חזור
אגרת הקדש
אגרת כבכפתיחה תובא כאן תחילת האיגרת — שלא נדפסה ב'אגרת הקדש' שבדפוסי התניא — כפי שהובאה באיגרות קודש אדמו"ר הזקן (איגרת לה). הפתיחה חשובה להבנת הרקע לדברים:
אחרי דרישת השלום וחיים עד העולם, תשתפך נפשי בשאלתי, ובקשתי שטוחה ופרוסה לפני כל אוהבי ורעי כל אנשי שלומנו בכלל, ובפרט המתעסקים בקדשים הגבאים דארץ הקודש תבנה ותכונן במהרה בימינו, אליהם הוכפלה בקשתי בכל לב ובכל נפש, להשגיח בעינא פקיחא לפקח פקוח נפשי ממש, לעצור בעם ה' הנוסעים למחננו, ולהזהירם בנפשם שלא להיות לי למורת רוח ולעגמת נפש בנסיעה שלא בזמנה הראויה אשר יבואר למטה, ולבקש מהם בין מאנשי עירם, ובין מהישובים הסמוכים להם, בין שהם מאנשי עיר אחרת ונוסעים דרך עירם, בין שהם חדשים, ובין שהם מאנ"ש הישנים, להזהירם באזהרה כפולה ונוראה שלא יעברו בנסיעתם הזו על אחד מאלה הדברים הנאמרים באמת וצדק, ולהראותם העתק מכתב זה.
אחרי דרישת השלום וחיים עד העולם, תשתפך נפשי בשאלתי, ובקשתי שטוחה ופרוסה לפני כל אוהבי ורעי כל אנשי שלומנו בכלל, ובפרט המתעסקים בקדשים הגבאים דארץ הקודש תבנה ותכונן במהרה בימינו, אליהם הוכפלה בקשתי בכל לב ובכל נפש, להשגיח בעינא פקיחא לפקח פקוח נפשי ממש, לעצור בעם ה' הנוסעים למחננו, ולהזהירם בנפשם שלא להיות לי למורת רוח ולעגמת נפש בנסיעה שלא בזמנה הראויה אשר יבואר למטה, ולבקש מהם בין מאנשי עירם, ובין מהישובים הסמוכים להם, בין שהם מאנשי עיר אחרת ונוסעים דרך עירם, בין שהם חדשים, ובין שהם מאנ"ש הישנים, להזהירם באזהרה כפולה ונוראה שלא יעברו בנסיעתם הזו על אחד מאלה הדברים הנאמרים באמת וצדק, ולהראותם העתק מכתב זה.
וזה יצא ראשונה, אשר כל הנוסעים על ד' פרקים הידועים, לא יעלה על רוחם לבקש להכנס אלי לדבר עמדי ביחידות אפילו דבר נחוץ מאד בעבודת ה', וכל שכן מילי דעלמא אפילו דבר גדול מאד, כי זהו דבר שאי אפשר בשום אופן שיכנסו אלי לדבר כל הנאספים פה בד' פרקים הידועים. והנה כולם משתוקקים ליכנס, ואי אפשר לי לחלק חלוקים ביניהם, כי קשה כשאול קנאה מהדוחקים ונכנסים, ואי אפשר לי לפי טבעי ורכות לבי לראות העגמת נפש של הנדחים מלכנוס, וישובו לבתיהם בפחי נפש מקנאתם, שהיא קנאת סופרים לפי שכלם.
וזה יצא ראשונה, אשר כל הנוסעים על ד' פרקים הידועים,
ובר מן דין את אלקים אני ירא, והיטב חרה לי עד מות ומר לי מאד, אשר נדחה בשתי ידים כל איש החפץ להתקרב לעבודת ה' מאנ"ש החדשים, אשר ההכרח גדול לדבר עמהם ביחידות ואי אפשר בענין אחר.
ובר מן דין את אלקים אני ירא, והיטב חרה לי עד מות ומר לי מאד, אשר נדחה בשתי ידים כל איש החפץ להתקרב לעבודת ה' מאנ"ש החדשים, אשר ההכרח גדול לדבר עמהם ביחידות ואי אפשר בענין אחר.
אך מה לי לעשות שאין הזמן גרמא בשום אופן לדבר ביחידות עם כל אחד ואחד מהחדשים הנאספים בד' פרקים הנ"ל, ואי אפשר לי גם כן לחלק חילוקים ביניהם להיות איש נדחה ואיש אינו נדחה, על כן לא יסעו כלל החדשים על ד' פרקים ליכנס לדבר עמהם ביחידות, ויש להם די ריוח ליסע באיזה חדש שירצו מחדשי השנה על אחת מג' השבתות הראשונים, רק שיתעכבו ב' או ג' ימים אחר השבת.
אך מה לי לעשות שאין הזמן גרמא בשום אופן לדבר ביחידות עם כל אחד ואחד מהחדשים הנאספים בד' פרקים הנ"ל, ואי אפשר לי גם כן לחלק חילוקים ביניהם להיות איש נדחה ואיש אינו נדחה, על כן לא יסעו כלל החדשים על ד' פרקים ליכנס לדבר עמהם ביחידות, ויש להם די ריוח ליסע באיזה חדש שירצו מחדשי השנה על אחת מג' השבתות הראשונים, רק שיתעכבו ב' או ג' ימים אחר השבת.
ובשבת הד' שהוא שבת שמברכים החדש גם כן לא יסעו החדשים בשום אופן, כי שבת זה הוקבע לאנשי שלומנו הישנים ליכנס פעם אחת בשנה דוקא כידוע מקדם, ואין הזמן גרמא ליכנס אחר השבת לדבר ביחידות עם החדשים, כי אם להישנים לדבר גדול מאד שאי אפשר לשאל בעצה מאנשי שלומנו שבעירו, כי אין עונה לו, ובתנאי כפול ומכופל שיש לפניו ב' דרכים ואינו יודע איזה דרך יבחר לו, אבל אם אין לפניו אלא דרך אחת והיא שפלה וצר לו ממנה מאד ח"ו, וצריך לו לפי שכלו להודיעני בצערו ה' ירחם, אזי יודיעני במכתבו או על ידי נאמן ביתי הידוע, ונכון יהי' לבו בטוח כי הגד יגיד לי כל דבריו בשלמות ולא יפול דבר וחצי דבר ארצה, אם יהיה לי מה להשיבו אשיבנה גם כן על ידי הנ"ל, ולא ידחוק לכנוס אלי בכבודו ובעצמו.
ובשבת הד' שהוא שבת שמברכים החדש גם כן לא יסעו החדשים בשום אופן, כי שבת זה הוקבע לאנשי שלומנו הישנים ליכנס פעם אחת בשנה דוקא כידוע מקדם, ואין הזמן גרמא ליכנס אחר השבת לדבר ביחידות עם החדשים, כי אם להישנים לדבר גדול מאד שאי אפשר לשאל בעצה מאנשי שלומנו שבעירו, כי אין עונה לו, ובתנאי כפול ומכופל שיש לפניו ב' דרכים ואינו יודע איזה דרך יבחר לו, אבל אם אין לפניו אלא דרך אחת והיא שפלה וצר לו ממנה מאד ח"ו, וצריך לו לפי שכלו להודיעני בצערו ה' ירחם, אזי יודיעני במכתבו או על ידי נאמן ביתי הידוע, ונכון יהי' לבו בטוח כי הגד יגיד לי כל דבריו בשלמות ולא יפול דבר וחצי דבר ארצה, אם יהיה לי מה להשיבו אשיבנה גם כן על ידי הנ"ל, ולא ידחוק לכנוס אלי בכבודו ובעצמו.
ונלאיתי נשוא במכתב גודל המרירות אשר ממררים חיי ממש, אותן הנכנסים לפרש שיחתן ביגונם בכבודם ובעצמם בהרחבת הביאור, כדי להכניס בעומק לבבי צערם וצרתם ה' ירחם. גם לשאול בעצה בדברים שאין בהם צער ומרירות כלל, נלאיתי נשוא הבלבול במוח ובטול עבודה מהעמיק מחשבתי ודעתי בעומק הענין, כדי להשיב דבר על אופנו מרבוי הענינים הרבים והעצומים של כלל אנ"ש, יוסף ה' עליכם אלף פעמים, ויברך אתכם בברכת שלום לישב בבתיהם בשלום בשובה ונחת תושעון עולמים.
ונלאיתי נשוא במכתב גודל המרירות אשר ממררים חיי ממש, אותן הנכנסים לפרש שיחתן ביגונם בכבודם ובעצמם בהרחבת הביאור, כדי להכניס בעומק לבבי צערם וצרתם ה' ירחם. גם לשאול בעצה בדברים שאין בהם צער ומרירות כלל, נלאיתי נשוא הבלבול במוח ובטול עבודה מהעמיק מחשבתי ודעתי בעומק הענין, כדי להשיב דבר על אופנו מרבוי הענינים הרבים והעצומים של כלל אנ"ש, יוסף ה' עליכם אלף פעמים, ויברך אתכם בברכת שלום לישב בבתיהם בשלום בשובה ונחת תושעון עולמים.
והנה ידוע נאמנה, כי כל אוהבי ורעי אשר נפשי חביבה עליו כנפשו, אלו היתה לו ידיעה בתחלה מה הוא עושה לי בשאלת צרכיו ועצות מרחוק, היה יכול בודאי למצא בנפשו הפקירות זו הקלה, להשליך יהבו על ה' יעשה הטוב בעיניו, ולא להטרידני ולבלבלני בעניניו. אך כי נדמה מקצת אנ"ש דמיון שוא ודבר כזב, הרחוק ממני כרחוק מזרח ממערב ממש, לאמר לנפשי כאמרם על נפשות הגדולים אשר בארץ המפורסמים, ה' עליהם יחיו, אשר אין מתפעלים בנפשותם מידיעת הרבוי מאורעות שונות מפגעי הזמן, ובלא לב ולב ידברו בם. אך מה יתרון לבעל הלשון מדברת גדולות, ולב יודע מרת נפשי השפלה בשרשה באמת לאמיתו, וערך נפשי עלי לערך בערכי ולבי רואה חושיית, שאני רואה בחוש ממש הבלבול הגדול במוחי ולבי רבות העתים. וכמה פעמים אני מואס בחיי ממש במדרגה זו, והוסכם בלבי פעמים רבות לעקור סיכי משכני ממדינה זו. אך אני מצפה לישועת ה' לפקוח עיני העברים, ויתן בלב כל השומעים דברי אלה ולקבלם באהבה ורצון, ויהיו לרצון אמרי פי.
