חזור
אגרת הקדש
אגרת לבבָּרֵךְ ה' חֵילָם וּפוֹעַל יָדָם יִרְצֶה .
בָּרֵךְ ה' חֵילָם וּפוֹעַל יָדָם יִרְצֶה (על פי דברים לג,יא) . כדרכו של אדמו"ר הזקן באיגרותיו, דברי הפתיחה של האיגרת כתובים בלשון מליצית המיוסדת על לשון הכתובים. וחוץ מיפי המליצה יש באותם פסוקים והקשרם רמזים למה שהוא עתיד לומר. דברי הפתיחה כאן לקוחים (בשינוי מלשון יחיד ללשון רבים) מברכת משה לשבט לוי. חילם ופועל ידם של בני לוי הכוהנים מתייחס לעבודת המקדש,
לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי ה' תָּמִיד . ' '
לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי ה' תָּמִיד (על פי שמות כח,לב) . שתהיה פעולתם רצויה לפני ה ' תמיד. כלומר כשתהיה מכוונת אל פנימיות הרצון שלמעלה ולפני השם. השם הוא שם הוי"ה, הכולל באותיותיו את כל עשר הספירות שבהן מתגלה הקב"ה ומשפיע על בריותיו. ואם כן, "לפני ה' " הוא לפני כל התייחסות אל העולם המשתנה, שיהיה נצחי ורצוי תמיד. ' תמיד".
כֹּה יִתֵּן וְכֹה יוֹסִיף ה', ' לְאַמֵּץ לִבָּם בַּגִּבּוֹרִים,
כֹּה יִתֵּן וְכֹה יוֹסִיף ה',
וְנָדִיב עַל נְדִיבוֹת יָקוּם.
וְנָדִיב עַל נְדִיבוֹת יָקוּם. אפשר לחשוב שנדיבותו של אדם הנותן מרכושו צדקה יכולה לערער את מעמדו הכלכלי, והוא מברכם שאדרבה: בשל נדיבותם תהיה להם תקומה. ועוד יש לומר, כיוון שמדבר אל זה שגורם לאחרים לתת, שמנדב את נדבת הציבור, שיש לו מעלה ושכר ותקומה יותר מאשר לאלה שרק נותנים.
לִהְיוֹת גָּדוֹל הַמְעַשֶּׂה
לִהְיוֹת גָּדוֹל הַמְעַשֶּׂה יותר מן העושה. זה שמְעשה את האחרים, שגורם לאחרים לתת, גדול מעשהו יותר מהנותן עצמו.
בְּכָל עִיר וּמִנְיָן,
בְּכָל עִיר וּמִנְיָן, שאותם הוא מְעַשֶּׂה
וְתֵחָשֵׁב לוֹ לִצְדָקָה.
וְתֵחָשֵׁב לוֹ לִצְדָקָה. כאילו בעצמו נתן את אותה צדקה.
עד כאן דיבר על המְעַשֶּׂה — זה שארגן, שכנע וגרם לציבור לתת את הצדקה. ועוד יחזור אליו בהמשך.
וְעַל הָעוֹשֶׂה, נֶאֱמַר: "צִדְקָתוֹ עוֹמֶדֶת לָעַד" . "עוֹמֶדֶת" לְשׁוֹן נְקֵבָה, שֶׁמְּקַבֵּל הִתְעוֹרְרוּת לִבּוֹ הַטָּהוֹר מִ'גָּדוֹל המְעַשֶּׂה',
וְעַל הָעוֹשֶׂה, זה שנותן את הצדקה נֶאֱמַר: "צִדְקָתוֹ עוֹמֶדֶת לָעַד" (תהלים קיב,ט) . והוא דורש: "עוֹמֶדֶת" לְשׁוֹן נְקֵבָה, שֶׁמְּקַבֵּל הִתְעוֹרְרוּת לִבּוֹ הַטָּהוֹר מִ'גָּדוֹל המְעַשֶּׂה', שלא התעורר מעצמו אלא קיבל את ההתעוררות לתת מהמְעַשֶּׂה.
וכידוע, ברוחניות 'נקבה' היא בחינת המקבל ו'זכר' הוא המשפיע. ואף כאן ההתייחסות בלשון נקבה היא אל מעשה הצדקה, כי זה שעשה אותו לא עשה זאת ביוזמתו אלא משום שעוררו אותו, שהשפיעו עליו לתת את הצדקה. ואף על פי כן כיוון שקיבל, שלא סירב ושיתף פעולה, אף זו מעלה; ונקראת הצדקה על שמו — "צדקתו".
אַף עַל פִּי כֵן "עוֹמֶדֶת לָעַד".
אַף עַל פִּי כֵן "עוֹמֶדֶת לָעַד". על המְעַשֶּׂה כבר נאמר "תמיד", וכאן מוסיף שאף לעושה ולמעשהו יש קיום נצחי.
