חזור
אגרת הקדש
אגרת כטכדרך מאמרי חסידות רבים, מובאים מקורות מהמקרא ומדברי חז"ל הקשורים לעניין, ומוצגת בעייתיות מסוימת בהבנתם. על ידי כך יוצרים את התשתית למאמר, כמו השאלה הקודמת לתשובה וכמו ההתעוררות מלמטה המכינה את הקורא לקליטת והבנת המאמר.
"אֵשֶׁת חַיִל עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ כו' " .
"אֵשֶׁת חַיִל עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ כו' " (משלי יב,ד) . כדרכו בכמה מאמרים וספרים, מביא המחבר תחילה פסוק שהוא כמו המוטו של המאמר כולו, הנושא בצמצום ובהסתר את המסר שיאמר באריכות בהמשך.
אִיתָא בַּגְּמָרָא פֶּרֶק ד' דִּמְגִילָּה וּדְאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתָגָא חֳלָף כו' . זֶה הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ בְּמִי שֶׁשּׁוֹנֶה הֲלָכוֹת, כִּתְרָהּ שֶׁל תּוֹרָה כו'.
אִיתָא (נמצא) בַּגְּמָרָא פֶּרֶק ד' דִּמְגִילָּה (כח,ב): וּדְאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתָגָא חֳלָף כו' ([והמשתמש בכתר — חולף], עובר ואובד מן העולם) . תני (הסביר) ריש לקיש: זֶה הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ (שנוהג בו כמשמש, משרת) בְּמִי שֶׁשּׁוֹנֶה הֲלָכוֹת, (שהן) כִּתְרָהּ שֶׁל תּוֹרָה
תָּנָא דְּבֵי אֵלִיָּהוּ כָּל הַשּׁוֹנֶה הֲלָכוֹת מוּבְטָח לוֹ כו'.
ועוד בהמשך התלמוד שם: תָּנָא דְּבֵי אֵלִיָּהוּ כָּל הַשּׁוֹנֶה הֲלָכוֹת מוּבְטָח לוֹ שהוא בן עולם הבא כו'.
וְצָרִיךְ לְהָבִין, לָמָּה נִקְרְאוּ הַהֲלָכוֹת בְּשֵׁם תָּגָא וְכִתְרָהּ שֶׁל תּוֹרָה?
וְצָרִיךְ לְהָבִין, לָמָּה נִקְרְאוּ הַהֲלָכוֹת בְּשֵׁם תָּגָא וְכִתְרָהּ שֶׁל תּוֹרָה? כלומר בשם המורה שהן למעלה מכל חלק אחר בתורה, כמו הכתר שנמצא על הראש, למרות שהן עוסקות לכאורה בנושאים הנמוכים ביותר, בעולם המעשה החומרי.
וְגַם לָמָּה הַשּׁוֹנֶה הֲלָכוֹת דַּוְקָא מוּבְטָח לוֹ כו', וְלֹא שְׁאָר דִּבְרֵי תוֹרָה? '
וְגַם לָמָּה הַשּׁוֹנֶה הֲלָכוֹת דַּוְקָא מוּבְטָח לוֹ כו', וְלֹא שְׁאָר דִּבְרֵי תוֹרָה? כי לכאורה, למרות שכל חלק בתורה עוסק בעניין ותחום אחר, אין הבדל בערכם המוחלט של דברי התורה: הכול חכמתו של הקב"ה בעצמו, שמתלבשת בכל פעם בעניין אחר, במקום ובעולם אחר. כפי שאין הבדל בין פסוק לפסוק — בין "ותמנע היתה פלגש" ובין "שמע ישראל וכו ' ", והכול מפי הגבורה ניתן
וְכֵן לְהָבִין מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל בְּפֶרֶק י"א דִּמְנָחוֹת אֲפִילּוּ לֹא שָׁנָה אָדָם אֶלָּא פֶּרֶק אֶחָד שַׁחֲרִית כו', יָצָא יְדֵי חוֹבָה
וְכֵן לְהָבִין מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל בְּפֶרֶק י"א דִּמְנָחוֹת (צט,ב): אֲפִילּוּ לֹא שָׁנָה אָדָם אֶלָּא פֶּרֶק אֶחָד שַׁחֲרִית ופרק אחד בערבית כו', יָצָא יְדֵי חוֹבָה של מצוות לימוד תורה.
וְלָמָּה אֵינוֹ יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָה בִּשְׁאָר דִּבְרֵי תוֹרָה? ' '
וְלָמָּה אֵינוֹ יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָה בִּשְׁאָר דִּבְרֵי תוֹרָה? כמו מקרא, תלמוד ומדרש וכו '. כאן כבר אין מדובר רק בשאלה מדוע נקראות ההלכות בשם המעלה על שאר דברי תורה, וגם לא על שכרן המרובה לכאורה יותר, אלא על עצם החובה לעסוק בתורה. כל חלק בתורה הוא תורה ממש, והעוסק בו עוסק בתורה ממש, וכדי לצאת ידי חובה היה נראה לומר שלא יהיה הבדל בין חלקי התורה. '. אכן, בהמשך האיגרת יסביר את הדברים גם בפנימיותם: מדוע נקראות ההלכות 'תגא' של תורה? מה משמעות הכינוי הזה: 'תגא', כתר? מדוע הוא משמעותי כל כך עבור הנשמות וחייהן בעולם הבא, ומדוע מתגלה הכתר הזה בתורה שבעל פה דווקא?
אַךְ מוּדַעַת זֹאת מַה שֶּׁכָּתַב הָאֲרִיזַ"ל, שֶׁכָּל אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל צָרִיךְ לָבֹא בְּגִלְגּוּלִים רַבִּים עַד שֶׁיְּקַיֵּים כָּל תַּרְיַ"ג מִצְוֹת הַתּוֹרָה.
אַךְ מוּדַעַת זֹאת מַה שֶּׁכָּתַב הָאֲרִיזַ"ל,
בְּמַחֲשָׁבָה דִּיבּוּר וּמַעֲשֶׂה.
בְּמַחֲשָׁבָה דִּיבּוּר וּמַעֲשֶׂה. קיום המצוות המעשיות הוא בשלושת לבושי הנפש: במחשבה, בדיבור ובמעשה.
לְהַשְׁלִים לְבוּשֵׁי נַפְשׁוֹ, וּלְתַקְּנָם.
לְהַשְׁלִים לְבוּשֵׁי נַפְשׁוֹ, כי רק בהשלימו לקיים כל תרי"ג מצוות הוא משלים את לבושי כל תרי"ג איברי נפשו, וּלְתַקְּנָם. יש לבושים חסרים שצריך להשלים, ויש לבושים שצריך לתקן.
שֶׁלֹּא יְהֵא לְבוּשָׁא דְּחָסְרָא כו' '
שֶׁלֹּא יְהֵא לְבוּשָׁא דְּחָסְרָא כו'
לְבַד מִצְוֹת הַתְּלוּיוֹת בַּמֶּלֶךְ שֶׁהוּא מוֹצִיא כָּל יִשְׂרָאֵל כִּי הוּא כְּלָלוּת כּוּלָּם כו'.
לְבַד מִצְוֹת הַתְּלוּיוֹת בַּמֶּלֶךְ שֶׁהוּא מוֹצִיא כָּל יִשְׂרָאֵל כִּי הוּא כְּלָלוּת כּוּלָּם כו'.
וְהַטַּעַם הוּא, כְּדֵי לְהַלְבִּישׁ כָּל תַּרְיַ"ג בְּחִינוֹת וְכֹחוֹת שֶׁבְּנַפְשׁוֹ אַחַת מֵהֵנָּה לֹא נֶעְדָּרָה כו'.
וְהַטַּעַם הוּא, כְּדֵי לְהַלְבִּישׁ כָּל תַּרְיַ"ג בְּחִינוֹת וְכֹחוֹת שֶׁבְּנַפְשׁוֹ אַחַת מֵהֵנָּה לֹא נֶעְדָּרָה כו'. כפי שהוסבר, אפילו כוח ובחינה אחת בנפשו של אדם שאינה מלובשת הוא פגם מהותי. כלל איבריו, בחינותיו וכוחותיו של אדם אינם רק אוסף של פרטים שנמצאים יחד, אלא מבנה אורגני אחד שהפרטים שבו תלויים ומותנים אחד בשני. פגם בכל פרט שהוא הוא פגם מהותי בכללות כולם ובכל אחד בפרט. וזה הטעם בצורך הזה, המשמעותי כל כך לגבי כל אדם ולגבי העולם בכללו, להלביש בתורה ובמצוות את כל תרי"ג הבחינות והכוחות בנפשו של כל אחד מישראל.
וּבֵיאוּר עִנְיַן הֶכְרֵחַ וְצוֹרֶךְ לְבוּשִׁים אֵלּוּ.
וּבֵיאוּר עִנְיַן הֶכְרֵחַ וְצוֹרֶךְ לְבוּשִׁים אֵלּוּ. כאן הוא חוזר לשאול על עצם העניין: למה בכלל צריכה הנפש את הלבושים הללו?
מְבוֹאָר בַּזֹּהַר וּמוּבָן לְכָל מַשְׂכִּיל.
מְבוֹאָר בַּזֹּהַר
כִּי לִהְיוֹת שֶׁנֶּפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁבָּאָדָם הֵן בְּחִינוֹת נִבְרָאִים.
כִּי לִהְיוֹת שֶׁנֶּפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁבָּאָדָם הֵן בְּחִינוֹת נִבְרָאִים. האדם הוא נברא; לא רק גופו אלא גם נפשו, ולא רק חלק נפשו הנמוך המלובש בגוף ושייך לעולם הגשמי אלא גם חלקי נפשו הגבוהים, הרוח והנשמה, המתייחסים לעולמות הרוחניים המופשטים — הם כולם נבראים.
וְאִי אֶפְשָׁר לְשׁוּם נִבְרָא לְהַשִּׂיג שׁוּם הַשָּׂגָה בַּבּוֹרֵא.
וְאִי אֶפְשָׁר לְשׁוּם נִבְרָא לְהַשִּׂיג שׁוּם הַשָּׂגָה בַּבּוֹרֵא. הגדרת הבריאה היא 'יש מאין'. הנברא הוא 'יש' ממשי ומוגדר בתפיסתו את עצמו וסביבתו, והבורא שמעבר לבריאה הוא 'אין', ואינו קיים בתוך מציאות הנברא. זו אם כן הגדרת מהות הנברא: שאינו יכול להשיג את הבורא.
וְיוֹצֵר הַכֹּל.
וְיוֹצֵר הַכֹּל. הבורא הוא יוצר הכול, וזה ההבדל בין 'יוצר' ו'בורא'. היוצר (וגם האדם יוצר דברים בעולמו) הוא זה שמצרף דברים — אבנים, חומרים, אותיות — בצירופים חדשים. הוא לא יוצר 'יש מאין', כי הוא משתמש בחומרים שישנם לפניו; והוא לא יוצר הכול, כי תמיד יש משהו בתוך המציאות שלא הוא יצר. יש רק אחד ש"יוצר הכול", כל מה שיש — הוא הבורא בעצמו.
אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא. '
אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא. כך מכונה בספרי הקבלה הקב"ה בעצמו. שכן הבורא האחד הזה ברא מאין ואפס לא רק את כל הבריאה המוגבלת, אלא את עצם ההגבלה; לא רק את מה שיש בזמן ובמקום וכו ', אלא את הזמן והמקום בעצמם. ולכן מבחינת העולמות ההגדרה מרחיקת הלכת ביותר של הנבדל שאיננו בשום אופן חלק מהבריאה, ההגדרה השוללת כל הגבלה שהיא, כל תלות של הבורא בנברא, היא — 'אין סוף'.
וְגַם אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֵאִיר ה' מֵאוֹרוֹ יִתְבָּרַךְ,
וְגַם אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֵאִיר ה' מֵאוֹרוֹ יִתְבָּרַךְ, הוא אור אין סוף.
וְהֶאֱצִיל.
וְהֶאֱצִיל. הארה זו אינה בריאה אלא אצילות. אצילות היא סוג של העברה שהיא מצד אחד רחוקה ונבדלת באין ערוך מהמאציל, כמו "ויאצל מן הרוח" (במדבר יא,כה), ומצד שני היא הארה שהיא עדיין אצלו, בתחומו. ו'עולם האצילות' לגבי אין סוף הוא אכן האצלה; לא נברא ו'יש מאין', אלא עדיין מהות שהיא מעין המאציל, אין סוף כמוהו.
בִּבְחִינַת הִשְׁתַּלְשְׁלוּת מַדְרֵגוֹת רַבּוֹת, מַדְרֵגָה אַחַר מַדְרֵגָה.