והנה ידוע נאמנה, כי כל אוהבי ורעי אשר נפשי חביבה עליו כנפשו, אלו היתה לו ידיעה בתחלה מה הוא עושה לי בשאלת צרכיו ועצות מרחוק, היה יכול בודאי למצא בנפשו הפקירות זו הקלה, להשליך יהבו על ה' יעשה הטוב בעיניו, ולא להטרידני ולבלבלני בעניניו. אך כי נדמה מקצת אנ"ש דמיון שוא ודבר כזב, הרחוק ממני כרחוק מזרח ממערב ממש, לאמר לנפשי כאמרם על נפשות הגדולים אשר בארץ המפורסמים, ה' עליהם יחיו, אשר אין מתפעלים בנפשותם מידיעת הרבוי מאורעות שונות מפגעי הזמן, ובלא לב ולב ידברו בם. אך מה יתרון לבעל הלשון מדברת גדולות, ולב יודע מרת נפשי השפלה בשרשה באמת לאמיתו, וערך נפשי עלי לערך בערכי ולבי רואה חושיית, שאני רואה בחוש ממש הבלבול הגדול במוחי ולבי רבות העתים. וכמה פעמים אני מואס בחיי ממש במדרגה זו, והוסכם בלבי פעמים רבות לעקור סיכי משכני
והנה אף לפי דמיון הכוזב, העולה על רוחם לערב תבן את הבר לגדולי הדור המפורסמים שיחיו, אין דמיונם עולה יפה, כי שם רובם ככולם ה' יאריך ימיהם ושנותיהם בנעימים הנה משכן כבודם במדינה אחת, בעירות סמוכות וקרובות שלא בריחוק מקום כל כך בינותם, והקל מעליהם ונשאו אתם במשא העם.
והנה אף לפי דמיון הכוזב, העולה על רוחם לערב תבן את הבר לגדולי הדור המפורסמים שיחיו, אין דמיונם עולה יפה, כי שם רובם ככולם ה' יאריך ימיהם ושנותיהם בנעימים הנה משכן כבודם במדינה אחת, בעירות סמוכות וקרובות שלא בריחוק מקום כל כך בינותם, והקל מעליהם ונשאו אתם במשא העם.
והנה מי לנו גדול ממשה רבינו עליו השלום שאמר איכה אשא לבדי וגו'. והנה לא היה עליו רק צרכי צבור הנוגעים אל הכלל ולא ליחידים, כי אם לדון ביניהם במשפטי התורה, כמשארז"ל דדין היינו תורה, והוא אחד מעמודי העולם, ועם כל זה ארז"ל וכי תעלה על דעתך שמשה רבינו ע"ה יושב ודן כל היום כולו תורתו מתי נעשית, דהיינו מלהתבודד ולהתבונן בינו לבין עצמו בדברי תורה ששמע מפי הגבורה, אבל ליתן עצות לכל יחיד שלא בדברי תורה ויראת שמים לא היתה זאת מעולם.
והנה מי לנו גדול ממשה רבינו עליו השלום שאמר איכה אשא לבדי וגו'. והנה לא היה עליו רק צרכי צבור הנוגעים אל הכלל ולא ליחידים, כי אם לדון ביניהם במשפטי התורה, כמשארז"ל דדין היינו תורה,
עד כאן החלק שלא נדפס, ומכאן האיגרת הנדפסת:
אֲהוּבַיי אַחַיי וְרֵעַיי, מֵאַהֲבָה מְסוּתֶּרֶת תּוֹכַחַת מְגוּלָּה.
אֲהוּבַיי אַחַיי וְרֵעַיי, מֵאַהֲבָה מְסוּתֶּרֶת תּוֹכַחַת מְגוּלָּה.
לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה, זִכְרוּ יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר.
לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה, זִכְרוּ יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר. השימוש בלשון הכתוב אינו מליצה בעלמא. אדמו"ר הזקן מרבה לעשות שימוש בלשון המקורות, והדברים תמיד מכוונים. אף כאן רצונו להדגיש שאין כאן מקרה פרטי של חיסרון אישי בהנהגה, אלא שמאז ומעולם הייתה זו מהות ההנהגה בישראל, גם כשהייתה הנהגה אלוקית ישירה כמה שאפשר, ביד הנביאים ומשה רבינו.
הֶהָיְתָה כָּזֹאת מִימוֹת עוֹלָם, וְאַיֵּה אֵיפוֹא מְצָאתֶם מִנְהָג זֶה בְּאֶחָד מִכָּל סִפְרֵי חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל הָרִאשׁוֹנִים וְהָאַחֲרוֹנִים לִהְיוֹת מִנְהָג, וְתִיקּוּן,
הֶהָיְתָה כָּזֹאת מִימוֹת עוֹלָם, וְאַיֵּה אֵיפוֹא מְצָאתֶם מִנְהָג זֶה בְּאֶחָד מִכָּל סִפְרֵי חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל הָרִאשׁוֹנִים וְהָאַחֲרוֹנִים לִהְיוֹת מִנְהָג, שכך נוהגים, וְתִיקּוּן, שיש בהנהגה זו תיקון עולם. שהרי תכלית חיי עולם הזה היא תיקון העולם; ולכן גם אם הנהגה מסוימת נוחה לאדם, אם אין היא עושה תיקון אין ראוי לנהוג בה.
לִשְׁאוֹל בְּעֵצָה גַּשְׁמִיּוּת כְּדָת מַה לַּעֲשׂוֹת בְּעִנְיְנֵי הָעוֹלָם הַגַּשְׁמִי.
לִשְׁאוֹל את הצדיק בְּעֵצָה גַּשְׁמִיּוּת כְּדָת מַה לַּעֲשׂוֹת בְּעִנְיְנֵי הָעוֹלָם הַגַּשְׁמִי. אנשים חיים בעולם הטבעי, הגשמי, ומטבע הדברים יש בעיות. העולם הזה בטבעו אינו נראה ישר; על כל שעל ובכל פינה מתעוררים ספקות — בשאלות של פרנסה, של בריאות, של חיי אישות ועוד: מה לעשות, כיצד להגיב, באיזו דרך לילך וכו'. מה גם שהעולם הזה מעצם טבעו מסתיר את העתיד להיות; הוא מורכב ובלתי צפוי מכדי שאדם יוכל להבין ולצפות בשכלו האנושי לאן דברים הולכים. השאלות האלו אינן תאורטיות: הן שאלות חיים שאדם כואב אותן, חרד מהן ולחוץ בגללן מעומק ליבו. מובן אפוא שאנשים שאלו ושואלים עצות בעניינים אלה: הם פונים למומחים, להורים ולחברים, ובייחוד הם מצפים לעצה ממי שהוא מורם ורבם, שהם מייחסים לו הבנה וראייה עמוקה ומקיפה גם מעבר לראיית השכל האנושי.
אַף לִגְדוֹלֵי חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל הָרִאשׁוֹנִים כְּתַנָּאִים וְאָמוֹרָאִים אֲשֶׁר כָּל רָז לָא אָנֵס לְהוּ וּנְהִירִין לְהוֹן שְׁבִילִין דִּרְקִיעַ ,
אַף לִגְדוֹלֵי חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל הָרִאשׁוֹנִים כְּתַנָּאִים וְאָמוֹרָאִים אֲשֶׁר כָּל רָז לָא אָנֵס לְהוּ (כל סוד לא נעלם מהם)
כִּי אִם לַנְּבִיאִים מַמָּשׁ אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל, כִּשְׁמוּאֵל הָרוֹאֶה. אֲשֶׁר הָלַךְ אֵלָיו שָׁאוּל לִדְרוֹשׁ ה' עַל דְּבַר הָאֲתוֹנוֹת שֶׁנֶּאֶבְדוּ לְאָבִיו.
כִּי אִם לַנְּבִיאִים מַמָּשׁ אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל, כִּשְׁמוּאֵל הָרוֹאֶה. הנביא נקרא 'הרואה' (שמואל א ט,ט), כי הוא רואה מה שנעלם מעיניהם של אחרים. אֲשֶׁר הָלַךְ אֵלָיו שָׁאוּל לִדְרוֹשׁ ה' עַל דְּבַר הָאֲתוֹנוֹת שֶׁנֶּאֶבְדוּ לְאָבִיו. כפי הנראה בפשטות, שאול הלך אל שמואל הנביא לא כדי לקבל הדרכה רוחנית, אלא כדי שיראה מה שהוא איננו רואה בתוך העולם הגשמי.
כִּי בֶּאֱמֶת כָּל עִנְיְנֵי אָדָם, לְבַד מִדִּבְרֵי תוֹרָה וְיִרְאַת שָׁמַיִם, אֵינָם מוּשָּׂגִים רַק בִּנְבוּאָה.
כִּי בֶּאֱמֶת כָּל עִנְיְנֵי אָדָם, לְבַד מִדִּבְרֵי תוֹרָה וְיִרְאַת שָׁמַיִם, אֵינָם מוּשָּׂגִים רַק בִּנְבוּאָה. ב"עניני אדם" אין הוא מתכוון להשגה רגילה בענייני עולם הזה, כפי שכל אדם משיג פחות או יותר, אלא כוונתו להשגה בענייני העולם הזה כמו זו של הנבואה, דהיינו ודאות מוחלטת, שהנביא רואה בעיני רוחו מה שיהיה בעתיד בעולם הגשמי ומה שצריך לעשות וכו' באותה בהירות וודאות שבה אדם יודע מה שהוא רואה בעיניו.
וְ "לֹא לַחֲכָמִים לֶחֶם" .
וְכלשון הכתוב: "לֹא לַחֲכָמִים לֶחֶם" (קהלת ט,יא) . שבענייני לחם, בענייני פרנסת העולם הזה, אין החכמים משיגים יותר מהשגת השכל האנושי היחסי והמוגבל. הם כמובן יכולים להשיג בזה ככל שאר בני האדם, אך אין להם כל יתרון ואין להם ידיעה אחרת, נסתרת, בשל היותם חכמים בתורה.
כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: הַכֹּל בִּידֵי שָׁמַיִם חוּץ מִיִּרְאַת שָׁמַיִם .
כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: הַכֹּל בִּידֵי שָׁמַיִם חוּץ מִיִּרְאַת שָׁמַיִם (ברכות לג,ב) . המסר הפשוט של מאמר זה הוא
וְ שִׁבְעָה דְּבָרִים מְכוּסִּים כו', אֵין אָדָם יוֹדֵעַ בַּמֶּה מִשְׂתַּכֵּר כו', וּמַלְכוּת בֵּית דָּוִד מָתַי תַּחֲזוֹר כו' הִנֵּה הוּשְׁווּ זֶה לָזֶה,
וְעוד בדברי חז"ל: שִׁבְעָה דְּבָרִים מְכוּסִּים מבני אדם, אלו הן: יום המיתה, ויום הנחמה כו', ו אֵין אָדָם יוֹדֵעַ בַּמֶּה מִשְׂתַּכֵּר כו', וּמַלְכוּת בֵּית דָּוִד מָתַי תַּחֲזוֹר כו' (פסחים נד,ב). הִנֵּה הוּשְׁווּ זֶה לָזֶה, במה משתכר אדם בעולם הזה (ענייני פרנסה) לעניינים כמו קץ הגאולה, שברור שהם מכוסים ואין אדם, ואפילו גדול החכמים, יכול לדעתם. ונמצא שהפרנסה ושאר ענייני עולם הזה הגשמי הם נסתרים, ואין החכמים יכולים לדעתם.
וּמַה שֶּׁכָּתוּב בִּישַׁעְיָה "יוֹעֵץ וַחֲכַם חֲרָשִׁים", וְכֵן מַה שֶּׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל וְנֶהֱנִין מִמֶּנּוּ עֵצָה וְתוּשִׁיָּה, הַיְינוּ, בְּדִבְרֵי תוֹרָה הַנִּקְרָא 'תּוּשִׁיָּה',
וּמַה שֶּׁכָּתוּב בִּישַׁעְיָה (ג,ג): "יוֹעֵץ וַחֲכַם חֲרָשִׁים", ומשמע שהחכם (בתורה) הוא יועץ גם בענייני העולם, וְכֵן מַה שֶּׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל (אבות פרק ו משנה א): וְנֶהֱנִין מִמֶּנּוּ עֵצָה וְתוּשִׁיָּה, שלכאורה יכולים החכמים לתת עצות לאנשים מה יעשו גם בענייני עולם הזה — הַיְינוּ, שהכוונה בעצות אלה היא בְּדִבְרֵי תוֹרָה הַנִּקְרָא 'תּוּשִׁיָּה', כדברי חז"ל.
כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: 'יוֹעֵץ' זֶה שֶׁיּוֹדֵעַ לְעַבֵּר שָׁנִים וְלִקְבּוֹעַ חֳדָשִׁים כו' , שֶׁסּוֹד הָעִיבּוּר קָרוּי עֵצָה וְסוֹד בִּלְשׁוֹן תּוֹרָה, כִּדְאִיתָא בְּסַנְהֶדְרִין דַּף פ"ז עַיֵּין שָׁם בְּפֵירוּשׁ רַשִׁ"י
וכן יש מענייני התורה הקרויים 'עצה', כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: 'יוֹעֵץ' זֶה שֶׁיּוֹדֵעַ לְעַבֵּר שָׁנִים וְלִקְבּוֹעַ חֳדָשִׁים כו' (חגיגה יד,א) , שֶׁסּוֹד הָעִיבּוּר קָרוּי עֵצָה וְסוֹד בִּלְשׁוֹן תּוֹרָה, כִּדְאִיתָא בְּסַנְהֶדְרִין דַּף פ"ז עמוד א, עַיֵּין שָׁם בְּפֵירוּשׁ רַשִׁ"י שכותב: "בעיבור השנה הקרוי סוד ועצה וכו' ".
אַךְ הָאֱמֶת אַגִּיד לַשּׁוֹמְעִים לִי.
אַךְ הָאֱמֶת אַגִּיד לַשּׁוֹמְעִים לִי. כאן מוסיף אדמו"ר הזקן טעם אחר, פנימי, לכך שאין לשאול את הרבי בענייני עולם הזה: לא רק משום המגבלות של הרבי, שאין הוא נביא ואין זה בכוחו, אלא גם משום שעל פי האמת אין זו הדרך הראויה לעבוד את ה'.
כִּי אַהֲבָה מְקַלְקֶלֶת הַשּׁוּרָה .
כִּי אַהֲבָה מְקַלְקֶלֶת הַשּׁוּרָה (בראשית רבה פרשה נה,ח ועוד) . 'השורה' היא האופן והסדר המקובל בכל תרבות אנושית שבו חושבים ועושים דברים. זה יותר מאשר נימוס גרידא: זהו האופן הבסיסי שבו פועלת המערכת. אבל כאשר יש רגשות עזים, כמו אהבה לוהטת או להפך, הם מקלקלים את השורה, ואי אפשר עוד לשמור על הסדר. סדר יכול להישמר ביחסים פורמליים, דיסקרטיים, בעוד האהבה מעצם טבעה פורצת גבולות; בתשוקתה להגיע אל האהוב היא אינה מתחשבת בסדר, ו"מקלקלת את השורה". האהבה עשויה כביכול מ'חומר' אחר, שלגביו כל השלבים והסדרים אינם מהווים מכשול, והם כאילו אינם.
וְהִנֵּה הִיא כְּסוּת עֵינַיִם , שֶׁלֹּא לִרְאוֹת הָאֱמֶת, מֵרוֹב אַהֲבָתָם לְחַיֵּי הַגּוּף לְשֵׁם שָׁמַיִם, לַעֲבוֹד בּוֹ אֶת ה' בְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ וְשַׁלְהֶבֶת גְּדוֹלָה מֵאַהֲבַת נַפְשָׁם אֶת ה'.
וְהִנֵּה הִיא כְּסוּת עֵינַיִם (על פי בראשית כ,טז) , האהבה הגדולה מסתירה שֶׁלֹּא לִרְאוֹת הָאֱמֶת, כי החסידים באהבתם לה' ובתשוקתם לעובדו אינם רואים את האמת הזו שיש ב'שורה'. האהבה והתשוקה לעבוד את ה', להרגיש קרובים אליו ודבוקים בו בתפילה, בתורה ובמצוות, עלולה להתחלף בקוצר רוח, בחוסר יכולת לסבול את שורת ההגבלות והעיכובים שיש בין שלב לשלב, מֵרוֹב אַהֲבָתָם לְחַיֵּי הַגּוּף לְשֵׁם שָׁמַיִם, לַעֲבוֹד בּוֹ אֶת ה' בְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ וְשַׁלְהֶבֶת גְּדוֹלָה מֵאַהֲבַת נַפְשָׁם אֶת ה'. אין הוא 'חושד' בחסידים שהם באים אליו בפשטות בשביל חיי הגוף. הם באים לדרוש את ה', אבל הקשיים והצרות (שהיו באמת קשים מנשוא) אינם מאפשרים להם לעבוד את ה', ללמוד ולהתפלל כפי תשוקתם ואהבתם.
וְעַל כֵּן הֵיטֵב חָרָה לָהֶם בְּצַעַר הַגּוּף.
וְעַל כֵּן הֵיטֵב חָרָה לָהֶם (על פי יונה ד,ט) בְּצַעַר הַגּוּף. בכל ענייני הגוף, חיי וקשיי העולם הזה, שמעכבים לכאורה את הדבקות באלוקי.
חַס וְשָׁלוֹם ה' יְרַחֵם.
חַס וְשָׁלוֹם ה' יְרַחֵם. אדמו"ר הזקן מודה שצער הוא קשה. הוא מבין שאין אלו טרוניות של אנשים מפונקים אלא זעקה מלב שבור, בשל חיים קשים ומועקות שאין הוא יודע איך אפשר לשאתם. והוא מוסיף את המילים הללו כביטוי אישי שלו, מעבר למה שהוא יודע כרבי שכך צריך להיות — שאכן קשה ונורא הדבר, "חס ושלום ה' ירחם".
וְאֵין יְכוֹלִין לְקַבֵּל כְּלָל עַד שֶׁמַּעֲבִירָם עַל דַּעְתָּם,
וְאֵין יְכוֹלִין לְקַבֵּל כְּלָל את מצוקות העולם וההסתר האלוקי, עַד שֶׁמַּעֲבִירָם עַל דַּעְתָּם, כי בדעתם הם יודעים את האמת.
לְכַתֵּת רַגְלֵיהֶם מֵעִיר לְעִיר לִשְׁאוֹל עֵצוֹת מֵרָחוֹק.
לְכַתֵּת רַגְלֵיהֶם מֵעִיר לְעִיר לִשְׁאוֹל עֵצוֹת מֵרָחוֹק. למרות שהאמת נמצאת 'כאן' — ו'רחוק' הוא מה שאיננו שייך להם. הבעיה אינה רק שהפתרון רחוק וקשה להשיגו, אלא שאין הוא שלו, שאין הוא אמיתי; כי מה שאמיתי נמצא כאן, ולא צריך לחפש אחריו אלא רק לקבל אותו.
וְלֹא שָׁעוּ, אֶל ה'. לָשׁוּב אֵלָיו בְּרוּחַ נְמוּכָה.
וְלֹא שָׁעוּ, לא פנו, אֶל ה'. כל הבעיה היא בפנייה, להפנות פניו אל ה', שפירושה לקבל את מה שיש. והוא מפרט כיצד יכול אדם להגיע לזה: לָשׁוּב אֵלָיו בְּרוּחַ נְמוּכָה. התנאי הוא רוח נמוכה. כאשר יש לאדם רוח גבוהה, כשהוא מחשיב עצמו לאדם חשוב, ל'מישהו', הוא אינו יכול באותה שעה לפנות אל ה' — שהרי ישותו נמצאת שם, ואיך יהיה שם גם ה'? ובפשטות, לִפנות אל ה', כמו לפנות לאדם אחר, פירושו לפַנות את רצונו ודעתו מעצמו ומצרכיו ולהתייחס כל כולו לה'; ומי שרוחו גבוהה אינו יכול להתייחס כך.
וְהַכְנָעַת הַגּוּף.
וְהַכְנָעַת הַגּוּף. גופו של האדם הוא מרכז ויסוד הרגשת ישותו, הפיזית והנפשית, ולכן קשורה התשובה גם ב'הכנעת הגוף'. ואין הכוונה דווקא לסיגופים ותעניות, אלא להתייחסות הנפשית, שיהיו הגוף ורצונותיו וחשקיו בלתי נחשבים בעיניו, ולא ישמשו גורם בשיקול דעתו, אלא בבחינת כלי ולבוש בלבד לנפש האלוקית.