פֵּירוּשׁ, שֶׁכָּל הַצְּדָקָה וְהַחֶסֶד שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין בָּעוֹלָם הַזֶּה, מִנִּדְבַת לִבָּם הַטָּהוֹר, הֵן הֵנָּה חַיּוֹת וְקַיָּימוֹת בָּעוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי עַד זְמַן הַתְּחִיָּיה.
פֵּירוּשׁ, שֶׁכָּל הַצְּדָקָה וְהַחֶסֶד שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין בָּעוֹלָם הַזֶּה, מִנִּדְבַת לִבָּם הַטָּהוֹר, הֵן הֵנָּה חַיּוֹת וְקַיָּימוֹת בָּעוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי עַד זְמַן הַתְּחִיָּיה. מעשה הצדקה הוא יוצא מן הכלל, משום שבמובן מסוים הוא איננו לגמרי מעשה של עולם הזה. כאשר נעשה מעשה שהוא כולו צדקה וחסד, שאינו מותנה בשום גמול של עולם הזה ובכלל, שאין בו שום פנייה אישית ותלות בעולם הזה, הרי עם היותו מעשה בעולם הזה הוא איננו חלק ממנו. הוא כמו חדירה של האין סוף אל תוך העולם, שלמרות היותו מלובש בעולם — הוא עומד לעד.
שֶׁאָז, הוּא זְמַן גִּילּוּי אֱלֹקוּת וְאוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא מִבְּחִינַת סוֹבֵב כָּל עָלְמִין בָּעוֹלָם הַזֶּה.
שֶׁאָז, לעתיד לבוא, בזמן תחיית המתים, הוּא זְמַן גִּילּוּי אֱלֹקוּת וְאוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא מִבְּחִינַת סוֹבֵב כָּל עָלְמִין בָּעוֹלָם הַזֶּה. אור הסובב כל עלמין הוא האור שמעבר לעולם, המבטא את האלוקי עצמו, שלא רק שאינו נמצא בתוך העולם אלא שהעולם נמצא בתוכו, שהוא סובב ומכיל אף את עצם ממדי העולם, הזמן והמקום. אור זה, כמובן, אינו יכול להתגלות בעולם הזה כפי שהוא עתה, אלא רק לעתיד לבוא בזמן התחייה. ובאותה שעה תתגלה גם מצוות הצדקה שאדם עשה בעולם הזה, שהייתה חיה וקיימת כל אותו הזמן בהסתר העולם הזה, וכמו אור הסובב כל עלמין בעצמו תתגלה בזמן התחייה.
וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בַּאֲרִיכוּת בַּמִּכְתָּב דְּאֶשְׁתָּקַד.
וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בַּאֲרִיכוּת בַּמִּכְתָּב דְּאֶשְׁתָּקַד. נראה שהכוונה לאיגרת יז, שבה מדובר באריכות ובפירוט רב על אותם נושאים: שכר המצווה בדרגות גן עדן ובזמן תחיית המתים, כשיתגלה אור הסובב כל עלמין. הוא מפנה לאיגרת ההיא, משום שבקיצור הדברים כאן אין הוא נכנס לסתירה הפנימית באמירה "גילוי אור אין סוף הסובב כל עלמין", ואי אפשר להשאיר את הדבר פתוח, ולכן הוא מפנה לאיגרת האחרת שבה התייחס בהרחבה לסוגיה זו.
וְצָרִיךְ לִהְיוֹת כְּלִי וּמָכוֹן לְהִתְלַבֵּשׁ בּוֹ אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא.
וְצָרִיךְ לִהְיוֹת כְּלִי וּמָכוֹן לְהִתְלַבֵּשׁ בּוֹ אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא. אור בלי כלי הוא הפשטה חסרת משמעות, שאינה מתגלה ואינה יכולה להשפיע. כדי שיהיה גילוי לאור, כדי שתהיה לו משמעות בתוך מקום מסוים, הוא צריך להתלבש בכלי.
כְּמוֹ הַגּוּף לַנְּשָׁמָה עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל.
כְּמוֹ הַגּוּף לַנְּשָׁמָה עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל. כפי שנשמה אינה יכולה להתגלות ולפעול בתוך העולם הזה אלא כשהיא מלובשת בגוף.
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "הֲלֹא כֹה דְּבָרִי כָּאֵשׁ" , מָה אֵשׁ אֵינָהּ מְאִירָה בָּעוֹלָם הַזֶּה אֶלָּא כְּשֶׁנֶּאֱחֶזֶת וּמִתְלַבֶּשֶׁת בַּפְּתִילָה כו', כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר.
