משום שהאיגרת לא נכתבה לחסידים הוצאו ממנה, בעת עריכתה והתאמתה ל'איגרת הקדש', כל החלקים האישיים שבה — דברי ברכה ושלום, התייחסות אישית למכותב וכו' — והושארו רק דברי התורה שבה. כדי למלא את החסר הוסיפו העורכים משפט קצר בתחילתה:

מַה שֶּׁכָּתַב לִמְחוּתָּנוֹ,

מַה שֶּׁכָּתַב אדמו"ר הזקן לִמְחוּתָּנוֹ, רבי לוי יצחק היה גם מחותנו של אדמו"ר הזקן.

הָרַב הַגָּאוֹן הַמְפוּרְסָם אִישׁ אֱלֹקִים קְדוֹשׁ ה', נֵר יִשְׂרָאֵל, עַמּוּד הַיְּמִינִּי, פַּטִּישׂ הֶחָזָק.

הָרַב הַגָּאוֹן הַמְפוּרְסָם אִישׁ אֱלֹקִים קְדוֹשׁ ה', נֵר יִשְׂרָאֵל, עַמּוּד הַיְּמִינִּי, פַּטִּישׂ הֶחָזָק.

מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ הָרַב לֵוִי יִצְחָק נִשְׁמָתוֹ עֵדֶן, אַב בֵּית דִּין דִּקְהִילַּת קֹדֶשׁ בַּארְדִּיטְשׁוֹב.

מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ הָרַב לֵוִי יִצְחָק נִשְׁמָתוֹ עֵדֶן, אַב בֵּית דִּין דִּקְהִילַּת קֹדֶשׁ בַּארְדִּיטְשׁוֹב. רבי לוי יצחק היה חבר קרוב לאדמו"ר הזקן עוד מזמן ששהו שניהם בצילו של המגיד ממזריטש, ואהבה גדולה, הערכה וכבוד שררו ביניהם. וראיה לדבר, שכאשר באו לאסור את אדמו"ר הזקן (במאסר הראשון, בשנת תקנ"ט), אחד הדברים שעשה בזמן המעט שהיה לו עד שלקחו אותו, היה לשלוח פדיון נפש לרבי לוי יצחק מברדיטשוב, שיזכירו ויתפלל עליו.

לְנַחֲמוֹ עַל פְּטִירַת בְּנוֹ הָרַב הֶחָסִיד מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ הָרַב מֵאִיר נִשְׁמָתוֹ עֵדֶן.

לְנַחֲמוֹ עַל פְּטִירַת בְּנוֹ הָרַב הֶחָסִיד מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ הָרַב מֵאִיר נִשְׁמָתוֹ עֵדֶן. לרבי לוי יצחק היו שלושה בנים, והגדול שבהם, הרב החסיד הרב מאיר, נפטר בחיי אביו. בנו זה היה איש המעלה מצד עצמו, שהרי אדמו"ר הזקן מתייחס אל פטירתו כאל "מיתת צדיקים". נראה שגם היה גדול בתורה, ואף חיבר ספר בשם 'כתר תורה', ומקצת דברי תורתו מובאים בשמו גם בספרו של אביו 'קדושת לוי'. אביו אהבו וייקרו, ופטירתו בלא עת הייתה לו מכה קשה.

האיגרת כולה היא ביאור על מאמר חז"ל בדרך הקבלה והחסידות. ותחילה הוא מצטט את המאמר:

לָמָּה נִסְמְכָה פָּרָשַׁת מִרְיָם לְפָרָשַׁת פָּרָה לוֹמַר לְךָ מַה פָּרָה מְכַפֶּרֶת וכו'.

לָמָּה נִסְמְכָה פָּרָשַׁת מִרְיָם לְפָרָשַׁת פָּרָה אדומה? לוֹמַר לְךָ מַה פָּרָה מְכַפֶּרֶת אף מיתתן של צדיקים מכפרת וכו'.

על מדרש זה עולה מייד שאלה:

וְצָרִיךְ לְהָבִין לָמָּה נִסְמְכָה דַּוְקָא לְפָרָה אֲדוּמָּה. הַנַּעֲשֶׂה חוּץ לְשָׁלֹשׁ מַחֲנוֹת.

וְצָרִיךְ לְהָבִין לָמָּה נִסְמְכָה דַּוְקָא לְפָרָה אֲדוּמָּה. ידוע שהקרבנות מכפרים (בכל הקרבנות יש צד של כפרה, ובפרט קרבן חטאת שמכפר על עבירות שעונשן כרת), ואם הכוונה בסמיכת פרשת מרים לפרשת פרה היא ללמד שמיתת הצדיקים מכפרת, מדוע נסמכה לפרשת פרה אדומה דווקא, שאיננה ממש קרבן שמכפר? שהרי פרה אדומה אינה נעשית על המזבח (ומזבח מכפר) כמו כל הקרבנות, ואף אינה נעשית בתוך בית המקדש כלל, אלא הַנַּעֲשֶׂה חוּץ לְשָׁלֹשׁ מַחֲנוֹת.

אֶלָּא דְּחַטָּאת קַרְיָיהּ רַחֲמָנָא

אֶלָּא דְּחַטָּאת קַרְיָיהּ רַחֲמָנָא (שחטאת קורא אותה הקב"ה) בתורה. בכמה מקומות בתורה נקראת פרה אדומה "חטאת", ומכאן לומדים חז"ל שבכמה צדדים היא כמו חטאת, אף שמכל צד אחר היא נחשבת 'קודשי בדק הבית' ולא 'קודשי מזבח'.

[ הַנַּעֲשֶׂה בַּחוּץ. ],

[בִּכְתַב יָד הַנּוּסְחָא: הַנַּעֲשֶׂה בַּחוּץ. וּמִן תֵּיבַת 'לְשָׁלֹשׁ' עַד תֵּיבַת 'רַחֲמָנָא' לֵיתָא (אין) בִּכְתַב יָד ],

וְלֹא נִסְמְכָה לְפָרָשַׁת חַטָּאת הַנַּעֲשֶׂה בִּפְנִים עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ כַּפָּרָה מַמָּשׁ?

וְלֹא נִסְמְכָה לְפָרָשַׁת חַטָּאת הַנַּעֲשֶׂה בִּפְנִים עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ שהוא כַּפָּרָה מַמָּשׁ? לכאורה, אם הצורך בסמיכות הפרשיות הוא ללמד שמיתת צדיקים מכפרת, היה מתאים יותר לסמוך את פרשת מות מרים לפרשת קרבן החטאת ממש, שדווקא עשייתו בפנים על גבי המזבח היא המכפרת, ולא לפרשת פרה אדומה, שרק נקראת חטאת בכתוב אבל איננה חטאת ממש.

