האיגרת פותחת בציטוט ארוך מתוך מאמר מספר הזהר:

בְּ'רַעְיָא מְהֵימְנָא' פָּרָשַׁת נָשֹׂא. .

בְּ'רַעְיָא מְהֵימְנָא' (הרועה הנאמן, או רועה האמונה), פָּרָשַׁת נָשֹׂא. קטע זה המצוטט כאן מופיע בזהר בפרשת נשא (חלק ג קכד,ב) .

"וְהַמַּשְׂכִּילִים יַזְהִירוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ" .

"וְהַמַּשְׂכִּילִים יַזְהִירוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ" (דניאל יב,ג) . פסוק זה הוא המקור בכתובים לשמו של ספר הזהר. הפסוק, המשמש כפתיחה לכמה מאמרים בספר הזהר, אומר שהמשכילים והלומדים את דברי הזהר שבהמשך, ואת סודות התורה הנזכרים בו, יזהירו ויאירו על ידי כך "כזהר הרקיע" — כלומר ההארה של מעלה, לעומת זו של מטה, שדרך העולם הזה, המאירה בתורה הנגלית.

בְּהַאי חִבּוּרָא דִּילָךְ דְּאִיהוּ סֵפֶר הַזֹּהַר מִן זָהֳרָא דְּאִימָּא עִילָּאָה .

בְּהַאי חִבּוּרָא דִּילָךְ (באותו החיבור שלך) של רבי שמעון בן יוחאי, דְּאִיהוּ סֵפֶר הַזֹּהַר מִן זָהֳרָא דְּאִימָּא עִילָּאָה (שהוא ספר הזהר מהזוהר של אמא העליונה) . האור וההשכלה המתגלים בספר הזהר הם מן האור שבמדרגת 'אמא' העליונה, היא ספירת הבינה שבאצילות.

תְּשׁוּבָה.

שנקראת הבינההעבודה של התשובה העליונה היא לכן בבינה, כאשר לא רק מעשיו ודיבוריו של האדם, כי אם גם מידות הנפש שלו עולים אל המקום בנפש שהאדם מבין שהוא המתוקן והראוי. הבינה היא במובן זה המקום בנפש שבו מתעלים ומיתקנים הדברים עוד ועוד. אין היא רק מצב קבוע של היות צדיק, של מידות קדושות ומתוקנות בתכלית, אלא תהליך מתמיד של התבוננות, עבודה, שיפור ועלייה מהמצב הקודם. וזוהי הבינה שנקראת 'תשובה עליונה'. תְּשׁוּבָה. כמבואר במקומות אחרים, התשובה היא השבת והעלאת חלקי הקדושה שירדו אל העולמות ואל הקליפות אל שורשם שבאצילות. ומבואר שם (על פי מאמר הזהר) שהמילה 'תשובה' מורכבת מהאותיות 'תשוב־ה', היא ה"א של שם הוי"ה. וכיוון שיש שתי ה"א בשם הוי"ה יש שתי דרגות בתשובה: תשובה תתאה (תחתונה) ותשובה עילאה (עליונה). תשובה תתאה היא השיבה אל הה"א האחרונה שבשם הוי"ה, המלכות שבאצילות, ותשובה עילאה (עליונה) — היא הה"א העליונה, הבינה שבאצילות.

בְּאִילֵּין לָא צְרִיךְ נִסָּיוֹן , וּבְגִין דַּעֲתִידִין יִשְׂרָאֵל לְמִטְעַם מֵאִילָנָא דְּחַיֵּי דְּאִיהוּ הַאי סֵפֶר הַזֹּהַר יִפְּקוּן בֵּיהּ מִן גָּלוּתָא בְּרַחֲמִים .

בְּאִילֵּין לָא צְרִיךְ נִסָּיוֹן (באלה לא צריך ניסיון) , את אלה הלומדים בספר הזהר, שעוסקים בפנימיות התורה, לא צריך יהיה לנסות ולצרף בגאולה העתידה. וּבְגִין דַּעֲתִידִין יִשְׂרָאֵל לְמִטְעַם מֵאִילָנָא דְּחַיֵּי דְּאִיהוּ הַאי סֵפֶר הַזֹּהַר יִפְּקוּן בֵּיהּ מִן גָּלוּתָא בְּרַחֲמִים (ומשום שעתידים ישראל לטעום מעץ החיים, הוא ספר הזהר, יצאו בו מן הגלות ברחמים) . בעיסוק בפנימיות התורה מתגלה 'עץ החיים'. אף שכל התורה היא 'עץ חיים', כפי שייאמר בהמשך, הרי בפנימיות התורה מתגלה בחינה זו, דהיינו הבחינה של החיים והאור כשלעצמם, ולא בהקשר ובמעורב עם הרע והקליפה. גילוי וחוויה זו הם עצמם בגדר יציאה מהגלות האישית של האדם, בתודעתו ובתחושתו, והם מכשירים אותו לכך שגם היציאה מהגלות הכללית תהיה לא בקושי אלא ברחמים.

וְיִתְקַיַּים בְּהוֹן "ה' בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר" .

וְיִתְקַיַּים בְּהוֹן (בהם) מה שכתוב: "ה' בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר" (דברים לב,יב) . שהקב"ה לבדו ובעצמו יוציא אותם מן הגלות. "אל נכר" הן דעות הגויים ושרי הגויים למעלה, שעל ידם עושה הקב"ה דין בישראל כשהם מתחייבים. ו"ה' בדד ינחנו" — כשהוא גואלם, שלא תהיה הגאולה דרך התחשבנויות ודינים אלה אלא ברחמים פשוטים.

וְאִילָנָא דְּטוֹב וְרַע דְּאִיהוּ אִיסּוּר וְהֶיתֵּר טוּמְאָה וְטָהֳרָה. לֹא יִשְׁלְטוּ עַל יִשְׂרָאֵל יַתִּיר .

וְאִילָנָא דְּטוֹב וְרַע דְּאִיהוּ (ועץ [הדעת] טוב ורע שהוא) אִיסּוּר וְהֶיתֵּר טוּמְאָה וְטָהֳרָה. הוא חלק התורה (הנגלית) המתייחס אל העולם הזה, שהוא בכללו המציאות של קליפת נוגה, ובעולם הזה יש טוב ורע, שהתורה מגדירה אותם כאיסור או היתר, טומאה או טהרה. לֹא יִשְׁלְטוּ עַל יִשְׂרָאֵל יַתִּיר (לא ישלטו על ישראל יותר) . שהרי ישראל יקבלו את חיותם ישירות מדרגה גבוהה ופנימית יותר, ולא דרך עץ הדעת טוב ורע.

דְּהָא פַּרְנָסָה דִּלְּהוֹן לָא לֶהֱוֵי אֶלָּא מִסִּטְרָא דְּאִילָנָא דְּחַיֵּי, דְּלֵית תַּמָּן לָא קַשְׁיָא מִסִּטְרָא דְּרַע וְלָא מַחֲלוֹקֶת מֵרוּחַ הַטּוּמְאָה , דִּכְתִיב : "וְאֶת רוּחַ הַטּוּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ" .

דְּהָא פַּרְנָסָה דִּלְּהוֹן לָא לֶהֱוֵי אֶלָּא מִסִּטְרָא דְּאִילָנָא דְּחַיֵּי, דְּלֵית תַּמָּן לָא קַשְׁיָא מִסִּטְרָא דְּרַע וְלָא מַחֲלוֹקֶת מֵרוּחַ הַטּוּמְאָה (שכן הפרנסה שלהם לא תהיה אלא מצד עץ החיים, שאין שם לא קושיה מצד הרע ולא מחלוקת מרוח הטומאה) , דִּכְתִיב (שכתוב) : "וְאֶת רוּחַ הַטּוּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ" (זכריה יג,ב) .

דְּלָא יִתְפַּרְנְסוּן תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מֵ'עַמֵּי הָאָרֶץ', אֶלָּא מִסִּטְרָא דְּטוֹב דְּאָכְלִין טָהֳרָה כָּשֵׁר הֶיתֵּר, וְלָא מֵ'עֵרֶב רַב' דְּאָכְלִין טוּמְאָה פָּסוּל אָסוּר וכו' .

דְּלָא יִתְפַּרְנְסוּן תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מֵ'עַמֵּי הָאָרֶץ', אֶלָּא מִסִּטְרָא דְּטוֹב דְּאָכְלִין טָהֳרָה כָּשֵׁר הֶיתֵּר, וְלָא מֵ'עֵרֶב רַב' דְּאָכְלִין טוּמְאָה פָּסוּל אָסוּר וכו' (שלא יתפרנסו תלמידי חכמים מ'עמי הארץ', אלא מצד הטוב — שאוכלים בטהרה, כשר, היתר, ולא מ'ערב רב' שאוכלים טומאה, פסול, אסור וכו').

וּבְזִמְנָא דְּאִילָנָא דְּטוֹב וְרַע שָׁלְטָא כו', אִינּוּן חֲכָמִים דְּדָמְיָין לְשַׁבָּתוֹת וְיוֹם טוֹב לֵית לְהוֹן אֶלָּא מַה דְּיָהֲבִין לְהוֹן אִינּוּן חוּלִּין כְּגַוְונָא דְּיוֹם הַשַּׁבָּת דְּלֵית לֵיהּ אֶלָּא מַה דִּמְתַקְּנִין לֵיהּ בְּיוֹמָא דְּחוֹל .

וּבְזִמְנָא דְּאִילָנָא דְּטוֹב וְרַע שָׁלְטָא (ובזמן שעץ [הדעת] טוב ורע שולט) כו', כלומר הזמן הזה של גלות השכינה בקליפת נוגה, אִינּוּן חֲכָמִים דְּדָמְיָין לְשַׁבָּתוֹת וְיוֹם טוֹב לֵית לְהוֹן אֶלָּא מַה דְּיָהֲבִין לְהוֹן אִינּוּן חוּלִּין (אותם החכמים, הדומים לשבתות וימים טובים, אין להם אלא מה שנותנים להם אותם ימי החול), שהם עמי הארצות שנמשלו לימות החול. כְּגַוְונָא דְּיוֹם הַשַּׁבָּת דְּלֵית לֵיהּ אֶלָּא מַה דִּמְתַקְּנִין לֵיהּ בְּיוֹמָא דְּחוֹל (כמו יום השבת, שאין לו אלא מה שמכינים לו ביום החול) . הזהר מעמיד כאן ניגוד חריף בין שני סוגי בני אדם, תלמידי חכמים לעומת עמי ארצות, ומקביל ביניהם לבין שתי הדרגות בזמן — ימות החול לעומת שבתות וימים טובים. וכשם שבזמן הגלות מקבלת השבת מימות החול, שאין אוכלים בשבת אלא ממה שהוכן בימות החול, כך תלמידי החכמים מקבלים בזמן הגלות את פרנסתם מעמי הארצות.

וּבְזִמְנָא דְּשָׁלְטָא אִילָנָא דְּחַיֵּי אִתְכַּפְיָיא אִילָנָא דְּטוֹב וָרָע וְלֹא יְהֵא לְעַמֵּי הָאָרֶץ אֶלָּא מַה דְּיָהֲבִין לְהוֹן תַּלְמִידֵי חֲכָמִים וְאִתְכַּפְיָין תְּחוֹתַיְיהוּ, כְּאִלּוּ לָא הָווּ בְּעָלְמָא

וּבְזִמְנָא דְּשָׁלְטָא אִילָנָא דְּחַיֵּי אִתְכַּפְיָיא אִילָנָא דְּטוֹב וָרָע וְלֹא יְהֵא לְעַמֵּי הָאָרֶץ אֶלָּא מַה דְּיָהֲבִין לְהוֹן תַּלְמִידֵי חֲכָמִים וְאִתְכַּפְיָין תְּחוֹתַיְיהוּ, כְּאִלּוּ לָא הָווּ בְּעָלְמָא (ובזמן ששולט עץ החיים נכנע עץ הטוב ורע, ולא יהיה לעמי הארץ אלא מה שייתנו להם תלמידי חכמים, ונכנעים [עמי הארץ] תחתיהם כאילו לא היו בעולם). בזמן הגאולה יהיה להפך: עמי הארצות יקבלו מתלמידי החכמים הן את צורכיהם הגשמיים והן את האופן הרוחני שבו הם רואים את הדברים, לאמור של השפעה ישירה בדרך הקדושה, באופן שכל ההגבלות והעיוותים של קליפות העולם הזה לא יהוו מכשול, וכאילו אינם קיימים.

וְהָכֵי אִיסּוּר הֶיתֵּר טוּמְאָה וְטָהֳרָה לָא אִתְעַבַּר מֵעַמֵּי הָאָרֶץ . דְּמִסִּטְרַיְיהוּ לֵית בֵּין גָּלוּתָא לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ אֶלָּא שִׁעְבּוּד מַלְכֻיּוֹת בִּלְבַד .

וְהָכֵי אִיסּוּר הֶיתֵּר טוּמְאָה וְטָהֳרָה לָא אִתְעַבַּר מֵעַמֵּי הָאָרֶץ (וכך איסור והיתר, טומאה וטהרה, לא יעברו מעמי הארץ) . למרות שמצד תלמידי החכמים לא יהיה בזמן הגאולה שום זכר לעולם הגלות שהיה, כאילו לא היה כלל, עבור עמי הארצות הוא ימשיך באופן מסוים להתקיים. דְּמִסִּטְרַיְיהוּ לֵית בֵּין גָּלוּתָא לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ אֶלָּא שִׁעְבּוּד מַלְכֻיּוֹת בִּלְבַד (שמצידם אין בין הגלות לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד) . יש כאן התייחסות לשתי דעות בין חכמי התלמוד (ברכות לד,ב ועוד), כיצד יהיו ימות המשיח. דעה אחת היא שימות המשיח יהיו מציאות שונה לגמרי, והדעה השנייה (היא דעת שמואל בתלמוד, וכן פוסק הרמב"ם להלכה ) היא שאין בין עולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד. כלומר מלבד זאת שישראל לא יהיו משועבדים לאומות, ויוכלו לקיים את כל התורה והמצוות בהרווחה — עולם כמנהגו נוהג. הזהר כאן נותן מקום לשתי הדעות ומחלק בין סוגי האנשים, כך: השינוי המוחלט בזמן הגאולה יהיה לגבי תלמידי החכמים בלבד, אבל עבור עמי הארץ אין בין עולם הזה לימות המשיח וכו'. התפיסה היא שהשינוי תלוי במקבלים, ומי שאינו מוכן לכך, מי שאין לו כלים ומילים לחשוב כך, לא ירגיש ולא יחיה את שינוי המהות הפנימי של הגאולה; בשבילו, מלבד 'שעבוד מלכויות', ובכלל זה שלא יהיה משועבד ליצר הרע וכו' — ימשיך העולם הזה להתקיים, כפי שהוא כעת, גם בימות המשיח.

דְּאִינוּן לָא טַעֲמֵי מֵאִילָנָא דְּחַיֵּי וּצְרִיךְ לוֹן מַתְנִיתִין בְּאִיסּוּר וְהֶיתֵּר טוּמְאָה וְטָהֳרָה

דְּאִינוּן (שהם), עמי הארצות, לָא טַעֲמֵי מֵאִילָנָא דְּחַיֵּי (לא טעמו מעץ החיים), מפנימיות התורה, וּצְרִיךְ לוֹן מַתְנִיתִין (וצריכים הם למשנה), לפסקי הלכות, כדי להורות להם את ההלכה בְּאִיסּוּר וְהֶיתֵּר טוּמְאָה וְטָהֳרָה שבעולם הזה. כיוון שעולמם ימשיך להיות במובן מסוים כפי שהוא היום — של אסור ומותר, טומאה וטהרה — הם יצטרכו גם להמשיך וללמוד את ההלכה כפי שהיא היום, כדי לחיות עם הדברים הללו.

עַד כָּאן בְּרַעְיָא מְהֵימְנָא.

עַד כָּאן בְּרַעְיָא מְהֵימְנָא. עד כאן ציטוט המאמר מהזהר. אדמו"ר הזקן מביא כאן רק קטע מאותו מאמר בזוהר, משום שאין הוא בא להסביר את המאמר בכללו, אלא רק להתייחס לכמה מהרעיונות העולים מן הקטע שהביא.

תחילה יאמר מה אין להבין בדברי הזהר. ויוכיח עד כמה לא נכון הלימוד הזה והמסקנות העולות ממנו.

וְהִנֵּה הַמּוּבָן מֵהַשְׁקָפָה רִאשׁוֹנָה לִכְאוֹרָה מִלְּשׁוֹן זֶה הַמַּאֲמָר לַחֲסֵירֵי מַדָּע.

וְהִנֵּה הַמּוּבָן מֵהַשְׁקָפָה רִאשׁוֹנָה לִכְאוֹרָה מִלְּשׁוֹן זֶה הַמַּאֲמָר לַחֲסֵירֵי מַדָּע. יש כאן הרחקה כפולה: הבנה זו היא הבנה של השקפה ראשונה בלבד, וכל מי שמתעמק ושונה יבין אחרת; ועוד, זו הבנה של חסרי מדע.

בביטוי "חסירי מדע" אין הוא מתכוון רק לחוסר ידע אלא גם לחיסרון בדעת במובן העמוק של המושג. הדעת היא, כידוע, בקו האמצעי, ובכל מקום הקו האמצעי כולל את שני הקצוות ונבנה מהתכללות זו. כך בשכל, כך ברגש וכך גם בהתנהגות האדם במעשה. רק מי שיכול להכיל את הנגלה והנסתר, את האהבה והיראה, את דקדוק המעשה עם עומק ההפשטה של פנימיות התורה — יבין נכונה את מאמר הזהר הזה וכיוצא בו, ולא יהיה בבחינה של 'חסר מדע'.

שֶׁלִּימּוּד אִיסּוּר וְהֶיתֵּר, , וְסֵדֶר טָהֳרוֹת, הוּא מֵאִילָנָא דְּטוֹב וָרָע .

ההבנה הבלתי נכונה היא שֶׁלִּימּוּד אִיסּוּר וְהֶיתֵּר, דיני האסור והמותר בהלכה , וְסֵדֶר טָהֳרוֹת, משישה סדרי משנה, העוסק בדיני טומאה וטהרה. כלומר אותו חלק בתורה שעוסק בהגדרת הטוב והרע שיש בעולם הזה, הוּא מֵאִילָנָא דְּטוֹב וָרָע (מהעץ של טוב ורע) . הוא "עץ הדעת טוב ורע" הנזכר בבראשית (ב,ט), אשר מאז חטאו של אדם הראשון מסמל את הרע והקליפה. עץ הדעת איננו רע כשלעצמו (כי הרע איננו העץ, אלא מה שעשה האדם כשאכל את הפרי למרות האיסור), אבל הוא נושא את האפשרות של רע, ולכן הוא הפתח וההתחלה של כל מציאות הרע והקליפה בעולם הזה שאנו חיים בו. הקשר שעושים אותם חסרי מדע הוא כזה: כיוון שהתורה הזו של איסור והיתר נוגעת במציאות הנמוכה של הטוב והרע ומתייחסת אליה, הרי אף היא חלק מאותה מציאות, שתחילתה כאמור באכילה מעץ הדעת טוב ורע.

מִלְּבַד שֶׁהוּא פֶּלֶא גָּדוֹל מֵחֲמַת עַצְמוֹ.

מִלְּבַד שֶׁהוּא פֶּלֶא גָּדוֹל מֵחֲמַת עַצְמוֹ. הבנה כזו היא בלתי אפשרית, ואין צורך בשום לימוד וראיה ממקום אחר כדי לראות זאת. הסתירה היא בדברים עצמם: התורה היא קדושה, והיא עצם הגדרת והוראת הטוב, ואיך אפשר לומר על חלק ממנה שהוא מ"עץ הדעת טוב ורע", המייצג את מציאות החולין וקליפת נוגה?!

וְ סוֹתֵר פְּשָׁטֵי הַכְּתוּבִים וּמִדְרְשֵׁי רַבּוֹתֵינוּ ז"ל, שֶׁכָּל הַתּוֹרָה, גם זו הַנִּגְלֵית לָנוּ וּלְבָנֵינוּ — נִקְרָא "עֵץ חַיִּים לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ" , וְלֹא סֵפֶר הַזֹּהַר לְבָד,

וְגם סוֹתֵר פְּשָׁטֵי הַכְּתוּבִים וּמִדְרְשֵׁי רַבּוֹתֵינוּ ז"ל, שֶׁכָּל הַתּוֹרָה, גם זו הַנִּגְלֵית לָנוּ וּלְבָנֵינוּ — נִקְרָא בלשון הכתוב: "עֵץ חַיִּים לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ" (על פי משלי י,ח) , וְלֹא סֵפֶר הַזֹּהַר לְבָד, כפי שאפשר היה להבין בטעות ממאמר הזהר כאן. ומכל מקום ברור שהכוונה ב"עץ חיים" איננה לספר הזהר לבד, אלא לתורה בכלל.

וּבִפְרָט שֶׁהָיָה גָּנוּז בִּימֵיהֶם,

וּבִפְרָט שֶׁהָיָה ספר הזהר גָּנוּז בִּימֵיהֶם, בימי חז"ל,

וְ גַּם כָּל חָכְמַת הַקַּבָּלָה הָיְתָה נִסְתָּרָה בִּימֵיהֶם וְנֶעֱלָמָה מִכָּל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים כִּי אִם לִיחִידֵי סְגוּלָּה, וְאַף גַּם זֹאת בְּהַצְנֵעַ לֶכֶת וְלֹא בָּרַבִּים, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא .

וְלא רק ספר הזהר, שידוע שנתגלה מאוחר וכנראה לא היה ידוע לחכמי הקבלה הקדומים, גַּם כָּל חָכְמַת הַקַּבָּלָה הָיְתָה נִסְתָּרָה בִּימֵיהֶם וְנֶעֱלָמָה מִכָּל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים כִּי אִם לִיחִידֵי סְגוּלָּה, וְאַף גַּם זֹאת בְּהַצְנֵעַ לֶכֶת וְלֹא בָּרַבִּים, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא (חגיגה יא,ב. יג,א) . התלמוד דן שם בלימוד הנסתר, מעשה בראשית ומעשה מרכבה, ואפשר לראות מתוך הדברים מה היה אז מעמדו ומקומו של לימוד זה בחברה היהודית. הגישה הייתה שכיוון שאין דברים אלה מתלבשים בתוך העולם שלנו, במציאות המשותפת לכולנו, אלא רק בעין רוחו של אדם, קשה וכמעט בלתי אפשרי להעביר אותם מאדם לאדם. ולכן נאמר שם שאין דורשים במעשה בראשית בשניים ולא במעשה מרכבה ביחיד וכו'. כלומר אין מלמדים דברים אלה אלא ליחידים, ורק אם הם חכמים ומבינים בדברים אלה מדעת עצמם; ולאותם יחידים מלמדים ראשי פרקים, כיוון כללי בלבד, ואת הציורים הפרטיים יעשה כל אחד לעצמו. ומכל מקום נראה שבאותם זמנים, כמו גם דורות רבים אחרי כן, לא חשבו שכל אחד צריך לעסוק בנסתר, ובפועל עסקו בזה רק יחידי סגולה, ואף זאת לא בגלוי. רוב תלמידי החכמים עסקו אז כל ימיהם בתורה הנגלית; ואיך אפשר לומר על תורתם, שכולנו חיים מפיה, שאינה 'עץ החיים'?!

וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב הָאֲרִיזַ"ל דְּדַוְקָא בְּדוֹרוֹת אֵלּוּ הָאַחֲרוֹנִים מוּתָּר וּמִצְוָה לְגַלּוֹת זֹאת הַחָכְמָה, וְלֹא בַּדּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים.

וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב הָאֲרִיזַ"ל בכמה מקומות, ועולה מתוך דבריו דְּדַוְקָא (שדווקא) בְּדוֹרוֹת אֵלּוּ הָאַחֲרוֹנִים מוּתָּר וּמִצְוָה לְגַלּוֹת זֹאת הַחָכְמָה, וְלֹא בַּדּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים. האר"י ז"ל מדגיש שדווקא

וְגַם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אָמַר בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ, שֶׁלֹּא נִיתַּן רְשׁוּת לְגַלּוֹת רַק לוֹ וְלַחֲבֵירָיו לְבַדָּם,

וְגַם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אָמַר בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ, שֶׁלֹּא נִיתַּן רְשׁוּת לְגַלּוֹת רַק לוֹ וְלַחֲבֵירָיו לְבַדָּם, בעוד רוב התנאים בזמנו לא עסקו בנסתרות.

וְאַף גַּם זֹאת פְּלִיאָה נִשְׂגָּבָה, דִּלְפִי זֶה, לֹא הָיָה לִימּוּד אִיסּוּר וְהֶיתֵּר, וְכָל שֶׁכֵּן דִּינֵי מָמוֹנוֹת, דּוֹחִין מִצְוַת תְּפִלָּה.

וְאַף גַּם זֹאת פְּלִיאָה נִשְׂגָּבָה, דִּלְפִי זֶה, לפי הבנה זו — שרק ספר הזהר נקרא עץ החיים, ולימוד ההלכה וכו' הוא מעץ הדעת טוב ורע — לֹא הָיָה לִימּוּד אִיסּוּר וְהֶיתֵּר, שהוא הגדרת המותר והאסור, בעיקר במאכלים, וְכָל שֶׁכֵּן דִּינֵי מָמוֹנוֹת, שהם עיקר הדינים שבין אדם לחברו, הנכנסים אל תוך ענייני עולם הזה, ובכלל זה גם בענייני רמאויות וטענות של שקר וכו', דּוֹחִין מִצְוַת תְּפִלָּה. בדיני איסור והיתר (שהם בעיקרם 'חוקים') ניכר עוד הקשר עם הקב"ה שמצווה אותם, ובדיני ממונות אף זה אינו נמצא; מה שנשאר הוא, לכאורה, רק הסדרי היחסים הממוניים בין בני אדם, שלא ירמו ולא יזיקו איש את רעהו. וכפי שהוא אומר, אם היו חלקים אלה מ"עץ הדעת טוב ורע" לא היו דוחים במקרים מסוימים את מצוות התפילה.

שֶׁנִּתְקְנָה עַל פִּי סוֹדוֹת הַזֹּהַר וְיִחוּדִים עֶלְיוֹנִים לַיּוֹדְעִים, כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי וַחֲבֵירָיו.

שֶׁנִּתְקְנָה עַל פִּי סוֹדוֹת הַזֹּהַר וְיִחוּדִים עֶלְיוֹנִים לַיּוֹדְעִים, כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי וַחֲבֵירָיו. נוסח התפילה שאנו מתפללים, גם ברמת הכוונה הבסיסית, תוקן בעיקר על פי הנסתר. שכן התפילה היא בעיקרה העלאת הנפש מהעולם הזה ואיחודה באלוקי, וזהו התחום שבו עוסקת תורת הנסתר.

וְזֶה אֵינוֹ, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא דְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי וַחֲבֵירָיו, וְכָל מִי שֶׁתּוֹרָתוֹ אוּמָּנֻתּוֹ, אֵין מַפְסִיקִין לִתְפִלָּה.

וְזֶה אֵינוֹ, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא (שבת יא,א) דְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי וַחֲבֵירָיו, וְכָל מִי שֶׁתּוֹרָתוֹ אוּמָּנֻתּוֹ, אֵין מַפְסִיקִין לִתְפִלָּה.

וַאֲפִילּוּ כְּשֶׁעוֹסֵק בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת, כ רַב יְהוּדָה דְּכוּלְּהוּ תְּנוּיֵי בִּנְזִיקִין הָוֵי וַאֲפִילּוּ הָכֵי לָא הָוֵי מְצַלֵּי אֶלָּא מִתְּלָתִין יוֹמִין לִתְלָתִין יוֹמִין, כַּד מַהְדַּר תַּלְמוּדָא כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא .

וַאֲפִילּוּ כְּשֶׁעוֹסֵק בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת, המלובשים יותר משאר דינים בענייני עולם הזה. כמסופר על רַב יְהוּדָה דְּכוּלְּהוּ תְּנוּיֵי בִּנְזִיקִין הָוֵי וַאֲפִילּוּ הָכֵי לָא הָוֵי מְצַלֵּי אֶלָּא מִתְּלָתִין יוֹמִין לִתְלָתִין יוֹמִין, כַּד מַהְדַּר תַּלְמוּדָא כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא (שכל לימודו היה בסדר נזיקין, ולמרות זאת לא היה מתפלל אלא משלושים יום לשלושים יום, כאשר היה חוזר על לימודו, כמובא בגמרא) . כלומר הוא לא היה מפסיק מלימודו בסדר נזיקין כדי להתפלל, אלא התפלל פעם בחודש, לאחר שגמר לחזור על כל לימודו ולפני שהיה מתחיל לחזור עליו שוב.

וּבַ יְרוּשַׁלְמִי פֶּרֶק קַמָּא דִּבְרָכוֹת סְבִירָא לֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי דַּאֲפִילּוּ לִקְרִיאַת שְׁמַע אֵין מַפְסִיקִין כִּי אִם מִמִּקְרָא, וְלֹא מִמִּשְׁנָה, דַּעֲדִיפֵי מִמִּקְרָא לְ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי.

וּבַתלמוד יְרוּשַׁלְמִי פֶּרֶק קַמָּא (ראשון) דִּבְרָכוֹת (בסוף הלכה ב) סְבִירָא לֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי דַּאֲפִילּוּ לִקְרִיאַת שְׁמַע אֵין מַפְסִיקִין כִּי אִם מִמִּקְרָא, וְלֹא מִמִּשְׁנָה, דַּעֲדִיפֵי (שהיא חשובה) מִמִּקְרָא לְדעת רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי. חכמים חלוקים שם בשאלה אם רק לתפילה אין מפסיקים מהלימוד (שנוסחה וזמניה הם מדברי חכמים), או גם לקריאת שמע, שהיא מצוות עשה מן התורה. ודעת רבי שמעון שם היא שלקריאת שמע מפסיקים מלימוד מקרא (תורה שבכתב), אבל מלימוד משנה (תורה שבעל פה) אין מפסיקים אפילו לקריאת שמע, וטעמו הוא שלימוד המשנה עדיף מלימוד המקרא. למרות שלכאורה התורה שבכתב קדושה יותר, התורה שבעל פה חמורה יותר לעניין זה של לימוד, מפני שיש בה התייחסות וירידה אל העולם והחיים ממש, עד שאין מפסיקים מלימודה אפילו לקריאת שמע שמן התורה.

וְלֹא חִילֵּק בֵּין סֵדֶר זְרָעִים וּמוֹעֵד וְקָדָשִׁים טָהֳרוֹת לִנְזִיקִין.

וְלֹא חִילֵּק בֵּין סֵדֶר זְרָעִים וּמוֹעֵד וְקָדָשִׁים טָהֳרוֹת לִנְזִיקִין. הסדרים זרעים, מועד, קדשים וטהרות הם הסדרים העוסקים בעיקר במצוות שבין אדם למקום, לעומת סדר נזיקין (ונשים ) העוסקים בעיקר במצוות שבין אדם לחברו ובכל מערכת היחסים שבין בני אדם. כלומר, חלק גדול מסדר נזיקין לא עוסק כלל בהתייחסות אל הקב"ה אלא ביחסים בין בני אדם בלבד: איך מסתדרים עם אלה שמרמים וגונבים ומזיקים זה את זה וכו'. ואף על פי כן אין הבדל בין סדר לסדר לעניין החשיבות והקדושה של לימוד התורה, שדוחה אפילו את הייחוד העליון של קריאת שמע.

(וְסוֹתֵר דַּעַת עַצְמוֹ בְּרַעְיָא מְהֵימְנָא בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת דְּמִשְׁנָה אִיהִי שִׁפְחָה כו' וְהַמִּקְרָא, שֶׁהוּא תּוֹרַת מֹשֶׁה, וַדַּאי עֲדִיפָא מִקַּבָּלָה, דְּאִיהִי מַטְרוֹנִיתָא בְּרַעְיָא מְהֵימְנָא שָׁם, וְתוֹרָה שֶׁבִּכְתָב הוּא מַלְכָּא .

(וְסוֹתֵר רבי שמעון בדבריו אלה, שלימוד המשנה חשוב יותר מהעיסוק בנסתר, את דַּעַת עַצְמוֹ בְּרַעְיָא מְהֵימְנָא בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת דְּמִשְׁנָה אִיהִי [שמשנה היא] שִׁפְחָה כו' לגבי המקרא, התורה שבכתב. וְהַמִּקְרָא, שֶׁהוּא תּוֹרַת מֹשֶׁה, וַדַּאי עֲדִיפָא מִקַּבָּלָה, דְּאִיהִי מַטְרוֹנִיתָא [עדיף מקבלה, שהיא הגבירה], בְּרַעְיָא מְהֵימְנָא שָׁם, וְתוֹרָה שֶׁבִּכְתָב הוּא מַלְכָּא [המלך] . תורה שבכתב היא המלך, הקבלה היא הגבירה והמשנה היא השפחה. ונמצא מכל מקום שהקבלה והעיסוק בקבלה חשוב ומעולה יותר מלימוד המשנה.

(דְּהַיְינוּ יְסוֹד אַבָּא הַמְלוּבָּשׁ בִּזְעֵיר אַנְפִּין, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָאֲרִיזַ"ל )).

ומעיר כאן בסוגריים על דברי הזהר, שהתורה שבכתב היא 'המלך' (דְּהַיְינוּ יְסוֹד אַבָּא הַמְלוּבָּשׁ בִּזְעֵיר אַנְפִּין, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָאֲרִיזַ"ל )). עניינה של התורה שבכתב הוא "יסוד אבא המלובש בזעיר אנפין". 'יסוד אבא' הוא השפעת החכמה, כי אבא הוא ספירת החכמה ויסוד הוא מידת ההתקשרות וההשפעה. ומה שאומר שהוא מלובש בז"א, כלומר ביסוד ז"א, פירושו שספירת החכמה היא המשפיעה דרך יסוד אמא ויסוד הז"א אל המלכות, והמשפיע למלכות בכלל הוא המלך. כלומר המלך המשפיע למלכות אינו רק הז"א, אלא הז"א הוא לבוש למשפיע, שהוא החכמה. קשר השפעה ישיר זה מהחכמה למלכות הוא מעין לשון הכתוב (משלי ג,יט): "בחכמה יסד ארץ", ובלשון הזהר (חלק ג רמח,ב ועוד): "אבא יסד ברתא", המבטא את הקשר הישיר הזה של החכמה אל המלכות, של השפעת החכמה דווקא המגיעה נמוך כל כך.

וְגַם פִּלְפּוּל הַקּוּשְׁיוֹת וְתֵירוּצִים, דְּמִסִּטְרָא דְּרַע וְרוּחַ הַטּוּמְאָה.

וְגַם פִּלְפּוּל הַקּוּשְׁיוֹת וְתֵירוּצִים, דְּמִסִּטְרָא דְּרַע (שמצד הרע) וְרוּחַ הַטּוּמְאָה. הקושיות והתירוצים אינם רע, אבל הם על כל פנים תוצאה של קיום הרע וההסתר. כאשר תוכן הדברים לא ברור, כאשר האומר אותם איננו גלוי בהם — יש קושיות, והלומדים צריכים לפלפל בדרך של קושיות ותירוצים כדי לגלות את האמת המסתתרת. אדרבה, דווקא הקושיות והתירוצים הם המבררים ומגלים את האמת והקדושה; זו הדרך שבה מתגלה האמת ממקום של הסתר ורע וטומאה. אך מכל מקום זהו תהליך שכל קיומו מתייחס אל ההסתר, אל הרע והטומאה, שעצם המאבק בהם מעיד על מציאותם.

אַשְׁכְּחַן בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי דְּעָסַק בֵּיהּ טוּבָא ,

אַשְׁכְּחַן בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי דְּעָסַק בֵּיהּ טוּבָא (מוצאים את רבי שמעון בן יוחאי שעסק בזה הרבה) , בפלפול ובקושיות ותירוצים. את רשב"י אנו מכירים לא רק מהזהר; רשב"י הוא אחד מחשובי התנאים, הנושאים ונותנים בכל ענייני התורה הנגלית.

גַּם בִּהְיוֹתוֹ בַּמְּעָרָה.

גַּם בִּהְיוֹתוֹ בַּמְּעָרָה. גם כאשר לכאורה לא היו לו סיבות לעסוק בנגלה, כי במציאות החיים הזו לא התעוררו שאלות הלכתיות ולא באו אליו אנשים לשאול שאלות ולדון בדיני נזיקין, אף על פי כן עיקר עיסוקו היה בנגלה. המערה הייתה בבחינת עולם לעצמו, שבה נבחן לימוד התורה לא על פי צורכי השעה והעולם החיצון אלא על פי ערכו העצמי, והעובדה שעסק שם בנגלה מלמדת שיש ללימוד זה ערך עצמי של קדושה, שלא כמובן לכאורה מדברי הזהר, וכפי שיבאר בהמשך.

וְאַדְּרַבָּה, בִּזְכוּת צַעַר הַמְּעָרָה זָכָה לָזֶה, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא דְּאָמַר לְרַבִּי פִּנְחָס בֶּן יָאִיר אַכָּל קוּשְׁיָא כ"ד פֵּירוּקֵי , וְאָמַר לוֹ: אִילּוּ לֹא רְאִיתַנִּי בְּכָךְ כו'.

וְאַדְּרַבָּה, בִּזְכוּת צַעַר הַמְּעָרָה זָכָה לָזֶה, לגדולתו בתורה הנגלית, כִּדְאִיתָא (כמובא) בַּגְּמָרָא (שבת לג,ב) דְּאָמַר לְרַבִּי פִּנְחָס בֶּן יָאִיר אַכָּל (על כל) קוּשְׁיָא כ"ד פֵּירוּקֵי (תירוצים) , וְאָמַר לוֹ: אִילּוּ לֹא רְאִיתַנִּי בְּכָךְ כו'. מסופר שם כיצד התחבאו רבי שמעון ובנו מפני הרומאים שגזרו עליהם מיתה. במשך שלוש עשרה שנה ישבו במערה אחת, אכלו מן החרוב ושתו מהמעיין שנברא להם. במשך היום היו פושטים בגדיהם (כדי שלא יבלו), מתכסים בחול ועוסקים בתורה, ורק לתפילה היו שבים ולובשים אותם. משבטלה הגזרה יצאו מן המערה. לקח אותם רבי פינחס בן יאיר (שהיה חותנו של רשב"י) לבית המרחץ. כשראה את בשרו של רבי שמעון שהיה סדוק מפני החול והחום אמר לו: "אוי לי שראיתיך בכך!" ענה לו רבי שמעון: "אשריך שראיתני בכך, שאלמלא ראיתני בכך (בייסורים אלה) לא מצאת בי כך (גדולה בתורה)". וכמסופר שם, קודם שהיו במערה, כאשר היה רבי שמעון מקשה קושיה היה רבי פינחס בן יאיר מתרץ לו שנים עשר תירוצים, ואחר המערה היה רבי פינחס בן יאיר מקשה והיה רבי שמעון מתרץ עשרים וארבעה תירוצים.

(וְגַם בֶּאֱמֶת עַל כָּרְחָךְ עִיקַּר עִסְקֵיהֶם בַּמְּעָרָה הָיָה תּוֹרַת הַמִּשְׁנָיוֹת ת"ר סִדְרֵי שֶׁהָיָה בִּימֵיהֶם עַד רַבֵּינוּ הַקָּדוֹשׁ

(וְגַם בֶּאֱמֶת עַל כָּרְחָךְ עִיקַּר עִסְקֵיהֶם בַּמְּעָרָה הָיָה תּוֹרַת הַמִּשְׁנָיוֹת ת"ר [שש מאות] סִדְרֵי שֶׁהָיָה בִּימֵיהֶם עַד רַבֵּינוּ הַקָּדוֹשׁ [רבי יהודה הנשיא] העבודה הגדולה שעשה רבי יהודה הנשיא בסידור המשנה הייתה לברר שיטה אחת מתוך שיטות רבות שהצטברו במשך דורות רבים. אך לפני רשב"י, בדור הקודם לרבי יהודה הנשיא, היה מונח כל הריבוי העצום הזה של חומר ושיטות מחשבה כחומר לימוד.

דְּאִילּוּ סֵפֶר הַזֹּהַר וְהַתִּיקּוּנִים הָיָה יָכוֹל לִגְמוֹר בב' וג' חֳדָשִׁים, כִּי בְּוַדַּאי לֹא אָמַר דָּבָר אֶחָד ב' פְּעָמִים).

דְּאִילּוּ סֵפֶר הַזֹּהַר וְהַתִּיקּוּנִים הָיָה יָכוֹל לִגְמוֹר בב' וג' חֳדָשִׁים, כִּי בְּוַדַּאי לֹא אָמַר דָּבָר אֶחָד ב' פְּעָמִים). ספר הזהר, המרכז את תורת הנסתר שלמד רשב"י, איננו ספר גדול בכמותו. אכן, בדורות מאוחרים יותר יושבים חכמים וחוזרים על מאמר אחד מתוך הזהר במשך חודשים ושנים כדי להבין את הסודות שבו, אבל רשב"י עצמו בוודאי לא אמר את הדברים יותר מפעם אחת. כשאדם מבטא בפני עצמו את מה שהוא חושב ויודע בידיעה פנימית ממשית, באופן שזה הפשט של מציאות חייו, אין הוא צריך לחזור על הדברים. כפי שאדם אינו שוכח את האמיתות הפשוטות של חייו ואינו מסופק בהן, כך אדם כמו רשב"י אינו מסופק ואינו צריך לחזור פעם שנייה כדי לברר ולהזכיר לעצמו מה שכתוב בזהר. מה שאין כן מי שבא מבחוץ, שקורא את הדברים ומנסה להבינם, בייחוד כשאלו סודות התורה: הוא יצטרך לחזור על הדברים פעמים רבות, שוב ושוב, כדי לדעת אותם על בוריים, אם בכלל.

גַּם אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל : מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ אֵין לוֹ להקב"ה אֶלָּא ד' אַמּוֹת שֶׁל הֲלָכָה בִּלְבָד.