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "הֲלֹא כֹה דְּבָרִי כָּאֵשׁ" (ירמיה כג,כט) , מָה אֵשׁ אֵינָהּ מְאִירָה בָּעוֹלָם הַזֶּה אֶלָּא כְּשֶׁנֶּאֱחֶזֶת וּמִתְלַבֶּשֶׁת בַּפְּתִילָה כו', כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר.
וְהַגּוּף וְהַכְּלִי לְאוֹרוֹ יִתְבָּרַךְ, הִיא מִדַּת הַחֶסֶד וּנְדִיבַת הַלֵּב, לִיתֵּן וּלְהַשְׁפִּיעַ חַיּוּת לְמַאן דְּלֵית לֵיהּ כו'.
וְהַגּוּף וְהַכְּלִי לְאוֹרוֹ יִתְבָּרַךְ, הסובב כל עלמין, הִיא מִדַּת הַחֶסֶד וּנְדִיבַת הַלֵּב, לִיתֵּן וּלְהַשְׁפִּיעַ חַיּוּת לְמַאן דְּלֵית לֵיהּ (למי שאין לו) כו'. הכלי שיכול להכיל אין סוף חייב להיות בעצמו אין סוף, מה שלכאורה בלתי אפשרי. ואף על פי כן, אצל האדם יש משהו שהוא מעין זה. לא אין סוף מוחלט, אבל אין סוף יחסי, פריצה מסוימת מתחום הסופי, והיא זו שיכולה להיות כלי לאור שהוא אין סוף ממש. כל שאר ברואי עולם קיימים וחיים בתוך ההגדרות והגבולות של טבעם, ואותם אין הם יכולים לפרוץ, כי זו הגדרתם ומהותם. האדם, לעומת זאת, יכול בהגדרתו, מצד מהותו, לבחור ולעשות נגד טבעו ונגד טבעו והגיונו של העולם — הוא יכול לתת גם למי שלא מגיע לו או למי שאין לו ואין הוא יכול להחזיר דבר בתמורה. זה איננו שגעון, זה ביטוי לכוח האין סוף שטבוע בו — שכאן, בגוף ובעולם הזה, הוא יכול לעשות חסד חינם שעובר מעבר לגבול. האדם איננו מחויב לעשות זאת, הוא בוחר, מכוח צלם אלוקים שבו, לעשות דבר כזה, שרק הקב"ה יכול לעשותו — והבחירה הזו עושה כלי, כאן למטה, לקב"ה בעצמו לשכון ולהתגלות בו.
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתִּיקּוּנִים : וְכַמָּה גּוּפִין תְּקִינַת לוֹן וְאִתְקְרִיאוּ בְּתִיקּוּנָא דָּא חֶסֶד דְּרוֹעָא יְמִינָא '
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתִּיקּוּנִים (הקדמת תיקוני זהר [יז,א]) : וְכַמָּה גּוּפִין תְּקִינַת לוֹן (וכמה גופים תיקנת להם), לאור של הספירות, וְאִתְקְרִיאוּ בְּתִיקּוּנָא דָּא חֶסֶד דְּרוֹעָא יְמִינָא וכו ' (והם נקראים בתיקון זה: חסד זרוע ימין וכו'). שאף במידותיו של הקב"ה ישנם כלים לאור אין סוף, הן הספירות, והכלי הראשון הוא מידת החסד. החסד האלוקי, שמהותו היא — לתת למי שביחס לאלוקי אין לו כלום.
וְכָל הַגּוּף נִכְלָל בְּיָמִין. ' '
וְכָל הַגּוּף נִכְלָל בְּיָמִין. למרות שההמשך בתיקוני זהר שם מדבר גם על הספירות האחרות — גבורה זרוע שמאל, תפארת גופא וכו ' — מדגיש כאן אדמו"ר הזקן שכולן נכללות בחסד. החסד הוא הספירה הראשונה בסדר השתלשלות המידות, והוא במובן מסוים כולל את כולן. כל שאר הספירות הן האופנים שבהם מגדירים, מכוונים ונותנים את החסד הזה. מצד המקבל הגבורה היא הגבורה של החסד, הצמצום ההכרחי של החסד האין סופי כדי שהמקבל יוכל לקבל אותו; הנצח וההוד הם ייחוסו של החסד אל המקבל, כיצד ובאיזה אופן הוא יכול לקבל וכו '. ואם כן כל המידות האלוקיות, הכלים לאור אין סוף, הן בעצם ביטויים של חסד, נתינה והשפעה למי שאין לו.
וְכָךְ אָמַר הַפַּיָּיט: "לְבוּשׁוֹ צְדָקָה".
וְכָךְ אָמַר הַפַּיָּיט:
וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל : אֵין הַצְּדָקָה מִשְׁתַּלֶּמֶת אֶלָּא לְפִי חֶסֶד שֶׁבָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "זִרְעוּ לָכֶם לִצְדָקָה קִצְרוּ לְפִי חֶסֶד" .
וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל (סוכה מט,ב) : אֵין הַצְּדָקָה מִשְׁתַּלֶּמֶת אֶלָּא לְפִי חֶסֶד שֶׁבָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "זִרְעוּ לָכֶם לִצְדָקָה קִצְרוּ לְפִי חֶסֶד" (הושע י,יב) . מאמר זה מבחין בין הצדקה ובין החסד. הצדקה היא נתינת הממון לנזקק, והחסד הוא פנימיות המעשה — איך ניתן, באיזו כוונה, אם בסבר פנים יפות או לא, כמה השתדלות הייתה וכו'. ופירוש המאמר, שהצדקה היא כמו מעשה הזריעה בארץ: שאת שכרו, שהוא הקציר השייך לזריעה, יקבל האדם לפי מידת החסד שהיה במעשה, ולאו דווקא לפי הכמות שנתן.
אמנם כאן הוא מגלה במאמר זה משמעות פנימית, כוללת יותר:
שֶׁהַקָּצִיר הוּא גִּילּוּי הַזְּרִיעָה הַטְּמוּנָה בָּאָרֶץ, וְכָךְ הוּא הַצְּדָקָה וְהַחֶסֶד שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין בִּזְמַן הַגָּלוּת, הִיא טְמוּנָה וְנִסְתֶּרֶת עַד זְמַן הַתְּחִיָּה.
שֶׁהַקָּצִיר הוּא גִּילּוּי הַזְּרִיעָה הַטְּמוּנָה בָּאָרֶץ, וְכָךְ הוּא הַצְּדָקָה וְהַחֶסֶד שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין בִּזְמַן הַגָּלוּת, הִיא טְמוּנָה וְנִסְתֶּרֶת עַד זְמַן הַתְּחִיָּה. מעשה הצדקה הוא כמו זריעה. בזריעה כשלעצמה אין לכאורה היגיון — לוקחים זרע טוב וקוברים ומאבדים אותו באדמה. וכך היא גם הצדקה: אדם נותן מתנת חינם למי שאין לו, שלא יקבל ממנו שום גמול.
שֶׁיִּתְלַבֵּשׁ וְיָאִיר אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא בָּעוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי.
שֶׁיִּתְלַבֵּשׁ וְיָאִיר אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא בָּעוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי. כפי שהוסבר, בזמן התחייה יהיה גילוי של החיבור, שנראה כעת בלתי אפשרי, של אור אין סוף הסובב כל עלמין עם העולמות, וזה יתגלה בעולם הזה הגשמי, שבו יחיו המתים. והכלי והלבוש שבו יתגלה אור אין סוף תהיה הצדקה הזרועה בארץ, היא הצדקה שעשו ישראל בזמן הגלות.
וְאִיהוּ וְגַרְמוֹהִי חַד , הֵם בְּחִינַת הַכֵּלִים דְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת דַּאֲצִילוּת.
וְאִיהוּ וְגַרְמוֹהִי חַד (והוא וכליו אחד) ,
וְכָל שֶׁכֵּן וְקַל וָחוֹמֶר אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, הַסּוֹבֵב כָּל עָלְמִין מִלְמַעְלָה מַעְלָה מִבְּחִינַת אֲצִילוּת.
וְכָל שֶׁכֵּן וְקַל וָחוֹמֶר אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, הַסּוֹבֵב כָּל עָלְמִין שהוא מִלְמַעְלָה מַעְלָה מִבְּחִינַת אֲצִילוּת. האור שבעולם האצילות הוא תכלית ומיצוי מושג האור שאנו יכולים לתאר, הגילוי המוחלט של כל מה שיכול להתגלות. אבל כל זה עדיין באור הממלא כל עלמין, אור המתייחס אל כלים. אור הסובב כל עלמין הוא כמשמעו, המקיף, שמעבר לכל עולם, מעבר להתייחסות לכל כלי, גדול כקטן, גשמי כמופשט בתכלית. ואם כן, כפי שבאצילות האור המתלבש בכלי הוא אחד עם הכלי, בלי שום חציצה, בלי שום הפרש ביניהם, מכל שכן כך יהיה בהתלבשות אור אין סוף הסובב כל עלמין בעולם הזה הגשמי. הכלי שיתלבש בו האור הזה יהיה מאוחד ובטל לחלוטין באור הזה.
וּלְפִיכָךְ נִקְרֵאת 'צְדָקָה', לְשׁוֹן נְקֵבָה.
וּלְפִיכָךְ נִקְרֵאת 'צְדָקָה', לְשׁוֹן נְקֵבָה. בחינת הנקבה היא בחינת כלי, המקבלת את השפעת הזכר כפי שהכלי מקבל את האור. והצדקה שהיא הכלי במשמעותו הרחבה ביותר, הכלי לקבל אור אין סוף הסובב, היא גם מושג הנקבה במובן השלם ביותר.