עד כאן המדרש והשאלה עליו, ומכאן עוברת האיגרת למישור אחר, המשתף גם את תחום הסוד ופנימיות התורה. לא שאין תירוץ פשוט לשאלה זו, בתחום הנגלה, אלא שכוונתו באיגרת זו היא לא רק לתרץ קושיה בדברי תורה, אלא להעביר משהו נוסף, פנימי ואישי יותר, שרק רוכב על גבי קושיות ותירוצים אלה. כדי להשיב על שאלה זו יבאר קודם משהו מסוד הקרבנות בכלל, ואחר כך יסביר במה שונה ויתרה עליהם הפרה האדומה.

אָמְנָם נוֹדַע מִזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ וְהָאֲרִיזַ"ל סוֹד הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ.

אָמְנָם נוֹדַע מִזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ (חלק א סד,ב) וְהָאֲרִיזַ"ל סוֹד הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. "סוד הקרבנות" היינו פשר ההתרחשות הפנימית, הנסתרת מהעין הגשמית, של העלאת הקרבנות על גבי המזבח.

הֵן בְּחִינַת הַעֲלָאַת 'מַיִין נוּקְבִין'

הֵן בְּחִינַת הַעֲלָאַת 'מַיִין נוּקְבִין' (מים נקביים).

מִנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית שֶׁבְּנוֹגַהּ,

מִנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית שֶׁבְּנוֹגַהּ, הקרבנות הם מן הבהמות הכשרות, השור והכבש וכו', המייצגות את בחינת קליפת נוגה שבעולם, הקליפה שיש בה אור שאפשר להעלותו. הנפש הבהמית שבבהמות אלה היא חיותן ורוחניותן, בחינת המים התחתונים שבהן, שעולים למעלה, בעוד גוף הבהמה הוא אותו כיסוי של גשמיות וישות שמחזיק את החיות הזו למטה, בנפרד מהמים העליונים; הוא נשחט ונשרף ונאכל ומתכלה כישות לעצמה — ובזאת עולה נפש הבהמה למעלה.

אֶל שָׁרְשָׁן וּמְקוֹרָן הֵן בְּחִינַת ד' חַיּוֹת שֶׁבַּמֶּרְכָּבָה הַנּוֹשְׂאוֹת אֶת הַכִּסֵּא פְּנֵי שׁוֹר וּפְנֵי נֶשֶׁר וכו'.

אֶל שָׁרְשָׁן וּמְקוֹרָן הֵן בְּחִינַת ד' חַיּוֹת שֶׁבַּמֶּרְכָּבָה הַנּוֹשְׂאוֹת אֶת הַכִּסֵּא — פְּנֵי שׁוֹר וּפְנֵי נֶשֶׁר וכו'. שורשן וחיותן של החיות והבהמות שבעולם הזה הן החיות שבמרכבה המתוארת בספר יחזקאל (א,י).

וְעַל יְדֵי זֶה, נִמְשָׁכִים וְיוֹרְדִים מַיִין דְּכוּרִין מִבְּחִינַת אָדָם שֶׁעַל הַכִּסֵּא, הַנִּקְרָא בְּשֵׁם מַלְכָּא וז"א

וְעַל יְדֵי זֶה, העלאה זו של מים נוקבין, נִמְשָׁכִים וְיוֹרְדִים מַיִין דְּכוּרִין (מים זכריים) מִבְּחִינַת אָדָם שֶׁעַל הַכִּסֵּא, הַנִּקְרָא בְּשֵׁם מַלְכָּא (המלך) וז"א (זעיר אנפין). העלאת המים התחתונים מתוך העולמות גורמת, כמים הפנים לפנים, לירידת המים העליונים מלמעלה, מדרגת זעיר אנפין שבאצילות (הנקראת 'מלכא') למטה אל המלכות ואל העולמות. ה'כיסא' הוא מה שנמצא בין החיות ובין האדם העליון שעליו, המפריד והמחבר ביניהם — דהיינו בין הבריאה ובין האלוקי האין סופי (ולכן הוא נקרא גם עולם הבריאה). הוא מפריד ביניהם — שלא יהיה הכול אין סוף; ומחבר ביניהם — בהעבירו לעולמות את החיוּת שהם צריכים מהאלוקי, ואל האלוקי את ההכרה והתשוקה של הנבראים מלמטה. העלאת המים נוקבין, כפי שתואר, סותרת את ההפרדה שהייתה קודם לכן. ומעתה לא רק שהמים התחתונים עולים ומבטלים את הווייתם הנפרדת, אלא גם המים העליונים שופעים ויורדים למטה. העלאה מלמטה היא כמו להסיר את המסך, לראות שיש גם למעלה, אלא שאין זה אלא לראות מכאן לשם: שיש שם מים עליונים, אור אין סוף. וירידת המים הדכורין מלמעלה היא כשהם באים בעצמם להיות כאן, שהעליונים אינם עוד שם אלא הם כאן, באחדות אחת. בעבודת הקרבנות מתרחש האיחוד הזה על המזבח. האדם מעלה את הקרבן, הבהמה, על המזבח, ואז יורדת אש מלמעלה ואוכלת ומכלה את הקרבן. ובעבודה שבלב, היא תפילה, מקום המזבח הוא לב האדם. בהתבוננות ובעבודה וכו' הוא מעלה את הבהמיות והארציות שבו אל אהבת ה' שהוא מעורר בליבו, ואז יורדת האהבה הגדולה מאת ה' (אהבה רבה), שמכלה לגמרי את ישות הבהמה שהעלה. עד כאן הסביר מהי דרגת הקרבנות שעל המזבח, וכל זאת — כדי שאפשר יהיה לדבר על דרגה שמעבר לזה, היא הפרה האדומה, שדווקא לה הקיש את מיתת הצדיקים.

אָכֵן בִּשְׂרֵיפַת הַפָּרָה אֲדוּמָּה, הִנֵּה עַל יְדֵי הַשְׁלָכַת עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וכו'

אָכֵן בִּשְׂרֵיפַת הַפָּרָה אֲדוּמָּה, הִנֵּה עַל יְדֵי הַשְׁלָכַת עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וכו'. תכלית כל מעשה הפרה הם מי החטאת, המים שמזים אותם על טמאי מתים כדי לטהר אותם. בהכנת מי החטאת יש שני שלבים. השלב הראשון הוא שרפת הפרה, וכך היו עושים: היו שוחטים את הפרה וכו' ושורפים אותה על הר המשחה (הר הזיתים) שמחוץ לירושלים. אל תוך השרפה היו משליכים עץ ארז ואזוב, ואחר השרפה אוספים את אפר הפרה והעצים שנשרפו עימה למשמרת.

