חזור
אגרת הקדש
אגרת כדהאיגרת מתחילה, אולי משום חומרת הדברים, בדרישה הישירה: שלא לדבר בשעת התפילה. בהמשך היא תיגע גם בצדדי המשמעות הפנימית של הדברים, אשר מכלל לאו אפשר לשמוע הן: מעלת המתפלל בדבקות, באהבה וביראה כעומד לפני המלך.
אֲהוּבַיי אַחַיי
אֲהוּבַיי אַחַיי,
אַל נָא תָּרֵעוּ רֵיעִים הָאֲהוּבִים לְיוֹצְרָם וּשְׂנוּאִים לְיִצְרָם.
אַל נָא תָּרֵעוּ רֵיעִים הָאֲהוּבִים
וְאַל יַעֲשֶׂה אָדָם עַצְמוֹ רָשָׁע שָׁעָה אַחַת לִפְנֵי הַמָּקוֹם .
וְאַל יַעֲשֶׂה אָדָם עַצְמוֹ רָשָׁע שָׁעָה אַחַת לִפְנֵי הַמָּקוֹם (על פי נידה יג,א) .
אֲשֶׁר בָּחַר בָּהּ, מִכָּל הַיּוֹם לְהִקָּהֵל וְלַעֲמוֹד לְפָנָיו בְּשָׁעָה זוֹ.
אֲשֶׁר בָּחַר בָּהּ, בשעת התפילה, מִכָּל הַיּוֹם לְהִקָּהֵל וְלַעֲמוֹד לְפָנָיו7 בְּשָׁעָה זוֹ. לתפילה יש זמנים קבועים
שֶׁהִיא עֵת רָצוֹן לְפָנָיו.
שֶׁהִיא עֵת רָצוֹן לְפָנָיו. זמן התפילה הוא "עת רצון לפניו". זמן התפילה איננו רק קביעת זמן שרירותית, כדי שיהיה זמן מוסכם על כל היהודים להתאסף בו, אלא הוא זמן שיש לו סגולה מצד עצמו, הוא "עת רצון" גם "לפניו", אצל הקב"ה למעלה. התפילה היא כמו מפגש, ולמפגש באים שניים. אנחנו באים כשאנו באים לבית הכנסת, כשאנו מכינים את עצמנו בהכנת הנפש הראויה ועומדים בתפילה. והקב"ה כביכול בא בגילוי פנימיות רצונו.
לְהִתְגַּלּוֹת לָבוֹא אֶל הַמִּקְדָּשׁ מְעַט.
לְהִתְגַּלּוֹת, לָבוֹא אֶל הַמִּקְדָּשׁ מְעַט. "מקדש מעט" הוא בית הכנסת.
לִפְקוֹד לִשְׁכִינַת כְּבוֹדוֹ "הַשּׁוֹכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טוּמְאוֹתָם" .
לִפְקוֹד לִשְׁכִינַת כְּבוֹדוֹ "הַשּׁוֹכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טוּמְאוֹתָם" (ויקרא טז,טז) . ביאתו של הקב"ה אל ה'מקדש מעט' היא הפקידה שהוא פוקד את השכינה, כלומר מתייחד איתה. כי יש מצבים שבהם אין הוא מתייחד עמה, כמו בזמן הגלות (לעומת זמן הבית) וכמו בכלל מציאותו החיצונית של העולם, כאשר אין הוא שותף גלוי, כאשר העולם הוא רק עולם שותק. בתוך עולם כזה השכינה היא "בתוך טֻמאֹתם", בגלות, והיא מחיה את עולם הקליפה שחי וקיים כביכול מעצמו, ללא קשר נראה אל הקב"ה. אבל בזמן התפילה, כאשר יהודים מתפללים "מתוך טמאתם" להידבק בקב"ה ולהתייחד עימו, גם הקב"ה כביכול בא לפקוד אותם, את שכינת כבודו ששורה ומתגלה כעת באותו מניין במקדש מעט.
וּלְהִמָּצֵא לְדוֹרְשָׁיו וּמְבַקְּשָׁיו וּמְיַיחֲלָיו.
וּלְהִמָּצֵא לְדוֹרְשָׁיו וּמְבַקְּשָׁיו וּמְיַיחֲלָיו. זו המשמעות של עת רצון שהיא זמן התפילה: שה' נמצא ומתגלה למי שדורש ומבקש ומייחל אליו בתפילה. זאת ועוד, לעת רצון זו בזמן התפילה ובמקום התפילה בא הקב"ה בכבודו ובעצמו — לא בשמות ובצורות אחרות, לא על ידי שליחים, אלא הוא בעצמו. כי זוהי עת רצונו הפנימי, שיתגלה ויתייחד הוא עצמו עם דורשיו.
וְ הַמְסַפֵּר בִּצְרָכָיו, מַרְאֶה בְּעַצְמוֹ שֶׁאֵינוֹ חָפֵץ לְהִתְבּוֹנֵן וְלִרְאוֹת בְּגִילּוּי כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ.
וְאם כן הַמְסַפֵּר בִּצְרָכָיו, שבאותה שעה עוסק בדברים שהם צורכי עולם הזה שלו. וכפי שנאמר, אין מדובר כאן ברשע ובעבירות ממש, אלא בדברי העולם שמותרים ואפילו נצרכים בכל שעה אחרת. אבל בשעה זו, המיוחדת לתפילה, כאשר הקב"ה כביכול ממציא עצמו לדורשיו, אם בשעה זו במקום להתפלל הוא עוסק בצרכיו — הריהו מַרְאֶה בְּעַצְמוֹ שֶׁאֵינוֹ חָפֵץ לְהִתְבּוֹנֵן וְלִרְאוֹת בְּגִילּוּי כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ. שלא רק שאינו מתפלל כעת, אלא הוא בגדר של מי שאינו חפץ בכך. יש בזה אמירה על עמדתו הפנימית שאינו חפץ
וְנַעֲשָׂה מֶרְכָּבָה טְמֵאָה.