"צִדְקָתוֹ עוֹמֶדֶת לָעַד" שֶׁמְּקַבֶּלֶת הֶאָרָה מֵאוֹר אֵין סוֹף הַסּוֹבֵב כָּל עָלְמִין הַמִּתְלַבֵּשׁ בְּתוֹכָהּ בָּעוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי בִּזְמַן הַתְּחִיָּה.
ובלשון הכתוב:עד כאן דובר על מעשה הצדקה, ומעתה ידבר על ה'חסד' שבה, שהוא כאמור הצד הפנימי, של הכוונה: מה הביא את האדם לתת, מהו ומה משמעותו העליונה של הכוח הזה בתוך הנפש, שמתעורר ומעורר את מעשה הצדקה. "צִדְקָתוֹ עוֹמֶדֶת לָעַד" (תהלים קיב,ט), שֶׁמְּקַבֶּלֶת הֶאָרָה מֵאוֹר אֵין סוֹף הַסּוֹבֵב כָּל עָלְמִין הַמִּתְלַבֵּשׁ בְּתוֹכָהּ בָּעוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי בִּזְמַן הַתְּחִיָּה. הצדקה "עומדת לעד". היא אינה הולכת לשום מקום, היא לא משתנה ולא משנה, היא עומדת במקומה ומחכה. ובכלל, עמידה היא ביטול; כמו ב'תפילת עמידה' שהיא דרגת הביטול הגמור, וכמו המלאכים שנקראים 'עומדים' משום שהם בטלים אל האור האלוקי המאיר בהם. וכך היא הצדקה שאנו עושים בעולם הזה, בכל זמן הגלות; היא עומדת, היא אינה ניכרת; אנו נותנים עוד ועוד, כל אדם לפי שיעורו, בכל דור, ולא מקבלים שום דבר בחזרה. העולם אינו משתנה ואינו מאיר בחזרה. וזו, כפי שהוסבר, מהות הצדקה, שהיא "עומדת לעד", בביטול, בקבלה מוחלטת, בלי שום גבול לקבלתה — ולכן דווקא היא הכלי לקבל את ההשפעה המוחלטת לעד, של אור אין סוף הסובב כל עלמין בזמן התחייה.
אֲבָל "צֶדֶק לְפָנָיו יְהַלֵּךְ" , הוּא לְשׁוֹן זָכָר. הִיא מִדַּת הַחֶסֶד הַמִּתְעוֹרֶרֶת בְּלֵב הָאָדָם מֵעַצְמוֹ. '
אֲבָל "צֶדֶק לְפָנָיו יְהַלֵּךְ" (תהלים פה,יד) , הוּא לְשׁוֹן זָכָר. לעומת הנקבה שעומדת הזכר הוא זה שהולך, שמשתנה ומשנה ומשפיע. הִיא מִדַּת הַחֶסֶד הַמִּתְעוֹרֶרֶת בְּלֵב הָאָדָם מֵעַצְמוֹ. שלא רק נותן את הצדקה, אלא מתעורר בעצמו ומעורר אחרים לתת. החסד מתעורר בלב האדם מעצמו, ולא מישהו אחר עורר והפעיל אותו; ולכן הוא בלשון ובמשמעות של זכר, שלא עומד ומקבל אלא משפיע והולך. ההבחנה הזו בין צדק וצדקה, בין פעולת הצדקה ובין מידת החסד שבנפש, היא גם ההבחנה, שהתייחס אליה בתחילת האיגרת, בין הציבור בכלל שנותנים את הצדקה ובין אלה שמְעַשִּׂים, שמעוררים את הציבור כולו לתת. אלא שכאן הוא מתייחס למְעַשֶּׂה זה שבתוך הנפש הפרטית. ' — עבודת התפילה (שבכללה גם קריאת שמע):
עַל יְדֵי הִתְעוֹרְרוּת אַהֲבַת ה', בִּקְרִיאַת שְׁמַע, וּלְדָבְקָה בוֹ, וְלִמְסוֹר נַפְשׁוֹ בְּ"אֶחָד". ' ' ' ' ' '
עַל יְדֵי הִתְעוֹרְרוּת אַהֲבַת ה', שהיא פנימיותה של מידת החסד,
וּ"בְכָל מְאֹדֶךָ" כִּפְשׁוּטוֹ וכו'. ' '
וּ"בְכָל מְאֹדֶךָ" כִּפְשׁוּטוֹ וכו'. אהבת ה' שבקריאת שמע היא כמו שכתוב שם: "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך". זו איגרת קצרה, והנושא שלה הוא צדקה ולא קריאת שמע, ולכן אין הוא נכנס לבאר את מדרגות העבודה של "בכל לבבך ובכל נפשך" אלא הוא עובר ישר אל "בכל מאדך". הפירוש הפשוט במשנה
וּבְאִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא
וּבְאִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא אתערותא דלעילא
וְ"כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים " כֵּן לֵב אָדָם הָעֶלְיוֹן כו', אִתְעָרוּתָא דִּלְעֵילָּא
וְ"כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם " (משלי כז,יט). כֵּן לֵב אָדָם הָעֶלְיוֹן כו', הוא הקב"ה, הנקרא 'אדם העליון' כיוון שבכל התייחסותו אלינו ואל העולם הוא מלובש בתבנית אדם, הן עשר הספירות שהן בתבנית נפש האדם (וגופו). אם כן, "כמים הפנים לפנים" למה שעושה האדם למטה כך מתעורר הקב"ה מלמעלה, וזוהי אִתְעָרוּתָא דִּלְעֵילָּא (התעוררות מלמעלה).