בִּבְחִינַת הִשְׁתַּלְשְׁלוּת מַדְרֵגוֹת רַבּוֹת, מַדְרֵגָה אַחַר מַדְרֵגָה. האצלה זו מהאין סוף עצמו היא, מבחינתו, ירידה וצמצום שאין לשערו; ולא בפעם אחת, אלא בפעמים רבות, ירידה עד לקצה האחרון שאפשר לשער, ושוב ירידה, ושוב ושוב.
בִּבְחִינוֹת צִמְצוּמִים עֲצוּמִים וּלְבוּשִׁים רַבִּים וַעֲצוּמִים.
בִּבְחִינוֹת צִמְצוּמִים עֲצוּמִים וּלְבוּשִׁים רַבִּים וַעֲצוּמִים. הצמצום הזה הוא סוג של התלבשות; אמנם לא בלבוש כמו 'גשמי', שהוא כמו גוף אחר לגבי האור המתלבש, אלא בלבוש שהוא כמו אור מעומעם יותר, שהוא חיצוני יותר. שהרי הצמצום הוא חלק, ובעצם היותו חלק יש סביב לו משהו שהוא אינו, משהו שרק ידוע שהוא ישנו אבל אין ידוע מהו — והרי זה כמו חיצוניות של אור שמלבישה את הפנימיות.
הַיְּדוּעִים לְיוֹדְעֵי חֵן .
הַיְּדוּעִים לְיוֹדְעֵי חֵן (חכמה נסתרת) . כי הדרגות העליונות הללו — של צמצום האור האלוקי בערכי עצמו עוד לפני הבריאה, ובמובן מסוים עוד לפני האצילות — מתוארות רק בספרי הסוד, ואף לא בכולם ולא בכל מקום.
וְנִקְרָאִים בָּאִדְּרָא רַבָּה בְּשֵׁם 'שְׂעָרוֹת'.
וְנִקְרָאִים בָּאִדְּרָא רַבָּה
וּכְדִכְתִיב בְּדָנִיֵּאל : "וּשְׂעַר רֵישֵׁיהּ כַּעֲמַר נְקֵא כו' " .
וּכְדִכְתִיב בְּדָנִיֵּאל (ז,ט) : "וּשְׂעַר רֵישֵׁיהּ כַּעֲמַר נְקֵא כו' " (ושיער ראשו כצמר נקי, לבן) . הכתוב בספר דניאל מדבר על האלוקי בדרגת גילוי גבוהה במיוחד (עתיק יומין). וכמובן בפשטות שאינו מתכוון לשיער גשמי אלא, כפי שמבואר בספרי הסוד, לאותה מהות רוחנית שעליה מדובר באדרא רבה.
אַף עַל פִּי כֵן, לֹא יָכְלָה הַנֶּפֶשׁ אוֹ הָרוּחַ וּנְשָׁמָה, לְמִסְבַּל , הָאוֹר
אַף עַל פִּי כֵן, למרות כל הצמצומים, כיוון שהוא עדיין אור אלוקי ממש, כפי שהוסבר, לֹא יָכְלָה הַנֶּפֶשׁ אוֹ הָרוּחַ וּנְשָׁמָה, הן דרגות נפש האדם שהן, כאמור, נבראים, לְמִסְבַּל (לסבול) , לשאת את הָאוֹר האלוקי הזה ולא להתפרק, להישאר בבסיסה אותה נפש ורוח ונשמה שהייתה. היכולת לסבול עומדת על כך שמה שמקבלים הוא בתוך סדרי הגודל של המקבלים, ושיש בהם משהו מאותה איכות. שאם לא, אם הנפש תגיע להכרה ולתחושה שיש שם עונג וחכמה מעבר לכל מה שיש בה, היא לא תוכל עוד לשמור על מה שיש לה בהכרתה ובהרגשתה — וזו היא כלות הנפש בפועל, כלומר יציאה לבלי שוב עוד אל מציאותו הקודמת.
כִּי טוֹב וּמָתוֹק הָאוֹר וכו' .
כִּי טוֹב וּמָתוֹק הָאוֹר וכו' (על פי קהלת יא,ז) . האור הזה שהנפש אינה יכולה לשאתו, שהיא כלה בו, הוא הטוב והמתוק לאין סוף. כאשר כל הטוב שהוא הכיר וכל המתוק שהוא הרגיש בטלים כאינם בטעימה כלשהי של מציאות האלוקי — זוהי כלות הנפש.
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב : "לַחֲזוֹת בְּנוֹעַם ה' ". ' לְשׁוֹן נְעִימוּת וַעֲרֵיבוּת וּמְתִיקוּת וְתַעֲנוּג עָצוּם לְאֵין קֵץ.
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהלים כז,ד) : "לַחֲזוֹת בְּנוֹעַם ה' ". "נועם ה ' " הוא, כפי שייאמר בהמשך, האור הגנוז לצדיקים לעתיד לבוא. והוא לְשׁוֹן נְעִימוּת וַעֲרֵיבוּת וּמְתִיקוּת וְתַעֲנוּג עָצוּם לְאֵין קֵץ. ולכן בחיי העולם הזה אי אפשר לשאת זאת, אלא רק לעתיד לבוא.
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב : "אָז תִּתְעַנַּג עַל ה' ".
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ישעיה נח,יד) : "אָז תִּתְעַנַּג עַל ה' ". "אז", לעתיד לבוא, כשכל המציאות כפי שהיא כעת תשתנה, כשההתייחסות בין אלוקים ועולם תהיה אחרת וקיום העולם לא יהיה עוד קיום של הסתר אלוקי אלא של גילוי אלוקי — אז
"וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת כו' " , לְשׁוֹן "צִחֵה צָמָא" .
"וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ כו' " (שם פסוק יא) , לְשׁוֹן "צִחֵה צָמָא" (שם ה,יג) .
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר . '
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר (חלק ב רי,ב) . הזהר שם לוקח את משמעות הכתוב אל התחום שמדובר בו כאן: לגילוי האור האלוקי אל הנשמה. הוא קורא את המילה "צחצחות" ככפל לשון — 'צחה צחוּת'. כלומר הנשמה שבאה מהעולם הזה, שאין בו גילוי אלוקות, היא צחה, כלומר צמאה, והיא צמאה לגילוי הצחוּת, הוא האור אלוקי הצח שלמעלה מהגבלות הגוף והעולם הזה, האור האלוקי כפי שהוא בגן עדן, אור של נועם ה ' וערבות ומתיקות שאין להם סוף. ומשמעות צירוף המילים הזה יחד הוא שיש כאן מושג לעצמו: צמא לערבות ולמתיקות שאין להן סוף, שישאירו את הנשמה תמיד במצב שבו היא צחה וצמאה לעוד ועוד נעימות ומתיקות לאין סוף.
וְאֵין בְּכֹחָהּ לְקַבֵּל הַנְּעִימוּת וַעֲרֵיבוּת הַצַּחְצָחוֹת, שֶׁלֹּא תֵּצֵא מִנַּרְתְּקָהּ.
וְאֵין בְּכֹחָהּ של נפש האדם, שהיא נבראת ומוגבלת, לְקַבֵּל הַנְּעִימוּת וַעֲרֵיבוּת הַצַּחְצָחוֹת, רוב הנועם והערבות שאין להם סוף. שֶׁלֹּא תֵּצֵא הנפש מִנַּרְתְּקָהּ. הנרתיק
וְתִתְבַּטֵּל מִמְּצִיאוּתָהּ כְּנֵר בַּאֲבוּקָה.
וְתִתְבַּטֵּל מִמְּצִיאוּתָהּ כְּנֵר בַּאֲבוּקָה. כאשר מקרבים נר לאבוקה, לאש גדולה, הנר כבה. וזהו משל עתיק להתבטלות הפרט בכלל שלמעלה ממנו. כשם שהאש הקטנה מתבטלת באש הגדולה כאשר הגבולות ביניהן נפרצים, כאשר היא עוברת לתחומה של האש הגדולה, כך הנפש מתבטלת ממציאותה הפרטית כאשר היא עוברת חוויה שפורצת את גבולותיה, כאשר היא נפגשת עם תחום ההשגה והחוויה של ההיקף שמעבר לה, כמו טיפה שנפגשת בים וכמו "נר באבוקה".
אִם לֹא שֶׁמִּבְּחִינַת אוֹר זֶה עַצְמוֹ תִּשְׁתַּלְשֵׁל וְתִמָּשֵׁךְ מִמֶּנּוּ אֵיזוֹ הֶאָרָה מוּעֶטֶת בְּדֶרֶךְ הִשְׁתַּלְשְׁלוּת, מַדְרֵיגָה אַחַר מַדְרֵגָה בְּצִמְצוּמִים רַבִּים, עַד שֶׁיִּבָּרֵא מִמֶּנָּה לְבוּשׁ אֶחָד נִבְרָא מֵעֵין מַהוּת אוֹר זֶה לְהַלְבִּישׁ הַנֶּפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה. וְדֶרֶךְ לְבוּשׁ זֶה, שֶׁהוּא מֵעֵין אוֹר זֶה, תּוּכַל לֵיהָנוֹת מִזִּיו אוֹר זֶה וּלְהַשִּׂיגוֹ, וְלֹא תִּתְבַּטֵּל מִמְּצִיאוּתָהּ.
אִם לֹא שֶׁמִּבְּחִינַת אוֹר זֶה עַצְמוֹ תִּשְׁתַּלְשֵׁל וְתִמָּשֵׁךְ מִמֶּנּוּ אֵיזוֹ הֶאָרָה מוּעֶטֶת בְּדֶרֶךְ הִשְׁתַּלְשְׁלוּת, מַדְרֵיגָה אַחַר מַדְרֵגָה בְּצִמְצוּמִים רַבִּים, עַד שֶׁיִּבָּרֵא מִמֶּנָּה לְבוּשׁ אֶחָד נִבְרָא מֵעֵין מַהוּת אוֹר זֶה לְהַלְבִּישׁ הַנֶּפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה. וְדֶרֶךְ לְבוּשׁ זֶה, שֶׁהוּא מֵעֵין אוֹר זֶה, תּוּכַל הנשמה לֵיהָנוֹת מִזִּיו אוֹר זֶה וּלְהַשִּׂיגוֹ, וְלֹא תִּתְבַּטֵּל מִמְּצִיאוּתָהּ. תמצית הבעיה היא שנפש האדם היא כאמור נבראת ומוגבלת ואילו האור האלוקי הוא אור אין סוף, ולכאורה אין דרך לחבר ביניהם. ברגע שנוצר מגע, יקרה אחת משתיים: או שלא יהיה קשר או שלא תהיה נפש. ומובן שכל מהלך המציאות, כפי שאנו מבינים אותו, הוא שיהיה קשר, שיהיו למטה השגה ועונג באור האלוקי, ולכן כל ההתייחסות היא לאפשרות השנייה, כלומר כיצד לשמור על הנפש, שעם ההשגה ועם ההרגשה האלוקית עדיין תישאר אותה נפש רוח נשמה. אמנם לא בדיוק, שהרי היא משיגה וחווה דברים מעבר למה שהייתה; אבל שתישאר על כל פנים בבחינת נפש נבראת אשר מקבלת את האור האלוקי, ושהאור האלוקי יישאר על כל פנים אור אלוקי.
וְכִמְשַׁל הָרוֹאֶה בַּשֶּׁמֶשׁ דֶּרֶךְ עֲשָׁשִׁית זַכָּה וּמְאִירָה וכו'.
וְכִמְשַׁל הָרוֹאֶה בַּשֶּׁמֶשׁ דֶּרֶךְ עֲשָׁשִׁית זַכָּה וּמְאִירָה וכו'. כאן הוא מביא לזה, ללבוש שהוא מעין אותו האור, משל גשמי. העין שלנו אינה יכולה לראות ישירות את השמש, כי אם תראה את השמש היא תסתנוור ולא תראה יותר. מה שאפשר לעשות הוא ליצור מחיצה בין העין לשמש — אך לא מחיצה אטומה לחלוטין, שהרי מה שייראה אז כבר לא יהיה אור השמש, וגם לא שקופה לחלוטין שהרי אז העין לא תראה, אלא כמו דרך זכוכית שקופה (שהיא כעין האור) הצבועה במידה כזו שעדיין תעביר משהו מהאור עצמו.
וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל כו' " . ' ' שֶׁנִּתְלַבֵּשׁ בֶּעָנָן, וְעָלָה וְרָאָה דֶּרֶךְ הֶעָנָן וכו', כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר חֵלֶק ב' דַּף ר"י וְ רכ"ט.
וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל כו' " (שמות כד,יח) . ומובא בספרים
וְהִנֵּה אוֹר זֶה, הַגָּנוּז לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא, הַנִּקְרָא בְּשֵׁם: 'נוֹעַם ה'' וְ'צַחְצָחוֹת',
וְהִנֵּה אוֹר זֶה, שאותו תשיג הנשמה בלבוש הזה, הוא אותו אור הַגָּנוּז לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא, בתחיית המתים, הַנִּקְרָא בְּשֵׁם: 'נוֹעַם ה'' וְ'צַחְצָחוֹת', שאין סוף לנועם ולעונג שבו, ולכן לעולם אין בו שובעה ותמיד תצמא הנפש לעוד.
