חזור
אגרת הקדש
אגרת כג"בִּגְזֵירַת עִירִין פִּתְגָמָא וּמֵאמַר קַדִּישִׁין" .
"בִּגְזֵירַת עִירִין פִּתְגָמָא וּמֵאמַר קַדִּישִׁין" (בגזרת מלאכים הדבר ובמאמר קדושים) .
חַכְמֵי הַמִּשְׁנָה עֲלֵיהֶם הַשָּׁלוֹם.
ועל דרך זו מייחס כאן גם אדמו"ר הזקן את הדברים שיאמר להלן לחַכְמֵי הַמִּשְׁנָה עֲלֵיהֶם הַשָּׁלוֹם. כי הדברים שיאמר באיגרת זו על קדושת המניין והציבור הם דברים שאין להם מובן על פי טבע ועל פי שכל, ולכן הוא קושר את הדברים אל חכמי המשנה שדבריהם הם התורה שבעל פה; שאין הם דברי עצמם אלא התורה היא המדברת מפיהם, כגזרת מעלה היוצאת מפי המלאכים.
שֶׁשָּׁנוּ בְּמִשְׁנָתָם: עֲשָׂרָה שֶׁיּוֹשְׁבִין וְעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵּינֵיהֶם .
שֶׁשָּׁנוּ בְּמִשְׁנָתָם: עֲשָׂרָה שֶׁיּוֹשְׁבִין וְעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵּינֵיהֶם (אבות פרק ג משנה ו) . במאמר
כִּי זֶה כָּל הָאָדָם .
כִּי זֶה כָּל הָאָדָם (על פי קהלת יב,יג) . זו תכלית בריאת האדם,
וְאַף גַּם זֹאת הָיְתָה כָּל יְרִידָתוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה לְצוֹרֶךְ עֲלִיָּה זוֹ, אֲשֶׁר אֵין עֲלִיָּה לְמַעְלָה הֵימֶנָּה.
וְאַף גַּם זֹאת הָיְתָה כָּל יְרִידָתוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה לְצוֹרֶךְ עֲלִיָּה זוֹ, אֲשֶׁר אֵין עֲלִיָּה לְמַעְלָה הֵימֶנָּה. נפש האדם בשורשה היא גבוהה מאוד, חלק אלו־ה ממעל ממש, והתלבשותה בגוף ובעולם הזה השפל שאין למטה ממנו היא ירידה גדולה — ובעצם הגדולה ביותר שיכולה להיות, המכסה את מנעד המציאות כולה.
כִּי שְׁכִינַת עוּזּוֹ אֲשֶׁר בְּגָבְהֵי מְרוֹמִים, וְהַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּ אֵימָתָהּ תִּשְׁכּוֹן וְתִתְגַּדֵּל בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
כִּי שְׁכִינַת עוּזּוֹ אֲשֶׁר בְּגָבְהֵי מְרוֹמִים, וְהַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּ אֵימָתָהּ. הציטוט הוא מתוך תפילת שלמה בחנוכת בית המקדש (מלכים א ח,כז), ומה שאומר שלמה הוא בדיוק מה שנאמר כאן. מעבר לכל הגילויים, מעבר לכל הפעולות, מעבר לבריאה כולה, נמצא הקב"ה בעצמו — "שכינת עוזו אשר בגבהי מרומים", ה'סובב כל עלמין' שמעבר לכול — שהשמיים ושמי השמיים לא יכלכלו, לא יכילו. כלומר לא "השמים" שמעל הארץ, שהם כל הזך הרוחני והמופשט ביחס לארץ הזו שלנו, ואף לא "שמי השמים", הם השמיים של השמיים, המופשט והנבדל אפילו מן השמיים — גם הם לא יכלכלו אימתה של הנוכחות האלוקית. תִּשְׁכּוֹן וְתִתְגַּדֵּל בְּתוֹךְ
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "כִּי אֲנִי ה' שׁוֹכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" . עַל יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת, בַּעֲשָׂרָה דַּוְקָא.
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "כִּי אֲנִי ה' שׁוֹכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר לה,לד) . הכתוב מדבר על השראת השכינה בתוך בני ישראל דווקא. "בני ישראל" הם כלל ישראל, כי השראת השכינה הזו שהוא מדבר עליה מתייחסת ושורה על כלל ישראל ולא על אנשים פרטיים בפני עצמם. אדם פרטי מבטא מקרה פרטי, ביטוי אחד של מהות ישראל, המתייחס אל צורה מסוימת ואופן מסוים בלבד של חיים בעולם הזה, בעוד את מהות ישראל הפנימית, כפי שהיא קשורה עד למעלה מעלה, מבטא כלל ישראל, הציבור, המניין של יהודים (ובמובן מסוים אף הפנימיות שבפנימיות שבכל יהודי). ולכן דווקא בזה, בכלל היהודי שאותו מבטא המניין — יכול להיות הביטוי של האלוקי האין סופי.
כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: אָתְיָא 'תּוֹךְ' 'תּוֹךְ' כו' .
כעת יסביר אדמו"ר הזקן מדוע דווקא עשרה, כיצד לומדים זאת ומה עוד לומדים מזה: כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: אָתְיָא 'תּוֹךְ' 'תּוֹךְ' כו' (ברכות כא,ב) . בתלמוד שם לומדים שאין היחיד אומר קדושה אלא רק הציבור, שנאמר "ונקדשתי בתוך בני ישראל", ו"בני ישראל" הם כלל ישראל, ועל כל פנים ציבור של יהודים. ומנַּין ש"בני ישראל" וציבור הם לפחות עשרה? את זה למדים מגזרה שווה, כלומר מהקשר בין שני פסוקים שיש ביניהם מילה זהה. המילה "תוך" נמצאת בפסוק זה, "בתוך בני ישראל", ונמצאת גם בפסוק "הבדלו מתוך העדה הזאת" (במדבר טז,כא). ולמדים: כשם שבפסוק זה מדובר ב"עדה" אף בפסוק "בתוך בני ישראל" מדבר בעדה (ולמדים ש"עדה" היא עשרה מגזרה שווה אחרת, מפסוק בפרשת המרגלים: "עד מתי לעדה הרעה הזאת" [שם יד,כז]. כי המרגלים היו שנים עשר, ואם מחסרים מהם את יהושע וכלב, שאינם שייכים ל"רעה" — נשארו עשרה).
וְעַל זֶה נֶאֱמַר: "בְּקִרְבְּךָ קָדוֹשׁ" .
וְעַל זֶה, עסק התורה והמצוות בעשרה, נֶאֱמַר: "בְּקִרְבְּךָ קָדוֹשׁ" (הושע יא,ט) . הקב"ה, שהוא המקיף שלמעלה מכל התגלות השורה על המניין כשלעצמו, ישכון ויתגלה על ידי עסק התורה והמצוות "בקרבך", בתוך תודעתך וכוחות נפשך.
וְאֵין דָּבָר שֶׁבִּקְדוּשָּׁה בְּפָחוֹת מֵעֲשָׂרָה .
וְאֵין דָּבָר שֶׁבִּקְדוּשָּׁה בְּפָחוֹת מֵעֲשָׂרָה (ברכות שם) . כיוון שאין ה'קדוש' שורה על אדם יחיד אלא רק על כלל מישראל, שהם לא פחות מעשרה יהודים, לכן אין אומרים "דבר שבקדושה" אלא במניין עשרה יהודים.
וּמִשּׁוּם הָכִי נַמִי אִצְטְרִיךְ לְהוּ לְרַבּוֹתֵינוּ ז"ל לְמֵילַף מִקְרָא : מִנַּיִן שֶׁאֲפִילּוּ אֶחָד שֶׁיּוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה
וּמִשּׁוּם הָכִי נַמִי אִצְטְרִיךְ לְהוּ לְרַבּוֹתֵינוּ ז"ל
וְאַף גַּם זֹאת, לֹא מָצְאוּ לוֹ סֶמֶךְ מִן הַמִּקְרָא אֶלָּא לִקְבִיעַת שָׂכָר בִּלְבַד.
וְאַף גַּם זֹאת, לעניין אחד שעוסק בתורה, לֹא מָצְאוּ לוֹ סֶמֶךְ מִן הַמִּקְרָא אֶלָּא לִקְבִיעַת שָׂכָר בִּלְבַד. כפי שאומרת שם המשנה: "הקב"ה קובע לו שכר". כלומר ההארה הנמשכת ליחיד שלומד היא בגדר של שכר בלבד, ולא הארת התורה הנלמדת עצמה. קבלת השכר היא, כפי שנאמר במקום אחר (אבות פרק א משנה ג), קבלת פרס — מלשון פרוסה, חלק, הארה חיצונית בלבד של הדבר ולא הדבר עצמו. לדוגמה, מי שמקבל שכר על עבודה הוא העובד השכיר, שאין זו עבודה שלו. הוא עובד ולכן מגיע לו שכר, אבל עצם הדבר שעשה לא שייך לו.
לְיָחִיד לְפִי עֶרְכּוֹ,
לְיָחִיד לְפִי עֶרְכּוֹ, היות שהשכר הוא הארה מוגבלת, הארה הנכנסת בכלי המקבל, לכן הוא מתקבל אצל כל יחיד לפי ערכו: לפי הכלים שלו, לפי המושגים וההשכלה שיש בידו כעת, לפי כישרונותיו והמאמצים שהוא משקיע.
לְפִי [ וּלְפִי] עֵרֶךְ הַמְרוּבִּים.