וּנְתִינַת מַיִם חַיִּים אֶל הָאֵפֶר. נִקְרָא בְּשֵׁם 'קִידּוּשׁ מֵי חַטָּאת' בַּמִּשְׁנָה.

השלב השני הוא וּנְתִינַת מַיִם חַיִּים אֶל הָאֵפֶר. היו שואבים מי מעיין, הנקראים "מים חיים", לכלי, ונותנים בו מאפר הפרה. שלב זה בהכנת מי החטאת נִקְרָא בְּשֵׁם 'קִידּוּשׁ מֵי חַטָּאת' בַּמִּשְׁנָה.

וְהִיא בְּחִינַת קֹדֶשׁ הָעֶלְיוֹן הַנִּקְרָא בְּשֵׁם 'טַלָּא דִּבְדוֹלְחָא'.

וְהִיא בְּחִינַת קֹדֶשׁ הָעֶלְיוֹן הַנִּקְרָא בְּשֵׁם 'טַלָּא דִּבְדוֹלְחָא'. — כמו נתינה למישהו שביקש, שנותנים לו בגלל שביקש, ובערך ובגבולות של מה שביקש. הטל, לעומת זאת, הוא ההשפעה והנתינה שלא על ידי התעוררות או בקשה מלמטה, השפעה שאינה תלויה בבקשה ובהכנה, לא בעצם היותה (ולכן היא תמידית, כמו שהטל הוא תמידי) ולא באיכותה, שיכולה להיות בריבוי ובאיכות שמעבר למושגים המוגבלים של המקבלים. ו'טלא דבדולחא' הוא הדרגה הגבוהה ביותר שבטל. הבדולח הוא אבן שצבעה לבן (שקוף), שהוא הצבע העליון על כל הצבעים וכולל את כולם. ומבואר שזו היא גם דרגת המן ש"עינו כעין הבדֹלח" (במדבר יא,ז), והוא הלחם שניתן לישראל מן השמיים, שלא כמו הלחם מן הארץ, שצריך לחרוש ולזרוע ולקצור וכו'.

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ , שֶׁהִיא, בְּחִינַת חָכְמָה עִילָּאָה וּמוֹחָא סְתִימָאָה דא"א

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ (חלק ג מט,א) , שֶׁהִיא, טלא דבדולחא, היא בְּחִינַת חָכְמָה עִילָּאָה וּמוֹחָא סְתִימָאָה (החכמה העליונה והמוח הסתום, הנעלם) דא"א (של אריך אנפין) שבכתר. 'קודש' הוא דרגת החכמה, דרגת הראשית של הנפש ושל השפעת האלוקות לעולם, שבה מתלבש אור אין סוף שמעבר לו. ואם כן, לגבי שאר הדרגות שלמטה מהחכמה, לגבי העולם כולו, החכמה היא המגלה והמייצגת את האין סוף הנבדל והקדוש. ו'קודש העליון' הוא דרגת החכמה שלמעלה מהחכמה, החכמה שבכתר (אריך אנפין), הנקראת 'מוחא סתימאה'. היא החכמה הנעלמה שאי אפשר להתייחס אליה מלמטה, שהיא רק מקור נעלם, בלתי תלוי, בלתי מוגבל לחכמה שבאצילות.

וַעֲלָהּ אִיתְּמַר בְּדוּכְתֵּי טוּבָא בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ 'בְּחָכְמָה אִתְבְּרִירוּ'

וַעֲלָהּ אִיתְּמַר בְּדוּכְתֵּי טוּבָא (ועליה, על דרגה זו של החכמה הסתומה, נאמר במקומות רבים) בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ 'בְּחָכְמָה אִתְבְּרִירוּ' (בחכמה מתבררים) הדברים. שעיקר עבודת הבירורים נעשית על ידי החכמה. אכן, כאן נאמר שהכוונה ב'חכמה אתברירו' היא בעיקר לחכמה הסתומה (מוחא סתימאה) שבכתר. אמנם גם החכמה הגלויה, החכמה שבאצילות, מבררת; אבל כפי שיבואר בהמשך, כדי לברר גם את החושך הזה שאין בו אור (הקליפה הטמאה), שאין בו חכמה (חיות) בעצמו — לזה צריך את החכמה הסתומה שבכתר העליון, 'טלא דבדולחא', שיורדת למטה מטה כל כך, גם כשאין שום התעוררות מלמטה.

וְאִתְהַפְּכָא חֲשׁוֹכָא לִנְהוֹרָא

וְאִתְהַפְּכָא חֲשׁוֹכָא לִנְהוֹרָא (ומתהפך החושך לאור). הבירור הזה הופך את החושך לאור. כי אין דבר שהוא ממש חושך: יש רק אור שאין רואים אותו, או מי שאין רואה אותו, והבירור הוא זה שמסדר את הדברים, את מי שרואה עם מה שהוא רואה. המציאות מלאה דברים (כמו אותיות) ; וכל זמן שאין רואים את הקשר ביניהם — מה המבנה, מה השכל שבכל זה — אזי הדברים שרואים רק מסתירים ומבלבלים. אבל כאשר מצליחים לפתע לראות את המבנה והמשמעות (וזה כוחה של הארת החכמה דווקא) — כל אותם דברים שהסתירו לפתע מדברים, כל אחד מהם מגלה, מאיר עוד אור ועוד אור, וזהו הבירור שהופך את החושך לאור. שאדמו"ר הזקן מדייק כאן: "אתהפכא", ולא רק "אתכפיא". המושגים 'אתכפיא' ו'אתהפכא' הם מושגי יסוד בחסידות. בדרך כלל הם מתייחסים לעבודת ה' שבנפש האדם — אם היא בכפייה בלבד, כאשר אין אדם משנה את מידותיו הרעות לטוב אלא רק כופה אותן, או שהיא בדרגה גבוהה יותר של שינוי ואפילו התהפכות מידות הנפש. כשאדמו"ר הזקן אומר כאן "אתהפכא" אפשר לדייק: לא אתכפיא. שכן כאשר החכמה המבררת שייכת לאותו עולם ונפש, לאותו היקף שהיא מבררת אותו, הבירור איננו בירור גמור, כי התמונה בכללה אינה יכולה להשתנות. יכולה להיות ידיעה שזהו חושך וכך לא צריך להיות, אבל אין החושך הופך לאור. מכוח ידיעה זו אדם יכול לעשות או שלא לעשות בניגוד לנטייתו הטבעית, וזוהי אתכפיא. אבל אתהפכא, בהתהפכות תמונת ופשר המציאות באופן שמה שהיה חושך הופך לאור — זהו רק כאשר כוח הבירור בא מלמעלה, ממה שמעבר, דהיינו מהחכמה הסתומה שבכתר.