גַּם אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל (ברכות ח,ב) : מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ אֵין לוֹ להקב"ה אֶלָּא ד' אַמּוֹת שֶׁל הֲלָכָה בִּלְבָד. ונמצא שבלימוד ההלכות דווקא שורה השכינה. ומה שנאמר "מיום שחרב בית המקדש", עוד יבואר בהמשך שהדברים אכן אמורים בעיקר על זמן הגלות.

וְעוֹד יֵשׁ לְהַפְלִיא הַפְלֵא וָפֶלֶא: אֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁלִּימוֹת הַמָּשִׁיחַ לֹא יִצְטָרְכוּ לֵידַע הִלְכוֹת אִיסּוּר וְהֶיתֵּר וְטוּמְאָה וְטָהֳרָה?

וְעוֹד יֵשׁ לְהַפְלִיא הַפְלֵא וָפֶלֶא: אֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁלִּימוֹת הַמָּשִׁיחַ לֹא יִצְטָרְכוּ לֵידַע הִלְכוֹת אִיסּוּר וְהֶיתֵּר וְטוּמְאָה וְטָהֳרָה? לפי הבנה לא נכונה זו של הזהר, בימות המשיח לא ילמדו עוד הלכות איסור והיתר. ואת זה אי אפשר לומר, שהרי מכל מקום יצטרכו לדעת את הדברים.

כִּי אֵיךְ יִשְׁחֲטוּ הַקָּרְבָּנוֹת, וְגַם חוּלִּין, אִם לֹא יֵדְעוּ הִלְכוֹת דְּרָסָה וַחֲלָדָה וּשְׁהִיָּה הַפּוֹסְלִים הַשְּׁחִיטָה וּפְגִימַת הַסַּכִּין?

כִּי אֵיךְ יִשְׁחֲטוּ הַקָּרְבָּנוֹת, שיחזרו בימות המשיח, וְגַם כיצד ישחטו חוּלִּין, אִם לֹא יֵדְעוּ הִלְכוֹת דְּרָסָה וַחֲלָדָה וּשְׁהִיָּה הַפּוֹסְלִים הַשְּׁחִיטָה וּפְגִימַת הַסַּכִּין? הם הדינים שהזהירות בהם היא עיקר הלכות שחיטה, ואי אפשר לשחוט בלי לדעת אותם.

וְכִי יִוָּלֵד אִישׁ בְּטִבְעוֹ שֶׁיְּהֵא שׁוֹחֵט בְּלִי שְׁהִיָּה וּדְרָסָה?

וְכִי יִוָּלֵד אִישׁ בְּטִבְעוֹ שֶׁיְּהֵא שׁוֹחֵט בְּלִי שְׁהִיָּה וּדְרָסָה? בימות המשיח לא יהיו אנשים שונים מכפי שהם היום, לא יהיה להם טבע אחר. גם כאשר הם יקיימו את מצוות התורה במלואם, זה עדיין ייעשה באופן שאדם לומד לעשותו, ולא כפעולה מולדת של הגוף.

וְגַם הַסַּכִּין תִּהְיֶה בְּרִיאָה וְעוֹמֶדֶת בְּלִי פְּגִימָה לְעוֹלָם?

וְגַם הַסַּכִּין תִּהְיֶה בְּרִיאָה וְעוֹמֶדֶת בְּלִי פְּגִימָה לְעוֹלָם? כאמור, חוקי הטבע לא ישתנו, והטבע הוא שסכין נפגמת ברוב שימוש.

וְעוֹד הַרְבֵּה הֲלָכוֹת, חֵלֶב וְדָם וּשְׁאָר אִיסּוּרִין.

וְעוֹד הַרְבֵּה הֲלָכוֹת, חֵלֶב וְדָם וּשְׁאָר אִיסּוּרִין. שצריך לדעת כדי לפרוש מהם, בין בקודשים ובין בחולין.

וְגַם טוּמְאַת הַמֵּת יִהְיוּ צְרִיכִין לֵידַע, כְּדִכְתִיב "הַנַּעַר בֶּן מֵאָה שָׁנָה יָמוּת" .

וְגַם דיני טוּמְאַת הַמֵּת יִהְיוּ צְרִיכִין לֵידַע, כְּדִכְתִיב (כמו שכתוב) על הזמן העתיד לבוא: "הַנַּעַר בֶּן מֵאָה שָׁנָה יָמוּת" (ישעיה סה,כ) . כאמור, באופן בסיסי העולם לא ישתנה. אנשים יחיו זמן רב יותר בבריאות ובנעורים, אבל עדיין תהיה מציאות של מוות ושל טומאת מת. ולקיום דיני התורה בכלל והעבודה בבית המקדש בפרט יהיו צריכים לדעת את דיני טומאת המת.

וְגַם טוּמְאַת יוֹלֶדֶת צָרִיךְ לֵידַע, כְּדִכְתִיב "הָרָה וְיוֹלֶדֶת יַחְדָּיו" . אִם תֵּלֵד אִשָּׁה בְּכָל יוֹם , מִבִּיאָה אַחַת,

וְגַם טוּמְאַת יוֹלֶדֶת צָרִיךְ לֵידַע, כְּדִכְתִיב (כמו שכתוב) על הזמן העתיד לבוא: "הָרָה וְיוֹלֶדֶת יַחְדָּיו" (ירמיה לא,ז) . גם בימות המשיח תלד האישה לידה טבעית, ועל פי התורה תהיה טמאה בטומאת לידה. וגם אִם תֵּלֵד אִשָּׁה בְּכָל יוֹם (ראו שבת ל,ב) , שזה פירוש "הרה ויולדת יחדיו" — שבאותו יום שתתעבר בו היא גם תלד, מִבִּיאָה אַחַת,

אַף עַל פִּי כֵן, דִּין אִיסּוּר טוּמְאָתָהּ לֹא יִשְׁתַּנֶּה.

אַף עַל פִּי כֵן, טבע הדברים באופן בסיסי לא ישתנה. ישתנו היחסים, ישתנו סדרי הגודל, שלא יהיה צורך בתשעה ירחי לידה ומביאה אחת תלד אישה כמה לידות וכו', אבל עדיין דִּין אִיסּוּר טוּמְאָתָהּ לֹא יִשְׁתַּנֶּה. מאחר שתהיה לידה תהיה גם טומאת לידה, וצריך יהיה לדעת את דיני טומאתה וטהרתה של היולדת.

וְאֵין לְהַאֲרִיךְ בְּדָבָר הַפָּשׁוּט, וּמְפוּרְסָם הֶפְכּוֹ בְּכָל הַשַּׁ"ס וּמִדְרָשִׁים,

וְאֵין לְהַאֲרִיךְ בְּדָבָר הַפָּשׁוּט, וּמְפוּרְסָם הֶפְכּוֹ בְּכָל הַשַּׁ"ס וּמִדְרָשִׁים, שגם לעתיד לבוא לא יבטלו דיני התורה, ויהיה צורך לדון בכל דבר על פי דיני וכללי התורה שבעל פה כפי שהם בידינו כעת.

דְּפָרֵיךְ 'הִלְכְתָא לִמְשִׁיחָא?'

וכלשון המצויה בדברי חז"ל דְּפָרֵיךְ (שמקשים): 'הִלְכְתָא לִמְשִׁיחָא?' — כלומר "וכי פוסקים אנו היום הלכה לגבי מה שיהיה רק בימות המשיח?" הרי אף לשיטת מי שאומר שאין אנו צריכים היום לפסוק לימות המשיח (אף שהיו גם פוסקים שפסקו כך, כפי שנהגו הרמב"ם וגדולי ישראל שהלכו בעקבותיו), מכל מקום בימות המשיח בוודאי יצטרכו לפסוק ולדעת את ההלכה.

וְ'אֵלִיָּהוּ בָּא לִפְשׁוֹט כָּל הַסְּפֵיקוֹת', וּ'פָּרָשָׁה זוֹ עָתִיד אֵלִיָּהוּ לְדוֹרְשָׁהּ כו''.

וְ'אֵלִיָּהוּ בָּא לִפְשׁוֹט כָּל הַסְּפֵיקוֹת', וּ'פָּרָשָׁה זוֹ עָתִיד אֵלִיָּהוּ לְדוֹרְשָׁהּ כו''.

וְעוֹד אֵינוֹ מוּבָן מַה שֶּׁנֶּאֱמַר דְּלָא יִתְפַּרְנְסוּן תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מֵעַמֵּי הָאָרֶץ כו' וְלָא מֵעֵרֶב רַב דְּאָכְלִין פָּסוּל טָמֵא וְאָסוּר.

וְעוֹד אֵינוֹ מוּבָן מַה שֶּׁנֶּאֱמַר בזהר לעיל: דְּלָא יִתְפַּרְנְסוּן (שלא יתפרנסו) תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מֵעַמֵּי הָאָרֶץ כו' וְלָא מֵעֵרֶב רַב דְּאָכְלִין (שאוכלים) פָּסוּל טָמֵא וְאָסוּר. המובן הוא, לכאורה, שלעתיד לבוא לא יתפרנסו תלמידי החכמים מעמי הארץ וכו' אלא יתפרנסו בעצמם, מצד הקדושה לבד.

חַס וְשָׁלוֹם.

חַס וְשָׁלוֹם. "חס ושלום" היא תוספת של אדמו"ר הזקן, המתייחסת ל'השקפה ראשונה' שהוא מציג כאן, כאילו ממש אוכלים ומאכילים טמא ואסור, שבוודאי חס ושלום לומר כך.

שֶׁהֲרֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁבִּזְמַן בַּיִת שֵׁנִי לֹא הָיוּ מִתְפַּרְנְסִין מֵעַמֵּי הָאָרֶץ דְּאָכְלִין פָּסוּל אָסוּר חַס וְשָׁלוֹם. שֶׁהָיָה לָהֶם, שָׂדוֹת וּכְרָמִים כְּעַמֵּי הָאָרֶץ.

וגם בפשטות אי אפשר לומר זאת, שֶׁהֲרֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁבִּזְמַן בַּיִת שֵׁנִי לֹא הָיוּ מִתְפַּרְנְסִין מֵעַמֵּי הָאָרֶץ דְּאָכְלִין פָּסוּל אָסוּר חַס וְשָׁלוֹם. שֶׁהָיָה לָהֶם, לתלמידי החכמים, שָׂדוֹת וּכְרָמִים כְּעַמֵּי הָאָרֶץ. נראה

וַאֲפִילּוּ הָכֵי הָיוּ עוֹסְקִין בְּלִימּוּד אִיסּוּר וְהֶיתֵּר וְטוּמְאָה וְטָהֳרָה כָּל הַזּוּגוֹת שֶׁהָיוּ בִּימֵי בַּיִת שֵׁנִי, וְהֶעֱמִידוּ תַּלְמִידִים לַאֲלָפִים וּרְבָבוֹת

וַאֲפִילּוּ הָכֵי, הָיוּ עוֹסְקִין בְּלִימּוּד אִיסּוּר וְהֶיתֵּר וְטוּמְאָה וְטָהֳרָה כָּל הַזּוּגוֹת שֶׁהָיוּ בִּימֵי בַּיִת שֵׁנִי, החכמים המנויים בתחילת מסכת אבות, וְהֶעֱמִידוּ תַּלְמִידִים לַאֲלָפִים וּרְבָבוֹת בלימוד הנגלה.

וְלִימּוּד הַנִּסְתָּר בְּהֶסְתֵּר כו'.

וְלִימּוּד הַנִּסְתָּר בְּהֶסְתֵּר כו'. ימי הבית השני ולאחריו כל ימי התנאים והאמוראים, היה זמן גיבוש התורה שבעל פה במתכונת שאנו מכירים עד היום. וכפי שהוסבר כאן, גופו ועיקרו של לימוד התורה היה אז לימוד הנגלה — איסור והיתר, טומאה וטהרה וכו' — ולימוד הנסתר היה בהסתר, ולא היה הלימוד שבו דיברו ואותו תיעדו לדורות.

לאחר שהסביר אדמו"ר הזקן באריכות מה לא נאמר ב'רעיא מהימנא', הוא מגיע למה שכן נאמר שם. לדברים אלה כבר יובא הסבר פנימי במהות הדברים בכלל: במהות התורה הנגלית, התורה הנסתרת ולימוד התורה. והוא מתחיל את ההסבר מדיוק בלשון ה'רעיא מהימנא'.

אַךְ בֶּאֱמֶת כְּשֶׁתְּדַקְדֵּק בִּלְשׁוֹן רַעְיָא מְהֵימְנָא דִּלְעֵיל, וְאִילָנָא דְּטוֹב וְרַע דְּאִיהוּ אִיסּוּר וְהֶיתֵּר כו', וְלֹא אָמַר 'תּוֹרַת אִיסּוּר וְהֶיתֵּר' אוֹ 'הִלְכוֹת אִיסּוּר וְהֶיתֵּר', אֶלָּא רְצוֹנוֹ לוֹמַר דְּגוּף דָּבָר הָאָסוּר וְדָבָר הַמּוּתָּר הוּא מֵאִילָנָא דְּטוֹב וְרַע.

אַךְ בֶּאֱמֶת כְּשֶׁתְּדַקְדֵּק בִּלְשׁוֹן רַעְיָא מְהֵימְנָא דִּלְעֵיל, שנאמר שם: וְאִילָנָא דְּטוֹב וְרַע דְּאִיהוּ (ועץ הדעת טוב ורע שהוא) אִיסּוּר וְהֶיתֵּר כו', וְלֹא אָמַר 'תּוֹרַת אִיסּוּר וְהֶיתֵּר' אוֹ 'הִלְכוֹת אִיסּוּר וְהֶיתֵּר', אֶלָּא רְצוֹנוֹ לוֹמַר דְּגוּף דָּבָר הָאָסוּר וְדָבָר הַמּוּתָּר הוּא מֵאִילָנָא דְּטוֹב וְרַע. מה שכתוב בזהר שאיסור והיתר שייכים ל'עץ הדעת טוב ורע' לא מתייחס לתורה הדנה באיסור והיתר, אלא למציאות שיש בה איסור והיתר. התורה אמנם מורה מה אסור ומה מותר, אבל היא עצמה אינה שייכת לתחום האסור והמותר. התורה מתייחסת אל דבר אחד בלבד: אל רצונו וחכמתו של הקב"ה; וכפי שאלה קדושים כך התורה היא קדושה, בכל מקום שהיא מגיעה אליו. התורה שאומרת מותר היא קדושה והתורה שאומרת אסור היא קדושה, בדיוק כפי שהתורה שאומרת "ה' אחד" היא קדושה. ואם כך היא איננה מ'עץ הדעת טוב ורע', כי מציאות הקדושה היא מציאות שנבדלת מהרע; ואילו 'עץ הדעת טוב ורע' הוא, בהגדרתו, אותה מציאות שאיננה נבדלת מהרע.

מהי אם כן אותה מציאות שהרע נמצא בה, גם אם לא בפועל ממש אלא רק כאפשרות? מהי המציאות הזו של 'עץ הדעת טוב ורע'? האם יש לה שם מצד אחר?

תשובתו לשאלה זו, על פי האמור בכתבי האר"י ז"ל, היא המפתח להמשך האיגרת.

שֶׁהוּא, 'קְלִיפַּת נוֹגַהּ'. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּ עֵץ חַיִּים,

שֶׁהוּא, 'עץ הדעת טוב ורע', הוא הנקרא בהקשר אחר (על פי תיאור מרכבת יחזקאל ) — 'קְלִיפַּת נוֹגַהּ'. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּספר עֵץ חַיִּים, המדבר שם על קליפת נוגה שהיא המציאות שבין הקדושה והקליפות. ומוסבר שם שיש קליפה כזו בכל העולמות; אלא שבאצילות היא מציאות שכולה טוב, ובעולמות יש עירוב של טוב ורע, והוא 'עץ הדעת טוב ורע'.

ואחר שהוסבר שתחום זה של עץ הדעת הוא התחום של קליפת נוגה ועבודת הבירורים, מובן מה שנאמר שהוא 'אסור ומותר' — שהרי זו מציאות העולם הזה, שיש בו אסור ומותר.

וְזֶהוּ לְשׁוֹן 'אָסוּר', שֶׁהַקְּלִיפָּה שׁוֹרָה עָלָיו וְאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲלוֹת לְמַעְלָה כַּדָּבָר הַמּוּתָּר, דְּהַיְינוּ שֶׁאֵינוֹ קָשׁוּר וְאָסוּר בַּקְּלִיפָּה.

וְזֶהוּ לְשׁוֹן 'אָסוּר', שֶׁהַקְּלִיפָּה שׁוֹרָה עָלָיו וְאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲלוֹת לְמַעְלָה כַּדָּבָר הַמּוּתָּר, דְּהַיְינוּ שֶׁאֵינוֹ קָשׁוּר וְאָסוּר בַּקְּלִיפָּה. 'אסור' ו'מותר' מובנים כאן כמו במשמעות הלשונית הרגילה. אסור הוא שקשור בכבלים אל הקליפה ואינו יכול להיפרד ממנה. ומותר הוא זה שאינו קשור, או שהקשרים שנאסר בהם נפתחו והוא יכול לעלות.

וְיוּכַל לַעֲלוֹת עַל יְדֵי הָאָדָם,

וְיוּכַל לַעֲלוֹת עַל יְדֵי הָאָדָם, כי האדם הוא זה שמעלה את המותר. כאמור, אסור ומותר אינם שם תואר עצמי של שום דבר, אלא הגדרה המתייחסת אל האדם: אם הוא יכול כעת להעלות את הדבר לקדושה או אינו יכול.

הָאוֹכְלוֹ בְּכַוָּונָה לה'.

כיצד מעלים את המותר? כגון הָאוֹכְלוֹ בְּכַוָּונָה לה'. הדוגמה שהוא מביא לאסור ומותר היא של אכילה. יש מאכל האסור באכילה ומאכל המותר באכילה. את האסור אי אפשר להעלות, ולכן אין לאוכלו; אך גם המותר, לא די שאוכלים אותו סתם כך. הכלל הוא שכדי להעלות דבר צריך המעלה (המברר) להיות למעלה מהמתברר. כשאדם אוכל כדי לאכול, בלי שום כוונה והתקשרות אל מציאות רוחנית גבוהה יותר, הרי הוא כמו האוכל שהוא אוכל, והוא לא יעלה דבר. ההעלאה מתחילה בזה שהאדם שם את עצמו במקום גבוה יותר בכוונתו, במחשבתו ובמעשיו, ובזה יש שתי דרגות עיקריות: האחת, המעולה יותר, היא "האוכלו בכוונה לה' ", לאמור שאין באכילתו שום כוונה וחשק, לא לעצמו ולא לדבר אחר, אלא רק שתעלה מציאות דבר זה ותתחבר לה', כל אחד באופן ובערך דרגתו ועולמו הרוחני.

וְגַם בִּסְתָם כָּל אָדָם הָעוֹבֵד ה'.

וְגַם בִּסְתָם כָּל אָדָם הָעוֹבֵד ה'. היא הדרגה השנייה, כאשר אדם אינו בדרגה וביכולת להתכוון כמו בדרגה הראשונה. דרגה זו שייכת בכל אדם ובכל זמן, גם בזמן שאין הוא יכול לחשוב ישירות על ה' ועל התקשרות לה', כאשר הוא עייף ורעב, כאשר הוא טרוד בענייני העולם וכיוצא בזה, ואין דעתו רחבה ופנויה להתייחס אל האלוקי. אבל גם אדם כזה, אם הוא בכלל חייו 'עובד ה'', שהוא רואה את עצמו ככזה, רוצה ומשתדל כפי כוחו להיות כזה — יש לו דרך אחרת.

שֶׁבְּכֹחַ הָאֲכִילָה הַהִיא לוֹמֵד וּמִתְפַּלֵּל לה'.

שֶׁבְּכֹחַ הָאֲכִילָה הַהִיא לוֹמֵד וּמִתְפַּלֵּל לה'. אמנם כרגע הוא אינו יכול להתכוון ישירות בכוונה אל ה', זה דורש ניקיון וגדלות הדעת שאינם מצויים בכל עת, אבל הוא יכול לומר לעצמו: אני חלש ואני אוכל עכשיו כדי שיהיה לי אחר כך כוח ללמוד ולהתפלל לה'. הרעיון הוא שהלימוד והתפילה הם כשלעצמם קדושה; וכשהוא קושר את האכילה שלו אליהם, גם ללא כוונה ישירה לאכול לשם ה' — הוא מעלה את האכילה והמאכל האלה לקדושה.

וְנִמְצָא שֶׁנַּעֲשָׂה אוֹתִיּוֹת הַתּוֹרָה וְהַתְּפִלָּה הָעוֹלָה לה' מִכֹּחַ הַנִּבְרָר מֵהַמַּאֲכָל הַהוּא.

וְנִמְצָא שֶׁנַּעֲשָׂה אוֹתִיּוֹת הַתּוֹרָה וְהַתְּפִלָּה הָעוֹלָה לה' מִכֹּחַ הַנִּבְרָר מֵהַמַּאֲכָל הַהוּא. התורה והתפילה מלובשות באותיות; אנו לומדים באותיות ומתפללים באותיות, ובכלל — חושבים ומדברים באותיות. האותיות הללו מחברות עם התורה והתפילה לא רק את הנפש, שמרגישה וחושבת באותיות, אלא גם את הגוף שמדבר וחושב באותיות, ואף את אותו חלק עולם שהגוף צורך כדי לבטא את האותיות, כמו האוכל שהוא אוכל ומקבל ממנו את הכוח לבטא את האותיות. והיות שהאותיות הן אותיות התורה והתפילה, הרי הן מתייחסות למעלה ועולות למעלה, עם האדם ועם האוכל שאכל וכו'.