לְפִי [נוּסָּח אַחֵר: וּלְפִי] עֵרֶךְ הַמְרוּבִּים. המשנה הרי מדברת לא רק ביחיד, אלא בשניים ובשלושה ובחמישה וכו', ובכל פעם יש ערך נוסף ללימוד. ואם כן, הארה זו של השכר אינה רק לפי ערכו של היחיד אלא לפי ערכם הכולל של מספר המשתתפים בלימוד. אכן זה עדיין שכר בלבד, הארה מוגבלת, אך כשהלימוד הוא בחבורה ההארה והשכר הם מעבר לערכו של כל אחד בפרט. וגם אם אין כאן השראת אור אין סוף ממש, יש כאן הארה שמעבר לגבול הפרטי של כל אחד.
אֲבָל לְעִנְיַן הַשְׁרָאַת קְדוּשַּׁת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֵין לוֹ עֵרֶךְ אֲלֵיהֶם, כְּלָל.
אֲבָל לְעִנְיַן הַשְׁרָאַת קְדוּשַּׁת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, גילוי מהותו העצמית, המקיפה, אֵין לוֹ עֵרֶךְ אֲלֵיהֶם, אל מי שלומד את התורה, אל כוחות נפשו והשגתו, כְּלָל. השראת קדושת הקב"ה היא גילוי של אור אין סוף ממש, מעבר להשגתו ותפיסתו האישית של הלומד, של היחידי וגם של המרובים, כפי שהוסבר לעיל.
וְהַהֶפְרֵשׁ שֶׁבֵּין 'הַשְׁרָאָה' לִ'קְבִיעוּת שָׂכָר' מוּבָן לִמְבִינֵי מַדָּע.
וְהַהֶפְרֵשׁ שֶׁבֵּין 'הַשְׁרָאָה' לִ'קְבִיעוּת שָׂכָר' מוּבָן לִמְבִינֵי מַדָּע. ההבדל הזה הוא הבדל של מהות, ו"מובן למביני מדע", משום שהוא עומד על ההבחנה הבסיסית, הידועה לכל מי שעוסק ומבין בפנימיות התורה: בין עצם והארה, בין המקיף והפנימי.
כִּי קְבִיעַת שָׂכָר הוּא שֶׁמֵּאִיר ה' לְנֶפֶשׁ תִּדְרְשֶׁנּוּ בְּאוֹר תּוֹרָתוֹ.
כִּי קְבִיעַת שָׂכָר הוּא שֶׁמֵּאִיר ה' לְנֶפֶשׁ תִּדְרְשֶׁנּוּ
שֶׁהוּא, מַעֲטֶה לְבוּשׁוֹ מַמָּשׁ.
שֶׁהוּא, אור התורה הוא מַעֲטֶה לְבוּשׁוֹ של הקב"ה מַמָּשׁ. התורה היא האור שהוא לבושו של הקב"ה בעצמו. כל אור הוא גילוי וכל גילוי הוא סוג של לבוש על המתגלה. העולם מלא אורות המגלים כל דבר בעולם; אבל האור שמגלה את הקב"ה הוא אור התורה.
וְלָכֵן נִקְרֵאת הַתּוֹרָה 'אוֹר',
וְלָכֵן נִקְרֵאת הַתּוֹרָה 'אוֹר', הוא האור והגילוי בעצם. כי הקב"ה שהוא "אמת ה' לעולם" (תהלים קיז,ב), שאין עוד אמת ומציאות מלבדו — הוא המתגלה באור התורה.
שֶׁנֶּאֱמַר: "עוֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה" .
שֶׁנֶּאֱמַר: "עוֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה" (תהלים קד,ב) .
וְהַנֶּפֶשׁ הִיא בַּעֲלַת גְּבוּל וְתַכְלִית בְּכָל כֹּחוֹתֶיהָ,
וְהַנֶּפֶשׁ של אדם, הִיא בַּעֲלַת גְּבוּל וְתַכְלִית בְּכָל כֹּחוֹתֶיהָ, כל אחד לפי מהותו ולפי חייו.
לָכֵן גַּם אוֹר ה' הַמֵּאִיר בָּהּ, הוּא גְּבוּלִי מְצוּמְצָם וּמִתְלַבֵּשׁ בְּתוֹכָהּ,
לָכֵן גַּם אוֹר ה' הַמֵּאִיר בָּהּ, למרות שהוא בעצמו אין סופי, הוּא גְּבוּלִי מְצוּמְצָם וּמִתְלַבֵּשׁ בְּתוֹכָהּ, שכדי להתלבש בתוכה הוא צריך להיות גבולי ומצומצם.
וְעַל כֵּן, יִתְפַּעֵל לֵב מְבַקְשֵׁי ה' .
וְעַל כֵּן, כשאור ה' מאיר אל תוך ה"נפש תדרשנו" בבחינת שכר, בתוך גדריה ומושגיה ותחושותיה, יִתְפַּעֵל לֵב מְבַקְשֵׁי ה' (על פי תהלים קה,ג) . הלב אינו נשאר אדיש, הוא מתרגש באהבה וביראה כלפי מה שמתגלה אליו. וכאמור, התפעלות הלב מגיעה ל"מבקשי ה' ", למי ששואל ומחפש את הדברים הללו.
בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה,
בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה, שהיא בדרך כלל הזמן והמצב שבו אדם מבקש את ה'. "שעת התפילה" איננה רק הזמן של התפילה, אלא היא ההגדרה של המכלול: של מצב הנפש, של הזמן, של סדר ונוסח התפילה ושל תוכן התפילה שמתפללים. כלומר אין זו רק תוצאה של פעולה שאדם עושה, ואפילו לא של כוונה שהוא מכוון, אלא של היותו במקום הזה ובשעה הזו של התפילה. התפעלות הלב באור ה' היא משהו שקורה לאדם לאחר שהוא מכניס את עצמו למקום הנכון, מנקה את המחשבה והדיבור מכל דבר אחר, חושב ומדבר את הדברים המתוקנים לכך בסדר התפילה; וכשהוא שוהה כך את זמן התפילה — אז תבוא גם התפעלות הלב באור ה'.
וְכַיּוֹצֵא בָּהּ.
וְכַיּוֹצֵא בָּהּ. כי התפעלות הלב יכולה להיות לא רק בסדר ובשעת התפילה המקובלים, אלא גם באופן ובשעה אחרת. נכון ששעת התפילה (והתפילה) היא המתוקנת והמסוגלת לזה, שאת זה תיקנו חכמים (וממילא נתנו את כוחם בזה), ושם נמצאים גם כלל ישראל וכוחו של כלל ישראל; ועם זאת, עניין זה של התפעלות הלב וכו' הוא בעיקרו אישי וייחודי לכל אדם, ואף באדם עצמו משתנה ההתפעלות לפי זמנו ומקומו שהוא נמצא בו כעת ולפי כל העובר עליו מבחוץ ומבפנים. ואם כן, ייתכן שאצל פלוני ייפתח היום הלב דווקא במזמור מסוים זה שאומר לפני התפילה, או בכל עת אחרת שהוא עומד מול ה'. אין פסול בכך, ואדרבה: יפה הדבר שייפתח ליבו גם בעת אחרת, ולאו דווקא בשעת התפילה.
כִּי בוֹ, יִשְׂמַח לִבָּם וְיָגֵיל אַף גִּילַת וְרַנֵּן .
כִּי בוֹ, בגילוי אור ה', יִשְׂמַח לִבָּם וְיָגֵיל אַף גִּילַת וְרַנֵּן (על פי ישעיה לה,ב) . לשון זו מופיעה בכמה מקומות בדברי אדמו"ר הזקן, והיא מבטאת את השמחה בגילוי אור ה' בכל דרגותיה ואופניה: שמחה, גילה ורינה. השמחה היא שמחת הגילוי, כי הגילוי והשמחה כרוכים תמיד יחדיו — במקום של שמחה יש גילוי ובמקום של גילוי יש שמחה; הגילה היא השמחה הפנימית, הנסתרת, המתייחסת גם לעומקים שאינם גלויים כעת, שהם פנימיים ונסתרים;
וְתִתְעַנַּג נַפְשָׁם, בְּנוֹעַם ה'.
וְתִתְעַנַּג נַפְשָׁם, בסיכום כל השמחה והגילה וכו' הנפש מתענגת בְּנוֹעַם ה'.
[ עַל ה' ]
[נוּסָּח אַחֵר: עַל ה'
וְאוֹרוֹ,
וְאוֹרוֹ, הוא אור ה', הגילוי שבתורה כנזכר.
בְּהִגָּלוֹתוֹ מִמַּעֲטֵה לְבוּשׁוֹ שֶׁהִיא הַתּוֹרָה.
בְּהִגָּלוֹתוֹ מִמַּעֲטֵה לְבוּשׁוֹ שֶׁהִיא הַתּוֹרָה. לבוש התורה, כמו כל לבוש, מגלה אבל גם מסתיר. מגלה, משום שבלעדי הלבושים — הצורות והאותיות שלו — אין דרך להתייחס ולקבל משהו מהאור. ועם זה, מה שמתגלה הוא הלבושים ולא התוכן; אדרבה, התוכן מסתתר יותר ככל שרבים הלבושים. כך התורה אכן מגלה, גם בעולם הזה, את רצונו וחכמתו של הקב"ה, את אהבתו ויראתו; אבל הגילוי הוא בלבושי העולם הזה, בשור ובחמור, בציצית ובלולב וכו'. אדם יכול לעסוק בתורה המלובשת באלה, לראות שור וחמור ולולב — ולא להרגיש באור ה' ובנועם ה' הגנוזים בה. רק מי שזוכה (גם מלשון זכות הנפש, שעמל לזכך את נפשו ולימודו לראות את האור האלוקי) — וכפי שנאמר כאן, כאשר הקב"ה 'קובע לו שכר' — מתגלה לו האור האלוקי "ממעטה לבושו, שהיא התורה".
"וְיָצָא כַבָּרָק חִצּוֹ" .