דְּהַיְינוּ עוֹלָם הַתִּיקּוּן, שֶׁנִּתְבָּרֵר וְנִתְתַּקֵּן עַל יְדֵי מוֹחָא סְתִימָאָה דא"א מֵעוֹלָם הַתֹּהוּ וּשְׁבִירַת הַכֵּלִים שֶׁנָּפְלוּ בבי"ע וכו'.

דְּהַיְינוּ עוֹלָם הַתִּיקּוּן, הוא העולם המסודר, שֶׁנִּתְבָּרֵר וְנִתְתַּקֵּן עַל יְדֵי מוֹחָא סְתִימָאָה דא"א (של אריך אנפין) מֵעוֹלָם הַתֹּהוּ וּשְׁבִירַת הַכֵּלִים שֶׁנָּפְלוּ בבי"ע (בעולמות בריאה יצירה עשייה) וכו'. את המציאות של עולם התוהו השבור, ושל שבריו שנפלו אל העולמות הנבראים, מתקנת הדרגה של החכמה הסתומה שבכתר, והמציאות המתוקנת נקראת 'עולם התיקון'.

כַּנּוֹדָע.

כַּנּוֹדָע. תיקון עולם התוהו ושבירת הכלים הוא מהנושאים העיקריים והמדוברים ביותר בקבלת האר"י ז"ל וגם בחסידות, ולכן הוא מעיר כאן "כנודע".

וְלָזֹאת מְטַהֶרֶת טוּמְאַת הַמֵּת, אַף שֶׁהוּא אֲבִי אֲבוֹת וכו'.

וְלָזֹאת מְטַהֶרֶת הפרה אדומה, שממשיכה את הבירור והתיקון מהחכמה הסתומה שבכתר, אף טוּמְאַת הַמֵּת, אַף שֶׁהוּא אֲבִי אֲבוֹת הטומאה וכו'. טומאת המת נחשבת לטומאה החמורה ביותר. ביחס לכל מקור טומאה אחר, הנקרא 'אב הטומאה', נקרא המת 'אבי אבות הטומאה'. כל טומאה קשורה בדרך כלשהי למוות, להסתלקות של חיים, ולכן המת עצמו הוא בבחינת המקור הראשון, השורש לכל מציאות הטומאה.

וּלְמַטָּה מַטָּה מִ נוֹגַהּ

וּלְמַטָּה מַטָּה מִקליפת נוֹגַהּ. הקליפה היא מקור הטומאה; וכשם שיש שתי דרגות בקליפה, קליפת נוגה ולמטה ממנה הקליפות הטמאות, כך יש בטומאה — טומאה וטומאת מת שהיא אבי אבות הטומאה. קליפת נוגה, כפי שמורה שמה, היא קליפה שיש בה אור (נוגה) ; וכך גם הטומאה השייכת לה היא חיסרון של חיות, אבל לא הסתלקות גמורה שלה. מה שאין כן בקליפות הטמאות ובטומאת המת: אין זה רק מיעוט אור אלא העלם גמור שלו, קליפה שאין בה אור וטומאה שאין בה חיות כלל. ומה שנאמר כאן הוא, שלדרגה זו של טומאה וקליפה אין תיקון אלא על ידי החכמה הסתומה שבכתר.

עד כאן דובר על כפרת הפרה האדומה לעומת כפרת הקרבנות שעולים על המזבח, ובהמשך יסביר כיצד קשורים הדברים למיתת הצדיקים. המדרש לומד זאת מסמיכות הפרשיות, אבל הלימוד של פנימיות התורה אינו מסתפק בלימוד זה. בקבלה, ובעיקר בחסידות, מחפשים את הקשרים הפנימיים, את טעם הדבר, שהרי זוהי פנימיות התורה.

וְהִנֵּה מוּדַעַת זֹאת דְּאַבָּא, יוֹנֵק מִמַּזָּל הַשְּׁמִינִי.

וְהִנֵּה מוּדַעַת זֹאת דְּאַבָּא, היא דרגת החכמה שבאצילות, יוֹנֵק מִמַּזָּל הַשְּׁמִינִי.

הוּא, תִּיקּוּן "נוֹצֵר חֶסֶד"

הוּא, המזל השמיני, תִּיקּוּן "נוֹצֵר חֶסֶד". על פי שמות מידות הרחמים הנזכרות בכתוב (שמות לד, ו–ז), התיקון השמיני הוא: "ונוצר חסד".

'נוֹצֵר' אוֹתִיּוֹת רָצוֹן.

'נוֹצֵר' אוֹתִיּוֹת רָצוֹן. 'נוצר' הוא אותיות 'רצון'. לשמות המידות בכתוב יש משמעות, הן בפשטות והן על פי הנסתר, שהרי הן באות ממקום עליון ונסתר (חכמה סתימאה). ביטוי לאותן משמעויות נסתרות יכול להתגלות על ידי שינוי סדר האותיות, כמובא כאן, ש'נוצר' הוא אותיות 'רצון'. הרצון הוא כוח הנפש העליון, שלמעלה מכל כוחות הנפש, ובספירות הוא דרגת הכתר שלמעלה מכל הספירות. וכך תיקון 'ונוצר' הוא אותיות 'רצון', שהרי הוא ממשיך, כאמור, את החכמה הסתומה שבכתר אל העולמות.

וְהִיא, 'עֵת רָצוֹן' הַמִּתְגַּלֶּה וּמֵאִיר בִּבְחִינַת גִּילּוּי מִלְמַעְלָה לְמַטָּה בְּעֵת פְּטִירַת צַדִּיקֵי עֶלְיוֹן.

וְהִיא, המשכת רצון זה מלמעלה בחכמה וכו', היא 'עֵת רָצוֹן' הַמִּתְגַּלֶּה וּמֵאִיר בִּבְחִינַת גִּילּוּי מִלְמַעְלָה לְמַטָּה בְּעֵת פְּטִירַת צַדִּיקֵי עֶלְיוֹן. 'עת רצון' הוא זמן שיש בו התגלות הרצון העליון. אין זה רק זמן על לוח השנה, אלא מצב שנוצר מהצטרפות של גורמים מסוימים, כמו תפילה בדבקות ובמסירות נפש שנקראת "עת רצון", שיוצרת מציאות — בממד הזמן על כל פנים — של התגלות הרצון העליון, כפי שנתבאר למעלה. וכמו כן, וביתר שאת, היא בעת פטירת הצדיקים.

עוֹבְדֵי ה' בְּאַהֲבָה בִּמְסִירַת נַפְשָׁם לה' בְּחַיֵּיהֶם עַרְבִית וְשַׁחֲרִית בִּקְרִיאַת שְׁמַע.