לְקַבֵּל תּוֹכַחְתּוֹ בְּאַהֲבָה.
לְקַבֵּל תּוֹכַחְתּוֹ בְּאַהֲבָה. כשאדם פונה אל הקב"ה ברוח נמוכה ובהכנעת הגוף, אזי הוא יכול לקבל ממנו באהבה גם תוכחה. לקבל באהבה אור וחסד זה פשוט, אך לקבל באהבה תוכחה, שיכולה להתבטא בקושי ובמצוקה — זה קשה. ואולם זה אפשרי כאשר אדם ניגש אל הדבר "ברוח נמוכה והכנעת הגוף", בלי ציפיות גבוהות, בלי הרגישות של מי שיש לו מה להפסיד ובלי ישות גבוהה שיכולה להיפגע.
"כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' :
"כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ, וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֶה" (משלי ג,טו) : שהרי תוכחתו של ה' היא ביטוי לאהבתו. אדם שמודע לכך יכול לקבל באהבה את התוכחה, למרות שהיא קשה ובלתי נעימה, משום שהוא יכול להתייחס לפנימיותה, שהיא אהבה וטוב. בכלל, אדם יכול לקבל באהבה כמעט כל קושי וייסורים אם הוא יודע שהדבר לטובתו, שאין כאן מקרה או ביטוי של אדישות או אכזריות אלא אכפתיות ואהבה.
וּכְמוֹ אָב רַחֲמָן חָכָם וְצַדִּיק הַמַּכֶּה בְּנוֹ.
והוא מביא משל לדבר: אב רחמן המכה את בנו מבטא בזה לא רק את אהבתו, אלא יותר מזה. בלשון הקבלה מתואר הדבר כ'גבורה שבחסד' (כמבואר במקומות רבים שכל מידה כוללת בפרטיה את כל המידות, מה שמאפשר את צירופן של המידות ואת יכולתן להתייחס זו אל זו ואל המורכבות של החיים הממשיים), ומבואר שיש בזה התגלות של החסד שהיא אף יותר פנימית מ'חסד שבחסד'. לדוגמה: כאשר אדם אוהב משפיע אהבה, זוהי התנהגות טבעית; הוא עושה מה שטבע החסד שלו מושך אותו לעשות, ועל כן אין זו אלא הארה והמשכה של מידת אהבתו. לעומת זאת כאשר אדם אוהב פועל בדרך של דין, כמו אב המכה את בנו, אין כאן רק המשכה וביטוי של האהבה אלא שינוי טבעו, המגלה את עצם ופנימיות אהבתו. רק עצם האהבה יכולה להתגלות כהפך האהבה, כי עצם האהבה מתגלה לפי הצורך של האהוב ולא כפי צורכו של האוהב, שהוא חיצוניות האהבה.וּכְמוֹ אָב רַחֲמָן חָכָם וְצַדִּיק
שֶׁאֵין לְבֶן חָכָם לַהֲפוֹךְ עוֹרֶף לָנוּס, לִמְצוֹא לוֹ עֶזְרָה אוֹ אֲפִילּוּ מֵלִיץ יוֹשֶׁר, לִפְנֵי אָבִיו, הָרַחֲמָן וְהַצַּדִּיק וְחָסִיד.
שֶׁאֵין לְבֶן חָכָם לַהֲפוֹךְ עוֹרֶף לָנוּס, לִמְצוֹא לוֹ עֶזְרָה אוֹ אֲפִילּוּ מֵלִיץ יוֹשֶׁר, שהוא בנמשל הצדיק הפונה לה' בתפילה ובבקשה לעזרה ולשינוי הגזרה, לִפְנֵי אָבִיו, שהוא בנמשל הקב"ה הָרַחֲמָן וְהַצַּדִּיק וְחָסִיד. אדם בורח, מנסה לחלץ את עצמו ממה שהוא חושב שרע עבורו, אבל כאשר הוא מבין שכל מה שבא הוא מהאב הטוב, והוא הנכון עבורו, הוא לא יפנה עורף שלא לקבל ממנו. אכן, הבן צריך להיות חכם, שכן מה שמורגש ונראה באופן מיידי הוא תוכחה, קושי וכיוצא בזה; אבל החכם רואה את הנולד, הוא מבין מאין דברים באים ולאן הם הולכים, ולכן יכול הוא להרגיש את הטוב שבזה.
רַק לִהְיוֹת "יָשָׁר יֶחֱזוּ פָנֵימוֹ" .
רַק לִהְיוֹת "יָשָׁר יֶחֱזוּ פָנֵימוֹ" (תהלים יא,ז) . להסתכל ישר אל הדבר עצמו ולא לחפש פירושים, תירוצים ודרכים אחרות, כי האמת היא בדבר עצמו כפי שהוא. כשאדם מאמין באביו שהוא רחמן וצדיק וחסיד, ברור לו שאין כאן כוונות אחרות. הוא מבין שאין הוא כלי משחק או מכשיר צדדי במערך אחר, אלא הוא העיקר, הוא התכלית של כל הדברים הנראים 'אחרים'. ולכן מה שקורה לו זה בדיוק מה שאביו מתכוון עבורו.
עִם אָבִיו פָּנִים בְּפָנִים.
והסתכלות ישרה זו היאיתר על כן, כאשר המשפיע והמקבל הם פנים בפנים, הקשר ביניהם איננו עובר כלל דרך החיצוניות והאחוריים, אלא הוא עובר ישר מהפנים לפנים (כמו מחשבה והרגשה שעוברת בלי לדבר). ולכן, בדרגה גבוהה של התכוונות פנים בפנים אף ייתכן שהוא כלל לא ירגיש את המכות שבחיצוניות, אלא רק את האהבה שבפנים. עִם אָבִיו פָּנִים בְּפָנִים. "פנים בפנים" פירושו שהוא יחד עם אביו, באותן 'פנים', באותה מחשבה ובאותה כוונה. כשם שפנימיות כוונתו של אביו היא שהכול הוא לטובתו של הבן, כך גם הבן צריך לראות את הדברים באותן פנים, באותה התכוונות פנימית כמו אביו.
לִסְבּוֹל הַכָּאוֹתָיו בְּאַהֲבָה לְטוֹב לוֹ כָּל הַיָּמִים.
לִסְבּוֹל הַכָּאוֹתָיו בְּאַהֲבָה לְטוֹב לוֹ כָּל הַיָּמִים.
וְהִנֵּה לְמַעְלָה, בְּחִינַת 'פָּנִים' הוּא הָרָצוֹן וְהַחֵשֶׁק אֲשֶׁר אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם מַשְׁפִּיעַ לְבָנָיו.
וְהִנֵּה לְמַעְלָה, בנמשל האלוקי, בְּחִינַת 'פָּנִים' הוּא הָרָצוֹן וְהַחֵשֶׁק אֲשֶׁר אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם מַשְׁפִּיעַ לְבָנָיו. כי יש למעלה גם השפעה של 'אחור', שבה משפיע הקב"ה למי שהוא כביכול אינו רוצה וחושק להשפיע לו. על דרך המשל, גם אצלנו למטה יש דברים ואנשים שאנו רוצים בהם וחושקים בהם, ואחרים שאיננו רוצים ואיננו חושקים בהם אבל הם צריכים להיות שם כדי שמה שאנו באמת רוצים יוכל להיות, כדי שהעולם שלנו, שאנו רוצים בו, יתקיים. בכל אלה אנו משקיעים מכוחנו ומזמננו לא בחשק וברצון אלא בסוג של הכרח, של שגרה ומשום שצריך. כך בנוי העולם וכך בנויים חייו של אדם, שיש בהם תמיד גם צד אחורי, צד שהוא בחינת 'כיסא', בסיס ומסגרת, הנושא את העיקר שיש בו את החשק והטעם הפנימי. אצל האדם היחס אל הבן, שהוא ההמשך הכי פנימי ועצמי של האב, הוא גם היחס הפנימי ביותר. ולמעלה, אצל הקב"ה, הפָּנים היא ההשפעה וההתייחסות לישראל בניו, בכלל ובפרט, לעומת האחור, שהם כל העולמות ומלואם.
כָּל טוּב עוֹלָמִים.
כָּל טוּב עוֹלָמִים. ה' משפיע לנו את כל הטוב שבעולמות ואינו מונע מאיתנו דבר, כי כל הטוב הזה מיועד לבניו. ו"עולמים", בלשון רבים, מרמז לשני העולמות, העולם הזה והעולם הבא.
ו חַיֵּי נֶפֶשׁ וְ גוּף.
ובחיי כל אדם בפרט שני העולמות הם חַיֵּי נֶפֶשׁ וְחיי גוּף. ונמצא שהטובה הפנימית שמשפיע הקב"ה לישראל היא גם ברוחניות, בחיי הנפש, וגם בגשמיות, בחיי הגוף בעולם הזה.
בְּאַהֲבָה וְרָצוֹן חֲשִׁיקָה וַחֲפִיצָה.
בְּאַהֲבָה וְרָצוֹן חֲשִׁיקָה וַחֲפִיצָה. אלו הן הדרגות הפנימיות יותר באלוקות, שמהן באה ההשפעה הזו של חיי הנפש והגוף, הרוחניות והגשמיות, לישראל.
עַל יְדֵי תּוֹרַת חַיִּים. שֶׁהִיא רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ, אֲשֶׁר נָתַן לָנוּ, כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים "כִּי בְאוֹר פָּנֶיךָ נָתַתָּ לָנוּ תּוֹרַת חַיִּים כו' ".
עַל יְדֵי תּוֹרַת חַיִּים. הכלי להשפעה פנימית זו היא התורה, שֶׁהִיא רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ, התורה מגלה את רצונו הפנימי של הקב"ה אֲשֶׁר נָתַן לָנוּ, כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים בתפילת שמונה עשרה: "כִּי בְאוֹר פָּנֶיךָ נָתַתָּ לָנוּ תּוֹרַת חַיִּים כו' ". התורה היא הכלי להשפעה האלוקית הפנימית. לפנימיות, מעצם הגדרתה, אין כלי מלבד התורה, שהיא עצמה פנימיות. ועם זאת, התורה לא נשארה למעלה, בבחינת רצונו העליון הנעלם של הבורא, אלא ניתנה לנו, לישראל, כאן למטה.
