבַּלֵּב. כפי שבגוף הגשמי יש עורלה וכיסוי של הברית (איבר המין), כך בנפש יש 'עורלת הלב'. עורלה היא אוטם וכיסוי, ועורלת הלב היא הכיסוי האוטם ומסתיר את פנימיות הלב. כיסוי זה גורם לכך שרצון הלב הפנימי, נקודת האמת של האדם, לא יתגלה כמות שהוא אלא רק דרך הכיסוי והלבוש של העורלה. כלומר: הרצייה הפנימית תגלה את עצמה בתוך רצונות אחרים, שאינם לקב"ה אלא לדברים אחרים.

וְעַל זֶה נֶאֱמַר: "וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם" .

וְעַל זֶה נֶאֱמַר: "וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם" (דברים י,טז) . כשם שיש מצווה למול ולהסיר את העורלה הגשמית, כך יש לכרות ולהסיר גם את עורלת הלב, כדי לגלות את נקודת פנימיות הלב.

"ומלתם את ערלת לבבכם" אינה הוראה לחתוך את הלב, או במילים אחרות להמית כל הרגשה ותחושה שבלב, אלא רק להסיר את הקליפה שנמצאת עליו, לגלות את הלב כמות שהוא בלי כיסוי. עורלת הלב שאנו מצווים להסיר הם כל אותם הדברים שעומק הלב הפנימי קשור אליהם, שאין להם קיום ממשי לעצמם, שאין הם אלא ההטיה והעיוות שהם יוצרים על פנימיות הלב. ולכן בפנימיותה ההוראה של "ומלתם את ערלת לבבכם" היא הוראה לשחרור, ליציאה מן ההסתר ולגאולה רוחנית.

וְהִנֵּה בְּמִילָה יֵשׁ שְׁנֵי בְּחִינוֹת. : מִילָה וּפְרִיעָה. שֶׁהֵן: עָרְלָה גַּסָּה, וּקְלִיפָּה דַּקָּה,

וְהִנֵּה בְּמִילָה יֵשׁ שְׁנֵי בְּחִינוֹת. במצוות המילה הגשמית יש שתי פעולות שהן חלקי המצווה, והן נקראות : מִילָה וּפְרִיעָה. שכן העורלה, הכיסוי שאותו צריך להוריד, אף הוא מורכב משני כיסויים, שֶׁהֵן: עָרְלָה גַּסָּה, שהסרתה נקראת 'מילה', וּקְלִיפָּה דַּקָּה, שהסרתה נקראת 'פריעה'. ושתיהן ביחד — מילה ופריעה — הן הקיום של מצוות המילה.

וְכֵן בְּעָרְלַת הַלֵּב, יֵשׁ גַּם כֵּן תַּאֲוֹת גַּסּוֹת וְ דַקּוֹת, מִילָה וּפְרִיעָה.

וְכֵן בְּעָרְלַת הַלֵּב, בקיום מצוות המילה בנפש, יֵשׁ גַּם כֵּן שתי בחינות של 'קליפה' רוחנית: תַּאֲוֹת גַּסּוֹת וְתאוות דַקּוֹת, שהסרתן מקבילה לשתי הבחינות במילה: מִילָה וּפְרִיעָה. החלוקה בין תאוות גסות ותאוות דקות אינה פשוטה, ויש כמה אופנים לראות זאת. באופן כללי התאוות הגסות הן אלה שידוע שהן תאוות רעות, והתאוות הדקות הן אלה שלא ברור שהן רעות.

וּ'מָל וְלֹא פָּרַע כְּאִלּוּ לֹא מָל'.

וּ'מָל וְלֹא פָּרַע כְּאִלּוּ לֹא מָל'.

מִפְּנֵי שֶׁסּוֹף סוֹף עֲדַיִין נְקוּדַּת פְּנִימִית הַלֵּב הִיא מְכוּסָּה בִּלְבוּשׁ שַׂק דַּק בִּבְחִינַת גָּלוּת וְשִׁבְיָה.

מִפְּנֵי שֶׁסּוֹף סוֹף עֲדַיִין נְקוּדַּת פְּנִימִית הַלֵּב הִיא מְכוּסָּה בִּלְבוּשׁ שַׂק דַּק בִּבְחִינַת גָּלוּת וְשִׁבְיָה. גם לאחר המילה של כמה וכמה קליפות גסות, אם עדיין פנימיות נקודת הלב, עיקרה ועצמותה של הנפש, מכוסה במטרות ורציות אחרות — הוא עדיין בבחינת ערל, כאילו לא מל. ההבדל שיוצר את הגלות הוא הבדל מהותי ולא כמותי, ולכן כל עוד נשארת קליפה, ואפילו דקה שבדקה, הוא עדיין במצב של גלות השכינה.

וְהִנֵּה עַל מִילַת הָעָרְלָה מַמָּשׁ כְּתִיב: "וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם" אַתֶּם בְּעַצְמְכֶם.

וְהִנֵּה עַל מִילַת הָעָרְלָה מַמָּשׁ כְּתִיב: "וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם" (דברים י,טז) — אַתֶּם בְּעַצְמְכֶם. שמצווה זו, של הסרת הקליפה והתאווה הגסה, שהיא גלויה ומוחשית — מוטלת עליכם.

אַךְ לְהָסִיר הַקְּלִיפָּה הַדַּקָּה, זֶהוּ דָּבָר הַקָּשֶׁה עַל הָאָדָם.

אַךְ לְהָסִיר הַקְּלִיפָּה הַדַּקָּה, זֶהוּ דָּבָר הַקָּשֶׁה עַל הָאָדָם. ההבחנה בין הקליפה הדקה ובין הקדוּשה היא קשה ובעצם בלתי אפשרית לאדם עצמו. הסיבה היא שלגבי קליפה זו אין ביד האדם הגדרות ברורות — היכן הוא והיכן הקליפה, ולכן אין הוא יכול בעצמו להסיר אותה. כפי שנאמר, כל עניינה של הקליפה הדקה הוא דווקא בעירוב זה של ה'אני' בדברים; אותו צד של הפנייה האישית בהטיית הדברים ל'גרמיה', לצורך עצמו, לטובת עצמו, ביחס לעצמו. בדברים אלה, השאלה מה נכון ומה אינו נכון תלויה בשיפוט סובייקטיבי גמור, של האדם ביחס לעצמו, ולכן היא אינה ניתנת בעצם לפתרון חד משמעי. מצד אחד, אדם חייב לעשות זאת בעצמו, כי אין אדם אחר שיכול לדון בדברים הללו, שהם דקים ועדינים ואינם ניתנים לשיפוט חיצוני; ומצד שני, כאשר אדם שופט את עצמו, כאשר הוא גם הדיין וגם הנידון, אין שום דרך אובייקטיבית שבה הוא יכול למדוד את הדבר. נמצא שהקליפה הזו אינה מגיעה, כמעט אף פעם, להתגלות כקליפה וכרע לעצמה; בכל מקרה היא מעורבת, ותמיד מבטאת גם צד של קדושה. ולכן, על פי האמת, אין דרך ביד האדם להבחין בה, וממילא להסיר אותה.

וְעַל זֶה נֶאֱמַר בְּבִיאַת הַמָּשִׁיחַ: "וּמָל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ כו' " .