"וְיָצָא כַבָּרָק חִצּוֹ" (זכריה ט,יד) . יציאת האור מתוך מעטה לבוש התורה לגלות את פנימיות האור האלוקי נמשלה להבזק הברק.
וְזוֹ הִיא קְבִיעַת שְׂכַר הַתּוֹרָה הַקְּבוּעָה תָּמִיד בְּנֶפֶשׁ עָמְלָה בָּהּ.
וְזוֹ הִיא קְבִיעַת שְׂכַר הַתּוֹרָה הַקְּבוּעָה תָּמִיד בְּנֶפֶשׁ עָמְלָה בָּהּ. הארה מסוימת זו ממעטה לבוש התורה היא השכר שנקבע לו, שאין הדבר תלוי אלא באדם עצמו, אשר כפי עמלו בתורה הוא זוכה לשכר לא רק לעתיד לבוא (כאשר לא תהיינה עוד מגבלות מסתירות של גוף ועולם הזה), אלא בכל עת. דבר זה הוא הדגשה של אדמו"ר הזקן ושל החסידות בכלל: ששכר והארה אלו אינם רק גנוזים לעתיד, ואינם נחלת הצדיקים הגדולים בלבד, אלא הם "שכר התורה הקבועה תמיד בנפש עמלה בה".
אֲבָל הַהַשְׁרָאָה, הִיא הֶאָרָה עֲצוּמָה מֵאוֹר ה' הַמֵּאִיר בָּהּ, בְּלִי גְּבוּל וְתַכְלִית.
אֲבָל הַהַשְׁרָאָה, השראת השכינה שנזכרה בתחילה, "עשרה שיושבין ועוסקין בתורה שכינה שרויה ביניהם״, הִיא הֶאָרָה עֲצוּמָה מֵאוֹר ה' הַמֵּאִיר בָּהּ, בנפש, בְּלִי גְּבוּל וְתַכְלִית. לעומת קביעת השכר, שהיא הארה מצומצמת ומכוונת לנפש מסוימת
וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְלַבֵּשׁ בְּנֶפֶשׁ גְּבוּלִית.
וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְלַבֵּשׁ בְּנֶפֶשׁ שהיא גְּבוּלִית. השראת השכינה אינה יכולה להתלבש בנפש, כי הנפש היא בעלת גבול, והגבול אינו יכול להלביש, להכיל ולהגדיר את מה שהוא בלי גבול.
כִּי אִם מַקִּיף עָלֶיהָ, , מִלְמַעְלָה.
כִּי אִם מַקִּיף עָלֶיהָ, על הנפש , מִלְמַעְלָה. הארה זו הרי מתייחסת אלינו, ואם היא אינה נכנסת — היא מקיפה; אם אינה מתלבשת היא מלבישה.
מֵרֹאשָׁהּ וְעַד רַגְלָהּ.
מֵרֹאשָׁהּ וְעַד רַגְלָהּ. המקיף, בהגדרתו, אינו מתייחס אל פרטי המוקף. מבחינתו אין הבדל בין ראש ורגל, השפעתו היא בשווה לכול. כפי שהאריך לבאר בליקוטי אמרים (פרק מח), 'מקיף' אין פירושו שהוא נמצא בהיקף ולא בפנים, אלא שמהותו היא כזו שהוא מעבר לחילוקי המדרגות שאצל הפנימי. בפנימי יש ראש ויש רגל שהם שני הקצוות של כל פנימי, תחילתו וסופו, וביניהם כל חלוקות הביניים. יש חכמים ויש שאינם חכמים, יש עשירים ויש עניים; אבל אצל מי שלא החכמה ולא העושר נחשבים בעיניו, אין ביניהם כל הבדל; לגביו הם חשובים או בלתי חשובים באותה מידה. במובן זה המקיף נמצא בכל חלקי הנפש בשווה ממש, אף יותר מהפנימי, אף שאיננו נתפס בשום דבר. זהו המובן של "מקיף עליה מלמעלה מראשה ועד רגלה".
כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ ז"ל: 'אַכָּל בֵּי עֲשָׂרָה שְׁכִינְתָּא שָׁרְיָא' , כְּלוֹמַר עֲלֵיהֶם מִלְמַעְלָה.
כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ ז"ל:
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וִיהִי נוֹעַם ה' עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ" . כְּלוֹמַר, כִּי נוֹעַם ה', אֲשֶׁר הוֹפִיעַ בְּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ בְּעֵסֶק הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת.
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וִיהִי נוֹעַם ה' אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ" (תהלים צ,יז) . כְּלוֹמַר, כִּי נוֹעַם ה', אשר הוא העונג העליון, העצמי, שבו כביכול מתענג ה' מעצמותו שלמעלה ומעבר לכל עולם, שגנזו הקב"ה כי אין העולם יכול לסובלו כעת, אֲשֶׁר הוֹפִיעַ בְּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ בְּעֵסֶק הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת. לעונג עליון זה, הגם שהוא למעלה מהעולם, יש דרך להתגלות בעולם — כאשר העולם משמש לקיום התורה והמצוות. כלומר, כאשר העולם הוא רק עולם — הוא מעלים, מכסה על אור אין סוף ואין נועם ה' מתגלה בו; אבל כאשר העולם הוא המקום שבו אדם מישראל עוסק בתורה ובמצוות, כאשר העולם הופך בפועל להיות נשוא של התורה והמצוות — לא רק שאין הוא מסתיר אלא הוא עצמו מגלה את "נועם ה' " שאינו יכול להיגלות בשום אופן אחר.
דְּאוֹרַיְיתָא וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כּוֹלָּא חַד .
דְּאוֹרַיְיתָא וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כּוֹלָּא חַד (שהתורה והקב"ה הכול אחד) .
יִתְכּוֹנֵן וְיִשְׁרֶה עָלֵינוּ מִלְמַעְלָה, לִהְיוֹתוֹ בְּלִי גְּבוּל וְתַכְלִית וְאֵינוֹ מִתְלַבֵּשׁ בְּנַפְשֵׁנוּ וְשִׂכְלֵנוּ. וְעַל כֵּן אֵין אָנוּ מַשִּׂיגִים בְּשִׂכְלֵנוּ הַנְּעִימוּת וְהָעֲרֵיבוּת מִנּוֹעַם ה' וְזִיו הַשְּׁכִינָה, בְּלִי גְּבוּל וְתַכְלִית, אֲשֶׁר מִתְכּוֹנֵן וְשׁוֹרֶה עָלֵינוּ.
יִתְכּוֹנֵן וְיִשְׁרֶה עָלֵינוּ מִלְמַעְלָה, באופן של מקיף, לִהְיוֹתוֹ בְּלִי גְּבוּל וְתַכְלִית וְאֵינוֹ מִתְלַבֵּשׁ בְּנַפְשֵׁנוּ וְשִׂכְלֵנוּ. וְעַל כֵּן אֵין אָנוּ מַשִּׂיגִים בְּשִׂכְלֵנוּ את הַנְּעִימוּת וְהָעֲרֵיבוּת מִנּוֹעַם ה' וְזִיו הַשְּׁכִינָה, שהוא בְּלִי גְּבוּל וְתַכְלִית, אֲשֶׁר מִתְכּוֹנֵן וְשׁוֹרֶה עָלֵינוּ. נועם ה' אכן שורה עלינו בעסק התורה והמצוות, אבל כמקיף; בשכלנו אין אנו מבינים את נועם ה', ובאהבה וביראה שלנו אין אנו יכולים להרגישו. זו המשמעות של היות מקיף: היות נמצא, שורה עלינו, אבל לא מלובש בשום השכלה או הרגשה ידועה בנפש.
בְּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ בַּתּוֹרָה וּמִצְוֹת בְּרַבִּים דַּוְקָא.
בְּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ בַּתּוֹרָה וּמִצְוֹת בְּרַבִּים דַּוְקָא. השראה והתייחסות זו של נועם ה' אלינו, שהיא דבר פלא גדול כל כך (שמשמעות ועונג אלוקי עצמי, אין סופי, יתייחסו אלינו), היא בשלושה תנאים אלה: האחד — "במעשה ידינו", בעשייה דווקא. כי כוח המעשה, הנמוך ביותר, מגלה את ההשפעה הגבוהה ביותר, המקיפה, שלמעלה מהשכל. משום שהוא נמוך ומרוחק כל כך הוא איננו מוגבל בהבנה כלשהי של מה שהוא עושה. אדם יכול לעשות גם דבר שאין הוא מבין או מרגיש למה ומה טעם יש בכך, רק משום שהוא חייב, שיש רצון כזה שהוא יעשה; השני — שיהיה הדבר "בתורה ומצְות", וכבר הוסבר למעלה; והשלישי — שיהיה "ברבים דוקא". כדי שהמקיף יתייחס אלינו צריך שיהיה בנו משהו מעין זה. שום חוש וכוח של אדם, לא גשמי ולא רוחני, אינו יכול להיות יותר ממה שהוא; אבל כאשר אנשים מצטרפים זה לזה לעשות משהו ביחד, מתגלה בחפיפה שביניהם משהו שהוא מעבר לגבול האישי של כל אחד. גם זה אינו אין סוף, אבל הוא מכל מקום כבר יוצא מגבולו של זה ומגבולו של זה. וכמובן, כל אדם שנוסף ל"רבים" אלה מוסיף עוד ממד של 'אין גבול', עד לשלמות של עשרה. עשר הוא מספר של שלמות משום שהוא מקיף מעגל שלם של פנימיות. כך בעולמות בכלל וכך ב'עולם קטן', הוא האדם, בעשרת כוחות נפשו — ועד לשלמות השלמות של העשר בעשר, בעשרה יהודים.
וְעַל זֶה אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל : שְׂכַר מִצְוָה, בְּהַאי עָלְמָא לֵיכָּא .