הוּא הַמְשָׁכַת אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא הַסּוֹבֵב כָּל עָלְמִין לְמַטָּה מַטָּה בָּעוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי. ' '
הוּא הַמְשָׁכַת אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא הַסּוֹבֵב כָּל עָלְמִין לְמַטָּה מַטָּה בָּעוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי. ההתעוררות מלמטה שדובר עליה היא התעוררות ליבו של האדם למטה, בתפילה, לאהוב את ה ' בכל מאודו. כלומר התעוררות של אהבת ה ' מעצם נקודת לבבו, שנמשכת ויורדת עד עולם המעשה, ומתבטאת במעשה האדם שנותן את ממונו לצדקה למי שאין לו מעצמו כלום. ולעומתה ההתעוררות מלמעלה היא אור הסובב כל עלמין, שהוא אור עצמותו של הקב"ה ביחס לעולמות, הנמשך כמו מעשה הצדקה עד למטה מטה, בלי שום הגבלה ובלי שום התניה, עד לתכלית כל הירידה שהיא העולם הזה הגשמי.
בִּבְחִינַת גִּילּוּי בִּזְמַן הַתְּחִיָּה.
בִּבְחִינַת גִּילּוּי בִּזְמַן הַתְּחִיָּה. כיוון שכעת אין העולם יכול לקבל השפעה כזו בגילוי, אלא רק לעתיד לבוא, כשישתנה העולם בזמן התחייה.
כַּמְבוֹאָר בַּמִּכְתָּב דְּאֶשְׁתָּקַד בַּאֲרִיכוּת.
כַּמְבוֹאָר בַּמִּכְתָּב דְּאֶשְׁתָּקַד בַּאֲרִיכוּת. שכאמור מכתב זה הוא, כנראה, איגרת יז שבאגרת הקדש.
וְזֶהוּ "לְפָנָיו יְהַלֵּךְ",
וְזֶהוּ "לְפָנָיו יְהַלֵּךְ", לעומת הצדקה, שהיא "עומדת לעד", הצדק "לפניו יהלך". צדקה היא מעשה הצדקה כשלעצמו, שהוא דרגה של מקבל, סביל, שעושים אותו; אבל הצדק, הוא רצונה של הנפש,
שֶׁמּוֹלִיךְ וּמַמְשִׁיךְ פָּנִים הָעֶלְיוֹנִים מִלְמַעְלָה מֵהָאֲצִילוּת עַד עוֹלָם הָעֲשִׂיָּה.
והמובן של "לפניו" הוא שֶׁמּוֹלִיךְ וּמַמְשִׁיךְ פָּנִים הָעֶלְיוֹנִים מִלְמַעְלָה מֵהָאֲצִילוּת עַד עוֹלָם הָעֲשִׂיָּה. פנים העליונים הם הפנימיות של הקב"ה כבורא עולם. אם חיצוניות היא המעשה, פנימיות היא המחשבה וכוונת המעשה, ויש כוונה לפנים מכוונה. במובן זה, הכוונה הפנימית ביותר היא הפנים שלמעלה ומעבר גם למחשבה על בריאת העולם, למעלה ופנימה מכל התייחסות לפרט כזה או אחר בעולמות, אצל האלוקי עצמו, בקשר לעצם הרעיון של היות העולם; והרי זו בחינת אור הסובב כל עלמין, שלמעלה גם מהאצילות. המשכה זו של הפנים העליונים, שלמעלה גם מהאצילות, עד לעולם העשייה, היא המתעוררת מלמעלה מהתעוררות האדם למטה, בקריאת שמע במסירות נפש הנמשכת לאהבת 'בכל מאדך', בכל ממונו שהוא נותן לצדקה.
וְכָעֵת עֵת לְקַצֵּר,
וְכָעֵת עֵת לְקַצֵּר, שהרי זו איגרת שמתייחסת למעשה מסוים בקהילה מסוימת, שהוא רוצה לעודדם ולברכם, ואין זה המקום לעיון רחב במשמעות הדברים, אלא כמזכיר בלבד.