וְזֶהוּ בַּחוֹל.

וְזֶהוּ בַּחוֹל. של עבודת בירור הניצוצות של עולם התוהו, לעומת הזמן של לעתיד לבוא שיהיה "לקבל שכרם". ולכן האכילה שדובר בה עד כאן, של עבודה ובירור, היא האכילה של ימות החול.

אֲבָל בְּשַׁבָּת, שֶׁיֵּשׁ עֲלִיָּה לִקְלִיפַּת נוֹגַהּ בְּעַצְמָהּ עִם הַחִיצוֹנִיּוֹת שֶׁבְּכָל הָעוֹלָמוֹת

אֲבָל בְּשַׁבָּת, ש'בורר' אסור, אין בירור. 'בורר' הוא אחד מאבות המלאכות האסורות בשבת, גם ברוחניות, ושבת היא זמן מנוחה שאין עושים בו כל מלאכה. הטעם הפנימי לכך שבשבת אין בורר הוא מפני שבשבת אין הדבר נחוץ. ימי החול, ימי העולם הזה, הם ימי החולין, שבהם המציאות היא של קליפת נוגה. בימים אלה הדבר המותר כשלעצמו נמצא למטה בעולם הזה, בקליפת נוגה, וכדי לחברו לקדושה צריך לברר ולהעלות אותו מתוך הקליפה. ואולם בשבת שֶׁיֵּשׁ עֲלִיָּה לִקְלִיפַּת נוֹגַהּ בְּעַצְמָהּ עִם הַחִיצוֹנִיּוֹת שֶׁבְּכָל הָעוֹלָמוֹת, שכל התחום של קליפת נוגה עולה לקדושה מכוח קדושת השבת — אין צורך בעבודה זו של בירור והעלאה מתוך קליפת נוגה.

לָכֵן מִצְוָה לֶאֱכוֹל כָּל תַּעֲנוּגִים בְּשַׁבָּת וּלְהַרְבּוֹת בְּבָשָׂר וְיַיִן אַף שֶׁבַּחוֹל נִקְרָא זוֹלֵל וְסוֹבֵא.

לָכֵן מִצְוָה לֶאֱכוֹל כָּל תַּעֲנוּגִים בְּשַׁבָּת וּלְהַרְבּוֹת בְּבָשָׂר וְיַיִן אַף שֶׁבַּחוֹל נִקְרָא זוֹלֵל וְסוֹבֵא. מה שבחול הוא רק מותר, בשבת הוא מצווה. ההבדל הוא שבחול את המותר אפשר להעלות, אלא שצריך לעבוד על זה, לחשוב ולהתכוון בעת האכילה ואם אינו מתכוון נשארת האכילה בקליפה (ונקרא זולל וסובא), אבל בשבת האכילה היא בעצמה מצווה ולא קליפת נוגה. והמצווה היא קדוֹשה ועליונה מעצמה, אין צורך לברר אותה מתוך הקליפה, וכל מה שנדרש הוא רק לעשות אותה, ובמקרה זה — רק לאכול.

מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּדְבַר אִיסּוּר, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲלוֹת לֹא בְּשַׁבָּת וְלֹא בַּחוֹל.

מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּדְבַר אִיסּוּר, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲלוֹת לֹא בְּשַׁבָּת וְלֹא בַּחוֹל. האסור לעומת המותר איננו קליפת נוגה שהקדושה שבה יכולה לעלות, אלא קליפה טמאה שהקדושה שבה אסורה (קשורה) ואינה יכולה להיפרד ולעלות כלל.

גַּם כְּשֶׁמִּתְפַּלֵּל וְלוֹמֵד בַּכֹּחַ הַהוּא.

גַּם כְּשֶׁמִּתְפַּלֵּל וְלוֹמֵד בַּכֹּחַ הַהוּא. בניגוד למותר, ששיוכו לטוב או לרע תלוי ביחסו של האדם, האסור הוא מהות קליפה, ששום התייחסות וכוונה מצד האדם אינה יכולה לשנות זאת. גם אם יתכוון באכילת האיסור לשם שמיים, גם אם ילמד תורה ויתפלל בכוח האיסור שאכל — האיסור יישאר איסור וקליפה.

אִם לֹא שֶׁאָכַל לְפִיקּוּחַ נֶפֶשׁ שֶׁהִתִּירוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל וְנַעֲשָׂה הֶיתֵּר [גָּמוּר].

אִם לֹא שֶׁאָכַל לְפִיקּוּחַ נֶפֶשׁ שֶׁהִתִּירוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל וְנַעֲשָׂה האיסור הֶיתֵּר [גָּמוּר]. מה מוסיפה הערה זו לענייננו? ראשית היא באה ללמד שהאיסור איננו בבחינת גזר דין מוחלט על דבר מסוים, שלעולם לא יוכל לעלות לקדושה. כפי שנאמר, איסור ומותר הם במובן מסוים הגדרה של סיטואציה. בסיטואציה מסוימת אכן אי אפשר להעלות את האסור, אבל הסיטואציה יכולה להשתנות; לא תמיד אנו יודעים איך ומתי, ולא תמיד דבר זה בידינו, אבל מפעם לפעם נמצא פתח לזה.

אֲבָל הַלִּימּוּד בַּתּוֹרָה, אַף הִלְכוֹת אִיסּוּר וְהֶיתֵּר טוּמְאָה וְטָהֳרָה, שֶׁהֵם הַמִּשְׁנָיוֹת וּבָרַיְיתוֹת שֶׁבַּגְּמָרָא וּפוֹסְקִים הַמְבָאֲרִים וּמְבָרְרִים דִּבְרֵיהֶם לַהֲלָכָה לְמַעֲשֶׂה.

אֲבָל הַלִּימּוּד בַּתּוֹרָה, ולא רק בספר הזהר ופנימיות התורה, אלא אַף הִלְכוֹת אִיסּוּר וְהֶיתֵּר טוּמְאָה וְטָהֳרָה, שֶׁהֵם הַמִּשְׁנָיוֹת וּבָרַיְיתוֹת שֶׁבַּגְּמָרָא וּפוֹסְקִים הַמְבָאֲרִים וּמְבָרְרִים דִּבְרֵיהֶם לַהֲלָכָה לְמַעֲשֶׂה. איננו בכלל 'עץ הדעת טוב ורע'.

הֵן הֵן, גּוּפֵי תוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה.

יותר מזה, הלכות אלו אינן רק כנספח לתורה, כהשלכה שלה גם אל עולם המעשה, אלא התורה שבעל פה היא אפוא מהות אלוקית המאוחדת באלוקות שיורדת לכל מקום, אל החומר ואף אל האסור והטמא, ואף על פי כן נשארת תמיד אלוקות, תמיד קדושה. כדי להבין זאת הוא יתייחס להלן להגדרה אחרת, הבאה מכיוון אחר של התורה שבעל פה: הֵן הֵן, דווקא הן, גּוּפֵי תוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. דווקא

שֶׁהִיא סְפִירַת מַלְכוּת דַּאֲצִילוּת.

שֶׁהִיא סְפִירַת מַלְכוּת דַּאֲצִילוּת. התורה שבעל פה היא בחינה והתגלות של ספירת המלכות דאצילות.

כִּדְאִיתָא בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ בִּמְקוֹמוֹת אֵין מִסְפָּר, וּבְרֵישׁ תִּיקּוּנִים : מַלְכוּת פֶּה, תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה קָרֵינָן לָהּ .

כִּדְאִיתָא (כנמצא) בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ בִּמְקוֹמוֹת אֵין מִסְפָּר, וּבְרֵישׁ תִּיקּוּנִים (תחילת תיקוני זהר) : מַלְכוּת פֶּה, תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה קָרֵינָן לָהּ (המלכות, שהיא פה [דיבור], תורה שבעל פה אנו קוראים לה) . התורה בכלל היא, במובן מסוים, כמו הספירות של עולם האצילות: כוח והתגלות אלוקיים שלמים ונקיים, בטלים ושקופים לחלוטין אל האלוקי. ומכל הספירות מיוחדת ספירת המלכות, שאינה מבטאת רק את תוכני ההשפעה האלוקית אלא גם את מה שמתקבל מהשפעה זו. כזה הוא גם ההבדל בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה. התורה שבכתב מבטאה את רצונו וחכמתו של הקב"ה, מה שהוא חושב ורוצה לומר לנו, ואילו התורה שבעל פה, כמו ספירת המלכות, מבטאת כביכול את מה שאנחנו והעולם שומעים ומבינים, בכל זמן ובכל מקום: מה פלוני מצליח להבין, מה מרגש ומה מפעיל אותו. והחידוש הגדול של התורה שבעל פה, ובמובן מסוים של היהדות בכלל, הוא שהתורה שבעל פה הזו — גם היא תורה קדושה!

וּבַאֲצִילוּת אִיהוּ וְגַרְמוֹהִי חַד בְּהוֹן . דְּהַיְינוּ שֶׁאוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא מִתְיַיחֵד בַּאֲצִילוּת בְּתַכְלִית הַיִּחוּד.

וּבַאֲצִילוּת אִיהוּ וְגַרְמוֹהִי חַד בְּהוֹן . דְּהַיְינוּ שֶׁאוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא מִתְיַיחֵד בַּאֲצִילוּת בְּתַכְלִית הַיִּחוּד. עולם האצילות איננו ככל העולמות; הוא בעצם אינו עולם במשמעות הרגילה, משום שהקב"ה, האין סוף, אינו נעלם בו. יחד עם זה, הוא גילוי מסוים מוגדר של האלוקי (בעשר הספירות). ואיך זה? משום שהכלים (הספירות) של עולם האצילות מאוחדים לחלוטין באלוקי המתגלה בהם. אין בהם, לא באור ולא בכלי, שום ישות לעצמה ושום גילוי אחר, מלבד הגילוי האלוקי העצמי.

שֶׁהוּא וּרְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ הַמְלוּבָּשִׁים בְּדִבּוּרוֹ שֶׁנִּקְרָא מַלְכוּת הַכֹּל אֶחָד.

שֶׁהוּא וּרְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ הַמְלוּבָּשִׁים בְּדִבּוּרוֹ שֶׁנִּקְרָא מַלְכוּת — הַכֹּל אֶחָד. תכלית הייחוד של האצילות הוא במלכות, הספירה שמקבלת את כל האורות העליונים. כי רק כאשר המקבל מאוחד עם המשפיעים — זהו האיחוד הגמור שאין עוד מלבדו.

וּמַה שֶׁכָּתַב הָאֲרִיזַ"ל שֶׁהַמִּשְׁנָיוֹת הֵן בְּמַלְכוּת דִּיצִירָה.

וּמַה שֶׁכָּתַב הָאֲרִיזַ"ל שֶׁהַמִּשְׁנָיוֹת הֵן בְּמַלְכוּת דִּיצִירָה. מוסבר בחסידות שהמשנה שייכת לעולם היצירה, עולם המידות, שכללותן הן האהבה והיראה. שכן המשנה היא ההלכה הפסוקה — מה מותר ומה אסור, מה טמא ומה טהור — שהם הביטוי של אהבה ויראה, מה אוהבים ועושים ומה יראים ולא עושים; במה מתקרבים ובמה מתרחקים. ולכאורה, שונה הדבר ממה שנאמר כאן: שהמשניות הן במלכות דאצילות.

רְצוֹנוֹ לוֹמַר לְבוּשׁ מַלְכוּת דִּיצִירָה שֶׁנִּתְלַבְּשָׁה בָּהּ מַלְכוּת דַּאֲצִילוּת.

רְצוֹנוֹ לוֹמַר שהמשניות הן לְבוּשׁ מַלְכוּת דִּיצִירָה שֶׁנִּתְלַבְּשָׁה בָּהּ מַלְכוּת דַּאֲצִילוּת. באמת אין כאן סתירה בין שתי עמדות, כי מדובר במהלך אחד שבו המלכות דאצילות יורדת אל תוך העולמות, וכל ירידה (ברוחניות) היא ההתלבשות במקום שיורדים אליו. האצילות היא הביטול באלוקי; והמלכות דאצילות, היורדת אל תוך העולמות, היא הביטול שמתלבש בכל עולם לפי עניינו. ובמלכות של עולם היצירה, שהוא באופן כללי עולם המידות הקובע יחס אל הדברים, בעד או נגד, מתלבש אותו ביטול בביטוי המעשי (מלכות) של המידות: עשה כך ואל תעשה כך.

וּמַלְכוּת דִּיצִירָהּ נִקְרָא 'שִׁפְחָה' לְגַבֵּי מַלְכוּת דַּאֲצִילוּת.

וּמַלְכוּת דִּיצִירָהּ נִקְרָא 'שִׁפְחָה' לְגַבֵּי מַלְכוּת דַּאֲצִילוּת. היחס בין הלבוש והמתלבש הוא כיחס של שפחה כלפי גבירתה. עיקר המכוון, שעל פיו יתנהל כל השאר, הוא המלכות של האצילות, והמלבישה אותה היא המשרתת אותה, המובילה ומגלה אותה כלפי חוץ (בעולמות), היא המלכות של היצירה.

וּמַלְכוּת דִּבְרִיאָה נִקְרָא 'אָמָה'.

וּמַלְכוּת דִּבְרִיאָה נִקְרָא 'אָמָה'. בין עולם היצירה לעולם האצילות נמצא עולם הבריאה. ולכן הסדר הוא שהמלכות של היצירה מתלבשת במלכות של הבריאה המתלבשת במלכות של האצילות. נמצא שלבוש פנימי יותר למלכות של האצילות היא המלכות של הבריאה, הנקראת 'אמה' לגבי המלכות של אצילות. מובא משל שמנסה לבאר את היחסים באופן פנימי יותר: האמה והשפחה הן כמו עבד הבית לעומת עבד השדה. עבד הבית עובד את האדון עצמו, בחייו ובצרכיו האישיים, בעוד עבד השדה עובד ברכושו ובשדותיו וכו'. העבד שבבית מכיר את האדון, את מחשבותיו ורגשותיו, עד שהוא מזדהה איתם, חושב כמותו ורוצה ומרגיש כמותו (לפי שיעורו), לעומת העבד שבשדה, אשר אינו רואה את האדון ואינו מכירו, וכל הקשר שלו עם האדון הוא ברצונו של האדון המלובש במעשה, כביטוי חיצוני בלבד של אהבה או יראה. במובן זה השפחה, מלכות דיצירה, היא כמו המשנה, פסק ההלכה למעשה, המבטא את האופן שבו הדברים נקבעים למעשה; והאמה, כמו התלמוד, מבטאת את השכבה הפנימית של רצון המלך — כיצד ומאיזה טעם הגיע הרצון למסקנה זו.

וְתֵדַע, מִמַּה שֶׁכָּתַב הָאֲרִיזַ"ל דְּמִקְרָא, דְּהַיְינוּ תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, הוּא בַּעֲשִׂיָּה.

וְתֵדַע, שכך היא דרך ירידת התורה מהאצילות, דרך התלבשות בעולמות, מִמַּה שֶׁכָּתַב הָאֲרִיזַ"ל דְּמִקְרָא, דְּהַיְינוּ תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, הוּא בַּעֲשִׂיָּה. התפיסה שמקרא בעשייה פירושה שהתורה שבכתב (מקרא) מתגלה בלבוש של עולם העשייה. דהיינו בכתיבת המילים ובעצם הקריאה בהן, ואין גלויים בה משמעותם וטעמם של הדברים, בהתייחסות הנפש בהבנה והרגשה.

וַהֲרֵי מְפוֹרָשׁ בַּזֹּהַר וּבְכִתְבֵי הָאֲרִיזַ"ל מְקוֹמוֹת אֵין מִסְפָּר שֶׁהִיא, תִּפְאֶרֶת שֶׁהוּא זְעֵיר אַנְפִּין דַּאֲצִילוּת?

ואם כן נשאלת השאלה: כפי שהוסבר, המלכות היא התורה שבעל פה, וזעיר אנפין הוא התורה שבכתב, בחינת הזכר והמשפיע לגבי המלכות. בתורה שבכתב נמצאים כל הדברים — ההלכות והרעיונות — כגרעין בלבד, ובתורה שבעל פה הם נפתחים ומתפרטים אל תוך המציאות. נמצא אפוא שהתורה שבכתב היא אף למעלה מהתורה שבעל פה שבאצילות; וכיצד להבין מה שנאמר כאן, שמקרא הוא בעשייה? וַהֲרֵי מְפוֹרָשׁ בַּזֹּהַר וּבְכִתְבֵי הָאֲרִיזַ"ל מְקוֹמוֹת אֵין מִסְפָּר שֶׁהִיא, תורה שבכתב, היא תִּפְאֶרֶת שֶׁהוּא פרצוף זְעֵיר אַנְפִּין (ספירת התפארת היא העיקרית והמייצגת את פרצוף זעיר אנפין, הכולל את כל שש הספירות, ופעמים שהוא נקרא על שמה) דַּאֲצִילוּת?

אֶלָּא שֶׁמִּתְלַבֶּשֶׁת בַּעֲשִׂיָּה.

אֶלָּא שֶׁמִּתְלַבֶּשֶׁת התורה שבכתב בַּעֲשִׂיָּה. "מקרא בעשייה" פירושו שהמקרא מתלבש בעשייה, שיש לו גילוי והארה שמגיעים עד לעשייה, אף שבמקורו שבאצילות הוא אף למעלה מהתורה שבעל פה שבאצילות.

וְכֵן הוּא בְּהֶדְיָא בְּסֵפֶר הַכַּוָּונוֹת, שֶׁמִּקְרָא וּמִשְׁנָה וְתַלְמוּד וְקַבָּלָה כּוּלָּם בַּאֲצִילוּת, אֶלָּא שֶׁמִּקְרָא מִתְלַבֵּשׁ עַד עֲשִׂיָּה וּמִשְׁנָה עַד הַיְּצִירָה וְתַלְמוּד בִּבְרִיאָה.

וְכֵן הוּא בְּהֶדְיָא (במפורש) בְּסֵפֶר הַכַּוָּונוֹת, שֶׁמִּקְרָא וּמִשְׁנָה וְתַלְמוּד וְקַבָּלָה כּוּלָּם בַּאֲצִילוּת, אֶלָּא שֶׁמִּקְרָא מִתְלַבֵּשׁ עַד עֲשִׂיָּה וּמִשְׁנָה עַד הַיְּצִירָה וְתַלְמוּד בִּבְרִיאָה. נראה שבכתבי האר"י ז"ל שבידינו רק נזכרים הדברים (נאמר שם שכל חלקי התורה נמצאים באצילות, ובבריאה חסרה הקבלה, ביצירה חסר התלמוד וכו') ובניסוחו של אדמו"ר הזקן כאן נוסף פירוש לדברים: קבלה באצילות — הכוונה רק באצילות, כי היא איננה מתלבשת כלל בעולמות הנבראים; ותלמוד בבריאה — כי הוא מתלבש עד הבריאה ואינו מתלבש ביצירה וכו'.

מובן מדברים אלה שכל לימוד התורה, וגם ההלכות, הוא באצילות. התורה כולה היא תמיד 'עץ החיים'; גם כשהיא מתלבשת בעולמות הנבראים, ואפילו בעשייה ובקליפת נוגה, אסור ומותר, היא ממשיכה בכל מקום להיות אצילות, מאוחדת ומיוחדת בקב"ה. המקום שהתורה מגיעה אליו אינו משנה אותה, אפילו לא למראית עין; אדרבה, כפי שייאמר בהמשך, היא משנה אותו, מתקנת ומעלה אותו כשהיא נוגעת בו.

וְהִנֵּה . כְּשֶׁהַמַּלְכוּת דַּאֲצִילוּת מִתְלַבֶּשֶׁת בִּקְלִיפַּת נוֹגַהּ.

וְהִנֵּה, אחר הקדמת דברים אלה בעניין התורה והתלבשותה בעולמות, הוא חוזר לעניינה של האיגרת בביאור מאמר הזהר . כְּשֶׁהַמַּלְכוּת דַּאֲצִילוּת מִתְלַבֶּשֶׁת בִּקְלִיפַּת נוֹגַהּ. המלכות דאצילות, היא התורה שבעל פה, מתלבשת, כפי שהוסבר, בקליפת נוגה, בהלכות ובהגדרות של אסור ומותר, טמא וטהור וכו'.

כְּדֵי לְבָרֵר הַנִּיצוֹצוֹת שֶׁנָּפְלוּ בְּחֵטְא אָדָם הָרִאשׁוֹן, וְגַם הָרְפָ"ח נִיצּוֹצִין שֶׁנָּפְלוּ בִּשְׁבִירַת הַכֵּלִים.