לְהִתְעַנֵּג עַל ה'. '
לְהִתְעַנֵּג עַל ה'. "להתענג על ה ' " הוא כאמור להתקשר ולקבל מדרגת העונג העליון, פנימיות הכתר שלמעלה משם ה'.
וְ ד' מֵאוֹת עָלְמִין דְּכִסּוּפִין דְּמִתְעַנְּגֵי בְּהוֹן צַדִּיקַיָּיא כו' .
וְעוד נקרא אור זה: ד' מֵאוֹת עָלְמִין דְּכִסּוּפִין דְּמִתְעַנְּגֵי בְּהוֹן צַדִּיקַיָּיא כו'
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף '
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף עֹבֵר לַסֹּחֵר" (בראשית כג,טז).
הִנֵּה, יֵשׁ בּוֹ מַעֲלוֹת וּמַדְרֵגוֹת רַבּוֹת מְאֹד, גָּבוֹהַּ מֵעַל גָּבוֹהַּ.
הִנֵּה, אור זה יֵשׁ בּוֹ מַעֲלוֹת וּמַדְרֵגוֹת רַבּוֹת מְאֹד, גָּבוֹהַּ מֵעַל גָּבוֹהַּ. אור זה, שאנו מנסים לדבר עליו במילים ובמושגים שיש לנו כעת, הוא גבוה הרבה יותר; לא דרגה אחת מעל להשגתנו אלא דרגות רבות מאוד, דרגה למעלה מדרגה, גבוה מעל גבוה. 'גבוה' הוא מה שמשיגים שהוא הגבוה, ו'גבוה מעל גבוה' הוא גבוה גם מהגבוה ביותר שניתן להשגה, הוא מתייחס אל מרחב שמעבר לכל מה שאנו משיגים, ומשם — מעבר לזה ומעבר לזה.
אַךְ הֶאָרָה מוּעֶטֶת הַיּוֹרֶדֶת מַדְרֵגָה אַחַר מַדְרֵגָה לִבְרוֹא לְבוּשׁ זֶה הִיא מִבְּחִינַת מַדְרֵגָה הָאַחֲרוֹנָה שֶׁבְּאוֹר זֶה.
אַךְ הֶאָרָה מוּעֶטֶת הַיּוֹרֶדֶת מַדְרֵגָה אַחַר מַדְרֵגָה לִבְרוֹא לְבוּשׁ זֶה הִיא מִבְּחִינַת מַדְרֵגָה הָאַחֲרוֹנָה שֶׁבְּאוֹר זֶה. כשם שיש דרגות למעלה מדרגות, כך יש דרגות למטה מדרגות. והאור הגבוה כל כך גם יורד באותה דרך דרגה אחר דרגה, עד שנברא ממנו לבוש זה שיכול לקבל, להכיל, את האור גם בדרגתו הכי גבוהה.
וְנִקְרֵאת בְּשֵׁם מַדְרֵגָה הַחִיצוֹנָה וַאֲחוֹרַיִים דֶּרֶךְ מָשָׁל.
וְנִקְרֵאת בְּשֵׁם מַדְרֵגָה הַחִיצוֹנָה וַאֲחוֹרַיִים דֶּרֶךְ מָשָׁל. דרך הירידה של האור היא שהפנימיות עוברת לחיצוניות ואחוריים. שהרי באור עצמו, אם אין מתייחסים למקום שהוא מאיר בו, אי אפשר לדבר על גבוה ונמוך; אבל אפשר, בזהירות, לדבר על פנים ואחור. גבוה ונמוך מתייחסים למקום, ומקום הוא עולם והוא כלי; ואילו פנים ואחור מתייחסים אל האור כשלעצמו: כאשר הוא מתייחס אל מקורו הוא פנימי, ואילו כאשר הוא מתייחס אל הכלי, אל המקום שהוא מאיר בו — הוא חיצוני.
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר דַּף ר"ח עַמּוּד ב (עַיֵּין בְּסֵפֶר מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ ) ו ר"י עַמּוּד ב: וּמַה דְּאִשְׁתָּאַר כו'
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר חלק ב דַּף ר"ח עַמּוּד ב (עַיֵּין בְּסֵפֶר מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ
וְהִנֵּה כְּמוֹ שֶׁבְּנִשְׁמַת הָאָדָם.
וְהִנֵּה כְּמוֹ שֶׁבְּנִשְׁמַת הָאָדָם. מדברים אמנם על האור האלוקי, אבל הדרך להבין משהו באור האלוקי היא להתבונן קודם במושגים אלה כפי שהם בנשמת האדם.
יֵשׁ בָּהּ כֹּחַ הַתַּעֲנוּג, שֶׁמִּתְעַנֶּגֶת מִמַּה שֶּׁיֵּשׁ לָהּ עֹנֶג מִמֶּנּוּ.
יֵשׁ בָּהּ כֹּחַ פנימי, הפנימי ביותר, שהוא כוח הַתַּעֲנוּג, שֶׁמִּתְעַנֶּגֶת מִמַּה שֶּׁיֵּשׁ לָהּ עֹנֶג מִמֶּנּוּ. כבר נאמר באיגרת זו שכוח התענוג הוא הביטוי הפנימי יותר של הנפש. סימן לזה הוא, כפי שרואים, שהנפש מתענגת מכל דבר: מחסד ומאהבה, מהתגברות ומאיפוק, מניצחון ומהודאה ומהתקשרות. העונג אינו מיוחד לשום כוח ומידה, הוא נמצא בכול, ומכאן שהוא פנימי לכול. העונג מתגלה בכל צד וכוח שמגלה את הנפש, ולכן הוא כשלעצמו מבטא את עצם הנפש.
כְּמוֹ מֵהַשְׂכָּלַת שֵׂכֶל חָדָשׁ וּכְהַאי גַּוְונָא ,
כְּמוֹ מֵהַשְׂכָּלַת שֵׂכֶל חָדָשׁ וּכְהַאי גַּוְונָא (וכגון זה) , בכל הספירות וכוחות הנפש, שעם התגלות המידה מרגישה הנפש עונג. הדוגמה שהוא מביא היא לעונג שמרגישים כאשר מבינים הבנה חדשה בדברים, כאשר זוכים לראייה שכלית חדשה. מלבד זאת שכל אדם מדבר מחוויותיו שלו, ואדמו"ר הזקן בוודאי הכיר היטב את חוויות העונג מהסוג הזה, יש לדוגמה זו גם יתרונות מהותיים. ראשית, השכל הוא כוח ראשוני בנפש — שלא כמו המידות, שמקבלות מהשכל לפני שהן מתגלות כמידות; ולכן גם העונג שמתגלה עם ההשכלה הוא עונג בצורתו הראשונית והמופשטת יותר, כעונג שנמשך ישירות ממקומו העליון שלמעלה מכל כוחות הנפש. ועוד, שבמידות מלובש העונג ממש בתוך עניינה של המידה, עד שלא ניתן להבחין שיש עונג בנפרד מהמידה, בעוד העונג שבא עם השכל מופיע כדבר לעצמו, כחוויה 'רגשית' נפרדת מהשכל — השכל בפני עצמו והעונג בפני עצמו. ועל זה הוא רוצה לדבר כאן: על העונג בפני עצמו, כביטוי הפנימי העצמי של הנפש, שלמעלה מכל תחושותיה של הנפש את עצמה במידותיה ובפעולותיה.
וּבְחִינַת חִיצוֹנִיּוּת וַאֲחוֹרַיִים שֶׁל כֹּחַ וּבְחִינַת הַתַּעֲנוּג שֶׁבָּהּ, הִיא בְּחִינַת כֹּחַ הָרָצוֹן שֶׁבָּהּ.
וּבְחִינַת חִיצוֹנִיּוּת וַאֲחוֹרַיִים שֶׁל כֹּחַ וּבְחִינַת הַתַּעֲנוּג שֶׁבָּהּ, שבנפש, הִיא בְּחִינַת כֹּחַ הָרָצוֹן שֶׁבָּהּ. כמו העונג, גם כוח הרצון הוא כוח אחד כולל המבטא את עצם הנפש. אלא שבניגוד לעונג שמבטא את עצם הנפש כשלעצמה, הרצון מבטא את התייחסות עצם הנפש כלפי חוץ, כלפי מה שהיא רוצה.
שֶׁהוּא רוֹצֶה מַה שֶּׁהוּא רוֹצֶה, דְּהַיְינוּ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ צַעַר, שֶׁהַצַּעַר הֵיפֶךְ הַתַּעֲנוּג.
שֶׁהוּא רוֹצֶה מַה שֶּׁהוּא רוֹצֶה, דְּהַיְינוּ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ צַעַר, שֶׁהַצַּעַר הֵיפֶךְ הַתַּעֲנוּג. הרצון איננו רוצה בהכרח כל דבר שיש בו עונג, כי גם העונג הוא רק ביטוי של הנפש; והרצון, כמו העונג, גם הוא ביטוי של עצם הנפש (ולא ביטוי של ביטוי). מטעם זה אין אדמו"ר הזקן רוצה להגיד שהרצון רוצה את העונג, ולכן הוא משתמש בלשון של שלילה: שהרצון רוצה דבר שאין בו צער (כי הצער הוא הפך התענוג).
וְכָכָה עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל בְּאוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא.
וְכָכָה עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל מכוחות הנפש, כך הוא גם בנמשל בְּאוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא. שהרי על זה הוא מדבר באיגרת זו, על האור האלוקי שהוא אור אין סוף.
גַּם כֵּן כִּבְיָכוֹל הָרָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ הוּא הִיא בְּחִינַת חִיצוֹנִיּוֹת וַאֲחוֹרַיִים לִבְחִינַת 'עֹנֶג הָעֶלְיוֹן' וְ'נוֹעַם ה'' וְ'צַחְצָחוֹת' וְ'עָלְמִין דְּכִסּוּפִין' הַנִּזְכָּר לְעֵיל.
גַּם כֵּן כִּבְיָכוֹל הָרָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ הוּא הִיא בְּחִינַת חִיצוֹנִיּוֹת וַאֲחוֹרַיִים לִבְחִינַת 'עֹנֶג הָעֶלְיוֹן' וְ'נוֹעַם ה'' וְ'צַחְצָחוֹת' וְ'עָלְמִין דְּכִסּוּפִין' הַנִּזְכָּר לְעֵיל. ה'רצון העליון' כאן איננו רק עליון לגבי לאדם, אלא רצונו העליון של הקב"ה עצמו. כלומר לא הרצון שמתגלה בעולמות שברא הקב"ה, במבנה, באופן ובשכל שבו הם פועלים ומתפתחים, אלא הרצון שמעבר לכל זה, כביכול רצונו העצמי של הקב"ה, מה שהוא רוצה לעצמו. ועל רצון זה הוא מדבר כאן, שהוא החיצוניות רק לגבי העונג העליון, שעליו כבר דובר באיגרת זו.
אך כמו תמיד יש הבדל בין המשל והנמשל. לא כל הנמשל מוצא ביטוי במשל, ולא כל המשל מתאים בכול לנמשל (במיוחד במשלים הקשורים באין סוף, שלא יכול להיות בעולמות המוגבלים משל שלם לזה). על הבדלים אלה ידבר בהמשך:
הֲגַם שֶׁהֵם, מְיוּחָדִים בְּתַכְלִית הַיִּחוּד, שֶׁהוּא יִתְבָּרַךְ וּרְצוֹנוֹ אֶחָד, וְלֹא כִּרְצוֹן הָאָדָם חַס וְשָׁלוֹם, לָא מִינֵּיהּ וְלָא מִקְצָתֵיהּ וְאֵין דִּמְיוֹן בֵּינֵיהֶם כְּלָל, ' '
הֲגַם שֶׁהֵם, הרצון העליון והעונג העליון, מְיוּחָדִים בו עצמו בְּתַכְלִית הַיִּחוּד, שֶׁהוּא יִתְבָּרַךְ וּרְצוֹנוֹ אֶחָד, וְלֹא כִּרְצוֹן הָאָדָם חַס וְשָׁלוֹם, לָא מִינֵּיהּ וְלָא מִקְצָתֵיהּ (לא ממנו ולא מקצתו), לא כמוהו ולא כמו מקצת ממנו. כי רצון האדם איננו מאוחד באדם ממש כמו הרצון העליון, וְאֵין דִּמְיוֹן בֵּינֵיהֶם כְּלָל, בין המשל לנמשל, בין הרצון האלוקי לרצון האנושי.
