אַחַר דְּרִישַׁת שְׁלוֹמָם, כַּמִּשְׁפָּט לְאוֹהֲבֵי שְׁמוֹ.

אַחַר דְּרִישַׁת שְׁלוֹמָם, כַּמִּשְׁפָּט לְאוֹהֲבֵי שְׁמוֹ.

אֶל הַמִּתְנַדְּבִים בָּעָם לַעֲשׂוֹת צִדְקַת ה' עִם אַרְצוֹ הַקְּדוֹשָׁה.

אֶל הַמִּתְנַדְּבִים בָּעָם לַעֲשׂוֹת צִדְקַת ה' עִם אַרְצוֹ הַקְּדוֹשָׁה. ארץ ישראל היא "ארצו" של ה', הארץ המיוחדת והמקודשת לו, ואלה החיים בה כל הווייתם ומעשיהם מיוחדים ומקודשים לו. משום כך הצדקה שעושים עם יושבי ארץ ישראל היא "צדקת ה' ".

לָתֵת מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה חוֹק הַקָּצוּב מְעוֹת אֶרֶץ הַקּוֹדֶשׁ תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ.

לָתֵת מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה חוֹק הַקָּצוּב מְעוֹת אֶרֶץ הַקּוֹדֶשׁ תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ. האיגרת אינה מחדשת את הדבר אלא רק מעוררת ומחזקת את מה שנהגו החסידים לעשות כבר שנים. בקרב החסידים הייתה אז מערכת מסודרת של גביית "מעות ארץ ישראל", שאמדה וקצבה לכל משפחה את הסכום שהיא יכולה לעמוד בו ואשר אותו הייתה אמורה להעביר מדי שנה אל 'שד"רים' (שלוחי דרבנן) מיוחדים שהיו אוספים את הכספים ומעבירים אותם לארץ ישראל.

אֲלֵיהֶם,

אֲלֵיהֶם, לאלה שכבר נתנו בעבר ורגילים לתת מדי שנה בשנה, אבל צריכים עדיין זירוז באשר לנתינה בעתיד ולאופן הנתינה, כפי שיבואר בהמשך — אליהם פונה אדמו"ר הזקן באיגרת זו.

תִּטּוֹף מִלָּתִי וְתִזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי,

תִּטּוֹף מִלָּתִי וְתִזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי, השימוש בביטויים אלה, השייכים במקורם לדברי נבואה ודברי תורה, מבטא את הרגשתו של הרבי שהדבר הזה שהוא מבקש מהחסידים הוא כדבר תורה ממש; אין זה רק צורך זמני חברתי־כלכלי אלא זוהי מצוות ה', שהיא התקשרות ודבקות שלמה ברצונו של הקב"ה.

לְזָרֵז לִזְרִיזִים.

לְזָרֵז לִזְרִיזִים.

וּלְחַזֵּק יָדַיִם רָפוֹת.

וּלְחַזֵּק יָדַיִם רָפוֹת. הבעיה היא שהידיים רפות. אמנם אנשים רוצים ומוכנים לעשות, אבל הידיים — העשייה בפועל — רפות. כשמגיע הדבר למעשה מתברר שהקושי גדול יותר, והכוח הפנימי נשבר. הדבר קורה לא רק משום שהקושי האובייקטיבי גדול כל כך, ומשום שהכוח הפנימי חלש מדי, אלא בעיקר משום שהקשר ביניהם משובש. כמו בחלום, כאשר אדם אינו במלוא דעתו או שהוא בדעת חלשה, יש חוסר יכולת וחוסר קשר בין הרצון והיכולת הפנימיים לבין המעשה בפועל. ולזאת בא אדמו"ר הזקן באיגרת זו "לחזק ידים רפות", לחזק את הדעת, דהיינו הקשר בין הפנים והחוץ בכל דרגותיו, בדבר זה שעושים.

בְּמַתַּן דָּמִים.

