חזור
אגרת הקדש
אגרת ג"וַיִּלְבַּשׁ צְדָקָה כַּשִּׁרְיוֹן וְכוֹבַע יְשׁוּעָה בְּרֹאשׁוֹ" .
"וַיִּלְבַּשׁ צְדָקָה כַּשִּׁרְיוֹן וְכוֹבַע יְשׁוּעָה בְּרֹאשׁוֹ" (ישעיה נט,ז) . פסוק זה נאמר אמנם כלפי מעלה, על הקב"ה, אבל חז"ל למדו ממנו גם לגבי האדם, שכל הנותן צדקה כאילו מתלבש בשריון וכו'.
דָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה : מַה שִּׁרְיוֹן זֶה, כָּל קְלִיפָּה וּקְלִיפָּה מִצְטָרֶפֶת לְשִׁרְיוֹן גָּדוֹל.
בדיוק משמעות הדימוי הזה דָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בבא בתרא ט,ב) : מַה שִּׁרְיוֹן זֶה, כָּל קְלִיפָּה וּקְלִיפָּה מִצְטָרֶפֶת לְשִׁרְיוֹן גָּדוֹל. מדובר פה על שריון הנקרא 'שריון קשקשים' (כנזכר בספר שמואל א יז,ה). שריון כזה היה מצוי כבר בתקופת המקרא והיה בשימוש גם בצבא הרומי. השריון היה עשוי בדרך כלל בגד של עור, אליו חוברו שורות שורות של טבליות מתכת החופפות זו את זו והנראות כקשקשי דגים.
אַף צְדָקָה, כָּל פְּרוּטָה וּפְרוּטָה מִצְטָרֶפֶת לְחֶשְׁבּוֹן גָּדוֹל.
וההקבלה של לבוש שריון זה לצדקה היא, שאַף צְדָקָה, כָּל פְּרוּטָה וּפְרוּטָה מִצְטָרֶפֶת לְחֶשְׁבּוֹן גָּדוֹל. הדימוי הוא קודם כל ויזואלי. הקשקשים של השריון נראים כמו שורות שורות של מטבעות. וכשם שהמטבעות של השריון מצטרפות אחת לאחת לרקמה שלמה, לשריון שלם, כך גם הפרוטות של הצדקה מצטרפות ל"חשבון גדול". הקשקשים הבודדים המצטרפים זה לזה יוצרים יחד לא רק כמות, אלא גם מהות חדשה: הם הופכים להיות שריון שלם, ששלמותו דווקא היא עקרונית לתכליתו, ושהשלמות שלו מותנית בהשתתפותם של כל הקשקשים, ואם חסרים כמה מהם השריון פגום, ואינו ממלא את תפקידו בשלמות.
פֵּרוּשׁ שֶׁהַשִּׁרְיוֹן עָשׂוּי קַשְׂקַשִּׂים עַל נְקָבִים וְהֵם מְגִנִּים שֶׁלֹּא יִכָּנֵס חֵץ בַּנְּקָבִים, וְכָכָה הוּא מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה.
פֵּרוּשׁ שֶׁהַשִּׁרְיוֹן עָשׂוּי קַשְׂקַשִּׂים עַל נְקָבִים וְהֵם מְגִנִּים שֶׁלֹּא יִכָּנֵס חֵץ בַּנְּקָבִים, וְכָכָה הוּא מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה. כמעשה השריון כך מעשה הצדקה; מטבעות מטבעות המכסות ושומרות על ה'נקבים' שבלבוש המצוות, כפי שיוסבר בהמשך.
וּבֵיאוּר הָעִנְיָן, כִּי גְּדוֹלָה צְדָקָה מִכָּל הַמִּצְוֹת.
וּבֵיאוּר הָעִנְיָן, כִּי גְּדוֹלָה צְדָקָה מִכָּל הַמִּצְוֹת. יש צד במצוות הצדקה שבו היא למעלה מכל שאר המצוות המעשיות.
שֶׁמֵּהֶן נַעֲשִׂים לְבוּשִׁים לְהַנְּשָׁמָה.
שֶׁמֵּהֶן נַעֲשִׂים לְבוּשִׁים לְהַנְּשָׁמָה. נוסף על עיקר פעולתה של המצווה בעולמות העליונים, פעולה שהיא נעלמת מאיתנו, פועלת המצווה גם על האדם שעושה אותה. לפעולה זו של המצוות המתייחסת אלינו קוראים 'לבוש'. כמו הלבוש החומרי, כך הלבוש הרוחני עוטף את האדם אבל לא מתקשר אל כוחותיו הפנימיים. אין לנו קשר לא אינטלקטואלי ולא רגשי אל מהות המצווה. מה שאנו מבינים במצווה אינו נוגע למהותה הפנימית, אלא רק למסגרת החיצונית שלה, ל'הוראות ההפעלה' שמאפשרות לנו לעשות אותה, בעוד מהות המצווה נשארת תמיד מעבר להשגתנו.
הַנִּמְשָׁכִים מֵאוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא. מִבְּחִינַת 'סוֹבֵב כָּל עָלְמִין', ( כַמְבוֹאָר הַפֵּירוּשׁ 'מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין' וְ'סוֹבֵב כָּל עָלְמִין' בְּלִקּוּטֵי אֲמָרִים, עַיֵּין שָׁם ).
הַנִּמְשָׁכִים מֵאוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא. הלבושים של המצוות, הגם שהם מגיעים למעשים גשמיים, נמשכים מלמעלה מעלה מן העולמות, מאור אין סוף ברוך הוא, שהוא מִבְּחִינַת 'סוֹבֵב כָּל עָלְמִין', ולכן הם נעשים לבושים, כמו אור ה'סובב כל עלמין' המלביש, סובב ומקיף את כל העולמות. (ו כַמְבוֹאָר הַפֵּירוּשׁ של 'מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין' וְ'סוֹבֵב כָּל עָלְמִין' בְּלִקּוּטֵי אֲמָרִים, עַיֵּין שָׁם
בְּאִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא .
אור עליון זה, מבחינת 'סובב כל עלמין', העליון והנבדל מכל העולמות, נמשך לנשמה בְּאִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא (בהתעוררות מלמטה) . שהנשמה למטה מעוררת את ההמשכה הבאה מלמעלה.
הִיא מִצְוַת ה' וְרָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ הוּא.
התעוררות זו הִיא כאשר אדם עושה למטה את מִצְוַת ה' וְרָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ הוּא. תמציתה של כל מצווה היא הציווי, הפקודה: עשו רצוני. והרצון האלוקי עצמו, כמו הרצון שבנפש האדם, אף שהוא יכול להתפרש בצורות רציונליות שונות, הוא בעיקרו מעבר לכל תהליכי ההבנה והחשיבה. לכן מתייחס הרצון במהותו לדרגת ה'סובב כל עלמין' שאין בה השגה כלל. הקשר שנוצר על ידי המעשה של המצווה (ולא הבנתה ולא כל התייחסות נפשית אליה) הוא לכן מגיע אל בחינת האלוקות שמעבר לכל העולמות — הרצון, ספירת הכתר. רק בכך נוצר הקשר בינינו ובין האלוקי עצמו, הנבדל והסובב כל עלמין; בחינת ה'צוותא', כפי שיבואר בהמשך, של הפנימי עם המקיף.
וְעִיקַּר הַמְשָׁכָה זוֹ מֵאוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, הוּא לְבוּשׁ וְאוֹר מַקִּיף לְיוּ"ד סְפִירוֹת דַּאֲצִילוּת, בְּרִיאָה, יְצִירָה, עֲשִׂיָּה.
וְעִיקַּר הַמְשָׁכָה זוֹ מֵאוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, שמעבר לכל העולמות, הנמשכת כאמור על ידי המצוות, הוּא לְבוּשׁ וְאוֹר מַקִּיף וסובב לְיוּ"ד (עשר) סְפִירוֹת שבהן יורד האור האלוקי אל תוך העולמות: דַּאֲצִילוּת, בְּרִיאָה, יְצִירָה, עֲשִׂיָּה. עשר הספירות הן הכלים שבהם מתלבש האור האלוקי כשהוא מתייחס אל העולמות; כשהוא בורא ומחיה אותם וכשהוא מתגלה בהם. עשר הספירות הן לפיכך ההוויה האלוקית שבתוך העולמות, החיות שבהם, כמו חיות הנשמה שבגוף (ויותר מזה). וכמו שיש עשר ספירות כלליות המחיות ומתגלות על כלל העולמות — הן הן בחינת עולם האצילות — כך יש בפרט בכל עולם עשר ספירות המחיות אותו בפרט.
הַמִּשְׁתַּלְשְׁלוֹת מֵעִילָּה לְעִילָּה, וּמִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה כו', הַנִּקְרָאוֹת בְּשֵׁם 'מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין'.
הַמִּשְׁתַּלְשְׁלוֹת מֵעִילָּה לְעִילָּה, וּמִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה כו', הַנִּקְרָאוֹת בְּשֵׁם 'מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין'. כמו בכוחות הנפש שבהן משתלשל ויורד אור הנפש מדרגת החכמה עד דרגת המעשה, כך בכלים של עשר הספירות משתלשל האור האלוקי בדרך של עילה ועלול, של סיבה ומסובב, ויורד מדרגה לדרגה מדרגת החכמה שבאצילות ועד לדרגת העשייה שבעולם העשייה. וכלל השתלשלות וירידה זו של האור והחיות אל תוך הגדרים והפרטים של העולמות נקראת אור ה'ממלא כל עלמין'.
למצווה שעושה אדם יש, כפי שנזכר, משמעות רחבה וכוללת, מעבר להתייחסות האישית (בבחינת לבוש לנפשו הפרטית של האדם שעשה את המצווה). ועיקרה הוא כאמור כאן המשכה מאור אין סוף ברוך הוא, בחינת ה'סובב כל עלמין', אל פנימיות החיות האלוקית שבתוך העולמות, ה'ממלא כל עלמין'.
פֵּירוּשׁ, כִּי אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא , מִתְלַבֵּשׁ וּמֵאִיר בְּתוֹךְ כָּל הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעֶשֶׂר סְפִירוֹת, אֲצִילוּת, בְּרִיאָה, יְצִירָה, עֲשִׂיָּה.
פֵּירוּשׁ, עניין זה ביתר פירוט והרחבה: כִּי אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא שלמעלה ומעבר לעולמות , מִתְלַבֵּשׁ וּמֵאִיר בְּתוֹךְ כָּל הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעֶשֶׂר סְפִירוֹת, שבארבעת העולמות: אֲצִילוּת, בְּרִיאָה, יְצִירָה, עֲשִׂיָּה. אור אין סוף המקיף, שמעבר לעולמות, הוא המקור לאור האלוקי הממלא, שבתוך העולמות.
וְהוּא הַמַּאֲצִיל הָעֶשֶׂר סְפִירוֹת דַּאֲצִילוּת.
וְהוּא הַמַּאֲצִיל תחילה את הָעֶשֶׂר סְפִירוֹת דַּאֲצִילוּת. הדרגה הראשונה, העליונה ביותר בהארת ה'ממלא', היא האצלת הספירות של עולם האצילות.
הַמִּשְׁתַּלְשְׁלוֹת ל בְּרִיאָה יְצִירָה עֲשִׂיָּה.
הַמִּשְׁתַּלְשְׁלוֹת הספירות, וההארה האלוקית שבהן, לעולמות בְּרִיאָה יְצִירָה עֲשִׂיָּה. כלומר, יורדות מהדרגה שבה הן מבטאות את ההוויה האלוקית לעצמה, אל הדרגות המבטאות את ההתייחסות האלוקית אל העולמות; עולם הבריאה כהוויה של שכל ומחשבה, עולם היצירה כהוויה של רגש ודיבור, ועולם העשייה כהוויה של עשייה וחומר דומם.