וְנַעֲשָׂה מֶרְכָּבָה טְמֵאָה. המושג 'מרכבה' משמעו היות כלי גמור, ביטוי שלם למהות אחרת, גדולה יותר, שפועלת בו. בדרך כלל משמש המושג לקודש: אומרים על האבות שהיו מרכבה, ואף כל יהודי שעושה מצווה הוא באותה שעה מרכבה לקדושה.
לַ'כְּסִיל הָעֶלְיוֹן', שֶׁנֶּאֱמַר עָלָיו: "לֹא יַחְפּוֹץ כְּסִיל בִּתְבוּנָה כו' " , כְּמוֹ שֶׁכָּתְבוּ הַזֹּהַר וְהָאֲרִיזַ"ל
לַ'כְּסִיל הָעֶלְיוֹן', כינוי ליצר הרע, שֶׁנֶּאֱמַר עָלָיו: "לֹא יַחְפּוֹץ כְּסִיל בִּתְבוּנָה כו' " (משלי יח,ב) , כְּמוֹ שֶׁכָּתְבוּ על זה הַזֹּהַר
דְּהַיְינוּ שֶׁאֵינוֹ חָפֵץ לְהִתְבּוֹנֵן וְלִרְאוֹת בִּיקַר תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ שֶׁל מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הקב"ה, הַנִּגְלוֹת לְמַעְלָה בְּשָׁעָה זוֹ.
אף כאן, אדם זה נעשה מרכבה לכסיל העליון שפועל בו כסילות,אכן מה שמתגלה הוא לא פנימיותו ועצמותו של הקב"ה, אלא "יקר תפארת גדולתו של מלך מלכי המלכים", דהיינו איך הוא נראה מתוך העולם שברא, הלבוש והמידה שבה הוא מהווה ומחיה את העולם שאנו חלק ממנו. בשער היחוד והאמונה מבואר שמידה זו היא מידת מלכותו של הקב"ה, שאינה רק המידה של שלטון על הבריאה אלא המידה האלוקית שמכוחה היא מתהווה. למלכות יש מופעים שונים: גם של פחד וגם של תפארת וגדולה, ובשעה זו של התפילה ההתגלות היא בעיקר של התפארת והגדולה, זו שמעוררת ומזמינה את האדם להתקרב באהבה וביראה ולהתאחד עימו בתוך מילות התפילה. דְּהַיְינוּ שֶׁאֵינוֹ חָפֵץ לְהִתְבּוֹנֵן וְלִרְאוֹת בִּיקַר תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ שֶׁל מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הקב"ה,16 הַנִּגְלוֹת לְמַעְלָה בְּשָׁעָה זוֹ. שעת התפילה היא, כאמור, שעה של התגלות אלוקית.
וְגַם לְמַטָּה. אֶל הַחֲפֵצִים לְהַבִּיט אֶל כְּבוֹדוֹ וְגָדְלוֹ.
וְגַם לְמַטָּה. ההתגלות היא לא רק למעלה, במציאות העליונה הרוחנית המבטאת בגלוי את התפארת והגדולה האלוקית, אלא גם למטה, בעולם המעשה הגשמי שבדרך כלל מסתיר את האלוקי. שכן בשעה זו של התפילה הוא מתגלה אֶל אותם בני אדם הַחֲפֵצִים לְהַבִּיט אֶל כְּבוֹדוֹ וְגָדְלוֹ. כלומר אלה
הַ מִתְעַטֵּף וּמִתְלַבֵּשׁ בְּתוֹךְ תֵּיבוֹת הַתְּפִלָּה הַסְּדוּרָה בְּפִי כֹּל.
ונוסח התפילה שבידינו, שתוקן על ידי אנשי כנסת הגדולה עבור כל ישראל בכל זמן, לא תוקן עבור בעלי השגה מסוימת כלשהי. אין זו כמו ירידה רגילה של שכל אנושי מסוים להתלבש במילים של דיבור, אלא כמו שכל כללי, של אנשי כנסת הגדולה, שברוח קודשם ובהיותם מרכזים ומייצגים את כלל כנסת ישראל, יצרו את התבנית הזו שמתאימה למהות העצמית של כנסת ישראל, ולכן — לכל יהודי בכל זמן. זוהי תבנית שאינה מבוססת על הכלים וכישרון ההשגה של מתפלל פלוני, ולכן היא יכולה להיות "סדורה בפי כל", להכיל את הגילוי הזה מצד עצמה ולרדת איתו עד למציאות ה'גשמית' של מילים ואותיות. הַהתגלות למטה היא כשהוא מִתְעַטֵּף וּמִתְלַבֵּשׁ בְּתוֹךְ תֵּיבוֹת הַתְּפִלָּה הַסְּדוּרָה בְּפִי כֹּל. כל אחד מתפלל, לא רק צדיקים וקדושים המופשטים מגשמיות שיש להם השגות בעולמות העליונים, ומה שיכול להלביש את כבודו וגודלו של הקב"ה עד למטה מטה, עד להכרתו והרגשתו של כל אחד, הן תיבות התפילה הפשוטות הכתובות בסידור התפילה, שכל אחד יכול לאומרן.
וּמִתְגַּלֶּה לְכָל אֶחָד לְפִי שִׂכְלוֹ וְשׁוֹרֶשׁ נִשְׁמָתוֹ.