וְעַל זֶה אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל (קידושין לט,ב) : שְׂכַר מִצְוָה, כלומר: הבנה ותחושה של משמעות המצווה שעשה, שהיא 'נועם ה'', העונג האלוקי האין סופי מכך שנעשתה המצווה, בְּהַאי עָלְמָא לֵיכָּא (בעולם הזה אין) . שאין השכר והמשמעות של המצווה מוגבלים בממדים של העולם הזה, ואף אין הם נתפסים ומתייחסים לשום גדר ומידה של עולם, ולכן אפשר לומר בפשטות שאין השכר נמצא בעולם.
כִּי אִי אֶפְשָׁר לְעוֹלָם לְהַשִּׂיגוֹ כִּי אִם בְּהִתְפַּשְּׁטוּת הַנֶּפֶשׁ מֵהַגּוּף.
כִּי אִי אֶפְשָׁר לְעוֹלָם לְהַשִּׂיגוֹ כִּי אִם בְּהִתְפַּשְּׁטוּת הַנֶּפֶשׁ מֵהַגּוּף. בעולם הזה הנפש מלובשת בגוף, שבו היא חושבת ומרגישה. ולכן כל עוד הנפש נמצאת בגוף ובעולם הגשמי, חשה דרכם וחושבת בכלים ובמושגים שלהם, אין היא יכולה להשיג את שכר המצווה. רק בהתפשטות הנפש מהגוף, כאשר היא משתחררת מהגבלות העולם הזה, היא יכולה להשיגו.
וְאַף גַּם זֹאת עַל דֶּרֶךְ הַחֶסֶד, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וּלְךָ ה' חָסֶד כִּי אַתָּה תְשַׁלֵּם לְאִישׁ כְּמַעֲשֵׂהוּ" .
וְאַף גַּם זֹאת עַל דֶּרֶךְ הַחֶסֶד, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וּלְךָ ה' חָסֶד כִּי אַתָּה תְשַׁלֵּם לְאִישׁ כְּמַעֲשֵׂהוּ" (תהלים סב,יג) . שהשכר שהקב"ה משלם על המצוות הוא חסד. למרות שבדרך כלל המושג של שכר איננו חסד — אדם מקבל שכר על עבודתו על פי דין, בזכות ולא כגמילות חסד וכמתנה — אף על פי כן, השכר האלוקי על המצוות הוא תמיד גם על דרך החסד.
וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל , שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן כֹּחַ בַּצַּדִּיקִים כו'.
וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל (סנהדרין ק,ב) , שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן כֹּחַ בַּצַּדִּיקִים לקבל טובתם כו'. דווקא עבור השכר נזקק האדם לחסד ה'. את חלק המעשה עצמו של המצווה יכול אדם לעשות גם אם אינו מבין ואינו מרגיש מה הוא עושה, ולכן בפועל יכול אדם לעשות דבר שאין לו שום ערך אליו (אדרבה, פעמים דווקא חוסר היחס למה שהוא עושה, בהבנה ובהרגשה, הם שמאפשרים לו לעשות בפועל) — מה שאי אפשר לומר לגבי קבלת השכר, שהוא ההבנה והתחושה בטעם המצווה שעשה. כאן חייב להיות יחס בין יכולתו של האדם להבין ולקבל ובין מה שניתן לו. וכיוון שטעם המצווה הוא רצון ועונג ה', שהם אין סופיים, ונפש האדם, גם כשהיא מופשטת מהגוף, היא עדיין קיימת בהגדרות מסוימות, אין די בקבלת השכר על פי דין ויש צורך בחסד ה'. דהיינו, החסד שיפתח גם את כלי הנפש שלא לפי ערך מעשיה בלבד אלא לפי ערך האין סוף של משמעות המצווה וטעמה.
מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּמַּלְאָכִים,
מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּמַּלְאָכִים, שלא ניתן בהם הכוח מעבר למידתם.
כְּמוֹ שֶׁשָּׁמַעְתִּי מֵרַבּוֹתַי, כִּי אִילּוּ נִמְצָא מַלְאָךְ אֶחָד עוֹמֵד בְּמַעֲמַד עֲשָׂרָה מִיִּשְׂרָאֵל בְּיַחַד, אַף שֶׁאֵינָם מְדַבְּרִים בְּדִבְרֵי תוֹרָה, תִּפּוֹל עָלָיו אֵימָתָה וָפַחַד בְּלִי גְּבוּל וְתַכְלִית, מִשְּׁכִינְתָּא דְּשָׁרְיָא עֲלַיְיהוּ .
כְּמוֹ שֶׁשָּׁמַעְתִּי מֵרַבּוֹתַי, הבעש"ט והרב המגיד ממזריטש,
עַד שֶׁהָיָה מִתְבַּטֵּל מִמְּצִיאוּתוֹ לְגַמְרֵי.
עַד שֶׁהָיָה מִתְבַּטֵּל מִמְּצִיאוּתוֹ לְגַמְרֵי. כל מציאותו של המלאך היא גדר, גבול ותכלית מסוימת של אהבה ויראה וכו'; ואימה ופחד בלי גבול ותכלית — יבטלו את מציאותו מעיקרה.
מכאן, לאחר ביאור מאמר המשנה "עשרה שיושבין ועוסקין בתורה שכינה שרויה ביניהם" בדרך החסידות, בחכמה בינה ודעת; אחרי שהסביר מהי השכינה השורה על המניין, ומובנת הציפייה הגדולה מהימצאותם של עשרה יהודים יחד, מהפוטנציאל האדיר הזה שיצא לפועל בלימוד או בתפילה של אותם עשרה, והאכזבה הגדולה אם אין הדבר נעשה — הוא יכול לעבור לחלק המסקנות למעשה.
וְעַל כֵּן רַע בְּעֵינַי הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ .
וְעַל כֵּן רַע בְּעֵינַי הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ (על פי קהלת ב,יז) . הביטוי "תחת השמש" מובא כאן בהקשר מאמר חז"ל
בִּכְלָל, וּבִפְרָט בֵּין אַחַיי וְרֵעַיי,
בִּכְלָל, רע הדבר לגבי כל יהודי שנוהג כך, וּבִפְרָט בֵּין אַחַיי וְרֵעַיי, הם החסידים, ובמיוחד החסידים הקרובים אליו, שהם כאחיו שיחד איתו בעבודת ה', אשר אמורים לדעת דברים אלה. ל"אחיי ורעיי" אמורה להיות קרבת הדעת והלב אליו, שגם במקום שאין אומרים להם בפירוש מה ואיך ולעשות, הם אמורים לדעת זאת מעצמם. ואף כאן, כפי שנראה בהמשך, אין מדובר בתפילה עצמה, אלא בשוליה המוגדרים פחות. כי בכלל, עבודת ה' הבלתי פורמלית, באותם מקומות וזמנים שאין בהם חובה מוגדרת של מצווה, תפילה או לימוד, הייתה מהדברים שהדגישה וחיזקה החסידות. ועל כן רע בעיניו הדבר במיוחד אצל החסידים שהם "אחיי ורעיי".
הַנִּגָּשִׁים אֶל ה' הַגָּשָׁה זוֹ תְּפִלָּה.
הַנִּגָּשִׁים אֶל ה'
וְאַחַר הַתְּפִלָּה אוֹ לְפָנֶיהָ.
וְאַחַר הַתְּפִלָּה אוֹ לְפָנֶיהָ. השאלה היא מה קורה אחר התפילה. נכון, בזמן התפילה הם התפללו, ואפילו עסקו בעבודת התפילה; אבל מה קורה אחר התפילה, או לפניה? כולם יודעים וכולם מדברים על התפילה. בתפילה צריך להתפלל. אבל בשוליים של אחר התפילה ולפניה, שאין להם הגדרה מחייבת, שם עיקר הבעיה שהוא בא לדבר עליה.
נַעֲשָׂה מוֹשַׁב לֵצִים רַחֲמָנָא לִיצְּלָן , כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְאֵין בֵּינֵיהֶם דִבְרֵי תוֹרָה
נַעֲשָׂה מוֹשַׁב לֵצִים רַחֲמָנָא לִיצְּלָן (ה' יצילנו) , כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְאֵין בֵּינֵיהֶם דִבְרֵי תוֹרָה הרי זה מושב לצים (אבות פרק ג משנה ב).
וְאִם נַעֲשָׂה מוֹשַׁב לֵצִים בַּעֲשָׂרָה דִּשְׁכִינְתָּא שָׁרְיָא עֲלַיְיהוּ .
וְאִם נַעֲשָׂה מוֹשַׁב לֵצִים בַּעֲשָׂרָה דִּשְׁכִינְתָּא שָׁרְיָא עֲלַיְיהוּ (שהשכינה שורה עליהם) . בשניים כבר יש 'מושב לצים', כי בין שניים נוצר קשר בין אישי, מעבר לתחומו של האדם בינו לבין עצמו; אבל בעשרה יש יותר מיציאה אל התחום שמעבר: יש פה נוכחות של המעֵבר, נוכחות ממשית של 'שכינה השורה עליהם'. והחומרה של 'מושב לצים', הקלקול שעושה הדבר, הוא לכן משמעותי הרבה יותר, כפי שיסביר להלן:
אֵין לְךָ עֶלְבּוֹנָא וּקְלָנָא דִּשְׁכִינְתָּא גָּדוֹל מִזֶּה, רַחֲמָנָא לִיצְּלָן .