עַל יְדֵי צִמְצוּם עָצוּם הַמְבוֹאָר בְּ עֵץ חַיִּים.
מעבר זה מהאין סוף אל העולמות הוא עַל יְדֵי צִמְצוּם עָצוּם הַמְבוֹאָר בְּספר עֵץ חַיִּים.
וְנִקְרָא אוֹר פְּנִימִי.
וְנִקְרָא אוֹר פְּנִימִי. האור שלאחר הצמצום נקרא 'אור פנימי', שכן הוא האור המצטמצם אל תוך הגבולות של הדברים, עד לעולם המוגדר והמצומצם שלנו. האור הפנימי הוא, אם כן, האור המתגלה בעולם; הוא אמנם האלוקי בכל דרגה ודרגה, אבל הוא האור שעבר את הצמצום, ולכן הוא מגלה את האלוקי לא בעצם אלא דרך הדברים, כהשתקפות המוחזרת אלינו דרכם.
וְעַל יְדֵי קִיּוּם הַמִּצְוֹת נִמְשָׁךְ אוֹר מַקִּיף, הַנִּזְכָּר לְעֵיל, וּמֵאִיר תּוֹךְ הָעֶשֶׂר סְפִירוֹת דַּאֲצִילוּת בְּרִיאָה יְצִירָה עֲשִׂיָּה, וּמִתְיַיחֵד עִם הָאוֹר פְּנִימִי
וְעַל יְדֵי קִיּוּם הַמִּצְוֹת נִמְשָׁךְ אוֹר מַקִּיף, הַנִּזְכָּר לְעֵיל, וּמֵאִיר תּוֹךְ הָעֶשֶׂר סְפִירוֹת דַּאֲצִילוּת בְּרִיאָה יְצִירָה עֲשִׂיָּה, וּמִתְיַיחֵד עִם הָאוֹר פְּנִימִי שבעשר הספירות כנזכר לעיל.
וְנִקְרָא 'יִחוּד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ' , כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר.
וְנִקְרָא 'יִחוּד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ' (הקדוש ברוך הוא ושכינתו) , כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר.
וּמֵהֶאָרָה דְּהָאָרָה מֵאוֹר המַקִּיף הַנִּזְכָּר לְעֵיל.
וּמֵהֶאָרָה דְּהָאָרָה מֵאוֹר המַקִּיף הַנִּזְכָּר לְעֵיל. ייחוד קוב"ה ושכינתיה הוא פעולת המצווה בעולמות. אולם, כנזכר בתחילת האיגרת, לפעולת המצווה יש גם תוצר לוואי של התייחסות פרטית מסוימת, של לבוש המצווה לנפש האדם שעשה את המצווה. המקיף עצמו אינו מתייחס, אפילו כהארה, אל הנפש הפרטית. לכן מדבר אדמו"ר הזקן על 'הארה דהארה', הארה מהמקיף היוצרת הארה אחרת, שהיא נעשית ללבוש המתייחס לנפש הפרטית.
עַל יְדֵי צִמְצוּם רַב נַעֲשֶׂה לְבוּשׁ לִבְחִינַת 'נֶפֶשׁ' 'רוּחַ' 'נְשָׁמָה' שֶׁל הָאָדָם, בְּגַן עֵדֶן הַתַּחְתּוֹן וְהָעֶלְיוֹן. שֶׁיּוּכְלוּ לֵיהָנוֹת וּלְהַשִּׂיג אֵיזֶה הַשָּׂגָה וְהֶאָרָה מֵאוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר.
עַל יְדֵי צִמְצוּם רַב, עד אשר מהמקיף הכולל נַעֲשֶׂה לְבוּשׁ לִבְחִינַת 'נֶפֶשׁ' 'רוּחַ' 'נְשָׁמָה' שֶׁל הָאָדָם, הן שלוש דרגות הנפש.
הארת המצווה נעשית לבוש מקיף לנפש ואינה מתחברת ונכנסת אל גדריה, שכן המצווה במהותה שייכת לדרגות המקיף שמעל ומעבר לגדרי הנפש שלנו ולגדרי העולם שאנו חיים בו. העולם שלנו אינו מקום שבו מהותה של מצווה יכולה להתגלות, ולכן הלבוש שנעשה לאדם מן המצוות אינו מגיע לידי ביטוי בעולם הזה אלא רק בדרגות גן העדן, שבהן החיות הפנימית, העונג המוחש, הוא האור האלוקי.
וְזֶה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה : שְׂכַר מִצְוָה בְּהַאי עָלְמָא לֵיכָּא .
וְזֶה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (קידושין לט,ב) : שְׂכַר מִצְוָה בְּהַאי עָלְמָא לֵיכָּא (בעולם הזה אינו) . בדרך כלל אנו מבינים מאמר זה כקביעה, שאת שכר המצווה אין אנו מקבלים בעולם הזה, אלא רק בעולם הבא. ואולם כאן מובן המאמר כהגדרת מהות של המצווה ושל העולם הזה, שאינו מסוגל לקלוט את שכר המצווה. שכר מצווה פירושו הגילוי של המצווה, היכולת לראות וליהנות מגילוי זה, מה שהוא בלתי אפשרי בתוך העולם הזה המוגבל והמוגדר. הבעיה המהותית היא, שרק בעולם הזה, שבו לא רואים את מעלת המצווה האין סופית, אפשר לעשות את המצווה, אך דווקא בעולם זה אי אפשר לקבל את שכרה, כלומר לראות וליהנות ממנה. ולאידך, בעולם האחר, שבו אפשר לראות, כבר אין יכולים לעשות.