וּמִתְגַּלֶּה לְכָל אֶחָד לְפִי שִׂכְלוֹ וְשׁוֹרֶשׁ נִשְׁמָתוֹ. למרות שהקב"ה בא ומתגלה לכל אחד בשעת התפילה, אין ההתגלות אלא לפי ערכם של שכלו ושורש נשמתו של האדם. כל התגלות זקוקה לכלי שבו היא מתלבשת ועל ידו היא מתגלה. מי שאין לו מילים ומושגים כדי להכיל את מה שהוא רואה, הרי גם אם הוא מרגיש שקורה משהו — שינוי באווירה, כוחות שעולים בו — אין זה עדיין התגלות אליו. במובן זה שכלו של האדם, היינו חשיבתו ומושגיו וידיעותיו, הוא הכלי שבו מתלבשת ההארה האלוקית ובו היא מתגלה. ולפי הכלי כך ההתגלות: ככל שמושגיו של אדם רחבים יותר, ככל שהבחנתו דקה ומופשטת יותר, ככל שיכולתו לפרש ולסדר את הדברים גבוהה יותר — כך ההתגלות תהיה גבוהה, רחבה וגם מוחשית יותר.
כְּדִכְתִיב: "לְפִי שִׂכְלוֹ יְהוּלַּל אִישׁ" , "יְהַלֵּל" כְּתִיב
כְּדִכְתִיב: "לְפִי שִׂכְלוֹ יְהוּלַּל אִישׁ" (משלי יב,ח) , ומכיוון שהמילה "יהולל" כתובה בכתיב חסר, הרי זה כאילו "יְהַלֵּל" כְּתִיב. יש במילה זו פער בין האופן שבו קוראים אותה ובין האופן שבו היא כתובה, והכלל הוא שכאשר יש הבדל כזה פירושו של דבר שיש במילה זו שתי משמעויות; זו שאותה אומרים בפה, ומשמעות נוספת, נסתרת,
וּמַלְכוּתָא דִּרְקִיעַ כְּעֵין מַלְכוּתָא דְּאַרְעָא
וּמַלְכוּתָא דִּרְקִיעַ כְּעֵין מַלְכוּתָא דְּאַרְעָא (ומלכות השמיים היא כעין המלכות שבארץ). לביטוי זה יש משמעות מרחיקת לכת. הוא אומר שמלכות השמיים, מלכות הקב"ה, היא כעין המלכות וסדרי המלכות של מלך בשר ודם בעולם הזה, ומה שאנו יודעים על דרכי המלכות למטה נכון במידה ידועה גם למעלה. ההסבר לכך הוא בביטוי עצמו, כאשר הופכים אותו, וכפי שהוא מובא בתלמוד: "מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע" (ברכות נח,א). כלומר מלכות השמיים היא כעין זו שעל הארץ משום שזו שעל הארץ עשויה מתחילה בדמותה של מלכות השמיים. אכן כאן, באיגרת זו שעניינה ההתקשרות עם הקב"ה, עם השמיים, בתפילה, הוא לוקח את המאמר בכיוון ההפוך, מלמטה למעלה. דהיינו לא רק שאפשר לראות מה קורה למעלה לפי מה שקורה למטה, אלא להתקשר ואף לעצב את המעלה על ידי מה שעושים למטה.
שֶׁדֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ, לִהְיוֹת חֶבְיוֹן עוּזּוֹ בְּחַדְרֵי חַדָרִים. .
שֶׁדֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ, מלך בשר ודם, לִהְיוֹת חֶבְיוֹן עוּזּוֹ
וְכַמָּה שׁוֹמְרִים עַל הַפְּתָחִים.
וְכַמָּה שׁוֹמְרִים עַל הַפְּתָחִים. בין חדר לחדר, בין דרגה לדרגה, יש פתח; שהרי מהות המלכות איננה הבדלה גמורה, חוסר קשר, אלא קשר מסווג. לא כל אחד יכול להיכנס ולא בכל עת; רק למיוחדים שבעם והמייחדים את עצמם בהכנות ובתנאים ידועים מרשים השומרים להיכנס, או לפחות להציץ פנימה.
(עַד) אֲשֶׁר כַּמָּה וְכַמָּה מְצַפִּים יָמִים וְשָׁנִים לִרְאוֹת עוּזּוֹ וּכְבוֹדוֹ.
(עַד) אֲשֶׁר כַּמָּה וְכַמָּה מְצַפִּים יָמִים וְשָׁנִים לִרְאוֹת עוּזּוֹ וּכְבוֹדוֹ. ב'מלכותא דארעא' אנשים החפצים לראות את המלך ממתינים ומכינים את עצמם שנים עד שהם זוכים, אם בכלל, לראותו.
וּכְשֶׁעָלָה רְצוֹנוֹ לְהִתְגַּלּוֹת לַכֹּל.
וּכְשֶׁעָלָה רְצוֹנוֹ לְהִתְגַּלּוֹת לַכֹּל. וכשקורה דבר פלאי והמלך רוצה להתגלות — לא משום שהוא מתייחס לרצונם של אנשים מסוימים לראותו, אלא משום טעם פנימי משלו. והוא מדייק: "להתגלות לכל", כלומר רצון זה אינו קשור ומושפע מרצונם והשתדלותם של אנשים מסוימים למטה, אלא הוא רצונו העצמי, שלגביו כולם שווים וכולם מוזמנים בשווה לבוא. ובנמשל — אלו כלל ישראל, כל אחד מישראל, שבאים להתפלל בבית הכנסת.
וְהֶעֱבִיר קוֹל בְּכָל מַלְכוּתוֹ . לְהִקָּהֵל וְלַעֲמוֹד לְפָנָיו לְהַרְאוֹתָם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ וִיקַר תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ.
