חזור
אגרת הקדש
אגרת למוּדַעַת זֹאת מַה שֶּׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: כָּל הָרָגִיל לָבֹא לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְיוֹם אֶחָד לֹא בָּא, הקב"ה שׁוֹאֵל עָלָיו.
מוּדַעַת זֹאת מַה שֶּׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: כָּל הָרָגִיל לָבֹא לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְיוֹם אֶחָד לֹא בָּא, הקב"ה שׁוֹאֵל עָלָיו.
שֶׁנֶּאֱמַר: "מִי בָכֶם יְרֵא ה' וכו' "
והתלמוד לומד זאת מן הכתוב, שֶׁנֶּאֱמַר: "מִי בָכֶם יְרֵא ה' שֹׁמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ אֲשֶׁר הָלַךְ חֲשֵׁכִים וְאֵין נֹגַהּ לוֹ וכו' " (ישעיה נ,י).
וְכֵן בְּכָל הַמִּצְוֹת.
וְכֵן בְּכָל הַמִּצְוֹת. כל מצווה היא כמו לבוא לבית הכנסת, למקום הקודש. כל מצווה היא מפגש, היא בחינת מקום שבו נמצא האדם בצוותא עם הקב"ה; וכשאדם אינו עושה את המצווה שהיה רגיל לעשותה, הריהו כמי שלא בא לפגישה, והקב"ה שואל עליו.
וּבִפְרָט מִצְוַת הַצְּדָקָה שֶׁשְּׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְוֹת.
וּבִפְרָט מִצְוַת הַצְּדָקָה שֶׁשְּׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְוֹת. כי כל המצוות הן כמו צדקה שהקב"ה עושה איתנו ועם העולם. שהרי קשר המצווה המיוחד של האלוקי האין סופי, שאינו חסר דבר, עם האדם והעולם החסרים — הוא בגדר של צדקה ומתנת חינם. וכמובא בליקוטי אמרים (פרק לז) שבתלמוד הירושלמי הצדקה נקראת 'מצווה' סתם.
הֲגַם שֶׁהִיא בְּלִי נֶדֶר חַס וְשָׁלוֹם.
הֲגַם שֶׁהִיא בְּלִי נֶדֶר חַס וְשָׁלוֹם. הלכה היא
אַף עַל פִּי כֵן, כָּל הַחַיִל אֲשֶׁר נָגַע יִרְאַת ה' בְּלִבָּם .
אַף עַל פִּי כֵן, כָּל הַחַיִל אֲשֶׁר נָגַע יִרְאַת ה' בְּלִבָּם (על פי שמואל א י,כו) . אדמו"ר הזקן פונה כאן אל החסידים שלו — "החיל אשר נגע יראת ה' בלבם" — שהדרישה מהם היא יותר מכל אדם. לא שהחסידים הם אנשים מיוחדים, אלא שתנועת החסידות בכלל קובעת את נקודת המוצא ברמה גבוהה יותר. מה שנדרש מכל חסיד, המינימום שלפני זה לא מדברים, הוא להיות "החיל אשר נגע יראת ה' בלבם" — הם אנשי החיל, אנשי הצבא, המגויסים למטרה שמעבר לחיים האישיים של כל אחד, והמחויבים אם יש צורך אף למסור נפשם על כך. כך החסיד מחויב לא רק לעצמו ולמשפחתו, לא רק לחובה הפורמלית של 'שולחן ערוך', אלא לכלל ישראל מצד אחד, ולמרחב הכולל של התורה שמעבר למחויבות הנקודתית. וכפי שהוא מנסח את זה כאן: "אשר נגע יראת ה' בלבם", כלומר כאשר יראת ה' נוגעת ללב, נעשית לעניינו האישי — מכאן מתחיל החסיד את דרכו. ומנקודה זו פונה אליו הרבי, באיגרת זו ובכלל, ללכת הלאה.
לֹא יָאָתָה, לְנַפְשָׁם הָאֱלוֹקִית, לָתֵת מִגְרָעוֹת בַּקֹּדֶשׁ.