בְּמַתַּן דָּמִים. "דמים" הם כסף; ואולם הביטוי "מתן דמים" מרמז גם לשימוש אחר בביטוי זה — דהיינו נתינת הדם על המזבח בעבודת הקרבנות. שהרי משמעותו הנפשית של מעשה הקרבן הוא הקרבת ונתינת עצמו, נתינת נפשו הבהמית שהיא חיי נפשו ממש, ובהיקף היותר פנימי — העלאת החיות הזו מכל העולם וקירובה לאלוקי.

מְעוֹת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

כמו כן הם מְעוֹת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שנותן החסיד, הן מצד זה שהוא נותן מחיי נפשו ממש, והן מצד המשמעות הפנימית של המעשה: קירוב הנפש והעלאת השכינה מעפרה, כפי שיבואר בהמשך.

מִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ, וּלְפָחוֹת מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ.

מִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ, וּלְפָחוֹת מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ. כאותו מנהג יפה שנהוג עד היום, לשים מעות ב'קופות רבי מאיר בעל הנס' מדי שבת בשבתו, לפני וסמוך להדלקת נרות שבת. המקבילים לשערים שבין העולם הזה והעולמות העליונים, בין האדם ובין האור האלוקי המאיר שם בגלוי. ובשעה שהאור האלוקי מאיר בגלוי — האדם מתבטל בו ומשתחווה לו. הגישה החסידית בכלל היא שהתורה היא נצחית, וכל דבר בתורה נכון תמיד ובכל אדם, בכלל ובפרט. ואף כאן מרמזת הלשון, כאמור, שאותה קרבה ואותה פתיחת שערים שהייתה בבית המקדש היא גם מה שקורה בעת נתינת מעות ארץ ישראל 'מדי שבת בשבתו ומדי חודש בחודשו'.

מֵעֶרְכּוֹ הַקָּצוּב לְעֵרֶךְ שָׁנָה.

מֵעֶרְכּוֹ הַקָּצוּב לְעֵרֶךְ שָׁנָה. כאמור, גבאי הצדקה היו מעריכים כל אדם כמה הוא יכול לתת, וזו הייתה המכסה שהוטלה עליו. המכסה הזו הייתה שנתית, אבל ההמלצה והדרישה במכתב זה היא לפרוט אותה ולתת חלק ממנו "מדי שבת בשבתו, ולפחות מדי חדש בחדשו" — הן משום צורכי הנצרכים, שלא יכלו להמתין שנה שלמה, והן בשל טעמים נוספים שיבוארו בהמשך.

וְכֹל כֶּסֶף הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר עָלָה עַל לֵב אִישׁ לְהִתְנַדֵּב .

וְכֹל כֶּסֶף הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר עָלָה עַל לֵב אִישׁ לְהִתְנַדֵּב (על פי מלכים ב יב,ה) . זהו דימוי נוסף הלקוח מעבודת המקדש.

בְּלִי נֶדֶר.

בְּלִי נֶדֶר. למרות שאת קרבנות הנדבה בבית המקדש היו נודרים להביא, כאן משנה אדמו"ר הזקן לומר שיהיה "בלי נדר". וכפי שהוא מפרט במקומות אחרים: "ועכשיו שנתמעטו הלבבות צריך לומר בלי נדר" (ליקוטי תורה במדבר פב,ב).

לְפַרְנָסַת אַחֵינוּ יוֹשְׁבֵי אֶרֶץ הַקּוֹדֶשׁ מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה.

לְפַרְנָסַת אַחֵינוּ יוֹשְׁבֵי אֶרֶץ הַקּוֹדֶשׁ מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה. שגם כסף זה, שאנשים התנדבו אף מעבר למה שהוטל עליהם כחובה, יקבלו עליהם בקביעות ובאופן שנזכר קודם (ובלי נדר): 'מדי שבת בשבתו ומדי חודש בחודשו'.

כִּי הִנֵּה, מִלְּבַד הַיָּדוּעַ לַכֹּל גּוֹדֶל מַעֲלַת הַזְּרִיזוּת בְּכָל הַמִּצְוֹת.