וְהֶעֱבִיר קוֹל בְּכָל מַלְכוּתוֹ (על פי עזרא א,א
מִי שֶׁעוֹמֵד לְפָנָיו,
מִי שֶׁעוֹמֵד לְפָנָיו, לפני המלך, בכל המעמד המתואר כאן. העומד לפני המלך כבר איננו נמצא בנקודת ההתחלה: המלך העביר את הקול, והאנשים באו ועמדו לפניו; אחר כל המאמצים וההשתדלות, מלמעלה ומלמטה, הכול עומדים בשיאו של המתח. "עומדים לפניו" משמע שגם אם אין עדיין התגלות, המלך כבר עומד כאן, לפניו! ואדרבה, מבחינת הציפייה וההתכוונות של כל צד אל הצד השני זהו רגע השיא, אף יותר מרגע ההתגלות עצמה.
וְ אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ לִרְאוֹתוֹ, וּ מִתְעַסֵּק בִּצְרָכָיו.
וְאם ברגע זה אותו אדם אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ לִרְאוֹתוֹ, אינו דואג וחולה על זה בלבד, וּבמקום זה מִתְעַסֵּק בִּצְרָכָיו. אפילו אם אינו הולך למקום אחר אלא עדיין נמצא כאן (כלומר לא עושה שום דבר שאסור לעשות), אך מתייחס למשהו אחר: עונה לטלפון שמצלצל, סופר את הכסף בארנק — עצם העובדה שהוא יכול, מבחינה נפשית, להתעסק במשהו אחר, היא דבר שלא ייאמן. מה כבר אפשר להגיד על אדם כזה!
כַּמָּה גָּרוּעַ וְסָכָל וּפֶתִי הוּא!
כַּמָּה גָּרוּעַ וְסָכָל וּפֶתִי הוּא! אי אפשר להגיד שהוא רשע, כי אין לו שום הנאה ממשית מכך; הוא פשוט טיפש מטופש!
וְנִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמָה בְּעֵינֵי כָּל הַבְּרִיּוֹת.
וְנִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמָה בְּעֵינֵי כָּל הַבְּרִיּוֹת. כל מי שרואה אדם שמתנהג כך איננו מבין איך אפשר, איך אדם יכול שלא להרגיש במעמד שהוא נמצא בו. האופן היחיד להסביר זאת הוא שאדם כזה הוא כמו בהמה, בהמה שאין לה שכל להבין ולהבחין בין מקום למקום (כמו בין מקדש לרפת) ולהתנהג בהתאם.
וְגַם הוּא בִּזְיוֹן הַמֶּלֶךְ, בְּהַרְאוֹתוֹ לְפָנָיו שֶׁאֵינוֹ סָפוּן בְּעֵינָיו לְקַבֵּל נַחַת וְשַׁעֲשׁוּעִים מֵהַבִּיט, אֶל כְּבוֹדוֹ וְיָפְיוֹ יוֹתֵר מֵעֵסֶק צְרָכָיו.
וְגַם הוּא בִּזְיוֹן הַמֶּלֶךְ, מלבד שזו טיפשות וביזיון לאדם, זה עלבון גם למלך. בְּהַרְאוֹתוֹ לְפָנָיו שֶׁאֵינוֹ סָפוּן (חשוב) בְּעֵינָיו לְקַבֵּל נַחַת וְשַׁעֲשׁוּעִים מֵהַבִּיט, מההבטה, אֶל כְּבוֹדוֹ וְיָפְיוֹ של המלך יוֹתֵר מֵעֵסֶק צְרָכָיו. זה שאדם מפסיד בטיפשותו הזדמנות נדירה שניתנת לו, זו בעיה שלו; אבל כשהוא גם מעליב את המלך, זו כבר בעיה בהיקף אחר.
וְגַם הוּא מִתְחַיֵּיב בְּנַפְשׁוֹ לַמֶּלֶךְ, עַל הַרְאוֹת קְלוֹנוֹ וּבִזְיוֹנוֹ אֶת הַמֶּלֶךְ לְעֵין כָּל רוֹאֶה.
וְגַם הוּא מִתְחַיֵּיב בְּנַפְשׁוֹ לַמֶּלֶךְ, עַל הַרְאוֹת קְלוֹנוֹ וּבִזְיוֹנוֹ אֶת הַמֶּלֶךְ לְעֵין כָּל רוֹאֶה. כשאדם מבזה את המלך בחדרי חדרים, רק בינו לבין המלך, יכול המלך לעשות בו כרצונו, הוא יכול אפילו למחול על כבודו; אבל כשאדם מבזה את המלך בפרהסיה, לעין כל רואה, הוא מתחייב בנפשו. זהו מורד במלכות שדינו מיתה, ואפילו המלך כביכול אינו יכול למחול לו.
וְעַל זֶה נֶאֱמַר: "וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן" כְּלוֹמַר אַף שֶׁהוּא כְּסִיל לֹא יִהְיֶה מֵרִים קָלוֹן, שֶׁיִּהְיֶה נִרְאֶה הַקָּלוֹן לְעֵין כֹּל.
וְעַל זֶה נֶאֱמַר: "וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן" (משלי ג,לה). כְּלוֹמַר אַף שֶׁהוּא כְּסִיל לֹא יִהְיֶה מֵרִים קָלוֹן, שֶׁיִּהְיֶה נִרְאֶה הַקָּלוֹן לְעֵין כֹּל. הפסוק מבטא את מה שנאמר כאן: שאף אם הוא כסיל, טיפש וחוטא, אל לו לעשות זאת באופן שאחרים רואים ומשתתפים בדבר. ובנמשל, מדובר כאן על זמן ומקום התפילה בציבור בבית הכנסת. והחומרה של "מרים קלון" ו"הראות קלונו ובזיונו של המלך" היא שהוא מקלקל לא רק את עמידתו שלו לפני הקב"ה, אלא את עמידתו של הציבור כולו. ואף מצד המלך הקב"ה זוהי פגיעה באותה דרגה גבוהה ושלמה הרבה יותר המתגלה בציבור, בעשרה מישראל דווקא.