אַף עַל פִּי כֵן, דִּבְּרָה תּוֹרָה כִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם, לְשַׁכֵּךְ הָאֹזֶן מַה שֶּׁיְּכוֹלָה לִשְׁמוֹעַ.
אַף עַל פִּי כֵן, למרות הבדל מהותי זה בין הרצון והעונג האנושי והאלוקי, דִּבְּרָה תּוֹרָה כִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם,
בְּמָשָׁל וּמְלִיצָה מִנִּשְׁמַת הָאָדָם.
בְּמָשָׁל וּמְלִיצָה מִנִּשְׁמַת הָאָדָם. שמשמעות הדברים כפי שהם בנפש שלנו היא המשל להבינם כפי שהם באלוקי.
הַכְּלוּלָה מִכֹּחַ הַתַּעֲנוּג וְהָרָצוֹן וְהַחָכְמָה וְהַבִּינָה וכו'. '
הַכְּלוּלָה מִכֹּחַ הַתַּעֲנוּג וְהָרָצוֹן וְהַחָכְמָה וְהַבִּינָה וכו'. כמו המהות והאור האלוקי, כך גם נשמת האדם כלולה מכוח התענוג והרצון והחכמה וכו ', שבהן ודרכן אנו משיגים את הכוחות האלוקיים עצמם.
וְכַנִּרְאֶה בְּחוּשׁ. שֶׁכְּשֶׁאָדָם מַשְׂכִּיל אֵיזֶה שֵׂכֶל חָדָשׁ נִפְלָא.
וְכַנִּרְאֶה בְּחוּשׁ. במה שקורה בנו, בנפש שלנו, אנו חשים ממש, ולא צריכים ללמוד על זה בספר או מאדם אחר. אבל צריך, לפעמים, לפרש עבורנו את הדברים, וזה מה שהוא עושה כאן: שֶׁכְּשֶׁאָדָם מַשְׂכִּיל אֵיזֶה שֵׂכֶל חָדָשׁ נִפְלָא. שכל חדש הוא כמו הברקה של רעיון חדש, שהוא 'נפלא' במשמעות של מופלא, נבדל, מהשכל שהיה לו קודם.
אֲזַי בְּאוֹתָהּ רֶגַע עַל כָּל פָּנִים נוֹלָד לוֹ תַּעֲנוּג נִפְלָא בְּשִׂכְלוֹ.
אֲזַי בְּאוֹתָהּ רֶגַע עַל כָּל פָּנִים נוֹלָד לוֹ תַּעֲנוּג נִפְלָא בְּשִׂכְלוֹ. יחד עם השכל החדש נולד גם תענוג. בשלב ראשוני זה, של תפיסת השכלה חדשה, כאשר היא רק מתקבלת בשכל, גם התענוג עדיין איננו מורגש בכוחות שבנפש, אלא רק נולד כשלעצמו. הוא מופיע בכעין היכרות ראשונה; אין לו בינתיים נוכחות משל עצמו בכוחות ובניין הנפש, אין לו מערכת יחסים עם האדם, אלא הוא כמו בן לוויה, צללית ורקע שמופיע עם השכל החדש. במובן מסוים עצם החידוש של החכמה והשכל (כי החכמה היא חידוש בנפש) מגלה גם את התענוג שבתוך הדברים, וכמאמר הידוע,
מִכְּלָל שֶׁהַתַּעֲנוּג הוּא לְמַעְלָה מַעְלָה מִבְּחִינַת הַשֵּׂכֶל וְהַחָכְמָה, רַק שֶׁמְּלוּבָּשׁ בִּבְחִינַת שֵׂכֶל וְחָכְמָה.
מִכְּלָל שֶׁהַתַּעֲנוּג הוּא לְמַעְלָה מַעְלָה מִבְּחִינַת הַשֵּׂכֶל וְהַחָכְמָה, רַק שֶׁמְּלוּבָּשׁ בִּבְחִינַת שֵׂכֶל וְחָכְמָה. העובדה שהתענוג מתגלה עם החכמה, שהיא הדרגה הראשונה שבנפש, אומרת שמקורו עוד למעלה ממנה, ולמעלה מכל כוחות הנפש. כפי שהוסבר, כיוון שהוא שייך להוויה שלמעלה מכל כוחות הנפש, כיוון שהוא מתייחס לעצם הנפש שלמעלה מכל הגדרה והארה שלה, אין לו כלי משל עצמו בנפש, והוא מתגלה בעצמו יחד ובלבוש של החכמה, והלאה בכל כוחות הנפש.
וּכְשֶׁהָאָדָם מַרְגִּישׁ הַשֵּׂכֶל וְחָכְמָה, דְּהַיְינוּ שֶׁמַּשִּׂיגָהּ וּמְבִינָהּ הֵיטֵב, אֲזַי מַרְגִּישׁ גַּם כֵּן בְּחִינַת הַתַּעֲנוּג הַמְלוּבָּשׁ בַּחָכְמָה.
וּכְשֶׁהָאָדָם מַרְגִּישׁ הַשֵּׂכֶל וְחָכְמָה, דְּהַיְינוּ שֶׁמַּשִּׂיגָהּ וּמְבִינָהּ הֵיטֵב, וכמבואר באריכות במקומות אחרים
וְלָכֵן נִקְרֵאת בְּחִינַת בִּינָה בְּשֵׁם עוֹלָם הַבָּא בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ. ' שֶׁהִיא בְּחִינַת הִתְגַּלּוּת הַחָכְמָה עִם הַתַּעֲנוּג הַמְלוּבָּשׁ בָּהּ שֶׁמַּשִּׂיגִים הַצַּדִּיקִים בְּגַן עֵדֶן.
וְלָכֵן נִקְרֵאת בְּחִינַת בִּינָה בְּשֵׁם עוֹלָם הַבָּא
וּמַשְׂכִּילִים בִּפְנִימִיּוּת הַתּוֹרָה.
וּמַשְׂכִּילִים בִּפְנִימִיּוּת הַתּוֹרָה. מה עושים הצדיקים בגן עדן? הם משכילים בפנימיות התורה. גוף אין שם ועולם הזה אין שם, לכן אין מה לעשות שם, וכל מה שאפשר לעשות זה לחשוב על הדברים שעשו בעולם הזה. ולחשוב על הדברים למעלה זה בעצם לחשוב על הדברים כפי שהם בתורה. ובמילים אחרות: לעסוק בתורה של מעלה, בפנימיות התורה, דהיינו אותה תורה שאינה מלובשת בעולם הזה אלא בעולמות העליונים, לכל אחד לפי דרגת גן עדן שנשמתו נמצאת בה.
דְּאוֹרַיְיתָא מֵחָכְמָה נָפְקָא וְאוֹרַיְיתָא וקב"ה כּוֹלָּא חַד .
דְּאוֹרַיְיתָא מֵחָכְמָה נָפְקָא וְאוֹרַיְיתָא וקב"ה כּוֹלָּא חַד (שהתורה מהחכמה יוצאת, והתורה והקב"ה הכול אחד) .
להלן יוסבר מהי אותה הארה חיצונית שמגיעה עד אלינו, וכיצד היא נעשית לבוש לנפש לקבל גם את הפנימיות.
וְהִנֵּה רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ הוּא מְכוּנֶּה וְנִקְרָא בְּפִי חַכְמֵי הָאֱמֶת, , בְּשֵׁם 'כֶּתֶר עֶלְיוֹן'.
וְהִנֵּה רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ הוּא מְכוּנֶּה וְנִקְרָא
וּבוֹ תר"ך עַמּוּדֵי אוֹר וכו'.
וּבוֹ תר"ך (620) עַמּוּדֵי אוֹר וכו'.
פֵּירוּשׁ, דֶּרֶךְ מָשָׁל, כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ עַמּוּדִים בְּבֵית חוֹמָה גָּדוֹל נִצָּבִים בָּאָרֶץ וְרֹאשָׁם מְחוּבָּר בַּתִּקְרָה, כָּכָה מַמָּשׁ עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, כֶּתֶר עֶלְיוֹן בָּרוּךְ הוּא.
פֵּירוּשׁ, דֶּרֶךְ מָשָׁל, כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ עַמּוּדִים בְּבֵית חוֹמָה (בניין גדול) גָּדוֹל נִצָּבִים בָּאָרֶץ וְרֹאשָׁם מְחוּבָּר בַּתִּקְרָה, כָּכָה מַמָּשׁ עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, כמו העמודים הללו שמחברים את התקרה עם הרצפה, כך הוא הנמשל, שהוא כֶּתֶר עֶלְיוֹן בָּרוּךְ הוּא.
הוּא, לְמַעְלָה מִבְּחִינַת מַדְרֵגַת הַחָכְמָה, וְהוּא מִלְּשׁוֹן כּוֹתֶרֶת, שֶׁהוּא מַכְתִּיר וּמַקִּיף עַל הַמּוֹחִין שֶׁבָּרֹאשׁ, שֶׁהֵם בְּחִינַת חב"ד . ' '
הוּא, הכתר, לְמַעְלָה מִבְּחִינַת מַדְרֵגַת הַחָכְמָה, וְהוּא מִלְּשׁוֹן כּוֹתֶרֶת, שֶׁהוּא מַכְתִּיר וּמַקִּיף עַל הַמּוֹחִין שֶׁבָּרֹאשׁ, שֶׁהֵם בְּחִינַת חב"ד (חכמה בינה דעת) . הכתר הוא למעלה מהחכמה ולמעלה מכל הספירות. אך לא למעלה מהחכמה באותו אופן שהחכמה היא למעלה מהבינה וכו ', אלא למעלה כמו כתר וכותרת. הכותרת היא מכַתרת, סובבת ומקיפה את המכלול כולו, את החכמה ואת כל הספירות כאחת. במובן זה הכתר הוא לא רק למעלה מכל הספירות אלא הוא גם למטה, כאותו עמוד שעומד על הארץ ותומך בתקרה, שכולל ומקיף בתוכו את כל השלבים שביניהם. '. התוכן שלו, שאפשר לדבר עליו, הוא כמו הרצון (והעונג), אשר כפי שנתבאר לעיל באריכות אינו מתייחס, כשלעצמו, לשום תוכן, כוח וכיוון בנפש (שאותם כבר ממצות עשר הספירות), אלא יכול להתלבש ולהצטרף עם כל אחד מהם.
וְרָצוֹן זֶה נִתְלַבֵּשׁ בְּתַרְיָ"ג מִצְוֹת הַתּוֹרָה וז' מִצְוֹת דְּרַבָּנָן, שֶׁרוּבָּם כְּכוּלָּם הֵן מִצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת
וְרָצוֹן עליון זֶה נִתְלַבֵּשׁ בְּתַרְיָ"ג מִצְוֹת הַתּוֹרָה וז' מִצְוֹת דְּרַבָּנָן, שֶׁרוּבָּם כְּכוּלָּם הֵן מִצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת שעושים בעולם הזה החומרי. הרצון העליון הזה כשלעצמו רק עובר דרך העולמות העליונים, אבל הוא אינו מתעכב ואינו מתלבש שם; הוא מקבל צורה, כיוון והגדרה כשהוא עובר דרכם, איך וכמה, אבל הוא נשאר אותו רצון, אותו אור עליון שיורד עוד ועוד. ורק בתחתית כל המדרגות, בעולם המעשה החומרי הזה, הוא מתלבש, נעצר, ועושה את מה שירד בשבילו דרך כל העולמות. כמו הביטוי
וְגַם הַתְּלוּיוֹת בְּדִבּוּר, הָא קַיְימָא לָן דַּעֲקִימַת שְׂפָתָיו הָוֵי מַעֲשֶׂה,
וְגַם המצוות הַתְּלוּיוֹת בְּדִבּוּר, כמו ברכות ולימוד תורה ועוד, שאינן מצוות מעשיות במובן הרגיל, שכן מקיימים אותן בדיבור בלבד ולא במעשה, הָא קַיְימָא לָן (הרי קיים וידוע לנו) דַּעֲקִימַת שְׂפָתָיו (וכן כל חמשת מוצאות הפה) הָוֵי (היא) מַעֲשֶׂה, הרי שגם הדיבור הוא מעשה.
וְגַם הַתְּלוּיוֹת בְּמַחֲשָׁבָה אוֹ בַּלֵּב, ' ' הֲרֵי הַמִּצְוָה נִיתְּנָה לָאָדָם הַגַּשְׁמִי שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה דַּוְקָא.
