חזור
אגרת הקדש
אגרת כזלאיגרת זו, כמו לכמה איגרות,
מַה שֶּׁכָּתַב לְיוֹשְׁבֵי אַרְצֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ אָמֵן.
מַה שֶּׁכָּתַב לְיוֹשְׁבֵי אַרְצֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ אָמֵן. למי נכתבה האיגרת? בלוח התיקון שערך כ"ק אדמו"ר זי"ע הוא מעיר שהתיבות "ליושבי ארצנו הקדושה וכו' " הן טעות סופר, כי נכתב לאנשי שלומנו שבחוץ לארץ. וכן כותב בספר 'בית רבי', שהוא טעות מוכחת, וכפי שנראה מפנים המכתב, ובייחוד מההמשך שלא נדפס כאן שבו הוא פונה בפירוש לחסידים שבחוץ לארץ להמשיך במתן הכספים גם לאחר ההסתלקות. יחד עם זה, מוסיף כ״ק אדמו"ר זי"ע מאוחר יותר, שאי אפשר למחוק מה שכתוב "ליושבי ארצנו הקדושה", שהרי נוסח זה היה לעיני רבותינו נשיאינו (אדמו"רי חב"ד לדורותם), החל מ'בני המחבר' (שערכו והסכימו על 'אגרת הקדש' כנדפס בשערי התניא) ואדמו"ר הצמח צדק, וכן הוא גם במהדורה הראשונה של קונטרס עניין ההשתטחות, ויש לו אם כן על מה לסמוך. ומציע לקיים את שני הנוסחים — אחד נשלח לחסידים שבארץ ישראל, ואין בידינו את כולו, ואחד נשלח לחסידים בחוץ לארץ, והוא כנראה הנוסח השלם שבידינו.
לְנַחֲמָם בְּכִפְלַיִים לְתוּשִׁיָּה .
לְנַחֲמָם בְּכִפְלַיִים לְתוּשִׁיָּה (על פי איוב יא,ו) . זו לשון אדמו"ר הזקן במכתבו בהמשך, שכך הוא מגדיר את דברי הנחמה שהוא אומר להם, שהם "בכפליים לתושיה". ביטוי זה, מלבד שהוא לשון הכתוב, יש לו גם משמעות מכוונת, כמין רמז ואפילו מוטו לתוכנה של האיגרת כולה. דברי נחמה, במיוחד של רבי, אינם רק השתתפות בצער (שאף היא כשלעצמה נחמה גדולה) אלא ניסיון של העלאה אמיתית של הדברים. הצער והאובדן הם מציאות שאי אפשר לשנות, אבל תמיד ישנם צדדים אחרים שניתן להיאחז ולעלות בהם, ואת אלה באה האיגרת הזו לגלות. שהרי האבלים והנדכאים אינם יכולים בדרך כלל לראות בעצמם צדדים אחרים, בוודאי לא בשעת צערם, ולכן באים דברי הנחמה שאומרים להם אחרים, להראות את הצדדים הללו. וזה מה שיסביר אדמו"ר הזקן באיגרת זו — שמעבר לאובדן האישי יש להסתלקות הצדיק משמעות של תיקון והעלאה בבחינת "כפליים לתושיה" — תושייה מן המצב שלאחר ההסתלקות ואף תושייה לגבי המצב שלפני ההסתלקות.
עַל פְּטִירַת הָרַב הַגָּאוֹן הַמְפוּרְסָם, אִישׁ אֱלֹקִים קָדוֹשׁ, נֵר יִשְׂרָאֵל עַמּוּד הַיְּמִינִי, פַּטִּישׁ הֶחָזָק,
עַל פְּטִירַת הָרַב הַגָּאוֹן הַמְפוּרְסָם, הוא תואר המתייחס לגדלותו בתורה. אִישׁ אֱלֹקִים קָדוֹשׁ,
מוֹרֵנוּ הָרַב וְרַבֵּנוּ רַבִּי מְנַחֵם מֶענְדְל נִשְׁמָתוֹ עֵדֶן.
מוֹרֵנוּ הָרַב וְרַבֵּנוּ רַבִּי מְנַחֵם מֶענְדְל נִשְׁמָתוֹ עֵדֶן. רבי מנחם מענדל מוויטבסק (וכפי שכונה בין חסידי חב"ד: רבי מנחם מענדל מהורודוק) היה מגדולי תלמידי המגיד ממזריטש, ולאחר הסתלקותו של המגיד הוכר בהיקף מסוים כממלא מקומו בהנהגת התנועה החסידית, ואף בפועל הוא היה המנהיג החסידי האחרון שהיה מקובל על כלל המנהיגים החסידיים. אדמו"ר הזקן, שהיה מצעירי תלמידי המגיד, ראה אותו והתייחס אליו באופן אישי כרבו, אף על פי שעוד בימי חייו של רבי מנחם מענדל כבר סלל דרך חדשה לעצמו, היא חסידות חב"ד.
עד כאן הפתיח, מכאן דברי האיגרת עצמה:
אֲהוּבַיי אַחַיי וְרֵעַיי אֲשֶׁר כְּנַפְשִׁי כו'.
אֲהוּבַיי אַחַיי וְרֵעַיי אֲשֶׁר כְּנַפְשִׁי כו'. נוסח הפנייה אל המכותבים — הכינויים, התארים ודברי הברכה — היה תמיד משמעותי במכתבי הצדיקים החסידיים. אף כאן, הפנייה "אהוביי אחיי ורעיי אשר כנפשי וכו׳", המצויה בכמה מאיגרות הקודש (ט, טז, כב, הוספה לכב, כג), מבטאת תמיד קרבה וחיבה מיוחדת. פנייה כזו מתייחסת לדברים שייאמרו בהמשך, דברים שאין הוא אומר ואין הוא דורש מכל אדם, אלא רק מהקרובים במיוחד, כעין דברים שאדם דורש מעצמו בלבד, או מאלה שהם כעצמו ונפשו — אהובים אחים ורעים. ואכן כפי שנראה בהמשך, גם אם לא בגילוי, האיגרת דורשת מהחסידים הרבה מאוד: לא רק להתגבר באופן רגשי על האובדן, אלא להעלות את המצב הזה עצמו, של הסתלקות הצדיק, באופן שבמובן מסוים כל אחד מקבל אל עצמו משהו מהצדיק, להיות בעצמו כמו הצדיק, עם הכוח ועם האחריות שבכך.
ה' עֲלֵיהֶם יִחְיוּ . חַיִּים עַד הָעוֹלָם" , וְצֶאֱצָאֵיהֶם אִתָּם, זֶרַע אֱמֶת בְּרוּכֵי ה' הֵמָּה, "מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם".
ה' עֲלֵיהֶם יִחְיוּ (על פי ישעיה לח,טז) . כאן הוא גם מברך אותם לעתיד. הברכה שצריכים האבלים אחר פטירת הצדיק היא חיים — וכמו שאומר הכתוב: "כִּי שָׁם צִוָּה ה' אֶת הַבְּרָכָה חַיִּים עַד הָעוֹלָם" (תהלים קלג,ג) , ולא רק כחיים שאבדו להם, שהיו לשעה, אלא חיים לזמן רב, לכל ימי העולם. וְצֶאֱצָאֵיהֶם אִתָּם,
אַחֲרֵי דְּרִישַׁת שְׁלוֹמָם כַּמִּשְׁפָּט לְאוֹהֲבֵי שְׁמוֹ.
אַחֲרֵי דְּרִישַׁת שְׁלוֹמָם כַּמִּשְׁפָּט לְאוֹהֲבֵי שְׁמוֹ.
בָּאתִי לְדַבֵּר עַל לֵב נִדְכָּאִים הַנֶּאֱנָחִים וְהַנֶּאֱנָקִים.
בָּאתִי לְדַבֵּר עַל לֵב נִדְכָּאִים הַנֶּאֱנָחִים וְהַנֶּאֱנָקִים. על אובדנו של הרבי, החסידים הם נדכאים ונאנחים ונאנקים. גם על פי הלכה, על רבו המובהק צריך התלמיד להתאבל ואפילו לקרוע, ומכל שכן החסידים על רבם. הרבי עבור החסידים הקשורים אליו הוא יותר מרבם שלימדם חכמה; הוא גם אבא והוא גם מלך. האובדן של כל אלה — הרב, האב והמלך — מכסה כמעט את כל תחומי החיים, התורה והתפילה והמצוות (שכוללות בהיקף הרחב את חיי העולם הזה בכללם). ואף בחיי הנפש: האהבה (אב), היראה (מלך), והתפארת (רב). מי שמאבד את כל אלה אין לו היכן להימלט מצערו.
וּלְנַחֲמָם בְּכִפְלַיִים לְתוּשִׁיָּה,
וּלְנַחֲמָם בְּכִפְלַיִים לְתוּשִׁיָּה, כמבואר לעיל.
אֲשֶׁר שָׁמְעָה אָזְנִי וַתָּבֶן לָהּ .
אֲשֶׁר שָׁמְעָה אָזְנִי וַתָּבֶן לָהּ (איוב לג,א) . "שמעה אזני" מאחרים, "ותבן לה" מה שהבין מעצמו (ליקוטי הגהות לתניא).
עַל מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל 'דְּשָׁבַק חַיִּים לְכָל חַי' ,
עַל מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל 'דְּשָׁבַק חַיִּים לְכָל חַי' (שעזב את החיים לכל חי) ,
כִּי "צַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה" , וּבְ"יִרְאַת ה' לְחַיִּים" , וּבְרִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶת אַהֲבָתוֹ .
כִּי "צַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה" (חבקוק ב,ד) , וּבְ"יִרְאַת ה' לְחַיִּים" (משלי יט,כג) , וּבְרִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶת אַהֲבָתוֹ (על פי שיר השירים ח,ו) . ברור שחייו של הצדיק — מה שמעסיק אותו, מה שמחיה ומרגש אותו, מה שממלא את נפשו כל ימי חייו — אינם כחיי כל אדם. רוב בני האדם עסוקים בחייהם קודם כול בעצם החיים בעולם הזה, בהנאות ובניצחונות ובפחדים וכו', ובעיקר בעצמם ובהישרדותם וכל מה שקשור בזה. נכון שכל אדם חושב מפעם לפעם גם על הקב"ה, אבל חיי העולם ממשיכים ועל הקב"ה חושבים בהפסקות. אכן יש אנשים שאצלם הקב"ה הוא הכול כל הזמן, ובזה הם חיים (ועל חיי העולם הזה חושבים רק בשייכות אל האלוקי) — ואלה הם הצדיקים. חייו של הצדיק הם לכן מערך התייחסותו אל הקב"ה, שכולל אמונה ויראה ואהבה. הוא חי באמונה, שכן אצלו האמונה אינה מושג מעורפל שאומרים אותו אלא חיים שחיים אותם. והוא חי ביראת ה', כי היא היראה שהוא ירא אותה. כל אדם, כשהוא ירא מאוד מדבר בעולם — אין לו מנוחה, אין לו חיים, כי כל דבר נצבע באותה יראה ואימה. ואולם אצל הצדיק, שיראתו היא יראת ה' — אלה הם חייו. וכמו אדם שאהבתו היא כאש ושלהבת הממלאת את כל חייו, עד שאין כל דבר אחר מעניין אותו, שאין הוא יכול להתעסק בשום דבר אחר מלבד בנושא אהבתו — כך אצל הצדיק אהבתו את ה' היא חייו.
מֵחַיִּים לְכָל בָּהֶן, חַיֵּי רוּחוֹ [ וְנִשְׁמָתוֹ ] כָּל יְמֵי חֶלְדּוֹ,
אמונתו ויראתו ואהבתו של הצדיק הם אף יותר מֵחַיִּים
"וַיְהִי בְּהַעֲלוֹת ה' " , "רוּחוֹ וְנִשְׁמָתוֹ אֵלָיו יֶאֱסוֹף" .