אֵין לְךָ עֶלְבּוֹנָא וּקְלָנָא דִּשְׁכִינְתָּא (עלבון וקלון של השכינה) גָּדוֹל מִזֶּה, רַחֲמָנָא לִיצְּלָן (ה' יצילנו) . העושים מושב לצים, גם אם אינם עוברים על מצווה כלשהי מתרי"ג מצוות, הם פשוט מתעלמים
וְאִם אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל עַל הָעוֹבֵר עֲבֵירָה בַּסֵּתֶר שֶׁדּוֹחֵק רַגְלֵי הַשְּׁכִינָה חַס וְשָׁלוֹם.
וְאִם אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל (קידושין לא,א) עַל הָעוֹבֵר עֲבֵירָה בַּסֵּתֶר שֶׁדּוֹחֵק רַגְלֵי הַשְּׁכִינָה חַס וְשָׁלוֹם. ההנחה של העובר עבירה בסתר היא ששם, לפחות, הקב"ה לא רואה אותו. ולכן הוא "דוחק רגלי השכינה" מאותו מקום; הוא עושה מעשה, אשר מעבר למה שעשה מרוקן את הפינה ההיא מנוכחותו של הקב"ה.
הָעוֹבֵר עֲבֵירָה בָּרַבִּים דּוֹחֵק כָּל שִׁיעוּר קוֹמָה שֶׁל יוֹצֵר בְּרֵאשִׁית כִּבְיָכוֹל.
מה שאין כן "שיעור קומה של יוצר בראשית" הוא מושג המופיע בספרי חסידות ובספרי המקובלים הראשונים,הָעוֹבֵר עֲבֵירָה בָּרַבִּים — דּוֹחֵק כָּל שִׁיעוּר קוֹמָה שֶׁל יוֹצֵר בְּרֵאשִׁית כִּבְיָכוֹל.
כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: אֵין אֲנִי וְהוּא
כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל:
אֶלָּא שֶׁ"מֶלֶךְ אָסוּר בָּרְהָטִים" כו'.
אֶלָּא שֶׁ"מֶלֶךְ אָסוּר בָּרְהָטִים" (שיר השירים ז,ו) כו'. "רהטים" אלה, כמבואר בזוהר
אֲבָל וַוי לְמַאן דְּדָחֲקִין לִשְׁכִינְתָּא כַּד יוֹקִים לָהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְיֵימָא לָהּ : הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי וגו' " .
אֲבָל וַוי לְמַאן דְּדָחֲקִין לִשְׁכִינְתָּא כַּד יוֹקִים לָהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְיֵימָא לָהּ (אבל אוי למי שדוחק את השכינה, כאשר יקים אותה הקב"ה ויאמר לה) : " הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי וגו' " (ישעיה נב,ב) . בזמן הגלות "מלך אסור ברהטים" כביכול מתחייב שלא להגיב גם כשמורדים בו, גם כשעולבים בו. אבל כשתסתיים הגלות והקב"ה יקים את השכינה מעפרה — אז אוי למי שהוריד ודחק את השכינה. ולא משום שהקב"ה ינקום בו,
וְעַל תְּלָת מִילִּין מִתְעַכְּבֵי יִשְׂרָאֵל בְּגָלוּתָא: עַל דְּדָחֲקִין לִשְׁכִינְתָּא וְעַל דְּעָבְדִין קְלָנָא בִּשְׁכִינְתָּא וכו', כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ
וְעַל תְּלָת מִילִּין מִתְעַכְּבֵי יִשְׂרָאֵל בְּגָלוּתָא: עַל דְּדָחֲקִין לִשְׁכִינְתָּא וְעַל דְּעָבְדִין קְלָנָא בִּשְׁכִינְתָּא (ועל שלושה דברים מתעכבים ישראל בגלות: על שדוחקים את השכינה ועל שעושים קלון בשכינה) וכו', כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ מעין הדברים הללו.
עַל כֵּן אֲהוּבַיי אַחַיי וְרֵעַיי.
עַל כֵּן אֲהוּבַיי אַחַיי וְרֵעַיי. כאמור, חומרת הדבר היא דווקא בין "אהוביי אחיי ורעיי". מי שאינו רגיש ואינו מודע להשראת השכינה כאן, אין בזה עלבון כל כך; אבל אצל החסידים המחונכים לזה, 'אחיי ורעיי', כאן יש עלבון לרבי ועלבון לשכינה; כאן נמצאת הסכנה, ואותם הוא מזהיר:
אַל נָא תָּרֵעוּ הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת, וּתְנוּ כָּבוֹד לה' אֱלֹהֵיכֶם,
אַל נָא תָּרֵעוּ הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת,
בְּטֶרֶם יַחְשִׁךְ, דְּהַיְינוּ בֵּין מִנְחָה לְמַעֲרִיב כָּל יְמוֹת הַחוֹל.
בְּטֶרֶם יַחְשִׁךְ,
לִלְמוֹד בַּעֲשָׂרָה.
לִלְמוֹד בַּעֲשָׂרָה. השכינה השורה על עשרה יהודים, כנזכר, דורשת את הביטוי והגילוי שלה, שאם לא כן הרי זה קלון לשכינה וכו'. והביטוי והגילוי של הקדושה הזו היא כעת בלימוד התורה בעשרה.
פְּנִימִיּוּת הַתּוֹרָה.
ומה יש ללמוד? פְּנִימִיּוּת הַתּוֹרָה. פנימיות לעומת הנגלה שבתורה. הנגלה שבתורה הוא כאשר התורה מתלבשת בעולם התחתון, בעולם העשייה הגשמי הנגלה לנו. כי אנו, נפש בגוף, חיים בעולם העשייה הגשמי, חשים וחושבים בו, וכאשר התורה מלובשת בעניינים אלה, כמו בהלכות המעשיות, זהו הנגלה של התורה. לעומת זאת, פנימיות התורה היא אותו חלק בתורה שמלובש בעיקר בעולמות הרוחניים הגבוהים,
שֶׁהִיא אַגָּדָה שֶׁבְּסֵפֶר עֵין יַעֲקֹב.
שֶׁהִיא אַגָּדָה שֶׁבְּסֵפֶר עֵין יַעֲקֹב. הספר 'עין יעקב' הוא אוסף כל חלק האגדה שבתלמוד.
שֶׁרוֹב סוֹדוֹת הַתּוֹרָה גְּנוּזִין בָּהּ.
שֶׁרוֹב סוֹדוֹת הַתּוֹרָה גְּנוּזִין בָּהּ.
וּמְכַפֶּרֶת עֲוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם כַּמְּבוֹאָר בְּכִתְבֵי הָאֲרִיזַ"ל.
וּמְכַפֶּרֶת עֲוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם כַּמְּבוֹאָר בְּכִתְבֵי הָאֲרִיזַ"ל.
וְהַנִּגְלוֹת שֶׁבָּהּ, הֵן דַּרְכֵי ה' שֶׁיֵּלֵךְ בָּהֶם הָאָדָם.
וְהַנִּגְלוֹת שֶׁבָּהּ, שבפנימיות התורה, במיוחד באגדות התלמוד, הֵן דַּרְכֵי ה' שֶׁיֵּלֵךְ בָּהֶם הָאָדָם. באגדות חז"ל יש גם שכבת משמעות נגלית, שבכללה עצות ודברי מוסר — הן אלה הנאמרים בפירוש והן כאלה העולים מתוך הסיפורים על אבות האומה או על החכמים ובכלל.
וְיָשִׁית עֵצוֹת בְּנַפְשׁוֹ בְּמִילֵּי דִשְׁמַיָּא וּבְמִילֵּי דְעָלְמָא .
וְיָשִׁית עֵצוֹת בְּנַפְשׁוֹ, בלימוד זה, בְּמִילֵּי דִשְׁמַיָּא וּבְמִילֵּי דְעָלְמָא (בענייני שמיים ובענייני העולם) . מה שלומדים בדברי אגדה עומד לאדם הן בענייני שמיים, בתורה ובתפילה, והן בענייני העולם, ביחס לחבריו, למלאכתו, לגופו וכו'.
וְכַיָּדוּעַ לְכָל חַכְמֵי לֵב.
וְכַיָּדוּעַ לְכָל חַכְמֵי לֵב. אף יותר מדברי הלכה, דברי האגדה שבתלמוד וכל מה שנכתב בפירושם עדיין אינם מספיקים כשלעצמם כדי להשיג ולהבין את הדברים. לזה אין עצה אלא חכמת הלב, הן של רבנים ומשפיעים בכל מקום כיצד להשפיע את הדברים, והן של המקבלים, כיצד להשיג את הדברים בתוכם.
וְגַם לִלְמוֹד מְעַט בְּ'שׁוּלְחָן עָרוּךְ' 'אוֹרַח חַיִּים' הֲלָכוֹת הַצְּרִיכוֹת לְכָל אָדָם.
נוסף על לימוד פנימיות התורה הוא מציע: וְגַם לִלְמוֹד מְעַט בְּ'שׁוּלְחָן עָרוּךְ' 'אוֹרַח חַיִּים' הֲלָכוֹת הַצְּרִיכוֹת לְכָל אָדָם. שולחן ערוך (עם נושאי כליו) הוא ספר ההלכות הפסוקות, סיכום למעשה של כל השתלשלות ההלכה עד למה שצריך האדם בזמננו לעשות. חלק 'אורח חיים' עוסק בהלכות המסורות לכל אדם, לעומת החלקים האחרים, שהם שכיחים פחות ונתונים בעיקר לפסיקת הרבנים ובתי הדינים.
וְעַל זֶה אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: כָּל הַשּׁוֹנֶה הֲלָכוֹת בְּכָל יוֹם
וְעַל זֶה אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל:
שֶׁהֵן הֲלָכוֹת בְּרוּרוֹת וּפְסוּקוֹת הֲלָכָה לְמַעֲשֶׂה, כַּמְּבוֹאָר בְּפֵירוּשׁ רַשִׁ"י ז"ל שָׁם .
