נוֹדָע בַּשְׁעָרִים.

נוֹדָע בַּשְׁעָרִים.

מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתִּיקּוּנִים דִּשְׁכִינְתָּא אִיהִי מָרְעָא בְּגָלוּתָא כִּבְיָכוֹל.

מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתִּיקּוּנִים דִּשְׁכִינְתָּא אִיהִי מָרְעָא בְּגָלוּתָא (שהשכינה היא חולה בגלות) כִּבְיָכוֹל. יש כאן הגדרה עקרונית של גלות השכינה, שהיא כמו מחלה של השכינה. כלומר הגלות היא מצב לא בריא, לא טבעי ולא תקין. שכן אפשר להרגיש ולתפוס את מצב הגלות כמו שלב של התפתחות, של למידה, שהוא חלק של תהליך תקין, דהיינו שכדי להגיע אל הגאולה, שהיא המצב הבוגר והמשוכלל יותר של המציאות, צריך לעבור שלבים של גלות. כנגד תפיסה זו, האמירה כאן היא שהגלות, לפחות בעיני האדם, נתפסת כמצב של חולי, של קלקול, שאיננו לגיטימי אפילו לשעה. ולפי זה גם ההתייחסות שלנו למצב זה איננה כאל זמן ומצב קשה אך חיוני שצריך לעבור אותם, אלא כמצב שצריך לעשות הכול כדי להביא לסיומו.

פֵּירוּשׁ, עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל כְּמוֹ חוֹלִי הַגּוּף.

פֵּירוּשׁ, עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל כְּמוֹ חוֹלִי הַגּוּף. כמו מחלה של הגוף. השכינה וגלות השכינה הם מושגים מופשטים, שאין לנו דרך ישירה להבינם, ולכן הוא מביא משל גשמי, מגוף האדם.

הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ וכו'

הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ וכו' לחול. אפשר להבין הערה זו כאזהרה, הנכונה בכל שימוש במשל, לזכור שיש הבדל בין המשל לנמשל, כמו בין הקודש לחול. המשל עוזר להבין צד מסוים, מהלך מסוים בנמשל, אבל איננו כמו הנמשל לכל דבר, ולכן יש להיזהר שלא להשוות ושלא ללמוד דברים מעבר להשוואה מסוימת זו. ובייחוד כאן (ובעצם — בכל המשלים הגשמיים שבתורה), שההבדל איננו רק בסדר הגודל אלא בין קודש לחול, ולימוד מעבר למה ששייך לזה יכול להיות חילול הקודש ממש.

שֶׁסִּיבַּת הַחוֹלִי וְהַבְּרִיאוּת, הִיא הִתְפַּשְּׁטוּת וְהִילּוּךְ הַחַיּוּת מֵהַלֵּב אֶל כָּל הָאֵבָרִים. הַמְלוּבֶּשֶׁת בְּדַם הַנֶּפֶשׁ הַיּוֹצֵא מֵהַלֵּב אֶל כָּל הָאֵבָרִים.

שֶׁסִּיבַּת הַחוֹלִי וְהַבְּרִיאוּת, על דרך משל בחוליי הגוף, הִיא הִתְפַּשְּׁטוּת וְהִילּוּךְ הַחַיּוּת מֵהַלֵּב אֶל כָּל הָאֵבָרִים. סוד הַמְלוּבֶּשֶׁת בְּדַם הַנֶּפֶשׁ הַיּוֹצֵא מֵהַלֵּב אֶל כָּל הָאֵבָרִים. התפיסה היא שהדם היוצא מהלב נושא איתו את חיות הנפש; בו נוצר החיבור בין הגוף והנפש, בין החיות הרוחנית והגוף והגשמי, ולכן הוא נקרא 'דם הנפש'.

וְסוֹבֵב סוֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ חַיִּים וְהַדָּם תּוֹךְ תּוֹךְ כָּל הָאֵבָרִים וְהַגִּידִים הַמּוּבְלָעִים בָּהֶם וְחוֹזֵר אֶל הַלֵּב.

וְסוֹבֵב סוֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ6 חַיִּים וְהַדָּם תּוֹךְ תּוֹךְ כָּל הָאֵבָרִים וְהַגִּידִים הַמּוּבְלָעִים בָּהֶם וְחוֹזֵר אֶל הַלֵּב. שהדם ורוח החיים שבו עושים סיבוב מהלב אל כל האיברים, נכנסים לתוך כל איבר ופינה בגוף וחוזרים אל הלב. תנועה זו של הדם, עם כל פעימה של הלב, היא פעימת החיים שלנו.

וְאִם סִיבּוּב וְהִילּוּךְ הָרוּחַ חַיִּים הַלָּז הוּא כְּהִלְכָתוֹ, תְּמִידִי כְּסִדְרוֹ הַמְסוּדָּר לוֹ מֵחַיֵּי הַחַיִּים בָּרוּךְ הוּא, אֲזַי הָאָדָם בָּרִיא בְּתַכְלִית.