"וַיְהִי בְּהַעֲלוֹת ה' " (מלכים ב ב,א) , "רוּחוֹ וְנִשְׁמָתוֹ אֵלָיו יֶאֱסוֹף" (איוב לד,יד) . בשעת פטירתו של הצדיק משתחררות רוחו ונשמתו
וְיַעֲלֶה בְּעִילּוּי אַחַר עִילּוּי עַד רוּם הַמַּעֲלוֹת.
וְיַעֲלֶה בְּעִילּוּי אַחַר עִילּוּי עַד רוּם הַמַּעֲלוֹת. אצל הצדיק העלייה היא בעילוי אחר עילוי וכו'. אצל כל אדם עולות הרוח והנשמה ומתנתקות מהגוף ומהעולם הזה אחר הפטירה. אלא שאצל אדם שבמשך חייו בעולם הזה היה קשור קשר נפשי אל גופו וחייו בעולם הזה, שחיי העולם הזה היו חייו, נשאר משהו מהקשר הזה גם אחר הפטירה, כמו זיכרון נעים שלא נותן לנפשו להשתחרר לגמרי ולעלות יותר. אבל אצל הצדיק, כיוון שגם במשך חייו בעולם הזה הייתה נפשו קשורה למעלה, שכל הקשר שלו אל הגוף והעולם הזה היה כפוי וחיצוני, שרק חיכה לרגע השחרור — הפטירה היא כמו שחרור אדיר ללא הגבלה. כל חלקי נפשו האלוקית, רוחו ונשמתו, מתאחדים ומתעלים עתה אל עבר שורשם העליון, "חלק אלו־ה ממעל". עלייה זו היא "בעילוי אחר עילוי" כי גם הצדיק היה קשור באופן מסוים אל הצורות של העולם הזה — אל אנשים, אל מצוות מעשיות — קשר אמיתי שיש לו רושם גם למעלה, בכל הדרגות. ומשום שלחייו למטה הייתה משמעות, יש משמעות גם לכל דרגה שהוא עובר בה עד למעלה מעלה. אלא שכאמור אצל הצדיק אין הקשרים הללו מעכבים אלא רק נחשבים לרגע, נלקחים בחשבון, ועולים עוד, בעילוי אחר עילוי.
שָׁבַק חַיֵּי רוּחוֹ, פְּעוּלָּתוֹ אֲשֶׁר עָבַד בָּהּ לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל.
הצדיק כאמור עולה למעלה, אבל לא עוזב את המטה, כי שָׁבַק (עזב), הניח אחריו בעולם הזה את חַיֵּי רוּחוֹ, פְּעוּלָּתוֹ אֲשֶׁר עָבַד בָּהּ לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל. מה נשאר בעולם הזה אחרי מותו של אדם? אדם שחי בגשמיות בלבד, ייתכן שאחר מותו לא נשאר דבר. ואולם הצדיק, שחייו היו רוחניים, המוות של חיי גופו אינו המוות של חיי רוחו; אלה ממשיכים להתקיים, גם אם לא דרך הגוף, ב"פעולתו אשר עבד בה". שהרי הצדיק גם פעל בעולם ועבד בו, הוא השפיע בו ועשה אותו טוב יותר, והפעולה הזו נשארת בעולם גם אחרי הסתלקותו, להיות כמו כלי לחיי רוחו. ו"לפנים" אינו רק במובן של 'בעבר', אלא גם של פנימיות, כי פעולתו ועבודתו של הצדיק היא בפנימיות. פעולה חיצונית, שאינה אלא מכשיר עבור דבר אחר, יכול להיות שלא תישאר, שהרי כל עניינה הוא זמני ומקומי לצורך דבר אחר — אך פעולה פנימית נשארת לעולם. וכל זה "בישראל" שכן כל הדברים הללו ניכרים ונרשמים בעולם הזה בתוך נפשו וחייו של אדם מישראל.
ולהלן מפרט מי מקבל את 'חיי הצדיק' שהוא משאיר.
"פְּעוּלַּת צַדִּיק לְחַיִּים" ,
"פְּעוּלַּת צַדִּיק לְחַיִּים" (משלי י,טז) , פעולת
לְכָל חַי,
לְכָל חַי, עבור אלה שהם חיים. הן בפשטות, אלה שחיים בעולם הזה, והן במובן פנימי יותר, אלה שהם בדרגה ובמצב של חיים, כלומר אינם רק נמצאים בעולם (וכמתים בחייהם) אלא שהם חיים את החיים, בעבודה והליכה בעולם הזה בתורה ובמצוות. לפי זה לא כל אחד יכול לקבל את החיים מהצדיק, ובוודאי שלא את מה שהוא משאיר אחרי הסתלקותו, אלא רק מי שבעצמו הוא חי ויש לו את הכלים (בתורה ומצוות) לקבל תוספת חיים מהצדיק.
הִיא נֶפֶשׁ כָּל חָי הַקְּשׁוּרָה בְּנַפְשׁוֹ.
הִיא נֶפֶשׁ כָּל חָי הַקְּשׁוּרָה בְּנַפְשׁוֹ. עוד גדר למי שמקבל מהצדיק הוא אם היה קשור אל הצדיק בהיותו בעולם הזה, ובעיקר אם הוא קשור אליו עתה. בשביל השפעה פנימית צריכים שני צדדים, הצד הנותן וגם הצד המקבל, שצריך לרצות וצריך שיהיו לו את הכלים לקבל. לפיכך מי שהיה קשור אל הצדיק, שהכיר אותו ואת דרכו ותורתו, שקיבל ממנו ורוצה לקבל — הוא זה שיכול להמשיך לקבל גם עתה. יתרה מכך, "הקשורה בנפשו" הוא יותר מתלמיד; זהו מה שנוהגים לכנות בין חסידים — 'חסיד מקושר לרבי'. קשר כזה שהחסיד קושר את עצמו, לקבל ממנו בייחוד — כמו מכריחה את חיותו של הצדיק להגיע אליו, גם עתה.
בְּחַבְלֵי עֲבוֹתוֹת 'אַהֲבָה רַבָּה' וְ'אַהֲבַת עוֹלָם' בַּל תִּמּוֹט לָנֶצַח.
בְּחַבְלֵי עֲבוֹתוֹת 'אַהֲבָה
אֲשֶׁר "מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים" , לְדָבְקָה בה' חַיִּים.
אֲשֶׁר "מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים" (תהלים לד,יג) , וממשיך ומפרט מי הוא זה שמקבל את חיי הצדיק — זה שהוא חפץ באותם חיים עליונים שמשפיע הצדיק, שהם לְדָבְקָה בה' חַיִּים. כי חיי הצדיק הם כאמור הדבקות בה', באמונה באהבה וביראה, ואלה החיים שמקבלים מהצדיק.
בַּעֲבוֹדָתוֹ תִּדְבַּק נַפְשׁוֹ.
בַּעֲבוֹדָתוֹ תִּדְבַּק נַפְשׁוֹ. בעבודתו של הצדיק, בדרך העבודה שהורה את החסידים ואותו בפרט — תדבק נפשו של האיש החפץ חיים.
וְהָיְתָה צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֵת ה' .
וְהָיְתָה (ותהיה) נפשו צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֵת ה' (על פי שמואל א כה,כט) . במקומות אחרים
בְּחַיֵּי "רוּחַ אַפֵּינוּ" , "אֲשֶׁר אָמַרְנוּ בְּצִלּוֹ נִחְיֶה בַגּוֹיִם" .
בְּחַיֵּי הצדיק שהשאיר לכל חי — מחשבותיו ודבריו, תורותיו ותפילותיו שנשארו בעולם — שבזה חי ה'חפץ בחיים' אלה. והם כ "רוּחַ אַפֵּינוּ" (איכה ד,כ) , שהוא מקבל מהם חיות פנימית כמו האוויר שהוא נושם באפו, "אֲשֶׁר אָמַרְנוּ בְּצִלּוֹ נִחְיֶה בַגּוֹיִם" (איכה שם) . "בצלו" היא השפעת הצדיק המקיפה. "רוח אפינו" ו"בצלו נחיה" הם אפוא כלל כל ההשפעות, תמצית מה שאפשר להגיד על התקשרות החסיד אל הרבי.ד
אֲשֶׁר שָׁבַק, לָנוּ, בְּ כָל אֶחָד וְאֶחָד.
אֲשֶׁר שָׁבַק, הניח, לָנוּ, חסידיו ומקושריו, בְּתוך כָל אֶחָד וְאֶחָד. עכשיו, לאחר ההסתלקות, אין מבקשים את ההשפעה בחוץ — ללכת אל הצדיק, לראות, לשאול — אלא בתוכנו. וכל אחד ימצא את הצדיק אצלו בנפשו.
כְּפִי בְּחִינַת הִתְקַשְּׁרוּתוֹ בֶּאֱמֶת וְאַהֲבָתוֹ אַהֲבַת אֱמֶת.
כְּפִי בְּחִינַת הִתְקַשְּׁרוּתוֹ בֶּאֱמֶת וְאַהֲבָתוֹ אַהֲבַת אֱמֶת. התקשרות אמת ואהבת אמת דווקא. בכמה מקומות מגדיר אדמו"ר הזקן את האמת כמה שאינו משתנה. האמת היא הנקודה האמצעית, הפנימית והעצמית של דבר, והיא אינה משתנה בשל שינויים בחוץ. כך התקשרות אמת ואהבת אמת של החסיד אל רבו אינה משתנה בגלל שהוא כעת אינו בגופו, וכפי שהייתה בחייו היא נשארת אצל החסיד גם אחר ההסתלקות. רק בגלל שהלבושים משתנים, הוא צריך להודיע זאת לחסידים, שיש ושיכול להיות עכשיו כפי שהיה בעבר.
הַטְּהוֹרָה.
הַטְּהוֹרָה. ככל שההתקשרות והאהבה היא טהורה, כלומר נקייה ללא שום מעורבות של דבר אחר, ללא שום נגיעות אישיות חיצוניות, כך היא תהיה חזקה וממשית יותר גם לאחר ההסתלקות.
מִקֶּרֶב אִישׁ וְלֵב עָמוֹק .
מִקֶּרֶב אִישׁ וְלֵב עָמוֹק (על פי תהלים סד,ז) . כאשר ההתקשרות נובעת מקרב ליבו של החסיד, כלומר מנקודת ליבו ועצם נפשו. ככל שהתקשרות החסיד היא אמיתית וטהורה מעומק ליבו — כך היא מעוררת מלמעלה את השפעת הצדיק אליו שתבוא מנקודת האמת הפנימית ועומק הלב; וממילא תיכנס ותשפיע בנקודת האמת הטהורה, בקרבו ובעומק לבו של החסיד.
כִּי "כַּמַּיִם הַפָּנִים וכו' וְרוּחַ אַיְּיתֵי רוּחַ וְאַמְשִׁיךְ רוּחַ .
כִּי "כַּמַּיִם הַפָּנִים וכו' כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם״ (משלי כז,יט).
וְרוּחוֹ עוֹמֶדֶת בְּקִרְבֵּינוּ מַמָּשׁ,
וְרוּחוֹ של הצדיק עוֹמֶדֶת בְּקִרְבֵּינוּ מַמָּשׁ, גם עתה. רוחו של הצדיק ממש, לא רק הזיכרונות והחוויות שהיו לנו, אלא רוחו ה'חיה' של הצדיק — היא שעומדת בנפשנו.
כִּי בִּרְאוֹתוֹ יְלָדָיו, מַעֲשֵׂה יָדָיו בְּקִרְבּוֹ יַקְדִּישׁוּ שְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ. אֲשֶׁר יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ,
כִּי בִּרְאוֹתוֹ יְלָדָיו, הם התלמידים,
כַּאֲשֶׁר נֵלֵךְ בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה אֲשֶׁר הוֹרָנוּ מִדְּרָכָיו, וְנֵלְכָה בְּאוֹרְחוֹתָיו.
כַּאֲשֶׁר נֵלֵךְ בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה אֲשֶׁר הוֹרָנוּ מִדְּרָכָיו, וְנֵלְכָה בְּאוֹרְחוֹתָיו.
נֶצַּח סֶלָה וָעֶד.