כִּי בָּעוֹלָם הַזֶּה, הַגַּשְׁמִי וּבַעַל גְּבוּל וְצִמְצוּם רַב וְעָצוּם מְאֹד מְאֹד, אִי אֶפְשָׁר לְהִתְלַבֵּשׁ שׁוּם הֶאָרָה מֵאוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, כִּי אִם עַל יְדֵי יוּ"ד סְפִירוֹת הַנִּקְרָאִים גּוּפָא בַּזֹּוהַר הָקָּדוֹשׁ. חֶסֶד דְּרוֹעָא יְמִינָא כו'
כִּי בָּעוֹלָם הַזֶּה, הַגַּשְׁמִי וּבַעַל גְּבוּל וְצִמְצוּם רַב וְעָצוּם מְאֹד מְאֹד, אִי אֶפְשָׁר לְהִתְלַבֵּשׁ בו שׁוּם הֶאָרָה מֵאוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, כִּי אִם עַל יְדֵי יוּ"ד (עשר) סְפִירוֹת הַנִּקְרָאִים גּוּפָא (הגוף)
לְפִי שֶׁכְּמוֹ שֶׁאֵין עֲרוֹךְ לוֹ לְהַגּוּף הַגַּשְׁמִי לְגַבֵּי הַנְּשָׁמָה, כָּךְ אֵין עֲרוֹךְ כְּלָל לְיוּ"ד סְפִירוֹת דַּאֲצִילוּת לְגַבֵּי הַמַּאֲצִיל הָעֶלְיוֹן אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא.
לְפִי שֶׁכְּמוֹ שֶׁאֵין עֲרוֹךְ לוֹ לְהַגּוּף הַגַּשְׁמִי לְגַבֵּי הַנְּשָׁמָה, כָּךְ אֵין עֲרוֹךְ כְּלָל לְיוּ"ד (עשר) סְפִירוֹת דַּאֲצִילוּת לְגַבֵּי הַמַּאֲצִיל הָעֶלְיוֹן אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא. ולכן, "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא". כפי שהגוף אינו יכול לבטא באמת את מהות הנשמה, רגשותיה והכרתה ומכל שכן עצמותה, כך אין העולם כולו יכול לבטא ולהתייחס למהות המצווה. המצווה היא הרי הרצון האלוקי בעצמו, בבחינת 'סובב כל עלמין' שלמעלה מכל העולמות, ובכלל זה אף עולם האצילות וספירותיו. ולכן, אין שכר המצווה, ההשגה והתחושה של מהותה, יכול להיות מתורגם אל המושגים של הספירות והעולמות. המצווה היא מהות שעוברת דרך העולמות בלי שיוכלו לקלוט את משמעותה בתוכם ולהשיג ולחוש את מהותה.
כִּי אֲפִילּוּ חָכְמָה עִילָּאָה, שֶׁהִיא רֵאשִׁיתָן הִיא בִּבְחִינַת עֲשִׂיָּה גּוּפָנִית לְגַבֵּי אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּלִקּוּטֵי אֲמָרִים.
וכדי להדגיש ולהראות את המרחק מוסיף אדמו"ר הזקן: כִּי אֲפִילּוּ חָכְמָה עִילָּאָה, שֶׁהִיא רֵאשִׁיתָן של עשר הספירות, הִיא בִּבְחִינַת עֲשִׂיָּה גּוּפָנִית לְגַבֵּי אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּלִקּוּטֵי אֲמָרִים.
עד כאן נאמרו הדברים בכלל המצוות. מכאן שב אדמו"ר הזקן אל מה שהתחיל בו: "כי גדולה צדקה מכל המצוות", ויבאר במה גדולה ומיוחדת מצוות הצדקה מכל המצוות.
וְאִי לָזֹאת בְּמַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה וּגְמִילוּת חֲסָדִים, שֶׁאָדָם אוֹכֵל מִפֵּירוֹתֵיהֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה.
וְאִי לָזֹאת בְּמַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה וּגְמִילוּת חֲסָדִים, שהן מהמצוות שנאמר בהן שֶׁאָדָם אוֹכֵל מִפֵּירוֹתֵיהֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה.
יֵשׁ נְקָבִים, עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, בַּלְּבוּשׁ הָעֶלְיוֹן, הַמַּקִּיף עַל גּוּפָא, הֵם הַכֵּלִים דְּיוּ"ד סְפִירוֹת, לְהָאִיר מֵהֶם וּלְהַשְׁפִּיעַ אוֹר וְשֶׁפַע
אפשר לתאר זאת באופן ציורי, כאילו על ידי מצוות אלה יֵשׁ נְקָבִים, עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, בַּלְּבוּשׁ הָעֶלְיוֹן, הוא בחינת המקיף, הסובב כל עלמין, הַמַּקִּיף עַל גּוּפָא, הגוף, הֵם הַכֵּלִים דְּיוּ"ד (עשר) סְפִירוֹת, לְהָאִיר מֵהֶם וּלְהַשְׁפִּיעַ אוֹר וְשֶׁפַע דרכם אל תוך העולם הזה. שאר המצוות הן כמו לבוש שלם, כיסוי שלם, אשר שום דבר אינו יוצא מתחומם אל תוך הגוף. רק במצוות גמילות חסדים יש כביכול נקבים בתוך הלבוש, שדרכם חודר משהו ויורד מדרגה לדרגה, עד שהוא מאיר להשפיע אור ושינוי גם בעולם הזה.