וְכָל טוּב מֵהֶם לֹא יִבָּצֵר .
והוא מסיים בדברי ברכה: וְכָל טוּב מֵהֶם לֹא יִבָּצֵר (על פי בראשית יא,ו) . בניגוד לדור הפלגה, שנאמרו בהם מילים אלה על דרך השלילה, שאם יהיו באחדות לא יבצר מהם כל אשר יזמו לרעה, כאן הוא הופך זאת לטובה: שהאחדות שהם מגלים — הן בעצם מצוות הצדקה שמאחדת את כל הציבור, אלה שיש להם ואלה שאין להם, והן בכך שהם קיימו את המצווה יחד כמצוות הציבור — תביא לכך ש"כל טוב מהם לא יבצר".
הֵטִיבָה ה' לַטּוֹבִים וְלִישָׁרִים בְּלִבּוֹתָם כְּנֶפֶשׁ תִּדְרְשֶׁנּוּ . '
הֵטִיבָה ה' לַטּוֹבִים וְלִישָׁרִים בְּלִבּוֹתָם (תהלים קכה,ד)
'
איגרת זו, האחרונה באגרת הקדש, עסקה גם היא בצדקה. תחילתה בהודאה ובברכה לחסידים שקיימו את המצווה; המשכה הסבר פנימי על מהות המצווה, המתגלה בשכרה; וסיומה בהתייחסות לשלב שקודם למעשה המצווה ומביא לו, ההתעוררות לאהבת ה' בתפילה. בתחילת האיגרת מציין אדמו"ר הזקן בייחוד את אותם אנשים שהיו מְעַשִּׂים את האחרים וגורמים להם לעשות את המצווה, ובלשון חז"ל "גדול המְעַשֶּׂה". בסיום הוא מביא את הדברים הללו גם אל תחום הנפש, אל כוחות הנפש שמביאים את האדם עצמו לעשות את המצווה: של התבוננות והתעוררות האהבה ואותו כוח הכי פנימי, הכי עצמי שבנפש, שמביא את האדם להשפיע ולתת בלי חשבון — הכי נמוך, גם למי שאין לו, שלא מחזיר שום דבר. בדברי סיום אלה יוצאת האיגרת מגדר של הודאה ועוברת גם לדרישה מהחסידים: לא לחכות שמישהו או משהו יְעַשֶּׂה אותם, אלא להתעורר מעצמם, באהבת ה' בקריאת שמע, למסור נפשם באחד ובאהבה שבגדר "בכל מאדך — בכל ממונך".
אך כפי שנזכר, רק הגילויים יהיו לעתיד לבוא, בזמן התחייה, ואילו הדבר עצמו קורה עתה. המשכת הפנים העליונים מלמעלה, מהאצילות, עד עולם העשייה הזה, נעשית עכשיו ממש, כאשר מְעַשִּׂים ועושים את הצדקה. אדמו"ר הזקן לא מחכה, לא לגן עדן ולא לעולם הבא,דברי סיכום אלה שבאיגרת לב, האחרונה בחלק אגרת הקדש, מתייחסים במובן מסוים לכלל האיגרות ולכלל הספר. אם לתת כותרת משנה לאיגרת הקדש היא תהיה 'צדקה'. הצדקה עם כל השלכותיה החברתיות והנפשיות, צדקה למטה בין אדם לאדם וצדקה למעלה בין אדם לקב"ה ובין הקב"ה לאדם. ואיגרת קטנה זו, בסיכומו של הקובץ, עושה סיכום מסוים לנושא בהיקפו הגדול: מהצדקה שעושה האדם למטה, שנעשית כלי לקבל את השפע מלמעלה, ועד לצדקה שעושה הקב"ה למעלה, שפותחת את הכלים לאור האלוקי שמעבר להם.
כֹּה יִתֵּן וְכֹה יוֹסִיף ה' לְאַמֵּץ לִבָּם בַּגִּבּוֹרִים וְנָדִיב עַל נְדִיבוֹת יָקוּם ( א)... וְתֵחָשֵׁב לוֹ לִצְדָקָה (תהלים קו,לא, וראו גם בראשית טו,ו).