נֶצַּח סֶלָה וָעֶד. מבואר במקומות אחרים,
וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ : דְּצַדִּיקָא דְּאִתְפַּטַּר אִשְׁתַּכַּח בְּכֻלְּהוּ עָלְמִין יַתִּיר מִבְּחַיּוֹהִי . דְּהַיְינוּ, שֶׁגַּם בְּזֶה הָעוֹלָם הַמַּעֲשֶׂה, הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם" . אִשְׁתַּכַּח יַתִּיר
וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ (חלק ג עא,ב) : דְּצַדִּיקָא דְּאִתְפַּטַּר אִשְׁתַּכַּח בְּכֻלְּהוּ עָלְמִין יַתִּיר מִבְּחַיּוֹהִי (שהצדיק שנפטר נמצא בכל העולמות יותר מבחייו) . דְּהַיְינוּ, החידוש במאמר הזהר הזה הוא, שֶׁגַּם בְּזֶה הָעוֹלָם הַמַּעֲשֶׂה, הוא עולם החומר הזה, הוא נמצא. זה שהצדיק נמצא לאחר פטירתו בעולמות העליונים אפשר להבין, שהרי נשמתו עזבה את גופו הגשמי ועלתה לעולמות העליונים הרוחניים. אבל את זה שהוא נמצא (ואף יותר) בעולם הגשמי, קשה להבין — שהרי אין לו גוף גשמי לעשות בו ולדבר בו ובכלל להיות בו בעולם המעשה! ההסבר לכך הוא, שגם אם חיי הצדיק אינם נמצאים בגופו של הצדיק, הם נמצאים בגופי החסידים הקשורים אליו, ודרכם הוא ממשיך לקיים את תכליתו של עולם המעשה — " הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם" (דברים ז,יא) . אִשְׁתַּכַּח יַתִּיר (נמצא יותר) הצדיק, בעולם המעשה דווקא.
כִּי הַמַּעֲשֶׂה, (גָּדוֹל) [גָּדֵל] וְהוֹלֵךְ, גִּידּוּלֵי גִידּוּלִין.
כִּי הַמַּעֲשֶׂה, שעושים החסידים בעולם הזה (גָּדוֹל) [גָּדֵל] וְהוֹלֵךְ,
מִן אוֹר זָרוּעַ לַצַּדִּיק בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה'.
מִן אוֹר זָרוּעַ לַצַּדִּיק בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה'.
הַמֵּאִיר לָאָרֶץ וְחוּצוֹת.
הַמֵּאִיר לָאָרֶץ וְחוּצוֹת.
וְגַם אֲנַחְנוּ אֵלֶּה פֹה הַיּוֹם כּוּלָּנוּ חַיִּים .
וְגַם אֲנַחְנוּ אֵלֶּה פֹה הַיּוֹם כּוּלָּנוּ חַיִּים (על פי דברים ד,ד) . "פה" בחוץ לארץ, "היום" לאחר הסתלקות הצדיק, יכול כל אחד לקבל את הארת הצדיק בחיי נפשו בלי קשר למקום שהוא נמצא בו.
בִּדְרָכָיו, דֶּרֶךְ הַקֹּדֶשׁ יִקָּרֵא לָהּ .
כאשר הוא הולך בִּדְרָכָיו, דֶּרֶךְ הַקֹּדֶשׁ יִקָּרֵא לָהּ (על פי ישעיה לה,ח) . לדרכיו של הצדיק הוא קורא "דרך הקדש". שכאמור, דרך זו שהיא חייו שחי בעולם הזה ועתה הוא משאיר לנו, אין בה שום נגיעה בענייני העולם הזה, אלא כולה קודש לה'. 'דרך הקדש' מתייחס גם לאדם שהולך בדרך הזו, כי למרות שאין הוא ממש כמו הצדיק, נבדל בעצמו מענייני העולם הזה, ואף אין הוא מרגיש את נוכחות הצדיק כפי שהיה בעולם הזה, אף על פי כן הוא הולך בדרך הזו, שמצד עצמה אינה תלויה ואינה מושפעת מהאווירה ומהמציאות שמסביבו.
זֹאת בַּעֲבוֹדַת ה' בְּמִילֵּי דִשְׁמַיָּא .
זֹאת בַּעֲבוֹדַת ה' בְּמִילֵּי דִשְׁמַיָּא (בענייני השמיים) . היא העבודה הרוחנית של עלייה לעולמות עליונים והשפעה בהם. ויותר מזה, עבודה שאינה מתייחסת אל כל ההתגלות בעולמות, גם העולמות הרוחניים, אלא אל הקב"ה עצמו שמעבר למציאות העולמות.
וּבְמִילֵּי דְעָלְמָא . בְּפֵירוּשׁ אִתְּמַר בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ : דְּצַדִּיקַיָּיא מְגִינִּין עַל עָלְמָא, וּבְמִיתָתְהוֹן יַתִּיר מִבְּחַיֵּיהוֹן, וְאִלְמָלֵא צְלוֹתָא דְּצַדִּיקַיָּיא בְּהַהוּא עָלְמָא לָא אִתְקַיַּים עָלְמָא רִגְעָא חֲדָא .
וּבְמִילֵּי דְעָלְמָא (בענייני העולם) . היא העבודה שמתייחסת אל העולמות בכלל ואל העולם הזה בפרט, להשפיע בעולם ולעשותו דירה לקדושה. בְּפֵירוּשׁ אִתְּמַר (נאמר) בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ (חלק ג עא,ב) : דְּצַדִּיקַיָּיא מְגִינִּין עַל עָלְמָא, וּבְמִיתָתְהוֹן יַתִּיר מִבְּחַיֵּיהוֹן, וְאִלְמָלֵא צְלוֹתָא דְּצַדִּיקַיָּיא בְּהַהוּא עָלְמָא לָא אִתְקַיַּים עָלְמָא רִגְעָא חֲדָא (שהצדיקים מגינים על העולם, ובמותם יותר מבחייהם, ואלמלא תפילתם של הצדיקים בעולם ההוא, העליון, לא היה העולם הזה מתקיים אפילו רגע אחד) . יש כוח ביד הצדיקים להתפלל על העולם ולשמור אותו מכל מקרה רע. ומוסיף כאן הזהר, שגם לאחר הסתלקותו מהעולם הזה, נשאר ביד הצדיק הכוח לשנות ולהגן על העולם על ידי תפילתו בעולם העליון, ואפילו יותר מאשר בחייו.
וְכֹל הַקָּרוֹב קָרוֹב אֶל מִשְׁכַּן ה' בְּחַיָּיו קוֹדֵם לַבְּרָכָה.
וְכֹל הַקָּרוֹב קָרוֹב אֶל מִשְׁכַּן ה' בְּחַיָּיו — קוֹדֵם לַבְּרָכָה.
להשלמת ביאור האיגרת, ולהמחיש יותר את הרקע לכתיבתה, צירפנו כאן את המשכה, שלא נדפס ב'אגרת הקדש':
וּבִפְרָט כַּאֲשֶׁר יְפָרֵשׁ שִׂיחָתִי זוֹ תְּפִלָּתִי וּבַקָּשָׁתִי הַשְּׁטוּחָה עַל בְּנוֹ הַנֶּחְמָד וְנָעִים הַמּוּפְלָא וּמוּפְלָג פֶּלֶג אֱלוֹקִים מָלֵא דַּעַת וְיִרְאַת ה' כְּבוֹד קְדוּשַּׁת מוֹרֵנוּ הָרַב מֹשֶׁה נֵרוֹ יָאִיר, כְּמַאֲמַר רז"ל שֶׁדַּעַת הָאָדָם קְרוֹבָה אֶל בְּנוֹ.
וְאִי לְזֹאת שָׁפַכְתִּי שִׂיחַ שֶׁלֹּא יִהְיוּ קְרוֹבִים נַעֲשִׂים רְחוֹקִים חַס וְשָׁלוֹם. כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי אוֹמְרִים אֵלּוּ עֲנִיֵּי הַצֹּאן, אֲשֶׁר לֹא בְּדַעַת יְדַבֵּרוּן, לִידּוֹן לְהַבֵּן בְּגִרְעוֹן כֶּסֶף חַס וְשָׁלוֹם, מִכֹּל כֶּסֶף הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ לה' מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה תְּמִידִין כְּסִדְרָן מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ לְרַבּוֹתֵינוּ שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ אָמֵן, וַחֲצוֹת אֶת כַּסְפָּם חֵלֶק כְּחֵלֶק.
הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד אֲבָל גַּם עַתָּה כְּדִבְרֵיהֶם כֶּן הוּא וְדִבְרֵיהֶם חַיִּים וְקַיָּימִים כִּי חָלִילָה לָנוּ מֵעֲשׂוֹת זֹאת לִהְיוֹת צַדִּיק נֶעֱזָב וְזַרְעוֹ גו' חַס וְשָׁלוֹם.
וְהִנֵּה הַבֵּן הַנֶּחְמָד וְנָעִים הנ"ל הָיָה סָמוּךְ עַל שׁוּלְחַן אָבִיו זלה"ה, וְקָרוֹב לַחֲצִי הַהוֹצָאָה עָלְתָה עָלָיו וְעַל נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ, טַפְלֵי דְּתָלוּ בֵּיהּ וְאֵשֶׁת חָבֵר כְּחָבֵר וְנִינָיו וּנְכָדָיו בְּנוֹת בִּתּוֹ, יַעֲלֶה עֲלֵיהֶם גַּם כֵּן סַךְ מְסוּיָּם עָצוּם לַעֲשׂוֹת כָּל צָרְכָּם לְגַדְּלָם לְחוּפָּה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים וְהָעוֹדֵף יִהְיֶה לְפִרְעוֹן חוֹבוֹת הַיְּדוּעִים וּמְפוּרְסָמִים לַכֹּל, הַכְּתוּבִים עַל אַחְרָיוּת בֵּיתוֹ וְנַחֲלָתוֹ נַחֲלַת ה' לַבָּנִים וְלֹא לְזָרִים חַס וְשָׁלוֹם.
עַל כֵּן הוּכְפְּלָה בַּקָּשָׁתִי לִפְנֵי כָּל אוֹהֲבַיי וְרֵעַיי שֶׁלֹּא לִגְרוֹעַ חַס וְשָׁלוֹם אֲפִילּוּ פְּרוּטָה אַחַת, הַס מִלְּהַזְכִּיר לָתֵת מִגְרָעוֹת בַּקּוֹדֶשׁ חַס וְשָׁלוֹם, כִּי אִם תַּם הַכֶּסֶף כּוּלּוֹ תָּמִים יִהְיֶה לְרָצוֹן לִפְנֵי ה'.
עוֹד זֹאת אֶדְרוֹשׁ וַאֲבַקֵּשׁ לִהְיוֹת זְרִיזִין מַקְדִּימִין לְמִצְוָה בְּזוֹ הַשָּׁנָה, שֶׁיִּהְיֶה כָּל הַכֶּסֶף הָעוֹלֶה מִמְּדִינָתֵנוּ מְתוּכָּן וּמְקוּבָּל בְּיַד צִיר נֶאֱמָן, שֶׁיִּחְיֶה, לִפְנֵי פֶּסַח הַבָּא עָלֵינוּ לְטוֹבָה, לִשְׁלוֹחַ מִיָּד אַחַר פֶּסַח לִקְהִילַּת קֹדֶשׁ בְּרָאד וּמִשָּׁם לִטְרִיֶּעסְטְ בִּכְדֵי שֶׁיַּעֲלֶה וְיָבֹא וְיַגִּיעַ לְאַרְצֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה לְעֵת הָאָסִיף. כִּי תֵּדְעוּ נֶאֱמָנָה כִּי רֶיוַּח הָעוֹדֵף מִכֶּסֶף הַמַּגִּיעַ לְעֵת הָאָסִיף עוֹלֶה קָרוֹב לַחֲצִי כָּל הַסַּךְ שֶׁנִּשְׁלַח מִמְּדִינָתֵנוּ, כַּאֲשֶׁר יְפָרֵשׁ שִׂיחָתִי מוֹסֵר כְּתָב זֶה שֶׁיִּחְיֶה.