וְעַל זֶה נֶאֱמַר בְּבִיאַת הַמָּשִׁיחַ: "וּמָל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ כו' " (דברים ל,ו) . שהסרת הקליפה הדקה תהיה רק לעתיד לבוא, בביאת המשיח, שאז תהיה התגלות אלוקית ומעורבות אלוקית גלויה בחיינו מעבר לזו שבמציאות חיינו עתה.

"לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ".

המשך הפסוק הוא: "לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ". שרק לאחר הגילוי השלם של נקודת פנימיות הלב, לאחר ה'פריעה' והסרת הקליפה הדקה, אפשר יהיה להגיע לאהבת ה' עזה ופנימית זו מנקודת פנימיות הלב, באופן שאדם ירגיש שאלה הם חייו ממש.

כְּלוֹמַר, "לְמַעַן" כִּי ה' לְבַדּוֹ הוּא כָּל "חַיֶּיךָ" מַמָּשׁ.

כְּלוֹמַר, מה דיוק המילים "למען חייך"? — "לְמַעַן" הידיעה וההכרה הגמורה כִּי ה' לְבַדּוֹ הוּא כָּל "חַיֶּיךָ" מַמָּשׁ. לכל אדם יש הרגשה, לגבי דבר מסוים, שזו היא נקודת חייו האמיתיים שעליה אין הוא יכול לוותר, שבלעדיה אינו יכול להמשיך לחיות. ועל ידי הגילוי של "ומל ה' אלהיך את לבבך" מגיעה ההרגשה הזו, בגילוי וללא הסתר של גלות, אל ה' לבדו. זוהי נקודת הגאולה האישית של כל אדם, שבה הוא מרגיש את אהבת ה' באופן של "חייך".

שֶׁלָּכֵן אַהֲבָה זוֹ הִיא מֵעוּמְקָא דְּלִבָּא מִנְּקוּדָּה פְּנִימִית מַמָּשׁ, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, וּלְמַעְלָה מִבְּחִינַת הַדַּעַת.

שֶׁלָּכֵן אַהֲבָה זוֹ הִיא מֵעוּמְקָא דְּלִבָּא (מעומק הלב), מִנְּקוּדָּה פְּנִימִית מַמָּשׁ, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, וּלְמַעְלָה מִבְּחִינַת הַדַּעַת. כפי שנאמר בתחילה, יש אהבה של חיצוניות הלב, שנוצרה מן הדעת, ממה שאדם מבין ויודע, ויש אהבה פנימית מעומק הלב. ההבחנה ביניהן אינה שייכת רק לדברים שבקדושה. גם לגבי דברים אחרים יש שאנו קובעים את יחסנו, החיובי או השלילי, לפי ההכרה שיש לנו, ויש דברים אחרים שהיחס אליהם נובע מפנימיות הלב; אין הם בנויים על מה שאדם מבין ויודע ואין הם תלויים בכך — ההסברים המושכלים והמודעים הם רק כיסויים לטעם האמיתי, שהוא למעלה מהשכלה ודעת. במובן זה, כשם שהאדם אינו נזקק לשום סיבה והתבוננות כדי לאהוב את עצמו ואת השייך לעצמו על פי תפיסתו, כך אין הוא צריך להתבוננות נוספת כאשר הוא מרגיש שה' הוא חייו ממש, האני הפנימי שלו.

וְלָכֵן מָשִׁיחַ בָּא בְּהֶיסַּח הַדַּעַת .

וְלָכֵן מָשִׁיחַ בָּא בְּהֶיסַּח הַדַּעַת (סנהדרין צז,א) . כפי שנאמר, הגאולה וביאת המשיח הם היציאה מן הגלות בכל מובניה ודרגותיה — גילוי הניצוץ הפנימי, האור האלוקי העצמי. גאולה זו מקבילה בתוך האדם לגילוי נקודת פנימיות הלב, לדרגת ההרגשה הפנימית שלמעלה מהדעת. לכן, ביאת המשיח היא בהיסח הדעת, משום שאז קורים דברים שאינם נובעים ממה שאנו יודעים ומכירים אלא ממקור עמוק יותר, נעלם, שאינו מגיע דרך הדעת אלא בהיסח הדעת.

לִכְלָלוּת יִשְׂרָאֵל.

לִכְלָלוּת יִשְׂרָאֵל. לכל אדם יכולה להיות גאולה פרטית משלו, שבה מתגלה נקודת פנימיות ליבו. הגאולה הפרטית הזו אינה ממתינה לעת קץ, והיא יכולה לבוא לכל אדם בזמנו שלו. ואולם כאשר מדברים על ביאת המשיח מדברים על גאולה כללית, שהיא שינוי לכול ולתמיד; לא רק לאדם פרטי בעניין פרטי, אלא לכללות הנפש של כללות ישראל.

וְהִיא, גִּילּוּי בְּחִינַת נְקוּדָּה פְּנִימִית הַכְּלָלִית, וִיצִיאַת הַשְּׁכִינָה הַכְּלָלִית מֵהַגָּלוּת וְהַשִּׁבְיָה לָעַד וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים.

וְהִיא, גילוי נקודת פנימיות הלב לכללות ישראל, היא גִּילּוּי בְּחִינַת נְקוּדָּה פְּנִימִית הַכְּלָלִית, של כלל העולמות והמציאות, וִיצִיאַת הַשְּׁכִינָה הַכְּלָלִית מֵהַגָּלוּת וְהַשִּׁבְיָה לָעַד וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים. יש קשר הדוק בין גאולה פרטית של אדם אחד לגאולה של כלל ישראל ולגאולה של כללות העולמות. כל המאורעות הכלליים, למן פרשת השבוע ועד למאורעות ההיסטוריים הגדולים החקוקים בהווייתו של העם, מתרחשים בכל עת ושבים ונחקקים בתוך הווייתו של האדם הפרטי. המחזור של הירידה למצרים והיציאה ממנה, של גלות וגאולה, הוא גם מחזור חייו של הפרטי של כל אדם. אלא שאם בגאולה הפרטית יש גילוי פרטי השייך לאדם מסוים ולזמן ומצב מסוים, הרי בגאולה הכללית יהיה הגילוי כמו שכתוב: "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדָּו כי פי ה' דִּבר" (ישעיה מ,ה). הקב"ה נמצא פה, בעולם, כפי שהיה קודם שנברא העולם וכפי שיהיה לאחר קיום העולם. השינוי וההתגלות הם רק בהכרה שלנו. כאשר אדם פרטי רואה זאת — זו גאולת נפשו שלו; כאשר העולם כולו רואה זאת — זוהי הגאולה הכללית לעולם כולו.

וְכֵן כָּל נִיצוֹץ פְּרָטִי מֵהַשְּׁכִינָה שֶׁבְּנֶפֶשׁ כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל יוֹצֵאת מֵהַגָּלוּת וְהַשִּׁבְיָה לְפִי שָׁעָה בְּ'חַיֵּי שָׁעָה' זוֹ תְּפִלָּה וַעֲבוֹדָה שֶׁבַּלֵּב. מֵעוּמְקָא דְּלִבָּא מִבְּחִינַת נְקוּדָּה הַפְּנִימִית הַנִּגְלֵית מֵהָעָרְלָה, וְעוֹלֶה לְמַעְלָה לְדָבְקָה בּוֹ, בִּתְשׁוּקָה עַזָּה. בִּבְחִינַת "לְמַעַן חַיֶּיךָ".