מֵחֶסֶד דְּרוֹעָא יְמִינָא אוֹרֶךְ יָמִים בָּעוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי. וְעוֹשֶׁר וְכָבוֹד מִדְּרוֹעָא שְׂמָאלָא וְכֵן בְּתִפְאֶרֶת, וְהוֹד וְהָדָר וְחֶדְוָה וכו',
נאמר שדרך מצוות הצדקה זורם משהו אל תוך העולם הזה. והשפיעה הזו מלמעלה מגיעה דרך עשר הספירות, שהן בחינת האיברים של הקב"ה. כפי שנפש האדם מתגלה בעולם החומר דרך איברי הגוף שלו, כך הקב"ה מתגלה בעולם דרך כל ספירה באופן ובמהות השייכת לה. כגון: עד כאן דובר על הלבוש של מצוות הצדקה, "וילבש צדקה כשריון", ועל הנקבים. מכאן ידובר על ה'קשקשים', לשם מה הם נחוצים. מֵחֶסֶד, שהוא דְּרוֹעָא יְמִינָא (יד ימין) של הקב"ה, מגיע אלינו אוֹרֶךְ יָמִים בָּעוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי. השפיעה הגדולה של אריכות ימים וחיים גשמיים. וְעוֹשֶׁר וְכָבוֹד מגיע מִדְּרוֹעָא שְׂמָאלָא (יד שמאל) של הקב"ה, היא מידת הגבורה, על פי הכתוב: "אֹרך ימים בימינה, בשמֹאולה עֹשר וכבוד" (משלי ג,טז). וכמאמר חז"ל: וְכֵן בְּתִפְאֶרֶת, מספירת התפארת, וְהוֹד וְהָדָר וְחֶדְוָה וכו', מהספירות נצח, הוד, יסוד וכו'.
אַךְ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִנְקוּ הַחִיצוֹנִים לְמַעְלָה מֵאוֹר וְשֶׁפַע הַמִּשְׁתַּלְשֵׁל וְיוֹרֵד לְמַטָּה מַטָּה עַד עוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי.
אַךְ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִנְקוּ הַחִיצוֹנִים לְמַעְלָה מֵאוֹר וְשֶׁפַע הַמִּשְׁתַּלְשֵׁל וְיוֹרֵד לְמַטָּה מַטָּה עַד עוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי. החדירה הזו של האור המקיף אל הפנימי היא בעייתית. הצמצום הגדול (דרך הנקבים) מכשיר את ההשפעה לכך שתוכל להתקבל בתוך העולם שלנו, אבל צמצום עצום והורדה כזו, שלא לפי ערך, הם גם מסוכנים. שכן הצמצום, עם זה שהוא מסיר את הגבלות המרחק והדרגה, מסיר גם את כל ההגנות, את כל ההבחנות הנמצאות בכוונתו הראשונה של הנותן. הצמצום מפשיט את ההשפעה, כביכול, גם מהכתובת שהזמינה אותה.
וְכֵן לְמַטָּה, לְהָגֵין עַל הָאָדָם וּלְשָׁמְרוֹ וּלְהַצִּילוֹ מִכָּל דָּבָר רָע, בְּגַשְׁמִיּוּת וּבְרוּחָנִיּוּת.
וְכֵן לְמַטָּה, כמו בכלל העולמות, ביניקתו של הרע בכללו, כך גם למטה בחייו של האדם הפרטי בעולם הזה, צריך לְהָגֵין עַל הָאָדָם וּלְשָׁמְרוֹ וּלְהַצִּילוֹ מִכָּל דָּבָר רָע, בְּגַשְׁמִיּוּת וּבְרוּחָנִיּוּת. האדם צריך את השפעת החסד, אבל הוא צריך גם להישמר מפניו. שכן כאשר החסד מגיע לסביבתו של האדם הוא אינו מוגדר רק למה שטוב כעת לאדם, אלא הוא מגיע לאדם כפי שהוא מגיע לווירוס של מחלה שיכולה להרוג את האדם. וכידוע, השמירה וההגנה מכל דבר רע מבוססת על הגדרות וסייגים, על חומות ושריון, שבאים להגן על התוך מפני התוקף שבחוץ.
לָזֹאת, חוֹזֵר וּמֵאִיר אוֹר הַמַּקִּיף וְסוֹתֵם הַנֶּקֶב, עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, כִּי הוּא מִבְּחִינַת אֵין סוֹף וְסוֹבֵב כָּל עָלְמִין כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
לָזֹאת, חוֹזֵר וּמֵאִיר אוֹר הַמַּקִּיף וְסוֹתֵם את הַנֶּקֶב, עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, כִּי הוּא מִבְּחִינַת אֵין סוֹף וְסוֹבֵב כָּל עָלְמִין כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. אם לשוב אל משל השריון, אלו הם הקשקשים השומרים ומגינים על הנקבים שבלבוש. בלבוש, באור המקיף של מצוות החסד, יש כאמור נקבים שדרכם חודר האור הפנימי, וכדי להגן על האור הפנימי שלא יינקו ממנו החיצונים (אלו שאין הרצון האלוקי הפנימי חפץ בהם), חוזר האור המקיף של המצווה ו'עוטף' ושומר את האור הפנימי.
וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: מִצְטָרֶפֶת לְחֶשְׁבּוֹן גָּדוֹל דַּיְיקָא .
וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה:
כִּי "גָּדוֹל ה' וּמְהוּלָּל מְאֹד בְּלִי סוֹף וְתַכְלִית וּגְבוּל [חַס וְשָׁלוֹם ].
וביאור הדברים: הפרוטה שמצטרפת לחשבון גדול עושה אפוא שני דברים: היא פותחת פתח לקבל השפעה והארה מתחום המקיף, ובו בזמן היא גם שומרת על ההארה הזו שלא תאבד. כִּי "גָּדוֹל ה' וּמְהוּלָּל מְאֹד בְּעִיר אֱלֹהֵינוּ הַר קָדְשׁוֹ",
אַךְ מִי הוּא הַגּוֹרֵם לִירִידַת הָאוֹר וְהַשֶּׁפַע לָעוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי, מִיּוּ"ד סְפִירוֹת הַנִּקְרָאִים גּוּפָא ?
אַךְ מִי הוּא הַגּוֹרֵם לִירִידַת הָאוֹר וְהַשֶּׁפַע לָעוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי, מִיּוּ"ד (עשר) סְפִירוֹת הַנִּקְרָאִים גּוּפָא (גוף) ? עד כאן דובר על הורדת האור העליון, המקיף, לעשר הספירות שבאצילות, ומכאן תוסבר הורדת האור אל העולם הגשמי שלנו.