והיא מתלבשת בקליפת נוגה הקליפות מסתירות את הניצוצות הללו ומכחישות את קיומן, למרות שכל מציאות הקליפה אינה חיה ואינה קיימת אלא מאותם ניצוצות. שהרי הקליפה אינה מקבלת חיים וקיום לעצמה (להיות קליפה וכו') ; אין היא מכירה בקדושה ובשכינתה כמקור כל החיים, אין היא בטלה אליה, ולכן אין היא מקבלת ממנה בעצמה. כל חיותה היא רק מאותם ניצוצות של קדושה המוסתרים בה; הם כל חיותה, מהם ובשבילם היא קיימת — כדי להסתיר אותם כעת ולגלותם לעת מצוא, כפי שיתבאר. ומכל מקום כעת הם מוסתרים בה (ולכן היא קליפה). וזו הכוונה בירידת והתלבשות המלכות, היא התורה שבעל פה, אל תוך הקליפה: לחפש ולברר את הניצוצות הללו, לגלותם ולהעלותם; ובסוף הכול, גם לבטל את מציאות הקליפה וההסתר בעולמות. כְּדֵי לְבָרֵר הַנִּיצוֹצוֹת שֶׁנָּפְלוּ בְּחֵטְא אָדָם הָרִאשׁוֹן, וְגַם לברר את הָרְפָ"ח נִיצּוֹצִין שֶׁנָּפְלוּ בִּשְׁבִירַת הַכֵּלִים. בעולם שלנו, העולם של קליפת נוגה, טמונים בהסתר ניצוצות של קדושה. ניצוצות אלו לא ירדו אל מציאות הקליפות בתהליך מסודר ומכוון (תהליך כמו השתלשלות, שגם משאיר תמיד קשר בין המעלה והמטה), אלא נפלו לשם באופן לא רצוי, לא מושכל ולא אמוציונלי כביכול (אופן שלא משאיר קשר אל המקור, וזה המובן של ההסתר והוויית הקליפה למטה). נפילה כזו חלה בשבר של חטא אדם הראשון, ועוד קודם יותר, קודם אף לבריאת העולם, בשבר הקוסמי של 'שבירת הכלים' המבואר בקבלה.

אֲזַי גַּם הַמַּלְכוּת דַּאֲצִילוּת נִקְרָא בְּשֵׁם 'עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע' לְגַבֵּי ז"א דַּאֲצִילוּת, שֶׁאֵינוֹ יוֹרֵד שָׁם וְנִקְרָא 'עֵץ חַיִּים'.

המלכות דאצילות ירדה אמנם רק כדי לברר את הניצוצות, אך בינתיים, כיוון שהיא מלובשת במציאות זו של קליפת נוגה, אֲזַי גַּם הַמַּלְכוּת דַּאֲצִילוּת נִקְרָא בְּשֵׁם 'עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע' לְגַבֵּי ז"א (זעיר אנפין) דַּאֲצִילוּת, שֶׁאֵינוֹ יוֹרֵד שָׁם וְנִקְרָא 'עֵץ חַיִּים'. המלכות של האצילות, היא התורה שבעל פה, נקראת במאמר הזהר 'עץ הדעת טוב ורע', לא משום שהיא עץ הדעת אלא רק משום שהיא יורדת לשם, לעולמות הגשמיים והגסים ואל הקליפות שיש בהן טוב ורע. וזאת לעומת ז"א שבאצילות וחלקי התורה שאינם יורדים להתלבש באותם עולמות, ונקראים משום כך 'עץ החיים'.

להלן יבאר מהי המשמעות והתכלית של ירידה והתלבשות זו:

וְהִנֵּה הִתְלַבְּשׁוּת הַמַּלְכוּת בִּקְלִיפַּת נוֹגַהּ הוּא סוֹד גָּלוּת הַשְּׁכִינָה, "אֲשֶׁר שָׁלַט הָאָדָם בְּאָדָם כו' " .

וְהִנֵּה הִתְלַבְּשׁוּת הַמַּלְכוּת בִּקְלִיפַּת נוֹגַהּ הוּא סוֹד גָּלוּת הַשְּׁכִינָה, "אֲשֶׁר שָׁלַט הָאָדָם בְּאָדָם כו' " (קהלת י,ט) . סוד בתמצית הוא המצב שבו השכינה (המלכות) וניצוצות השכינה מחיים גם את המציאות של קליפת נוגה, המסתירה את הקדושה ואף מכחישה את קיומה. ו"סוד גלות השכינה" הוא האמירה שיש כאן סוד, שיש לכל זה פשר נסתר שאין רואים כעת; שמה שרואים — הסתר ובלבול ורע — הוא רק חלק ממהלך רחב יותר, המתואר בפסוק זה: "אשר שלט האדם" הוא האדם דקליפה "באדם" הוא האדם של הקדושה, והתכלית של שלטון זה הוא — "לרע לו", לאדם דקליפה. כי שלטון וניצול זה של השכינה, יניקת כל כוחותיה, יפעלו בסופו של דבר בעיקר נגד הקליפה. לקליפה אין חיות משל עצמה, וכאשר היא תמצה את כוח השכינה והקדושה המגיעים אליה מהשכינה — תהיה היא הראשונה שתיפגע. השכינה היא היא מקור החיים, ולכן היא לעולם חיה וקיימת ומקיימת; אבל אותה קליפה שמתייחסת רק לצד אחורי מסוים של הקדושה, שהיא גוזרת ממקור חיותו, לא תתקיים עוד כאשר תמצה אותו. ובפנימיות יותר: "לרע לו", לאדם דקליפה, פירושו — לטוב לאדם דקדושה. והטוב שמוציאה הקדושה מגלות זו הוא ה"טוב מאד" של יתרון האור מן החושך, של ההבנה האמיתית המגיעה רק לאחר בירור השאלה, של הקרבה שאחר הריחוק וכו'.

וְזֶהוּ ֶּׁכָּתוּב בְּרַעְיָא מְהֵימְנָא: וּבְזִמְנָא דְּאִילָנָא דְּטוֹב וְרַע שָׁלְטָא כו' אִינוּן כו'.

וְזֶהוּ ש ֶּׁכָּתוּב בְּרַעְיָא מְהֵימְנָא: וּבְזִמְנָא דְּאִילָנָא דְּטוֹב וְרַע שָׁלְטָא כו' (בזמן שהעץ של טוב ורע שולט) אִינוּן (הם), גם תלמידי החכמים, הם בחינת חולין כו'. שהחכמים הדומים לשבתות וימים טובים, אין להם אלא מה שנותנים להם אותם עמי הארצות שדומים לימי החול.

דְּהַיְינוּ בִּזְמַן גָּלוּת הַשְּׁכִינָה, שֶׁמַּשְׁפַּעַת לַחִיצוֹנִים.

דְּהַיְינוּ בִּזְמַן גָּלוּת הַשְּׁכִינָה, שֶׁמַּשְׁפַּעַת השכינה, היא המלכות דאצילות, לַחִיצוֹנִים. לא לפנימיות הכוונה האלוקית אלא לחיצוניותה, ועד לחיצוניות כזו שכבר אינה יודעת שיש פנימיות.

שֶׁהֵם, בִּקְלִיפַּת נוֹגַהּ,

שֶׁהֵם, השפעת בִּקְלִיפַּת נוֹגַהּ, שהיא הקליפה שבתחום הביניים, שבה יכולה להיות ההעברה מהקליפה אל הקדושה, אך גם מהקדושה אל הקליפה. והעברת החיות אל הקליפה היא כאמור דרך ה'חיצונים', דרך חיצוניות הקדושה שמגיעה לקליפה.

שֶׁהָ'עֵרֶב רַב' יוֹנְקִים מִשָּׁם.

שֶׁהָ'עֵרֶב רַב' יוֹנְקִים מִשָּׁם. הביטוי 'ערב רב' מתייחס למה שנאמר במאמר ה'רעיא מהימנא' להלן, שלא יתפרנסו תלמידי החכמים מעמי הארצות ולא "מערב רב דאכלין טומאה פסול אסור וכו' ". כלומר אותם שהם מה'ערב רב' היונקים ומקבלים את חיותם לא מפנימיות הקדושה אלא מחיצוניותה שמגיעה אל הקליפה. ולכן הם "אכלין טומאה ופסול וכו' ".

וּמִתַּמְצִיתָן נִיזּוֹנִין תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בַּגָּלוּת.

וּמִתַּמְצִיתָן נִיזּוֹנִין תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בַּגָּלוּת. בזמן הגלות השפעת המלכות דאצילות היא, כאמור, לקליפת נוגה, לקיום עולם של חיצוניות, שיש בו גם רוע וגם טוב והרבה הבל. אומות העולם והערב רב, שבעצמם עשויים באופן הזה, מתקשרים טוב אל העולם הזה ועושים בו חיל, בגשמיות ובמובן מסוים גם ברוחניות. עם זאת, כפי שהוסבר, לכל חיצוניות יש תמצית ועיקר של פנימיות, של טוב וקדושה, שגם אם אין הדבר ניכר בגלוי — היא מחזיקה על גבה את כל הרי ההבל והחיצוניות, ושגם בהסתלקותם היא נשארת, וממנה ניזונים תלמידי החכמים. תלמידי החכמים, הצדיקים, חיים את הקדושה גם בעולם של קליפת נוגה וגלות; הם לא חיים בזמן אחר ובעולם אחר, הם לא מקבלים השפעה מסוג אחר, הם חיים כאן בגלות יחד עם בני העולם הזה, עם חוקי הטבע והכלכלה והפוליטיקה של העולם הזה כמו כולם. ובכך שהם לוקחים מכל זה רק את אותה תמצית של טוב וקדושה — הם מבררים ומעלים את העולם של קליפת נוגה כולו אל הקודש.

וְאָז, עִיקַּר עֲבוֹדַת הָאָדָם וְעִיקַּר עֵסֶק הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת, הוּא לְבָרֵר הַנִּיצוֹצוֹת כַּנּוֹדָע מֵהָאֲרִיזַ"ל.

וְאָז, ולכן בזמן הגלות, עִיקַּר עֲבוֹדַת הָאָדָם וְעִיקַּר עֵסֶק הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת, שהן "עבודת האדם", הוּא לְבָרֵר הַנִּיצוֹצוֹת כַּנּוֹדָע מֵהָאֲרִיזַ"ל.

לָכֵן עִיקַּר עִנְיַן הַלִּימּוּד הוּא בְּעִיּוּן וּפִלְפּוּל הֲלָכָה, בְּ אִיסּוּר וְהֶיתֵּר טוּמְאָה וְטָהֳרָה, לְבָרֵר הַמּוּתָּר וְהַטָּהוֹר מֵהָאָסוּר וְהַטָּמֵא עַל יְדֵי עִיּוּן וּפִלְפּוּל הֲלָכָה בְּחָכְמָה בִּינָה וְדַעַת.

לָכֵן עִיקַּר עִנְיַן הַלִּימּוּד, בזמן הגלות, הוּא בְּעִיּוּן וּפִלְפּוּל הֲלָכָה, בְּנושאים של אִיסּוּר וְהֶיתֵּר טוּמְאָה וְטָהֳרָה, לְבָרֵר הַמּוּתָּר וְהַטָּהוֹר מֵהָאָסוּר וְהַטָּמֵא עַל יְדֵי עִיּוּן וּפִלְפּוּל הֲלָכָה בְּחָכְמָה בִּינָה וְדַעַת. כאן מדובר על הצד הנוגע למעשה שבלימוד התורה: לברר מה בדיוק אסור ומה מותר, מה וכיצד צריך לעשות ומה לא לעשות וכו'. לימוד זה הוא עיקר עניינה של התורה שבעל פה, התורה הזו שחושבים ומעיינים בה ומפלפלים בה בשכל האנושי, שכל שכיוצא בו פועל גם בתוך העולם הזה. שכן הדברים האלה אינם כתובים, ואינם יכולים להיות כתובים, בתורה שבכתב, בהיותם מתייחסים בכל עת אל מציאות מורכבת ומשתנה של קליפה והסתרה. לזה אף אין די במסורות שבעל פה העוברות מדור לדור, אלא אפשר להשיג זאת רק על ידי עיון ופלפול בשלושת כוחות השכל, בחכמה בינה ודעת, השייכים גם לעולם הזה.

כַּנּוֹדַע, דְּאוֹרַיְיתָא מֵחָכְמָה נָפְקַת .

כַּנּוֹדַע, על פי מה שכתוב בזהר: דְּאוֹרַיְיתָא מֵחָכְמָה נָפְקַת (התורה מחכמה יוצאת) . הגם שהתורה במקורה היא למעלה מדרגת החכמה, בכתר העליון, מכל מקום האופן שבו היא יוצאת ומתגלה אל העולם הוא בחכמה.

וּבְחָכְמָה דַּיְּיקָא אִתְבְּרִירוּ

ובמקום אחר נאמר: וּבְחָכְמָה דַּיְּיקָא אִתְבְּרִירוּ (ובחכמה דווקא מתבררים) הניצוצות, והטוב נפרד מהרע. כוחה של התורה לברר את העולם הוא משום שהיא מופיעה בו בדרגת החכמה, ודרגת החכמה דווקא היא המבררת. דרגת החכמה, גם בעולם הזה, היא המבחינה בין טוב לרע ובין אמת לשקר, ולכן בה ועל ידה דווקא נעשה גם בירור הקדושה מן הקליפות וכו'. ובייחוד, שכאשר האדם עוסק בתורה בחכמה בינה ודעת כנזכר, מתלבשת חכמתו שלו בחכמה העליונה (והחכמה העליונה בחכמתו, כמבואר בליקוטי אמרים פרק ג), והריהו ממשיך את החכמה העליונה, גילוי מאור האין סוף עצמו, אל תוך מציאות העולם הזה. על דרך משל, כאשר אל תוך עולם מעומעם של צללים וצורות לא מוגדרות, מאיר לפתע אור גדול — מתברר הכול; מיהו זה ומהו זה.

וְהַיְינוּ, חָכְמָה עִילָּאָה דַּאֲצִילוּת .

וְהַיְינוּ, חכמה זו שמבררת את הקליפה ("בחכמה אתברירו"), היא חָכְמָה עִילָּאָה דַּאֲצִילוּת (החכמה העליונה של עולם האצילות) . שאף בירידתה בכל דרגות החכמה (ועד לדרגת החכמה של כל אדם שעוסק בתורה), היא עדיין החכמה העליונה עצמה. זו מהותה של התורה שהיא יורדת למטה, שגם בירידתה בכל דרגה ובכל דבר — למרות שהיא מופיעה בצורות אחרות, קטנות ונמוכות יותר — היא עדיין החכמה העליונה, השומרת את יחסי האמת בין הדברים כמו בדרגה העליונה. ובכך הריהי מורידה את החכמה העליונה אל העולמות, לברר בירורים.

הַמְלוּבֶּשֶׁת בְּמַלְכוּת דַּאֲצִילוּת.

הַמְלוּבֶּשֶׁת בְּמַלְכוּת דַּאֲצִילוּת. למרות שיש קומה שלמה של ספירות האצילות, ספירות השכל והמידות, בין החכמה והמלכות, בתורה ישנו דילוג של החכמה על סדר הספירות שבאמצע והתלבשות ישירה במלכות (המתלבשת בעולמות).

סוֹד תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה.

והוא סוֹד תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. כאשר החכמה העליונה עצמה מתלבשת בדרגת החכמה של כל עולם, ואף גם הנמוך ביותר, במציאות של קליפה ושקר — זהו סוד התורה שבעל פה. פירושה של התלבשות זו הוא שהאדם למטה, היכן שהוא נמצא, בשכל ובהבנה שיש לו במציאות שהוא נמצא בה, יכול להבין את החכמה העליונה המלובשת שם. ויותר מזה, דווקא בהבנה זו השייכת לעולם התחתון, כפי שתופסת חכמתו והבנתו של האדם למטה, הוא עשוי להגיע להבנת החכמה של מעלה.

(בְְּסוֹד 'אַבָּא יְסַד בְּרַתָּא').

ובלשון הרגילה בזהר הוא: (בְְּסוֹד 'אַבָּא יְסַד בְּרַתָּא'). 'אבא' הוא כינויה של ספירת החכמה, וה'בת' היא המלכות. יש לביטוי זה משמעות בכמה צדדים, ועיקרה — שבין האב והבת, בין החכמה והמלכות, יש קשר מיוחד. בבחינה פנימית יש כאן יותר מהזרימה הישירה בין זה לזה; כפי שנזכר למעלה, יש קשר של דמיון ואף של זהות מהותית בין האב והבת. המלכות מגלה את החכמה אולי יותר מכל הספירות האחרות, משום שהיא באמת קשורה אליה במהותה יותר מכל ספירה אחרת.

הַמְלוּבֶּשֶׁת בְּמַלְכוּת דִּיצִירָה.

הַמְלוּבֶּשֶׁת בְּמַלְכוּת דִּיצִירָה. המלכות דאצילות אינה סוף הדרך; כדי לברר את הניצוצות שבעולמות התחתונים מתלבשת אף היא בעולמות התחתונים שהם, לעניין זה, יצירה ועשייה. עולם האצילות כולו טוב וקדושה; עולם הבריאה רובו טוב ומיעוטו רע; עולם היצירה חציו טוב וחציו רע; ועולם העשייה רובו רע וכו'. ואם כן עולם האצילות בוודאי אינו צריך בירור, וכן גם עולם הבריאה, שאם לא מקלקלים הוא ממשיך בעצמו את דרך התיקון; רק מעולם היצירה ומטה צריכה להיות עבודה והטיה פעילה של המציאות לבירור ותיקון.

(וְסוֹד) [סוֹד ] הַמִּשְׁנָיוֹת וּבָרַיְיתוֹת,

(וְסוֹד) [סוֹד ] המלכות שביצירה היא בסוד הַמִּשְׁנָיוֹת וּבָרַיְיתוֹת, בחיצוניות המשניות רק מגלות את היחסים: זה מותר וזה אסור, כך עושים וכך לא עושים וכו', אך אין הן מגלות את טעם הדבר — לא כמו שהוא בשכל אנושי (כפי שהוא בתלמוד) ובוודאי לא למעלה מזה. אבל דווקא בזה יש סוד גדול, הכי גדול, שהוא החכמה האלוקית העליונה בעצמה שנמצאת בתוך ההבחנות הללו — שזה אסור וזה מותר וכו'. אין כאן סיבות טבעיות, כאותן המשתלשלות בסדר ירידת העולמות, אלא החכמה האלוקית הפנימית כפי שהיא אצלו, שאינה יכולה להתגלות בשכל של שום עולם, מתגלה באותן מסקנות מעשיות דווקא שבעולם היצירה ועולם העשייה.

הַמְלוּבָּשׁוֹת, בִּקְלִיפַּת נוֹגַהּ שֶׁכְּנֶגֶד עוֹלָם הַיְּצִירָה, שֶׁשָּׁם מַתְחִיל בְּחִינַת הַדַּעַת [ הָרַע] שֶׁבְּנוֹגַהּ.

הַמְלוּבָּשׁוֹת, אותן הלכות שזה אסור וזה מותר, בִּקְלִיפַּת נוֹגַהּ שֶׁכְּנֶגֶד עוֹלָם הַיְּצִירָה, שֶׁשָּׁם מַתְחִיל בְּחִינַת הַדַּעַת [נוּסָּח אַחֵר: הָרַע] שֶׁבְּנוֹגַהּ. הבנת הדברים, הכוללת במובן מסוים את שני הנוסחים, היא שעולם היצירה נכנס אל התחום של 'עץ הדעת טוב ורע' שהוא, כפי שהוסבר, אותה תערובת של טוב ורע שמאפשרת בדרגה הנמוכה יותר, של עולם העשייה, את קיומה של קליפת נוגה ממש. ידיעה על טוב ורע קיימת גם בעולמות עליונים יותר; יודעים בדרך שכלית שיש דברים רעים, אשר לנו העליונים אין שום חיבור עימם. ואולם בעולם היצירה, עולם המידות, שאין בו מציאות של שכל לעצמו, כל מה שנמצא במודעות הוא חלק ממני ואני חלק ממנו. אם יודעים את הרע הרי יודעים אותו דרך החוויה האישית, דרך ההרגשה שאדם מרגיש את עצמו. וההרגשה הזו, כשהיא יורדת נמוך יותר, אל עולם העשייה, כשאינה רואה עוד את מקורה העליון — תהיה לקליפה ממש. ההלכות הללו, שזה אסור וזה מותר, הן בדיוק מה שצריך עולם היצירה (והעשייה) לתיקונו: הגדרה ברורה וחד משמעית, המבררת ומפרידה מתוך התערובת, מה שטוב ומה שרע.

[ וְהַבָּרַיְיתוֹת הַמְלוּבָּשׁוֹת בִּקְלִיפַּת נוֹגַהּ שֶׁכְּנֶגֶד עוֹלָם הָעֲשִׂיָּה שֶׁשָּׁם מַתְחִיל בְּחִינַת הָרַע שֶׁבְּנוֹגַהּ] כַּנּוֹדַע מֵהָאֲרִיזַ"ל.