משום אמנם כאן הוא מדבר לא רק על שינון ההלכות בכלל, אלא על ההלכות הצריכות לכל אדם, שהן ההלכות הכתובות בעיקר בשולחן ערוך אורח חיים. בפשטות, כי יש בזה תועלת נוספת של לימוד המביא לידי מעשה, של ידיעת המעשה שצריך לעשות; ובפנימיות יש בזה הקצנה נוספת בהורדת הרצון העליון למטה אל תוך המקום והזמן, אל המעשה ממש שהוא צריך לעשות כעת. שֶׁהֵן הֲלָכוֹת בְּרוּרוֹת וּפְסוּקוֹת הֲלָכָה לְמַעֲשֶׂה, כַּמְּבוֹאָר בְּפֵירוּשׁ רַשִׁ"י ז"ל שָׁם (בנידה עג,א) . כלומר, סיכום ופסק ההלכה למעשה, ללא העיון בטעמי ההלכות וללא המשא ומתן בין הדעות השונות בדברי החכמים והפוסקים. פסק ההלכה הוא גילוי הרצון האלוקי בעצמו, שלמעלה מהכול. כל שלבי הדיון ההלכתי שייכים להתלבשות הרצון בדרגת החכמה — מה טעם, כיצד וכו' — אבל הרצון העליון כשלעצמו, כפי שהוא למעלה מכל העולמות, נמצא בפסק ההלכה לבד. דווקא כך הוא מבטא את נבדלותו ונצחיותו של הרצון האלוקי, ובמובן מסוים של הקב"ה בעצמו, בתוך העולמות.
וּבְשַׁבָּת קֹדֶשׁ בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה, יַעַסְקוּ בְּהִלְכוֹת שַׁבָּת, כִּי 'הִלְכְתָא רַבְּתָא לְשַׁבְּתָא' . וּבְקַל יָכוֹל הָאָדָם לִיכָּשֵׁל בָּהּ חַס וְשָׁלוֹם.
וּבְשַׁבָּת קֹדֶשׁ בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה, בזמן שלפני או אחרי תפילת מנחה של שבת, יַעַסְקוּ בְּהִלְכוֹת שַׁבָּת, כִּי 'הִלְכְתָא רַבְּתָא לְשַׁבְּתָא' (הלכה רבה יש לשבת) .
אֲפִילּוּ בְּאִיסּוּר כָּרֵת וּסְקִילָה, מֵחֶסְרוֹן יְדִיעָה.
אֲפִילּוּ בְּאִיסּוּר כָּרֵת וּסְקִילָה, מֵחֶסְרוֹן יְדִיעָה. גם אם אין הוא מתחייב ממש סקילה (שהרי סקילה חייב רק על זדון ממש, ובעדים והתראה), וכאן הוא עובר בשוגג "מחסרון ידיעה", מכל מקום האיסור של חילול שבת הוא איסור חמור מן התורה, שבתנאים מסוימים יתחייב עליו כרת וסקילה. אכן, בתחומים אחרים יהודים בדרך כלל מודעים לאיסורים חמורים כאלה ומתרחקים מהם; אבל בשבת, משום שאלו אותם מעשים עצמם שבכל יום אחר מותר לעשותם, אם אין לומדים את ההלכות לא יודעים אותן, ובקלות אפשר להיכשל גם באיסור חמור כזה.
וְשִׁגְגַת תַּלְמוּד עוֹלָה זָדוֹן, חַס וְשָׁלוֹם.
וְשִׁגְגַת תַּלְמוּד עוֹלָה זָדוֹן, חַס וְשָׁלוֹם.
וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּאִיסּוּרֵי דִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁרַבּוּ כְּמוֹ רַבּוּ לְמַעְלָה.
וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּאִיסּוּרֵי דִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁרַבּוּ כְּמוֹ רַבּוּ לְמַעְלָה. אם באיסורי תורה החמורים, שהם עיקרי הלכות שבת, הוא יכול לטעות, מכל שכן באיסורי חכמים שהם גזרות והרחקות שנוספו על עיקרי ההלכות, שהם רבים מאוד בהלכות שבת ורבים אינם מודעים אפילו לקיומם.
וּבִפְרָט בְּאִיסּוּרֵי מוּקְצֶה, דִּשְׁכִיחֵי טוּבָא .
וּבִפְרָט בְּאִיסּוּרֵי מוּקְצֶה, שהם מדברי סופרים, דִּשְׁכִיחֵי טוּבָא (שמצויים הרבה) . איסורי מוקצה הם איסורים שכל אדם נתקל בהם בכל שבת. אחד הטעמים המובאים לאיסור מוקצה הוא — להרחיק את האדם מעיסוקים שהוא רגיל לעשות בימות החול, ובכך ליצור בנפש את התחושה והאווירה של שבת. איסורי מוקצה, בהגדרתם, מצויים אפוא לרוב בסביבתו של כל אדם, וכשאין יודעים אותם עלולים לעבור עליהם.
וַחֲמוּרִים דִּבְרֵי סוֹפְרִים יוֹתֵר מִדִּבְרֵי תוֹרָה.
וַחֲמוּרִים דִּבְרֵי סוֹפְרִים יוֹתֵר מִדִּבְרֵי תוֹרָה.
כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל, שֶׁכָּל הָעוֹבֵר עַל דִּבְרֵי חֲכָמִים, אֲפִילּוּ בְּאִיסּוּר קַל שֶׁל דִּבְרֵיהֶם, כְּמוֹ הָאוֹכֵל קוֹדֶם תְּפִלַּת עַרְבִית, וּכְהַאי גַּוְנָא , חַיָּיב מִיתָה כְּעוֹבֵר עַל חֲמוּרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה.
כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל,
וְכָל יָחִיד אַל יִפְרוֹשׁ עַצְמוֹ מִן הַצִּיבּוּר, אֲפִילּוּ לִלְמוֹד עִנְיָן אַחֵר כִּי אִם בְּדָבָר שֶׁהַצִּיבּוּר עֲסוּקִין בּוֹ.
וְכָל יָחִיד אַל יִפְרוֹשׁ עַצְמוֹ מִן הַצִּיבּוּר, הם מניין היהודים שלומדים עכשיו בין מנחה לערבית. אֲפִילּוּ לִלְמוֹד עִנְיָן אַחֵר בתורה אל יפרוש מן הציבור, כִּי אִם ילמד בְּדָבָר שֶׁהַצִּיבּוּר עֲסוּקִין בּוֹ. נכון שיש מעלה בכל לימוד תורה בכל נושא ובכל אדם, ביחיד וברבים; אבל במכתב זה מדובר במעלה המיוחדת שיש בלימוד התורה בציבור. ובמצב המסוים המתואר כאן, כאשר אדם נמצא עם ציבור שלומד יחד — המעלה של לימוד בציבור היא מכריעה. כוח הציבור הוא לעולם מעבר לכוח היחיד ששייך לציבור. יהיה אשר יהיה היחיד, הציבור הזה שהוא נמצא בו יעלה כל דבר שהוא עושה עימו אל מעבר למידתו. ולכן במצב זה אין לאדם לפרוש מן הציבור ללמוד יחידי, אלא ילמד עם הציבור.
וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁלֹּא יֵצֵא הַחוּצָה אִם לֹא יִהְיוּ עֲשָׂרָה מִבַּלְעָדוֹ.
וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁלֹּא יֵצֵא הַחוּצָה אִם לֹא יִהְיוּ עֲשָׂרָה מִבַּלְעָדוֹ. כי אז הוא מקלקל את ה'מניין'. ומעתה לא בלבד שהוא מפסיד בעצמו, הוא גם מפסיד את האחרים, שלא יהיה אותו גילוי עליון שעל המניין.
וְעָלָיו אֲנִי קוֹרֵא הַפָּסוּק: "וְעוֹזְבֵי ה' יִכְלוּ כו' ".
וְעָלָיו אֲנִי קוֹרֵא הַפָּסוּק: "וְעוֹזְבֵי ה' יִכְלוּ כו' ".
כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל עַל כָּל דָּבָר שֶׁבִּקְדוּשָּׁה,
כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל (ברכות כא,ב) עַל כָּל דָּבָר שֶׁבִּקְדוּשָּׁה, שלא יהיה בפחות מעשרה. אכן, להלכה
כִּי אֵין קְדוּשָּׁה כִּקְדוּשַּׁת הַתּוֹרָה, דְּאוֹרַיְיתָא וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כּוֹלָּא חַד .
כִּי אֵין קְדוּשָּׁה כִּקְדוּשַּׁת הַתּוֹרָה, דְּאוֹרַיְיתָא וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כּוֹלָּא חַד (שהתורה והקב"ה הכול אחד) . הקדוש, הנבדל באמת, הוא הקב"ה לבדו, ואין ביהדות שום דבר אחר שהוא קדוש. כל קדושה אחרת שמדברים עליה — קדושת ישראל, קדושת הארץ וכו' — היא קדושה רק משום הקשר שלה אל הקב"ה עצמו. במובן זה, אין דבר שהוא יותר קשור, מאוחד ומייצג את הקב"ה מהתורה עצמה — וכביטוי המובא כאן, "אורייתא וקב"ה כולא חד". אכן, מותר ואף מצווה ללמוד תורה גם שלא בעשרה, אבל ללא ספק ללימוד תורה בעשרה יש מעלה מיוחדת במיצוי שלם של מושג הקדושה.
וְכָל הַפּוֹרֵשׁ מִן הַצִּיבּוּר
וְכָל הַפּוֹרֵשׁ מִן הַצִּיבּוּר אינו רואה בנחמת הציבור (על פי תענית יא,א)
וְ"שׁוֹמֵעַ לִי, יִשְׁכּוֹן בֶּטַח" , וּבְיָמָיו וּבְיָמֵינוּ "תִּוָּשַׁע יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַים תִּשְׁכּוֹן לָבֶטַח" , אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן.