וְהִנֵּה אֲהוּבַיי אַחַיי וְרֵעַיי, הֲלֹא יְדַעְתֶּם אִם לֹא שְׁמַעְתֶּם אֶת יְקַר תִּפְאֶרֶת גְּדוּלַּת מִצְוַת חִיזּוּק יְשִׁיבַת הָאָרֶץ כִּי רַבָּה הִיא, כִּי גַּם לְקִנְיַן בַּיִת אֶחָד לְבַדּוֹ דָּחוּ אֶת מִצְוַת שַׁבָּת הַחֲמוּרָה, וְאַף גַּם לְהַחֲיוֹת כַּמָּה וְכַמָּה נַפְשׁוֹת נְקִיִּים עוֹבְדֵי ה' בִּקְדוּשָּׁה וּבְטָהֳרָה הַמִּתְקַדְּשִׁים וְהַמִּטַּהֲרִים מִקְּדוּשַּׁת וְטַהֲרַת הַקּוֹדֶשׁ הָרַב הַקָּדוֹשׁ אדמ"ו מ' אַבְרָהָם הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו שֶׁיִּחְיֶה הַמְמַלֵּא מְקוֹם קְדוּשַּׁת רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ זללה"ה בְּחָכְמָה וּבְיִרְאָה.
וְכַאֲשֶׁר יָשִׂים הָאָדָם אֶל לִבּוֹ דַּעַת וּתְבוּנָה אֲשֶׁר בָּהֵמָּה לֵאמֹר אַשְׁרֵינוּ מַה טּוֹב חֶלְקֵנוּ וּמַה נָּעִים גּוֹרָלֵנוּ יִשְׂמַח לִבּוֹ בה' וְיָגֵל אַף גִּילַת וְרַנֵּן וְחֶדְוַת ה' תִּהְיֶה מָעוּזָּם לִפְרוֹעַ הַקָּפוֹתָיו, כמארז"ל לְווּ עָלַי וַאֲנִי פּוֹרֵעַ. כִּי אִם כֹּה תַעֲשׂוּ כַּמְצוּוֶּה עָלֵינוּ גַּם ה' יִתֵּן הַטּוֹב בְּכָל מִילֵּי דְמֵיטַב מִנֶּפֶשׁ וְעַד בָּשָׂר. הֵטִיבָה ה' לַטּוֹבִים וְלִישָׁרִים בְּלִיבּוֹתָם.
כְּנַפְשָׁם וְנֶפֶשׁ הַדּוֹרֵשׁ שְׁלוֹמָם אוֹהֵב נַפְשָׁם מִלֵּב וְנֶפֶשׁ חַפֵצָה.
שְׁנֵיאוֹר זַלְמָן במוהר"ר בָּרוּךְ נ"י
עד כאן איגרת התנחומים שנשלחה לחסידים על הסתלקות רמ"מ. איגרת קצרה זו מכילה השכלה חסידית יסודית, הכוללת רעיונות מן הקבלה ומהוויית החסידות כפי שהתגבשה בדורות הראשונים, על הקשר הפנימי בין הרבי והחסידים, שמעבר לזמן ולמקום. ואולם, כפי שהוסבר בהקדמה, האיגרת נכתבה לשעה של מצוקת הנפש, ומטרתה הראשונית הייתה להגיד דבר של נחמה, משהו ליישב את הנפש הכואבת בשעה זו. ומשום כך נכתבו הדברים בקיצור גדול, בכתיבה מיוחדת ארוגה מפסוקי המקרא, מבלי להיכנס לניסוחים של קבלה וחסידות. הן משום שאינם מובנים לכול, והן משום שאין מתאים לאומרם בזמן זה. אמנם בשלב מאוחר יותר, ועבור ההיקף הרחב יותר של החסידים, נוצר צורך להגיד את הדברים בהרחבה ובלשון מאמרי החסידות המאוחרים יותר של אדמו"ר הזקן. בהקשר זה נכתב ה'ביאור' לאיגרת זו, שנדפס ב'אגרת הקדש' בסמוך לאיגרת כז.
בֵּאוּר עַל הַנִּזְכָּר לְעֵיל:
בֵּאוּר עַל הַנִּזְכָּר לְעֵיל: 'ביאור' למאמר חסידות של אדמו"ר הזקן (על ידי אדמו"ר הזקן) הוא חריג בספר התניא ובאגרת הקדש, אבל הוא מצוי הרבה בספרים ומאמרים אחרים. הביאור למאמר הוא בעצם מאמר חסידות נוסף באותו עניין או חלקו. אך בניגוד למה שניתן לצפות, רוב הביאורים אינם אותם הדברים בעברית קלה ופחות מקצועית. אדרבה, הם כתובים בלשון קבלית יותר, ונכנסים להסביר נקודות מסוימות בעומק ובהיקף מעבר למה שנאמר במאמר הראשון. אכן הביאור כאן אינו ביאור רגיל, כי אין הוא בא לבאר מאמר חסידות ולפרק את מושגי החסידות אלא להפך, לבאר מאמר חסידות הכתוב בדרך קצרה ומליצית (שלא בלשון מאמרי החסידות) בלשון הרגילה במאמרי החסידות המאוחרים יותר.
אִיתָא בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ דְּצַדִּיקָא דְּאִתְפַּטַּר אִשְׁתַּכַּח בְּכֻלְּהוּ עָלְמִין יַתִּיר מִבְּחַיּוֹהִי כו' .
אִיתָא בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ דְּצַדִּיקָא דְּאִתְפַּטַּר אִשְׁתַּכַּח בְּכֻלְּהוּ עָלְמִין יַתִּיר מִבְּחַיּוֹהִי כו' (יש מאמר בזהר הקדוש שהצדיק שנפטר נמצא בכל העולמות יותר מבחייו) . הדברים כבר הובאו באיגרת, וכיוון שהם עיקר עניינה, הם מבוארים כאן בהרחבה.
וְצָרִיךְ לְהָבִין, תִּינַח בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים אִשְׁתַּכַּח יַתִּיר בַּעֲלוֹתוֹ שָׁמָּה, אֲבָל בָּעוֹלָם הַזֶּה אֵיךְ אִשְׁתַּכַּח יַתִּיר ?
וְצָרִיךְ לְהָבִין, תִּינַח בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים אִשְׁתַּכַּח יַתִּיר (נניח שבעולמות העליונים הוא נמצא יותר) בַּעֲלוֹתוֹ שָׁמָּה, שהרי הוא עולה לשם. ואם כן השאלה היא: אֲבָל בָּעוֹלָם הַזֶּה אֵיךְ אִשְׁתַּכַּח יַתִּיר (איך הוא נמצא יותר) ?
וְיֵשׁ לְפָרֵשׁ עַל דֶּרֶךְ מַה שֶּׁקִּבַּלְתִּי, עַל מַאֲמַר חֲזַ"ל: דְּשָׁבַק חַיִּים לְכָל חַי .
וְיֵשׁ לְפָרֵשׁ עַל דֶּרֶךְ מַה שֶּׁקִּבַּלְתִּי, כנראה ממורו המגיד ממזריטש,
כַּנּוֹדַע, שֶׁחַיֵּי הַצַּדִּיק אֵינָם חַיִּים בְּשָׂרִים כִּי אִם חַיִּים רוּחָנִיִּים. שֶׁהֵם אֱמוּנָה וְיִרְאָה וְאַהֲבָה.
כַּנּוֹדַע, שֶׁחַיֵּי הַצַּדִּיק אֵינָם חַיִּים בְּשָׂרִים כִּי אִם חַיִּים רוּחָנִיִּים. גם דברים אלה נזכרו לעיל, בקיצור וברמז, וכאן הוא אומרם בפירוש רחב. שֶׁהֵם אֱמוּנָה וְיִרְאָה וְאַהֲבָה. אם לפרוט את אותם חיים רוחניים, הם שלושה: אמונה ויראה ואהבה. החיים הרוחניים שהוא מדבר עליהם אינם רק חיי רוח, אלא חיים של קדושה. שכן יכול להיות שחיים רוחניים יהיו במוזיקה, בשירה, במחשבה מופשטת, ולא על אלה הוא מדבר כאן, אלא על חיים שנושאם: אמונה ויראה ואהבת ה'.
והוא לומד כיצד כל אחד משלושה אלה נקרא "חיים", מפסוקים:
כִּי בֶּאֱמוּנָה כְּתִיב: "וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה" , וּבְיִרְאָה כְּתִיב: "וְיִרְאַת ה' לְחַיִּים" , וּבְאַהֲבָה כְּתִיב: "רוֹדֵף צְדָקָה וָחָסֶד יִמְצָא חַיִּים" , וְחֶסֶד הוּא אַהֲבָה.
כִּי בֶּאֱמוּנָה כְּתִיב: "וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה" (חבקוק ב,ד) , וּבְיִרְאָה כְּתִיב: "וְיִרְאַת ה' לְחַיִּים" (משלי יט,כג) , וּבְאַהֲבָה כְּתִיב: "רוֹדֵף צְדָקָה וָחָסֶד יִמְצָא חַיִּים" (משלי כא,כא) , וְחֶסֶד (פנימיות החסד) הוּא אַהֲבָה.
וּשְׁלֹשָׁה מִדּוֹת אֵלּוּ הֵם בְּכָל עוֹלָם וְעוֹלָם עַד רוּם הַמַּעֲלוֹת.
וּשְׁלֹשָׁה מִדּוֹת אֵלּוּ הֵם בְּכָל עוֹלָם וְעוֹלָם עַד רוּם הַמַּעֲלוֹת. יש דברים שנמצאים בעולם מסוים בלבד, ואף החיים שקשורים לאותו דבר אינם מתקיימים במקום אחר. מי שאוהב בשר צלוי לא ימצא אותו בעולם של מוזיקה. מי שחייו מותנים במציאות חומרית כזו או אחרת, לא ימצא חיים בעולמות הרוחניים. ואולם שלוש מידות אלה של חיי הצדיק נמצאות בכל העולמות, עד רום המעלות, שהרי הן המידות המתייחסות אל האלוקי, שנמצא בתוך כל אדם ושנמצא למעלה מכל העולמות.
הַכֹּל לְפִי עֵרֶךְ בְּחִינַת מַעֲלוֹת הָעוֹלָמוֹת זֶה עַל זֶה, בְּדֶרֶךְ עִילָּה וְעָלוּל כַּנּוֹדַע.
הַכֹּל לְפִי עֵרֶךְ בְּחִינַת מַעֲלוֹת הָעוֹלָמוֹת זֶה עַל זֶה, בְּדֶרֶךְ עִילָּה וְעָלוּל כַּנּוֹדַע. כמובן, המידות הללו אינן נמצאות בכל עולם בשווה, הן משתנות בכל עולם לפי דרגתו בסדר ההשתלשלות.
וְהִנֵּה בִּהְיוֹת הַצַּדִּיק חַי עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, הָיוּ שְׁלֹשָׁה מִדּוֹת אֵלּוּ בְּתוֹךְ כְּלִי וּלְבוּשׁ שֶׁלָּהֶם, בִּבְחִינַת מָקוֹם גַּשְׁמִי שֶׁהִיא בְּחִינַת נֶפֶשׁ הַקְּשׁוּרָה בְּגוּפוֹ.
וְהִנֵּה בִּהְיוֹת הַצַּדִּיק חַי עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, הָיוּ שְׁלֹשָׁה מִדּוֹת אֵלּוּ בְּתוֹךְ כְּלִי וּלְבוּשׁ שֶׁלָּהֶם, בִּבְחִינַת מָקוֹם גַּשְׁמִי שֶׁהִיא בְּחִינַת נֶפֶשׁ הַקְּשׁוּרָה בְּגוּפוֹ. כשהצדיק היה חי בעולם הזה, פירושו של דבר שחייו, באמונה ויראה ואהבת ה', היו מלובשים בגדרי עולם הזה החומרי.