הוּא הַיִּחוּד הַנִּזְכָּר לְעֵיל,
אין מדובר כאן על ההארה שהיא לצורך עצם קיומו של העולם. ההארה הזו נמשכת לעולם מעצמה, בהשתלשלות הארת עשר הספירות למטה. כאן מדובר בהארה נוספת, מהאין סוף שלמעלה מהספירות דרך עשר הספירות אל העולם הזה הגשמי — הארה שבה כביכול הקב"ה בעצמו מאיר ונכנס אל עולמו. ועל הארה עצמית זו נאמר שאינה מאירה ממילא ומעצמה, אלא צריך משהו מלמטה שיעורר אותה, משהו שיגרום לכך שהיא תאיר אל תוך העולם שלנו. הוּא הַיִּחוּד הַנִּזְכָּר לְעֵיל, שבמעשה המצווה, בעשיית הרצון האלוקי העליון שמעבר לעולם בתוך העולם, הוא ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה.
שֶׁהִיא תּוֹסֶפֶת הֶאָרָה וְהַשְׁפָּעָה, מִבְּחִינַת אוֹר אֵין סוֹף הַמַּאֲצִיל הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ הוּא, בְּיֶתֶר שְׂאֵת עַל הַהֶאָרָה וְהַהַשְׁפָּעָה שֶׁבִּתְחִילַּת הָאֲצִילוּת וְהַהִשְׁתַּלְשְׁלוּת וכו'.
שֶׁהִיא תּוֹסֶפֶת הֶאָרָה וְהַשְׁפָּעָה, מִבְּחִינַת אוֹר אֵין סוֹף הַמַּאֲצִיל הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ הוּא, בְּיֶתֶר שְׂאֵת עַל הַהֶאָרָה וְהַהַשְׁפָּעָה שֶׁבִּתְחִילַּת הָאֲצִילוּת וְהַהִשְׁתַּלְשְׁלוּת וכו'. הארה זו, הנמשכת על ידי המצווה, היא הארה חדשה בעולם, שלא הייתה חלק מן העולם הקיים, שהיא נוספת ויתרה על ההארה וההשפעה התמידית שלצורך קיום העולמות. הארה חדשה זו אינה באה לקיים את המציאות, וגם לא לשנות את המציאות הקיימת, אלא היא מיועדת להוליד בעולם דברים חדשים, שלא היו בו מעולם.
וְרֵאשִׁית תּוֹסֶפֶת הַהֶאָרָה וְהַהַשְׁפָּעָה הִיא לְרֵאשִׁית הַיּוּ"ד סְפִירוֹת,
וְרֵאשִׁית תּוֹסֶפֶת הַהֶאָרָה וְהַהַשְׁפָּעָה הִיא לְרֵאשִׁית הַיּוּ"ד (עשר) סְפִירוֹת, היא ספירת החכמה, הראשונה לעשר הספירות.
וְזֶה הוּא וְכוֹבַע יְשׁוּעָה בְּרֹאשׁוֹ" .
וְזֶה הוּא מה שכתוב: "וַיִּלְבַּשׁ צְדָקָה כַּשִּׁרְיָן וְכוֹבַע יְשׁוּעָה בְּרֹאשׁוֹ" (ישעיה נט,יז) . לאחר שהוסבר עד כאן מהו "וילבש צדקה כשריָן", יסביר המחבר כעת מהו "וכובע ישועה". "כובע" הוא האור שלמעלה מההשתלשלות, כמו הכובע שמונח למעלה מהראש, והוא מבטא את כוח החכמה שבנפש שהיא ראש וראשית לכל כוחות הנפש.
"יְשׁוּעָה" הוּא מִלְּשׁוֹן "וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ" .
ו"יְשׁוּעָה" הוּא מִלְּשׁוֹן "וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ" (בראשית ד,ד) .
וְהוּא יְרִידַת הָאוֹר וְהַשֶּׁפַע דְּ ש"ע נְהוֹרִין שֶׁבַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ.
וְהוּא יְרִידַת הָאוֹר וְהַשֶּׁפַע דְּ־ ש"ע (שלוש מאות ושבעים) נְהוֹרִין (אורות) שֶׁבַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ.
וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ" .
וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ" (במדבר ו,כה) . אף כתוב זה מבטא את הפנייה האלוקית, את הארת הפנים והפנימיות מחדש אל תוך המציאות. "אליך" — פירוש אל אלה שמקיימים את המצוות בעולם, וגורמים בכך להארה חדשה המאירה את הבריאה. על דרך משל, ולהבדיל, נתאר לעצמנו תמונה שאנו מכירים כשהיא לפתע מאירה אחרת, כשהדמות המצוירת מחייכת חיוך רחב יותר. סוג כזה של התחדשות בעולם, של הארה חדשה, נוצר כאשר נעשית מצווה; יש הארת פנים, וכל העולם שהתגבש בצורה מסוימת מואר עתה באופן חדש, עד שבעצם זהו כבר עולם אחר.
"יָאֵר פָּנָיו אִתָּנוּ סֶלָה" . "אִתָּנוּ" הוּא עַל יְדֵי מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה.
וכן כתוב: "יָאֵר פָּנָיו אִתָּנוּ סֶלָה" (תהלים סז,ב) . ומבאר: "אִתָּנוּ" — הוא במובן מסוים בשותפות איתנו, לא רק 'אלינו' אלא גם 'איתנו' ממש. וזה הוּא עַל יְדֵי מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה. מעשה הצדקה, ובמיוחד צדקה הנעשית במאור פנים,
וְזֶה הוּא "זוֹרֵעַ צְדָקוֹת מַצְמִיחַ יְשׁוּעוֹת".