וְגַם המצוות הרוחניות עוד יותר, שמקיימים אותן גם בלי דיבור, הַתְּלוּיוֹת בְּמַחֲשָׁבָה בלבד אוֹ אפילו בַּלֵּב, בהרגשת הלב, כמו מצוות האמונה או אהבת ה ' ויראת ה ', גם הן בגדר 'מצוות מעשיות', כי הֲרֵי הַמִּצְוָה נִיתְּנָה לָאָדָם הַגַּשְׁמִי שֶׁבָּעוֹלָם הגשמי הַזֶּה דַּוְקָא. כפי שצדקה נותנים ביד ודיבור מדברים בפה, מחשבה חושבים במוח הגשמי והרגשה מרגישים בלב. ובהיקף רחב יותר, בעצם היות הנשמה בגוף היא פועלת, חושבת ומרגישה דרך הגוף; אין לה דרך אחרת לבטא ולגלות את עצמה. גם בפעולה שלכאורה אינה קשורה כלל אל העולם והגוף הגשמי, כאהבה ומחשבה מופשטת לגמרי, היא אינה יכולה שלא להתייחס אליו; ולו כדי שלא יפריע, שלא יעוות את המחשבה, ועד למיצוי היחס אליו — שיהיה כאילו הוא איננו.
שֶׁהוּא, בַּעַל בְּחִירָה לְהַטּוֹת לְבָבוֹ לְטוֹב וכו'. מַה שֶּׁאֵין כֵּן הַנְּשָׁמָה בְּלֹא גּוּף אֵין צָרִיךְ לְצַוֹּתָהּ עַל זֶה. ' ' '
שֶׁהוּא, האדם שבעולם הזה הגשמי, הינו בַּעַל בְּחִירָה לְהַטּוֹת לְבָבוֹ לְטוֹב וכו'. מַה שֶּׁאֵין כֵּן הַנְּשָׁמָה בְּלֹא גּוּף אֵין צָרִיךְ לְצַוֹּתָהּ עַל זֶה. לנשמה הטהורה, כפי שהיא לפני שירדה לגוף, אין בחירה. בוודאי שלעניין העשייה אין לה בחירה, שהרי אין לה גוף לעשות, אבל גם בתחום הרוחני, לאהוב את ה ' ולירא אותו וכו ', אין לה בחירה. בחירה מותנית בזה שיש אפשרות אחרת, ולפני הנשמה הטהורה אין אפשרות אחרת, שלא לאהוב ולירא את ה '; ובמקום שאין בחירה גם אין מצווה. צריך להבין: הרצון העליון שבמצווה איננו רק הרצון שכך יהיה; לשם כך הקב"ה אינו צריך לצוות על האדם. הרצון שבמצווה הוא שהאדם יעשה זאת, ושהוא יעשה לא רק משום שהוא חפץ בכך או משום שאינו יכול אחרת, אלא משום שהקב"ה ציווה. רק באופן זה יש משמעות למצווה: לחיבור ולצוותא של המעלה מעלה עם המטה מטה, של הקב"ה עם האדם התחתון וכל חלקי המציאות, מלמעלה עד למטה.
וְנִמְצָא שֶׁהַמִּצְוֹת הֵן עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל כְּמוֹ הָעַמּוּדִים, נִצָּבִים מֵרוּם הַמַּעֲלוֹת, הוּא רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ הוּא, עַד הָאָרֶץ הַלֵּזוּ הַחוֹמְרִית.
וְנִמְצָא שֶׁהַמִּצְוֹת הֵן עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל כְּמוֹ הָעַמּוּדִים, נִצָּבִים מֵרוּם הַמַּעֲלוֹת, הוּא רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ הוּא, עַד הָאָרֶץ הַלֵּזוּ הַחוֹמְרִית. כל מצווה היא כמו עמוד הקושר את המטה מטה עם המעלה מעלה, את הרצון העליון המצוֶוה את המצווה ואת הארץ התחתונה שבה נעשית המצווה.
וְהֵן עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל כְּמוֹ הָעַמּוּדִים חֲלוּלִין שֶׁמַּקִּיפִין וּמַלְבִּישִׁין נִשְׁמַת הָאָדָם אוֹ רוּחוֹ אוֹ נַפְשׁוֹ כְּשֶׁמְּקַיֵּים הַמִּצְוֹת.
וְהֵן עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל כְּמוֹ הָעַמּוּדִים חֲלוּלִין שֶׁמַּקִּיפִין וּמַלְבִּישִׁין נִשְׁמַת הָאָדָם אוֹ רוּחוֹ אוֹ נַפְשׁוֹ כְּשֶׁמְּקַיֵּים הַמִּצְוֹת. כאן מתגלות פנים אחרות של אותו משל. העמודים הללו, מלבד שהם מקשרים, הם גם חלולים, ופירושו של דבר שהם מקיפים מרחב מסוים שיכולה להיות בו נשמה, רוח או נפש של אדם. המקיף הזה אינו קושר את החלקים בקשר של הבנה או כל קשר סיבתי אחר, אלא כמו מקום, היכל או לבוש, שכל החלקים והדרגות נמצאים בו יחד.
וְדֶרֶךְ עַמּוּדִים אֵלּוּ עוֹלִין הנר"ן שֶׁלּוֹ עַד רוּם הַמַּעֲלוֹת לִצְרוֹר בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֶת ה'. ' '
וְדֶרֶךְ עַמּוּדִים אֵלּוּ עוֹלִין הנר"ן (הנפש רוח נשמה) שֶׁלּוֹ עַד רוּם הַמַּעֲלוֹת לִצְרוֹר בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֶת ה'.
פֵּירוּשׁ, לִהְיוֹת, צְרוּרוֹת וּמְלוּבָּשׁוֹת בְּאוֹר הַכֶּתֶר, הוּא רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ הוּא. '
פֵּירוּשׁ, לִהְיוֹת, הנשמות, צְרוּרוֹת וּמְלוּבָּשׁוֹת בְּאוֹר הַכֶּתֶר, הוּא רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ הוּא. 'צרור החיים' איננו מקום אחר שהנפש כביכול עוברת אליו ואינה נמצאת עוד במקומה הראשון, אלא כמו שורש עצמי שהנפש מתעלה בו ומתאחדת בו בנקודת שורשה. ולכן בעשותה את המצווה הנפש נשארת במקום שהייתה בו בעשייתה, ויחד עם זה כלולה ברצונה העליון הכלול באור הכתר, הוא הרצון האלוקי העליון, והיא המצווה שעשה האדם.
וְעַל יְדֵי לְבוּשׁ זֶה יוּכְלוּ לַחֲזוֹת בְּ'נוֹעַם ה'' וְ'צַחְצָחוֹת', שֶׁלְּמַעְלָה מִמַּעֲלַת הַכֶּתֶר, וְהֵן, פְּנִימִיּוּתוֹ עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל. ' '
וְעַל יְדֵי לְבוּשׁ זֶה של מצווה והרצון העליון יוּכְלוּ הנשמות לַחֲזוֹת בְּ'נוֹעַם ה'' וְ'צַחְצָחוֹת', שהם אור העונג האלוקי שֶׁלְּמַעְלָה מִמַּעֲלַת הַכֶּתֶר, שהוא הרצון וחיצוניות הכתר, וְהֵן, נועם ה' וכו', פְּנִימִיּוּתוֹ עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל. הוא ' והעונג העליון? ותשובתו כאן היא שלבוש המצוות הוא לבוש הרצון העליון, שהוא חיצוניות העונג; וכמו בכל דבר, החיצוניות היא הכלי שבו עובר הפנימי. את הפנימי אי אפשר להעביר; את הרגשתו האישית הפנימית אין אדם יכול להעביר לאדם אחר. אבל אם נמצא לבוש חיצוני שמתאים לאותה פנימיות — אותו אפשר להעביר. וכזה הוא לבוש המצוות, שאותו מעביר לנו הקב"ה ובו מלובש העונג העליון, 'נועם ה '' ו'צחצחות', שעובר בדרך זו אל נשמתנו.
ביחס לאמור שמצוות הן לבוש חיצוני לעונג העליון, הוא מעיר כאן בסוגריים:
(וַהֲגַם שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר שֶׁהַמִּצְוֹת הֵן פְּנִימִיּוּת רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ הוּא, הִנֵּה מוּדַעַת זֹאת לְיוֹדְעֵי חֵן רִיבּוּי בְּחִינוֹת וּמַדְרֵגוֹת שֶׁיֵּשׁ בְּכָל בְּחִינָה וּמַדְרֵגָה מִמַּדְרֵגוֹת הַקְּדוּשָּׁה. כַּמָּה בְּחִינוֹת פָּנִים לְפָנִים וְכַמָּה בְּחִינוֹת אֲחוֹרַיִים לַאֲחוֹרַיִים לְאֵין קֵץ וכו'. ).
(וַהֲגַם שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר
וְהִנֵּה ז' מִצְוֹת דְּרַבָּנָן אֵינָן נֶחְשָׁבוֹת מִצְוֹת בִּפְנֵי עַצְמָן.
וְהִנֵּה ז' מִצְוֹת דְּרַבָּנָן אֵינָן נֶחְשָׁבוֹת מִצְוֹת בִּפְנֵי עַצְמָן. הבעיה שהוא מתייחס אליה היא, שבתחילה הוא דיבר על הלבוש שעשוי מתרי"ג מצוות להלביש את תרי"ג בחינות וכוחות שבנפש האדם, ואילו כאשר דיבר על הכתר דיבר על תר"ך מצוות, כמניין 'כתר'. ואם כן, על מה מדובר כאן: על תרי"ג מצוות או על תר"ך? ובכלל, כיצד אפשר לדבר על מצוות דרבנן כמצוות הנוספות על תרי"ג מצוות שבתורה?
שֶׁהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר: לֹא תוֹסֵף
שֶׁהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר: "אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תוֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ" (דברים יג,א). והרי יש כאן איסור מן התורה שלא להוסיף על דברי התורה.
אֶלָּא, הֵן יוֹצְאוֹת וְנִמְשָׁכוֹת מִמִּצְוֹת הַתּוֹרָה
אֶלָּא, למרות שהן מצוות מדרבנן, הֵן יוֹצְאוֹת וְנִמְשָׁכוֹת מִמִּצְוֹת הַתּוֹרָה הקיימות, כפירוט ופיתוח של המצוות מן התורה, ואינן מוסיפות עליהן.
וּכְלוּלוֹת בָּהֶן בְּמִסְפַּר תַּרְיָ"ג.
וּכְלוּלוֹת בָּהֶן בְּמִסְפַּר תַּרְיָ"ג. ולכן בסך הכול אין יותר מתרי"ג מצוות שבתורה. וגם אותן מצוות מדרבנן הנראות כמצוות בפני עצמן, אף הן נמשכות מהמצווה שבתורה לשמוע לדברי הנביא והחכם שבדור,
לְהַלְבִּישׁ תַּרְיָ"ג בְּחִינוֹת וְכֹחוֹת שֶׁבְּנֶפֶשׁ רוּחַ נְשָׁמָה הָאָדָם.
לְהַלְבִּישׁ תַּרְיָ"ג בְּחִינוֹת וְכֹחוֹת שֶׁבְּנֶפֶשׁ רוּחַ נְשָׁמָה של הָאָדָם. המספר תרי"ג הוא חשוב כל כך כי הוא מבטא את הקשר המיוחד של התורה אל נפש האדם. כפי שהנפש מתייחסת אל הגוף בתרי"ג בחינות וכוחות כנגד תרי"ג איברים שבגוף, כך התורה מתייחסת אל הנפש באותו מספר. קשר כזה, שיש בו תבנית זהה ומספר חלקים שווה, מורה על קשר של מהות, קשר פנימי שמגיע עד שורש ההוויה של שני הצדדים. כאשר סך כל החלקים אינו זהה פירוש הדבר שהקשר (שיכול להיות גם אינטנסיבי מאוד לשעתו) הוא חלקי בלבד, בצד מסוים ולצורך מסוים. אבל כאשר התבנית הסופית היא זהה — פירושו של דבר שהקשר הוא שלם, שיש בפנימיות זהות גמורה שרק מתגלה בצורה ובדרגה שונה.
וְזֶה שֶׁכָּתוּב בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ פָּרָשַׁת פְּקוּדֵי (דַּף רכ"ט עַמּוּד ב), דְּאִינּוּן עוּבְדִין טָבִין דְּעָבֵיד בַּר נַשׁ מָשְׁכֵי מִנְּהוֹרָא דְּזִיוָּוא עִילָּאָה לְבוּשָׁא כו' וְחָמֵי כו' בְּנוֹעַם ה' וכו' .
וְזֶה שֶׁכָּתוּב בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ פָּרָשַׁת פְּקוּדֵי (דַּף רכ"ט עַמּוּד ב), הוא המאמר שכבר נזכר בתחילת האיגרת, העוסק בלבוש הנפש כדי שתוכל לחזות בנועם ה' וכו', וכאן מובא המשך הדברים המסבירים מהו אותו לבוש: דְּאִינּוּן עוּבְדִין טָבִין דְּעָבֵיד בַּר נַשׁ מָשְׁכֵי מִנְּהוֹרָא דְּזִיוָּוא עִילָּאָה לְבוּשָׁא כו' וְחָמֵי כו' בְּנוֹעַם ה' וכו' (שאותם מעשים טובים שעושה בן אדם ממשיכים מהאור והזיו העליון לבוש כו' ורואה כו' בנועם ה' וכו') . 'מעשים טובים' הם המצוות שעושה האדם בעולם הזה, שכפי שהוסבר הן המשכות מאור הרצון העליון המלבישות את האדם שעושה אותן בלבוש שבו יראה ויחווה את פנימיותו של האור העליון, הוא נועם ה' וכו'.