וְעַל כֵּן קָבְעוּ חֲכָמֵינוּ ז"ל , בַּתְּפִלָּה כְּאִלּוּ עוֹמֵד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ.
וְעַל כֵּן קָבְעוּ חֲכָמֵינוּ ז"ל (ברכות לג,א) , שעל האדם להרגיש בַּתְּפִלָּה כְּאִלּוּ הוא עוֹמֵד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. זה הדימוי שציירו חז"ל עבור האדם לשים לפניו כשהוא עומד לתפילה. שהרי לקב"ה יש צורות רבות שבהן הוא מתגלה — כאב, כרב, כחסיד או כגיבור (ובעצם בכל שמותיו וספירותיו) — אבל כאשר אדם עומד בתפילה עליו לדמות לעצמו כאילו הוא עומד לפני המלך.
עַל כָּל פָּנִים יִהְיֶה מַרְאֶה בְּעַצְמוֹ כְּאִלּוּ עוֹמֵד כו',
נכון ורצוי שאדם ירגיש שהוא עומד לפני המלך, שהרי באמת הוא עומד לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה; אבל אם אין הוא יכול, עַל כָּל פָּנִים יִהְיֶה מַרְאֶה בְּעַצְמוֹ כְּאִלּוּ עוֹמֵד כו', יתנהג כאילו, כמו מי שבאמת עומד לפני המלך.
לְעֵין כָּל רוֹאֶה בְּעֵינֵי בָשָׂר אֶל מַעֲשָׂיו וְדִיבּוּרָיו.
לְעֵין כָּל רוֹאֶה בְּעֵינֵי בָשָׂר אֶל מַעֲשָׂיו וְדִיבּוּרָיו. ולו רק בדברים הגשמיים החיצוניים, מעשים ודיבורים שאנשים אחרים יכולים לראות בעיני בשר. מה אדם באמת מרגיש, איך הוא רואה את העולם — את זה אף אחד אינו יודע; אבל מה שאדם עושה, מה שהוא אומר, גם אחרים יכולים לשמוע ולראות.
אַף שֶׁאֵין לוֹ מַחֲשָׁבָה לַכְּסִיל.
אַף שֶׁאֵין לוֹ מַחֲשָׁבָה לַכְּסִיל.24
וְעַל זֶה הָעִנְיָן נִתְקַן כָּל הַתְּפִלּוֹת, לַמִּתְבּוֹנֵן בָּהֶם הֵיטֵב.
וְעַל זֶה הָעִנְיָן נִתְקַן כָּל הַתְּפִלּוֹת, לַמִּתְבּוֹנֵן בָּהֶם הֵיטֵב. מלבד הדרישה הנפשית מכל אדם לדמות בנפשו שהוא עומד לפני המלך, אף סדר התפילות עצמו וכל הלכות ומנהגי התפילה תוקנו בתבנית הזו, של קבלת פנים מלכותית. המלך מקבל אותנו לפגישה אישית, ביחידות, ואנחנו מתכוננים: בתחילה מתלבשים בהתאם, בטלית ובתפילין, מכינים את הנפש וחושבים על גדולת המלך וחסדו בכך שהואיל לקבלנו. אחר כך אנו נכנסים ועוברים מחדר לחדר: מהחצר המלכותית אל החדר שעומדים בו המשרתים הגדולים, ומשם לחדר פנימי יותר שעומדים בו השרים החשובים וכו' — זהו סדר פסוקי דזמרה וברכות קריאת שמע — עד שעומדים לפני המלך בתפילת שמונה עשרה. שם, בעומדנו לפניו באימה, ביראה ובאהבה אנו משתחווים לפניו, ואף אז לא מבקשים מייד מה שצריכים, אלא מקדימים דברי שבח כלליים; אחר כך אומרים מה שאומרים, ושוב משתחווים ומודים, ואז יוצאים מלפניו כדרך שיוצאים מלפני המלך: לא מפנים אחוריים אלא פוסעים לאחור, מחדר לחדר. אכן, בספרי הסוד מדברים על כך שסדר התפילה שאחר העמידה מקביל לזה שלפני העמידה, כי היציאה מלפני המלך היא בדרך שבאים בה.
וּמִי שֶׁאֵינוֹ מַרְאֶה כֵּן, מִתְחַיֵּיב בְּנַפְשׁוֹ.
וּמִי שֶׁאֵינוֹ מַרְאֶה כֵּן, שאינו מתנהג כך, כלפי חוץ על כל פנים, מִתְחַיֵּיב בְּנַפְשׁוֹ. זה איננו משחק: זה כך באמת, וגם אם אדם אינו מרגיש שהוא עומד לפני המלך, אין זה אומר שהדברים אינם כך. בבואנו להתפלל, בין שאנו מרגישים ובין שאיננו מרגישים, אנו עומדים לפניו ואיננו רשאים להתנהג שלא בהתאם.