וְאִם סִיבּוּב וְהִילּוּךְ הָרוּחַ חַיִּים הַלָּז הוּא כְּהִלְכָתוֹ, תְּמִידִי כְּסִדְרוֹ הַמְסוּדָּר לוֹ מֵחַיֵּי הַחַיִּים בָּרוּךְ הוּא, אֲזַי הָאָדָם בָּרִיא בְּתַכְלִית. הבריאות תלויה במעברים חופשיים — שלא תהיינה חסימות במעבר הדם והחיות; וגם בוויסות הנכון: כמה חיים, איך ומתי, צריך כל איבר לקבל.

כִּי כָּל הָאֵבָרִים מְקוּשָּׁרִים יַחַד וּמְקַבְּלִים חַיּוּתָם הָרָאוּי לָהֶם מֵהַלֵּב, עַל יְדֵי סִיבּוּב הַלָּז.

כִּי כָּל הָאֵבָרִים מְקוּשָּׁרִים יַחַד וּמְקַבְּלִים חַיּוּתָם הָרָאוּי לָהֶם מֵהַלֵּב, עַל יְדֵי סִיבּוּב הַלָּז. זו אינה רק מערכת פשטנית של לב וגוף, אלא מערכת מורכבת מאיברים רבים ושונים מאוד — גדולים וקטנים, קרים וחמים וכו' — שכולם קשורים זה לזה ותלויים זה בזה. וכדי שכל אחד מהם יקבל את החיות שהוא צריך בלי להפריע ובלי להתנגש באיבר אחר, ויותר מזה, שהוא יסייע לכל האיברים האחרים כפי מה שצריך כל אחד וכולם יחד — לזה צריך סדר המסודר מ'חיי החיים'.

אַךְ אִם יֵשׁ אֵיזֶה קִלְקוּל בְּאֵיזֶהוּ מְקוֹמָן, הַמּוֹנֵעַ וּמְעַכֵּב אוֹ מְמַעֵט סִיבּוּב וְהִילּוּךְ הַדָּם עִם הָרוּחַ חַיִּים הַמְלוּבָּשׁ בּוֹ, אֲזַי נִפְסָק אוֹ מִתְמַעֵט הַקֶּשֶׁר הַלָּז הַמְקַשֵּׁר כָּל הָאֵבָרִים אֶל הַלֵּב עַל יְדֵי סִיבּוּב הַלָּז, וַאֲזַי נוֹפֵל הָאָדָם לְמִשְׁכָּב וְחוֹלִי, ה' יִשְׁמְרֵנוּ.

אַךְ אִם יֵשׁ אֵיזֶה קִלְקוּל בְּאֵיזֶהוּ מְקוֹמָן,8 הַמּוֹנֵעַ וּמְעַכֵּב לגמרי אוֹ מְמַעֵט סִיבּוּב וְהִילּוּךְ הַדָּם עִם הָרוּחַ חַיִּים הַמְלוּבָּשׁ בּוֹ, אֲזַי נִפְסָק אוֹ מִתְמַעֵט הַקֶּשֶׁר הַלָּז הַמְקַשֵּׁר כָּל הָאֵבָרִים אֶל הַלֵּב עַל יְדֵי סִיבּוּב הַלָּז, וַאֲזַי נוֹפֵל הָאָדָם לְמִשְׁכָּב וְחוֹלִי, ה' יִשְׁמְרֵנוּ. אם יש קלקול באחד מהאיברים, לא משנה איזה והיכן, הדבר משפיע על הגוף כולו. הזרימה מהלב אל כל האיברים היא אחת, ובכל מקום שהיא נפגעת, נפגעת הזרימה הכוללת המחברת את כל האיברים; ואז אין זו עוד בעיה של איבר מסוים אחד אלא של האדם עצמו, שנופל למשכב וחולי.

וְכָכָה מַמָּשׁ עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל.

וְכָכָה מַמָּשׁ עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל.9

הִנֵּה כָּל נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל נִקְרָאִים בְּחִינַת 'אֶבְרֵי דִּשְׁכִינְתָּא'

ותחילה קושר את פרטי המשל אל הנמשל: הִנֵּה כָּל נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל נִקְרָאִים בְּחִינַת 'אֶבְרֵי דִּשְׁכִינְתָּא' (איברי השכינה). איברי הגוף שבמשל הם נשמות ישראל בנמשל. השכינה היא כידוע 'כנסת ישראל'. דהיינו שהמהות האחת של כלל נשמות ישראל הכנוסות יחד, מבטאה את האור האלוקי הנקרא שכינה. כלל הנשמות הן כמו איברים של גוף אחד, וכפי שכל איברי הגוף הם מכלול אחד שאי אפשר להפריד את חלקיו, כך כל נשמות ישראל הן מכלול אחד המגלה בכללו, ורק בכללו, את השכינה.