ומכלל לאו אתה שומע הן — את הקשר של איגרת זו לגאולה העתידה אפשר להסביר על פי הנאמר בתחילתה על אודות ההבדל שבין קביעת שכר לבין השראת השכינה. הוסבר שהשכר הוא הארה מצומצמת שמקבל האדם, בעיקר בגן עדן אך גם בעולם הזה, שתוכנה הוא הגילוי שיכול להתגלות לפלוני מהתורה שלמד ומהמצוות שעשה; ולכן השכר הוא תמיד הארה מצומצמת לפי ערך כלי נפשו של האדם, מה שהוא יכול כעת לקבל, להשכיל ולהרגיש. לעומת זאת, השראת השכינה היא הארת השכינה עצמה — לא מה שיכול פלוני להרגיש, אלא כפי שהיא, הארה עצומה שאינה מתלבשת בתוך כלי הנפש אלא רק שורה עליה בבחינה של מקיף. הבחנה זו היא כעין ההבחנה שבין השכר שמקבל אדם כעת (בגן עדן) ובין השכר שיהיה לעתיד לבוא, בגאולה הכללית העתידה. כי בגאולה העתידה תהיה שלמות הגילוי; לא הארה מצומצמת בלבד מן התורה שלמד, אלא התגלות שלמה של התורה והמצוות, כפי שהם — "אורייתא וקב"ה כולא חד". ושתי בחינות אלה מתייחסות לשתי הדרגות של לימוד התורה שהוסברו באיגרת זו: לימוד התורה אפילו ביחיד, שהקב"ה קובע לו שכר, ולימוד התורה בציבור, שהשכינה שורה עליו עם הציבור. וְ"שׁוֹמֵעַ לִי, שמתפלל ולומד עם הציבור, יִשְׁכּוֹן בֶּטַח" (משלי א,לג) , וּבְיָמָיו וּבְיָמֵינוּ "תִּוָּשַׁע יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַים תִּשְׁכּוֹן לָבֶטַח" (ירמיה לג,טז) ,
איגרת קטנה זו התחלקה כאמור לשני חלקים. בחלקה הראשון של האיגרת הוסבר מאמר חז"ל "עשרה שיושבים ועוסקים בתורה שכינה שרויה ביניהם". הוסבר במה שונה הדבר מהלימוד שלא בעשרה, שאפילו אחד שיושב ולומד הקב"ה קובע לו שכר, והוסבר על פי זה מהי השראת השכינה ומדוע בעשרה דווקא. חלקה השני של האיגרת הוא המסקנה למעשה מן הדברים, דהיינו דרישה מהחסידים שלא לדבר בזמן התפילה, ושבכל יום בין תפילת מנחה לערבית ילמדו בציבור אגדה מספר 'עין יעקב' והלכה פסוקה הצריכה להם לקיום המצוות. דווקא הצירוף של שני החלקים באיגרת אחת יוצר מתח לא רגיל, כאשר השיאים הגבוהים ביותר של החשיפה אל הקודש יורדים אל הדברים הפשוטים ביותר בידי האנשים הפשוטים והרגילים, המרכיבים כל מניין. על רקע זה אפשר להבין את דבריו של האדמו"ר הקודם, רבי יוסף יצחק מליובאוויטש, שאמר על איגרת זו שהיא "פרק תניא קשה מאד".
(Endnotes) 1 . על פי איגרות קודש אדמו"ר הזקן (שם היא איגרת ה). 2 . כפי שנזכר כבר, שסידרן של איגרות הקודש שבדפוס אינו סדר של זמן אלא סדר של תוכן. 3 . כפי הנזכר באיגרת זו, ובהרחבה במקומות אחרים, שגם כשאין אותם יהודים עוסקים בתורה ובכל דבר של קדושה, בעצם היותם יחד, שורה עליהם השכינה. אלא שבאיגרת זו ההתייחסות היא ללימוד התורה בציבור, שאז השראת השכינה היא באופן אחר, פנימי ומשמעותי יותר מאשר בשעה שאינם עושים דבר. 4 . דניאל ד,יד. 5 . רש"י בפסחים שם (על פי הערת כ"ק אדמו"ר זי״ע). 6 . סנהדרין לט,א. 7 . שהרי בליקוטי אמרים פרק יא מדבר אפילו ברשעים גמורים, שהקדושה נמצאת רק במקיף להם ולא מאירה בפנימיותם, בכוחות נפשם. 8 . וכעין זה בדברי חז"ל על פסוק זה: "כי זה כל האדם — אמר רבי אלעזר: אמר הקדוש ברוך הוא, כל העולם כלו לא נברא אלא בשביל זה" (ברכות ו,ב, שבת ל,ב ועוד). 9 . ראו ליקוטי אמרים פרק לו, וכן פרקים לא ו־מה. 10 . ראו ליקוטי ביאורים. 11 . על פי נוסח הקדושה בתפילת שחרית של שבת ויום טוב. 12 . מכאן הכוח המיוחד שיש לכלל ישראל, כמו בתפילת רבים שתמיד נשמעת וכו' — ראו ראש השנה יח,א ורמב"ם הלכות תשובה פרק ב הלכה ו. והשבר הגדול הוא כאשר אין ביטוי של הכלל, כאשר יש שנאה ומחלוקת חס ושלום, וכיוצא בזה. 13 . ראו ליקוטי אמרים פרק ד. 14 . ראו מגילה כג,ב. אדמו"ר הריי"ץ, בשיחה המצוטטת גם בליקוטי ביאורים כאן, שואל: מדוע לומדים חכמים ש'עדה' ו'ציבור' הם בעשרה דווקא מפסוק זה של "הבדלו מתוך העדה הזאת", המתייחס לעדת קרח? ומסביר שמפסוק זה לומדים דבר נוסף: שכפי שבפסוק "הבדלו" מתייחס משה למקיף של הרע שיש בעדה שקלקלה, שהרי את הפנימי יכול היה לתקן ולא היה צריך להזהיר "הבדלו", כך כאן הלימוד הוא שב'עדה' נמשך המקיף של קדושה. 15 . אבות פרק ג משנה ב. אכן לא ברור לאיזו משנה מתכוון אדמו"ר הזקן, כי יש מקום לומר (וכן מובא בפשטות בליקוטי ביאורים) שהכוונה היא למשנה ו: "ומנין אפילו אחד? שנאמר: 'בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך' ". שכן תחילתה של אותה משנה היא המשנה שהובאה בתחילת האיגרת: "עשרה שיושבין ועוסקין בתורה שכינה שרויה ביניהם". ואולם מאחר שבהמשך מדובר על קביעת שכר, מתאים יותר לומר שהיא משנה ב העוסקת בשכר. וכן מובא בכמה מקומות באור התורה לאדמו"ר הצמח צדק, וב'שיעורים בספר התניא'. ובליקוטי ביאורים אומר שממשנה ב לומדים למשנה ו, שגם שם הכוונה שביחיד (וכן בכל מספר עד עשרה) אין מדובר אלא בקביעת שכר (אם כי בדרגות שונות, כי יש הבדל בין אחד לשניים ולשלושה וכו'), ורק בעשרה תהיה השראת השכינה ממש. 16 . מעיר כ"ק אדמו"ר זי״ע שידועה הקושיה בזה, שבאבות פרק ג משנה ב שניים שיושבים ויש ביניהם דברי תורה — שכינה שרויה ביניהם. ואומר שיש לתרץ על פי מה שנתבאר באור התורה עקב ע' תקמ"ב. וראו אריכות דברים בעניין זה בהוצאת התניא עם ליקוטי פירושים בעריכת הרב חיטריק. 17 . על פי איכה ג,כה. 18 . ראו יהל אור (פירוש על תהלים מאדמו"ר הצמח צדק) : שהתורה היא אותו האור שנאמר בו "עוטה אור כשלמה". 19 . וכפי שמעיר כ"ק אדמו"ר זי״ע, שבכל מקום מובא על זה הכתוב: "כי נר מצוה ותורה אור", אבל כאן הכוונה להביא ראיה שמאיר ה' על ידי אור תורתו, כמו שעל ידי שַׂלְמָה מתגלים כמה עניינים של המלובש בה ('שיעורים בספר התניא'). 20 . ראו ליקוטי תורה דברים א,ג, שם מח,ב ועוד. 21 . בבחינת "ישת חֹשך סתרו" (תהלים יח,יב). וראו תורה אור פרשת מקץ ד"ה רני ושמחי, ובביאור (לו,ד ואילך). 22 . על פי ישעיה נח,יד ("אז תתענג על ה' ") ותהלים כז,ד ("לחזות בנעם ה' "), וכן שם צ,יז ("ויהי נעם ה' וגו' "). 23 . איגרת כט: "והנה אור זה הגנוז לצדיקים לעתיד לבוא הנקרא בשם נועם ה' וצחצחות להתענג על ה', וד' מאות עלמין דכסופין דמתענגי בהון צדיקייא כו', וכמו שכתוב: ארבע מאות שקל כסף כו', הנה יש בו מעלות ומדרגות רבות מאד גבוה מעל גבוה אך הארה מועטת היורדת מדרגה אחר מדרגה לברוא לבוש זה היא מבחינת מדרגה האחרונה שבאור זה ונקראת בשם מדרגה החיצונה ואחוריים דרך משל". 24 . ראו בעש"ט על התורה, פרשת בראשית, אות כז ואילך. 