עוֹבְדֵי ה' בְּאַהֲבָה בִּמְסִירַת נַפְשָׁם לה' בְּחַיֵּיהֶם עַרְבִית וְשַׁחֲרִית בִּקְרִיאַת שְׁמַע. חיי הצדיק הם חיים של עבודת ה' בלתי פוסקת, באהבה ובמסירות נפש. מסירות הנפש נמצאת בכל חלקי חייו של הצדיק, אבל היא מתמצה בפרץ של התגלות בשעה שהוא קורא קריאת שמע, בשחרית ובערבית. שהיא בכלל מסירות הנפש היוצאת מתוך הרגשת החיים והקיום בעולם ('ייחודא תתאה' ו'ביטול היש').

שֶׁעַל יְדֵי זֶה, הָיוּ מַעֲלִים מַיִין נוּקְּבִין לאו"א בִּקְרִיאַת שְׁמַע כַּיָּדוּעַ.

שֶׁעַל יְדֵי זֶה, על ידי מסירות הנפש לה' בקריאת שמע, הָיוּ הצדיקים מַעֲלִים מַיִין נוּקְּבִין (מים נקביים) לאו"א (לאבא ואמא) בִּקְרִיאַת שְׁמַע כַּיָּדוּעַ. כפי שהוסבר, העלאת מים נוקבים היא בעיקרה העלאת החיות האלוקית שבדברים התחתונים, הם ניצוצות הקדושה השבויים בישותם של הדברים, להיכלל ולהתאחד בקדושה האלוקית שמעבר להם. ולכן, בהיבט האישי, זוהי מסירות הנפש. לאמור, כשאדם מבטל את הרגשת ישותו הנפרדת מהאלוקי, שישנה בהתייחסותו לכל דבר בכל נקודת חיים, ומוסר את חיותו שהוא מקבל מאותה נקודה — זוהי מסירות נפש, להיכלל ולהתאחד באלוקי.

נאמר שאת המים הנוקבים מעלים הצדיקים לדרגת או"א (אבא ואמא, שהם בחינת החכמה ובינה). בכלל, לאן עולים המים הנוקבין? — הם עולים למקום שמחשבתו וכוונתו של אותו אדם נמצאת שם. בעשיית מצווה ומעשה טוב (הגם שהוא עושה זאת במסירות נפש) הוא מתייחס לגדר כלשהו של מציאות שהוא מתקן או רוצה לתקן, דהיינו מציאות של אור מוגדר בכלים. ובלשון הקבלה — הוא מעלה מים נוקבים לזו"ן (זעיר ונוקבא, המידות). אלו הן הדרגות בעולם האצילות שהן 'גוף' האצילות והמתייחס ממנו אל העולמות הנבראים, לעומת 'אבא ואמא' שהן ראש האצילות, המתייחס אל למעלה ממנו. ואם כן, כשאדם עושה מצווה וחושב ומתייחס לדרגה שבתוך העולם, הוא מעלה מים נוקבין לזו"ן; וכשהוא קורא קריאת שמע, למשל, ומוסר את נפשו בתנועה של התבטלות גדרי עצמו — התייחסות מחשבתו וכוונתו היא לאין סוף ממש שלמעלה מגדרי העולמות. ובלשון הקבלה: הוא מעלה מים נוקבין לאו"א. וכידוע, האור הנמשך לחכמה (לייחוד חכמה ובינה) הוא אור חדש, הנמשך לעולמות מהאין סוף שלמעלה ומעבר לעולמות.

(וְכֵן בְּתַלְמוּד תּוֹרָה, דְּמֵחָכְמָה נָפְקָא ).

(וְכֵן בְּתַלְמוּד תּוֹרָה, דְּמֵחָכְמָה נָפְקָא [יוצאת] ). כאן הוא מוסיף שלא רק בקריאת שמע, אלא גם בלימוד תורה מעלים מים נוקבין לאבא ואמא (לחכמה ובינה שבאצילות). התורה "מחכמה נפקא"; התורה יוצאת משורשה שלמעלה מהעולמות אל תוך העולמות בדרגת החכמה. ואם כן, כשאדם שחי בעולם הזה לומד תורה, הוא חושב ועוסק בדרגת החכמה שבו בחכמה העליונה שמקבלת מלמעלה ממנה. ולכן לשם הוא מעלה את המים הנוקבין — מכל חלק נפשו וגופו ומכל חלק העולם שהוא עוסק ומשותף בלימוד זה.

וְעַל יְדֵי זֶה, הָיוּ נִמְשָׁכִים וְיוֹרְדִים בְּחִינַת 'מַיִין דְּכוּרִין' מִתִּיקּוּן 'וְנוֹצֵר חֶסֶד'.

וְעַל יְדֵי זֶה, מסירות הנפש של הצדיקים, הָיוּ נִמְשָׁכִים וְיוֹרְדִים בְּחִינַת 'מַיִין דְּכוּרִין' (מים זכריים) מִתִּיקּוּן 'וְנוֹצֵר חֶסֶד'. כאמור, המים הנוקבין שעולים מעוררים מים דכורין שיורדים. ולאן שעולים המים הנוקבין, משם הם מעוררים את המים הדכורין. כלומר המים הנוקבין שעולים לאבא ואמא מעוררים משם את המשכת המים הדכורין שנמשכים אל דרגת החכמה ובינה מהדרגות שמעליהם. וכפי שהוסבר, שאבא יונק ומקבל ממזל השמיני, שלמעלה מאבא ואמא, שהוא תיקון 'ונוצר חסד'.

וְהֵם הֵם, הַמְאִירִים בִּבְחִינַת גִּילּוּי בִּפְטִירָתָם כַּנּוֹדַע שֶׁכָּל עֲמַל הָאָדָם שֶׁעָמְלָה נַפְשׁוֹ בְּחַיָּיו לְמַעְלָה, בִּבְחִינַת הֶעְלֵם וְהֶסְתֵּר, מִתְגַּלֶּה וּמֵאִיר בִּבְחִינַת גִּילּוּי מִלְמַעְלָה לְמַטָּה בְּעֵת פְּטִירָתוֹ.

וְהֵם הֵם, המים הדכורין מתיקון 'נוצר חסד', הַמְאִירִים בִּבְחִינַת גִּילּוּי בִּפְטִירָתָם של הצדיקים. כַּנּוֹדַע שֶׁכָּל עֲמַל הָאָדָם שֶׁעָמְלָה נַפְשׁוֹ בְּחַיָּיו לְמַעְלָה, בִּבְחִינַת הֶעְלֵם וְהֶסְתֵּר, מִתְגַּלֶּה וּמֵאִיר בִּבְחִינַת גִּילּוּי מִלְמַעְלָה לְמַטָּה בְּעֵת פְּטִירָתוֹ. בעת פטירתו של הצדיק, בהסתלקות כל ההגבלות של הגוף וחיי העולם הזה, מתגלה בבת אחת כל אותה השפעה שנאספה למעלה ולא התגלתה בחייו.