הַנִּקְרֵאת בְּשֵׁם לֵב.

הַנִּקְרֵאת בְּשֵׁם לֵב. המשל דיבר על הלב והאיברים, ואם האיברים הם נשמות ישראל הרי הלב הוא השכינה.

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: וְ"צוּר לְבָבִי

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: וְ"צוּר לְבָבִי וְחֶלְקִי אֱלֹהִים לְעוֹלָם" (תהלים עג,כו).

וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם"

וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה,ח). בפרשת מלאכת המשכן בתורה נאמר שעל ידי מעשה המשכן — "ושכנתי בתוכם", ישכון הקב"ה בתוך בני ישראל. כי המשכן הוא כמו הבית והכלי בעולם הזה להשראת והתגלות שכינתו של הקב"ה.

פֵּירוּשׁ, כִּי לְשׁוֹן 'שְׁכִינָה' הוּא שֶׁאוֹר הֲוָיָ"ה שׁוֹכֵן בְּעוֹלָמוֹת בְּרִיאָה יְצִירָה עֲשִׂיָּה לְהַחֲיוֹתָם.

פֵּירוּשׁ, כִּי לְשׁוֹן 'שְׁכִינָה' הוּא שֶׁאוֹר הֲוָיָ"ה שׁוֹכֵן בְּעוֹלָמוֹת בְּרִיאָה יְצִירָה עֲשִׂיָּה לְהַחֲיוֹתָם. אור הוי"ה הוא ההארה של שם הוי"ה. שם הוי"ה הוא שמו הגדול של הקב"ה המבטא את הקב"ה בעצמו (שם העצם), והארתו היא גילוי, עד כמה שאפשר, של הקב"ה בעצמו, בכלל כוחותיו. כפי שמבואר בספרים, יש להארה זו שני מופעים: 'אור הסובב כל עלמין' ו'אור הממלא כל עלמין'. אור הממלא, האור והחיות הממלא כל דבר ומחיה אותו בגדרו ובעניינו, הוא מה שנקרא כאן 'שכינה'. המושג שכינה הוא רחב ומקיף עד מאוד, ואולם בהיקף המדובר כאן הוא מתייחס לאור השוכן, ממלא ומחיה את העולמות הנבראים: בריאה יצירה ועשייה. אך לא באצילות, כי ביחס לעולמות — בריאה יצירה עשייה — עולם האצילות הוא אלוקות, שמעבר לעולמות, ורק מידת המלכות של האצילות היא המתלבשת בעולמות הנבראים בבחינת השכינה לחיותם. על דרך משל, כמו הדיבור באדם, שרק הוא, מכל כוחות נפשו של האדם, מתלבש באדם אחר להחיות ולקיים בו את הרעיון שהועבר אליו.

וְהַמְשָׁכַת חַיּוּת זוֹ הִיא עַל יְדֵי הִתְלַבְּשׁוּת תְּחִלָּה בְּנִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל.

וְהַמְשָׁכַת חַיּוּת זוֹ הִיא עַל יְדֵי הִתְלַבְּשׁוּת תְּחִלָּה בְּנִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל. המשכת החיות מהאלוקי אל העולמות, לשכון בתוכם ולהחיותם, אינה ישירה. אין התייחסות ישירה, מכוונת, של האלוקי אל העולמות, אלא רק דרך נשמות ישראל. במילים אחרות, העולמות כולם אינם חשובים לפני הקב"ה כשלעצמם, ורק משום שישראל חיים בעולמות הוא חושב על העולמות ומחיה אותם.

לְפִי שֶׁכָּל הַנִּבְרָאִים אֵין עֲרוֹךְ לָהֶם אֶל הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, דְּכוּלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא מַמָּשׁ חֲשִׁיבִין וְאִי אֶפְשָׁר לָהֶם לְקַבֵּל חַיּוּת מֵאוֹרוֹ וְשִׁפְעוֹ יִתְבָּרַךְ לִהְיוֹת נִבְרָאִים מֵאַיִן לְיֵשׁ וְחַיִּים וְקַיָּימִים.