[נוּסָּח אַחֵר: וְהַבָּרַיְיתוֹת הַמְלוּבָּשׁוֹת בִּקְלִיפַּת נוֹגַהּ שֶׁכְּנֶגֶד עוֹלָם הָעֲשִׂיָּה שֶׁשָּׁם מַתְחִיל בְּחִינַת הָרַע שֶׁבְּנוֹגַהּ] כַּנּוֹדַע מֵהָאֲרִיזַ"ל. ההבדל בין הנוסחים הוא אם המשניות והברייתות מלובשות בקליפת נוגה שכנגד עולם היצירה או שכנגד עולם העשייה. ונראה ששניהם נכונים, שהרי התורה בוודאי מתלבשת כנגד כל הדרגות. ההבדל הוא בהדגשה: אם על ידיעת והרגשת הרע שמתחילה כפי שהוסבר ביצירה, או על הרע שנעשה בפועל שמתחיל בעולם העשייה. אכן, בשניהם זו מהות של קליפת נוגה, של קליפה שיש בה אור שאיננה קליפה ורע גמור, אלא שביצירה היא אפשרות רחוקה יותר מממשות הרע, ובעשייה היא סמוכה יותר; ביצירה יש עוד כמה שלבים לממשות וגיבוש הרע (בהרגשה ובמחשבה), ובעשייה נותר רק השלב האחרון של העשייה בפועל (במובן זה רע וחושך גמור אינם קיימים מעצמם במציאות שלנו, אלא רק כאיום וכאפשרות).

וְהַמַּשְׂכִּיל, יָבִין עִנְיָן פֶּלֶא גָּדוֹל מִזֶּה מְאֹד. מַה נַּעֲשָׂה בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל

וְהַמַּשְׂכִּיל, שימשיך את קו המחשבה הזה, יָבִין עִנְיָן פֶּלֶא גָּדוֹל מִזֶּה מְאֹד. עד עכשיו הבנו גם כן דבר פלא, שקרא לו "סוד": מה נעשה בארץ שהחכמה העליונה יורדת אליה. וכאן נבין פלא גדול עוד יותר: מַה נַּעֲשָׂה בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל על ידי לימוד התורה בשכל אנושי, ארצי, למטה. ובאמת הפלא השני גדול יותר, וכמבואר בכמה מקומות במעלת האור העולה מלמטה על האור היורד מלמעלה. מובן יותר שבכוח האין סוף להחיות ולהיות בכל דבר; ופלאי יותר הוא שהתחתון, המוגבל, יוכל לעלות למעלה, להיות משפיע לעליונים. ואת זה יבאר כאן: מהו הלימוד למטה שיש לו משמעות וחידוש גם למעלה למעלה.

עַל יְדֵי עִיּוּן וּבֵירוּר הֲלָכָה פְּסוּקָה מִן הַגְּמָרָא וּפוֹסְקִים רִאשׁוֹנִים וְאַחֲרוֹנִים, מַה שֶּׁהָיָה בְּהֶעְלֵם דָּבָר, קוֹדֶם הָעִיּוּן הַלָּז.

עַל יְדֵי עִיּוּן וּבֵירוּר הֲלָכָה פְּסוּקָה מִן הַגְּמָרָא וּפוֹסְקִים רִאשׁוֹנִים וְאַחֲרוֹנִים, וכאן הוא עוסק בלימוד הנגלה בלבד, שאף בזה הוא יכול לגלות מַה שֶּׁהָיָה בְּהֶעְלֵם דָּבָר, גם בתורה, קוֹדֶם הָעִיּוּן הַלָּז. יש דברים הכתובים בתורה שבכתב ויש המבוארים ומפורטים במסורת התורה שבעל פה, שהם גלויים בה גם קודם שהאדם מעיין בה; אבל יש דברים בתורה שלכאורה לא היו בה, שהיו בהעלם, עד שבאים בני אדם ועל ידי העיון בה וכו' הם מחדשים ומגלים דברים שלא נזכרו, לא בתורה שבכתב ולא במשנה ולא בברייתא, דברים שלא נודעו מעולם.

כִּי עַל יְדֵי זֶה, מַעֲלֶה הֲלָכָה זוֹ מֵהַקְּלִיפּוֹת שֶׁהָיוּ מַעְלִימִים וּמְכַסִּים אוֹתָהּ, שֶׁלֹּא הָיְתָה יְדוּעָה כְּלָל אוֹ שֶׁלֹּא הָיְתָה מוּבֶנֶת הֵיטֵב בְּטַעֲמָהּ.

כִּי עַל יְדֵי זֶה, העיון ובירור ההלכה, מַעֲלֶה הֲלָכָה זוֹ מֵהַקְּלִיפּוֹת שֶׁהָיוּ מַעְלִימִים וּמְכַסִּים אוֹתָהּ, שֶׁלֹּא הָיְתָה יְדוּעָה כְּלָל אוֹ שהייתה ידועה אלא שֶׁלֹּא הָיְתָה מוּבֶנֶת הֵיטֵב בְּטַעֲמָהּ. ההלכה היא השתקפות והתגלות החכמה בעולם המעשה. כרגיל, הקליפות של עולם המעשה מסתירות ומעוותות את אור החכמה העליונה, ומה שמגיע למטה אינו נראה כלל, או שאינו ברור. אכן, על ידי העיון ובירור ההלכה יכול האדם לפתוח את צינור החכמה מלמעלה עד למטה ולגלות את מציאות ההלכה שלא הייתה ידועה, ואף לברר את גדריה וטעמיה.

שֶׁהַטַּעַם הוּא סוֹד הַסְּפִירָה חָכְמָה עִילָּאָה .

שֶׁהַטַּעַם הוּא סוֹד הַסְּפִירָה חָכְמָה עִילָּאָה (עליונה) . "טעם" כאן הוא הן במובן של הסיבה הפנימית העצמית שלו (ולא סיבה חיצונית, היינו בגלל דבר אחר), והן במובן של העונג, כמו שיש בטעם המאכל וכו'. טעם זה הוא ראשית המציאות של כל דבר, שבפנימיותו הוא העונג של מי שיצר אותו, ובחיצוניותו הוא האופן שהוא יוצא ממציאותו העצמית אל מציאות הדבר שבחוץ; וזו היא הגדרת החכמה: הטעם והראשית של כל דבר.

שֶׁנָּפְלוּ מִמֶּנָּה נִיצּוֹצִין בַּקְּלִיפּוֹת בִּשְׁבִירַת הַכֵּלִים.

שֶׁנָּפְלוּ מִמֶּנָּה נִיצּוֹצִין בַּקְּלִיפּוֹת בִּשְׁבִירַת הַכֵּלִים. נפילת ניצוצות החכמה העליונה אל הקליפות קשורה למה שמתואר בלשון הקבלה כ'שבירת הכלים'. שבירת הכלים היא מושג יסודי בתפיסת העולם של הקבלה (הנזכר במקומות רבים, ואין כאן מקום ביאורו). לענייננו יש לומר ששבירת הכלים היא אירוע קטסטרופלי (כפי שמבטא שמו), אירוע שבו איבדו התוצאות את הקשר (הנראה) עם הסיבות. ולכן בשבירת הכלים מדברים על כך שהניצוצות נפלו, ולא ירדו. ירידה היא כמו ירידת האור בסדר ההשתלשלות, שיש פחות ופחות אור אבל אין בהכרח עיוות, ולעולם אין בו החשכה גמורה של האור האלוקי. מה שאין כן הנפילה: כאשר קורה דבר שלכאורה אינו מתוכנן, אובד הקשר עם השורש. וזהו שנאמר כאן על ניצוצות חכמה עליונה זו שנפלו אל הקליפות.

וְהֵם שָׁם בִּבְחִינַת גָּלוּת, שֶׁהַקְּלִיפּוֹת שׁוֹלְטִים עֲלֵיהֶם וּמַעֲלִימִים חָכְמַת הַתּוֹרָה.

וְהֵם שָׁם בִּבְחִינַת גָּלוּת, שֶׁהַקְּלִיפּוֹת שׁוֹלְטִים עֲלֵיהֶם וּמַעֲלִימִים חָכְמַת הַתּוֹרָה. הניצוצות שנפלו אל הקליפות נמצאים שם במצב של 'גלות'. כלומר אותם ניצוצות של גילוי וחיות אלוקיים נשלטים ומכוסים על ידי הקליפות, כך שמה שרואים הן הקליפות — חומר והנהגה חומרית טבעית של העולמות — ואין רואים את חכמת התורה, שהיא הגילוי האלוקי של חיות ושל משמעות בכל מקום.

מֵעֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים.

מֵעֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים. החידוש כאן הוא שההסתר הזה הוא גם מהעליונים, הם המלאכים והנשמות שלמעלה (ומעט בני אדם שחיים את נשמתם ולא את גופם). ההסתר מהתחתונים מובן, שהרי שם הם נמצאים; בהסתר הקליפות, בעולם הזה, בגוף ובנפש בהמית. אך ההסתר הוא גם מהעליונים, שהרי ההסתר הזה של הקליפות הוא הסתר על חכמת התורה בעצמה ולא רק בפני המקבל אותה. יש דברים שאין אנו קולטים אותם משום ההגבלה שלנו — מפני שלא למדנו, אין לנו כלים של שכל וכו' — ובאותה שעה ככל שנגביה ונשתחרר מהקליפות כך גם נבין יותר. אבל יש דברים שאיננו קולטים משום שהם עצמם כמו נעולים בקופסה, ומי שאין לו את המפתח לקופסה לא יוכל לגלות מה שיש בה.

וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב בְּרַעְיָא מְהֵימְנָא, שֶׁהַקּוּשְׁיָא הִיא מִסִּטְרָא דְּרַע .

וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב בְּרַעְיָא מְהֵימְנָא, כמובא בתחילת האיגרת, שֶׁהַקּוּשְׁיָא הִיא מִסִּטְרָא דְּרַע (מצד הרע) . נאמר שם שבפנימיות התורה שילמדו לעתיד לבוא, שמצד עץ החיים, לא תהיה קושיה שהיא מצד הרע ולא מחלוקת שמצד רוח הטומאה. ואף שהוסבר שאין הכוונה שמכלל הן נלמד לאו, לומר שהתורה הנגלית (תורת האיסור וההיתר, המשניות וכו') היא מ'עץ הדעת טוב ורע', מכל מקום עולה מהדברים שהקושיה והמחלוקת היא מצד הרע.

וְהִנֵּה הָעֶלְיוֹנִים אֵין בָּהֶם כֹּחַ לְבָרֵר וּלְהַעֲלוֹת מֵהַשְּׁבִירָה שֶׁבִּקְלִיפַּת נוֹגַהּ אֶלָּא הַתַּחְתּוֹנִים לְבַד.

וְהִנֵּה הָעֶלְיוֹנִים אֵין בָּהֶם כֹּחַ לְבָרֵר וּלְהַעֲלוֹת מֵהַשְּׁבִירָה שֶׁבִּקְלִיפַּת נוֹגַהּ אֶלָּא הַתַּחְתּוֹנִים לְבַד. ניצוצות החכמה הללו נמצאים סגורים בתוך הקליפה, הם שם ב'גלות'; הקליפה מלבישה אותם, ואין הם מתגלים אלא דרך לבושי ואופני הקליפה. ולכן המלאכים העליונים הקדושים, שאין בהם ובעולמם דבר כמו קליפה, כמו קושי והסתר, כמו שקר וזדון — אין להם יכולת להתייחס אל המציאות הזו. אין אצלם דבר כזה, ולכן אין הם יכולים להגיע לשם ולהעלות משם את ניצוצות הקדושה.

לְפִי שֶׁהֵם, מְלוּבָּשִׁים בְּגוּף חוֹמְרִי 'מָשְׁכָא דְּחִוְיָא' מִקְּלִיפַּת נוֹגַהּ.

לְפִי שֶׁהֵם, בני האדם התחתונים, מְלוּבָּשִׁים בְּגוּף חוֹמְרִי ונפש בהמית שהם קליפת נוגה, הנקראת בזהר 'מָשְׁכָא דְּחִוְיָא' (עור הנחש) מִקְּלִיפַּת נוֹגַהּ. 'עור הנחש' הוא קליפתו החיצונית של הנחש הקדמוני המסמל את הרע והקליפות הטמאות. וקליפתו החיצונית היא קליפת נוגה שעל שלוש הקליפות הטמאות, העומדת בין הקליפות הטמאות ובין עולם הקדושה.

וְהֵם מַתִּישִׁים כֹּחָהּ בִּשְׁבִירַת הַתַּאֲווֹת וְאִתְכַּפְיָא סִטְרָא אָחֳרָא וְ "יִתְפָּרְדוּ כָּל פּוֹעֲלֵי אָוֶן" .

וְהֵם מַתִּישִׁים כֹּחָהּ של הקליפה בִּשְׁבִירַת הַתַּאֲווֹת וְאִתְכַּפְיָא סִטְרָא אָחֳרָא (וכפיית הצד האחר) וְעל ידי זה "יִתְפָּרְדוּ כָּל פּוֹעֲלֵי אָוֶן" (תהלים צב,י) . הם הסוגרים ומסתירים על חכמת התורה, והגורמים בכך לפעולות אוון בעולם. ועל ידי שבירת התאוות וכו' יתפרדו הקליפות, ותיראה חכמת התורה בעולם.

וְלָכֵן בָּאִים הָעֶלְיוֹנִים, לִשְׁמוֹעַ חִידּוּשֵׁי תוֹרָה מֵהַתַּחְתּוֹנִים, מַה שֶּׁמְּחַדְּשִׁים וּמְגַלִּים תַּעֲלוּמוֹת הַחָכְמָה שֶׁהָיוּ כְּבוּשִׁים בַּגּוֹלָה עַד עַתָּה.

וְלָכֵן בָּאִים הָעֶלְיוֹנִים, המלאכים והנשמות שבעולמות העליונים, לִשְׁמוֹעַ חִידּוּשֵׁי תוֹרָה מֵהַתַּחְתּוֹנִים, מַה שֶּׁמְּחַדְּשִׁים וּמְגַלִּים תַּעֲלוּמוֹת הַחָכְמָה שֶׁהָיוּ כְּבוּשִׁים בַּגּוֹלָה עַד עַתָּה. כפי שהוסבר, חידושי תורה אלו לא היו מוסתרים רק מהתחתונים, משום שהם נמצאים בתוך הקליפות וההסתר ואינם רואים, אלא גם מהעליונים. ומה שנאמר כאן הוא שרק התחתונים יכולים לגלות אותם, משום שהמפתח נמצא אצלם למטה, ולכן באים העליונים לשמוע מהתחתונים.

וְכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל יוּכַל לְגַלּוֹת תַּעֲלוּמוֹת חָכְמָה, (לְגַלּוֹת) וּלְחַדֵּשׁ שֵׂכֶל חָדָשׁ

וְכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל יוּכַל לְגַלּוֹת תַּעֲלוּמוֹת חָכְמָה, מהחכמה הנעלמה בתוך הקליפות, (לְגַלּוֹת) וּלְחַדֵּשׁ שֵׂכֶל חָדָשׁ בתורה. ואולם (והדבר נכון גם בתחומים אחרים), לגבי חידושים אין זה בדיוק כך: היכולת לחדש שייכת לכל מי שיכול לראות דברים אחרת, ופעמים מתקיימת יכולת זו דווקא אצל מי שאינו יודע.

הֵן בַּהֲלָכוֹת הֵן בְּאַגָּדוֹת הֵן בְּנִגְלֶה הֵן בְּנִסְתָּר, כְּפִי בְּחִינַת שֹׁרֶשׁ נִשְׁמָתוֹ.

הֵן בַּהֲלָכוֹת הֵן בְּאַגָּדוֹת הֵן בְּנִגְלֶה הֵן בְּנִסְתָּר, כְּפִי בְּחִינַת שֹׁרֶשׁ נִשְׁמָתוֹ. שורש נשמתו של כל אדם שייך לניצוץ ולחלק מסוים בתורה, אשר באופן כללי מתחלקת בין הלכות לאגדות, שהם במובן מסוים גם החילוק בין נגלה ולנסתר. וכשם שהתורה מתחלקת לשניים אלה, הנגלה והנסתר, כך מתחלקות גם הנשמות: אלה אשר, כמו התורה הנגלית, מתלבשת נשמתם בעולם העשייה הזה ובתורה הנגלית שיורדת אליו, ושם הם מרגישים טעם וחיות; ואלה אשר, כמו התורה הנסתרת, קשורה נשמתם בעולמות העליונים. גם הם נמצאים בגוף בעולם הזה, אוכלים ושותים ומתהלכים בו; אבל הנקודה שלהם, הטעם שלהם, נמצא למעלה — בטעם הנסתר של הדברים, במשמעות ובהקשרים של מעלה. ולמרות שכל נשמה היא קומה שלמה, במובן זה שבכלל היא עוסקת בכל תחום בתורה, מכל מקום החידוש הזה המיוחד לה שייך למקום ולאופן מסוימים דווקא.

וּמְחוּיָּיב בַּדָּבָר לְהַשְׁלִים נִשְׁמָתוֹ בְּהַעֲלָאַת כָּל הַנִּיצוֹצוֹת שֶׁנָּפְלוּ לְחֶלְקָהּ וּלְגוֹרָלָהּ, כַּנּוֹדָע.

וּמְחוּיָּיב בַּדָּבָר כדי לְהַשְׁלִים נִשְׁמָתוֹ בְּהַעֲלָאַת כָּל הַנִּיצוֹצוֹת שֶׁנָּפְלוּ לְחֶלְקָהּ וּלְגוֹרָלָהּ, כַּנּוֹדָע. אדם — כל אדם –לא רק יכול לחדש בתורה, הוא גם חייב בזה. זה יותר מאשר תפקיד שמוטל עליו: זוהי מחויבות פנימית, עצמית, שהנשמה מחויבת בה כלפי עצמה כדי להשלים את עצמה. וכפי שמביא אדמו"ר הזקן בהלכות תלמוד תורה שלו בשם חכמי האמת: שאם אין הנשמה משלימה לגלות את החידושים שלה, היא צריכה לחזור בגלגול נוסף וכו'. וכיוון שזו מחויבות אישית פנימית, אי אפשר להסתפק בחלק, אי אפשר לתת למישהו אחר להשלים — כי זה חלקה וגורלה של הנשמה הזו, שרק היא יכולה להשלים.

(וְכָל דִּבְרֵי תוֹרָה וּבִפְרָט דְּבַר הֲלָכָה הִיא נִיצוֹץ מֵהַשְּׁכִינָה, שֶׁהִיא הִיא דְּבַר ה'. כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא: דְּבַר ה' זוֹ הֲלָכָה.

(וְכָל דִּבְרֵי תוֹרָה וּבִפְרָט דְּבַר הֲלָכָה הִיא נִיצוֹץ מֵהַשְּׁכִינָה, שֶׁהִיא הִיא דְּבַר ה'. כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא: דְּבַר ה' זוֹ הֲלָכָה. ). ניצוצות הקדושה שנפלו מלמעלה מעלה אל תוך העולם הזה, מתעלים על ידי ההלכות אשר יורדות (יותר מכל תחום אחר בתורה) אל תוך הדברים הגשמיים, ואפילו אל תוך הקליפות. ניצוץ השכינה הוא דבר ה', כי כמו הדיבור שיוצא החוצה מהנפש כך ניצוץ השכינה יוצא החוצה לשכון ולהחיות את העולמות הנפרדים. וכך הם ציוויי ההלכה למטה היוצאים החוצה מההוויה האלוקית הפנימי, עד שאין רואים את טעמן הפנימי של ההלכות, אלא הן כציווי המלך: עשה כך ואל תעשה כך.

סוֹד מַלְכוּת דַּאֲצִילוּת הַמַּלְבֶּשֶׁת לְחָכְמָה דַּאֲצִילוּת.

ובלשון הקבלה, ירידה זו היא סוֹד מַלְכוּת דַּאֲצִילוּת הַמַּלְבֶּשֶׁת לְחָכְמָה דַּאֲצִילוּת. המלכות מתבטאת, כאמור, בציוויי ההלכה; אבל הציוויים וההבחנות הללו של האסור והמותר וכו' הם לבוש לחכמה העליונה, נקודת הגילוי האלוקי בעולם. נמצא שהקב"ה בעצמו כביכול מלובש ומתגלה בתוך ההלכות.

וּמְלוּבָּשִׁים, בְּמַלְכוּת דִּיצִירָה, וְיָרְדוּ בִּקְלִיפַּת נוֹגַהּ בִּשְׁבִירַת הַכֵּלִים).

וּמְלוּבָּשִׁים, המלכות של אצילות המלבשת לחכמה העליונה, בְּמַלְכוּת דִּיצִירָה, שמשם יש כאמור יניקה לקליפה, וְיָרְדוּ משם אל עולם הזה בלבוש בִּקְלִיפַּת נוֹגַהּ בִּשְׁבִירַת הַכֵּלִים). בשבירת הכלים ירדו ניצוצות הקדושה המלובשים בהלכות אל תוך הקליפה ממש.

וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב בַּגְּמָרָא: כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה אָמַר הקב"ה מַעֲלֶה אֲנִי עָלָיו כְּאִלּוּ פְּדָאַנִי וְאֶת בָּנַי מִבֵּין הָאוּמוֹת הָעוֹלָם.

וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב בַּגְּמָרָא: כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה אָמַר הקב"ה מַעֲלֶה אֲנִי עָלָיו כְּאִלּוּ פְּדָאַנִי וְאֶת בָּנַי מִבֵּין הָאוּמוֹת הָעוֹלָם.

מכאן, בהמשך האיגרת, יבאר את עיקר דברי הזהר, בנוגע ללימוד הנסתר. אם לימוד הנגלה, תורת המשניות וכו', שייך בעיקרו לזמן הגלות, כפי שהוסבר עד כאן, הרי לימוד הנסתר שייך בעיקרו לזמן הגאולה.