וְעָלָיו אָמְרוּ בַּזֹּהַר הַקָּדֹושׁ : דְּאַנְהִיג קְלָנָא בְּתִקּוּנָא עִילָּאָה וְאַחֲזֵי פְּרוּדָא, וְלֵית לֵיהּ חוּלְּקָא בֶּאֱלָהָא דְּיִשְׂרָאֵל
וְעָלָיו אָמְרוּ בַּזֹּהַר הַקָּדֹושׁ (חלק ב קלא,ב) : דְּאַנְהִיג קְלָנָא בְּתִקּוּנָא עִילָּאָה וְאַחֲזֵי פְּרוּדָא, וְלֵית לֵיהּ חוּלְּקָא בֶּאֱלָהָא דְּיִשְׂרָאֵל (שממשיך קלון בתיקון העליון, ומראה פירוד, ואין לו חלק באלוהי ישראל). 'התיקון העליון' הוא האיחוד והשלמות של הכוחות העליונים. העליונים כשלעצמם הם אמנם מתוקנים, ואילו הקלקול, ה'שבירה', הבלבול וההסתר נמצאים רק למטה; ואולם היות שהמטה משתלשל ונובע מהמעלה, כך הקלקול של מטה נוגע גם למעלה. מאותה שעה, גם למעלה אין התיקון שלם ואמיתי כל עוד לא מתוקן המטה. ואולם את המטה יכול לתקן רק מי שנמצא שם. רק בעבודת האדם למטה, בתיקון עצמו והעולמות בתורה, בעבודה ובגמילות חסדים, הוא יכול להמשיך את האחדות, ייחוד קוב"ה ושכינתיה, עד למעלה מעלה. אבל כשאדם לא רק שאינו עושה את התיקון למטה אלא מוסיף על הפירוד — כגון כאשר בשעת התפילה, שהיא שעת ייחוד וחיבור כל העולמות, הוא מתנהג כמי שאינו עומד לפני המלך, שמפריד את עצמו — הריהו מבזה את התיקון העליון בכך שאינו מתייחס אליו. ובזה הוא מראה על פירוד מהתיקון ומהאחדות העליונה, ועל כן "אין לו חלק" — חיבור ושייכות — "באלוהי ישראל" (שהוא אחד).
רַחֲמָנָא לִיצְלַן
רַחֲמָנָא לִיצְלַן (ה' יצילנו). לומר על יהודי שאין לו חלק באלוקי ישראל הוא דבר חמור ביותר, אולי החמור מכול, עד שאפילו להגיד זאת זה מפחיד — ולכן הוא מוסיף "רחמנא ליצלן".
עַל כֵּן שְׁלִיחוּתַיְיהוּ דְּרַבּוֹתֵינוּ ז"ל קָא עָבֵידְנָא .
עַל כֵּן שְׁלִיחוּתַיְיהוּ דְּרַבּוֹתֵינוּ ז"ל קָא עָבֵידְנָא (בשליחות רבותינו ז"ל אני עושה) . אין הוא מחדש דבר מעצמו, אלא בא בשליחות רבותינו ז"ל שתיקנו את נוסח וסדר התפילה, ותיקנו שיהיה כעומד לפני המלך וכו'. והגזרה והנידוי שגוזר להלן אינם מכוחו, אלא מכוחם של חכמים ראשונים שכולם מחויבים לדבריהם.
לִגְזוֹר גְּזֵירָה שָׁוָה לְכָל נֶפֶשׁ.
לִגְזוֹר גְּזֵירָה שָׁוָה לְכָל נֶפֶשׁ. כפי שסדר התפילה שווה לכל נפש ואין הוא מיוחד לאנשי מעלה, לתלמידי חכמים או לצדיקים, כך גזרה זו שייכת לכל אחד ומחייבת כל אחד, יהודי פשוט כמו חסיד ומשכיל.
שֶׁלֹּא לָשׂוּחַ שִׂיחָה בְּטֵלָה, מִשֶּׁיַּתְחִיל הַשְּׁלִיחַ צִיבּוּר לְהִתְפַּלֵּל הַתְּפִלָּה עַד גְּמַר קַדִּישׁ בַּתְרָא . שַׁחֲרִית עַרְבִית וּמִנְחָה וכו'.
והגזרה היא: שֶׁלֹּא לָשׂוּחַ שִׂיחָה בְּטֵלָה, מִשֶּׁיַּתְחִיל הַשְּׁלִיחַ צִיבּוּר לְהִתְפַּלֵּל הַתְּפִלָּה עַד גְּמַר קַדִּישׁ בַּתְרָא (אחרון) . וכן בכל התפילות: שַׁחֲרִית עַרְבִית וּמִנְחָה
וְהָעוֹבֵר עַל זֶה בְּזָדוֹן,
וְהָעוֹבֵר עַל זֶה בְּזָדוֹן, כאשר הוא מודע לזה שהדבר אסור ואף על פי כן דיבר דיבורים כאלה בזמן התפילה, חלה עליו גזרת הנידוי.
יֵשֵׁב עַל הָאָרֶץ,
ותקנתו היא שיֵשֵׁב עַל הָאָרֶץ, כמו האבל, שהמנודה צריך לנהוג כמה ממנהגי האבלות.
וִיבַקֵּשׁ מג' אֲנָשִׁים שֶׁיַּתִּירוּ לוֹ נִידּוּי שֶׁלְּמַעְלָה.
וִיבַקֵּשׁ מג' אֲנָשִׁים שֶׁיַּתִּירוּ לוֹ נִידּוּי שֶׁלְּמַעְלָה. נידוי אינו מותר אלא בשלושה, שהם בית דין. ואפילו לא נעשה נידויו על ידי בית דין אלא על ידי חכם יחיד או באמצעות גזרה, ואפילו כשאדם קיבל על עצמו נידוי, צריכה התרת הנידוי להיעשות על ידי שלושה שהם בית דין. והטעם הוא שנידוי אינו כמו עונש בידי אדם, אלא עונש שמשתפים בו כביכול גם את הקב"ה. ולכן אף התרת הנידוי צריכה להיות בשיתוף של מטה ומעלה, דהיינו על ידי בית דין, שבמושב של כל בית דין שורה השכינה,
"וְשָׁב וְרָפָא לוֹ" ,
"וְשָׁב וְרָפָא לוֹ" (ישעיה ו,י) , אחר שיתירו לו. כי הנידוי הוא כמו טומאה ומחלה, והתרתו — רפואה.
וְלֹא חָל עָלָיו שׁוּם נִידּוּי לְמַפְרֵעַ כָּל עִיקָּר.