(Endnotes) 1 . על ידי בניו של אדמו"ר הזקן, כנזכר ב"הסכמת הרבנים שיחיו בני הגאון המחבר ז"ל נ"ע" הנדפסת בתחילת ספר התניא. 2 . כפי שמעיר כ"ק אדמו"ר זי"ע באחד ממכתביו (איגרות קודש כרך כג איגרת ח'תתקפז, ונזכר גם ב'שיעורים בספר התניא') על קשר נוסף בין שתי האיגרות — קישור הדברים לעבודת התפילה. 3 . כדרשת חז"ל בכמה מקומות. ראו פסחים כב,ב, שם עב,ב ועוד. 4 . ראו בבא בתרא ט,א, שבזמן שאין בית המקדש קיים מכפרת מצוות הצדקה, והרי שהיא כנגד עבודת הקרבנות (וב'שיעורים בספר התניא' מביא דרשה מאבות דרבי נתן נו"א ד,ה). 5 . כֹּה יִתֵּן וְכֹה יוֹסִיף ה' (על פי שמואל ב יט,יד ועוד) לְאַמֵּץ לִבָּם בַּגִּבּוֹרִים (על פי עמוס ב,טז) וְנָדִיב עַל נְדִיבוֹת יָקוּם (על פי ישעיה לב,ח) לִהְיוֹת גָּדוֹל הַמְעַשֶּׂה (בבא בתרא ט, א)... וְתֵחָשֵׁב לוֹ לִצְדָקָה (תהלים קו,לא, וראו גם בראשית טו,ו). 6 . המשך וככה תרל"ז לאדמו"ר מהר"ש פרק כא, וראו שם פרק טו. וראו ספר המאמרים תשל"ב עמ' 178, שם תשמ"ב עמ' 26 ועוד. 7 . בהקשר זה נאמר ש"נשים דעתן קלה" (שבת לג,ב), שאינה קבועה תמיד אלא משתנה מזמן לזמן ומעניין לעניין. 8 . ראו ספר המאמרים מלוקט חלק ד עמ' קסג ובמקומות נוספים. 9 . כמאמר "ישראל עלו במחשבה" (ראו בראשית רבה פרשה א,ד), וכמבואר בחסידות — במחשבה שלמעלה מהעולם שנברא בדיבור. וכן כמבואר בליקוטי אמרים, שנשמות ישראל הן "חלק אלו־ה ממעל ממש". 10 . כמו שאומרים בתפילה "נשמה שנתת בי טהורה היא", שהיא הנשמה הקדושה קודם שהתלבשה בגוף וכו' (וראו ליקוטי תורה דרושים ליום הכיפורים סט,א ואילך, ובכמה מקומות). והוא בחינת חלל הלב הימני, כמובא בליקוטי אמרים פרק ט. 11 . כמבואר במקומות רבים שהגדרת השקר לעומת האמת היא שהוא משתנה, שהוא איננו עומד לעד. האמת היא "שפת אמת תיכון לעד", והשקר הוא כמו נחל אכזב (שקרן), שהיום יש בו מים ומחר אין. 12 . ראו הסבר באופן אחר על דברים אלה משיחת כ"ק אדמו"ר זי"ע (נדפסה כהוספה בסוף איגרת זו ב'שיעורים בספר התניא'). 13 . זו המשמעות של מאמר חז"ל : "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא" (אבות פרק ד משנה יז). 14 . ראו ליקוטי אמרים פרק נג בסופו; תורה אור מ,ב ואילך; ליקוטי תורה ויקרא כה,ג, ועוד. ולהעיר, שבכל אותם מקומות ההתייחסות היא לפסוק אחר "כי ה' אלהיך אש אכלה הוא" (דברים ד,כד. לבד מליקוטי תורה שם שמביא גם כתוב זה), וצריך עיון. 15 . להיות לו דירה בתחתונים. ראו ליקוטי אמרים פרקים לו–לז ובמקומות רבים, וראו המשך תרס"ו בתחילתו. 16 . כלשון הזהר (חלק ג קעח,א): "לאכללא שמאלא בימינא" (לכלול שמאל בימין). וראו תורה אור סו,ב, ליקוטי תורה במדבר כה,ב ואילך, ובמקומות רבים. 17 . בפיוט 'אתה הוא אלוקינו' שבתפילת הימים הנוראים. 18 . כמבואר שעולם האצילות הוא עולם מתוקן, שאין בו שבירה ואין בו גלות, כפי שתהיה — וביתר שאת — כל המציאות לעתיד לבוא, בזמן התחייה. 19 . לשון הקדמת תיקוני זהר (ג,ב), וראו בעניין זה לעיל איגרת כ. 20 . ראו לעיל איגרת טו. 21 . ראו שער היחוד והאמונה פרק ז ובמקומות רבים. 22 . ברכות פרק ט משנה ה. 23 . כמאמרו הידוע של אדמו"ר הזקן, שהיה נוהג לומר בינו לבין עצמו: "אינני רוצה מאומה, אינני רוצה את גן העדן שלך, אינני רוצה את העולם הבא שלך וכו', רוצה אני אותך בעצמך" ("איך וויל זע גאר נישט, איך וויל ניט דיין גן עדן, איך וויל ניט דיין עולם הבא כו', איך וויל מער ניט אז דיך אליין". מובא בדרך מצוותיך לאדמו"ר הצמח צדק, שורש מצוות התפילה פרק מ [קלח,א], ונעתק ב'היום יום' ח"י כסלו).