לַעֲשׂוֹת בָּהּ רְצוֹנוֹ,
לַעֲשׂוֹת בָּהּ רְצוֹנוֹ, הן כלל המצוות שעושים בעולם הזה, נפש בגוף. התורה היא אפוא אותה פנימיות העוברת מלמעלה מעלה, מהדרגות הפנימיות ביותר באלוקות — הרצון והעונג הפנימי — עד למציאות הפרטית הגשמית של אדם מישראל. ולכן אותו אדם שמקיים את הרצון העליון שבתורה למטה, הוא זה שמקבל את כל השפע הפנימי, "כל טוב עולמים", שעובר דרך התורה.
וְעַל זֶה נֶאֱמַר: "בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים וּרְצוֹנוֹ "
וְעַל זֶה נֶאֱמַר: "בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים וּרְצוֹנוֹ כְּעָב מַלְקוֹשׁ " (משלי טז,טו).
מַה שֶׁאֵין כֵּן לְעוֹבְדֵי גִילּוּלִים, מַשְׁפִּיעַ חַיֵּי גּוּפָם.
מַה שֶׁאֵין כֵּן לְעוֹבְדֵי גִילּוּלִים, מַשְׁפִּיעַ חַיֵּי גּוּפָם. שלא כמו אצל ישראל, ההשפעה לגויים היא השפעה בחיי הגוף בלבד, שהיא השפעה חיצונית. "חיי גופם" הם חיי העולם הזה, הם השפע הגשמי שניתן לגויים בהרחבה, בייחוד בזמן הגלות. השפעה זו היא אמנם גם רוחנית, אך גם כשהיא רוחנית היא רוחניות המתייחסת אל חיי הגוף, היינו שתמיד היא חוזרת אל הישות של המציאות הגשמית.
שֶׁלֹּא בְּרָצוֹן וַחֲשִׁיקָה וַחֲפִיצָה.
שֶׁלֹּא בְּרָצוֹן וַחֲשִׁיקָה וַחֲפִיצָה. השפעה לגויים, לאלה שעובדים לאלילים ולא לה', שמפנים את אחוריהם לה', אינה ניתנת ברצון ובחשיקה כמו ההשפעה הפנימית. שהרי בפועל השפעה זו מגדילה את הישות, שזה הפך הקדושה והביטול של הפנימיות לאלוקי.
לְכָךְ נִקְרָאִים 'אֱלֹהִים אֲחֵרִים', שֶׁ יוֹנְקִים מִבְּחִינַת אֲחוֹרַיִים.
לְכָךְ נִקְרָאִים אלה 'אֱלֹהִים אֲחֵרִים', על שום שֶׁהם יוֹנְקִים מִבְּחִינַת אֲחוֹרַיִים. אדם המשפיע בחשק וברצון מפנה את פניו אל מקבל ההשפעה, שהרי הוא רוצה לראותו ולהתענג בו; ואילו אדם המשפיע בלי רצון וחשק מפנה אל המקבל את אחוריו, שהרי אין לו תענוג בזה ופעמים אף יש לו 'ייסורים' מזה, וכל תשומת ליבו וחשקו נמצאים במקום ובכיוון אחר. וכך גם למעלה, בהשפעה האלוקית לעולם.
וְכָךְ הוּא בָּאָדָם הָרָצוֹן וְהַחֵשֶׁק הוּא בְּחִינַת פָּנִים.
וְכָךְ הוּא בָּאָדָם מישראל שמקבל את ההשפעה מלמעלה. בקבלה, כמו בנתינה, הָרָצוֹן וְהַחֵשֶׁק שבהם מקבלים את ההשפעה הוּא בְּחִינַת פָּנִים. ולהפך, כשמקבלים מה שאין רוצים לקבל, וממי שאין רוצים לקבל — זהו אחור. ואם כן, כשאדם מישראל מקבל מהקב"ה, הנתינה מלמעלה היא לכתחילה בבחינת פנים, ומעתה אין זה תלוי אלא בנו — אם נקבל בבחינת פנים, יהיה זה "פנים בפנים".
וְאִם אֵינוֹ מְקַבֵּל בְּאַהֲבָה וְרָצוֹן, כְּאִלּוּ הוֹפֵךְ עוֹרֶף וְאָחוֹר חַס וְשָׁלוֹם.
וְאִם אֵינוֹ מְקַבֵּל בְּאַהֲבָה וְרָצוֹן, כְּאִלּוּ הוֹפֵךְ עוֹרֶף וְאָחוֹר חַס וְשָׁלוֹם. הקב"ה נותן באהבה וברצון, בבחינת פנים. אבל לא תמיד הדבר נראה כך מהצד השני, ובאותה שעה עלולה הקבלה להיות שלא באהבה ורצון, שלא בבחינת פנים אלא כמי שמפנה את עורפו אל הנותן לו.
כאשר מתארים את הדבר כך, הרי הוא נראה רחוק — הכיצד ייתכן שאדם יפנה עורף לקב"ה, שנותן לו בחשק וברצון פנימי?! אבל כשאדם נמצא למטה, כשהוא רואה ומרגיש קודם כול את העולם הזה כממשות שאין הוא יכול להתעלם ממנה, כשהוא רואה ומרגיש רק צרה ומצוקה, בבניי חיי ומזוני ממש — כבר אין זה מובן מאליו לקבל זאת באהבה וברצון.
אדמו"ר הזקן רואה זאת. הוא מרגיש שיש כאן מצוקה אמיתית, ומבין שצריך לתת משהו לחסיד.
וְעֵצָה הַיְּעוּצָה, לְקַבֵּל בְּאַהֲבָה,
וְעֵצָה הַיְּעוּצָה, אין כאן פתרון שלם לבעיות העולם הזה, הוראה מלמעלה כיצד יהיה וכיצד יעשה, אלא רק עצה כיצד לְקַבֵּל בְּאַהֲבָה, דהיינו כיצד לשנות את ההתייחסות האישית לאותן בעיות.
הִיא עֲצַת ה' בְּפִי חֲכָמֵינוּ ז"ל,
הִיא עֲצַת ה' בְּפִי חֲכָמֵינוּ
לְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו. וְיִמְצָא לוֹ עֲוֹנוֹת הַצְּרִיכִין מֵירוּק יִסּוּרִים.
לְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו. נאמר בתלמוד (ברכות ה,א) שאם רואה אדם שייסורים באים עליו — יפשפש במעשיו. כלומר יחפש בין מעשיו שבעבר וְיִמְצָא לוֹ עֲוֹנוֹת הַצְּרִיכִין מֵירוּק יִסּוּרִים. על ייסורים וצרות של העולם הזה אפשר להסתכל באופנים שונים. כאשר רואים את הייסורים ככוונת זדון, כמקרה רע, כחלק מחשבון של מישהו אחר — זה אכן בלתי נסבל. אבל כאשר ההסתכלות היא שהדבר מכוון אל האדם ובכוונה טובה, כמו בסיס לדבר טוב שיבוא אחר כך, כמו טיפול רפואי שיציל את חייו וכיוצא בזה — הדבר מקל על קבלת הייסורים, עד שיכול אפילו לקבל זאת באהבה.
וְיִרְאֶה לָעַיִן גּוֹדֶל אַהֲבָתוֹ אֵלָיו.
וְיִרְאֶה לָעַיִן גּוֹדֶל אַהֲבָתוֹ של הקב"ה אֵלָיו. מעתה לא רק שאין הוא עוד מתמרמר על הייסורים וכאילו מפנה עורף לקב"ה, אלא הוא אף רואה בהם ביטוי לגודל אהבתו של הקב"ה אליו.
הַמְקַלְקֶלֶת הַשּׁוּרָה.
הַמְקַלְקֶלֶת הַשּׁוּרָה. אדמו"ר הזקן
כִּמְשַׁל, מֶלֶךְ גָּדוֹל וְנוֹרָא הָרוֹחֵץ בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ צוֹאַת בְּנוֹ יְחִידּוֹ מֵרוֹב אַהֲבָתוֹ. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "אִם רָחַץ ה' צוֹאַת בְּנוֹת צִיּוֹן בְּרוּחַ מִשְׁפָּט
כִּמְשַׁל, משל לדבר הוא מֶלֶךְ גָּדוֹל וְנוֹרָא הָרוֹחֵץ בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ צוֹאַת בְּנוֹ יְחִידּוֹ מֵרוֹב אַהֲבָתוֹ. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "אִם רָחַץ ה' צוֹאַת
וְכַמַּיִם הַפָּנִים אֶל פָּנִים
וְכַמַּיִם הַפָּנִים אֶל פָּנִים כן לב האדם לאדם
תִּתְעוֹרֵר הָאַהֲבָה בְּלֵב כָּל מַשְׂכִּיל וּמֵבִין יְקַר מַהוּת אַהֲבַת ה' אֶל הַתַּחְתּוֹנִים, אֲשֶׁר הִיא יְקָרָה וְטוֹבָה מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָמִים כּוּלָּם.
תִּתְעוֹרֵר הָאַהֲבָה בְּלֵב כָּל מַשְׂכִּיל וּמֵבִין את יְקַר מַהוּת אַהֲבַת ה' אֶל הַתַּחְתּוֹנִים, אל אותן נשמות שנמצאות למטה, בגוף ובענייני עולם הזה התחתונים. אֲשֶׁר הִיא יְקָרָה וְטוֹבָה מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָמִים התחתונים והעליונים כּוּלָּם. כמבואר, שאהבתו של הקב"ה לאדם התחתון היא פנימית לעומת השפעת חיי העולמות כולם שהיא חיצונית. ולכן היא 'יקרה' יותר, ולא רק בכמות, כי היא מהות אחרת, פנימית, לעומת כל חיי העולם.
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "מַה יָּקָר חַסְדְּךָ
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "מַה יָּקָר חַסְדְּךָ אֱלֹהִים וּבְנֵי אָדָם בְּצֵל כְּנָפֶיךָ יֶחֱסָיוּן" (תהלים לו,ח).
"כִּי טוֹב חַסְדְּךָ מֵחַיִּים כו' " ,
וכן "כִּי טוֹב חַסְדְּךָ מֵחַיִּים כו' " (שם סג,ד) , מחיי כל העולמות. 'חיות' היא ההארה בפועל המוגבלת בגדרי מה שהיא מחיה אותו, לעומת "חסדך" שהוא המקור המאיר את חיי כל העולמות. החסד מבטא את פנימיות החיים, את החיים כפי שהם ברצון ובעונג הפנימי של המשפיע אותם. גם אצל אדם, החסד הוא תמיד ביטוי של ההרגשה הפנימית של אהבה, לעומת ההשפעה הגשמית שיכולה להיות גם חיצונית, של כורח וכו', כנזכר לעיל.