וְזֶה הוּא שאומרים (בברכה ראשונה של קריאת שמע): "זוֹרֵעַ צְדָקוֹת מַצְמִיחַ יְשׁוּעוֹת". רק מי שזורע צדקה מצמיח על ידי זאת ישועה; אי אפשר לקצור בלי לזרוע. דברי סיום אלה מקבילים לדברי הפתיחה "וילבש צדקה כשריָן וכובע ישועה בראשו".
סיום האיגרת הוא דברי ברכה הפונים אל מקבלי האיגרת ונותני הצדקה. דברי הסיום, כמו דברי הפתיחה, הם שילוב ועיבוד של מובאות שונות מן הכתובים, המזכירות ומסכמות בסגנון אחר את הדברים שנאמרו בעיקרה של האיגרת.
וְכָכָה יָאֵר ה' פָּנָיו אֲלֵיהֶם, צִדְקָתָם עוֹמֶדֶת לָעַד וְקַרְנָם תָּרוּם בִּישׁוּעַת מַצְמִיחַ קֶרֶן יְשׁוּעָה, צֶמַח צְדָקָה מֵהַכּוֹבַע יְשׁוּעָה הַנִּזְכָּר לְעֵיל.
וְכָכָה יָאֵר ה' פָּנָיו אֲלֵיהֶם, צִדְקָתָם עוֹמֶדֶת לָעַד וְקַרְנָם תָּרוּם בִּישׁוּעַת מַצְמִיחַ קֶרֶן יְשׁוּעָה, צֶמַח צְדָקָה מֵהַכּוֹבַע יְשׁוּעָה
כְּנֶפֶשׁ תִּדְרְשֶׁנּוּ.
כְּנֶפֶשׁ תִּדְרְשֶׁנּוּ. אלו מילות הסיום המסכמות את הדברים. כפי שנאמר, הישועה היא כפי הצדקה; אדם מקבל את הישועה במידה ובפנים שבהם נתן את הצדקה. וזה "כנפש תדרשנו" — כפי שעומדת ה"נפש" שלך כלפי חברך, כך "תדרשנו", כך תצפה לישועה, להארת הפנים של מעלה כלפיך.
יש שני צדדים בדבר: מצד אחד כשאנו מקיימים מצוות אנו מחקים את הקב"ה, וכמו שדורשים: "זה אלי ואנוהו" — הוי דומה לו, מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום (ראו שבת קלג,ב ועוד); אנו עושים כמו הקב"ה, ואנו מנסים על ידי זה להגשים כביכול בתוכנו את היותנו צלם האלוקים. אך יש גם צד שני לדברים. אנו עושים מצווה והקב"ה כביכול 'מחקה' אותנו. כשאנו עושים אנו יוצרים את הדגם למה שאחר כך יוצר הקב"ה בתוך העולם. זו גם הדו־משמעות של "כנפש תדרשנו" — אנו מקבלים ונותנים בעת ובעונה אחת, אנו עושים כמו הקב"ה והקב"ה עושה כמעשינו, כפי שאנו נותנים כך הוא נותן.
על הכתוב "מי הקדימני ואשלם" (איוב מא,ג) נאמר במדרש שמי שכביכול מקדים את הקב"ה — שאין לו בית והוא דואג למצוות מזוזה, שאין לו בגד והוא דואג למצוות ציצית — הקב"ה דואג שיהיה לו. הוא דאג למזוזה, והקב"ה דואג לו לבית; הוא דאג לתלמוד תורה, והקב"ה נותן לו ילדים (במדבר רבה פרשה יד,ב). והנקודה היא: כאשר האדם מקדים, כאשר הוא עושה מעל ומעבר למה שהוא חייב ואמור לתת — הקב"ה עושה כנגדו, מעל ומעבר לעולם שהיה. הוא מאיר פניו אלינו, ובורא עולם חדש. 1 . כפירוש רש"י לשמואל שם: "כמין קשקשי דגים עשויים ברזל נופלים על נקבי השריון, קשקש לכל נקב". פירוש זה מתאים לנאמר בהמשך. 2 . כגון: שער היחוד והאמונה פרק ה. 3 . כלשון הכתוב: "ותורתך בתוך מעי" (תהלים מ,ט). 4 . וראו באריכות בעניין זה להלן איגרת ה. 5 . עירובין לא,א; ראש השנה כח,ב ועוד. 6 . הלכות תלמוד תורה לאדמו"ר הזקן פרק ב סעיף יג. 7 . ראו ליקוטי אמרים פרק ה, שהתורה היא מזון וגם לבוש הנפש. 8 . ליקוטי אמרים פרק מח. 9 . בפיוטי הימים הנוראים. ומבואר באגרת התשובה פרק יא. 10 . כלשון הזהר (חלק ב צד,ב): "זכה יתיר יהבין ליה נפשא... זכה יתיר יהבין ליה רוחא... זכה יתיר יהבין ליה נשמתא..." (נפש רוח ונשמה בנפש מקבילים לדרגות עשייה יצירה ובריאה בעולמות). 11 . ראו עץ חיים שער א ענף ב. וראו ביאור הדברים במאמרי באתי לגני לכ"ק אדמו"ר זי"ע תשל"ז (נדפס במאמרים מלוקטים, חלק א, עמ' רכ והלאה), מאמרים מלוקטים חלק ב עמ' מח, ועוד. 12 . בלשון אחרת מוסבר הדבר כחילוק שבין מיעוט האור ובין סילוק האור לגמרי כבצמצום הראשון. ראו מאמר באתי לגני שם; המשך תער"ב עמ' יב ובכמה מקומות; וראו ספר המאמרים תרע"ח מאמר ד"ה "החדש הזה" עמ' קמז. 13 . להעיר מתניא חלק א פרק מא. אבל אין לומר שלזה נתכוון, דאם כן היה לו לומר "בלקוטי אמרים", כפי שאמר לעיל באגרת זו בנוגע לסובב כל עלמין וממלא כל עלמין (כ"ק אדמו"ר זי"ע). 