וְכֵן כָּל נִיצוֹץ פְּרָטִי מֵהַשְּׁכִינָה שֶׁבְּנֶפֶשׁ כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל יוֹצֵאת מֵהַגָּלוּת וְהַשִּׁבְיָה לְפִי שָׁעָה בְּ'חַיֵּי שָׁעָה' זוֹ תְּפִלָּה וַעֲבוֹדָה שֶׁבַּלֵּב. כאמור, מֵעוּמְקָא דְּלִבָּא (מעומק הלב), מִבְּחִינַת נְקוּדָּה הַפְּנִימִית הַנִּגְלֵית מֵהָעָרְלָה, כאשר האדם מתפלל מעומק הלב שלו, מתגלה נקודת פנימיות הלב שלו מכל הכיסויים, וְעוֹלֶה לְמַעְלָה לְדָבְקָה בּוֹ, בקב"ה, בִּתְשׁוּקָה עַזָּה. כאשר פנימיות הלב מתגלה מזדהה האדם בכל הווייתו עם נקודת הפנימיות הזו, שהיא הניצוץ האלוקי שבקרבו. בִּבְחִינַת "לְמַעַן חַיֶּיךָ". כשהוא מרגיש שהקב"ה הוא חייו האמיתיים ממש. היחס שלו אל הקב"ה אינו כאל דבר נפרד, מרוחק, אלא כפי שאדם מתייחס אל חייו שלו, אל המקור והמהות הפנימית של החיים שלו עצמו. זוהי נקודת הגאולה — שהיא מעין הגאולה השלמה — העשויה לבוא בזמן התפילה.

וְהוּא גַּם כֵּן, בִּבְחִינַת הֶיסַּח דַּעַת הָאָדָם. כִּי בְּחִינָה זוֹ הִיא לְמַעְלָה מִדַּעַת הָאָדָם וְהִתְבּוֹנְנוּתוֹ בִּגְדוּלַּת ה'.

וְהוּא גַּם כֵּן, כמו הגאולה הכללית שתהיה בביאת המשיח, בִּבְחִינַת הֶיסַּח דַּעַת הָאָדָם. כִּי בְּחִינָה זוֹ של הגאולה שבתפילה הִיא לְמַעְלָה מִדַּעַת הָאָדָם וְהִתְבּוֹנְנוּתוֹ בִּגְדוּלַּת ה'. יש דרגה בעבודת התפילה שבה מגיע האדם, בעבודה של התבוננות וריכוז, להתפעלות, לאהבה וליראה הבאות מן ההכרה. אבל כאן מדובר בדרגה גבוהה יותר, שבה ההתפעלות באה מעבר לשכל המוכר, מעבר למה שאדם יכול לדעת ולהתבונן, דרגה שהיא בעצם קפיצה מעבר להכרה. בנקודה זו מפסיק האדם לחשוב אפילו על היחס בינו ובין הקב"ה, כיוון שבה מתגלה פנימיות הנפש בעצמה והרי היא למעלה ממחשבה והתבוננות. דרגה זו היא לכן בבחינת "היסח הדעת", שכן בדרגה זו הדעת מוסחת, מוסטת הצידה, והפעילות הנפשית אינה נובעת ממבנה הכרתי כלשהו, אלא מעבר לכל מבנה, מעבר לכל מחיצה בין נקודת הלב של האדם ובין הקב"ה; באותה שעה נעשה הכול גלוי, חשוף, בינו ובין ה'.

רַק הִיא בְּחִינַת מַתָּנָה נְתוּנָה מֵאֵת ה' מִן הַשָּׁמַיִם.

רַק הִיא בְּחִינַת מַתָּנָה נְתוּנָה מֵאֵת ה' מִן הַשָּׁמַיִם. כאמור, יש בתפילה אהבה ויראה שאדם מגיע אליהן על ידי עבודתו שלו, במחשבה והתבוננות ב"יגיעת נפש ויגיעת בשר". אבל את הדרגה של גילוי פנימיות הנפש בתפילה אין אדם מקבל כשכר עבודה, אלא רק כמתנה. מתנה אי אפשר לתבוע כמו שתובעים שכר של עבודה; מתנה גם אינה תלויה, כמו השכר, בעבודה שאדם השקיע. אדם עובד את עבודתו ומגיע למה שמגיע, וזהו שכר עבודתו. ואז, לפעמים, בלא קשר למה שהוא יודע, למה שלמד והבין — נותנים לו שעה אחת, רגע אחד, של הרגשה אמיתית, בלתי אמצעית, של "כי הוא חייך" ממש, וש"אין עוד מלבדו" באמת, והריהי בבחינת גאולה לפי שעה.

מֵהֶאָרַת בְּחִינַת פָּנִים הָעֶלְיוֹנִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ" .

מֵהֶאָרַת בְּחִינַת פָּנִים הָעֶלְיוֹנִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ" (במדבר ו,כה) . המתנה הזו היא מ"הארת פנים העליונים" — כאשר הקב"ה, כביכול, פונה לפתע ומסתכל אל מישהו, ומחייך אליו. גילוי פנימיות הלב בתוכו של האדם תלוי בגילוי הפנים של מעלה. בתפילה אדם עובד על גילוי פנימיות ליבו, הוא יוצר את המוכנות לגילוי הפנימיות, וכאשר ה' מאיר פניו — מתעוררת ומתגלה, לפי שעה, נקודת פנימיות ליבו של האדם.

וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב "וּמָל ה' אֱלוֹקֶיךָ כו' " .

וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בגאולה העתידה, הכללית: "וּמָל ה' אֱלוֹקֶיךָ אֶת לְבָבְךָ כו' " (דברים ל,ו) . גם כעת, ב'חיי שעה' היא התפילה, הגילוי של פנימיות הלב הוא דרגה כה גבוהה עד שכל כמה שאדם יתאמץ, בחשק ברצייה ובהתבוננות — הוא לא יוכל להגיע אליה. רק ה' לבדו הוא שמגלה את נקודת לבבו; הוא הנותן לו את האפשרות להתייחס אליו באמת, כאשר הוא מעמיד אותו במעמד ובמצב של הארת פנים.

אַךְ מוּדַעַת זֹאת כִּי 'אִתְעָרוּתָא דִּלְעֵילָּא' הִיא בְּ'אִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא' דַּוְקָא.

אַךְ מוּדַעַת זֹאת כִּי 'אִתְעָרוּתָא דִּלְעֵילָּא' (התעוררות מלמעלה) הִיא בְּ'אִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא' (התעוררות מלמטה) דַּוְקָא. הארה זו היא אמנם מתנה מלמעלה, ובלשון הזהר "אתערותא דלעילא", כלומר אינה שכר ותוצאה טבעית לפי ערך דרגתו ועבודתו אלא כמתנה מלמעלה. ואולם גם מתנה מלמעלה אינה יכולה לבוא ללא שום קשר להוויה של מטה. אין אדם יכול לצפות שהארה זו תבוא אליו ללא שום הכנה מצד הווייתו הפרטית; גם מתנה אין אדם יכול לקבל אם אינה כלל לפי ערכו ומהותו.