לְפִי שֶׁכָּל הַנִּבְרָאִים אֵין עֲרוֹךְ לָהֶם אֶל הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, דְּכוּלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא מַמָּשׁ חֲשִׁיבִין (שהכול לפניו כלא ממש נחשבים), וְאִי אֶפְשָׁר לָהֶם לְקַבֵּל חַיּוּת מֵאוֹרוֹ וְשִׁפְעוֹ יִתְבָּרַךְ לִהְיוֹת נִבְרָאִים מֵאַיִן לְיֵשׁ וְחַיִּים וְקַיָּימִים. כיוון שהעולמות אינם נחשבים בעיניו, שהם כשלעצמם שום דבר עבורו, הם גם אינם יכולים לקבל ממנו; כביכול אין אצלו רצון ועניין לחיותם ולקיימם כשלעצמם. ואיך בכל זאת הם מקבלים חיות וקיום? אלא כפי שאמר: על ידי התלבשות בנשמות ישראל תחילה; כלומר, כיוון שהוא רוצה בנשמות ישראל (שבחר בהם, ועושים מצוותיו ולומדים תורתו), ומשפיע בהן חיות ורצון, אלה מגיעים דרכם אל העולמות כולם. להביא לזה משל: בשביל הילד מכין האב חדר מיוחד, ובו משחקים ובגדים מתאימים וכו'. כל אלה אינם שווים בשביל האב, אין הוא זקוק להם, אין הם משמעותיים עבורו כשלעצמם, הם "כלא חשיבי"; אבל כיוון שהילד חשוב לו, הוא מתייחס גם לדברים אלה שהילד צריך ומקיימם.

כִּי אִם עַל יְדֵי הַנְּשָׁמוֹת שֶׁעָלוּ בַּמַּחֲשָׁבָה וְקָדְמוּ לִבְרִיאַת עוֹלָמוֹת שֶׁעַל יְדֵי בְּחִינַת הַדִּבּוּר.

כִּי אִם עַל יְדֵי הַנְּשָׁמוֹת שֶׁעָלוּ בַּמַּחֲשָׁבָה וְקָדְמוּ לִבְרִיאַת עוֹלָמוֹת שֶׁעַל יְדֵי בְּחִינַת הַדִּבּוּר. העולמות כולם נבראו בדיבור, באותם עשרה מאמרות שבפרשת הבריאה שבספר בראשית, לעומת נשמות ישראל ש"עלו במחשבה". זה היחס בין נשמות ישראל לבין כלל העולמות: ישראל הם המחשבה, ההתרחשות הפנימית בתוך הנפש, הקודמת לדיבור; ואילו הדיבור הוא מה שיוצא החוצה, שהוא חלק קטן, בלתי נחשב, מההוויה הפנימית. כמו באדם, אם מתייחסים אל הדיבור כאל דבר לעצמו — כמו שמתייחס אליו אדם אחר ששומע אותו, שאינו יכול להתייחס אל המחשבה או הנפש המדברת, אלא אל הדיבור החיצוני בלבד — הרי אין לו כל ערך בעינינו; הוא כמו רעש חיצוני, קליפה חסרת כל משמעות, ביחס למחשבה ולהרגשה הפנימית. מתי הוא כן נחשב? כאשר הוא קשור אל המחשבה, כאשר הוא לא דיבור לבד אלא דיבור המלביש את המחשבה המלבישה את הנפש בעצמה. באותה שעה אין זה דיבור לבד, אלא קצהו של מהלך פנימי שמגיע מעצם הנפש. אז, ורק אז, כל דיבור, כל מילה ומשפט, כל פרט בבריאה, מבטאים ומגלים את מחשבתו וכוונתו של הקב"ה ואותו בעצמו. וזה שנאמר כאן: שאין כל העולמות מקבלים אלא על ידי התלבשות בנשמות ישראל תחילה, שהדיבור מקבל את חיותו ומשמעותו מהמחשבה שקדמה לו.

כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: בְּמִי נִמְלַךְ הקב"ה וכו', כַּנּוֹדָע בְּמָקוֹם אַחֵר.

כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: בְּמִי נִמְלַךְ הקב"ה כשבא לברוא את העולם? בנשמותיהם של הצדיקים וכו', כַּנּוֹדָע בְּמָקוֹם אַחֵר. בפשטות זהו ביטוי ציורי יותר למה שנאמר קודם ש"ישראל עלו במחשבה". כאילו התייעץ הקב"ה בנשמות ישראל: אם יהיו צדיקים בעולם יהיה לקב"ה עונג בהם ובעולם וכדאי לבוראו,17 ואם לא וכו'. ובמובן זה, נשמות ישראל נתנו את הטעם והסיבה לבריאת העולם.

יש למאמר חז"ל זה גם משמעות פנימית יותר: לא רק שנשמותיהם של הצדיקים היו עוד לפני שנברא העולם, כמו המחשבה שקדמה לדיבור, אלא שהקב"ה גם נמלך בהן. כלומר: שלא כמו מחשבה ודיבור, ששניהם חלק מרצף המשכת ההשפעה מבפנים החוצה — עם נשמות ישראל הוא נמלך, הוא התייעץ על עצם ההמשכה, אם להמשיך או לא להמשיך, על עצם הרצון הראשון להיכנס לכל העניין. כשהקב"ה נמלך בנשמותיהם של ישראל אם לברוא את העולם, פירושו של דבר שהיה זה הוא בעצמו, כפי שהיה לפני ההתחלה של הבריאה, הרבה למעלה מהדיבור וגם מהמחשבה.