וְכָל תַּלְמִידָיו אֵינָם מְקַבְּלִים רַק הֶאָרַת מִדּוֹת אֵלּוּ וְזִיוָּן, הַמֵּאִיר חוּץ לִכְלִי זֶה עַל יְדֵי דִּבּוּרָיו וּמַחְשְׁבוֹתָיו הַקְּדוֹשִׁים.
וְכָל תַּלְמִידָיו אֵינָם מְקַבְּלִים רַק הֶאָרַת מִדּוֹת אֵלּוּ וְזִיוָּן, הַמֵּאִיר חוּץ לִכְלִי זֶה עַל יְדֵי דִּבּוּרָיו וּמַחְשְׁבוֹתָיו הַקְּדוֹשִׁים. כי מה שעובר במרחב הגשמי הוא רק גשמי, ואם כן מה שמגיע לאנשים אחרים הן לא מידות הצדיק עצמן אלא הארה חיצונית שלהן בלבד; כמו מסר, כמו מכתב, שנושאות אותיות הדיבור במרחב הגשמי.
וְלָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל שֶׁאֵין אָדָם עוֹמֵד עַל דַּעַת רַבּוֹ וכו' .
וְלָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל שֶׁאֵין אָדָם עוֹמֵד עַל דַּעַת רַבּוֹ עד ארבעים שנה וכו' (עבודה זרה ה,ב) . אילו היה התלמיד מקבל מרבו את מידותיו הטובות בעצמן, את יראתו ואהבתו, או את שכלו בעצמו, הוא היה לומד מייד, באותו רגע שרבו היה משפיע בו הוא היה מקבל ונעשה כמוהו. אבל כיוון שבעולם הזה אי אפשר להעביר את הרוחניות, של מידה או שכל, בעצמן, אלא רק הארה, זה לוקח זמן; גם כשהמורה טוב וגם כשהתלמיד מוכשר.
אֲבָל לְאַחַר פְּטִירָתוֹ, לְפִי שֶׁמִּתְפָּרְדִים בְּחִינַת הַנֶּפֶשׁ, שֶׁנִּשְׁאֲרָה בַּקֶּבֶר, מִבְּחִינַת הָרוּחַ שֶׁבְּגַן עֵדֶן. שֶׁהֵן שָׁלֹשׁ מִדּוֹת הַלָּלוּ
אֲבָל לְאַחַר פְּטִירָתוֹ, לְפִי שֶׁמִּתְפָּרְדִים בְּחִינַת הַנֶּפֶשׁ, שֶׁנִּשְׁאֲרָה בַּקֶּבֶר, מִבְּחִינַת הָרוּחַ שֶׁבְּגַן עֵדֶן. לאחר פטירתו של אדם נפרדת הנפש מהגוף. ובפרט, הנפש הרי מורכבת מכמה דרגות: נפש, רוח, נשמה וכו'. בעולם הזה, כפי שהוסבר, הנפש כולה מרוכזת בגוף, כי רק בו ודרכו היא נמצאת בעולם, רק דרך הגוף היא מרגישה וחושבת ופועלת, בכל דרגותיה. אבל כשהיא עוזבת את העולם הזה, רק אותו חלק תחתון של הנפש השייך לעולם הזה, דרגת ה'נפש', נשאר קשור אל הגוף שנמצא כעת בקבר, ושאר חלקי הנפש נפרדים לאן שהם שייכים. דרגת הרוח, שהיא דרגת התגלות המידות שבנפש (והנשמה במוחין, וחיה ויחידה בדרגות הכתר המקיף), שֶׁהֵן שָׁלֹשׁ מִדּוֹת הַלָּלוּ — האמונה, שהיא פנימיות המידות, והיראה והאהבה שהן עיקר המידות — עולה לגן עדן הזה שהוא מקום התגלות המידות.
ביתר שאת אמורים הדברים בחיי הצדיק, שהאמונה והיראה ואהבת ה' היו כל חייו גם בעולם הזה, שגם בעולם הזה לא היה בהם שמץ של עולם הזה, ולכן לאחר פטירתו הם נפרדים לגמרי מהעולם הזה ואין שום דבר שקושר ומגביל אותן.
לְפִיכָךְ יָכוֹל כָּל הַקָּרוֹב אֵלָיו, לְקַבֵּל חֵלֶק מִבְּחִינַת רוּחוֹ שֶׁבְּגַן עֵדֶן, הוֹאִיל וְאֵינָהּ בְּתוֹךְ כְּלִי וְלֹא בִּבְחִינַת מָקוֹם גַּשְׁמִי.
לְפִיכָךְ יָכוֹל כָּל הַקָּרוֹב אֵלָיו, שהיה קרוב אליו בחייו, וגם עתה איננו מתרחק, ומנסה לקרב עצמו לדרכיו ותורתו שהורה אותו, לְקַבֵּל חֵלֶק מִבְּחִינַת רוּחוֹ שֶׁבְּגַן עֵדֶן, הוֹאִיל וְאֵינָהּ בְּתוֹךְ כְּלִי וְלֹא בִּבְחִינַת מָקוֹם גַּשְׁמִי. כפי שהוסבר, הרוח הנמצאת בגוף מגבילה את עצמה בהכרח לכלי הגוף ולמקומו הגשמי. אבל הרוח שבגן עדן, שאיננה מוגבלת עוד בכלי ומקום גשמי, יכולה להתפשט ללא הגבלה. אכן גם בגן עדן, בכל גן עדן, ישנם כלים רוחניים, שהרי אין התגלות ללא כלי, אלא שלכלים הרוחניים אין הגבלה של הגוף. כלומר, לאהבה הרוחנית יש כלי שהיא אהבה מסוג מסוים ובתבנית מסוימת, אבל אין לה הגבלת גוף במקום וזמן, במובן זה שהיא מתגלה בגוף ומקום מסוים ולא אחר. וכך שלוש מידות אלה של חיי הצדיק אינן מוגבלות עוד בגופו ומקומו של הצדיק, הן נמצאות ברוח שמעבר למקום, וכל אחד בכל מקום יכול לקבל את עצמן ממש, ולא רק 'הארה' דרך גוף ומילים וספרים ואנשים אחרים.
כַּנּוֹדַע מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל עַל יַעֲקֹב אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם שֶׁנִּכְנַס עִמּוֹ גַּן עֵדֶן.
כַּנּוֹדַע מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל
וְכֵן כָּתַב בְּסֵפֶר 'עֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת' שֶׁאֲוִיר גַּן עֵדֶן מִתְפַּשֵּׁט סְבִיב כָּל אָדָם, וְנִרְשָׁמִים בַּאֲוִיר זֶה כָּל מַחְשְׁבוֹתָיו וְדִבּוּרָיו הַטּוֹבִים בַּתּוֹרָה וַעֲבוֹדַת ה'.
וְכֵן כָּתַב בְּסֵפֶר 'עֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת'
(וְכֵן לְהֵיפֶךְ, חַס וְשָׁלוֹם, נִרְשָׁמִים בָּאֲוִיר הַמִּתְפַּשֵּׁט מִגֵּיהִנָּם סְבִיב כָּל אָדָם).
(וְכֵן לְהֵיפֶךְ, חַס וְשָׁלוֹם, נִרְשָׁמִים בָּאֲוִיר הַמִּתְפַּשֵּׁט מִגֵּיהִנָּם סְבִיב כָּל אָדָם). כפי שאוויר גן עדן הוא החומר שבו נרשמים המחשבות ודיבורים הטובים של תורה ומצוות וכו', כך אוויר הגיהינום הוא החומר שבו נרשמים המחשבות והדיבורים הלא טובים.
הִלְכָּךְ נָקֵל מְאֹד לְתַלְמִידָיו לְקַבֵּל חֶלְקָם, מִבְּחִינַת רוּחַ רַבָּם הָעַצְמִיִּית, שֶׁהֵם אֱמוּנָתוֹ וְיִרְאָתוֹ וְאַהֲבָתוֹ אֲשֶׁר עָבַד בָּהֶם אֶת ה', וְלֹא זִיוָּום בִּלְבַד הַמֵּאִיר חוּץ לַכְּלִי
הִלְכָּךְ נָקֵל מְאֹד לְתַלְמִידָיו לְקַבֵּל חֶלְקָם, חלק ממש ולא הארה, מִבְּחִינַת רוּחַ רַבָּם הָעַצְמִיִּית, שֶׁהֵם אֱמוּנָתוֹ וְיִרְאָתוֹ וְאַהֲבָתוֹ אֲשֶׁר עָבַד בָּהֶם אֶת ה', וְלֹא זִיוָּום בִּלְבַד הַמֵּאִיר חוּץ לַכְּלִי של הגוף,
לשאלות אלה מתייחס אדמו"ר הזקן בהמשך:
לְפִי שֶׁבְּחִינַת רוּחוֹ הָעַצְמִית מִתְעַלָּה בְּעִילּוּי אַחַר עִילּוּי, לְהִכָּלֵל בִּבְחִינַת נִשְׁמָתוֹ, שֶׁ בְּגַן עֵדֶן הָעֶלְיוֹן שֶׁבָּעוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים
לְפִי שֶׁבְּחִינַת רוּחוֹ הָעַצְמִית של הצדיק מִתְעַלָּה לאחר ההסתלקות בְּעִילּוּי אַחַר עִילּוּי, לְהִכָּלֵל בִּבְחִינַת דרגת נִשְׁמָתוֹ, שהיא הדרגה למעלה מרוחו, שֶׁהתגלותה בְּגַן עֵדֶן הָעֶלְיוֹן שֶׁבָּעוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים (עולם הבריאה). גן עדן העליון ועולם הבריאה הן דרגות שכבר אינן סמוכות לעולם הזה, כמו גן עדן התחתון ועולם היצירה, ולכן כבר אינן מתייחסות ישירות אל העולם הזה.
וְנוֹדַע שֶׁכָּל דָּבָר שֶׁבִּקְדוּשָּׁה אֵינוֹ נֶעֱקָר לְגַמְרֵי מִכֹּל וָכֹל מִמְּקוֹמוֹ וּמַדְרֵגָתוֹ הָרִאשׁוֹנָה, גַּם לְאַחַר שֶׁנִּתְעַלָּה לְמַעְלָה לְמַעְלָה.
וְנוֹדַע
וּבְחִינָה זוֹ הָרִאשׁוֹנָה, שֶׁנִּשְׁאֲרָה לְמַטָּה בְּגַן עֵדֶן הַתַּחְתּוֹן, בִּמְקוֹמוֹ וּמַדְרֵגָתוֹ הָרִאשׁוֹנָה.
וּבְחִינָה זוֹ הָרִאשׁוֹנָה, מרוחו של הצדיק, שֶׁנִּשְׁאֲרָה לְמַטָּה בְּגַן עֵדֶן הַתַּחְתּוֹן, בִּמְקוֹמוֹ וּמַדְרֵגָתוֹ הָרִאשׁוֹנָה. כי דרגת 'גן עדן התחתון' היא השתקפותם והתגלותם של חיי הצדיק בעולם הזה, המשמעות והעונג העליון שיש למעשים ולמחשבות של העולם הזה עדיין בהקשרים ובצורות שיש להם כאן. בחינה זו של רוחו של הצדיק נשארה בגן עדן התחתון, גם לאחר שעלתה נשמתו למעלה יותר.
הִיא הַמִּתְפַּשֶּׁטֶת בְּתַלְמִידָיו.
הִיא הַמִּתְפַּשֶּׁטֶת בְּתַלְמִידָיו. אכן נשמת הצדיק עלתה למעלה, ותעלה עוד יותר, ואין איש יכול לעקוב אחריו, אבל מאותה רוח שלא זזה ממקומה למטה יכולים התלמידים לקבל גם כעת. גן עדן התחתון מגלה כאמור את השכבה העליונה, הקדושה, של מציאות העולם הזה שבו היו יחד הצדיק והחסידים, ולכן הגילוי שם שייך לשניהם. משם יכול החסיד לקבל מרוחו של הצדיק השייך אליו, גם לאחר הסתלקותו מהעולם הזה.