לֹא יָאָתָה, לא ראוי, לא נאה לְנַפְשָׁם הָאֱלוֹקִית, שאליה הוא מדבר, לָתֵת מִגְרָעוֹת בַּקֹּדֶשׁ. לתת פחות ממה שהיה רגיל, לגרוע ולפגום בבניין הקודש שכבר היה קיים.
מה שהוא מצפה מהחסיד בדברים אלה, היא לא היציאה לקרב חדש, עלייה אל ההר, אלא רק השמירה על הקיים, על חלק הקודש הזה, שלא לפגום בו. וגם בזה, לא באופן של מהפכה והפעלת כוח נגד, אלא כמו גלישה על הגל. תופסים גל של קודש, נקודת שיא קיימת, וממשיכים אותה מלמעלה — משום שאין זה נאה לו שיהיה פחות מזה. המשכת הקודש, אור אין סוף, אל המלכות ש'לית לה מגרמה כלום'
מֵאֲשֶׁר כְּבָר הוּרְגְּלוּ מִדֵּי שָׁנָה לְהַפְרִישׁ מִמְּאוֹדָם.
מֵאֲשֶׁר כְּבָר הוּרְגְּלוּ מִדֵּי שָׁנָה לְהַפְרִישׁ מִמְּאוֹדָם. "מאודם" הוא, בפשטות, ממונם, כדרשת המשנה בברכות (פרק ט משנה ה): "ובכל מאדך — בכל ממונך". אך הוא גם כהבנת הביטוי בכמה מקומות בחסידות,
לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וְנִדְכָּאִים, דְּלֵית לְהוֹן מִגַּרְמֵיהוֹן
נתינת הצדקה היא לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וְנִדְכָּאִים, דְּלֵית לְהוֹן מִגַּרְמֵיהוֹן (שאין להם מעצמם). שאין להם מה לשלם עבור מה שהם מקבלים, לא בגשמיות וגם לא ברוחניות. הצדקה היא לפיכך מתנת חינם במובן העמוק ביותר, ובכך דומה נותן הצדקה לקב"ה בעצמו, שכל השפעתו למציאות היא בסופו של דבר מתנת חינם למלכות ולבני המלכות "דלית לה מגרמה וכו' ".
הִיא בְּחִינַת "סוּכַּת דָּוִד הַנּוֹפֶלֶת וכו' " .
הִיא, בְּחִינַת "סוּכַּת דָּוִד הַנּוֹפֶלֶת וכו' " (על פי עמוס ט,יא) . "סוכת דוד" היא המלכות,
לְקוֹמֵם וּלְרוֹמֵם וכו',
לְקוֹמֵם וּלְרוֹמֵם וכו', וכלשון הכתוב שם: "ביום ההוא אקים את סֻכת דויד הנֹפלת". תכלית עבודת הצדקה היא להקים ולהעלות את הקדושה הנפולה.
לְמֶהֱוֵי אֶחָד בְּאֶחָד וכו',
לְמֶהֱוֵי (להיות) אֶחָד בְּאֶחָד וכו',
וְהַכֹּל לְפִי רוֹב הַמַּעֲשֶׂה וכו'.
וְהַכֹּל לְפִי רוֹב הַמַּעֲשֶׂה וכו'.
וּלְפִי הַחֶשְׁבּוֹן.
וּלְפִי הַחֶשְׁבּוֹן. לעומת "רוב המעשה" ישנו "החשבון" — כלומר, התוצאה של סך כל המעשים, וגם זה חשוב.
כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: כָּל פְּרוּטָה וּפְרוּטָה מִצְטָרֶפֶת לְחֶשְׁבּוֹן גָּדוֹל וכו' .
כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: כָּל פְּרוּטָה וּפְרוּטָה מִצְטָרֶפֶת לְחֶשְׁבּוֹן גָּדוֹל וכו' (בבא בתרא ט,ב) . כל מעשה ומעשה של צדקה (ופרוטה אחת היא כבר מעשה צדקה) הוא חשוב כשלעצמו, אך גם להצטרפות הפרוטות מכל המעשים יש משמעות, והמשמעות היא שהן מצטרפות ל'חשבון גדול'.
לכאורה למה זה חשוב? הרי מדובר במצווה, בהמשכה מאין סוף ממש, וביחס לזה — מה זה משנה אם האדם נתן שתי פרוטות או שלוש, מספר קטן או מספר גדול? — ובכן, בשביל העני זה משנה! ואם כן אזי גם מצד הנותן ומצד הערך והמשמעות המוחלטת של המצווה זה משנה. כאמור, מצוות הצדקה אינה נעשית במופשט, בין הנפש לקב"ה. היא נעשית בעולם הזה, ולעולם הזה יש מה לומר, כמה שווה המצווה הזו.
עַל דֶּרֶךְ מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: אֵימָתַי גָּדוֹל הֲוָיָ"ה? כְּשֶׁהוּא בְּעִיר אֱלֹהֵינוּ וכו'.
והסבר פנימי יותר: עַל דֶּרֶךְ מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: אֵימָתַי גָּדוֹל הֲוָיָ"ה? כְּשֶׁהוּא בְּעִיר אֱלֹהֵינוּ וכו'.
הִיא, ' בְּחִינַת וּמְקוֹם הַחֶשְׁבּוֹן.
הִיא, 'עיר אלוקינו', המלכות שבאצילות, היא בְּחִינַת וּמְקוֹם הַחֶשְׁבּוֹן. המלכות וכל הנשפע ממנה — האותיות, העולמות הנבראים בכל דרגותיהם ופרטיהם — הם מקום שהחיות האלוקית בו היא בתוך כלים מחולקים ומוגבלים, עד שלא רואים אין סוף ואלוקות אלא רק ניצוצות נפרדים ולא חד משמעיים. במקום כזה רק על ידי החשבון, רק כאשר מחשבים ומצרפים ומסדרים את כל אלה, רואים אלוקות. ולכן נקרא מקום זה "מקום החשבון".
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "עֵינַיִךְ בְּרֵכוֹת בְּחֶשְׁבּוֹן"
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "עֵינַיִךְ בְּרֵכוֹת בְּחֶשְׁבּוֹן" (שיר השירים ז,ה).
וְהַמְכוּוָּן כַּנּוֹדַע, כִּי בְּאִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא
וְהַמְכוּוָּן בדברים אלה שנאמרו על מצוות הצדקה, של החסד שבמהותו איננו מוגבל (חסד ומתנת חינם) שנעשה כאן למטה במקום החשבון, הוא כַּנּוֹדַע, על פי מה שידוע בכלל, והוסבר גם באיגרות אחרות שעסקו בצדקה: כִּי בְּאִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא (בהתעוררות מלמטה). הצדקה שאדם עושה למטה היא התעוררות מלמטה, שיש לה משמעות למעלה. לאמור, כמו המראה שהמעלה רואה בה את עצמו, ומתעורר כביכול להרגיש ולפעול כמו כן כלפי מטה, אל העולמות בכלל, ואליו שעורר אותו מלמטה בפרט.
הַמְשָׁכַת חַיִּים חֵן וָחֶסֶד בְּמַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה.
וההתעוררות מלמטה היא הַמְשָׁכַת חַיִּים חֵן וָחֶסֶד בְּמַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה. אדם הנותן צדקה ממשיך חיים וחסד חינם, בלתי מוגבל, למי שאין לו.
בִּרְצוֹן הַטּוֹב וְסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת.
ובמיוחד כשהיא נעשית בִּרְצוֹן הַטּוֹב וְסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת. נתינת הצדקה ברצון טוב ובסבר פנים יפות היא הלכה;
אִתְעָרוּתָא דִּלְעֵילָּא: "יָאֵר הֲוָיָ"ה פָּנָיו " .