במשל של איברי הגוף והלב יש תנועה של השפעת חיות מהלב אל האיברים, ויש גם תנועה הפוכה: מהאיברים אל הלב. על שתי תנועות אלו בנמשל ידבר להלן:

וְנוֹדָע בַּשְּׁעָרִים, , כִּי כָּל הַמְשָׁכַת הַחַיּוּת וְהַהַשְׁפָּעָה מֵעֶלְיוֹנִים לַתַּחְתּוֹנִים מֵהֶם הֵן כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּסֵפֶר יְצִירָה 'נָעוּץ תְּחִלָּתָן בְּסוֹפָן וְסוֹפָן בִּתְחִלָּתָן'.

וְנוֹדָע בַּשְּׁעָרִים, שוב חוזר הביטוי שהשתמש בו בתחילת האיגרת, ואף הפעם ביחס לאותו ידע ש"אי אפשר לבאר היטב במכתב" , כִּי כָּל הַמְשָׁכַת הַחַיּוּת וְהַהַשְׁפָּעָה מֵעֶלְיוֹנִים לַתַּחְתּוֹנִים מֵהֶם הֵן כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּסֵפֶר יְצִירָה 'נָעוּץ תְּחִלָּתָן בְּסוֹפָן וְסוֹפָן בִּתְחִלָּתָן'. יש קשר בין תחילתן וסופן, קשר ישיר בין הנקודה הראשונה לאחרונה, שעובר דרך כל השכבות שבאמצע; בין המחשבה הראשונה, שמופיעה כמין רעיון ורצון ראשוני, אל הנקודה האחרונה של המציאות המתקבלת אחרי כל התהליכים הרוחניים והגשמיים. לקשר הזה יש שני צדדים: האחד מלמעלה למטה — "נעוץ תחילתן בסופן", והשני מלמטה למעלה — "וסופן בתחילתן".

וּבְכִתְבֵי הָאֲרִיזַ"ל מְכוּנָּה בְּשֵׁם 'אוֹר יָשָׁר' וְ'אוֹר חוֹזֵר'.

וּבְכִתְבֵי הָאֲרִיזַ"ל מְכוּנָּה המשכה זו מלמעלה ומלמטה בְּשֵׁם 'אוֹר יָשָׁר' וְ'אוֹר חוֹזֵר'. האור הישר הוא האור שמשפיע הקב"ה לקיים ולהחיות את כל העולמות, והאור החוזר הוא האור שחוזר מהם. האור הישר נקרא ישר כי הוא בא ישירות מהקב"ה, מקור החיים והאור; והאור החוזר הוא האור שמוחזר מהקצה השני, מהיכן שאין האור עובר עוד למטה יותר.

וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב"

וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב" (יחזקאל א,יד).

אֲשֶׁר עַל כֵּן, עַל פִּי הַדְּבָרִים וְהָאֱמֶת הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר אִי אֶפְשָׁר לְבָאֵר הֵיטֵב בְּמִכְתָּב,

אֲשֶׁר עַל כֵּן, עַל פִּי הַדְּבָרִים וְהָאֱמֶת הָאֵלֶּה, דברי הרקע שהסביר לצורך הבנת הנמשל, אֲשֶׁר אִי אֶפְשָׁר לְבָאֵר הֵיטֵב בְּמִכְתָּב, כי הדברים אשר ביאר כאן בפירוש הנמשל הם מופשטים ורחוקים מדי מהוויית החיים המוחשית, ואי אפשר להסבירם ישירות אלא דרך המשל בלבד. ובמיוחד במקרה זה, שהמרחק בין המשל הגשמי והנמשל האלוקי הוא גדול כל כך, אין דרך לקשר ביניהם בניסוח חד משמעי שניתן לכתוב וכל אחד בכל מקום וזמן יוכל לקוראו ולהבין את הנאמר בו. אלה הם דברים אשר, כפי שציין כבר בתחילה, 'נודעים בשערים', כלומר תלויים בשיעורו של כל אדם באותה שעה שהוא שומע, שרק בקשר שבעל פה, אם בכלל, אפשר להעביר אותם. ומכל מקום, על פי דברי הקדמה אלה יכול כל אחד, לפי שיעורו, להבין מהו הנמשל שבו מדבר המשל:

נִקְרֵאת הַשְּׁכִינָה בְּשֵׁם לֵב וְהַנְּשָׁמוֹת בְּשֵׁם אֵבָרִים.

נִקְרֵאת הַשְּׁכִינָה בְּשֵׁם לֵב וְהַנְּשָׁמוֹת בְּשֵׁם אֵבָרִים. הנמשל ללב ולאיברים הן השכינה והנשמות.

לְהוֹרוֹת לָנוּ כִּי כַּאֲשֶׁר כָּל הַנְּשָׁמוֹת דְּבוּקוֹת וּמְקוּשָּׁרוֹת יַחַד אֲזַי סִיבּוּב וְהִילּוּךְ הַחַיּוּת וְהַהַשְׁפָּעָה סוֹבֵב סוֹבֵב, וְנָעוּץ סוֹפָן בִּתְחִלָּתָן.