25 . בכך גם מתורצת השאלה: וכי איך אפשר שנפש בגוף וכו' תיהנה מאור זה, שאין כל העולם מכילו? והתשובה היא כדברי הבעש"ט, שגנזו בתורה, שהיא כלי רחב מכל העולם ויכולה להכיל אור זה (ראו דבריו שם אות לב). 26 . כלשון הכתוב בישעיה שם. וראו במשמעות הדברים ליקוטי תורה דרושים לשמיני עצרת פג,ד, ועוד. 27 . ראו לעיל סוף איגרת טו, ובמקומות הרבה בחסידות. 28 . סנהדרין לט,א, בשינוי — שם הלשון "כל בי עשרה וכו' ". ויש גרסה בכתב יד "על בי עשרה", ומתאים למה שנאמר כאן "כלומר עליהם מלמעלה". 29 . הובא בליקוטי אמרים פרק ד ופרק כג בשם הזהר. ולעת עתה לא מצאנו בלשון זו. וראו זהר חלק ג עג,א, ושם חלק א כד,א, חלק ב ס,א, תיקוני זהר כא,ב ועוד. 30 . וכמבואר בכמה מקומות על הלבוש שהוא "כהדין קמצא דלבושיה מיניה וביה". ראו שער היחוד והאמונה פרק ז, ובליקוטי אמרים פרק כא. וכמו אותיות החקיקה שהן מיניה וביה, ראו ליקוטי תורה ויקרא נג,ב ואילך, שם במדבר נט,ג ועוד. 31 . עוד אפשר להבין מזה, שגם אחר פטירתו של אדם העיקר הוא התפשטות הנפש מהגוף. כי יכול להיות שגם אחר הפטירה לא תתפשט מייד הנפש מהגוף — כאשר אדם היה שקוע כל כך בגוף ובעולם הזה, כאשר לא חשב על הווייתה של הנפש לעצמה והיא לא נגעה לו כלל, הרי גם אחר הפטירה, הגם שהנפש נפרדת מהגוף, אין היא יכולה לפשוט את הזיכרונות והחוויות של הגוף ואין לה כלים לחוות שום דבר אחר. 32 . אופן זה תלוי במידת ההתפשטות. אם היא רק לפעמים, באופן ארעי ומכוח הארה של מעלה, גם החוויה של השכר תהיה חיצונית, כתחושה שיש במציאות דבר כזה. אך כאשר ההתפשטות היא בקביעות ובעבודה העצמית של האדם למטה, יכולה גם החוויה להיות פנימית, של מהות הדבר, שתהיה ממשית וקבועה בנפש. 33 . ראו בעש"ט על התורה פרשת נח אות לד, ושם במקור מים חיים. 34 . ראו תורה אור סו,ג ואילך. 35 . על פי הערת כ"ק אדמו"ר זי״ע. 36 . כ"ק אדמו"ר הריי"ץ מספר שכך אמר לו אביו הרבי הרש"ב נ"ע כשלמד איתו את אגרת הקדש: ש"שמעתי ממורי" (כגון בליקוטי אמרים פרק לה בהגהה) הכוונה למגיד ממזריטש, ו"שמעתי מרבותי" הכוונה למורנו הבעש"ט והרב המגיד ממזריטש (ספר השיחות תש"ד עמ' 97). 37 . ראו שבת ל,ב; זהר חלק א רכג,ב, ועוד. 38 . על פי שמות יט,כב: "הכהנים הנגשים אל ה' וגו' ". ופירש רש"י: "להקריב קרבנות". ותפילות במקום קרבנות (על פי הערת כ"ק אדמו"ר זי״ע). 39 . ראו רש"י על הפסוק "ויגש אליו יהודה" (בראשית יח,כג). 40 . ראו הקדמת שער היחוד והאמונה 'חינוך קטן'. 41 . ראו תורה אור סא,ג ואילך (על פי עבודה זרה יט,א), ותורת חיים פרשת בשלח קלז,א. 42 . בלשון חז"ל במקומות רבים, והוא מבוי, רחוב, שפתוח משני צדדיו. 43 . הערת כ"ק אדמו"ר זי״ע: "ראה עץ חיים שער השמות פרק ז, יהל אור עמ' תקעג ואילך". 44 . בפרקי היכלות: "שיעור קומה של יוצר בראשית רל"ו אלפים רבבות פרסאות". 45 . סוטה ה,א. ובערכין טו,ב : "כל המספר לשון הרע אמר הקב"ה אין אני והוא וכו' ". 46 . תיקוני זהר תיקון ו (כא,ב). וראו גם רש"י על הפסוק. 47 . וכן מעיר כ"ק אדמו"ר זי״ע: "להעיר מאיגרת התשובה ריש פרק ז". 48 . כמאמר "אין מלך בלא עם", כמבואר בשער היחוד והאמונה פרק ז ובמקומות נוספים. 49 . בכלל, אין עונשיו של הקב"ה נקמה אלא תיקון, כלומר כאשר אדם חוזר, באופן אחר, לאותם מצבים; כאשר הוא חווה אותם מצד אחר, כמו מצד הקלקול שבהם, או (במקרה טוב יותר) באופן המסייע לו לפעול ולהרגיש אחרת. 50 . נראה שהכוונה לזהר חלק ג עה,ב: "תאנא על ג' מלין מתעכבין ישראל בגלותא, על דעבדין קלנא בשכינתא בגלותא, ומהדרי אנפייהו מן שכינתא, ועל דמסאבו גרמייהו קמי שכינתא" (ומחזירים פניהם מן השכינה, ועל שמטמאים עצמם לפני השכינה). 51 . "אחיי ורעיי אל נא תרעו" על פי בראשית יט,ז, ו"הרעה הגדולה הזאת" על פי בראשית לט,ט ועוד. 52 . ש"אין כבוד אלא תורה" (אבות פרק ו משנה ב). 53 . על פי ירמיה יג,טז: "תנו לה' אלהיכם כבוד בטרם יחשך". וראו רד"ק שם. 54 . מעיר כ"ק אדמו"ר זי״ע: "יש לומר הא דאינו מתחיל בנוגע לתפילה הא' [הראשונה], שחרית — כי אז הרי דין מפורש הוא בשולחן ערוך סימן פ"ט סעיף ד' דאסור לעסוק צרכיו קודם התפלה, וכן שלאחריה צריך להיות תלמוד תורה דרבים, מבית הכנסת לבית המדרש, [סימן] קנ"ה [סעיף] א' ". 55 . וכמבואר על המובא בכמה מקומות (ראו ליקוטי אמרים פרק מ בהגהה, לקמן איגרת כו ועוד, וראו בקונטרס עץ החיים) — שמקרא בעשייה, משנה ביצירה, תלמוד בבריאה וקבלה באצילות. 56 . ראו קונטרס אחרון ד"ה דוד זמירות קרית להו (לקמן עמ' ??); דרך מצוותיך מצוות נשיאת הארון בכתף; ליקוטי תורה במדבר יח,א ואילך, ועוד. 57 . חובר על ידי רבי יעקב בן חביב ובנו רבי לוי (הרלב"ח) בתחילת המאה ה־16, ונדפס בצירוף פירוש רש"י לתלמוד, חידושי האגדות למהרש"א, פירוש המלקט הנקרא 'הכותב' ועוד פירושים השייכים לאגדות התלמוד. 58 . ראו שולחן ערוך אדמו"ר הזקן יורה דעה הלכות תלמוד תורה פרק ב. 59 . לא ברור היכן בכתבי האר"י ז"ל. מעין דברים אלה ראו במשנת חסידים מסכת השכיבה פרק א משנה ג: "ונכון לו שילמוד דבר שמכפר עונותיו של אדם ושרוב סודי תורה גנוזים בה והיא האגדה וכו' ". וראו ב'תניא עם ליקוט פירושים' שמביא מקורות אחרים, אך לא מכתבי האר"י ז"ל. 60 . מגילה כח,ב. נידה עג,א ועוד. ומופיע גם בסידור יחד עם אמירה של כמה הלכות כדי לקיים את הדבר. 61 . על פי שבת לב,א ובדברי הראשונים. בשם זה גם קרא אדמו"ר הזקן לקונטרס קטן בדיני שבת שנדפס בסידור. 62 . אבות פרק ד משנה יג. וראו בבא מציעא לג,ב וברש"י שם, שמבאר ש"שגגת תלמוד עולה זדון" דווקא כשמורה הוראה, אבל סתם כך — לא. 63 . כ"ק אדמו"ר זי״ע מדייק באחת משיחותיו (ראו תורת מנחם [התוועדויות] תשד"מ חלק ג עמ' 1751) בלשון המשנה, שנאמר "עולה זדון" ולא "נחשב זדון". שכמובן להלכה אין זה נחשב זדון ממש, אבל כאשר עולים בפנימיות נפשו של האדם, שם יכולה שגגת התלמוד להיחשב זדון. וראו גם הערת כ"ק אדמו"ר זי״ע ב'שיעורים בספר התניא' פרק לב. 64 . על פי ירושלמי ברכות פרק א הלכה ד ועוד, ועבודה זרה פרק ב משנה ז (ובנוסח: "חביבין דברי סופרים מדברי תורה"). וכן ראו עירובין כא,ב. 65 . ברכות ד,ב; אבות דרבי נתן פרק ב. 66 . ישעיה א,כח. וראו ברכות ח,א: "'ועוזבי ה' יכלו' — זה המניח ספר תורה ויוצא". 67 . רמב"ם הלכות תפילה פרק ח הלכה ו. שולחן ערוך אורח חיים סימן נה סעיף א. 68 . ראו גם מסכת אבל רבתי פרק ג ועוד, וראו רמב"ם הלכות תשובה פרק ג הלכה יא והלכות אבל פרק ב הלכה ח, ובשולחן ערוך אורח חיים סימן תקעד סעיף ה. 69 . וראו גם שם כג,ו. 70 . ע"פ הערת כ"ק אדמו"ר זי"ע. 71 . ספר השיחות תש"ד ע' 28.