וְלֹא חָל עָלָיו שׁוּם נִידּוּי לְמַפְרֵעַ כָּל עִיקָּר. במקרה זה אף אין זה כמו רפואה של אדם, שהיה חולה ונרפא, אלא כמי שלא היה חולה מעיקרו. כלומר הוא לא יהיה כמי שהיה עליו נידוי והותר לו, אלא כמי שלא חל עליו נידוי כלל.
כִּי מִתְּחִלָּתוֹ לֹא חָל כִּי אִם עַל הַמּוֹרְדִים וְהַפּוֹשְׁעִים שֶׁאֵינָם חוֹשְׁשִׁים כְּלָל לְבַקֵּשׁ כַּפָּרָה מִן הַשָּׁמַיִם וּמִן הַבְּרִיּוֹת עַל הֶעָוֹן פְּלִילִי הַזֶּה.
כִּי מִתְּחִלָּתוֹ לֹא חָל נידוי זה כִּי אִם עַל הַמּוֹרְדִים וְהַפּוֹשְׁעִים שֶׁאֵינָם חוֹשְׁשִׁים כְּלָל לְבַקֵּשׁ כַּפָּרָה מִן הַשָּׁמַיִם וּמִן הַבְּרִיּוֹת עַל הֶעָוֹן פְּלִילִי הַזֶּה. הוא אמנם היה מזיד, אבל יש הבדל גדול בין מזיד למורד ופושע. המזיד יודע בשעת מעשה שהוא עובר עבירה, וגם יודע את חומרת העבירה, אבל אין הוא בהכרח מורד ופושע בקב"ה. הוא עשה מה שעשה משום שתקפו יצרו הרע, משום שנכנסה בו באותה שעה מחשבה של שטות שאין זו מרידה בקב"ה ובעצם הוא עדיין בסדר. אבל המורדים והפושעים יוצאים נגד עצם מלכותו של הקב"ה, מלכות שמיים על הארץ, ולכן אין הם באים לבקש מחילה על עוון זה לא מן השמיים ולא מן הבריות. מה שאין כן אדם זה שיושב על הארץ, שמבין שראוי הוא לנידוי ומבקש משלושה אנשים שיתירו לו את הנידוי, הרי הוא מוכיח בכך שלא היה מהמורדים והפושעים; ואם כן, מתחילה לא חל עליו הנידוי כלל.
וְגַם, דַּוְקָא כְּשֶׁמְּדַבְּרִים בְּזָדוֹן בִּשְׁאָט נֶפֶשׁ, וְלֹא עַל הַשּׁוֹכֵחַ אוֹ שֶׁנִּזְרְקוּ מִפִּיו כַּמָּה תֵּיבוֹת בְּלֹא מִתְכַּוֵּין, שֶׁאֵין צָרִיךְ הַתָּרָה כְּלָל,
וְגַם, ואף עצם גזרת הנידוי לא חלה אלא דַּוְקָא כְּשֶׁמְּדַבְּרִים בְּזָדוֹן בִּשְׁאָט נֶפֶשׁ, וְלֹא עַל הַשּׁוֹכֵחַ אוֹ שֶׁנִּזְרְקוּ מִפִּיו כַּמָּה תֵּיבוֹת בְּלֹא מִתְכַּוֵּין, שאין הוא אפילו כשוגג אלא כמתעסק בלבד, שֶׁאֵין צָרִיךְ הַתָּרָה כְּלָל, כי לא חל עליו הנידוי כלל. כלומר גם כשאין הוא חושש לבקש כפרה, כשלכאורה אין הוא עושה תשובה, אין זה בהכרח סימן של מרידה, כי ייתכן שהוא כלל לא שם לב למה שהוא עושה.
"וּבוֹחֵן לִבּוֹת וּכְלָיוֹת אֱלֹקִים צַדִּיק" .
"וּבוֹחֵן לִבּוֹת וּכְלָיוֹת אֱלֹקִים צַדִּיק" (תהלים ז,י) . חילוק כזה בכוונת הלב רק הקב"ה רואה. מה התכוון אדם כשעשה מעשה, מה היה בליבו ומאין בא הדבר — אפילו האדם עצמו אינו יודע לאמיתו מה קורה בנפשו. ו"אלקים צדיק", שאפשר לסמוך עליו שיראה וידון את האדם באמת ובצדק.
"הֵטִיבָה ה' לַטּוֹבִים וְלִישָׁרִים בְּלִבּוֹתָם" .
"הֵטִיבָה ה' לַטּוֹבִים וְלִישָׁרִים בְּלִבּוֹתָם" (תהלים קכה,ד) . אדמו"ר הזקן מסיים בלשון תפילה וברכה: מי שטוב וישר בליבו, אף אם לא תמיד זה נראה כך, ייטיב עימו ה' הבוחן ליבות ולא ידון אותו לכף חובה.