לְהוֹרוֹת לָנוּ כִּי כַּאֲשֶׁר כָּל הַנְּשָׁמוֹת דְּבוּקוֹת וּמְקוּשָּׁרוֹת יַחַד אֲזַי סִיבּוּב וְהִילּוּךְ הַחַיּוּת וְהַהַשְׁפָּעָה סוֹבֵב סוֹבֵב, וְנָעוּץ סוֹפָן בִּתְחִלָּתָן. כפי שהוסבר, החיות (ואף הארת עצם הקיום) — קיומה הוא זרימתה, מתחילה אל הסוף ומהסוף אל ההתחלה; אם אין תנועה, אם אין זרימה של רצוא ושוב, אין חיים. כמו בנשימה, או בפעימות הלב, אי אפשר להישאר בשאיפה ואף לא בנשיפה בלבד. וכדי שתהיה זרימה מחלק לחלק, מנשמה לנשמה, צריכים החלקים להיות דבוקים זה בזה, בלי שום הפסק וחציצה ביניהם שיפריעו במשהו לתנועת החיים.

לְקַשֵּׁר וּלְחַבֵּר כּוּלָּן לַהֲוָיָ"ה אֶחָד וּלְדָבְקָה בּוֹ יִתְבָּרַךְ.

לְקַשֵּׁר וּלְחַבֵּר כּוּלָּן לַהֲוָיָ"ה אֶחָד וּלְדָבְקָה בּוֹ יִתְבָּרַךְ. חיבור הנשמות זו לזו מביא ממילא גם לחיבורן ולדבקותן בה' אחד. שכן המשמעות של גילוי השכינה היא מרחיקת לכת עד אין סוף. גילוי שכינה פירושו שכל זה הוא חיות אלוקית, וחיות אלוקית פירושה נוכחות אלוקית כאן, נוכחות של האין סוף שממלא הכול ומקיף הכול, שאין עוד מלבדו באמת. ובלשון המקובלים, גילוי שכינה פירושו "ייחוד קוב"ה ושכינתיה". כלומר כל מה שדובר בו במשל, בחיות ובבריאות הגוף, עובר בנמשל הלאה, אל איחוד ודבקות במה שמעבר לגוף ולחיות שבו.

וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כּוּלְּכֶם לִפְנֵי הֲוָיָ"ה אֱלֹקֵיכֶם" . "כּוּלְּכֶם" דַּיְּיקָא וְ"לִפְנֵי" דַּיְּיקָא,

וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כּוּלְּכֶם לִפְנֵי הֲוָיָ"ה אֱלֹקֵיכֶם" (דברים כט,ט) . כאשר אתם ניצבים "כּוּלְּכֶם" דַּיְּיקָא (דווקא), כלומר כל נשמות ישראל בלי יוצא מהכלל, באהבה ובאחדות. וְ"לִפְנֵי" דַּיְּיקָא, כי רק באחדות כל נשמות ישראל הם מתעלים אל 'פני' הקב"ה בעצמו. גם אצל הקב"ה בעצמו יש כביכול פנים ואחור. האחור מתייחס אל חיצוניות המציאות ואל ריבוי הגילויים שבה, ריבוי העולמות והנבראים וכו'; והפנימיות אל האחדות שבתוך כל הריבוי. לכל עצם יש גילויים חיצוניים רבים, ועצמות אחת שבפנימיות כל הגילויים.

רָאשֵׁיכֶם , מֵחוֹטֵב עֵצֶיךָ ".

ומפרט הכתוב בהמשך מה כולל "כולכם": "רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל. טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ , מֵחוֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ ". ומבואר על פירוט זה שהוא כולל עשר מדרגות בנשמות ישראל, מ"ראשיכם" ו"עד שֹׁאֵב מימיך". והמספר עשר, כמו עשר הספירות ועשרת כוחות הנפש, מורה על שלמות הכלל.

וּבָזֶה יוּבָן מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל, כִּי חוּרְבַּן בַּיִת שֵׁנִי וּנְפִילַת יִשְׂרָאֵל בַּגָּלוּת, וְהִסְתַּלְּקוּת הַשְּׁכִינָה,

וּבָזֶה יוּבָן מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל, כִּי חוּרְבַּן בַּיִת שֵׁנִי וּנְפִילַת יִשְׂרָאֵל בַּגָּלוּת, חורבן בית המקדש השני וְהִסְתַּלְּקוּת הַשְּׁכִינָה, בית המקדש הוא המקום של השראת וגילוי השכינה בעולם הזה, וחורבן בית המקדש הוא הסתלקות, במובן של התעלות והתעלמות השכינה, שאינה מתגלה עוד בעולם שלנו באותו אופן.