14 . המקבילות לשלוש הדרגות שבעולמות: עולם הזה, גן עדן התחתון, גן עדן העליון — וכדלקמן. ראו ליקוטי תורה ויקרא לא,א, ובמקומות רבים בחסידות. 15 . ראו להלן איגרת כט. 16 . ליקוטי אמרים פרקים ד–ה. 17 . בזהר נקרא לבוש זה "חלוקא דרבנן". ראו זהר חלק א סו,א; שם רכו,ב; שם רמז,א. וראו ליקוטי תורה במדבר מד,ב; מאור עיניים, דרוש לחנוכה; עץ חיים שער נ פרק ה. 18 . ראו ליקוטי אמרים להרב המגיד סימן רסב. ולהעיר שאצל אדמו"ר הזקן היו חסידים קוראים לחדר החיצון, היכן שמתאספים לחכות ליחידות, "גן העדן התחתון", והחדר שנכנסים ליחידות "גן העדן העליון" (ספר השיחות קיץ ת"ש). שכן החסיד כאשר היה נכנס אל הרבי היה נמצא בגן עדן. 19 . ה"גוף" שלו כביכול, "שבאין ערוך בירידה לנשמה דילי', היא אור אין סוף״. (הערת כ"ק אדמו"ר זי"ע). 20 . ראו הקדמת תיקוני זהר יז,א. 21 . ראו פרק ב בהגהה. ומעיר כ"ק אדמו"ר זי"ע: יותר נראה לי שהכוונה לחלק ב', שער היחוד והאמונה, פרק ח־ט (ובהגהה שם). ששם יש ביאור נוסף על מה שכתוב כאן, מה שאין כן בהגה"ה (בליקוטי אמרים פרק ב) דאדרבא. 22 . פאה פרק א משנה א; קידושין מ,א. 23 . יש לחלק בין תורה שבכתב לתורה שבעל־פה. בלימוד התורה שבעל־פה נדרש אדם להבין את מה שהוא לומד — כי זהו הלימוד. מה שאין כן בתורה שבכתב, שלימודה הוא בעצם אמירתה, אמירת האותיות והמילים הקדושות, גם אם אינו מבין. וראו הלכות תלמוד תורה לאדמו"ר הזקן פרק ב סעיף יג, וראו גם ליקוטי תורה ויקרא ה,א ובשם הפרדס שער כז פרק א. 24 . עירובין לא,א ועוד. וראו ירושלמי סוף תרומות. 25 . כפי שנאמר בתלמוד (כתובות יא,ב) ש"טוב המלבין שינים לחבירו יותר ממשקהו חלב", היינו שלפעמים לחייך לאדם זוהי צדקה גדולה יותר מלתת לו ממון. 26 . לכאורה השמיט נצח, ומהו "וכו' "? כנראה זהו על פי זהר ח"ב צח,א והובא בצמח צדק לתהלים קד,א, ד"הוד והדר וחדוה" הם נה"י. ועוד אפשר לומר ד"וכו' " היינו מלכות שהיא כולי דכל הנ"ל (כ"ק אדמו"ר זי"ע). 27 . מתוך תפילת ימים נוראים. 28 . בראשית יז,יח. וראו תורה אור יב,א, קיט,ב ועוד. 29 . כנזכר בתחילת הפרק. בבא בתרא ט,ב. 30 . תהלים מח,ב. וכמאמר הזהר חלק ב רכה,א: "אימתי גדול הוי' — כשהוא בעיר אלוקינו וכו' ". וראו לקמן איגרת ל, ש"עיר אלוקינו" היא בחינת המלכות והיא מקום החשבון. ראו ליקוטי תורה שיר השירים לח,ג, ש"כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול, שנעשה מזה בחינת גילוי אין סוף שנקרא 'חשבון גדול' ". 31 . כגון תורה אור לט,ג ועוד. 32 . יו"ד — חכמה, ה"א — בינה, ו"ו — שש המידות חג"ת נה"י, ה"א אחרונה — מלכות. 33 . ראו עץ חיים שער יג פרק ה; מבוא שערים שער ג חלק ב פרק ט. 34 . ראו ליקוטי תורה דברים צג,א דיבור המתחיל "ואתה מרבבות קדש"; וראו ביאורי הזהר ואור התורה תחילת פרשת חיי שרה. 35 . ראו ליקוטי תורה שם, וראו עוד בהמשך תער"ב חלק א נח, שם חלק ב תתסה. 36 . ראו גם ליקוטי אמרים פרק לה. 37 . וראו רש"י שם. 38 . זהר חלק א ד,ב וראו ברמ"ז שם; ובהקדמת הזהר ד,ב ועוד. וראו עץ חיים שער יג פרק יג–יד. וראו ליקוטי תורה דברים מט,ד, שהיא הארה שלמעלה מההשתלשלות. ובהמשך תער"ב חלק ג עמ' א'רמ: "דהש"ע נהורין הן מעשר ספירות דעתיק, והוא בחינת פנימיות עתיק שזהו בחינת דעת דעתיק כנודע, והוא במצחא דאריך כו', ועל כן כאשר או"א מסתכלים בבחינת מצחא דאריך מאיר בהם מבחינת פנימיות עתיק כו' ". ועיינו שם. 39 . ראו כתובות קיא,ב, וברמב"ם הלכות מתנות עניים פרק י הלכה ד. 40 . יָאֵר ה' פָּנָיו אֲלֵיהֶם (על פי במדבר ו,כה) צִדְקָתָם עוֹמֶדֶת לָעַד וְקַרְנָם תָּרוּם (על פי תהלים קיב,ג ושם ט) בִּישׁוּעַת מַצְמִיחַ קֶרֶן יְשׁוּעָה (תפילת שמונה עשרה, על פי תהלים קלב,יז), צֶמַח צְדָקָה (ירמיה לג,טו) מֵהַכּוֹבַע יְשׁוּעָה (על פי ישעיה נט,יז). וכְּנֶפֶשׁ תִּדְרְשֶׁנּוּ (להלן) על פי איכה ג,כה.