איגרת קטנה זו עוסקת למעשה בנושא מוגדר אחד — שלא לדבר ושלא לעסוק בצרכיו בזמן התפילה. נכון שהדבר מובן מאליו, אלו הלכות מפורשות בשולחן ערוך ודרך ארץ פשוטה. עם זאת, כפי שרואים גם היום בכל בית כנסת, בפועל אין זה כך. הסיבה לכך, בעיקרה, היא שבני אדם ברובם אינם רואים בגלוי את מלכותו של הקב"ה בעולם. העולם מתגלגל כאילו לעצמו ובני האדם מתגלגלים איתו, ואינם חשים בשלטונו הבלתי מוגבל של המלך על כל דבר ומקרה. משום כך קשה להם להתייחס אל המלך בעצמו, ולהרגיש בתפילה בבית הכנסת כמי שעומדים לפני המלך. חלקה הראשון של האיגרת בא לעזור למתפלל להרגיש כך, להבין ולצייר לפניו את המעמד: כשאתה עומד לתפילה (במיוחד בציבור בבית הכנסת) — אתה כעומד לפני המלך! הבעיה חמורה פחות בתפילה ובעבודת ה' האישית הנפשית, שכן כאשר אדם בא להתקרב אל המלך הוא בא משום שמוחו וליבו נפתחים; ההכנה, ההרגשה והביאה באים כאחד. מה שאין כן בתפילת הציבור, כשאנשים באים לבית הכנסת, למקום מיועד ולזמן מיועד, ואומרים אותן מילים שכולם אומרים — באותה שעה הרגשת הלב במה שעושים אינה מובנת מאליה. לכך באה האיגרת הזו: ראשית, לצייר את תמונת המצב במלוא חריפותה. ושנית, לבנות את התחושה של העמידה בפני המלך בתפילה. כי כשאדם מתחיל לקלוט היכן הוא עומד, הרי זה כבר בלתי אפשרי, או לפחות לא נוח, שלא לנהוג כעומד לפני המלך. ומצד שני, במקרה שזה אינו פועל את פעולתו, הוא גוזר גזרה חמורה של נידוי על מי ששח שיחה בטלה וכו'. נידוי הוא מעשה חמור, ואינו מדרכו של האדמו"ר הזקן, ולפיכך כאשר הוא משתמש בזה מודגש עד כמה חמור הדבר בעיניו, כמו מרידה במלכות. נכון שיש תירוצים, נכון שאנשים אינם מרגישים ואינם מתכוונים לשום דבר מעין זה; אבל לדבר בזמן בתפילה — איך אפשר?
(Endnotes) 1 . על פי איגרות קודש אדמו"ר הזקן (שם היא איגרת ו). 2 . כלשון הברכה מברכות הנישואין. 3 . וראו בליקוטי אמרים פרק א, "ואל תהי רשע", וכמוסבר שם בפרקים יג–יד. 4 . וכן עדויות פרק ה משנה ו. וראו ליקוטי אמרים פרק יד. 5 . כמו "וישע ה' אל הבל ואל מנחתו" (בראשית ד,ד). 6 . כמו "חיי שעה". וראו ליקוטי תורה דרושים לראש השנה סג,ד ועוד. 7 . "להקהל ולעמוד" על פי אסתר ח,יא ("להקהל ולעמֹד על נפשם"), ו"לעמד לפניו" על פי דברי הימים ב כט,יא ("לעמד לפניו לשרתו") , וכלשון הכתוב בדברים י,ח. 8 . על פי יחזקאל יא,טז, ומגילה כט,א. 9 . ראו מאמרי אדמו"ר הזקן תקס"ו חלק א עמ' רז. 10 . שחפץ הוא רצון פנימי (ראו ליקוטי תורה במדבר לח,ג; סידור עם דא"ח רצג,ב; דרך מצוותיך מצוות קרבן פסח), המראה על הטיית עצם הנפש לכיוון זה. 11 . ראו ליקוטי אמרים פרק מו. 12 . זהר חלק א קעט,א. 13 . אולי הכוונה לפירוש הרמ"ז לזהר שם. וראו עמק המלך שער טז פרק יא. אולי הכונה לעץ חיים שער ל"ב ב. 14 קהלת ד,יג, ובקהלת רבה שם. 15 . ראו ליקוטי אמרים פרקים יז, כד, כה ועוד. 16 . על פי אסתר א,ד. 17 . והם חלקי התפילה: פסוקי דזמרה, ברכות קריאת שמע וקריאת שמע, ותפילת עמידה. 18 . ראו לעיל איגרת יט; תורה אור מגילת אסתר צט,א; ליקוטי תורה דברים צב,ג. 19 . ראו ליקוטי אמרים פרק כז ועוד, ש"חביון עוזו" הוא מבחינת עלמא דאתכסיא, מה שאיננו יכול להתגלות כעת בגדרי העולם שלנו. 20 וכן בדברי הימים ב לו,כב. 21 . ראו תורה אור סח,ג, וליקוטי תורה דברים כ,א. 22 .ראו ליקוטי תורה דברים לד,ג, ושם במדבר עב,א ו־כו,ב. 23 . ראו קידושין לב,ב, סנהדרין יט,ב ועוד, וברמב"ם הלכות מלכים פרק ב הלכות ג–ה. 24 ראו טהרות פרק ח משנה ו ועוד ש"חרש שוטה וקטן... יש להן מעשה ואין להם מחשבה". 25 . ליקוטי אמרים פרקים ד, יב ועוד. 26 . על דרך מאמרו הידוע של הבעש"ט: במקום שאדם חושב שם הוא נמצא (ראו כתר שם טוב סימן נו, ושם בהוספות סימן מח). 27 . הסדר "שחרית ערבית ומנחה" איננו מובן. ומעיר כ"ק אדמו"ר זי"ע (נדפס ב'שיעורים בספר התניא') : "נראה לי בדרך אפשר לתרץ הסדר: שחרית, ערבית ו(אפילו) מנחה. היינו, אפילו בתפלת מנחה שבאה בהמשך לתפלת שחרית (שלכן אין צריך להיות אמירת קריאת שמע עוד הפעם), גם כן כל כך חמורה הפסק שיחה (אף שמפסיק בפשטות בין קריאת שמע דשחרית ששייכת גם למנחה — למנחה)". וראו ליקוטי לוי יצחק לתניא עמ' מח שמתרץ באופן אחר. 28 . ייתכן שהתוספת "וכו' " באה לרבות את תפילות המוספים, ואולי כל אמירה של שבח ותחינות שאומרים בציבור בבית הכנסת. ובאופן אחר ייתכן שמתייחסת להמשך האיגרת, שבדפוס הראשון הסתיימה כאן. 29 . ראו רמב"ם הלכות תפילה פרק יא הלכה ו; טור ושולחן ערוך אורח חיים סימן קנא סעיף א. 30 . אבות פרק פרק ג משנה ו, ברכות ו,א ועוד.