בִּבְחִינַת הַעֲלָאַת 'מַיִם נוּקְבִּין', כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: אֵין טִפָּה יוֹרֶדֶת מִלְמַעְלָה כו'

ההתעוררות מלמטה היא, בלשון המקובלים, בִּבְחִינַת הַעֲלָאַת 'מַיִם נוּקְבִּין', כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: אֵין טִפָּה יוֹרֶדֶת מִלְמַעְלָה כו' שאין עולים כנגדה טפיים. הדימוי הגשמי הוא שטיפת הגשם היורדת מלמעלה היא המים הדכורין (זכרים), והמים העולים מלמטה, מהתהום, הם המים הנוקבין. כשטיפות הגשם יורדות אל המים שלמטה אפשר לראות כמו טיפות של מים העולות מלמטה כביכול לקראת טיפות הגשם שמלמעלה. והדימוי שרואה בזה הזהר הוא שהמים התחתונים מצידם כמו מתמתחים וקופצים כלפי מעלה כדי שהמים העליונים ירדו מלמעלה. כך בכל סדרי העולם, בגשמיות וברוחניות, כל נתינה והשפעה מלמעלה מותנית בהקדמה של התעוררות ונכונות מלמטה. וכלשון המצויה כאן ובכל מקום: "אתערותא דלעילא היא באתערותא דלתתא". שכל התעוררות מלמעלה היא על ידי מעשי בני האדם למטה, אשר כפי מעשיהם והכנתם מקבלים הם והעולם כולו את ההשפעה ממרום.

וְלָכֵן, צָרִיךְ הָאָדָם לַעֲשׂוֹת בְּעַצְמוֹ תְּחִלַּת מִילָה זוֹ, לְהָסִיר עָרְלַת הַלֵּב וּקְלִיפָּה הַגַּסָּה וְדַקָּה הַמַּלְבִּישׁוֹת וּמְכַסּוֹת עַל בְּחִינַת נְקוּדַּת פְּנִימִית הַלֵּב.

וְלָכֵן, למרות ההבטחה הכללית לעתיד "ומל ה' אלהיך את לבבך", ולמרות שגם כעת בעת רצון יכולה להיות התעוררות מלמעלה להסיר את העורלה הדקה מפנימיות הלב בעת התפילה, צָרִיךְ הָאָדָם לַעֲשׂוֹת בְּעַצְמוֹ תְּחִלַּת מִילָה זוֹ, לְהָסִיר עָרְלַת הַלֵּב וּקְלִיפָּה הַגַּסָּה וְדַקָּה הַמַּלְבִּישׁוֹת וּמְכַסּוֹת עַל בְּחִינַת נְקוּדַּת פְּנִימִית הַלֵּב. אדם צריך לעשות בעצמו כל מה שהוא יכול מלמטה, עד כמה שידו מגעת, להסיר את הכיסוי.

שֶׁהִיא בְּחִינַת אַהֲבַת ה' בְּחִינַת "לְמַעַן חַיֶּיךָ".

שֶׁהִיא בְּחִינַת אַהֲבַת ה' בְּחִינַת "לְמַעַן חַיֶּיךָ". יש דרגות שונות ואופנים שונים באהבת ה' כל עוד אין נקודת הלב נמצאת שם. אבל כאשר אהבת ה' היא "למען חייך", כאשר אדם מרגיש שאין לו שום דבר אחר בחייו, שבזה תלויים חייו — פירושו של דבר שנקודת הלב שלו נמצאת שם. אולי מסתתרת, אבל היא שם.

שֶׁ הִיא בַּגָּלוּת בְּתַאֲווֹת עוֹלָם הַזֶּה, שֶׁהֵם גַּם כֵּן בִּבְחִינַת "לְמַעַן חַיֶּיךָ" בְּ"זֶה לְעוּמַּת זֶה", כַּנִּזְכָּר לְעֵיל .

רגש האהבה הזה, "למען חייך", נמצא אצל כל אדם, אלא שאין הוא מתגלה באהבת ה' כיוון שֶׁנקודת ליבו הִיא בַּגָּלוּת בְּתַאֲווֹת עוֹלָם הַזֶּה, שֶׁהֵם גַּם כֵּן בִּבְחִינַת "לְמַעַן חַיֶּיךָ" בְּ"זֶה לְעוּמַּת זֶה", כַּנִּזְכָּר לְעֵיל (בתחילת האיגרת) . אצל כל אדם, לפי עניינו, ישנם הדברים שהם לדעתו תמצית חייו, שתחושתו היא שעליהם אינו מוכן לוותר, שבלעדיהם הוא משולל מכל חיותו; וכאשר תחושה זו מצויה בתוך תאוות ובענייני עולם הזה, היא אינה מצויה באהבת ה'. ומה שנדרש אז האדם הוא להוציא את נקודת ליבו מהחיים האחרים, הזרים האלה, ולכוון אותה אל מקור החיים האמיתי, שבקדושה. זוהי העבודה מלמטה של הסרת עורלת הלב הנדרשת מהאדם עצמו.

וְהַיְינוּ, עַל יְדֵי נְתִינַת הַצְּדָקָה לַה' מִמָּמוֹנוֹ, שֶׁהוּא חַיּוּתוֹ.

וְהַיְינוּ, ובאופן מעשי אפשר לעשות זאת עַל יְדֵי נְתִינַת הַצְּדָקָה לַה' מִמָּמוֹנוֹ, שֶׁהוּא חַיּוּתוֹ. כספו של אדם מגלם, במובן מסוים, את חיותו. הן מצד היגיעה, שאדם משקיע בגופו ובנפשו בהשגת הכסף, והן משום שהכסף הוא ערך חליפין שבאמצעותו יכול אדם לקנות את כל ענייני עולם הזה שהוא חושק בהם. ולכן כאשר הוא נותן את הכסף לצדקה, לשם שמיים, זהו בעצם ויתור על ה'חיים' שלו — למען ה'. אף על פי שמקבל הצדקה בפועל הוא פלוני האביון, הרי ביסודה הצדקה היא תמיד נתינה לה'. שהרי אמיתה של הצדקה היא שאין הנותן מצפה לתגמול כלשהו לא מהמקבל ולא בכלל; וזוהי אמיתה של הנתינה לה', כנתינה לקודש, הנבדל מכל ענייני העולם והישות שלו בכללם.

וּבִפְרָט מִי שֶׁמְּזוֹנוֹתָיו מְצוּמְצָמִים, וּדְחִיקָא לֵיהּ שַׁעְתָּא טוּבָא . שֶׁנּוֹתֵן מֵחַיָּיו מַמָּשׁ.

וּבִפְרָט מִי שֶׁמְּזוֹנוֹתָיו מְצוּמְצָמִים, וּדְחִיקָא לֵיהּ שַׁעְתָּא טוּבָא . שבאותו זמן מצבו הכלכלי דחוק ביותר, שאין לו שום דבר של מותרות, שֶׁנּוֹתֵן מֵחַיָּיו מַמָּשׁ. כאשר הכסף אינו חשוב לאדם, כאשר הוא נותן את העודפים, זו גם כן צדקה (שהרי בכסף זה היה יכול לקנות דברים אחרים), אבל זו צדקה שאינה מגיעה לנקודת חייו. אבל אדם שנותן כאשר הוא בעצמו זקוק לכסף הזה — לא בשביל מותרות אלא לצורך חייו — באותה שעה הוא נותן חתיכה מחייו ממש.