אֲבָל בְּצֵאת הַשְּׁכִינָה מִקְּלִיפַּת נוֹגַהּ [ מֵהַקְּלִיפּוֹת], אַחַר שֶׁיּוּשְׁלַם בֵּירוּר הַנִּיצוֹצוֹת וְיוּפְרַד הָרַע מֵהַטּוֹב, וְיִתְפָּרְדוּ כָּל פּוֹעֲלֵי אָוֶן, וְלָא שָׁלְטָא אִילָנָא דְּטוֹב וְרַע .

אֲבָל בְּצֵאת הַשְּׁכִינָה מִקְּלִיפַּת נוֹגַהּ [נוּסָּח אַחֵר: מֵהַקְּלִיפּוֹת], אַחַר שֶׁיּוּשְׁלַם בֵּירוּר הַנִּיצוֹצוֹת וְיוּפְרַד הָרַע מֵהַטּוֹב, וְיִתְפָּרְדוּ כָּל פּוֹעֲלֵי אָוֶן, וְלָא שָׁלְטָא אִילָנָא דְּטוֹב וְרַע (ולא ישלוט עץ הדעת טוב ורע) . זמן הגלות הוא הזמן שבו השכינה מצויה ונשלטת תחת המציאות של קליפת נוגה ו'עץ הדעת טוב ורע'. כלומר שתפיסת העולם השלטת, הראשונית, במציאות זו היא של 'עץ הדעת טוב ורע', של העלם האור האלוקי ושל חוסר בהירות מהו טוב ומהו רע, מה מצווה ומה עבירה. במציאות זו, כפי שהוסבר, עבודת האדם היא לברר ולהוציא מתוכה את ניצוצות הקדושה, לברר את הטוב מהרע. לעבודה זו יש קץ, כאשר יושלם בירור הניצוצות כולם ויופרד הרע מהטוב וכו', כמבואר בספרי הקבלה שיש מספר מוגדר של ניצוצות שנפלו בשבירת הכלים וכו', ובהכרח יבוא שלב שבו יושלם הבירור.

בְּצֵאת הַטּוֹב מִמֶּנָּה, אֲזַי לֹא יִהְיֶה עֵסֶק הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת לְבָרֵר בֵּירוּרִין.

ובגמר העבודה, בְּצֵאת הַטּוֹב מִמֶּנָּה, אֲזַי לֹא יִהְיֶה עֵסֶק הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת לְבָרֵר בֵּירוּרִין. אחר שיושלם הבירור של הטוב מהרע יהיה תפקיד אחר ללימוד התורה ולמעשה המצוות.

כִּי אִם לְיַחֵד יִחוּדִים עֶלְיוֹנִים יוֹתֵר, לְהַמְשִׁיךְ אוֹרוֹת עֶלְיוֹנִים יוֹתֵר מֵהָאֲצִילוּת, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָאֲרִיזַ"ל.

כִּי אִם לְיַחֵד יִחוּדִים עֶלְיוֹנִים יוֹתֵר, לְהַמְשִׁיךְ אוֹרוֹת עֶלְיוֹנִים יוֹתֵר מֵהָאֲצִילוּת, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָאֲרִיזַ"ל.

וְהַכֹּל עַל יְדֵי פְּנִימִיּוּת הַתּוֹרָה, לְקַיֵּים הַמִּצְוֹת בְּכַוָּונוֹת עֶלְיוֹנוֹת, שֶׁמְּכַוְּנוֹת לְאוֹרוֹת עֶלְיוֹנִים כו'.

וְהַכֹּל, עבודת התורה והמצוות לייחד ייחודים עליונים, עַל יְדֵי פְּנִימִיּוּת הַתּוֹרָה, הן בלימוד שיהיה בפנימיות התורה, והן לְקַיֵּים הַמִּצְוֹת בְּכַוָּונוֹת עֶלְיוֹנוֹת, שֶׁמְּכַוְּנוֹת לְאוֹרוֹת עֶלְיוֹנִים כו'. שאף כוונות אלו נלמדות ושייכות לפנימיות התורה. נמצא שהחיים היהודיים כולם, הלימוד והמעשה והחוויה, יהיו בתוך ההיקף הפנימי של התורה; לא מה לעשות ומה לא לעשות, וגם לא איך לעשות, אלא מה משמעות הדברים הפנימית. כלומר מתוך הנפש פנימה כלפי מעלה, בעולמות הרוחניים, שהם פנימיים לעולם המעשה הזה.

כִּי שֹׁרֶשׁ הַמִּצְוֹת הוּא לְמַעְלָה מַעְלָה בָּאֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא.

כִּי שֹׁרֶשׁ הַמִּצְוֹת הוּא לְמַעְלָה מַעְלָה בָּאֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא. מעשה המצווה הוא בעולם הזה כי כאן הוא עולם המעשה, אבל שורש המצווה הוא למעלה מעלה. לא רק למצווה, אלא לכל דבר גשמי יש שורשים והתחלות למעלה. כל חפץ וכל מעשה הוא תוצאה שמתקבלת מהמערך העולמי של ההשתלשלות מלמעלה למטה, מהצורות הכלליות המופשטות עד ההתפרטויות החלקיות שרואים בעולם הזה. ואולם מעשה המצווה והחפץ של מצווה נבדל מכל דבר אחר בכך שאין הוא רק תוצאה של אורות עליונים, אלא ככה, כפי שהוא כאן, הוא אורות עליונים. לא כשורש כללי, אלא כשורשה הפרטי של מצווה זו כפי שנעשית למטה, הוא שמגיע מהאין סוף שלמעלה מעלה. ולכן כוונת המצווה הזו שמכוונים למטה, בכל הפרטים המעשיים והלא מעשיים שבה, עולה עד למעלה מעלה. אין היא רק מעוררת דבר שמעורר דבר וכו', אלא היא בעצמה מגיעה למעלה, עולה ונבדלת מקליפות העולם הזה, דרגה למעלה מדרגה, עד לאין סוף.

(וּמַה שֶּׁאָמְרוּ רַזַ"ל דְּמִצְוֹת בְּטֵילוֹת לֶעָתִיד לָבוֹא, הַיְינוּ בִּתְחִיַּית הַמֵּתִים.

(וּמַה שֶּׁאָמְרוּ רַזַ"ל דְּמִצְוֹת בְּטֵילוֹת לֶעָתִיד לָבוֹא, והרי זה בסתירה לאמור כאן, שלעתיד לבוא יקיימו את התורה והמצוות גם בפנימיות, ומתרץ: הַיְינוּ בִּתְחִיַּית הַמֵּתִים. כי למושג 'לעתיד לבוא' יש בדברי חכמים שני מובנים: האחד הם ימות המשיח, והשני הוא התקופה שתבוא לאחר ימות המשיח, שבה ישתנה העולם באופן מהותי יותר, שבה יחיו המתים ובה תהיינה המצוות בטלות.

אֲבָל לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ קוֹדֶם תְּחִיַּית הַמֵּתִים אֵין בְּטֵלִים).

אֲבָל לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ קוֹדֶם תְּחִיַּית הַמֵּתִים אֵין בְּטֵלִים). ההדגשה היא שרק בזמן תחיית המתים תתבטלנה המצוות, אבל בתקופה הקודמת לזאת, בימות המשיח, לא תתבטלנה. והיינו שגם בזמן הגאולה שלאחר הגלות וגמר עבודת הבירורים יהיה עדיין זמן ומצב שבו לא תתבטלנה המצוות. אדרבה, יהיה זה זמן שבו הן תתקיימנה בשלמות; הן בשלמות המעשה שתקוימנה כל המצוות במעשה ממש, והן בכוונתן הפנימית בכל מעלותיהן הרוחניות עד למעלה מעלה.

וְלָכֵן יִהְיֶה גַּם עִיקַּר עֵסֶק הַתּוֹרָה, , גַּם כֵּן בִּפְנִימִיּוּת הַמִּצְוֹת וְטַעֲמֵיהֶם הַנִּסְתָּרִים.

וְלָכֵן יִהְיֶה גַּם עִיקַּר עֵסֶק הַתּוֹרָה, בימות המשיח , גַּם כֵּן בִּפְנִימִיּוּת הַמִּצְוֹת וְטַעֲמֵיהֶם הַנִּסְתָּרִים. כלומר בפנימיות התורה שעוסקת בצדדים אלה של המצוות, בפנימיותן ובטעמיהן הנסתרים.

אֲבָל הַנִּגְלוֹת יִהְיוּ גְּלוּיִם וִידוּעִים לְכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בִּידִיעָה בִּתְחִלָּה בְּלִי שִׁכְחָה.

אֲבָל הַנִּגְלוֹת יִהְיוּ גְּלוּיִם וִידוּעִים לְכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בִּידִיעָה בִּתְחִלָּה בְּלִי שִׁכְחָה. לעומת התורה הנסתרת, שאותה צריך יהיה ללמוד, את הנגלות שהן התלבשות התורה והמצוות בעולם הזה לא יצטרכו ללמוד, שכן זאת תהיה מציאות החיים הפשוטה, המובנת מאליה. בעולם הזה מציאות החיים הפשוטה היא טבעו (החומרי) של העולם הזה, ועל המצוות המתלבשות בו צריכים ללמוד מהספר; ואילו לעתיד לבוא, כאשר יסתדר ויתיישר העולם על פי התורה והמצוות, תהיה המציאות הפשוטה והממשית המציאות של המצוות. כפי שכעת יש לכל אדם, לפי דרגתו, דרגת מציאות שאין הוא צריך ללמוד עליה כי הוא יודע אותה מעצמו; כפי שאת ההבדל בין דלת לקיר יודע כל ילד, והוא לא ינסה לעבור דרך הקיר, לא צריך ללמד אותו את זה והוא לא ישכח זאת — כך, באותו אופן לעתיד לבוא לא יצטרכו ללמוד את התורה הנגלית.

וְאֵין צְרִיכִים לַעֲסוֹק בָּהֶם, אֶלָּא לְ'עֵרֶב רַב' שֶׁלֹּא יִזְכּוּ לְמִטְעַם מֵאִילָנָא דְּחַיֵּי שֶׁהוּא פְּנִימִיּוּת הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה.

וְאֵין צְרִיכִים לַעֲסוֹק בָּהֶם, בנגלות התורה והמצוות, אֶלָּא לְ'עֵרֶב רַב' שֶׁלֹּא יִזְכּוּ לְמִטְעַם מֵאִילָנָא דְּחַיֵּי (לטעום מעץ החיים) שֶׁהוּא פְּנִימִיּוּת הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה. אכן, גם התורה הנגלית היא מעץ החיים; אבל את הטעם חשים רק בלימוד פנימיות התורה וטעמי המצוות. הקשר הוא שכדי שהנגלות יהיו גלויים בידיעה בתחילה וכו' כנזכר צריך פשוט להיות שם. ולהיות פירושו לחוש את הטעם, באופן שאלה יהיו החיים, שמזה יקבל את חיותו באהבה וביראה. וכשאין זה כך, כשהוא רק לומד על הדברים אבל נמצא במקום אחר, עדיין אין הוא יודע את הדברים מעצמו והוא מחויב לעסוק בלימוד זה כפי שאנו עוסקים בו היום.

וּצְרִיכִים, לַעֲסוֹק [בַּתּוֹרָה] בַּמִּשְׁנָה, לְהַתִּישׁ כֹּחַ הַסִּטְרָא אָחֳרָא הַדָּבוּק בָּהֶם (עַל יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה. ). שֶׁלֹּא תִּשְׁלוֹט בָּהֶם לְהַחֲטִיאָם

וּצְרִיכִים, ה'ערב רב', לַעֲסוֹק [בַּתּוֹרָה] בַּמִּשְׁנָה, בתורה הנגלית, בהלכות שבמשנה ובאופן של קושיות ותירוצים, לְהַתִּישׁ כֹּחַ הַסִּטְרָא אָחֳרָא הַדָּבוּק בָּהֶם (עַל יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה. בִּכְתַב יָד לֵיתָא ). אין הם יכולים להיפרד לגמרי מהסטרא אחרא, כמו ישראל באותו הזמן, אבל הם יכולים להחליש את אחיזתה בהם עד שתהיה כאפשרות בלבד, כמו קול של איום מרוחק, של חשק ורצון שאין לו שום סיכוי להתממש, שֶׁלֹּא תִּשְׁלוֹט בָּהֶם לְהַחֲטִיאָם בפועל ממש.

כְּדִכְתִיב, "וְהַחוֹטֵא בֶּן מֵאָה שָׁנָה יְקוּלָּל" . שֶׁיִּהְיוּ חוֹטְאִים מֵעֵרֶב רַב,

כְּדִכְתִיב, בנבואה לזמן הגאולה: "וְהַחוֹטֵא בֶּן מֵאָה שָׁנָה יְקוּלָּל" (ישעיה סה,כ) . ונמצא שֶׁיִּהְיוּ גם בזמן הגאולה חוֹטְאִים מֵעֵרֶב רַב, ויהיו צריכים להתיש את כוח הסטרא אחרא על ידי לימוד ההלכות, כדי שלא תביא אותם לידי חטא.

וְגַם לְמַעֲשֶׂה, יִהְיוּ צְרִיכִים לִפְרָטֵי הִלְכוֹת אִסּוּר וְטוּמְאָה,

וְגַם לְמַעֲשֶׂה, הלכה למעשה ולא רק בתאוריה, יִהְיוּ צְרִיכִים לִפְרָטֵי הִלְכוֹת אִסּוּר וְטוּמְאָה, ללמוד את ההלכות כדי לדעת מה וכיצד לעשות.

יוֹתֵר מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא יֶאֱרַע לָהֶם פְּסוּל וְטוּמְאָה וְאִסּוּר כִּי "לֹא יְאוּנֶּה .

יוֹתֵר מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא יֶאֱרַע לָהֶם מקרים של פְּסוּל וְטוּמְאָה וְאִסּוּר כִּי "לֹא יְאוּנֶּה לַצַּדִּיק כָּל אָוֶן" . ולכן לישראל לא יהיה זה לימוד למעשה, מה שאין כן ל'ערב רב'.

וְגַם, אֶפְשָׁר וְקָרוֹב הַדָּבָר שֶׁיֵּדְעוּ מִפְּנִימִיּוּת הַתּוֹרָה כָּל גּוּפֵי הַתּוֹרָה הַנִּגְלֵית.

וְגַם, מלבד שלא יצטרכו ללימוד זה למעשה, אֶפְשָׁר וְקָרוֹב הַדָּבָר שֶׁיֵּדְעוּ מִפְּנִימִיּוּת הַתּוֹרָה כָּל גּוּפֵי הַתּוֹרָה הַנִּגְלֵית. זהו צד נוסף שלא דובר בו עד עתה. קודם דובר על סוג של ידיעה טבעית, 'ידיעה בתחילה', שידעו את ההלכות, ודובר על כך ש"לא יאונה לצדיק כל און"; עתה הוא מדבר על ידיעה מסוג אחר:

כְּמוֹ אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, וְלָכֵן אֵין צְרִיכִים לַעֲסוֹק בָּהֶם כְּלָל.

כְּמוֹ אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, וְלָכֵן אֵין צְרִיכִים לַעֲסוֹק בָּהֶם כְּלָל. אברהם אבינו חי לפני מתן תורה; הוא לא קיבל את התורה, ואף על פי כן אומרים חכמים שקיים את כל התורה כולה (יומא כח,ב ועוד). התורה שעסק בה לא הייתה התורה הנגלית שלנו, שהרי זו ניתנה רק בהר סיני, וכפי הנראה התורה שקיים אברהם אבינו הייתה 'פנימיות התורה', התורה כפי שהיא למעלה ולא כפי שהתלבשה למטה (שזה היה דווקא בהר סיני כמבואר בחסידות). ואם כן נשאלת השאלה: מנין ידע את פרטי המעשים למטה, עד שאמרו שקיים את כל התורה כולה ואפילו עירובי תבשילין (מצוות דרבנן)? והתשובה היא כעין מה שנאמר כאן: שמתוך הפנימיות שלמד ידע גם את המעשה שיש לעשות. מה שאין כן לאחר מתן תורה, התלבשו ונקבעו הדברים באופן מסוים אחד דווקא. במובן זה, העיסוק בתורה הנגלית הוא כמו שמסתכלים על עובדות חיצוניות ומנסים לצייר את המבנה: מה ההשפעות של אחת על השנייה, מה הקשרים ומה ניתן ללמוד מהם וכו', בעוד התורה הנסתרת מנסה להבין את ה'היגיון' הפנימי. וכאשר אכן מבינים זאת נעשה כל החומר המורכב, המפורט והכמעט אין סופי של התורה הנגלית פשוט מאוד, כמעט מובן מאליו, עד שאין צורך עוד לעסוק בו כשלעצמו. על דרך משל בלבד: אם נותנים לילד, או למי שאינו מבין, טור של מספרים כמו שלוש־שש־תשע וכו', כל זמן שאין הוא מוצא קשר הגיוני בין המספרים הוא צריך לעבוד קשה כדי לזכור אותם; אבל ברגע שמגלים לו — נעשה הכול פשוט, הוא כבר לא צריך ללמוד ולזכור, הוא יודע בעצמו.

מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּזְמַן בַּיִת שֵׁנִי, הָיוּ צְרִיכִים לַעֲסוֹק

מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּזְמַן בַּיִת שֵׁנִי, שהיה עיקר לימודם של תלמידי החכמים בתורה הנגלית, ובאופן מסוים יהיה כך עד ימות המשיח, הָיוּ צְרִיכִים לַעֲסוֹק בה, ואין אפשרות, כמו שיהיה לעתיד לבוא, לדעת את הנגלות מתוך הנסתר.

גַּם כִּי לֹא בִּשְׁבִיל הֲלָכָה לְמַעֲשֶׂה בִּלְבַד,

גַּם כִּי לֹא בִּשְׁבִיל הֲלָכָה לְמַעֲשֶׂה בִּלְבַד, עד כאן הוסבר שאנו צריכים ללימוד זה כדי לדעת את ההלכה למעשה, כי אין דרך אחרת. ועתה יאמר שיש בזה צד נוסף, עיקרי.

אֶלָּא שֶׁזֶּהוּ, עִיקַּר עֲבוֹדָה: לְהַתִּישׁ כֹּחַ הַסִּטְרָא אָחֳרָא וּלְהַעֲלוֹת נִיצוֹצֵי הַקְּדוּשָּׁה עַל יְדֵי הַתּוֹרָה וְהָעֲבוֹדָה כְּמוֹ שֶׁמְּבוֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר.

אֶלָּא שֶׁזֶּהוּ, הלימוד עצמו הוא עִיקַּר עֲבוֹדָה: לְהַתִּישׁ כֹּחַ הַסִּטְרָא אָחֳרָא וּלְהַעֲלוֹת נִיצוֹצֵי הַקְּדוּשָּׁה עַל יְדֵי הַתּוֹרָה וְהָעֲבוֹדָה כְּמוֹ שֶׁמְּבוֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר.

וְאַחַר הַדְּבָרִים וְהָאֶמֶת, יוּבָן הֵיטֵב בְּתוֹסֶפֶת בֵּיאוּר הָ'רַעְיָא מְהֵימְנָא' דִּלְעֵיל, בְּמַה שֶּׁאָמַר 'אִילָנָא דְּטוֹב וְרַע כו'', רוֹצֶה לוֹמַר קְלִיפַּת נוֹגַהּ שֶׁהוּא עוֹלָם הַזֶּה הָעִיקָּר .

וְאַחַר הַדְּבָרִים וְהָאֶמֶת, דברי הזהר וביאורם האמיתי, ולא כהבנת ה"חסירי מדע" שהזכיר בתחילה, יוּבָן הֵיטֵב בְּתוֹסֶפֶת בֵּיאוּר הָ'רַעְיָא מְהֵימְנָא' דִּלְעֵיל, מאמר הזהר המוקשה שהביא בתחילת האיגרת. בְּמַה שֶּׁאָמַר 'אִילָנָא דְּטוֹב וְרַע כו'', שאין הכוונה לתורה העוסקת בדברים אלה, באיסור והיתר, טומאה וטהרה, אלא רוֹצֶה לוֹמַר — קְלִיפַּת נוֹגַהּ שֶׁהוּא עוֹלָם הַזֶּה הָעִיקָּר (בהערות ותיקונים בדרך אפשר: "שהוא עיקר עולם הזה") . שכוונת הזהר ב'עץ הדעת' היא לקליפת נוגה עצמה, שהיא עיקר מציאות העולם הזה שיש בו עירוב זה של טוב ורע וכו'. ואילו התורה, שעוסקת בדברים אלה, היא עצמה קדושה וטוב גמור ובחינת 'עץ החיים', כמו התורה הנסתרת וספר הזהר. ההבדל כפי שהסביר הוא בכך שהתורה הנגלית, העוסקת בהלכות איסור והיתר וכו', התלבשה בכל ענייני עולם הזה שהם בכללם קליפת נוגה, והתורה הנסתרת לא התלבשה בהם.

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים. וְדַי לַמֵּבִין.

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים. וְדַי לַמֵּבִין. למי שמבין בכתבי האר"י ז"ל, שיעיין ויבין מה שביאר שם.