וְהִנֵּה עַל יְדֵי גִּילּוּי הֶאָרַת תִּיקּוּן 'וְנוֹצֵר חֶסֶד' בִּפְטִירָתָן מֵאִיר חֶסֶד ה' מֵעוֹלָם עַד עוֹלָם עַל יְרֵאָיו .

וְהִנֵּה עַל יְדֵי גִּילּוּי הֶאָרַת תִּיקּוּן 'וְנוֹצֵר חֶסֶד' בִּפְטִירָתָן של צדיקים, מֵאִיר חֶסֶד ה' מֵעוֹלָם עַד עוֹלָם עַל יְרֵאָיו (על פי תהלים קג,יז) . משום שהארה זו גבוהה כל כך, מתיקון 'ונוצר חסד', ממקום הרצון העליון שלמעלה מהחכמה העליונה ולמעלה מכל גדרי העולמות — לכן היא מאירה "מעולם עד עולם", מהעולם העליון ביותר ועד העולם התחתון ביותר.

וּפוֹעֵל יְשׁוּעוֹת בְּקֶרֶב הָאָרֶץ לְכַפֵּר עַל עֲוֹן הַדּוֹר.

וּפוֹעֵל יְשׁוּעוֹת בְּקֶרֶב הָאָרֶץ לְכַפֵּר עַל עֲוֹן הַדּוֹר. הארה רבה זו פועלת ישועות בארץ התחתונה, שלא לפי ערכה ויכולתה של הארץ מצד עצמה. דהיינו היא מושיעה את האדם, היכן שיהיה, ממעשיו וממחשבותיו, ממה שמגיע לו וממה שלא מגיע לו על פי סדר העולם ואפילו על פי דין התורה. ההארה הזו שמגיעה מהמזלות העליונים, משלוש עשרה מידות הרחמים, היא למעלה מהחכמה והשכל שקובעים את כל סדרי העולם, ולכן היא יכולה לכפר על עוון הדור שעבר על סדרי העולם.

אַף גַּם עַל הַזְּדוֹנוֹת שֶׁהֵן מג' קְלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת שֶׁלְּמַטָּה מִנּוֹגַהּ.

אַף גַּם עַל הַזְּדוֹנוֹת שֶׁהֵן מג' (שלוש) קְלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת שֶׁלְּמַטָּה מִנּוֹגַהּ. 'עוון הדור' שפטירת הצדיק מכפרת כולל לא רק עבירות דקות של חסידים גדולים ושגגות של יהודי פשוט, אלא גם עבירות ממש, שנעשו בזדון ובכוונה כנגד רצונו המפורש של הקב"ה.

לְפִי שֶׁמַּזָּל דְּ'נוֹצֵר ' מִמּוֹחָא סְתִימָאָה דא"א

לְפִי שֶׁמַּזָּל דְּ'נוֹצֵר חסד ' ממשיך מִמּוֹחָא סְתִימָאָה דא"א (של אריך אנפין). מוחא סתימאה היא החכמה שבכתר, שהיא המקור לחכמה שבאצילות. זו איננה חכמה בגלוי, חכמה בכלי של חכמה, של הארה והתגלות, אלא רמה גבוהה יותר, סתומה, של שורשי החכמה הגלויה. וכפי שהוסבר לגבי הרצון עצמו, הוא כמין הטיה של הנפש עצמה בכיוון של חכמה וכו'. דרגה זו של רצון עליון, שחודר בחכמה לתוך עולמנו, יכולה לכפר, כפי שיבואר (וגם נתבאר לעיל), גם על הזדונות ולמטה מקליפת נוגה.

מְקוֹר הַבֵּירוּרִים.

מְקוֹר הַבֵּירוּרִים. כפי שהחכמה הסתומה היא מקור החכמה, כך היא מקור הבירורים שבחכמה (כי "בחכמה אתברירו").

כאן הוא מדבר על מקור הבירורים, שהרי אין מדובר כאן על בירורים של קליפת נוגה ושגגות בלבד: אלה נעשים גם בחכמה הגלויה. כפי שהוסבר, בראיית החכמה את הדברים כפי שהם צריכים להיות, כפי שהם לאמיתם, מתבררים הטוב מהרע וניצוצות הקדושה מבין הקליפות. אבל כאן מדובר על בירור שלמטה מנוגה, של הזדונות שמשלוש הקליפות הטמאות, ולשם כך צריך להגיע עד מקור הבירורים שבחכמה הסתומה דווקא. כמו הכוח לברר שבמקור החכמה, שהוא גילוי אור אין סוף שבחכמה, שאליו נדבקת הקדושה וממנו בורחת הקליפה. מכאן שאין זה רק בירור שכלי, שמבחין בין טוב לרע, אלא כמו התבררות עצמית, שבה נחשפת עצם הנפש והדברים מתבררים מעצמם — בעצם החשיפה לאור אין סוף שבה. אכן, כוח זה הוא גם מקור כוחו של השכל הגלוי לברר. השכל מבחין בדברים, רואה ומשווה, שוקל ויודע; אבל את הכוח לקבוע בסיכומה של החוויה השכלית: זה טהור וזה טמא, זה קליפה וזה קדושה וכו' — הוא מקבל מהמקור שמעבר, ממקור הבירורים שבחכמה הסתומה.

וְאִתְהַפְּכָא חֲשׁוֹכָא דִּשְׁבִירַת הַכֵּלִים לִנְהוֹרָא דְּעוֹלָם הַתִּיקּוּן

וְאִתְהַפְּכָא חֲשׁוֹכָא דִּשְׁבִירַת הַכֵּלִים לִנְהוֹרָא דְּעוֹלָם הַתִּיקּוּן (ומתהפך החושך של שבירת הכלים לאור של עולם התיקון). וזוהי תכלית הבירור.

עד כאן דובר על עומק התיקון והכפרה שנעשים, באופן אחד, על ידי הפרה האדומה, ובאופן אחר — מופשט וכולל יותר — בהסתלקות הצדיקים.

מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּקָּרְבָּנוֹת שֶׁעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ שֶׁאֵינָן מְכַפְּרִים אֶלָּא עַל הַשְּׁגָגוֹת,

מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּקָּרְבָּנוֹת שֶׁעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ שֶׁאֵינָן מְכַפְּרִים אֶלָּא עַל הַשְּׁגָגוֹת, כמו קרבן החטאת שאינו מכפר אלא על עבירות שנעשו בשוגג.

שֶׁהֵן, מֵהִתְגַּבְּרוּת נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית שֶׁמִּ נוֹגַהּ,

שֶׁהֵן, השגגות, באות מֵהִתְגַּבְּרוּת נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית שֶׁמִּקליפת נוֹגַהּ, ולא מהקליפות הטמאות שלמטה מנוגה, וכמבואר למעלה.