כָּל אֶחָד כְּפִי בְּחִינַת הִתְקַשְּׁרוּתוֹ וְקִרְבָתוֹ אֵלָיו בְּחַיָּיו וּבְמוֹתוֹ.
כָּל אֶחָד כְּפִי בְּחִינַת הִתְקַשְּׁרוּתוֹ וְקִרְבָתוֹ אֵלָיו בְּחַיָּיו וּבְמוֹתוֹ. אכן אין כאן קבלה פלאית, 'על טבעית', אלא המשך בלבד של מה שהיה בהיות הצדיק חי, רק שההמשך הזה יכול ללכת רחוק יותר ממה שנדמה תחילה. המפתח הוא ההתקשרות אל הצדיק בחייו ולאחר חייו בעולם הזה. ההתקשרות, בין בחייו (בראייתו, בשמיעת דבריו ובעצם הנוכחות) ובין לאחר ההסתלקות (בזיכרונות של מי שיש לו, בלימוד תורתו ובהליכה בדרכיו ועל פי הוראותיו) — היא השביל והכלי לקבל מרוחו של הצדיק. כל עוד נמשכת ההתקשרות נמשכת ההשפעה והקבלה; כל עוד מתחזקת ההתקשרות, מתנתקת יותר מהכלים והמושגים הגשמיים של הקבלה — היא תהיה עצמית ועצומה יותר, בהשפעתה ובקבלתה.
בְּאַהֲבָה רַבָּה, כִּי הַמְשָׁכַת כָּל רוּחָנִיּוּת אֵינָהּ אֶלָּא עַל יְדֵי אַהֲבָה רַבָּה.
בְּאַהֲבָה רַבָּה, ההתקשרות הזו שממשיכה את רוחו של הצדיק היא באהבה רבה, כִּי הַמְשָׁכַת כָּל רוּחָנִיּוּת אֵינָהּ אֶלָּא עַל יְדֵי אַהֲבָה רַבָּה. אחרי שהוא בונה את הקשרים ה'גשמיים' — ללמוד מתורתו, לנהוג על פי הוראותיו — הוא ממשיך דרכם את ההמשכה הרוחנית, היא רוחו של הצדיק. וההמשכה הרוחנית הזו אינה יכולה להימשך אלא על ידי 'אהבה רבה'.
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ : דְּרוּחַ דִּרְעוּתָא דְּלִבָּא אַמְשִׁיךְ רוּחַ מִלְּעֵילָא .
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ (חלק ב קסב,ב ועוד) : דְּרוּחַ דִּרְעוּתָא דְּלִבָּא אַמְשִׁיךְ רוּחַ מִלְּעֵילָא (הרוח של 'רצון הלב' ממשיכה רוח מלמעלה) . 'רצון הלב' הוא האהבה הגדולה לקב"ה, האהבה שמעבר לכוחות הנפש, כמו כוח הרצון שבנפש שהוא למעלה לכל כוחות הנפש, למעלה מהשכל ולמעלה מכל הווייתו המודעת של האדם. אהבה רבה ופנימית זו היא אהבת עצם הנפש (לא מה שהיא משיגה בשכל אלא מה שהיא מתקשרת אליו מעצמותה), ולכן מתייחסת אהבה זו ואוהבת את הקב"ה בעצמו, שלמעלה מכל גילוייו ופעולותיו בעולמות, מעבר למה שניתן להשיג בכל השגה.
רַק אִם יִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהָיו בַּהֲכָנָה רַבָּה וִיגִיעָה עֲצוּמָה, לְקַבֵּל שָׁלֹשׁ מִדּוֹת הַלָּלוּ כְּדֶרֶךְ שֶׁהוֹרָהוּ רַבּוֹ.
רַק אִם יִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהָיו בַּהֲכָנָה רַבָּה וִיגִיעָה עֲצוּמָה, לְקַבֵּל שָׁלֹשׁ מִדּוֹת הַלָּלוּ כְּדֶרֶךְ שֶׁהוֹרָהוּ רַבּוֹ. כאן הוא מוסיף שאין די בעצם ההתקשרות ואפילו באהבה רבה, שכן אחרי כל ההתקשרות והאהבה, החסיד הזה שרוצה לקבל מרוח רבו נמצא עדיין בגופו ונפשו הבהמית. נכון שרוח הרב היא כעת בגן עדן, משוחררת מהגבלות הגוף, אבל החסיד אינו בדרגה זו. וכדי שיוכל לקבל ממנה הוא צריך לבקוע בדרך כלשהי את מחסומי הגוף והתקשרויות הגוף. ולזה אין קיצורי דרך, צריך לעבוד קשה "בהכנה רבה ויגיעה עצומה".
וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: יָגַעְתָּ וּמָצָאתָ תַּאֲמִין .
וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: יָגַעְתָּ וּמָצָאתָ תַּאֲמִין (מגילה ו,ב) . גם בזה ישנה הבטחה שמי שיגע מוצא. למרות שאין זה נראה כך, בנוגע להמשכת רוח רבו לאחר ההסתלקות, הנדמית כדבר פלא על גבול המופתי, צריך להאמין שכך הוא — אם יגעת תמצא.
מכאן, בקטע אחרון זה של האיגרת, עוזב אדמו"ר הזקן את ההווה (של חסידי הרבי מנחם מענדל לאחר הסתלקותו), ועובר אל מרחבים אחרים של זמן ומקום. עדיין יעסוק בהשפעת הצדיק לאחר ההסתלקות, אבל מסוג אחר ובהיקף אחר; מתוך התייחסות אל רמות רוח אחרות שאינן קשורות ישירות בעולמנו, ואל דורות אחרים שכבר אינם קשורים (ישירות) אל הצדיק שהיה כאן.
וְהִנֵּה יֵשׁ עוֹד בְּחִינַת הֶאָרָה לְתַלְמִידָיו.
וְהִנֵּה יֵשׁ עוֹד בְּחִינַת הֶאָרָה של רוח הצדיק לאחר הסתלקותו לְתַלְמִידָיו. וכאן אין הכוונה רק לתלמידיו הישירים, אלא לכל מי שלומד מתורתו ומתייחס אל דמותו, עד סוף כל הדורות.
רַק שֶׁאֵינָהּ מִתְלַבֶּשֶׁת בְּתוֹךְ מוֹחָם מַמָּשׁ כָּרִאשׁוֹנָה, רַק מְאִירָה עֲלֵיהֶם מִלְמַעְלָה.
רַק שֶׁאֵינָהּ מִתְלַבֶּשֶׁת בְּתוֹךְ מוֹחָם מַמָּשׁ כָּרִאשׁוֹנָה, רַק מְאִירָה עֲלֵיהֶם מִלְמַעְלָה. ההארה המתלבשת בתוך מוחם היא דרך ההשפעה הישירה, הפנימית, שאנו מכירים בעולמנו בכל התחומים — כאשר מסבירים לאדם, בהיגיון כזה או אחר, והוא מבין ומקבל ומפנים את הדבר וכו', וכמו השפעת הרב לתלמידיו וכיוצא בזה. על הארה והשפעה כזו דובר עד כאן באיגרת. הגם שהיה בזה גם צד נסתר, שבו מקבל האדם החי מרוח האדם שכבר אינו חי בעולם הזה, מכל מקום דובר באנשים שהיו קשורים אל הצדיק בחייו, למדו וקיבלו ממנו, ועתה הם רק ממשיכים את אותו קשר. להשפעה והארה זו קוראים בדרך כלל 'הארה פנימית', כיוון שהיא מתייחסת אל המושפע ומתאימה עצמה אל כלי נפשו, וכאילו נכנסת אליהם. מכאן והלאה ידובר על הארה אחרת, הנקראת 'הארה מקיפה', שאינה מתלבשת במוח וכלי הנפש אלא שורה עליהם מלמעלה; מלבישה ומקיפה אותם כמו מקום שהם נמצאים בו.
וְהִיא מֵעֲלִיַּית רוּחוֹ וְנִשְׁמָתוֹ לִמְקוֹר חוֹצְבוֹ.
וְהִיא מֵעֲלִיַּית רוּחוֹ וְנִשְׁמָתוֹ של הצדיק לִמְקוֹר חוֹצְבוֹ. השפעה זו כבר אינה רק מרושם רוחו של הצדיק שנשארה בגן עדן התחתון. כפי שהוסבר, רוחו של הצדיק עולה לאחר ההסתלקות מדרגה לדרגה, מגן עדן התחתון לגן עדן העליון והלאה למעלה מעלה למקור חוצבו. דהיינו למקור שממנו נחצבה הנשמה, כנשמה פרטית ממקור כל הנשמות, כמו אבן הנחצבת מסלע היסוד. אורה של הנשמה במקום העליון הזה שייכת אל הצדיק לבדו, היא אינה מתייחסת לתלמידיו ושאר בני אדם בהארה פנימית, אלא מקיפה מלמעלה.
דְּהַיְינוּ, לַחֲקַל תַּפּוּחִין קַדִּישִׁין.
דְּהַיְינוּ, העלייה למקור חוצבו היא לַחֲקַל (שדה) תַּפּוּחִין קַדִּישִׁין. מקור זה של נשמות ישראל נקרא בלשון הזהר "חקל תפוחין קדישין". ומבואר בספרים שהיא דרגת מלכות של אצילות ודרגת כנסת ישראל, שבה כנוסות יחד כל נשמות ישראל. ועוד מבואר שנקראת 'שדה' משום שכמו בשדה, נזרעים בה כל הניצוצות הקדושים שמעלים ישראל בעבודתם בעולם הזה.
וְעַל יְדֵי זֶה נַעֲשֶׂה שָׁם יִחוּד.
וְעַל יְדֵי זֶה נַעֲשֶׂה שָׁם יִחוּד. בעלייה זו של כל חלקי השכינה שהיו קשורים לצדיק בעולם הזה, שעולים ומתאחדים בשורשם שבמלכות שבאצילות, נעשה ייחוד כולל ומשמעותי של הקב"ה והשכינה. כל ייחוד, בכל דרגה, הוא חלק וצד של הייחוד העיקרי, האחד — הוא "ייחוד קוב"ה ושכינתיה", ייחוד הקב"ה והשכינה, של האור האלוקי העצמי שמעבר והאור האלוקי שבתוך כל הדברים שמהווה ומחיה אותם כפי שהם. כזה הוא, כולל ומשמעותי עבור אנשים רבים בדורו ומעבר לדורו, הייחוד האמור כאן, בעליית הצדיק לחקל תפוחין קדישין.
עַל יְדֵי הַעֲלָאַת מַיִין נוּקְבִין מִכָּל מַעֲשָׂיו וְתוֹרָתוֹ וַעֲבוֹדָתוֹ אֲשֶׁר עָבַד כָּל יְמֵי חַיָּיו.
עַל יְדֵי הַעֲלָאַת מַיִין נוּקְבִין (מים נקביים, לעומת 'מיין דכורין', זכרים) מִכָּל מַעֲשָׂיו וְתוֹרָתוֹ וַעֲבוֹדָתוֹ אֲשֶׁר עָבַד כָּל יְמֵי חַיָּיו. משמעותו של ייחוד זה איננו רק משום שנשמת הצדיק עולה עתה למעלה. המשמעות של כל עלייה שאחר הירידה היא כאשר יש בה משהו חדש שלא היה בה לפני שירדה. זו המשמעות של העלאת מים נוקבין, הם המים התחתונים, השפע התחתון שהיה מוסתר בתוך הדברים, העולמות והקליפות שלמטה. המים התחתונים הם כינוי לקדושה (השכינה) הנסתרת בכל דבר, שאינה גלויה ואינה יכולה בעצמה לעלות ולהתחבר אל מקור הקדושה (הקב"ה) שלמעלה. ולכן הם נקראים מים נוקבין, משום שהם אינם יכולים לעלות בעצמם, והם מחכים למישהו, משהו, שיעלה אותם. וזו היא נשמת כל אדם, ובייחוד נשמת הצדיק, שיורדת למטה ובעבודתה בתורה ומצוות עם חלקי העולם השייכים לה היא מעוררת ומגלה ומעלה את אותם מים נוקבין.