כִּי הַחֶסֶד שֶׁהוּא בְּחִינַת אַהֲבָה הוּא חַיֵּי הַחַיִּים שֶׁבְּכָל הָעוֹלָמוֹת.
כִּי הַחֶסֶד שֶׁהוּא בְּחִינַת אַהֲבָה
כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים "מְכַלְכֵּל חַיִּים בְּחֶסֶד".
כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים בתפילת שמונה עשרה: "מְכַלְכֵּל חַיִּים בְּחֶסֶד". מכלכל, מפרנס, את החיים בחסד. והיינו שהחסד והאהבה הם המזון הפנימי, החיים הנסתרים שבתוך החיים הגלויים; שגם אם החיים אינם נראים בחוץ כחסד, גם אם נראים כדין, הרי חיי החיים שבתוכם הם תמיד החסד והאהבה האמיתיים, האלוקיים.
וְאָז, "גַּם ה' יִתֵּן הַטּוֹב" וְיָאֵר פָּנָיו אֵלָיו בִּבְחִינַת אַהֲבָה מְגוּלָּה. אֲשֶׁר הָיְתָה תְּחִלָּה מְלוּבֶּשֶׁת וּמְסוּתֶּרֶת בְּתוֹכֵחָה מְגוּלָּה.
וְאָז, כאשר האדם מצידו מקבל את החסד והאהבה הפנימיים, כשהוא הופך את החיצוניות הנראית כדין וייסורים לפנימיות של חסד ואהבה, אז "גַּם ה' יִתֵּן הַטּוֹב"
וְיִתְמַתְּקוּ הַגְּבוּרוֹת בְּשָׁרְשָׁן.
וְיִתְמַתְּקוּ הַגְּבוּרוֹת בְּשָׁרְשָׁן. מה שנראה כגבורות ודינים הוא בשורשו אהבה וחסד. פעמים שיש צורך בשימת גבול, בתוכחה, בסוג של ניקוי, דווקא משום האהבה והאכפתיות. וכאשר מתגלה שורש זה של הגבורה, שהוא האהבה — זהו מיתוק הגבורות בשורשן.
וְיִתְבַּטְּלוּ הַדִּינִין,
וְיִתְבַּטְּלוּ הַדִּינִין, שזה
נֶצַח סֶלָה וָעֶד
נֶצַח סֶלָה וָעֶד
חלק זה (של איגרת כב הנדפסת) הוא איגרת לעצמה שנוספה כאן רק בדפוסים מאוחרים.
אֲהוּבַיי אַחַיי וְרֵעַיי.
אֲהוּבַיי אַחַיי וְרֵעַיי. לשון זו של פנייה אל החסידים מופיעה גם באיגרת הקודמת ובעוד כמה מקומות באיגרות אדמו"ר הזקן.
מִגּוֹדֶל טִרְדָּתִי אֲשֶׁר הִקִּיפוּ עָלַי יַחַד וְסַבּוּנִי כַמַּיִם כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה תָּמִיד לֹא יֶחֱשׁוּ.
מִגּוֹדֶל טִרְדָּתִי
לֹא אוּכַל מַלֵּט מַשָּׂא, לֵאמֹר עִם הַסֵּפֶר , כֹּל אֲשֶׁר בִּלְבָבִי.
לֹא אוּכַל מַלֵּט מַשָּׂא, איני יכול להשתחרר ממשא הטרדות, לֵאמֹר עִם הַסֵּפֶר , לכתוב בספר ובמכתב, כֹּל אֲשֶׁר בִּלְבָבִי. הוא מתנצל בפני אותם שהם 'אהוביו אחיו ורעיו' על שאין הוא יכול להתיישב ולכתוב להם הדרכה בעניינים אלה באריכות ובמתינות הראויה; את 'כל אשר בלבבו', כל מה שהוא חושב, מרגיש ומבין בזה. לא שהדברים אינם חשובים ולא שחסידים אלה אינם ראויים, אלא שטרדות העולם הזה וענייניו הם תמיד 'דחופים' יותר, תמיד סובבים את החלל הקרוב המיידי. אבל באמת דווקא החסידים שהם 'אהוביו אחיו ורעיו', והנושאים הפנימיים שעליהם הוא מדבר עימם — הם אלה אשר בלבבו, מה שיקר לו ונוגע לנפשו.
אַךְ בִּקְצָרָה בָּאתִי, כְּמַזְכִּיר וּמַחֲזִיר עַל הָרִאשׁוֹנוֹת,
אַךְ בִּקְצָרָה בָּאתִי, במכתב זה, כְּמַזְכִּיר וּמַחֲזִיר עַל הָרִאשׁוֹנוֹת, דברים שכבר דיברו בהם בעבר, הן בכתב והן פנים אל פנים. ולכן אין הוא עוסק בדברים הללו מההתחלה, כפי שהיה עושה אילו היה פונה לאנשים חדשים ואילו היה לו פנאי להתחיל מאל"ף בי"ת. האיגרת, ועל כל פנים מה שנדפס מתוכה, היא קצרה מאוד, ויש לראות את כל הנאמר בה כסיכום ותמצית של דברים רבים שלא נאמרו; אין כאן בנייה מסודרת של רעיון או דרך בעבודת ה', אלא כפי שנאמר כאן — "כמזכיר ומחזיר"; מזכיר כמה נקודות ומחזיר על ידי זה את הקורא, עם ההדגשות הנצרכות, אל מה שהוא אמור כבר לדעת.
בִּכְלָל, וּבִפְרָט אֶל הַמִּתְנַדְּבִים בָּעָם ,
בִּכְלָל, הם כלל הדברים שנאמרו ונקבעו וּבִפְרָט אֶל הַמִּתְנַדְּבִים בָּעָם (על פי שופטים ה,ט) , שהם המכותבים של איגרת זו, המיוחדים בעם, אלה הלוקחים על עצמם יותר ממה שהם חייבים.
לַעֲמוֹד עַל הָעֲבוֹדָה זוֹ תְּפִלָּה .
לַעֲמוֹד עַל הָעֲבוֹדָה זוֹ תְּפִלָּה (על פי תענית ב,א) . זו תמצית הבקשה שלו מהחסידים הקרובים, המתנדבים — לעמוד ולהתחזק בעבודה שבלב, היא עבודת התפילה.
בְּקוֹל רָם.
בְּקוֹל רָם. בהגיית האותיות בקול ודיבור ממש, ולא במחשבה בלבד (לבד מתפילת שמונה עשרה, שגם אותה יש להגות ולדבר אבל באופן שאינו נשמע לאחרים
לְהִתְחַזֵּק מְאֹד.
לְהִתְחַזֵּק מְאֹד. כדי לעמוד בתפילה מתוך חיי הגוף והעולם הזה, בכל פעם מחדש, צריך להתחזק מאוד וכו'. כפי שהוסבר כבר, התרוממות זו של האדם היא נגד הטבע — טבע גופו וטבע העולם הגשמי והרוחני שהוא נמצא בו — וכל דבר שפועל נגד הטבע צריך התחזקות תמידית. אין די בכך שעושים אותו פעם אחת ומעתה הוא עומד מעצמו, כי אין הוא עומד מעצמו אם אין פועלים אותו כל הזמן.
בְּכָל עוֹז וְתַעֲצוּמוֹת.
בְּכָל עוֹז וְתַעֲצוּמוֹת.
נֶגֶד כָּל מוֹנֵעַ מִבַּיִת וּמִחוּץ.
נֶגֶד כָּל מוֹנֵעַ מִבַּיִת וּמִחוּץ. 'מניעות' הן שם כולל לכל מה שמפריע ומונע את האדם מלעבוד את ה'. המניעות נחלקות באופן כללי לשניים: 'מבית' ו'מחוץ'. המניעות 'מחוץ' הן אלו הבאות מחוץ לאדם: אנשים אחרים, בעיות העולם הזה ופיתוייו, ובמובן מסוים אפילו גופו של האדם. כל אלה מושכים אותו כל הזמן למטה והחוצה, נגד הניסיון להיכנס פנימה ולהתחבר לעצמות נפשו האלוקית וכוחותיה ונגד הרצון לעלות למעלה ולהידבק באלוקי. ואילו המניעות 'מבית' הן המניעות שמצד האדם עצמו, מצד כוחות נפשו שאינם מצליחים לעשות בפועל את הדבר; משום שיש בו כוחות סותרים שמשבשים אלה את אלה — לא משום שאחרים מפריעים לו, אלא משום שהוא עצמו מונע זאת.
בְּ'יָד חֲזָקָה' כְּמַשְׁמָעוֹ.
בְּ'יָד חֲזָקָה' כְּמַשְׁמָעוֹ. כלומר לא ביד רכה, לא דרך שכנוע בהיגיון ובדעת, אלא בכוח פנימי יותר, הנובע מתפיסת עצם נפשו של האדם שכך צריך להיות, ולא משנה מהי ההרגשה וההבנה בזה (אם בכלל יש). ולכן היא "יד חזקה", שכן אין היא מתחשבת בכוחות הנפש המודעים של האדם, אין היא מחכה שהוא יבין וישתוקק, אלא פועלת עליו ביד חזקה שינהג כך.
שֶׁהוּא רְצוֹן יְרֵיאָיו, אֲשֶׁר לְמַעְלָה מִן הַחָכְמָה וְהַתְּבוּנָה.
שֶׁהוּא רְצוֹן יְרֵיאָיו, "יד חזקה" היא "רצון יראיו", כלומר הרצון הפנימי שמכוח היראה העצמית שבנפש, אֲשֶׁר לְמַעְלָה מִן הַחָכְמָה וְהַתְּבוּנָה. היא היראה שברצון העליון שבעצם הנפש, שהוא למעלה מדרגות השכל שבנפש, בשורש העליון למידת היראה והגבורה הגלויה שבנפש.
אֲשֶׁר נָתַן ה' בָּהֵמָּה לָדַעַת לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּהַשְׂכֵּל וְדַעַת .