וַהֲגַם דְּהָתָם מַיְירֵי בְּגַן עֵדֶן הַתַּחְתּוֹן, שֶׁהַלְּבוּשִׁים שָׁם הֵם מִמִּצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת מַמָּשׁ.
וַהֲגַם דְּהָתָם מַיְירֵי (ששם עוסק) הזהר בְּגַן עֵדֶן הַתַּחְתּוֹן, שֶׁהַלְּבוּשִׁים שָׁם הֵם מִמִּצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת מַמָּשׁ. שהלבושים הנעשים ממעשה המצוות שייכים לדרגת גן עדן התחתון. 'גן עדן התחתון', שמקומו מקביל לעולם היצירה, מתייחס עדיין ישירות לעולם העשייה הזה, הגשמי, ועל כן גם לבושי הנשמה השייכים לו הם הלבושים הנעשים ממעשה המצווה.
אֲבָל בְּגַן עֵדֶן הָעֶלְיוֹן, הַלְּבוּשִׁים הֵם מֵרְעוּתָא וְכַוָּונָה דְּלִבָּא בְּאוֹרַיְיתָא וּצְלוֹתָא כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר שָׁם (דַּף ר"י) .
אֲבָל בְּגַן עֵדֶן הָעֶלְיוֹן, המתייחס לדרגות גבוהות יותר של העולמות הַלְּבוּשִׁים הֵם מֵרְעוּתָא וְכַוָּונָה דְּלִבָּא בְּאוֹרַיְיתָא וּצְלוֹתָא (מרצון וכוונת הלב בתורה ובתפילה), כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר שָׁם (דַּף ר"י) . לבושי הנשמה השייכים לגן עדן העליון אינם עוד לבושים הנעשים ממעשי האדם, אלא מהרגשותיו ומהבנותיו. כלומר, מאותו רצון עליון עצמו — אך לא כפי שהוא מתגלה במעשה, כי אם כפי שהוא מתגלה בכוונת המעשה ובכוונה לעצמה, כפי שהיא במוח ובלב האדם.
הֲרֵי הַכַּוָּונָה הִיא כַּוָּונַת עָסְקוֹ בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ מֵאַהֲבַת ה', וּמִצְוַת תַּלְמוּד תּוֹרָה הִיא גַּם כֵּן מִכְּלַל מִצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת, דַּעֲקִימַת שְׂפָתָיו הָוֵי מַעֲשֶׂה, וְהִרְהוּר לָאו כְּדִבּוּר דָּמֵי , וְאֵינוֹ יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָה בְּהִרְהוּר לְבַדּוֹ, וְכֵן בִּתְפִלָּה,
ומסביר: הֲרֵי הַכַּוָּונָה הִיא כַּוָּונַת עָסְקוֹ בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ מֵאַהֲבַת ה', וּמִצְוַת תַּלְמוּד תּוֹרָה הִיא גַּם כֵּן מִכְּלַל מִצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת, דַּעֲקִימַת שְׂפָתָיו הָוֵי (היא) מַעֲשֶׂה, וְהִרְהוּר לָאו כְּדִבּוּר דָּמֵי (הרהור אינו דומה לדיבור) , וְאֵינוֹ יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָה של לימוד תורה בְּהִרְהוּר לְבַדּוֹ, וְכֵן בִּתְפִלָּה, שצריך שתישמע ואין די בהרהור ומחשבה. כאשר דובר על כוונת הלב שממנה נעשו הלבושים, זו לא הייתה כוונה והרגשה בלבד: זו הייתה הכוונה שבה עסק בתורה או בתפילה. כלומר, ה'רעותא דליבא' אמנם מתגלה בהרגשה, באהבה וביראה, אבל ההרגשה הזו איננה מופשטת, היא שייכת למשהו מסוים שהאדם עוסק בו, חושב עליו וגם מדבר אותו. אדרבה, אם הוא איננו מדבר את התורה או את התפילה, הוא איננו יוצא ידי חובה (שכן אם אין הוא קושר את הדבר אל המעשה אין הוא מקיים את הקשר הזה שכולל ומקיף את המעלה והמטה, ולא יוצר את ה'לבוש'). ואם כן, כאשר מדובר על הלבושים שמרעותא וכוונת הלב אין זה שולל את צד המעשה שבדבר, אלא רק בא להוסיף עליו: שיש גילוי לדבר גם בדרגות הנפש.
וּמַה גַּם כִּי מַעֲלַת הַכַּוָּונָה עַל הַדִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה אֵינָהּ מִצַּד עַצְמָהּ כו', אֶלָּא מִצַּד הֶאָרַת רָצוֹן הָעֶלְיוֹן כו', כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּלִקּוּטֵי אֲמָרִים חֵלֶק א' פֶּרֶק ל"ח בַּאֲרִיכוּת, עַיֵּין שָׁם.
וּמַה גַּם כִּי מַעֲלַת הַכַּוָּונָה עַל הַדִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה אֵינָהּ מִצַּד עַצְמָהּ כו', מצד האלוקי, האין סוף, אין שום יתרון ומעלה לרוחני על הגשמי, לכוונה על הדיבור, אֶלָּא המעלה היא מִצַּד הֶאָרַת רָצוֹן הָעֶלְיוֹן כו', כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּלִקּוּטֵי אֲמָרִים חֵלֶק א' פֶּרֶק ל"ח בַּאֲרִיכוּת, עַיֵּין שָׁם. זו הערה כללית שאינה שייכת דווקא ללבושי הנשמה בגן עדן, אלא לנושא הכולל יותר של היחס בין מעשה וכוונה. בתניא שם, לאחר שנתבאר באריכות המקום המרכזי והחיוני של המעשה בעבודת ה', גם בתורה ובתפילה (שהדיבור הוא כמעשה), ומצד שני התבארה מעלת הכוונה — הובא משל שהוא המפתח להבנת היחס שבין המעשה והכוונה: שתפילה בלא כוונה היא כגוף בלא נשמה. הגוף, כמו הגוף הגשמי, הוא עצם מציאות הדבר, והנשמה היא אותה חיוּת המתלבשת והמתגלה בו: בכוח ההליכה שברגל, בכוח המעשה שביד ובכוח המחשבה והמודעות שבראשו וכו'. כך בנמשל, הדיבור והמעשה הם הגוף, עצם הדבר, וכוונת הלב היא כמו הנשמה שבגוף. לכוונת הלב, כמו לנשמה שבגוף, אין שום משמעות ואחיזה במציאות בלי הגוף שהיא מתגלה בו; אין להם כלל מציאות נפרדת זה מזה. ההבדל הוא רק בגילוי ובהארת הרצון העליון (וכלשון התניא שם: "בבחינת צמצום והתפשטות" ההארה). בדרגת המעשה נעשה הדבר שהוא עצם הרצון העליון, וככל שיש בו יותר כוונה כך הוא גם מאיר ומתגלה יותר; ככל שכוונת האדם עליונה יותר, בהרגשה דקה יותר ובמודעות עליונה יותר, כך מתגלה הדבר בדרגה עליונה וברורה יותר, נבדלת יותר מענייני העולם הזה, של הרצון העליון עצמו.
וְהִנֵּה מוּדַעַת זֹאת, כִּי הִנֵּה רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ הוּא הַמְלוּבָּשׁ בְּתַרְיָ"ג מִצְוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, הוּא מוּפְלָא וּמְכוּסֶּה טָמִיר וְנֶעֱלָם.
וְהִנֵּה מוּדַעַת זֹאת, כִּי הִנֵּה רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ הוּא הַמְלוּבָּשׁ בְּתַרְיָ"ג מִצְוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, הוּא מוּפְלָא וּמְכוּסֶּה טָמִיר וְנֶעֱלָם. בתורה שבכתב הרצון העליון אינו גלוי. מתגלה בה עצם הדבר שיש מצוות, שהקב"ה מגלה לנו את רצונו במצוות מעשיות; אבל מה הן בדיוק, וכיצד עושים אותן בכל הפרטים והמקרים — זה נעלם, אי אפשר לראות זאת בתורה שבכתב. במילים אחרות: התורה שבכתב מגלה את מה שהקב"ה אומר, באופן שהוא אומר; ואולם מה זה אומר לנו, בכל הרמות והמובנים — זו תורה שבעל פה.
וְאֵינוֹ מִתְגַּלֶּה אֶלָּא בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה.
וְאֵינוֹ מִתְגַּלֶּה אֶלָּא בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. מה שנסתר בתורה שבכתב מתגלה בתורה שבעל פה. התורה שבעל פה היא מסורת העוברת מדור לדור, מאיש לאיש ומפה לפה, ואלו הם דברים שאי אפשר לכתוב, ובעצם גם אי אפשר להגיד: איך מבינים את הדברים, איך חושבים עליהם, איך מתייחסים. רק אנשים חיים שרואים זה את זה, שמכירים זה את זה, שחושבים יחד — יכולים להעביר ביניהם דברים כאלה, שמעבר למילים, וזוהי תורה שבעל פה.
והוא מביא דוגמה לזה:
כְּמוֹ מִצְוַת תְּפִילִּין עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב: "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטוֹטָפוֹת בֵּין עֵינֶיךָ" . וְהוּא מַאֲמָר סָתוּם וְנֶעֱלָם, שֶׁלֹּא פֵּירֵשׁ הַכָּתוּב אֵיךְ וּמַה לִּקְשׁוֹר וּמַהוּ "טוֹטָפוֹת" וְהֵיכָן הוּא "בֵּין עֵינֶיךָ" וְ"עַל יָדֶךָ" עַד שֶׁפֵּירְשָׁה תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה : שֶׁצָּרִיךְ לִקְשׁוֹר בַּיִת אֶחָד עַל הַיָּד וד' בָּתִּים עַל הָרֹאשׁ וּבְתוֹכָם ד' פָּרָשִׁיּוֹת וְהַבָּתִּים יִהְיוּ מֵעוֹר מְעוּבָּד וּמְרוּבָּעִים דַּוְקָא וּמְקוּשָּׁרִים בִּרְצוּעוֹת שֶׁל עוֹר שְׁחוֹרוֹת דַּוְקָא וְכָל שְׁאָר פְּרָטֵי הִלְכוֹת עֲשִׂיַּית הַתְּפִילִּין שֶׁנֶּאֶמְרוּ בְּעַל פֶּה.
כְּמוֹ מִצְוַת תְּפִילִּין עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב: "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטוֹטָפוֹת בֵּין עֵינֶיךָ" (דברים ו,ח) . וְהוּא מַאֲמָר סָתוּם וְנֶעֱלָם, שֶׁלֹּא פֵּירֵשׁ הַכָּתוּב אֵיךְ וּמַה לִּקְשׁוֹר וּמַהוּ "טוֹטָפוֹת" וְהֵיכָן הוּא "בֵּין עֵינֶיךָ" וְ"עַל יָדֶךָ" עַד שֶׁפֵּירְשָׁה תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה (מנחות לד,ב ואילך) : שֶׁצָּרִיךְ לִקְשׁוֹר בַּיִת אֶחָד עַל הַיָּד וד' בָּתִּים עַל הָרֹאשׁ וּבְתוֹכָם ד' פָּרָשִׁיּוֹת וְהַבָּתִּים יִהְיוּ מֵעוֹר מְעוּבָּד וּמְרוּבָּעִים דַּוְקָא וּמְקוּשָּׁרִים בִּרְצוּעוֹת שֶׁל עוֹר שְׁחוֹרוֹת דַּוְקָא וְכָל שְׁאָר פְּרָטֵי הִלְכוֹת עֲשִׂיַּית הַתְּפִילִּין שֶׁנֶּאֶמְרוּ בְּעַל פֶּה. התורה שבעל פה פותחת את הסתום, פורשת את מה שהיה מקופל במילים ספורות בתורה שבכתב. וכפי שרואים בדוגמה זו, אין מדובר רק בפירוש של מילה אלא במטען שלם של אינפורמציה, שאין רואים לו (בגלוי) אפילו רמז בתורה שבכתב. רק מכיוון שאנו יודעים את התמונה, את המחשבה וההיגיון שבכלל הדברים מהתורה שבעל פה, אנחנו יכולים לקשור את הקצוות אל המילים הללו, הכתובות.