ומן ההתעוררות מלמטה נמשכת אִתְעָרוּתָא דִּלְעֵילָּא: "יָאֵר הֲוָיָ"ה פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ " (במדבר ו,כה) . ההתעוררות מלמטה של נתינת הצדקה במאור פנים מעוררת מלמעלה את הארת פניו של הקב"ה אלינו. "יאר ה' פניו אליך" היא הברכה השנייה משלוש ברכות הכהנים, שהן בכללן הארת פנים והשפעה מיוחדת של הקב"ה אלינו ברצון טוב ובסבר פנים יפות. וכפי שמבואר בכמה מקומות בחסידות,
הוּא הֶאָרַת וְהַמְשָׁכַת חֵן וָחֶסֶד וְרָצוֹן עֶלְיוֹן מֵחַיֵּי הַחַיִּים אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, אֲשֶׁר לִגְדוּלָּתוֹ אֵין חֵקֶר וְהַשָּׂגָה כְּלָל.
"רצון טוב וסבר פנים יפות" מלמעלה פירושו הוּא הֶאָרַת וְהַמְשָׁכַת חֵן וָחֶסֶד וְרָצוֹן עֶלְיוֹן מֵחַיֵּי הַחַיִּים אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, אֲשֶׁר לִגְדוּלָּתוֹ אֵין חֵקֶר וְהַשָּׂגָה כְּלָל. השפעה זו באה מלמעלה מעלה כל כך, עד שאינה יכולה להיחשב ולהימדד כלל ביחס למה שקורה למטה. ועל כן אין להחשיבה כתשלום ושכר עבור משהו שנעשה למטה, אלא כהארת חסד חינם. דרגה זו, שממנה נובעת השפעה זו, היא הנקראת 'רצון העליון', שהוא הרצון העצמי המבטא את עצם האלוקי שלמעלה מכל התגלויותיו: לא כפי שמבינים את הרצון, כפי שהוא מתייחס אל המציאות התחתונה ומתגלה בה, אלא כפי שהוא בעצמו. רצון עליון זה הוא חיי החיים, החיים של החיים שיש בכל העולמות, החיים שאין להם סוף ואין בהם תפיסה מצד עצמם. הארה עצומה ופנימית זו מתעוררת למעלה על ידי מעשה הצדקה שנעשה למטה.
אֶל בְּחִינַת "מַלְכוּתְךָ מַלְכוּת כָּל עוֹלָמִים" .
אֶל בְּחִינַת "מַלְכוּתְךָ מַלְכוּת כָּל עוֹלָמִים" (תהלים קמה,יג) . הנתינה הזו מגיעה אל המקום הנמוך ביותר, אל המלכות, שמשפיעה ומהווה את כל העולמות.
עַלְמָא דְּאִתְגַּלְיָא הַמְחַיֶּה כָּל הַבְּרוּאִים שֶׁבְּכָל הַהֵיכָלוֹת עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים.
עַלְמָא דְּאִתְגַּלְיָא (העולם הגלוי), הַמְחַיֶּה כָּל הַבְּרוּאִים שֶׁבְּכָל הַהֵיכָלוֹת עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים. דרגה זו של "מלכותך מלכות כל עולמים" היא ההארה והחיות האלוקית הנקראת 'עלמא דאתגליא' ו'ממלא כל עלמין'. זהו האור האלוקי לא כפי שהוא לעצמו, אלא כפי שהוא מצטמצם ומתאים את עצמו אל גדריו ומושגיו של כל עולם, מעליונים ותחתונים, להחיות אותו בגדרים אלה. ומשום כך הוא גם ההארה האלוקית הגלויה לתחתונים ('עלמא דאתגליא') — זו שכל ברייה וכל עולם יכולים להשיג ולהתייחס אליה, לפי שהיא נכנסת לתוך הגבולות והמושגים השייכים להם. מעבר לזה הוא הנסתר, ה'סובב כל עלמין'.
שֶׁהֵן בִּבְחִינַת מִסְפָּר וְחֶשְׁבּוֹן.