אֲשֶׁר נָתַן ה' בָּהֵמָּה לָדַעַת לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּהַשְׂכֵּל וְדַעַת (על פי שמות לו,א) . החכמה והתבונה הן כוחות הנפש הפנימיים, כוחות ההכרה אשר נתן ה' בתוך כל אדם לפי ערכו ועניינו; כיצד הוא רואה את עולמו ואת עצמו, וכיצד לפי זה הוא מרגיש ומתנהג בחייו.
רַק רָצוֹן פָּשׁוּט, וְרוּחַ נְדִיבָה,
והעבודה שלמעלה מהשכל היא העבודה שהמניע שלה הוא הרצון הפשוט שלמעלה מהשכל. רַק רָצוֹן פָּשׁוּט, מופשט מלבושי השכל. וְרוּחַ נְדִיבָה, של התנדבות שאינה מוכרחת על ידי שום דבר: לא על ידי פחד או חשק לאיזה דבר שהוא בעולם, אלא מכוח הרצון הראשוני הפשוט לה'.
בְּכָל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ . לַעֲבוֹד
בְּכָל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ (על פי שמות כה,ב) . הרצון הזה נמצא בכל אדם מישראל, והוא יוצא לפועל כאשר "ידבנו לבו", כאשר הלב נפתח לַעֲבוֹד עבודה כזו מעצמו, גם אם השכל אינו מורה לו כך. דווקא כאשר אין הוא קשור ומובל לשום דבר בעולם, יכול אז להתגלות בו הרצון הפשוט, העצמי, של נפשו האלוקית, שהוא — לעבוד את ה'.
עֲבוֹדָה תַּמָּה, לַעֲשׂוֹת נַחַת רוּחַ לְיוֹצְרוֹ.
עֲבוֹדָה תַּמָּה, עבודה שלמה, לא פגומה באיזו נגיעה או כוונה אחרת, אלא עבודה שכל כוונתה היא לַעֲשׂוֹת נַחַת רוּחַ לְיוֹצְרוֹ. ההגדרה של "עבודה תמה", עבודה שהיא כולה לשם שמיים, היא "לעשות נחת רוח ליוצרו".
וְעַל זֶה, נֶאֱמַר: "כִּי עַם קְשֵׁה עוֹרֶף הוּא וְסָלַחְתָּ" .
וְעַל זֶה, על כוח הרצון הפשוט הזה שיש בכל אחד מישראל, לעשות נחת רוח ליוצרו, נֶאֱמַר: "כִּי עַם קְשֵׁה עוֹרֶף הוּא וְסָלַחְתָּ" (שמות לד,ט) . הטיעון של משה נראה לכאורה משונה: הוא מבקש מהקב"ה שיסלח לעם, והטעם לכך הוא "כי עם קשה עֹרף הוא". עם קשה עורף איננו בדרך כלל ביטוי של שבח, כפי שנראה ממקומות אחרים שבהם מתייחס הקב"ה לעם ישראל במילים אלה,
כִּי הַסְּלִיחָה, הִיא גַּם כֵּן לְמַעְלָה מִן הַחָכְמָה, כִּי 'שָׁאֲלוּ לַחָכְמָה כו''.
כִּי הַסְּלִיחָה, כמו הרצון הפנימי, הִיא גַּם כֵּן לְמַעְלָה מִן הַחָכְמָה, כִּי 'שָׁאֲלוּ לַחָכְמָה כו''. מובא בתלמוד הירושלמי (מכות פרק ב הלכה ו):
וּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם בִּיקֵּשׁ מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה,
וּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם בִּיקֵּשׁ מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה, היינו סליחה כנגד עם קשה עורף.
וְדַי לַמֵּבִין.
וְדַי לַמֵּבִין. הם החסידים שאליהם הוא פונה באיגרת זו, שהם מבינים על מה הוא מדבר, ודי בזה כדי להזכירם.
וְעוֹד זֹאת אֶדְרוֹשׁ מִמַּעֲלַתְכֶם.
וְעוֹד זֹאת אֶדְרוֹשׁ מִמַּעֲלַתְכֶם. כאן הוא דורש באופן מחייב, ולא רק מזכיר למתנדבים וכו' כדברים הראשונים. שכן קודם דיבר על תפילה, עבודה שבלב, דברים שאין אדם יודעם ממש עד שיהיו, שאין אדם יכול לדרוש ממש לא מעצמו ולא מאחרים. וכאן הוא מדבר על הנהגה פשוטה שבין אדם לחברו, דברים גלויים שכל אדם יכול וצריך לדרוש ולחייב את עצמו בהם. ויותר מזה, אלה הם דברים הכרחיים, שבלעדיהם אין מקום לשום דבר אחר, עליון ורוחני ככל שיהיה.
שֶׁלֹּא לְהַשְׁלִיךְ דְּבָרַי אַחֲרֵיכֶם.
שֶׁלֹּא לְהַשְׁלִיךְ דְּבָרַי אַחֲרֵיכֶם. הדברים שיאמר להלן, הגם שהם פשוטים ובסיסיים מאוד, אין רוב בני האדם אוהבים לשומעם. הם דורשים הרבה — הרבה עבודה והרבה הכנעה — ואין הם מלהיבים ומרוממים. ולכן רגילים אנשים להשליכם לאחוריהם: 'אחר כך', 'מישהו אחר', 'נחשוב על זה'. ההפך מלקבל את הדבר פנים בפנים: אני בעצמי, ברצינות, ממש, עכשיו.
אֲשֶׁר עָרַכְתִּי שִׂיחַ.
אֲשֶׁר עָרַכְתִּי שִׂיחַ. שהרי האיגרת מכוונת אל חסידים ותיקים שכבר שוחח עימם, אולי אפילו עם כל אחד באופן אישי המתקבל והשייך אליו, ועתה הוא רק כותב את מסקנת הדברים כדרישה המחייבת למעשה.
לִהְיוֹת כָּל אִישׁ יָשָׁר וְהוֹלֵךְ בְּתוּמּוֹ . כַּאֲשֶׁר "עָשָׂה הָאֱלֹקִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר" .
לִהְיוֹת כָּל אִישׁ יָשָׁר וְהוֹלֵךְ בְּתוּמּוֹ (על פי משלי כח,ו) . עיקר הדבר הוא היסוד הפשוט: אדם צריך להיות ישר ולא לרמות את הבריות, ובייחוד לא את עצמו. כַּאֲשֶׁר "עָשָׂה הָאֱלֹקִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר" (קהלת ז,כט) . הקב"ה ברא את האדם ישר, הוא נוהג עימו ביושר ודורש ממנו להיות ישר. 'ישר' פירושו לראות באמת ובפשטות שהקב"ה ברא אותו כפי שהוא צריך להיות ושהוא נוהג בו כפי שצריך לנהוג בו, בדיוק כך. אין כאן חשבונות מסובכים: זה כך בגלל שזה כך וכך, או כדי שיהיה כך וכך וכו' וכו'. וכשאדם מקבל זאת באמת, אזי הוא חושב ישר והולך בתמימות, בהשלמה פנימית עם כל מה שקורה.
וְלֹא לְבַקֵּשׁ חֶשְׁבוֹנוֹת רַבִּים .
וְלֹא לְבַקֵּשׁ חֶשְׁבוֹנוֹת רַבִּים (על פי קהלת שם) . הבעיה היא שלכל אדם יש תמונה, מעוותת בדרך כלל, של עצמו והעולם. כל אדם חושב ומנסה להבין מה קורה ומה יקרה וכו', אלא שמחשבותיו מוטות על ידי מידותיו, אהבותיו ופחדיו, זיכרונותיו ותקוותיו, ובעיקר — על ידי תחושת הישות שלו. ככל שאדם מגושם יותר ונמצא יותר בעולם הזה כך תחושת הישות חזקה ומשפיעה יותר; ומשום כך כאשר קורה דבר בחייו, וזה אינו מתאים לתמונה שנמצאת אצלו, איך שנראה לו שצריך להיות, הוא מנסה לסדר את הדבר על ידי 'חשבונות רבים'.
מֵעֲלִילוֹת מִצְעֲדֵי גֶבֶר וּמַחְשְׁבוֹת אָדָם וְתַחְבּוּלוֹתָיו . ,
מֵעֲלִילוֹת מִצְעֲדֵי גֶבֶר וּמַחְשְׁבוֹת אָדָם וְתַחְבּוּלוֹתָיו (על פי תפילת ראש השנה) . אין לבקש זאת כי , הוא איננו מבין זאת; וכן לעניין "מחשבות אדם" — מה שהוא חושב ומנסה להבין ולסדר על פי זה — שהרי "ה' יֹדע מחשבות אדם כי המה הבל" (תהלים צד,יא). שהחשבונות והמחשבות של אדם, שהוא מנסה להסביר ולסדר את הדברים לדעתו, אינם מכוונים לטובת האדם ולאמת.
כִּי זוֹ מְלֶאכֶת שָׁמַיִם הִיא וְלֹא מְלֶאכֶת בָּשָׂר וָדָם.
כִּי זוֹ מְלֶאכֶת שָׁמַיִם הִיא וְלֹא מְלֶאכֶת בָּשָׂר וָדָם. "מצעדי גבר", לאן הולך אדם, לא רק בכלל חייו אלא בכל צעד, אין מחשבתו של אדם יכולה לתפוס. החיים האמיתיים, אפילו בדרגה הפשוטה ביותר, הם מלאכת שמיים; והחשבונות והקשרים, הסיבות והמשמעויות, כיצד ולמה ולאן, הם בהיקף שאינו בערך הבנתו של אדם.
וּלְהַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵימָה בְּמִצְוַת חֲכָמֵינוּ ז"ל: 'וֶהֱוֵי שְׁפַל רוּחַ בִּפְנֵי כָּל אָדָם' .
וּלְהַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵימָה בְּמִצְוַת חֲכָמֵינוּ ז"ל: 'וֶהֱוֵי שְׁפַל רוּחַ בִּפְנֵי כָּל אָדָם' (אבות פרק ד משנה י) . הוראה זו — "והוי שפל רוח וכו' " — צריכה "אמונה שלימה". לא אמונה שצריך לעשות זאת, אלא אמונה שכך הוא באמת. שהרי אין זו הוראה לעשייה, אלא של מחשבה והרגשה, של תפיסת עולם, ולכן האמונה כאן היא מהותית לקיום הדבר באמת בכל דרגות נפשו.
בִּכְלָל.