וְנִזְרְעוּ בַּחֲקַל תַּפּוּחִין קַדִּישִׁין אוֹרוֹת עֶלְיוֹנִים מְאֹד. לְעוּמַת תַּחְתּוֹנִים אֲשֶׁר הֵם תּוֹרָתוֹ וַעֲבוֹדָתוֹ
וְנִזְרְעוּ בַּחֲקַל תַּפּוּחִין קַדִּישִׁין אוֹרוֹת עֶלְיוֹנִים מְאֹד. ההעלאה מלמטה נזרעת, כמו הזרע שזורעים בשדה הגשמי, ב"חקל תפוחין קדישין". וכמו השדה הגשמי, גם השדה העליון הקדוש מצמיח יותר בעילוי רב לְעוּמַת תַּחְתּוֹנִים שעלו מלמטה ונזרעו בו, אֲשֶׁר הֵם תּוֹרָתוֹ וַעֲבוֹדָתוֹ של הצדיק שעלו ונזרעו בשדה התפוחים,
וְהֶאָרַת אוֹרוֹת עֶלְיוֹנִים אֵלּוּ מְאִירָה עַל כָּל תַּלְמִידָיו שֶׁנַּעֲשׂוּ עוֹבְדֵי ה' עַל יְדֵי תּוֹרָתוֹ וַעֲבוֹדָתוֹ.
וְהֶאָרַת אוֹרוֹת עֶלְיוֹנִים אֵלּוּ מְאִירָה עַל כָּל תַּלְמִידָיו שֶׁנַּעֲשׂוּ עוֹבְדֵי ה' עַל יְדֵי תּוֹרָתוֹ וַעֲבוֹדָתוֹ. האורות העליונים שהתעוררו על ידי הצדיק ומאירים עתה בכל העולמות, מאירים בייחוד על תלמידיו. ולא רק אלו שהיו תלמידיו בחייו, אלא על כל מי שנעשה עובד ה' על ידי תורתו ועבודתו, כל מי ששייך וקשור לצינורות הקדושה שפתח הצדיק. הביטוי "שנעשו עובדי ה' על ידי תורתו וכו' " מדגיש שהקשר צריך להיות פנימי; לא כל מי שרק קנה או אפילו קרא את ספרו, אלא זה שתורתו ודמותו של הצדיק שינו אותו במשהו. שנעשה מעוּבַּד (כמו עורות מעובדים, שדה מעובד), מתוקן ומוכן יותר, מכוחו ובדרכו של הצדיק, לקבל את האורות העליונים.
וְהֶאָרָה זוֹ שֶׁעֲלֵיהֶם מִלְמַעְלָה. מַכְנֶסֶת בְּלִבָּם הִרְהוּרֵי תְּשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים.
וְהֶאָרָה זוֹ שֶׁעֲלֵיהֶם מִלְמַעְלָה. מדובר כאמור על הארה מלמעלה, מקיפה, ולכן גם מי שקושר ומכין את עצמו, אינו מקבל ממקיף זה אהבה ויראה ממש, כפי שתואר קודם, אלא מַכְנֶסֶת בְּלִבָּם הִרְהוּרֵי תְּשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים. הרהורי תשובה והרהורי מעשים טובים אינם עדיין תשובה ומעשים טובים ממש, ואפילו אינם הכּוונה הנפשית, בשכל וברגש, של התשובה ומעשים טובים. הרהורים הם טרום מחשבות, כמו אווירה מחשבתית, כמו להיות במקום שבו רוצים לעשות תשובה ומעשים טובים. זה דבר גדול ואין לזלזל בו, אבל זו עדיין אינה דרגה ונכס בנפש, אין מקבלים שכר על זה, ואין זה מעלה מים נוקבין ולא מעורר שום דבר למעלה. ובכל זאת, ההרהורים הללו יכולים להפוך למחשבות ולמעשים ממש. הם מעמידים את האדם בנקודת ההתחלה, ומכאן הוא יכול, הוא מתבקש, להתחיל ללכת בתשובה ובמעשים טובים בעבודת ה' שלו. כזו היא הארת הצדיק האחרת, שבאה מלמעלה, כהתעוררות מלמעלה שקודמת להתעוררות האדם מלמטה.
וְכָל הַמַּעֲשִׂים טוֹבִים הַנּוֹלָדִים מֵהֶאָרָה זוֹ, שֶׁמְּאִירָה מֵאוֹרוֹת הַזְּרוּעִים בַּשָּׂדֶה הַנִּזְכָּר לְעֵיל, נִקְרָא גִּידּוּלֵי גִידּוּלִין.
וְכָל הַמַּעֲשִׂים טוֹבִים הַנּוֹלָדִים מֵהֶאָרָה זוֹ, שֶׁמְּאִירָה מֵאוֹרוֹת הַזְּרוּעִים בַּשָּׂדֶה הַנִּזְכָּר לְעֵיל, נִקְרָא גִּידּוּלֵי גִידּוּלִין. עליית הצדיק ועבודתו היא הזריעה בשדה התפוחים. ההארה היורדת מלמעלה שהתעוררה מעליית הצדיק היא הגידולים שמצמיח השדה, המרובים ומאירים באין ערוך למה שנזרע. ואם בני אדם עושים עם זה משהו טוב למטה — אלה הם "גידולי גידולין", הגידולים של הגידולים.
וְהֶאָרָה זוֹ, הִיא בְּהֶעְלֵם וְהֶסְתֵּר גָּדוֹל.
וְהֶאָרָה זוֹ, שבאה מלמעלה, הִיא בְּהֶעְלֵם וְהֶסְתֵּר גָּדוֹל. שכאמור היא הארה מקיפה, שאינה מתגלה כאור פנימי בכוחות השכל והרגש של הנפש.
כְּמוֹ שֶׁמֶשׁ הַמֵּאִיר לַכּוֹכָבִים מִתַּחַת לָאָרֶץ.
והמשל לזה: כְּמוֹ שֶׁמֶשׁ הַמֵּאִיר לַכּוֹכָבִים מִתַּחַת לָאָרֶץ. בלילה אין רואים את השמש אלא את הכוכבים בלבד. לכוכבים הללו (הירח וכוכבי הלכת) אין אור מקורי משל עצמם, והאור שאנו רואים הוא אור השמש שהם מחזירים.
כִּדְאִיתָא בַּתִּיקּוּנִים, עַל מֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם
כִּדְאִיתָא בַּתִּיקּוּנִים, תיקוני זהר,
שֶׁאַחַר פְּטִירָתוֹ מִתְפַּשֶּׁטֶת הֶאָרָתוֹ בְּכָל דָּרָא וְדָרָא לְשִׁשִּׁים רִבּוֹא נְשָׁמוֹת,
שֶׁאַחַר פְּטִירָתוֹ מִתְפַּשֶּׁטֶת הֶאָרָתוֹ בְּכָל דָּרָא וְדָרָא (דור ודור) לְשִׁשִּׁים רִבּוֹא (שש מאות אלף) נְשָׁמוֹת, הן כלל ישראל, שיש בהם שישים ריבוא נשמות יסודיות. אלו הם שישים ריבוא שהוציא משה ממצרים, ומהם מתפרטים ענפים וניצוצות של נשמות בכל דור ודור. הוא מדבר אפוא על השפעתו של משה לא רק על אותם אנשים שהיו איתו במדבר ארבעים שנה, שראו אותו ושמעו ממנו, אלא על כל יהודי שהיה ושיהיה.
כְּמוֹ שֶׁמֶשׁ הַמֵּאִיר מִתַּחַת לָאָרֶץ לְשִׁשִּׁים רִבּוֹא כּוֹכָבִים.
כְּמוֹ שֶׁמֶשׁ הַמֵּאִיר מִתַּחַת לָאָרֶץ לְשִׁשִּׁים רִבּוֹא כּוֹכָבִים. הנחה זו שמאירה בכל יהודי היא כמו הארת השמש מתחת לארץ, שאין רואים אותה, ואין מקבלים ממנה באופן שיודעים שזו היא, אבל מקבלים ממנה משהו שהוא כל מה שיש בידינו. ופירושו, שכל הצורות והצבעים שאנו רואים, שמגלים ואומרים כל מיני דברים, כולם מגלים בסופו של דבר רק דבר אחד — את אור השמש שמתחת לארץ. ובנמשל, את נוכחות האלוקי שמחיה ומהווה כל דבר מאין ואפס גמור.
הארת נשמתו של משה רבינו לכל נשמות ישראל הובאה כדוגמה, הנזכרת במקורות, להארת נשמתו של הצדיק שעליה הוא מדבר בקטע זה של האיגרת. אכן, הארת נשמתו של הצדיק שבדור מסוים איננה הארה כוללת כזו של משה, אבל היא ממקדת את אותה הארה עבור אותו דור שהוא בו, ואף לדורות הבאים ההולכים בדרכו.
איגרת זו היא כאמור איגרת תנחומים, אך תנחומים על פי האמת, שנותנת לאבלים דבר של ממש במקום מה שאיבדו. כמובן לא דבר חדש, אלא צד אחר של מה שהיה להם, שמחמת מצבם אינם יכולים כעת לראותו. החסידים שאיבדו את רבם מחפשים אותו היכן שהיה בהיותו בחיים בגופו ומקומו, וכמובן שלא ימצאוהו שם. לכן בא אדמו"ר הזקן באיגרת זו ומראה לחסידים היכן לחפש ומה לחפש: לחפש את הנפש ולא את הגוף, את האמונה והיראה והאהבה של הצדיק ולא את חיי החומר שלו. הנחמה הזו היא יותר מתחליף, היא 'בכפליים לתושיה', לא רק לגבי המצב שלאחר ההסתלקות אלא אפילו לגבי המצב שלפניה, שהרי מעתה יכולים הם להידבק בו ולקבל ממנו אף יותר משקבלו בהיותו בחיים בגופו.
נכון שישנו חיסרון שאי אפשר למלאות, חיסרון של הקשר האישי, האבהי, שכל כמה שיסבירו לחסיד ביתרון המופשטות — האיש הזה שהיה לו רב ואבא ומלך, שהיה הכול עבורו, איננו. לציור האישי, של פלוני בן פלוני הזה, יש מקום אחד בלבד: בגוף. מעבר לגוף הוא יכול להיות כל אותם הדברים ויותר — החכמה והתורה והאהבה והיראה — אבל הוא איננו עוד האדם הזה, הרב והאבא שהיה. אדמו"ר הזקן יודע זאת באופן אישי, שהרי הצדיק רבי מנחם מענדל מוויטבסק היה רבו וחברו, ואף על פי כן הוא מתייחס לנחמה זו כ'כפליים לתושיה'. נכון שיש עצב והרגשת חיסרון, אבל אלה הם שלבים לגיטימיים בחיי האדם בעולם הזה, שכל אדם עובר גם דרך שם. וכפי שהוא מבאר בליקוטי אמרים (פרק כו) בפסוק "בכל עצב יהיה מותר" — השלב הבא יהיה מותר, יותר על מה שהיה לפני העצב. שכן ככל שאדם היה קשור יותר לרבו, ככל שכאבו וחסרונו גדולים יותר, גם הקשר שהוא יכול ליצור לאחר הסתלקותו הוא משמעותי וקרוב יותר. החסיד הזה שהיה קשור בכל נפשו ומאודו לרבו ימצא לפתע את אותה אמונה שהכיר ברבו — בו בעצמו; והרי אין קרבה ודבקות למעלה מזה.
הכאב והחיסרון לא ייעלמו לעולם, אבל אדם צריך ללכת הלאה. כמו הגרעין שנזרע באדמה ונרקב שם, ואיננו קיים יותר וקצת חבל, אבל ככה זה כדי שמשהו אחר יצמח; ולא גרעין אחד אלא הרבה, לא גרעין אלא עץ גדול נושא פירות מתוקים.