וְ "עַל יָדֶךָ" הִיא הַזְּרוֹעַ דַּוְקָא וְלֹא כַּף הַיָּד, וּ"בֵּין עֵינֶיךָ" זֶה קָדְקוֹד וְלֹא הַמֵּצַח. '
וְכן בפירוש הכתוב "עַל יָדֶךָ" — מבואר בתורה שבעל פה שהכוונה הִיא הַזְּרוֹעַ דַּוְקָא וְלֹא כַּף הַיָּד, וּ"בֵּין עֵינֶיךָ" זֶה קָדְקוֹד וְלֹא הַמֵּצַח. למרות שבמקומות אחרים משמעות הדברים היא כף היד והמצח, כאן מגלה התורה שבעל פה שיש להבין אחרת: "על ידך" היא הזרוע דווקא וכו '.
וְכֵן כָּל מִצְוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, בֵּין מִצְוֹת עֲשֵׂה בֵּין מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה, אֵינָן גְּלוּיוֹת וִידוּעוֹת וּמְפוֹרָשׁוֹת אֶלָּא עַל יְדֵי תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. כְּמִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר בְּשַׁבָּת: "לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה" , וְלֹא פֵּירֵשׁ מַה הִיא מְלָאכָה, וּבַתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה נִתְפָּרֵשׁ שֶׁהֵן ל"ט מְלָאכוֹת הַיְּדוּעוֹת, וְלֹא טִלְטוּל אֲבָנִים וְקוֹרוֹת כְּבֵידוֹת.
וְכֵן כָּל מִצְוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, בֵּין מִצְוֹת עֲשֵׂה בֵּין מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה, אֵינָן גְּלוּיוֹת וִידוּעוֹת וּמְפוֹרָשׁוֹת אֶלָּא עַל יְדֵי תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. וכפי שהביא לעיל דוגמה למצוות עשה של תפילין, הוא מביא דוגמה למצוות לא תעשה של מלאכה בשבת. כְּמִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר בְּשַׁבָּת: "לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה" (דברים ה,יג. שמות כ,י) , וְלֹא פֵּירֵשׁ מַה הִיא מְלָאכָה, וּבַתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה נִתְפָּרֵשׁ שֶׁהֵן ל"ט מְלָאכוֹת הַיְּדוּעוֹת, וְלֹא כפי שניתן היה להבין מקריאת התורה שבכתב בלבד ("למען ינוח וגו' " ועוד), שהן לכאורה טִלְטוּל אֲבָנִים וְקוֹרוֹת כְּבֵידוֹת. כשם שהוסבר במצוות עשה כך גם במצוות לא תעשה: מה שלומדים מן התורה שבעל פה הוא לא תמיד על פי השכל וההבנה שלנו. שהרי אם היה זה כך, ייתכן שלא היינו זקוקים לתורה שבעל פה — היינו קוראים בתורה שבכתב ויודעים משם את כל השאר. אך כפי שהוסבר, לא רק שאין בתורה שבכתב מספיק אינפורמציה, אלא גם מה שיש בה איננו מתאים תמיד למה שלומדים להלכה בתורה שבעל פה.
וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הֵן כָּל הַמִּצְוֹת, בֵּין מִצְוֹת עֲשֵׂה בֵּין מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה, הֵן סְתוּמוֹת וְלֹא מְפוֹרָשׁוֹת וּגְלוּיוֹת וִידוּעוֹת אֶלָּא עַל יְדֵי תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. '
וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הֵן כָּל הַמִּצְוֹת, בֵּין מִצְוֹת עֲשֵׂה בֵּין מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה, הֵן סְתוּמוֹת וְלֹא מְפוֹרָשׁוֹת וּגְלוּיוֹת וִידוּעוֹת אֶלָּא עַל יְדֵי תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. אדמו"ר הזקן חוזר ומדייק שהדברים אמורים הן במצוות עשה והן במצוות לא תעשה, וטעם הדבר הוא שאין הם באותו אופן, כלומר יש הבדל מהותי בין גילוי הרצון העליון במצוות עשה ובין הגילוי שעל ידי מצוות לא תעשה.
וּמִשּׁוּם הָכֵי כְּתִיב עַל תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה: "אַל תִּטּוֹשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ" , כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר.
וּמִשּׁוּם הָכֵי כְּתִיב עַל תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה: "אַל תִּטּוֹשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ" (משלי א,ח) , כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר.
מִשּׁוּם שֶׁעַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, כְּמוֹ שֶׁכָּל אֶבְרֵי הַוָּלָד כְּלוּלִים בְּטִיפַּת הָאָב בְּהֶעְלֵם גָּדוֹל, וְהָאֵם מוֹצִיאַתּוּ לִידֵי גִּילּוּי בְּלֵידָתָהּ וָלָד שָׁלֵם בִּרְמָ"ח אֵבָרִים וּשְׁסָ"ה גִּידִים, כָּכָה מַמָּשׁ כָּל רְמָ"ח מִצְוֹת עֲשֵׂה וּשְׁסָ"ה מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה בָּאִים מֵהַהֶעְלֵם אֶל הַגִּילּוּי בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה.
ומבאר את המשל: מִשּׁוּם שֶׁעַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, כְּמוֹ שֶׁכָּל אֶבְרֵי הַוָּלָד כְּלוּלִים בְּטִיפַּת הָאָב בְּהֶעְלֵם גָּדוֹל, וְהָאֵם מוֹצִיאַתּוּ לִידֵי גִּילּוּי בְּלֵידָתָהּ וָלָד שָׁלֵם בִּרְמָ"ח (248) אֵבָרִים וּשְׁסָ"ה (365) גִּידִים, כָּכָה מַמָּשׁ כָּל רְמָ"ח מִצְוֹת עֲשֵׂה וּשְׁסָ"ה מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה בָּאִים מֵהַהֶעְלֵם אֶל הַגִּילּוּי בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. כמו במשל, האב נותן 'טיפה', גרעין אחד שיש בו שורש ורמז לכל מה שיהיה הוולד. הטיפה לא נראית כמו ולד, אין בה פריסת איברים כמו בוולד אלא נקודה בלבד, ולכן היא המשל לתורה שבכתב ולמצווה כפי שהיא כתובה בתורה שבכתב. האם מקבלת את הטיפה מהאב, והיא פותחת ומגדילה אותה לאין ערוך, עד שבלידתה היא כבר צורת אדם שלם בכל איבריו. וכן הוא בנמשל, התורה שבעל פה, שבה המצווה נבנית ומגיעה לשלמות בכל פרטיה. בכל 'לידה', בכל פסק הלכה שבסיכום התורה שבעל פה, מתקבל ציור שלם בכל פרטיו ודקדוקיו של אותה 'טיפה' של המצווה שנמסרת בתורה שבכתב.
וְרֵישֵׁיהּ דִּקְרָא "שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ", קָאֵי אַתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב דְּנָפְקָא מֵחָכְמָה עִילָּאָה הַנִּקְרֵאת בְּשֵׁם 'אָב'.
וְרֵישֵׁיהּ דִּקְרָא (ותחילת המקרא, הפסוק שם), שהוא: "שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ", קָאֵי אַתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב דְּנָפְקָא מֵחָכְמָה עִילָּאָה (מתייחס לתורה שבכתב, היוצאת מהחכמה העליונה), הַנִּקְרֵאת בְּשֵׁם 'אָב'. המשל הוא רב פנים. התורה שבכתב נקראת 'אב' לא רק ביחס לאם, היא התורה שבעל פה, אלא גם בפני עצמה בהיותה יוצאת מהחכמה שנקראת 'אב'. יש כאן הצבעה על קשר נוסף והפעם כלפי מעלה. החכמה היא דרגת הראשית, הגבוהה מבין הספירות, וכמו בנפש — היא הדרגה הראשונה של הגילוי הבא מעבר לנפש אל הנפש. וכך היא התורה שבכתב לגבי כל שאר הדרגות של גילוי התורה — דרגת הראשית, המביאה אל תוך עולמנו את הגרעין הראשוני של ההתגלות האלוקית שבכל מה שיתפתח הלאה. ואולם כפי שמעל החכמה נמצא הכתר, שאיננו מכלל הספירות אבל מקיף עליהן, כך מעל התורה שבכתב קיימת מה שאפשר לקרוא 'רוח התורה', נוכחות התורה כפי שהיא מעבר להתגלות באותיות של העולמות. ורוח זו של התורה מתגלה, כפי שייאמר בהמשך, דווקא בתורה שבעל פה ובהלכות התורה.
וְזֶה שֶׁכָּתוּב: "אֵשֶׁת חַיִל עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ" .
וְזֶה שֶׁכָּתוּב: "אֵשֶׁת חַיִל עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ" (משלי יב,יד) . כאן חוזר אדמו"ר הזקן לפסוק המובא בתחילה האיגרת, ומעתה מובנים הדברים: מי היא אשת החיל, ומדוע היא נקראת עטרת, הכתר. אשת חיל היא התורה שבעל פה, אשר מגלה למטה את הרצון העליון, שהוא הכתר, שלמעלה גם מהתורה שבכתב, שהיא על פי המשל "בעלה" של התורה שבעל פה.
כִּי הַתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה הַנִּקְרֵאת 'אֵשֶׁת חַיִל', הַמּוֹלִידָה וּמַעֲמֶדֶת חַיָּילוֹת הַרְבֵּה.
כִּי הַתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה הַנִּקְרֵאת 'אֵשֶׁת חַיִל', כי היא הַמּוֹלִידָה וּמַעֲמֶדֶת חַיָּילוֹת הַרְבֵּה. "חיל" מלשון חיילים, ההולכים לשדה הקרב ועושים בפועל את המלחמה. ועל שום זה נקראת התורה שבעל פה 'אשת חיל', משום שהיא מולידה את ה'חיילים' שבהוראה מלמעלה יורדים לשדה הקרב — אל המקומות הרחוקים (שאין רואים משם את השורש האלוקי), ה'נפרדים' וה'מרובים', ששם מערכי המלחמה כנגד הגילוי והרצון האלוקי. לאמור, עשיית המצוות המעשיות בפועל בעולם הגשמי.
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וַעֲלָמוֹת אֵין מִסְפָּר" , אַל תִּקְרֵי עֲלָמוֹת אֶלָּא עוֹלָמוֹת, אֵלּוּ הֲלָכוֹת דְּלֵית לוֹן חוּשְׁבָּנָא כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתִּיקּוּנִים .
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וַעֲלָמוֹת אֵין מִסְפָּר" (שיר השירים ו,ב) , אַל תִּקְרֵי עֲלָמוֹת אֶלָּא עוֹלָמוֹת,
וְכוּלָּן הֵן בְּחִינַת גִּילּוּי רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ הוּא, הַנֶּעֱלָם בַּתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב.
וְכוּלָּן הֵן בְּחִינַת גִּילּוּי רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ הוּא, הַנֶּעֱלָם בַּתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב. כל פסק הלכה, בכל פרט של מצווה ובכל מפגש של מצווה עם המציאות ועם מצוות אחרות, הוא גילוי מסוים ומיוחד של הרצון העליון. ורצון זה הוא נעלם בתורה שבכתב.
וְרָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ הוּא הוּא לְמַעְלָה מַעְלָה מִמַּעֲלַת חָכְמָה עִילָּאָה, וּכְמוֹ כֶּתֶר וַעֲטָרָה שֶׁעַל הַמּוֹחִין שֶׁבָּרֹאשׁ, לָכֵן נִקְרְאוּ הַהֲלָכוֹת בְּשֵׁם 'תָּגָא' וְ'כִתְרָהּ שֶׁל תּוֹרָה'.
וְרָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ הוּא — הוּא לְמַעְלָה מַעְלָה מִמַּעֲלַת חָכְמָה עִילָּאָה, וּכְמוֹ כֶּתֶר וַעֲטָרָה שֶׁעַל הַמּוֹחִין שֶׁבָּרֹאשׁ, לָכֵן נִקְרְאוּ הַהֲלָכוֹת בְּשֵׁם 'תָּגָא' וְ'כִתְרָהּ שֶׁל תּוֹרָה'. הרצון העליון, שאותו מבטאות ההלכות, הוא למעלה מהחכמה העליונה, שהיא התורה שבכתב, וכמו הכתר שעליה.