שֶׁהֵן בִּבְחִינַת מִסְפָּר וְחֶשְׁבּוֹן. העולמות הגלויים, ומה שיש בהם, הם במספר ובחשבון. מעבר להם, בעולמות הנעלמים ('עלמא דאתכסיא'), אין מספר ואין חשבון. ולכן גם אם מדברים שם על 'עולם', הרי זהו עולם שאין לו מידות, שאי אפשר להשיגו ואי אפשר בכלל לחשוב עליו. לעומת זאת העולמות הגלויים, שהם בעיקרם עולמות המלכות בכל הדרגות, יש להם בהכרח מספר וחשבון המבדילים אותם מהאין סוף. על דרך משל בנפש, הוא כמו ההבדל בין הדיבור והרגשות או ההשכלות שבנפש. כוחות הנפש של אדם, השכל והמידות, הם נעלמים; בוודאי ביחס לאדם אחר, אך גם כלפי האדם עצמו, המודע בעצם רק למה שמלובש באותיות המחשבה שלו, המקבל מספר וחשבון, שרק הוא שיכול להיות גלוי.
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "אֶלֶף אַלְפִים יְשַׁמְּשׁוּנֵּיהּ" .
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "אֶלֶף אַלְפִים יְשַׁמְּשׁוּנֵּיהּ" (דניאל ז,י) . הם המלאכים, משרתי עליון שבעולמות העליונים, שיש להם מספר: אלף אלפים וכו'. ואם בעולמות העליונים, שהם השורש והמקור לכל מה שקורה בעולמות התחתונים, הוא במספר — מכל שכן בעולמות התחתונים.
וְזֶהוּ 'חֶשְׁבּוֹן גָּדוֹל'.
וְזֶהוּ — כאן הוא חוזר אל מעשה הצדקה — 'חֶשְׁבּוֹן גָּדוֹל'. כפי שהוסבר קודם, החשבון הגדול הוא אור ה'סובב כל עלמין', האור האלוקי העצמי, האין סופי, שמעבר לגדרי כל העולמות — שמתייחס אל העולמות. 'גדול' הוא הקב"ה; ואימתי הוא בגדר של 'גדול'? כשהוא 'בעיר אלוקינו', בתוך החשבון של האותיות, של המבנים, של העולם הזה. עם זאת, במעשה הצדקה הוא מתגלה בעצמו, אין סוף ברוך הוא המתגלה בתוך החשבון. ולכאורה, כיצד אפשרי הדבר שיהיה 'חשבון גדול', שיהיה גילוי של מה שהוא בלי גבול בגבול? והרי כל המלאכים שבקצה העולם למעלה אינם מצליחים לעשות זאת! והתשובה היא:
שֶׁעַל יְדֵי רוֹב מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם
שֶׁעַל יְדֵי רוֹב מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם (על פי ישעיה לב,יז). בריבוי מעשי הצדקה, בלי שיהיה הפסק (כנזכר בתחילת האיגרת), רק אז מצטרפת פרוטה ופרוטה להיות 'חשבון גדול'. כלומר כאשר האדם נותן צדקה
כִּי פֵּירוּשׁ שָׁלוֹם הוּא דָּבָר הַמְחַבֵּר וּמְתַוֵּוךְ ב' קְצָווֹת הֲפָכִיִּים.
כִּי פֵּירוּשׁ שָׁלוֹם הוּא דָּבָר הַמְחַבֵּר וּמְתַוֵּוךְ ב' (שני) קְצָווֹת הֲפָכִיִּים. המובן של שלום, בכל הדרגות והמובנים, הוא חיבור דברים שהם רחוקים והפוכים, כמו אויבים זה לזה, שאינם יכולים להיות יחד בתנועה אחת ובמקום אחד, משום שהם פועלים אחד נגד השני. והשלום הוא ההיקף שיכול לשים אותם יחד, שבתוכו וביחס אליו הם כבר אינם הופכיים.