בביאור לאיגרת, שנכתב כנראה בשלב מאוחר יותר, שלא בהקשר הישיר להסתלקות, נוספה גם ההסתכלות השייכת למרחב שמעבר לקשר הישיר, הן מצד הצדיק והן מצד החסידים. להסתכלות זו יש משמעות נצחית, מעבר לזיכרון ולהתייחסות האישית, של הארת נשמת הצדיק עצמה — ממקומה העצמי ובכל עוצמתה העצמית — אל נשמות ישראל באשר הן: הארה מקיפה שאינה מוגבלת על ידי גופו של הצדיק ואף לא על ידי הזיכרון והיחס האישי שנושאים איתם החסידים, הארה שמאבדת את מאפייניה והגדרותיה הקודמים וצומחת מחדש אצל כל מי ששם אל ליבו ללכת בדרכו של הצדיק.
אך גם במשמעותה האישית, כאיגרת תנחומים, ממשיכה האיגרת ללוות אותנו, החסידים, מדור לדור ומרבי לרבי. כי כל מי שחווה את המכה הזו של הסתלקות הצדיק — אין לו ניחומים, מלבד האיגרת הזו, בלשונה ובתוכנה, שמראה לנו בשעות הקשות את הצד שיש בו נחמה, וב"כפליים לתושיה".
(Endnotes) 1 . וכן האיגרת שלאחריה, איגרת כח. ובפירוט יותר במאמרי אדמו"ר הזקן תקס"ו חלק א עמ' קמז. 2 . האיגרת נדפסה בשלמותה עם הביאור בקונטרס 'עניין ההשתטחות' לאדמו"ר האמצעי, וחלקים וציטוטים ממנה משובצים במאמרים ושיחות נוספות במהלך הדורות. 3 . כידוע שסידור האיגרות הוא על פי תוכנן ולא על פי זמנן. 4 . והן: ב, טז, כח. 5 . זו לשון כ״ק אדמו״ר זי״ע: "נראה לפי עניות דעתי לומר דתרוויהו איתנהו: חלק המתאים (והוא הנדפס, ובהשמטות השורה ע״ד המוסר כתב זה שמזה גם כן מובן שהגיהו אגרת הקדש זה) נכתב לארץ הקדש, וכולה ל'הנדכאים כו' שבמדינתנו'. ובלאו הכי מסתבר לומר שכתב אדמו״ר הזקן אגרת תנחומים להנדכאים כו׳ שבארץ הקדש" (נדפס ב'שיעורים בספר התניא'). 6 . ראו ליקוטי אמרים פרק יב והלאה. 7 . ומבואר במקומות אחרים שהיא כמעלת בעל התשובה על הצדיק. ובמובן מסוים, מעלת מדרגת ה'סובב כל עלמין' על כל מה שיכול להיות בדרגת ה'ממלא כל עלמין'. 8 . על פי מלכים ב ד,ט. ועל דרך "משה איש האלהים" (דברים לג,א ועוד). 9 . על פי שמואל ב כא,יז. וראו במפרשים שם שהוא כמו החיים והנשמה של כל ישראל, ואם יכבה חס ושלום יכבה נרם של כל ישראל. 10 . על פי מלכים א ז,כא. 11 . ראו ספר התולדות אדמו"ר הזקן פרק יח, וכן באיגרות קודש אדמו"ר הזקן איגרת קכב (מהגניזה החרסונית). 12 . ראו תורה אור לו,ד; ליקוטי תורה ויקרא לה,א, שם עד,ב ועוד. 13 . ביטוי זה, עם המשך המשפט להלן, על פי ישעיה סה,כג: "כי זרע ברוכי ה' המה וצאצאיהם אתם" 14 . בכמה מקומות בנביאים ובכתובים, וכגון ישעיה ט,ו ושם נט,כא, תהלים קיג,ב, קטו,יח ועוד. 15 . על פי תהלים קיט,קלב (וראו גם שם סט,לו). 16 . בדברי רז"ל מופיע ביטוי מעין זה, "לא שביק מר חיי לכל בריה" (ברכות סא,ב, המובא גם בליקוטי אמרים פרק א. וראו בבא קמא צא,ב בשינוי ועוד), אלא שמדבר בשלילת הדבר ולא בהקשר זה של פטירה. בהקשר המדובר כאן, של פטירה, נזכר הביטוי בדברי הראשונים, באופן שונה מעט, בנוסח שטר החליצה (ראו למשל רמב"ם הלכות יבום וחליצה פרק ד הלכה ל: "ושכיב, וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק"), ורק מאוחר יותר (אולי סוף תקופת הראשונים) נזכר הביטוי במשמעות שאנו מכירים, כביטוי לפטירתו של אדם (כגון שו"ת מהר"ם פדובה סימן עג, שו"ת ר"מ אלשיך בכמה מקומות, ועוד). 17 . ראו תהלים סג,ד: "כי טוב חסדך מחיים". 18 . על פי ישעיה לח,טז. 19 . ההבדל בין הנוסחים הוא אם השפעת הרבי לחסידים היא רק מדרגת הרוח או גם מדרגת הנשמה. ומעיר בליקוטי הגהות לתניא שנראה לומר שלתלמידיו משפיע רק מבחינת הרוח, ואם כן אין מקום לנוסח האחר כאן, ומוסיף שייתכן שמתייחס לבנו של הצדיק, שבו יכולה להיות המשכה גם מדרגת הנשמה. וראו בהלקח והליבוב ש'רוחו' כולל מה שאמר לעיל — האמונה היראה והאהבה — והנוסח "ונשמתו" מתייחס למה שאומר לקמן בסוף הביאור, שיש עוד בחינת הארה לתלמידיו וכו' מעליית רוחו ונשמתו למקור חוצבו וכו'. 20 . על "ימי חלדו" ראו גם בליקוטי אמרים סוף פרק לא. 21 . וכדרשת אדמו"ר הזקן בכמה מקומות על הכתוב "יגיע כפיך וגו' ", שבענייני העולם הזה צריך יגיעת הכפיים בלבד ולא השכל ופנימיות הנפש וכו'. ראו ליקוטי תורה דרושים לראש השנה סג,ב ועוד. 22 . רוחו ונשמתו, אך לא נפשו. שכן דרגת הנפש, הקשורה אל הגוף, נשארת בקשר הזה ולא עולה בעילוי אחר עילוי וכו'. 23 . על פי הושע יא,ד. 24 . ראו קונטרס עניינה של תורת החסידות (לכ"ק אדמו"ר זי"ע) סעיף א. 25 . ראו למשל ליקוטי אמרים פרק מג, תורה אור מז,ב ועוד. 26 . ראו ליקוטי תורה דברים סז,ג שמסביר באותו האופן, שהוא מושג המתייחס למידת המלכות. 27 . ראו ליקוטי אמרים פרק ד; להלן איגרת כט; תורת חיים פרשת משפטים רפה,ג. 28 . ראו באריכות על דרך עבודה זו של "כמים הפנים לפנים וגו' " בליקוטי אמרים פרקים מו וֽ־מט. 29 . זהר חלק ב קסו,ב ועוד. 30 . ראו 'היום יום' כ' אדר ב'. 31 . שהתלמידים נקראים בנים, כפי שנמצא במקרא ובדברי חז"ל. "בני הנביאים" הם בפשטות תלמידי הנביאים, גם אלישע קורא לאליהו "אבי", ובדברי חז"ל כגון: "כל המלמד בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו" (סנהדרין יט,ב), ועוד. 32 . על פי ישעיה כט,כג. 33 . על פי תהלים קז,ז וישעיה ב,ג (וכן מיכה ד,ב). 34 . וכן מציין כאן כ"ק אדמו"ר זי"ע לזהר חלק ב רטו,א, ועוד מציין לליקוטי תורה שיר השירים יב,א שמבאר מהו 'אורח'. 35 . ראו בעש"ט על התורה פרשת יתרו אות ה, מצוואת הריב"ש, כתר שם טוב וליקוטים יקרים. ותמצית הדברים היא ש'דרך' היא כבושה, כמו שאדם פורש מענייני העולם ואינו עוסק אלא בתורה יומם ולילה, ו'אורח' הוא כמו שאדם מדבר עם בני אדם ובענייני העולם, אך הכול לשם שמיים וכו'. עיינו שם. 36 . ראו ליקוטי תורה פקודי ה,א, ומובא שם בשם הזהר חלק ג כ,א, ומציין גם למקדש מלך שם. 37 . אולי על פי שמואל א ב,כו: "והנער שמואל הֹלך וגדל". 38 . על פי תהלים צז,יא ובראשית כז,כז. 39 . כפי הנראה מרש"י שם, על פי התנחומא. 40 . על פי ברכת 'יוצר אור', וכן משלי ח,כו. וברש"י שם: "ארץ וחוצות — ארץ ישראל ושאר הארצות". 41 . כל הקרוב קרוב וכו' — על פי במדבר יז,כח. ו"קודם לברכה" על פי ברכות מא,א בדיני ברכות הנהנין, שכל הקודם משבעת המינים וסמוך למילה "ארץ" בפסוק — קודם לברכה. 42 . ב'הלקח והליבוב' מדייק מהלשון "קיבלתי" בלשון יחיד, שהוא מאותם דברים שקיבלם לבדו, כידוע שהייתה לאדמו"ר הזקן קביעות ללימוד ביחידות עם המגיד. 43 . ואפשר להוסיף גם את מידת היסוד השלישית — הרחמים (תפארת, אמת) — שמתקשרת עם אמונה. 44 . ראו לעיל איגרת טו. 45 . ראו מעין דברים אלה בסידור עם דא"ח עמ' רלח,ב בעניין פסוקי מלכויות זיכרונות ושופרות ועוד. 46 . ראו ליקוטי לוי יצחק על התניא עמ' נ, שמבאר על דרך "חכמת אדם תאיר פניו" שגם מחשבותיו של אדם ניכרות ומשפיעות כלפי חוץ. 47 . וכמאמר רז"ל (ברכות ו,ב) "מי שיש בו יראת שמיים דבריו נשמעים". וכמאמר "דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב" (רבנו תם בספר הישר שער יג. הובא בשל"ה שער האותיות אות ל). 48 . וככוונת התלמוד שם (לפירוש רש"י), שהמורה הוא הקב"ה והתלמיד משה רבינו, הרי אין זו הגבלה שמצד התלמיד או המורה, אלא בעצם הדבר. 49 . בראשית רבה פרשה סה,כב; תנחומא תולדות יא; זהר חלק ג פד,א. והובא ברש"י על בראשית כז,כז. 50 . לרבי מנחם עזריה מפאנו מאמר חקור דין חלק ב פרק יב. 51 . בספרי הקבלה, כגון: בפרדס רימונים שער יד פרק א; עץ חיים שער לד פרק ג; ליקוטי תורה להאר"י ז"ל פרשת וירא; עמק המלך שער יד פרק פה, ועוד. 52 . ראו ליקוטי תורה במדבר פא,ד, וכן תורה אור כז,א, שאת הקב"ה לית מחשבה תפיסה אבל ברעותא דליבא תפיסא. 53 . ראו ברכות כג,א, שבת י,א ועוד; שולחן ערוך אדמו"ר הזקן אורח חיים סימן א סעיף א ועוד; שולחן ערוך אורח חיים סימן צב סעיף א ובמשנה ברורה שם, ועוד. 54 . פרק מב, וראו גם בליקוטי הגהות לתניא פירוש בדרך זו. 55 . ראו ספר המאמרים תרצ"ב עמ' רעו. 56 . ראו תורה אור כח,א, ליקוטי תורה דברים לו,ד ועוד, שמוסבר למה נקרא "שדה תפוחים". 57 . מעיר כ"ק אדמו"ר זי"ע (על פי שיעורים בספר התניא): "לעת עתה מצאתי כל הענין בזהר חלק ג רעג,א וראה שם רטז,ב. ובתיקונים (תיקון סט קיב,א, קד,א. תיקון ע קלח,א) מצאתי רק חלק מהמבואר — ואולי טעות המעתיק הוא באגרת הקדש, ונשתרבב לו ממה שכתב בתניא פרק מד 'בתיקונים' ". 58 . וראו גם בליקוטי אמרים פרק מב שניצוץ משה יש בכל נפש מישראל, ובראשי הדור שבכל דור מתלבש בגלוי להנהיג את ישראל באמונת ה', כמו משה רבינו בדורו.