וְהַשּׁוֹנֶה הֲלָכוֹת מוּבְטָח לוֹ שֶׁהוּא בֶּן עוֹלָם הַבָּא . עַל יְדֵי הִתְלַבְּשׁוּת נֶפֶשׁ רוּחַ נְשָׁמָה שֶׁלּוֹ בָּרָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ הוּא כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
וְהַשּׁוֹנֶה הֲלָכוֹת מוּבְטָח לוֹ שֶׁהוּא בֶּן עוֹלָם הַבָּא (מגילה כח,ב) . היא השאלה השנייה עַל יְדֵי הִתְלַבְּשׁוּת נֶפֶשׁ רוּחַ נְשָׁמָה שֶׁלּוֹ בָּרָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ הוּא שבהלכות, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. בן עולם הבא הוא זה שנמצא בעולם הבא. כלומר בדיוק כפי שאנו מדברים על מי שנמצא בארץ אחרת — שרואה את המראות, מריח את הריחות וחווה את החוויות של אותו מקום — כך לגבי בן העולם הבא. וכפי שהוסבר, להיות בעולם הבא, לחוות אותו, להשיג את גילוי האור האלוקי ואת העונג האין סופי שבו, אין נפשנו הנבראת יכולה לשאת אלא בלבוש שהוא מעין אותו אור, והוא לבוש המצוות. ולכן מי שהשיג בחיי העולם הזה שלו את הלבושים הללו, מי שעסק בחלק זה של התורה שמגלה את הרצון העליון — ההלכות — זהו "בן עולם הבא".
(Endnotes) 1 . כמו לדוגמה באיגרת כג. 2 . מעירים המפרשים ('הלקח והליבוב', 'שיעורים בספר התניא') שבהגהות הב"ח נמחקו המילים "כתרה של תורה", ואף על פי כן מביא אותן אדמו"ר הזקן כפי שהן בדפוסים שלנו. 3 . כפי שנראה יותר מהמשך התלמוד שם, שריש לקיש שואל את אותו אדם שהיה משמש לפניו אם קרא בתורה שבכתב, ואמר לו כן, והמשיך להשתמש בו. שאל אותו אם שנה (משנה, הן ההלכות שבתורה שבעל פה), ואמר לו כן — ולא רצה עוד להשתמש בו. 4 . תנא דבי אליהו זוטא פרק ב. וראו נידה עג,א וירושלמי מגילה פרק א הלכה ה, ומובא בסידור התפילה ('אין כאלוקינו'). וראו ביאור מאמר זה בליקוטי תורה שיר השירים כט,ד. 5 . פירוש המשניות לרמב"ם פרק חלק בי"ג העיקרים ביסוד השמיני, מובא בליקוטי תורה ויקרא ה,ב ובכמה מקומות בחסידות. וראו גם סנהדרין צט,ב ורש"י שם, ורש"י על דברים לב,מז, ועוד. 6 . הערת כ"ק אדמו"ר זי"ע (נדפסה ב'שיעורים בספר התניא') : "ספר הגלגולים פרק ד. שער הגלגולים הקדמה יא,טז. ובהקדמת שער המצוות (ובעץ חיים שער מט פרק ה) קיצר ולכן לא קשה משם. ועיין גם כן של"ה 'תורה שבכתב' בתחילתו (רסד,ב ואילך)". ונזכר גם במקומות רבים בחסידות, ראו תורה אור טז,ד ושם לב,ד; ליקוטי תורה במדבר לח,ד; אור התורה במדבר חלק ד עמ' א'תצ ועוד. 7 . ראו ליקוטי אמרים פרק ד. 8 . ראו ליקוטי אמרים פרק ד ופרק ו. 9 . ראו ליקוטי תורה במדבר לח,ד. 10 . אכן, בספרים מבואר שהתפיסה היא מורכבת יותר. הנפש והגוף (ואף חלקי הנפש: נפש רוח נשמה) אינם נתפסים תמיד כיחידה אחת. ייתכן שאדם יקיים מצווה בנפש ולא בגוף, ברוח ולא בנפש וכו'. ואף המצוות ייתכן לקיימן בדיבור ולא במעשה וכו'. ואם כן, ייתכנו דרכים וחצאי דרכים רבות להגיע לאותה שלמות. לדוגמה בלבד: בסוף מסכת מנחות נאמר שכל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה, וכיוצא בזה. וראו שולחן ערוך אדמו"ר הזקן אורח חיים סימן א סעיף יג ואילך (במהדורא קמא. ובמהדורא בתרא — שם סעיף ט); ליקוטי תורה במדבר נז,א, שם סח,א ועוד. וראו ליקוטי שיחות כרך יח עמ' 413. 11 . ראו זהר חלק א רכד,א. 12 . ראו הערות כ"ק אדמו"ר זי"ע כאן ב'שיעורים בספר התניא'. 13 . חלק ב רי,ב; שם רכט,ב. 14 . ליקוטי אמרים פרק ב. 15 . ראו המשך תרס"ו עמ' תנט, תע. 16 . לדוגמה, בספר התניא כולו הדברים אינם נזכרים אלא ברמז, כמו כאן, או בהגהה, כגון בשער היחוד והאמונה פרק ט. 17 . ראו חגיגה יא,ב. 18 . זהר חלק ג קכח,ב ואילך. 19 . כשם שיש 'אדרא רבה' (גדולה) יש גם 'אדרא זוטא' (קטנה), בסוף פרשת האזינו, שאמר רבי שמעון בר יוחאי לפני החברים קודם הסתלקותו. 20 . כגון תורה אור פב,ב, ליקוטי תורה במדבר לג,א ושם לא,א. 21 . ראו ליקוטי תורה במדבר לג,א ואילך. 22 . ראו תורה אור יא,ג ובמקומות נוספים. 23 . וכן הוא בפירוש רד"ק. 24 . לתורה אור מגילת אסתר צח,ב; אור התורה שמות חלק ה עמ' א'תרו; וכן פרדס רימונים שער הצחצחות. 25 . בזהר כדלקמן, וראו תורה אור טז,א. שכדי לזון את גופו הגשמי ממאכל רוחני (כמו המלאכים) בארבעים יום שהיה בהר סיני היה צריך ללבוש את הענן. וכמבואר כאן שהלבוש בא לחבר בין שני הפכים, להיות תווך ביניהם, בלי שייאבדו את גדרם שלהם. 26 . כמו שאומרים חז"ל (נידה ל,ב) על העובר במעי אימו. 27 . זהר חלק א קכג,ב; אדרא זוטא רפח,א, ועוד; וראו תורה אור טז,א ועוד. 28 . מוסבר באופנים שונים למה ארבע מאות. וראו בזהר חלק א קכג,ב, ובפרי צדיק לפרשת שקלים (שהוא מספר שלמות לעשר ספירות כלולות מעשר בארבעה עולמות). 29 . ראו זהר חלק ג קכח,א, ושם רפח,א. וראו תורה אור כד,א. 30 . ראו תורה אור טז,א ד"ה ואברהם זקן, ושם לב,ד ד"ה תנו רבנן נר חנוכה בית שמאי אומרים. 31 . פירוש יסודי על הזהר על פי קבלת האר"י ז"ל, מאת המקובל רבי שלום בוזאגלו, המובא הרבה בכתבי אדמו"ר הזקן. 32 . הלשון בזהר היא: "ואשתאר חולקא לההוא ברנש ואתעבר מניה לבושין דנהורא לאתלבשא בהו נשמתא לסלקא לעילא" (ונשאר חלק לאותו אדם ונעשה ממנו לבושי אור שתתלבש בהם הנשמה לעלות למעלה). 33 . על הזהר חלק ב רי,ב, וזה עיקר דברו שם: "ודאשתאר אתעביד מינה לבושין וכו' — כל מעשה האדם אשר בעפר יסודם הוא עושה היחוד למעלה ומאותו היחוד עצמו נמשך לו הארה ממנו וכו' ". וראו גם אור התורה שמות חלק ח עמ' ג'עב. 34 . וכלשון הידועה, שאי אפשר לומר על הקב"ה שהוא חכם, אלא רק לומר שהוא לא בלתי חכם. 35 . כמובא באריכות גם במקומות אחרים, ראו שער היחוד והאמונה פרק ח ועוד. 36 . ראו שער היחוד והאמונה פרק ז ופרק ח בשם הרמב"ם. 37 . ראו רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק א הלכה ט. 38 . ראו תורה אור עה,א ובכמה מקומות. 39 . ראו כתר שם טוב סימן קכא. וראו בהוצאת קה"ת במראי מקומות שם, שמעין הדברים גם בלשון חז"ל והראשונים ובמקומות רבים בחסידות. 40 . ליקוטי אמרים פרק ג. 41 . בליקוטי הגהות לתניא: "עיין עץ חיים שער אבא ואמא פרק ב, וצריך עיון בשער הזיווגים פרק ה ובשער ציור עולמות אבי"ע פרק ג בהג"ה מהדורה בתרא, ועיין בשער לח שער לאה ורחל פרק ג". 42 . זהר חלק ג פב,ב (ליקוטי הגהות לתניא). וכן שם קנח,ב. 43 . על פי לשון הכתוב "היום לעשותם" (דברים ז,יא), וכדרשת חז"ל בעירובין כב,א. ומובא גם ברש"י על הפסוק שם. 44 . על פי זהר חלק א כד,א ועוד. 45 . ראו ליקוטי תורה במדבר יז,ד ד"ה ואהיה אצלו אמון, ובעיקר בביאור שם יט,ב–ג. 46 . ראו ליקוטי לוי יצחק על התניא על החילוק בין שתי הלשונות — 'מכונה' ו'נקרא'. 47 . מקור הדברים בפרדס רימונים שער ח פרק ג. 48 . פיוט 'לכה דודי', לר' שלמה אלקבץ. 49 . על פי שמואל א כה,כט: "והיתה נפש אדֹנִי צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך וגו' ". וראו תורת חיים פרשת משפטים עמ' רפה,ב ואילך, שצרור החיים הוא הוא לבוש הנשמה האלוקית בגן עדן הנעשה מהמצוות, כנזכר כאן. 50 . ראו ליקוטי אמרים פרק כג; ליקוטי תורה דרושים לשמיני עצרת פג,ג; ספר המאמרים תקס"ח עמ' שלד. 51 . ספר המצוות, מצוות לא תעשה שיג. 52 . רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ט הלכה ג. 53 . כלשון המופיעה הרבה בספרים: "ישראל אורייתא וקב"ה כולא חד" (במקומות רבים בחסידות בשם הזהר. ונמצא מעין זה בזהר חלק ג עג,א). 54 . בכלל יש לומר שאלו אותן ארבע דרגות כלליות של ההתגלות המופיעות בכל מקום בניסוחים שונים, ואב להן ארבע אותיות שם הוי"ה. וראו בליקוטי לוי יצחק על התניא כאן באריכות, ואף הוא מחלק את ארבע אלה לשתיים, כאותיות שם הוי"ה: "מופלא ומכוסה" כנגד אותיות י"ה של שם הוי"ה, ו"טמיר ונעלם" כנגד ו"ה שבשם הוי"ה. ומוסיף שכל זה מתגלה בתורה שבעל פה, שהיא בחינת שם אדנות. 55 . כך מעיר כ"ק אדמו"ר זי"ע (ראו ב'שיעורים בספר התניא'). 56 . ראו בכל האמור לעיל בליקוטי תורה פרשת פקודי מאמר ד"ה אלה פקודי המשכן, שמצוות עשה הן כנגד אותיות ו"ה שבשם הוי"ה ומצוות לא תעשה כנגד י"ה. וכפי שנזכר למעלה, כחלוקת ארבע הדרגות בבחינת שתיים שהן ארבע. 57 . זהר חלק ב רעו,ב. ועיינו כנפי יונה חלק א פרק ד, שהתורה שבכתב היא 'מוסר אביך' ושבעל פה 'תורך אמך', וכן במטה משה שער ג בשם מרז"ל (ליקוטי הגהות לתניא). ובאור התורה סידור עמ' צח וביהל אור עמ' תרמא מציין לזהר חלק ב פה,א (תניא עם ליקוטי פירושים). 58 . ראו שיר השירים רבה פרשה י,יב, ועבודה זרה לה,ב. 59 . כמאמר הזהר (חלק ב צד,ב) "דבן נשא כד אתיליד יהבין ליה נפשא כו', זכה יתיר יהבין ליה רוחא כו', זכה יתיר יהבין ליה נשמתא וכו' ". כלומר מייד בשעת הלידה נמשך לכל אחד בחינת נפש; ואחר כך, על ידי עבודתו, הוא עולה לבחינת רוח, שהיא נעלית יותר; עד שמגיע לבחינת נשמה. וראו כל זה איך הוא בעבודת ה' בתחילת קונטרס העבודה לאדמו"ר הרש"ב. 60 . אף שבדרך כלל מדברים על שתי דרגות — גן עדן עליון וגן עדן תחתון — כבר מבואר במקומות רבים שאין זה אלא בכלל, ובפרט יש דרגות רבות, הכול לפי האדם והנפש; ואף כאן מדובר בהתייחסות לשלוש הדרגות שבנפש. 61 . ראו תניא פרק לו ובמקומות רבים. שלהיות לו דירה בתחתונים, הוא גילוי העונג האלוקי העצמי בכל דרגות המציאות.