וּבִפְרָטוּת אִם נֶהֱנֶה מִיְּגִיעַ כַּפָּיו.

וּבִפְרָטוּת אִם נֶהֱנֶה מִיְּגִיעַ כַּפָּיו. יש הבדל בין אדם שעבד ויגע בהשגת כספו ובין זה שלא טרח בהשגתו. מי שכספו, בין מעט ובין הרבה, בא לו בירושה או במתנה, מי שחי מקצבה או מסיוע אחר, יחסו אל הכסף הוא כאל דבר העשוי לשימוש. אבל מי שטרח בעצמו, שמסר את כוחו ונפשו בהשגת הכסף, יחסו אל הכסף הוא כאל חייו ממש.

שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא עָסַק בָּהֶם פְּעָמִים רַבּוֹת בִּבְחִינַת נְקוּדַּת פְּנִימִית הַלֵּב מֵעוּמְקָא דְּלִבָּא כְּמִנְהַג הָעוֹלָם בְּעִסְקֵיהֶם בְּמַשָּׂא וּמַתָּן וּכְהַאי גַּוְונָא .

שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא עָסַק בָּהֶם פְּעָמִים רַבּוֹת בִּבְחִינַת נְקוּדַּת פְּנִימִית הַלֵּב מֵעוּמְקָא דְּלִבָּא (מעומק הלב), כְּמִנְהַג הָעוֹלָם בְּעִסְקֵיהֶם בְּמַשָּׂא וּמַתָּן וּכְהַאי גַּוְונָא (וכגון זה) . כאשר אדם עובד ומרוויח בעצמו את הכסף, הוא משקיע בזה לא רק את זמנו ומרצו, אלא את נשמתו ממש. בין משום שיגע בו יגיעת גוף ונפש, ובין משום שהייתה לו הנאת הנפש מהיגיעה ומהרווח, הרגשתו היא שחייו תלויים בדבר. הכסף הזה בשבילו אינו רק ערך חליפין: לפעמים כל פרוטה נושאת עימה זיכרונות של כאב לב ורציית לב, חתיכה של נפש וחיים, וכשהוא מוסר את הכסף הזה הוא מוסר מנפשו וחייו ממש.

וַהֲרֵי עַתָּה הַפַּעַם כְּשֶׁמְּפַזֵּר מִיּגִיעוֹ וְנוֹתֵן לַה' בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב.

וַהֲרֵי עַתָּה הַפַּעַם כְּשֶׁמְּפַזֵּר מִיּגִיעוֹ וְנוֹתֵן לַה' בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב. זו דרגה נוספת, שהוא נותן כל זאת לא מתוך הרגשה של כורח וכאב על האובדן, אלא בלב שלם, מתוך שמחה של מצווה.

הִנֵּה בָּזֶה פּוֹדֶה נַפְשׁוֹ מִשַּׁחַת .

הִנֵּה בָּזֶה פּוֹדֶה נַפְשׁוֹ מִשַּׁחַת (מגיהינום) . נתינת הצדקה לה' היא כנתינת כופר כדי לפדות את נפשו מעונש גיהינום או עונש אחר.

דְּהַיְינוּ, בְּחִינַת נְקוּדַּת פְּנִימִית לְבָבוֹ, שֶׁהָיְתָה בִּבְחִינַת גָּלוּת וְשִׁבְיָה בְּתוֹךְ הַקְּלִיפָּה גַּסָּה אוֹ דַּקָּה.

דְּהַיְינוּ, באופן פנימי יותר, כשהוא פודה את בְּחִינַת נְקוּדַּת פְּנִימִית לְבָבוֹ, שֶׁהָיְתָה בִּבְחִינַת גָּלוּת וְשִׁבְיָה בְּתוֹךְ הַקְּלִיפָּה גַּסָּה אוֹ דַּקָּה. נתינת הצדקה, ובמיוחד כאשר הוא נותן מחייו ממש, איננה רק תיקון חיצוני בפעולות הנפש, בלבושיה ואפילו בכוחותיה, אלא היא גאולת עצם נקודת פנימיות לבבו, של עצם עצמו.

למרות שעל עורלת הלב נאמר "ומל ה' אלהיך וגו' ", מכל מקום צריך האדם לעשות משהו בעצמו כדי להשתחרר ולהסיר ממנו את עורלת הלב. ומה שיכול אדם לעשות הוא לשחרר ולנתק את עצמו ככל יכולתו מן הדברים שבהם השקיע קודם לכן את נפשו וחייו; כאשר הוא נותן לה' משהו שעד כה היה בשבילו חייו ממש — הוא עושה עד כמה שיכול אדם לעשות כדי לפדות את נפשו.

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "מִכָּל מִשְׁמָר נְצוֹר לִבֶּךָ" . "מִשְׁמָר" פֵּירוּשׁ בֵּית הָאֲסוּרִים.

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "מִכָּל מִשְׁמָר נְצוֹר לִבֶּךָ" (משלי ד,כג) . בדרך כלל מפרשים את הפסוק, שתשמור את לבך שמירה מעולה יותר משאתה שומר כל משמר אחר. אמנם כאן הוא מפרש אחרת: "מִשְׁמָר" פֵּירוּשׁ בֵּית הָאֲסוּרִים. והפירוש הוא, שאדם צריך להיזהר שליבו לא יהיה בבית האסורים (=במשמר). יש כמה מיני בתי סוהר: יש בתי סוהר של מציאות העולם, ויש בתי סוהר של רציות ושל תשוקות הנפש הבהמית. וכל אלה מחזיקים את נקודת לבבו של האדם כלואה ב'משמר', ולא תוכל לראות ולהרגיש בהרגשתה העצמית את חיותה האלוקית.

וְעַתָּה, נִפְדֶּה מֵהַחִיצוֹנִים ,

וְעַתָּה, כשנתן צדקה באופן הזה, נִפְדֶּה ליבו, נקודת הפנימיות שבו, מֵהַחִיצוֹנִים (הקליפות) , הם כל ענייני העולם הזה שבהם הייתה אסורה נקודת ליבו, שהם חיצוניים וטפלים לקדושה.

בִּצְדָקָה זוֹ

בִּצְדָקָה זוֹ שנותן. ונמצא שנתינת הצדקה היא אקט השחרור מהשעבוד לאנוכיות, לרצייה של 'אני' לשם 'אני', של מסירת נקודת הלב לדברים אחרים.

בדרך כלל המציאות היא שליבם של אנשים חלוק, "חציו לה' וחציו לכם", והשאלה האמיתית איננה איזה חלק גדול יותר, אלא איזה חלק חשוב יותר לאותו אדם. כל זמן שהחלוקה היא: מה שחשוב הוא לי, ומה שאינו חשוב הוא לה' — פירושו של דבר שהלב מצוי ב'משמר', במאסר ובגלות. אבל כשאדם נותן את מה שחשוב בעיניו, גם אם לא הגיע לגאולה, הוא על כל פנים שובר את בית האסורים.