שֶׁהֵן, קְצֵה הַשָּׁמַיִם לְעֵילָּא בְּחִינַת "וְלִגְדוּלָּתוֹ אֵין חֵקֶר" וּקְצֵה הַשָּׁמַיִם לְתַתָּא הַמִּתְלַבֵּשׁ בִּבְרִיאָה יְצִירָה עֲשִׂיָּיה, בְּחִינַת גְּבוּל וּמִסְפָּר, וְדַי לַמֵּבִין.
שֶׁהֵן, שני הקצוות ההופכיים שמדובר בהם כאן: קְצֵה הַשָּׁמַיִם לְעֵילָּא (למעלה), בְּחִינַת "וְלִגְדוּלָּתוֹ אֵין חֵקֶר" (תהלים קמה,ג). לגדולתו שלו בעצמו אין חקר משום שהוא אין סוף, והאין סוף אינו ניתן לחקירה ולהשגה. וּקְצֵה הַשָּׁמַיִם לְתַתָּא (למטה), הַמִּתְלַבֵּשׁ בעולמות בִּבְרִיאָה יְצִירָה עֲשִׂיָּיה, שהם בְּחִינַת גְּבוּל וּמִסְפָּר, וְדַי לַמֵּבִין. השלום שהוא מדבר עליו כאן הוא השלום בהיקף הגדול ביותר, בין שני הקצוות הרחוקים ביותר, בין האין סוף למעלה ובין הגבול והסופי למטה. אכן למטה, בתוך הגבול, יש אין ספור רמות ושינויים; אבל ברמה העקרונית, מול האין סוף, אין לכל זה משמעות. בין הסוף והאין סוף ישנה סתירה מהותית, המכילה בתוכה כל ניגוד קיים ואפשרי.
ההדגשה באיגרת זו הייתה על ריבוי ורציפות הנתינה, שבכך היא מעוררת את נתינת האין סוף מלמעלה. אכן, הצדקה במהותה הפנימית היא נתינת חינם, מהות אין סופית. ואולם כדי שגם בפעולתה החיצונית היא תהיה אין סופית היא צריכה להיות ברציפות ובהתמדה, שוב ושוב בכל פרק זמן, באופן שאין בו הפסק. וזה גורם שלא תהיה הפסקה בין הצדקה של מטה לצדקה של מעלה, שהמעשה של מטה יפעל ממש באין סוף למעלה, בתהודה הולכת וגוברת עוד ועוד. ואם חס ושלום יש הפסקה, אם יום אחד הוא לא בא — הקב"ה שואל עליו. השאלה הזו היא בעצמה כבר הפסקה של ההשפעה מלמעלה, הפסקה במצב השלום שהיה בין הקצה של מעלה והקצה של מטה. לשם המחשה בלבד, מעין דמעין זה, יכולה להיות חברת אנשים שעובדת היטב יחד, טוב להם אחד עם השני, הם מפרים זה את זה, הם יוצרים יחד אווירה של חסד וקדושה ויצירה שהולכת ומתגברת (ואפילו אצל אדם כשלעצמו יכול להיות מצב של התאמה מעין זו בין כוחות נפשו). והנה, אם לפתע מישהו או משהו אינו נמצא במקום שהיה אמור להיות בו, ורק נשאלת השאלה: מה קורה כאן? מדוע זה נתקע? — ואנו כבר בחוץ. פתאום מתחילים לחשוב מבחוץ: 'איזה דבר יפה היה כאן!' — כי זה כבר איננו. השלום שהיה נשבר וחוזר המצב של חילוק, שבו זה מושך לכאן וזה מושך לכאן.
ריבוי הנתינה, ושלא להפסיק בה, אינו רק אופן מסוים של נתינת הצדקה. הוא מהותי לנתינת הצדקה, שצריכה להיות דווקא באופן הזה. כל צדקה בטבעה איננה מוגבלת מצד המקבל: כמה מגיע לו וכו'. וכאשר הנתינה איננה נפסקת, והיא ממשיכה עוד ועוד בלי הפסק בחייו של נותן הצדקה — היא גם אין סופית בפועל. ובתור שכזאת היא מעוררת מלמעלה מעלה המשכת חסד ורצון אין סוף אל כל העולמות.