וִירִידָתָהּ לֶאֱדוֹם בִּבְחִינַת גָּלוּת כִּבְיָכוֹל,

וִירִידָתָהּ לֶאֱדוֹם בִּבְחִינַת גָּלוּת כִּבְיָכוֹל, הסתלקות השכינה היא גם ירידת השכינה לגלות; שכן הסתלקותה פירושה שהיא מתגלה רק למעלה, אבל למטה היא נסתרת עוד יותר, והסתר הוא ירידה (ברוחניות) : שככל שההסתר עמוק יותר, פירושו שהירידה גדולה ועמוקה יותר.

הַכֹּל הָיָה בַּעֲוֹן שִׂנְאַת חִנָּם וּפֵירוּד לְבָבוֹת רַחֲמָנָא לִיצְּלַן וְלָכֵן נִקְרֵאת 'חוֹלָה', עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל,

וגלות השכינה הזו לאדום, שהיא הקשה והפנימית מכולן, שנאת חינם היא כאשר אנשים שונאים זה את זה בלי סיבה, ופירושו של דבר שהם שונאים משום שאין קשר אמיתי ביניהם. לשנוא אדם מישראל זה בכל מקרה לא טוב, זו עבירה מן התורה;הַכֹּל הָיָה בַּעֲוֹן שִׂנְאַת חִנָּם וּפֵירוּד לְבָבוֹת רַחֲמָנָא לִיצְּלַן (ה' יצילנו). וְלָכֵן נִקְרֵאת השכינה כשהיא בגלות 'חוֹלָה', עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, הוא המשל אבל כאשר יש סיבה יש מכל מקום קשר, אדם כועס כי אכפת לו. לעומת זאת שנאת חינם פירושה שאין קשר, וזו כבר בעיה בהיקף אחר; לא רק קשיים בתפקוד, אלא מחלה.

כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים : "סוֹמֵךְ נוֹפְלִים וְרוֹפֵא חוֹלִים", לְשׁוֹן רַבִּים, הֵם כָּל הָאֵבָרִים וכו'.

כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים בתפילה : "סוֹמֵךְ נוֹפְלִים וְרוֹפֵא חוֹלִים", לְשׁוֹן רַבִּים, הכוונה היא הֵם כָּל הָאֵבָרִים וכו'. לכאורה, מה משמעות יש ללשון רבים בתפילה זו? וכאן הוא מפרש שהתפילה היא בעיקרה על רפואת השכינה וגאולתה, ולשון הרבים היא משום שנשמות ישראל כולן כאיברים לשכינה, מחלתם היא שאינם באחדות ורפואתן היא האחדות והשלום ביניהן.

איגרת זו עסקה בגלות השכינה, שהיא הפירוד בין הנשמות, וייחודה היה בראיית הגלות והפירוד כמחלה. גלות היא מצב לא טוב, אלא שאדם יכול להתרגל אליו, להרגיש שככה זה וזה בסדר. אבל אם זו מחלה — זה בלתי נסבל! אסור להסכים לזה, אוי ואבוי אם מתרגלים. אך האיגרת אינה מסתפקת בזה, היא ממשיכה הלאה ומסבירה איזו מחלה היא זו. יש מחלות מקומיות, שהן בעיקרן תגובה של הגוף למשהו שתוקף אותו מבחוץ; גם אלה הן גלות השכינה, אבל כאן הוא מדבר על גלות השכינה הזו, גלות אדום העמוקה מכל הגלויות, שהיא מחלה פנימית ועמוקה יותר. המחלה שהיא השורש והסיבה לכל המחלות היא כאשר תנועת החיים בין האיברים עצמם ובין הלב לאיברים אינה כסדרה, כאשר משהו בקשר מפריע לזרימת החיים להגיע לכל מקום בזמן ובאופן שצריך. הבעיה אז אינה באיבר מסוים שנפגע — זו טעות לחשוב כך — אלא בשכבה הפנימית של חיי כל האיברים, במה שמאחד את כל האיברים, שאינו כתקנו. ובנמשל, האיברים הם נשמות ישראל. כל נשמה, כל אדם, הוא איבר של השכינה, וכאשר יש בעיה בקשר בין הנשמות, כאשר הן רואות את עצמן נפרדות זו מזו, הרי השכינה — שהיא כללותן, שהיא כנסת ישראל — אינה יכולה להתגלות; היא אינה משפיעה ומגלה את מה שהיא, את האלוקות שבתוך הבריאה. וזוהי גלות השכינה בעולם, אשר במקום לגלות את האלוקות בכל פאר גוניה היא נותנת את כוחה כדי להסתיר את האלוקות, את החיים, ומגלה סימנים של מחלה.

יתרונה של הצגת הגלות כמחלה הוא שבכך היא מביאה גם את תרופתה. אם המחלה היא בהיפרדות הנשמות, הרי התרופה היא באחדות הנשמות. כאשר הנשמות דבוקות וקשורות יחד אזי השכינה, היא החיות האלוקית, פועמת בהן מקצה לקצה, דרך כל הפרטים, והרי היא מגלה את אחדותה, ובעצם את עצמותה, שהיא אחדות אחת עם ה' אחד. וזוהי כבר גאולת השכינה מהגלות, עם כל הפרטים שהיא אוספת מתוך הגלות אחד לאחד.