וְזֶה גַּם כֵּן לְשׁוֹן פְּרִיעָה, עִנְיַן פְּרִיעַת חוֹב, שֶׁנִּתְחַיֵּיב וְנִשְׁתַּעְבֵּד לַחִיצוֹנִים שֶׁמָּשְׁלוּ בּוֹ עַל נְקוּדַּת פְּנִימִיּוּת לְבָבוֹ.

וְזֶה גַּם כֵּן לְשׁוֹן פְּרִיעָה, כפי שנאמר, יש מילה ופריעה בעורלת הלב. קודם הוסבר שהפריעה היא הסרת הקליפה הדקה מעל נקודת פנימיות הלב, ואולם לפי האמור שאת הפריעה עושים על ידי נתינת הצדקה, אפשר להוסיף מובן אחר ללשון 'פריעה', והוא: עִנְיַן פְּרִיעַת חוֹב, שֶׁנִּתְחַיֵּיב וְנִשְׁתַּעְבֵּד לַחִיצוֹנִים שֶׁמָּשְׁלוּ בּוֹ עַל נְקוּדַּת פְּנִימִיּוּת לְבָבוֹ. כל אדם, לפי דרכו ועניינו, מוליד את מלאכי החבלה שלו, ואלה מושלים על נקודת פנימיות ליבו.

וְזֶהוּ, "וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה".

וְזֶהוּ, כאן חוזר אדמו"ר הזקן לביאור הכתובים שבהם פתח את האיגרת: "וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה". שעל ידי הצדקה יכול האדם לפדות את נקודת פנימיות ליבו מהשביה והגלות שהייתה נתונה בהן.

וְזֶהוּ "צֶדֶק לְפָנָיו יְהַלֵּךְ" . "לְפָנָיו" הוּא מִלְּשׁוֹן פְּנִימִיּוּת, וִ"יְהַלֵּךְ" הוּא מִלְּשׁוֹן הוֹלָכָה. שֶׁמּוֹלִיךְ אֶת פְּנִימִית הַלֵּב לַה'.

וְזֶהוּ "צֶדֶק לְפָנָיו יְהַלֵּךְ" (תהלים פה,יד) . השאלה שנשאלה בתחילת האיגרת הייתה, מה משמעות השימוש במילה "יהלך" במקום "ילך". והוא מסביר: "לְפָנָיו" הוּא מִלְּשׁוֹן פְּנִימִיּוּת, וִ"יְהַלֵּךְ" הוּא מִלְּשׁוֹן הוֹלָכָה. "יהלך" הוא פועל יוצא, לומר שהצדק יגרום לאחר ללכת. שֶׁמּוֹלִיךְ הצדק, היא מצוות הצדקה, אֶת פְּנִימִית הַלֵּב לַה'.

וְאַחַר כָּךְ, "יָשִׂים לְדֶרֶךְ ה' פְּעָמָיו".

וְאַחַר כָּךְ, על פי המשך הפסוק שם, "יָשִׂים לְדֶרֶךְ ה' פְּעָמָיו". השלב הראשוני הוא השלב שהוסבר עד כאן, של הנתינה מתוך 'חייך', שהיא כאמור המעוררת מלמעלה את ה'פריעה' והגילוי של נקודת פנימיות הלב. זו היא נקודת הראשית, הקפיצה של נחשון אל הים. אי אפשר להתחיל ללכת אם אין עוברים את השלב הזה של קריעה, של שבירת המסגרות של מחויבויות וסדרים קודמים. שכן, כאשר פנימיותו של אדם נמצאת בגלות והוא מרגיש שם טוב ונוח, אם הוא לא יקפוץ אל הים — בלי לדעת מה יהיה — הוא לא יצא משם לעולם. רק אחר כך "ישם לדרך פעמיו", רק אז אפשר להתחיל ללכת לא רק בנקודת הלב, אלא בכל כוחות הנפש.

אין זה אומר שמי שנותן צדקה, ואפילו באופן הפנימי ביותר, תכף ומייד ייפתח לו פתח בשמיים ויראה מראות אלוקים; ייתכן, וייתכן שלא. אבל המאמר מדגיש שבלא השלב הזה של הנתינה הפנימית — בוודאי לא ייפתח. הנתינה הזו של מה שבאמת חשוב ויקר לליבו — יכולה לפתוח פתח, ובפתח הזה הוא יכול לשים לדרך פעמיו.

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו" .

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו" (דברים כח,ט) . ההידבקות בה' היא דרך שצריך ללכת בה. בעולם הזה אין עמידה בדרך ה'. גם כאשר נמצאים בנקודה פנימית שבפנימית, משם צריך ללכת הלאה, "ללכת בדרכיו".

"אַחֲרֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ" .

ובמקום אחר "אַחֲרֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ" (דברים יג,ה) . הדרך הזו אינה תמיד מוארת באור פניו של הקב"ה. היא יכולה להיות גם דרך שהולכים בה "אחרי ה' ", דרך המדבר, בדרך שאין הקב"ה מאיר בה את פניו, לפעמים ארבעים שנה ולפעמים כל החיים. "אחרי ה' " היא הדרך שהולכים בה בדרכיו גם כשלא רואים משמעות לדברים, גם כאשר לא רואים ולא שומעים שום דבר מהצד השני — ובכל זאת הולכים.

בְּכָל מַעֲשֵׂה הַמִּצְוֹת וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כּוּלָּן.

באופן מעשי ההליכה בדרך ה' היא בְּכָל מַעֲשֵׂה הַמִּצְוֹת וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כּוּלָּן.

שֶׁכּוּלָּן עוֹלִין לה' עַל יְדֵי פְּנִימִית הַלֵּב, בְּיֶתֶר שְׂאֵת וּמַעְלָה מַעְלָה מֵעֲלִיָּיתָן לה' עַל יְדֵי חִיצוֹנִית הַלֵּב.

שֶׁכּוּלָּן, בין המצוות ובין לימוד התורה, עוֹלִין לה' עַל יְדֵי פְּנִימִית הַלֵּב, בְּיֶתֶר שְׂאֵת וּמַעְלָה מַעְלָה מֵעֲלִיָּיתָן לה' עַל יְדֵי חִיצוֹנִית הַלֵּב. כאשר אדם הולך בדרך ה' מכוח האהבה הבאה מפנימיות הלב שלו, העלייה של המצוות והתורה שלו היא למעלה מעלה יותר מעלייתן מכוח האהבה הבאה מחיצוניות הלב.

הַנּוֹלָד מֵהַתְּבוּנָה וְהַדַּעַת לְבַדָּן, בְּלִי הֶאָרַת פָּנִים מִלְמַעְלָה, אֶלָּא בִּבְחִינַת הֶסְתֵּר פָּנִים.