(Endnotes) 1 . על פי ברכות ו,ב, וילקוט שמעוני ישעיה רמז תעג. ומעיר כאן אדמו"ר זי"ע שהגרסה בתלמוד שלנו שונה: "ולא בא יום אחד הקב"ה משאיל עליו". ולהעיר שבילקוט שם הגרסה כמו כאן: "ויום אחד לא בא". 2 . ראו בבא בתרא ט,א, וירושלמי פאה פרק א הלכה א. אף שבדברי חז"ל מצויה לשון זו גם על מצוות אחרות, כגון מילה, שבת, ציצית, תפילין וישיבת ארץ ישראל. 3 . על פי נידה יז,א ותוספות שם. וראו ליקוטי דיבורים (לאדמו"ר הריי"ץ) שמיני עצרת ושמחת תורה תרצ"ד (ג) סעיף יב בטעם קריאת השם 'חסיד', ובקונטרס 'עניינה של תורת החסידות' בתחילתו. 4 . ראו שולחן ערוך יורה דעה סימן ריד. 5 . לשון הזהר, ראו חלק א קפא,א, שם רמט,ב ושם חלק ב ריח,ב. וכן בעץ חיים שער ו (שער העקודים) פרק ה. 6 . ליקוטי תורה במדבר מב,ג, תורה אור נג,ד, ועוד. 7 . ראו תורה אור סט,ד וליקוטי תורה במדבר כח,ב. 8 . וכן לפי התרגום יונתן שם: "סוכת דויד" — "מלכותא דבית דוד". 9 . ראו ליקוטי אמרים פרק לז. 10 . כזהר (חלק ב קלה,א) הידוע הנקרא "כגוונא", שאומרים (למנהג החסידים) לפני ערבית בליל שבת. שכן בליל שבת (שהיא מעין עולם הבא, מעין הגאולה), מתעלה העולם הנפרד, הוא העולם הנברא, אל עולם האחדות, הוא עולם האצילות, להיות אחד באחד. 11 . על פי אבות פרק ג משנה טו. וראו פירוש הרמב"ם למשנה שם. 12 . על פי אבות פרק א משנה יז. 13 . ראו זהר חלק ב לה,א, חלק ג ה,א ועוד. על פי תהלים מח,ב. 14 . ראו בליקוטי תורה במדבר ע,א ש'חשבון גדול' הוא בגדר של מספר וחשבון "אשר לא יספר". על דרך משל המובא שם של חול הים, אשר הוא בגדר מספר, אבל אשר לא יספר מרוב. ואם כן 'חשבון גדול' כזה הריהו מורה על המשכת הכתר למלכות, ה'סובב כל עלמין' ל'ממלא כל עלמין'. 15 . ראו ליקוטי תורה במדבר סו,ד בביאור על פסוק על כן יאמרו המושלים באו חשבון. 16 . כמפורש על "עיני העדה" שהם חכמי העדה. ובכלל שעיניים וראייה הן, במובן הרוחני, בכל מקום, החכמה (ראו לעיל איגרת יד, תורה אור מ,א, ועוד). 17 . כמו הזמן ('שנה') שבו מופיעה הנפש בעולם בתנועה של רצוא ושוב. ראו ליקוטי תורה במדבר סד,ד ואילך. 18 . זה המקור לתפיסה שמאז בריאת האדם כל השפעה מלמעלה תלויה בהתעוררות האדם מלמטה. 19 . כמסופר בתלמוד (בבא מציעא פה,ב): "גזר רבי תעניתא, אחתינהו (הוריד לתפילה) לרבי חייא ובניו. אמר משיב הרוח — ונשבה זיקא (רוח), אמר מוריד הגשם — ואתא מיטרא (גשם)".
20 . ראו תענית כג,א ושבת נט,ב, ובזהר חלק ב טו,א.