(Endnotes) 1 למדו קבלה (אף שגם בזה היו הבדלים, הן בספרים שלמדו והן במי שלמד), שכן באותו זמן עדיין לא הייתה תורת חסידות מסודרת שאפשר ללמדה. החסידות הייתה בגדר תורה שבעל פה בעיקר, והספרות הכתובה הייתה מתורת הקבלה. 2 . שכאמור סדרן של איגרות הקודש הוא סדר ענייני ולא כרונולוגי. וראו הערת כ"ק אדמו"ר זי"ע כאן (נדפסה ב'שיעורים בספר התניא'). 3 . בחסידות מפרשים בדרך כלל 'רועה האמונה', ראו ליקוטי אמרים פרק מב ותורה אור עה,ב. וראו מאמר כ"ק אדמו"ר זי"ע ד"ה ואתה תצווה תשמ"א, בספר המאמרים מלוקט חלק ג עמ' לה. 4 . אגרת התשובה פרק ט. וראו זהר חלק א עט,ב, שם חלק ג רטז,א ועוד. 5 . כאן באיגרת הוא מדלג על המשפטים: "שהם מסאבין, דמסאבין גרמייהו בנשג"ז (נידה שפחה גויה זונה), בגין דאינון בנוי דלילית דאיהי נשג"ז חזרין לשרשיהו ועלייהו אתמר (שהם טמאים, המטמאים עצמם בנשג"ז, משום שהם בניה של לילית, שהיא נשג"ז, וחוזרים לשורשם, ועליהם נאמר): 'כי משרש נחש יצא צפע' (ישעיה יד,כט)". 6 . כאן באיגרת הוא מדלג על המילים: "דאיהו חולין דטהרה וחולין דטומאה (שהם חולין של טהרה וחולין של טומאה)". 7 . הלכות תשובה פרק ט הלכה ב, והלכות מלכים פרק יב הלכה ב. 8 . ראו תורה אור ה,ג ואילך, ובהמשך האיגרת. 9 . אבות פרק ה משנה ז; ברכות לב,ב, תענית ז,א, ערכין טו,ב, ובמקומות רבים. 10 . לא מצאנו בלשון זו, ולא ברור להיכן בכתבי האר"י ז"ל מתכוון אדמו"ר הזקן. מעין רעיון זה נמצא בהקדמת הרב חיים ויטאל לשער ההקדמות ועץ חיים, בשער הגלגולים בסוף הקדמה טו, ועוד. וראו בקונטרס עץ חיים לאדמו"ר הרש"ב נ"ע פרק יג ואילך ובהוספות. 11 . הערת כ"ק אדמו"ר זי"ע: "ראה אדרא רבא בתחלתה (זהר חלק ג קכז,ב ואילך) ועוד בכמה מקומות בזהר על דרך זה דברי רשב"י". 12 . ראו שבת קיב,ב. ובמקומות רבים בדברי חכמים ראשונים ואחרונים. 13 . ראו בכלל הדברים בקונטרס 'עניינה של תורת החסידות' (לכ"ק אדמו"ר זי"ע), וכן שיחת ליל שמחת תורה תשי"א, תורת מנחם כרך ב עמ' 41. 14 . מעין גישה זו מצויה בכמה מקומות גם לגבי גילוי תורת החסידות, כגון במשל הידוע שסיפר אדמו"ר הזקן שבשביל להציל את בן המלך החולה מוכן המלך להוציא את האבן היקרה מכתרו, לכתוש אותה ולהכין ממנה שיקוי, שאולי ישתה ממנו בן המלך ויבריא ('התמים' חוברת ב עמ' מט; איגרות קודש אדמו"ר הריי"ץ כרך ג עמ' שכו ואילך, ועוד), וכן במשל בזבוז אוצרות המלך הגנוזים לצורך ניצחון המלחמה (תורת חיים שמות עמ' רכז ואילך; מאמר באתי לגני פרק יא), ועוד. 15 . כפי הנראה גם מדברי המשיח לבעש"ט באיגרת הידועה, על השאלה "אימתי קאתי מר" (מתי יבוא אדונִי) : "בזאת תדע, בעת שיתפרסם לימודך ויתגלה בעולם ויפוצו מעיינותיך חוצה מה שלמדתי אותך והשגת, ויוכלו גם המה לעשות יחודים ועליות וכו' " (מהאיגרת שכתב הבעש"ט לגיסו שבארץ ישראל. נדפסה בתחילת ספר כתר שם טוב, ובכמה מקומות). 16 .  כמבואר שתפילה היא מלשון חיבור, כמו "נפתולי אלהים נפתלתי" (בראשית ל,ח), ובלשון המשנה "הטופל כלי חרס" (כלים פרק ג משנה ה. וראו תיקוני זהר תיקון מז [פד,ב], "אית טפל בט' ואית תפל בת' ", וראו הערת כ"ק אדמו"ר זי"ע בספר המאמרים תש"ט עמ' 79). וכן התפילה היא התקשרות ודבקות הנפש במקורה (תורה אור עט,ד), וכן פירוש 'תפילה' שמחבר צורה ליוצרה (ראו בעש"ט על התורה, פרשת נח, עמוד התפילה אות עט). 17 . כלשון המשנה בפרקי אבות (פרק א משנה ב): "על שלשה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים". תורה הוא לימוד התורה, עבודה היא בזמננו התפילה, וגמילות חסדים הן המצוות. נמצא שהתפילה היא עמוד של עבודת ה' לעצמו, שאינה חלק ונספח לתורה או למצוות. 18 . אולי גם קודם, כשלא היה נוסח קבוע לתפילה והיה כל אחד מתפלל בלשונו ולפי הרגשתו האישית (ראו רמב"ם הלכות תפילה פרק א), נראה לומר שלא הייתה התפילה נפרדת לגמרי מהתורה, גם אם לא באופן המוכר לנו. שהרי כל דרכי המחשבה ומושגיה לקוחים בכל מקרה מהתורה, אף אם לא בנוסח המוכר לנו כעת. 19 . ט"ז על שולחן ערוך אורח חיים סימן נא ס"ק א. 20 . ועוד כוונות שיש בה, ראו למשל בסידור תפלה למשה ובסידור השל"ה. 21 . ומעיר כ"ק אדמו"ר זי"ע (בהתייחס לשאלה ששאלו אותו, אם לא היו מתפללים בכל יום כיצד נעשו הייחודים הצריכים בכל יום): "ראה תורה אור לח,ד, סט,א, ובכמה מקומות". 22 . בברכות כ,א שהיה כל תלמודו בנזיקין, ובראש השנה לה,א שהיה מתפלל אחת לשלושים ימים, וברש"י שם שעשה כן משום שהיה חוזר על תלמודו. 23 . הערת כ"ק אדמו"ר זי"ע: "(לסיבה מדוע) שבק (הניח, לא כתב) סדר נשים — ראה ליקוטי לוי יצחק לתניא". 24 . הערת כ"ק אדמו"ר זי"ע: "צריך עיון וחיפוש. וראה זהר חלק א כז,ב (הקדמת תיקוני זהר יד סוף עמוד א ואילך). ובביאורי הזהר שם (גם דהצמח צדק — חלק ב)". 25 . ראו טעמי המצוות תחילת פרשת ואתחנן ובכמה מקומות. 26 . וכדלקמן שמקרא מתלבש בעשייה. 27 . ראו תורה אור מט,א על פי זהר חלק ג קנג,א: "וימררו את חייהם בעבֹדה קשה בחומר ובלבנים... — 'בעבדה קשה' דא (זו) קושיה; 'בחומר' — דא קל וחומר... 'ובלבנים' — דא ליבון הלכתא וכו' ". 28 לפי גרסת התלמוד היה רבי פנחס בין יאיר חתנו של רבי שמעון בן יוחאי, ולפי הזהר היה חותנו. ונאמרו בזה כמה יישובים. 29 .  על פי חגיגה יד,א. 30 . וראו בהערה כאן ב'שיעורים בספר התניא' מה שנשאל ומה שענה כ"ק אדמו"ר זי"ע. 31 . הערת כ"ק אדמו"ר זי"ע: "ולא הזכיר הגרמה ועיקור". וראו רמב"ם הלכות שחיטה פרק א הלכה א. 32 . כפירוש האר"י ז"ל בליקוטי הש"ס. ורש"י ועוד מפרשים אחרת, וראו אריכות דברים בזה בשיעורים בספר התניא בשם כ"ק אדמו"ר זי"ע. 33 . מבאר כ"ק אדמו"ר זי"ע שאת זה מוסיף אדמו"ר הזקן; שהרי אם דיני טומאת וטהרת היולדת לא ישתנו, אי אפשר לומר שבכל יום תהיה גם ביאה חדשה, שהרי היא עדיין בטומאת הלידה שהייתה ביום הקודם. 34 . ראו בליקוטי הש"ס שם. 35 . מעין תפיסה זו מוצאים בדברי חז"ל גם לגבי האבות שהיו קודם מתן תורה, ואפילו לגבי צבא מעלה והקב"ה בעצמו, שכביכול מחויבים לדינים ולכללים של התורה שבעל פה המוכרים לנו. 36 . סנהדרין נא,ב, זבחים מה,א ובתוספות שם. 37 . ראו תוספות יו"ט סוף מסכת עדויות, וכן בשל"ה חלק תורה שבעל פה ועוד, שבכל מקום בש"ס שנאמר "תיקו" (על מחלוקות וספקות שאין בהן הכרעה) הוא ראשי תיבות: "תשבי יתרץ קושיות ואיבעיות". 38 . ראו מנחות מה,א ובבא מציעא קיד,א–ב. 39 . יחזקאל א,ד. 40 . עץ חיים שער מט (שער קליפת נוגה) פרקים א–ב. 41 . ראו תורה אור יב,ב והלאה. 42 . כמו: "מקום אשר יוסף אסור שם" (בראשית מ,ג), ו"אם אסור יאסרוני בעבֹתים" (שופטים טז,יא). 43 . והיא הדוגמה המקובלת והאופיינית לזה בספרי הקבלה והחסידות. כן הוא בליקוטי אמרים פרק ז, וראו תורה אור פרשת חיי שרה, ליקוטי תורה ויקרא ז,ב ושם יג,ב; במדבר לו,ג ושם פא,ב; דברים יד,א; דרך מצוותיך עמ' צ,א ועוד. 44 . כפי שמביא אדמו"ר הזקן בכמה מקומות בשם חז"ל, ש"עקימת שפתיו הוי מעשה" (סנהדרין סה,א, וראו בבא מציעא צ,ב. וראו לקמן איגרת כט, ובמקומות נוספים). 45 . כמאמר הידוע מתיקוני זהר (תיקון י [כה,ב]) : "אורייתא בלא דחילו ורחימו לא פרחת לעילא". וראו ליקוטי אמרים פרק טז ואילך, וכן ב'רשימות דברים' (לרב חיטריק) חלק א עמ' נה עניין זה מן הגמרא. 46 . ראו לכלל עניין זה של אכילה בחול ובשבת בתורה אור פרשת חיי שרה טו,ג. 47 . על פי הכתוב: "...היום לעשותם" (דברים ז,יא), ודורשים חז"ל: "היום (בעולם הזה) לעשותם, למחר (בעולם הבא) לקבל שכרם" (עירובין כב,א). 48 . כגון תורה אור ט,ב ועוד. וראו לגבי כל הנזכר במאמר מתורה אור מ"לשון אדמו"ר נ"ע" טז,ג. 49 . נכון שבירידה לעולמות, בשבירת הכלים וכו', נופל העונג להחיות עולמות שלמים של קליפה. ואולם כאן מדובר בעונג שבמצווה, ב'שמחה של מצווה', כאשר העונג הוא במקומו העליון, כעונג באלוקי דווקא. 50 . ראו תורה אור מו,ג; ליקוטי תורה ויקרא כ,ג; שם דברים מג,א ועוד. 51 . כגון ביומא פב,א, וכן נפסק בשולחן ערוך אורח חיים סימן תריז. 52 . הקדמת תיקוני זהר יז,א (הקטע הנקרא 'פתח אליהו'). 53 . הקדמת תיקוני זהר ג,ב. וראו לעיל בתחילת איגרת כ ביאור מאמר זה בשלמותו. 54 . ראו פרי עץ חיים שער הנהגת הלימוד פרק א; שער המצוות פרשת ואתחנן, ועוד. 55 . כמובא בכמה מקומות שהיראה היא שורש ל"סור מרע", דהיינו מצוות לא תעשה, והאהבה ל"ועשה טוב", דהיינו מצוות עשה (ראו ליקוטי אמרים תחילת פרק מא, הקדמה לשער היחוד והאמונה, ובמקומות רבים). 56 . וכן נאמר בזה ששישה סדרי משנה הם כנגד שש המידות: זרעים — חסד, מועד — גבורה וכו' (ראו קונטרס אחרון קנח,ב, ליקוטי תורה פקודי ד,ב ועוד). 57 . ראו דרך מצוותיך פג,ב. וראו מאמר כ"ק אדמו"ר זי"ע ד"ה ואלה המשפטים, פרשת משפטים תשי"ד. 58 . פרי עץ חיים ושער המצוות שם. 59 . כגון תיקוני זהר תיקון יט (מ,א), עץ חיים שער לז פרק א, ועוד. 60 . ראו פרי עץ חיים שער הנהגת הלימוד פרק א. 61 . פרי עץ חיים שם, וראו ליקוטי תורה ויקרא ד,א ו־ה,א. 62 . ראו לעיל באיגרת כה שמציין לספר הגלגולים, וראו בביאור שם באריכות. 63 . ראו בתורה אור עד,ג (סוף פרשת יתרו), שלא הייתה להם השגה והתפעלות מגדולת הקב"ה בעצמו, אלא רק מהתגלותו בעולמות ובגלגלים בגבול ומידה. ולכן ביקשו ״אלהים אשר ילכו לפנינו״ שיראוהו בעין גשמית. 64 . ראו עץ חיים שער הכללים פרק א. וראו תורה אור מט,א והלאה ובמקומות נוספים. 65 . שלא כתורת הקבלה ופנימיות התורה, שאין לעסוק בה בפלפול וסברה של שכל העולם הזה, אלא על פי מסורת ושכל של תורה בלבד. 66 . זהר חלק ב פה,א ועוד. 67 . ראו תורה אור יט,ד, ובמקומות רבים בחסידות. 68 . זהר חלק ב רנד,ב. 69 . זהר חלק ג רמח,א; רנו,ב, רנח,א. וראו גם לעיל איגרת ה. 70 . וכעין זה לשון הכתוב: "ה' בחכמה יסד ארץ" (משלי ג,יט). 71 . ראו עץ חיים שער מג (שער ציור עולמות) בהקדמה לדרוש. וראו גם שם שער מז (שער סדר אבי"ע) פרק ד, ושער מח (שער הקליפות) פרק ג. וראו ליקוטי אמרים פרק ז, ליקוטי תורה במדבר נח,ג, מאמרי אדמו"ר הזקן תקע"ב עמ' עט ועוד. 72 . כן הוא בדפוס הראשון. 73 . בהערות ותיקונים בדרך אפשר: "צ"ל: (וברייתות שבנוגה)". 74 . הברייתות הן המשניות החיצוניות, כלומר פסקי הלכות קדומות, מאותו זמן ומאותן מקורות של סמכות כמו המשניות, שלא נכנסו לתוך קובץ המשנה, ולכן נקראות "ברייתות" — כלומר, חיצוניות. ועל פי חסידות ראו תורה אור יז,א, ושם מט,ג, שעיקר הבירור הוא דווקא בברייתות וכו'. 75 . נוסח זה כולו לא נמצא בדפוס הראשון. 76 . ראו תורה אור נג,ב ובמקומות נוספים. 77 . תיקוני זהר תיקון כא (מח,ב). וראו ליקוטי אמרים פרק לא. 78 . ליקוטי אמרים פרק ו. וראו ספר החקירה לצמח צדק עמ' סח,א–ב. 79 . ליקוטי אמרים פרק א. 80 . בהוצאת התניא עם ליקוטי פירושים (לרב חיטריק) מובאת כאן הערה מאור התורה לצמח צדק: עם כל זאת ביקשו המלאכים התורה! (ואינו מובן על פי מה שנתבאר כאן, ויש לומר) שהוא על ידי פנימיות התורה שהוא המשכת אורות עליונים שלא על ידי בירור ניצוצות מסטרא אחרא כי אם על ידי קיום המצוות בכוונות עליונות שמכוונות לאורות הנ"ל (ויתבאר יותר בהמשך האיגרת בנוגע לפנימיות התורה שתתגלה לעתיד לבוא). 81 . כמאמר רבותינו ז"ל בשיר השירים רבה פרשה ח,יג על הפסוק "חברים מקשיבים לקולך". וראו דברים רבה ב,יד; זהר חלק ג קעג,א; ירושלמי ראש השנה פרק א הלכה ג. 82 . ראו הלכות תלמוד תורה לאדמו"ר הזקן פרק ב סעיף ב. 83 . וכמובא בספרים שיש שישים ריבוא אותיות בתורה כנגד שישים ריבוא נשמות (ראו 'היום יום' י"ג אדר ב'), והרמז לזה בראשי תיבות 'ישראל' — יש שישים ריבוא אותיות לתורה (מגלה עמוקות אופן קפו). 84 . ראו כעין זה באיגרת ז, שכל אדם מחויב בכל המצוות ובכל זאת יש לכל אדם מצווה מסוימת שבה הוא 'זהיר טפי', ו'חלק' בתורה ו'חלק' באלוקי ישראל. ובאיגרת יג שכל אדם כלול מכל המידות וההבדל הוא בגילוי והעלם, שבגילוי יש ייחוד לכל אדם. 85 . ראו באריכות על המושגים 'חלק' ו'גורל' לעיל איגרת ז, ובביאור שם. 86 . ראו הלכות תלמוד תורה לאדמו"ר הזקן פרק א סעיף ד, שמביא בשם חכמי האמת (הקבלה) שמי שלא השיג מה שהיה צריך להשיג בפרד"ס צריך לחזור ולבוא בגלגול וכו'. וראו ציון למקומות נוספים בקבלה בליקוטי שיחות כרך יט עמ׳ 231 הערה 31. 87 . שבת קלח,ב. 88 . בדפוס ראשון היו ללא סוגריים. 89 . ברכות ח,א. וראו בעניין זה כתר שם טוב סימן קכז,ב. 90 . הבחנה מעין זו מצויה באמרה המופיעה בכמה מקומות: שלפני הצמצום היה אלוקות בפשיטות ומציאות בהתחדשות (וכן הוא באצילות ולפני החטא, ואצל הצדיקים הגדולים גם כעת, וכן יהיה לעתיד לבוא), וכעת — אלוקות בהתחדשות ומציאות בפשיטות (ראו המשך תער"ב חלק ב עמ' תתקלד ואילך, ובמאמרי כ"ק אדמו"ר זי"ע במקומות רבים). וכעין זה מספרים על רבי לוי יצחק מברדיטשוב שהיה טוען: "ריבונו של עולם, לא עשית את העולם בסדר — שהעולם הזה נמצא כאן ועל הגיהינום קוראים בספר 'ראשית חכמה'; אני מבטיח לך שאילו היה להפך, שום יהודי לא היה חוטא". 91 . בהערות ותיקונים בדרך אפשר: "שלמעלה מהאצילות". 92 . ראו בהקדמה לשער הייחודים ובכמה מקומות, במעלת הייחודים שממשיכים אורות עליונים יותר שלמעלה מהאצילות. ונראה מכלל הדברים שיהיה זה בעיקר לעתיד לבוא. 93 . ראו ליקוטי תורה ויקרא כב,ב ואילך. 94 . אכן, הרשב"א לומד שהכוונה היא לעתיד הפרטי של כל אדם, לאחר שימות, והמת פטור מן המצוות. וכן משמע קצת מהמשך דברי התלמוד שם. וראו עוד בהערת כ"ק אדמו"ר זי"ע, נדפסה ב'שיעורים בספר התניא'. 95 . ראו רמב"ם הלכות מלכים פרק יב הלכה ה. 96 . מובא בביאור כ"ק אדמו"ר זי"ע לפרקי אבות פרק ה, בקונטרס 'הלכות תושבע"פ שאינן בטלין לעולם', ספר השיחות תשנ"ב עמ' 31. 97 . ראו דגל מחנה אפרים פרשת צו; בעש"ט על התורה, פרשת תולדות אות ד. וכגון שיצחק עבודתו הייתה בחפירת בארות ויעקב קיים מצוות תפילין במקלות. וראו זהר חלק א קסא,ב ואילך; ליקוטי תורה במדבר נא,א; מאמרי אדמו"ר הזקן תקס"ב עמ' יב; אור התורה ויצא עמ' רכג,ב, ועוד. 98 . ראו קונטרס אחרון ד"ה הנה לא טובה השמועה. ליקוטי תורה במדבר לב,ד. 99 . וביחוד בנוגע ללימוד התורה של חכמי בית שני אשר, כפי שהוא אומר במקום אחר (להלן קונטרס אחרון עמ' ?? ועוד), היה אז עיקר עבודתם בלימוד התורה דווקא. 100 . ראו תורה אור נו,א, ובכמה מקומות, על מאמר חז"ל: "מאן מלכי — רבנן" (גיטין סב,א, וראו זהר חלק ג רנג,ב). 101 . שער מט (שער קליפת נוגה), בעיקר בפרק ג.