לעומת הפנימיות, 'חיצוניות הלב' היא רגש וזה המובן של "צדק לפניו יהלך". שכן אותה כוונה, המוליכה ומעלה את כל התורה והמצוות למעלה יותר מכל כוונה שבחיצוניות הלב, היא הכוונה של פנימיות הלב המתעוררת על ידי מעשה הצדקה. הַנּוֹלָד מֵהַתְּבוּנָה וְהַדַּעַת לְבַדָּן, בְּלִי הֶאָרַת פָּנִים מִלְמַעְלָה, אֶלָּא בִּבְחִינַת הֶסְתֵּר פָּנִים. אדם שעושה את המצוות בכוונה של חיצוניות הלב, בוודאי שעושה את המצוות בכוונה אמיתית, אלא שהכוונה הזו אינה תחושה ישירה של הארת פנים של מעלה אלא תחושה שמתקבלת דרך המחשבה ודרך הכרה והבנה אינטלקטואלית. כאשר יש הארת פנים, כאשר רואים עין בעין, אין צורך בכלים של תבונה ודעת כדי לדעת על הדבר — פשוט רואים, פנים בפנים. רק כאשר יש הסתר פנים, כאשר אין רואים, אנו זקוקים לבנות את ההכרה באמצעים אינטלקטואליים, בהבנה ובדעת, ואלה אינם מעוררים את הפנימיות אלא את חיצוניות הלב.

כִּי אֵין הַפָּנִים הָעֶלְיוֹנִים מְאִירִים לְמַטָּה אֶלָּא בְּאִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא, בְּמַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה.

כִּי אֵין הַפָּנִים הָעֶלְיוֹנִים מְאִירִים לְמַטָּה אֶלָּא בְּאִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא, כשיש תחילה התעוררות של האדם מלמטה, בְּמַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה. כאשר אדם עושה צדקה, ועושה אותה באמת, הוא שובר כאמור את קליפות ה'אני' שלו יותר מבכל מצווה אחרת, ומגלה את נקודתו הפנימית — ומכאן הוא זוכה לגילוי והארת פנים של מעלה.

הַנִּקְרָא 'שָׁלוֹם'.

הַנִּקְרָא 'שָׁלוֹם'. מעשה הצדקה נקרא 'שלום', משום שהוא עושה שלום בין העולמות והדרגות. ההסבר הפשוט הוא, שכאשר מי שיש לו נותן למי שאין לו, הם משתווים ומשלימים ביניהם; ועוד יש לומר, שהצדקה נקראת שלום כיוון שהיא פותחת ומגלה את הקשר הפנימי בין מעלה ומטה, ואת המהות הפנימית שבתוכה מתבטלים הניגודים בין מעלה ומטה. כאמור הקשר של חיצוניות הלב הוא לכל היותר בגדר של 'שביתת נשק', של הסכמה מסוימת ושיתוף פעולה זמני, בעוד הקשר שיוצרת הצדקה, המעוררת את פנימיות הלב — נקרא שלום.

וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: "פָּדָה בְשָׁלוֹם נַפְשִׁי".

וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: "פָּדָה בְשָׁלוֹם נַפְשִׁי".

"נַפְשִׁי" דַּיְיקָא.

"נַפְשִׁי" דַּיְיקָא. נפשי הוא מונח שיש לו במקרא משמעויות שונות. במובן המצומצם מדובר בנפש לעומת הגוף, שאז הנפש היא פנימיותו של האדם, שאותה הוא פודה ומגלה במעשה הצדקה. אך נפש היא גם כינוי ל'אני', לעצמי. ויותר מזה, את פנימיותו, את נקודת פנימיות ליבו.

וְזֶהוּ גַּם כֵּן הַטַּעַם שֶׁנִּקְרָא הַצְּדָקָה 'שָׁלוֹם', לְפִי שֶׁנַּעֲשֶׂה שָׁלוֹם בֵּין יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (תוספתא פאה פרק ד הלכה כא) . מעשה הצדקה יוצר שלום כללי, הוא יוצר השלמה לא רק בין האנשים למטה אלא גם בין נשמות ישראל והקב"ה, אשר מכוח הצדקה וגילוי פנימיות הלב מתעלות מתוך העולם ומתאחדות ומתקשרות עימו.

דְּהַיְינוּ עַל יְדֵי פִּדְיוֹן נַפְשׁוֹתֵיהֶן, הֵם חֵלֶק ה' מַמָּשׁ, מִידֵי הַחִיצוֹנִים.

דְּהַיְינוּ עַל יְדֵי פִּדְיוֹן נַפְשׁוֹתֵיהֶן, הֵם חֵלֶק ה' מַמָּשׁ, מִידֵי הַחִיצוֹנִים. אדם פודה את עצמו מהשבי ומהשעבוד לרע על ידי שהוא לוקח משהו שיקר וחשוב בעיניו וליבו נתון בו — ונותן אותו לה'. באותה שעה הנפש, שהייתה שבויה ומשועבדת לכוחות אחרים ("החיצונים"), מתקשרת לקב"ה בהתקשרות פנימית מהותית.

וּבִפְרָט צִדְקַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.

וּבִפְרָט צִדְקַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. הצדקה המסוימת, שלגביה נכתבה האיגרת הזו, היא צדקת ארץ ישראל, כלומר כספים שהיו אוספים כדי להחזיק את ההתיישבות החסידית שעלתה באותן שנים לארץ ישראל בראשותו של רבי מנחם מענדל מוויטבסק.

שֶׁהִיא צִדְקַת ה' מַמָּשׁ. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב : "תָּמִיד עֵינֵי ה' אֶלֹהֶיךָ בָּהּ" "וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים" .

לצדקת ארץ ישראל יש מעלה מיוחדת בכך שֶׁהִיא צִדְקַת ה' מַמָּשׁ. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב לגבי ארץ ישראל : "תָּמִיד עֵינֵי ה' אֶלֹהֶיךָ בָּהּ" (דברים יא,יב); "וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים" (מלכים א ט,ג) . ארץ ישראל היא הארץ המיוחדת לה' במובן זה שפנימיותו (עיניו וליבו) של ה' נתונים שם, בהבדל מכל הארצות המקבלות רק מבחינת החיצוניות. ולכן הצדקה הניתנת לעניי ארץ ישראל היא "צדקת ה' " ביתר שאת.

וְהִיא שֶׁעָמְדָה לָנוּ לִפְדּוֹת חַיֵּי נַפְשֵׁנוּ מֵעֲצַת הַחוֹשְׁבִים לִדְחוֹת פְּעָמֵינוּ.

וְהִיא שֶׁעָמְדָה לָנוּ לִפְדּוֹת חַיֵּי נַפְשֵׁנוּ מֵעֲצַת הַחוֹשְׁבִים לִדְחוֹת פְּעָמֵינוּ. הערה זו לומר, שזכות צדקת ארץ ישראל עמדה לנו גם במאבקנו על מעמדה של תורת החסידות ודרכי החסידים, ולפדות ולהציל את נקודת היהדות הפנימית שגילתה החסידות מיד המתנגדים לדרך החסידות.

וְתַעֲמוֹד לָנוּ לָעַד לָשׂוּם נַפְשֵׁנוּ בְּחַיִּים אֲמִיתִּיִּם. מֵחַיֵּי הַחַיִּים, לֵאֹור בְּאוֹר הַחַיִּים, אֲשֶׁר יָאֵר ה' פָּנָיו אִתָּנוּ סֶלָה, אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן.