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּ לִקּוּטֵי תּוֹרָה פָּרָשַׁת וַיִּקְרָא.

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּספר לִקּוּטֵי תּוֹרָה של האר"י ז"ל, פָּרָשַׁת וַיִּקְרָא.

לשגגה יש תיקון בקרבנות שעל גבי המזבח, כלומר יש לה דרך תיקון על פי התורה. אין צורך לצאת החוצה, לעורר כביכול את מה שמעבר לחוקי התורה, כי בתוך התורה עצמה, שמגדירה את העבירה הזו, יש גם דרך לתקן אותה. השגגה היא קליפת נוגה, קליפה שיש בה אור, שהוא דרך התורה לכפר עליה. מה שאין כן בעבירה שבזדון ובמעשה איסור, שאין בדין התורה דרך לתקן אותה.

אכן יש תשובה, שחותרת מעבר לכל מה שכתוב בתורה, מעבר לשגגה ומעבר לזדון, ואין דבר שעומד בפני התשובה. אבל תשובה צריך לעשות האדם עצמו מלמטה למעלה, ואילו כאן מדובר על צד אחר, לא אישי, של תיקון וכפרה על 'עוון הדור' — משהו שפועל הצדיק עבור אנשי דורו, כמו הארה שבאה מלמעלה, ובדומה לפרה אדומה, שאחרי הכול גם היא מצווה הכתובה בתורה.

וְלָכֵן נִסְמְכָה לְפָרָשַׁת פָּרָה דַּוְקָא . מַה פָּרָה וכו'.

וְלָכֵן נִסְמְכָה הפרשה של מיתת הצדיק שמכפרת, כמוסבר, על הזדון והאיסור שמשלוש הקליפות הטמאות, לְפָרָשַׁת פָּרָה דַּוְקָא שמטהרת טומאת מת, שמהקליפות הטמאות . וכלשון התלמוד: מַה פָּרָה מכפרת אף מיתתם של צדיקים מכפרת וכו'.

וּבַיַּלְקוּט פָּרָשַׁת שְׁמִינִי הִגִּיהַּ 'מֵי חַטָּאת וכו' ''.

וּבַיַּלְקוּט פָּרָשַׁת שְׁמִינִי הִגִּיהַּ 'מֵי חַטָּאת וכו' ''. מה מוסיפה גרסה זו, שאדמו"ר הזקן מקפיד להוסיף? ייתכן לומר שכוונתו להעביר את הדגש מהפרה ואפר הפרה אל המים, מההעלאה אל ההמשכה. וכפי שנתבאר, מה שדומה לפטירת הצדיק זו לא ההעלאה מלמטה אלא ההמשכה מלמעלה, לא הפרה האדומה שנשרפת לאפר אלא מי החטאת שבהם מטהרים את טמאי המתים. הם הדומים להמשכת המים הדכורין מתיקון 'ונוצר חסד', הנמשכים בפטירת הצדיק לכפר על עוון הדור. — זוהי הנחמה שמעבר לזמן ומעבר לנפש, והיא נחמת הצדיק. אך גם נחמה פרטית יש בזה, שהרי גם הדברים הכלליים והמופשטים ביותר עוברים אלינו דרך נתיב פרטי מסוים. התכלית היא הרי הורדת הדברים אל הפרט, אל פלוני שעשה כך וכך ואל פלוני שמרגיש כך וכך, והנתיב הצר לשם בהכרח מוגדר בזמן מסוים, באופן מסוים ובאיש מסוים. ולזה מכוון אדמו"ר הזקן באיגרת זו: ביודעו את נפש חברו הוא נוגע בנקודה הכללית, כפי שנאמר, אבל הוא גם מתאר את נתיבה של אותה נקודה כללית, כי בזה ימצא הצדיק את נחמתו הפרטית. תמצית הנחמה היא שדבר לא אבד; שגם אם אבד הגוף — הפשר והמשמעות לא אבדו. והנה הוא הצדיק שלו, בנו, חי וקיים בכל ענייניו ומעשיו ואופיו ודרכו עד לנקודתו העצמית שבה מסר את נפשו כל חייו — בנתיב ובאופן שהוא מכפר עתה על עוון אנשי הדור.