(Endnotes) 1 . על פי משלי לא,כג: "נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ". ומעיר כ"ק אדמו"ר זי"ע (מובא ב'שיעורים בספר התניא') למצודות דוד על פסוק זה, שהוא נודע "בעבור מלבושי הפאר שעשתה לבעלה". כלומר "נודע בשערים" היא הידיעה שזוכה לה כל אחד לפי לבושי הנפש שלו, מה שהכין הוא ומה שהכינו עבורו אבותיו. 2 . ומופיע במקומות רבים בתניא, כגון ליקוטי אמרים פרקים כ ו־לד, הקדמת שער היחוד והאמונה ('חינוך קטן'), לעיל איגרות ד, ו, כ, כח, כט, ל ועוד. 3 . על פי זהר חלק א קג,ב, שהקב"ה (הוא בעלה של כנסת ישראל) נודע לכל אחד לפי מה שמשער בליבו. ומובא במקומות רבים בחסידות, כגון בתניא בהקדמה ובפרק מד (וראו ליקוטי תורה במדבר פה,ב, ותורת מנחם כרך יז עמ' 179 ואילך). 4 . תיקוני זהר תיקון כה (ע,ב. וב'שיעורים בספר התניא' מעיר כ"ק אדמו"ר זי"ע: "תיקון כה, עיין שם בארוכה"). 5 . ראו אור התורה שמות חלק ד עמ' א'רכח, והמשך תער"ב חלק ב עמ' א'רב. 6 על פי קהלת א,ו. 7 . ב'הערות ותיקונים בדרך אפשר': "על ידי הגידים". 8 . מטבע לשון על פי זבחים פרק ה משנה א. 9 ראו על ביטוי זה בביאור לליקוטי אמרים פרקים כא ו־לז, ולעיל באיגרת ה. 10 . זהר חלק ג יז,א: "דישראל אינון אברין דשכינתא". 11 . ראו תורה אור כט,ד; ליקוטי תורה דרושים לראש השנה נט,ד; שם דרושים לסוכות פב,ג, ועוד. 12 . ראו ליקוטי אמרים פרק נב, שמכאן המקור בתורה למושג שכינה. 13 . ראו במאמר כ"ק אדמו"ר זי"ע יב תמוז תשי"ז (נדפס בספר המאמרים מלוקט חלק ב עמ' סא). 14 . ראו המשך 'באתי לגני' בתחילתו, על המושג 'עיקר שכינה'. 15 . על פי מאמר חז"ל "ישראל עלו במחשבה", ראו בראשית רבה פרשה א,ד. וראו ליקוטי תורה שיר השירים יז,ד ואילך. 16 . רות רבה פרשה ב,ג; בראשית רבה פרשה ח,ז. 17 . ראו גם בעש"ט על התורה, פרשת בראשית אות ו; אור תורה למגיד ממזריטש אות רלז, ועוד. 18 . לכן אלה שמחזירות את האור, הן הנשמות שבגוף, נקראות "מהלכים", לעומת המלאכים והבריאה כולה הנקראים "עומדים" (על פי לשון הכתוב בזכריה ג,ז: "ונתתי לך מהלכים בין העֹמדים האלה"; ראו ליקוטי תורה ויקרא מה,ב, שם במדבר עא,ג ועוד). 19 . נכון שיש נשמות שהן ראש ויש נשמות שהן רגל וכו', אבל אין זו אלא הגדרה וחשיבות תפקודית ביחס לנשמות אחרות, ולא ערך ומעלה מהותיים, עצמיים, של הנשמה. 20 . ראו אגרת התשובה פרק ד, ובמקומות רבים בחסידות. 21 . ראו ליקוטי תורה דברים מד,א, על פי הזהר חלק ב פב,א. 22 . ראו גם מסכת קידושין תחילת פרק ד, "עשרה יוחסין" וכו'. 23 . יומא ט,ב. 24 . וכמבואר בליקוטי אמרים פרק נג בפירוט בלשון הקבלה, באיזו דרגה הייתה התגלות השכינה בבית ראשון ובבית שני. 25 . ויקרא יט,יז: "לא תשנא את אחיך בלבבך". 26 . כמבואר למעלה, ובליקוטי תורה במדבר פה,ד ואילך ד"ה החלצו, שהיא הגלות הזו, גלות אדום שמחורבן הבית השני בעוון שנאת חינם וכו', לעומת הגלויות האחרות. 27 . כפי שנאמר (סנהדרין פרק ו משנה ה) : "בשעה שאדם מצטער שכינה מה הלשון אומרת כביכול? קלני מראשי קלני מזרועי וכו' ".