הסיום, כמו ההתחלה, הוא בדברי מליצה המשובצים מובאות מן הכתובים: וְתַעֲמוֹד לָנוּ לָעַד לָשׂוּם נַפְשֵׁנוּ בְּחַיִּים אֲמִיתִּיִּם. הם החיים הנובעים מֵחַיֵּי הַחַיִּים, מהחיים של החיים, ממקור וממתנת החיים כולם (כי יש גם חיים שאינם אמיתיים, כאשר אינם מתקשרים אל חיי החיים). ובהתקשרות זו זוכים גם חיי האדם למטה לֵאֹור (להאיר) בְּאוֹר הַחַיִּים, אֲשֶׁר יָאֵר ה' פָּנָיו אִתָּנוּ סֶלָה, אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן.

איגרת זו, שנכתבה אל החסידים כדי לעוררם על נתינת הצדקה, מסבירה את משמעותה הפנימית של מצוות הצדקה, לא מהצד של מקבל הצדקה אלא מצידו של הנותן. הוסבר כיצד נתינת הצדקה היא חלק מעבודת ה' הפנימית של האדם. עבודת ה' הנפשית היא בעיקרה עבודת האהבה, לעורר את האהבה לה' ככוח המניע לקיום המצוות ולימוד התורה, וכגורם המרים את התורה והמצווה ואת נפש האדם למעלה מהמציאות המעשית שבה נעשו. בתחילת האיגרת הוסבר שיש שתי בחינות באהבת ה', חיצונית ופנימית. את האהבה החיצונית יכול האדם לגלות בכוח התבוננותו ודעתו, אך גילויה של נקודת הלב הפנימית איננה בכוח האדם מלמטה, אלא במובן מסוים רק מכוח האלוקי מלמעלה. עם זאת, כאשר האדם עושה מלמטה דבר אשר חורג מכוחותיו ואפשרויותיו המודעים, כמו נתינת הצדקה שנותן מחיי נפשו ממש — הוא אז יכול לעורר על כל פנים את הארת האין סוף מלמעלה, שתגלה את פנימיות ליבו ואת כוחות האין סוף שבתוך נשמתו שלו. (Endnotes) . ראו רמב"ם, הלכות מתנות עניים פרק י הלכה א, וראו שבת קלט,א וסנהדרין צח,א. וראו הערת כ"ק אדמו"ר זי"ע. . ראו ליקוטי אמרים פרק ג ותורה אור ל,ג. וראו ספר הערכים חלק א עמ' רנה. . מהשלושה דברים שעליהם העולם עומד — תורה, עבודה וגמילות חסדים (אבות פרק א משנה ב) . והעבודה היא עבודת הלב, בעיקר בתפילה. . ראו ליקוטי תורה דברים סב,ב דיבור המתחיל "ממעמקים". . שאור אין סוף מלובש בחכמה ראו ליקוטי אמרים פרקים יח, לה (בהגהה) ו־נב, כן ולקמן איגרת כ. . ראו תורה אור י,ב. . כתרגום ירושלמי ל"בראשית ברא" — "בחוכמתא". . ראו תניא פרק יט (כ"ק אדמו"ר זי"ע). . בראשית רבה פרשה סה,כב. וראו גם בבלי סנהדרין לז,א. . ראו למשל ספר העיקרים מאמר שני פרק לא. וראו גם תנחומא פקודי ג. . על פי קהלת ז,יד. וראו חגיגה טו,א. . על פי זכריה ג,ג. . ראו ליקוטי תורה להאריז"ל פרשת כי תצא, ש"בבל" היא חכמה (ראש) דקליפה. וראו קהלת יעקב ערך בבל. ואפשר לומר שלכן מדגיש אדמו"ר הזקן שגלו לבבל, כיוון שבבל היא ה"לעומת זה" דחכמה דקדושה, שהיא כאמור מלבישה לפנימיות הלב. . בראשית רבה פרשה נ,ב. מובא ברש"י על בראשית יח,ב. ראו זהר בזהר מדרש הנעלם חלק א קכז,א. ליקוטי תורה במדבר סב,ד. . ראו רש"י דברים י,טז. . ליקוטי אמרים פרקים ז–ח. וראו בעש"ט על התורה, פרשת קרח, במקור מים חיים אות ה. . שבת פרק יט משנה ו. וראו רמב"ם הלכות מילה פרק ב הלכה ב. . יבמות עא,ב: "לא ניתנה פריעת מילה לאברהם אבינו". . שער היחוד והאמונה פרק א. . דברים ה,יט. ובתרגום אונקלוס "ולא פסק". וראו בעש"ט על התורה, פרשת יתרו, אותיות נו–נז. . על פי שבת י,א, שהתפילה נקראת 'חיי שעה' לעומת התורה הנקראת 'חיי עולם'. וראו ליקוטי תורה דברים מב,ג; דרושים לר"ה סג,ב. . ליקוטי אמרים פרקים ל, מב ועוד. . כתבי האר"י ז"ל ועוד, כגון עץ חיים שער כט פרק ב; שם שער כה דרוש ב, ועוד. . כגון זהר חלק ג רמז,ב, וראו תענית כה,ב. . על פי לשון חז"ל בכמה מקומות. ראו תענית כה,א; בבא מציעא קיד,ב; בבא בתרא קעד,ב; זהר חלק ב לח,ב ועוד. . כעניין "צדקה תציל ממות". וראו לקמן איגרת כא. . ראו משלי שם במצודות ועוד. . כגון המפורש בפרקי אבות פרק ד משנה יא. . וראו ליקוטי תורה דברים יד,ד ועוד, ש'אחרי ה' ' זה בחינת אחוריים, ומההתבוננות שכל העולמות אינם אלא בבחינת אחוריים וזיו — נמשכת האהבה הנקראת בשם הליכה. . על פי פאה פרק א משנה א. ולגבי ההדגשה כאן 'כנגד כולם' ראו ליקוטי אמרים פרק לז. . ראו בעש"ט על התורה, פרשת קדושים, במקור מים חיים סוף אות יב. . וראו לקמן איגרת יב, "והיה מעשה הצדקה שלום" (ישעיה לב,יז). . תהלים נה,י. וראו ברכות ח,א וברש"י שם. . כמו ישעיה מד,כ: "ולא יציל את נפשו". . שהיה לו לומר 'אותי', וכמו 'פדית אותי' בתהלים לא,ו (הערת כ"ק אדמו"ר זי"ע). . כפי שנזכר כבר באיגרות הקודמות. וכן במה שכתב לעיל "וזה שכתוב פדה בשלום נפשי" מתכוון בוודאי גם למה שכתב באיגרת המפורסמת (נדפס בספר בית רבי חלק א פרק יח, ובאיגרות קודש אדה״ז איגרת לח) שכתב לרבי לוי יצחק מברדיטשוב כאשר יצא מהמאסר: "כשקראתי כו' פדה בשלום נפשי כו' יצאתי בשלום מהוי' שלום". . וְתַעֲמוֹד לָנוּ לָעַד (על פי תהלים קיא,ג ועוד) לָשׂוּם נַפְשֵׁנוּ בְּחַיִּים (על פי תהלים סו,ט)... לֵאֹור בְּאוֹר הַחַיִּים (על פי איוב לג,ל) אֲשֶׁר יָאֵר ה' פָּנָיו אִתָּנוּ סֶלָה (על פי במדבר ו,כה ותהלים סז,ס).