(Endnotes) 1 . על פי הערת כ"ק אדמו"ר זי"ע ב'שיעורים בספר התניא'. 2 . נכדתו של אדמו"ר הזקן, בתו של אדמו"ר האמצעי, הרבנית ביילא, נישאה לנכדו של רבי לוי יצחק הרה"ח ר' יקותיאל זלמן. החתונה, שהתקיימה בסיון תקס"ז, מפורסמת כ'חתונה הגדולה' שהרבה סיפורים סופרו עליה, ואף יש בידינו מאמרי חסידות שנאמרו בה על ידי אדמו"ר הזקן. מכל מקום נראה שבזמן כתיבת האיגרת עדיין לא היו מחותנים, והתוספת "למחותנו" אינה מלשונו של אדמו"ר הזקן אלא נוספה מאוחר יותר בידי העורכים. 3 . קְדוֹשׁ ה' (על פי מלכים ב ד,ט), נֵר יִשְׂרָאֵל (על פי שמואל ב כא,יז), עַמּוּד הַיְּמִנִּי (על פי מלכים א ז,כא) פַּטִּישׂ הֶחָזָק (על פי ירמיה כג,כט. ביטוי המתייחס לגדלותו בתורה). 4 . ראו בית רבי פרק כ, וספר התולדות אדמו"ר הזקן חלק ג עמ' 672. 5 . מועד קטן כח,ב. והובא ברש"י במדבר כ,א. 6 . ראו רש"י במדבר יט,ג. 7 . ראו סוף מסכת זבחים, תוספתא כלים פרק א הלכה יא, ובכמה מקומות. 8 . למשל במדבר יט,ט: "חטאת הִוא" 9 . ראו עבודה זרה כג,ב, ובריטב"א ובמאירי שם. 10 . בין המוקדשים לבית המקדש יש שני סוגים: 'קודשי מזבח' הם כל שעולה לקרבן על גבי המזבח, ו'קודשי בדק הבית' הם המשמשים לכל שאר צורכי המקדש, כמו חומרים לתחזוקת ושיפוץ הבית, שכר פועלים ועוד. פרה אדומה אכן אינה עולה לקרבן על גבי המזבח שבבית המקדש, אך מכל מקום נעשה בה מעשה של שחיטה ושרפה כעין קרבן, ואף קדושתה חמורה כקודשי המזבח ואפילו יותר. 11 . כ"ק אדמו"ר זי"ע מעיר ב'הערות ותיקונים בדרך אפשר' שמ"הנעשה" ועד "רחמנא" צריך להיות בסוגריים. 12 . ליקוטי תורה לאר"י ז"ל פרשת ויקרא. ובליקוטי הגהות לתניא מציין לעיין בעץ חיים שער נ (שער קיצור אבי"ע) סוף פרק ב. 13 . ראו ליקוטי תורה לאר"י ז"ל שם, שמבאר כיצד מייצגים סוגי הקרבנות — המלח היין והשמן והבהמות והעופות וכו' — את כל חלקי העולם. 14 . על פי לשון התיקוני זהר (תיקון ה [יט,ב]): "מים תחתונים בוכים: אף אנן בעינן למהוי קדם מלכא" (אף אנו רוצים להיות לפני המלך). 15 . בפרט הוא פרצוף זעיר אנפין שבאצילות, ופעמים שהוא פרצוף אריך אנפין. 16 . ליקוטי אמרים פרק לט. 17 . ראו תורה אור עז,א, ושם פג,א. 18 . באותו עניין מבואר במקומות אחרים ובהקשרים אחרים, שבקליפה נפרד ה'כס' מהאל"ף ונשאר רק הכס המסתיר ללא הכרת האל"ף הנסתר למטה. וזה שנאמר בעמלק "כי יד על כס וגו' ". 19 . פעמים רבות, וראו בפרט במסכת פרה פרק ה ואילך. 20 . לשון הזהר חלק ג מט,א. שהוא בחינת הטל הלבן, העליון, ומשמע שם שהוא עניין אחד עם מהות מי החטאת. 21 . כמאמר רבותינו ז"ל שאין טיפה יורדת מלמעלה שאין עולים כנגדה טיפיים. ראו זהר חלק ג (ברעיא מהימנא) רמז,ב, תענית כה,ב ועוד. וראו ליקוטי תורה במדבר מב,ב ובציונים ומראי מקומות שם. 22 . ראו תורה אור סה,ג ושם פט,א, ליקוטי תורה דברים יד,ב, ועוד. 23 . הם רפ"ח ניצוצים שנפלו בשבירת הכלים, הנקראים 'מתים'. 24 . ראו ליקוטי אמרים פרק יט, ובמקומות רבים, שהחכמה נקראת קדש וכו'. 25 . ראו ליקוטי אמרים פרק יח ופרק לה בהגהה. 26 . ראו עוד בעניין הבירור שעל ידי החכמה סתימאה שבכתר בליקוטי תורה במדבר נט,ד ואילך. ובאופן אחר בהוספה לתורה אור קז,ג ואילך. 27 . ראו ליקוטי תורה במדבר סט,ב–ג. וגם שיש בירור בחכמה ויש בירור עמוק יותר מדרגת הכתר. 28 . כך מעיר אדמו"ר הצמח צדק בהקשר זה, ראו אור התורה במדבר חלק ג עמ' תתג. 29 . ליקוטי אמרים פרק ו. 30 . ראו זהר חלק ג רפט; עץ חיים שער הכללים פרק ה, ושם שער יג (שער א"א) פרק ט ביאור כל הי״ג תיקונים. וראו גם שם שער יד (היכל או"א) פרק ג ופרק ח, ועוד. 31 . על המסופר בספר דניאל (י,ז): "וראיתי אני דניאל לבדי את המראה והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה אבל חרדה גדֹלה נפלה עליהם", שואלים בתלמוד (מגילה ג,א) : אם הם לא ראו, למה נפלה עליהם חרדה? ואומרים "אף על גב דאיהו לא חזי מזליהו חזי" (למרות שהם לא ראו, המזל שלהם ראה). ומבואר בחסידות שזו היא הארה מדרגות הנפש הפנימיות, שאינן מתלבשות בגוף ובכוחות הנפש, ומתבטאות בתחושה פנימית גם ביחס למציאות שאין רואים בעין השכל. 32 . ראו עץ חיים שער יג (שער א"א) פרק ט, ובמקומות רבים. 33 . הנדפס במאמרי אדמו"ר הזקן תקס"ו עמ' קמו. 34 . וכמו שכתוב: "ואני תפלתי לך ה' עת רצון" (תהלים סט,יד). 35 . ובאופן אחר ב"בכל מאֹדך". וראו ליקוטי תורה דברים מד,ד. 36 . ראו ליקוטי אמרים פרק כה, שקיום התורה והמצוות תלויים בזה שיזכור את מסירות נפשו לה' על ייחודו, שמקבל בקריאת שמע. 37 . ראו זהר חלק א קכד,ב; פרי עץ חיים שער הקריאת שמע פרק יב; ב"ח על טור אורח חיים תחילת סימן סא, ועוד. 38 . ראו ליקוטי תורה ויקרא לג,ב ואילך. 39 . ראו זהר חלק ב קכא,א, שם פה,א, ועוד. 40 . ראו ליקוטי אמרים פרק מא. 41 . וכן הביטוי בכמה מקומות — לעורר ייחוד אבא ואמא וכו'. 42 . על פי תהלים עד,ב. ואולי אפשר לדייק בלשון הכתוב "ואלהים מלכי מקדם פֹעל ישועות וגו' ", וידוע ש'קדם' הוא הקודם לראשית, שהיא החכמה (וראו תורה אור פז,ד). ומתאים לנאמר כאן ש"פועל ישועות" הוא מגילוי הארת 'נוצר חסד', שהוא קודם ומקור לחכמה. 43 . בדברי חז"ל ואילך, כגון מסכת כלה פרק ו. 44 . ראו בעש"ט על התורה, פרשת כי תשא, אותיות ט–יא (מובא שם בשם רבי לוי יצחק מברדיטשוב). 45 . הכוונה כנראה לטעמי המצוות שם, ד"ה מצוות על כל קרבנך תקריב מלח. ונאמר שם שעכירות נפש הבהמית שבאדם וכו' גורמת לו לחטוא (בשגגה), ולכן כשאדם חוטא הוא מקריב קרבן את נפש הבהמית של בעל חיים, שהרי היא גרמה לו לחטוא, ויורדת אש מלמעלה ושורפת את העבירות. 46 . גרסה זו לא מצאנו לעת עתה. ובילקוט שלפנינו בפרשת שמיני (רמז תקכה) הגרסה "כשם שאפר הפרה מכפר וכו' ". וכן במדרש רבה ותנחומא. וצריך עיון. 47 . וכמבואר באריכות בליקוטי תורה פרשת חקת (נו,א ואילך) שכל עניינה של מצוות פרה אדומה היא רצוא ושוב, העלאה והמשכה. 48 . וראו גם ב'שיעורים בספר התניא'. 49 . וכמו שכתוב: "כי אם עֲוֹנֹתיכם היו מבדִלים בינכם לבין אלהיכם" (ישעיה נט,ב). וראו אגרת התשובה פרק ה.