בִּכְלָל. יש בהוראה זו, "הוֵי שפל רוח וכו' ", הסתכלות פרטית והסתכלות כללית. הפרטית היא ביחס אישי כלפי פלוני, שצריך להיות שפל רוח לגביו בפרט. הוראה זו נוגעת בעיקר לעבודת האדם בעצמו עם עצמו, בנוגע למידותיו ולהתנהגותו. אמנם כאן מדובר בהתייחסות הכללית של אדם — למצב האדם הפרטי ביחס לכלל מסוים, לקבוצה ולציבור של יהודים, מצד היותו חלק מהכלל. לכן גם אין הוראה זו מתייחסת לאדם פרטי כלשהו אלא אל הכלל: "הוֵי שפל רוח בפני כל אדם — בכלל".
כִּי יַצִּיבָא מִלְּתָא וְתַקֵּין פִּתְגָמָא שֶׁכָּל אֶחָד מְתוּקָּן מֵחֲבֵירוֹ.
כִּי יַצִּיבָא מִלְּתָא וְתַקֵּין פִּתְגָמָא (אמת הדבר ונכון הפתגם)
וּכְתִיב: "כָּל [אִישׁ] יִשְׂרָאֵל כְּאִישׁ אֶחָד חֲבֵרִים" . כְּמוֹ שֶׁאִישׁ אֶחָד מְחוּבָּר מֵאֵבָרִים רַבִּים, וּבְהִפָּרְדָם נוֹגֵעַ בַּלֵּב כִּי מִמֶּנּוּ תּוֹצְאוֹת חַיִּים.
וּכְתִיב: "כָּל [אִישׁ] יִשְׂרָאֵל כְּאִישׁ אֶחָד חֲבֵרִים" (על פי שופטים כ,יא) . הוא תופס את הכתוב כפשוטו ממש — כלל ישראל הם כמו איש אחד: כְּמוֹ שֶׁאִישׁ אֶחָד מְחוּבָּר מֵאֵבָרִים רַבִּים, וּבְהִפָּרְדָם נוֹגֵעַ בַּלֵּב כִּי מִמֶּנּוּ תּוֹצְאוֹת חַיִּים. יש הבדל בין קבוצה של מספר אנשים ובין קבוצת איברים של גוף אחד. אנשים יכולים להיפרד זה מזה, אבל האיברים של הגוף תלויים זה בזה, הם אינם יכולים להיפרד, ואם ייפרדו התוצאה תהיה שהם יפסיקו לחיות. מה שאומר כאן אדמו"ר הזקן הוא שכל נשמות ישראל אינם כמו סתם קבוצת אנשים אלא כמו איברים של גוף אחד, שבהיפרדם אין להם חיים חס ושלום.
אִם כֵּן אֲנַחְנוּ, הֱיוֹת כּוּלָּנוּ כְּאִישׁ אֶחָד מַמָּשׁ, תִּיכּוֹן הָעֲבוֹדָה בַּלֵּב, וּמִכְּלַל הֵן כו'
אִם כֵּן אֲנַחְנוּ, הֱיוֹת כּוּלָּנוּ כְּאִישׁ אֶחָד מַמָּשׁ, אז תִּיכּוֹן הָעֲבוֹדָה בַּלֵּב, וּמִכְּלַל הֵן כו' אתה שומע לאו, דהיינו
וְעַל כֵּן נֶאֱמַר: "וּלְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד" דַּוְקָא .
וְעַל כֵּן נֶאֱמַר: "וּלְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד"
וְעַל כֵּן אֲהוּבַיי יְדִידַיי, נָא וְנָא לִטְרוֹחַ בְּכָל לֵב וְנֶפֶשׁ לִתְקוֹעַ אַהֲבַת רֵעֵהוּ בְּלִבּוֹ.
וְעַל כֵּן אֲהוּבַיי יְדִידַיי, נָא וְנָא לִטְרוֹחַ בְּכָל לֵב וְנֶפֶשׁ לִתְקוֹעַ אַהֲבַת רֵעֵהוּ בְּלִבּוֹ. כאן באה מסקנת הדברים למעשה, מה יש לעשות בפועל. ולכן אין הוא אומר שצריכה להיות אהבה — זה מופשט מדי — אלא שיש לטרוח בחוזקה, לא לוותר, עד שתבוא האהבה. וכיצד ועד כמה יש לטרוח? — "בכל לב ונפש". פירוש הדבר הוא שאין די במאמץ צדדי — חצי שעה ביום, אם יש זמן — אלא עד שאין משאירים שום דבר, לא רגע ולא חלק בנפש שאיננו חלק מהטרחה הזו.
"וְאִישׁ אֶת רָעַת רֵעֵהוּ אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם" כְּתִיב .
"וְאִישׁ אֶת רָעַת רֵעֵהוּ אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם" כְּתִיב (זכריה ח,יז) . אחר שדיבר על ה'עשה', על אהבת רעהו, הוא מדבר כאן על ה'לא תעשה'. הלא תעשה באופן כללי הוא שלא לשנוא את רעהו בלבבו (ויקרא יט,יז), ואולם הניסוח כאן הוא "איש את רעת רעהו אל תחשבו״. הטעם לכך הוא, כפי שנאמר למעלה, שזו הדרך לעשות את הדבר; לא רק הוראה כללית כיצד צריך להיות, אלא משהו מסוים, שאפשר לעשות עכשיו. זאת ועוד: הרי מדובר כאן באהבת הרעים כיסוד לעבודה הפנימית של התפילה, ומה שמפריע ואינו מאפשר אפילו להתחיל להתפלל הוא כשאדם חושב רע על חברו. כבר למדנו בחסידות שמחשבתו של אדם היא המקום שהוא נמצא בו,
וְלֹא תַּעֲלֶה עַל לֵב לְעוֹלָם, וְאִם תַּעֲלֶה יְהַדְּפֶנָּה מִלִּבּוֹ כַּהִנְדּוֹף עָשָׁן .
וְלֹא תַּעֲלֶה מחשבה כזו עַל לֵב לְעוֹלָם, לכתחילה. וְאִם תַּעֲלֶה, יְהַדְּפֶנָּה מִלִּבּוֹ תכף ומייד, שלא תשאיר שום רושם בנפשו, כַּהִנְדּוֹף עָשָׁן (על פי תהלים סח,ג) . העשן, אחרי שהודפים אותו אינו משאיר אחריו דבר — לא כתם ולא רושם — כמו לא היה כלל.
וּכְמוֹ מַחֲשֶׁבֶת עֲבוֹדָה זָרָה מַמָּשׁ.
וּכְמוֹ מַחֲשֶׁבֶת עֲבוֹדָה זָרָה מַמָּשׁ. מחשבה כזו שאדם חושב רעה על רעהו היא רע מוחלט, כמו מחשבה שאדם חושב לעבוד עבודה זרה. השוואה קיצונית כזו באה להוציא מדעה משובשת שיכול מישהו להעלות בדעתו: שהרי הוא רואה רע בחברו, ואולי צריך הוא לחשוב על הדבר כדי להבדיל את עצמו מהרע וכו'. לכן אומר אדמו"ר הזקן שמחשבה כזו כמוה כמחשבת עבודה זרה ממש, שמעצם הגדרתה היא לא יכולה להיות רצויה לעולם — אין לה שום הצדקה, ואין שום אופן בעולם שתהיה או שיצא ממנה דבר טוב (שהרי עצם המחשבה הזו היא כבר עבודה זרה
כִּי גְּדוֹלָה, לָשׁוֹן הָרַע כְּנֶגֶד עֲבוֹדָה זָרָה וְגִילּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים
כִּי גְּדוֹלָה, חמורה, העבירה של דיבור לָשׁוֹן הָרַע כְּנֶגֶד (כמו) עֲבוֹדָה זָרָה וְגִילּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים (על פי ערכין טו,ב),
וְאִם בְּדִבּוּר כָּךְ כו'.
וְאִם בְּדִבּוּר כָּךְ כו'. אם דיבור לשון הרע הוא כמו עבודה זרה וכו', מכל שכן המחשבה של החושב רעת רעהו. שהרי לעניין התפילה ועבודת הלב הפנימית המחשבה משפיעה ומפריעה עוד יותר מהדיבור והמעשה.
וּכְבָר נוֹדַע לְכָל חֲכַם לֵב יִתְרוֹן הֶכְשֵׁר הַמַּחֲשָׁבָה עַל הַדִּבּוּר.
והוא מבאר: וּכְבָר נוֹדַע לְכָל חֲכַם לֵב יִתְרוֹן הֶכְשֵׁר הַמַּחֲשָׁבָה עַל הַדִּבּוּר. 'חכם לב' הוא זה שרואה את פנימיות הדברים, שחש בהתרחשות הפנימית ובכוחה,
הֵן לְטוֹב וְהֵן לְמוּטָב.
הֵן לְטוֹב וְהֵן לְמוּטָב. כלומר
וה' הַטּוֹב, הַמְּבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַּשָּׁלוֹם, יָשִׂים עֲלֵיכֶם שָׁלוֹם וְחַיִּים עַד הָעוֹלָם, כְּנֶפֶשׁ אוֹהֵב נַפְשָׁם מִלֵּב וְנֶפֶשׁ.
וה' הַטּוֹב, הַמְּבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַּשָּׁלוֹם, יָשִׂים עֲלֵיכֶם שָׁלוֹם וְחַיִּים עַד הָעוֹלָם, כְּנֶפֶשׁ אוֹהֵב נַפְשָׁם מִלֵּב וְנֶפֶשׁ. אלה הם דברי ברכה ושלום בסיום האיגרת, והברכה הזו היא ממין הדברים שדובר בהם באיגרת על השלום בין החסידים, שהוא הכלי להמשכת החיים והחיות החסידיים. והסיום לסיום הוא שיהיו השלום והאהבה ביניהם כפי שהם בנפשו שלו, של הרבי, שהוא "אוהב נפשם מלב ונפש". הרבי הוא הראש, המוח והנפש, של כלל החסידים. הנפש הפרטית של הרבי כוללת במובן זה את החסידות והחסידים כולם; כמו עצם הנפש לגבי איברי הנפש והגוף, שיש בה עצמה את כל החיות המתפשטת ומתגלה באיברים, בתמציתה ובטהרתה, כפי שצריך להיות. ובזה הוא מברך אותם — שיהיו כל אלה ביניהם בגשמיות וחיצוניות כפי שהם בתוך נפשו שלו.