כִּי הִנֵּה, מִלְּבַד הַיָּדוּעַ לַכֹּל גּוֹדֶל מַעֲלַת הַזְּרִיזוּת בְּכָל הַמִּצְוֹת. כדי להבין את הדבר יש להקדים כלל חשוב בעבודת ה', שאת המצוות, וכל דבר בעבודת ה', צריך לעשות בזריזות. זריזות אין פירושה שצריך לעשות את הדבר במהירות ובחיפזון, אלא שיש להקדים את המצווה ככל האפשר, ולא לדחותה ולעשות דברים אחרים בינתיים.

הַנֶּאֱמַר וְנִשְׁנָה בְּדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ ז"ל, 'לְעוֹלָם יַקְדִּים אָדָם לִדְבַר מִצְוָה כו''.

הַנֶּאֱמַר וְנִשְׁנָה בְּדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ ז"ל, כמו: 'לְעוֹלָם יַקְדִּים אָדָם לִדְבַר מִצְוָה כו''.

וּזְרִיזוּתֵיהּ דְּאַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם

וּזְרִיזוּתֵיהּ דְּאַבְרָהָם (הזריזות של אברהם) אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם במעשה העקדה, כפי שלומדים חז"ל מהכתוב "וישכם אברהם בבֹקר" (בראשית כב,ג), שלמרות הקושי בקיום המצווה "קח נא את את בנך את יחידך וגו' " (שם פסוק ב) הוא מקדים ככל האפשר לעשותה: "וישכם אברהם בבֹקר", ואף אינו מטיל את הדבר על אחרים, אלא "ויחבֹש את חמֹרו" בעצמו וכו'. עיקר ההדגשה כאן הוא על הזריזות שבה עשה אברהם את המצֻווה עליו, אף יותר מאשר על הניסיון האישי שבדבר, כפי שייאמר בהמשך.

הִיא הָעוֹמֶדֶת לָעַד לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם.

הִיא הָעוֹמֶדֶת לָעַד לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם. העקדה, הניסיון העשירי והקשה ביותר שעמד בו אברהם אבינו, נחשבת לנקודת הזכות הגדולה העומדת לו, לבניו ולבני בניו עד עולם. בכל עת צרה, כשאנו קוראים לישועת ה' אפילו לפנים משורת הדין, אנו מזכירים את העקדה, משום שבעקדה עשה אברהם אבינו מעשה שהוא מעבר לכל חשבון; הוא מסר את כל מה שידע והרגיש, את עצמו ואת מה שהגיע לו על פי דין ויושר, כדי לקיים את הברית והקשר עם הקב"ה. ואף אנו מבקשים שינהג בנו הקב"ה במידה זו, דהיינו לפנים משורת הדין ובלי כל חשבון, כדי לשמור את הקשר והברית.

כִּי הָעֲקֵדָה עַצְמָהּ אֵינָהּ נֶחְשְׁבָה כָּל כָּךְ לְנִסָּיוֹן גָּדוֹל לְעֵרֶךְ מַעֲלַת אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם.

כִּי הָעֲקֵדָה עַצְמָהּ אֵינָהּ נֶחְשְׁבָה כָּל כָּךְ לְנִסָּיוֹן גָּדוֹל לְעֵרֶךְ מַעֲלַת אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם. הרי כל ניסיון נמדד ביחס למי שמנסים אותו. יכול להיות שדבר מסוים יהיה לאדם אחד בגדר ניסיון גדול שבקושי רב הוא יכול לעמוד בו, ובשביל אחר יהיה זה ניסיון פעוט ואפילו לא בגדר ניסיון כלל. ניסיון פירושו להביא אדם לקצה גבול יכולתו, שאם לא כן אין זה ניסיון, וקצה גבול היכולת שונה מאדם לאדם. אברהם אבינו היה "האדם הגדול בענקים"; ולכן מה שלגבי כל אדם אחר הוא ניסיון גדול, בשבילו איננו בבחינת ניסיון כלל, אלא מובן מאליו שהוא ינהג כך. כך גם העקדה, העלאת בנו יחידו לעולה, אשר עבור כל אדם אחר הייתה בוודאי נחשבת לניסיון גדול ועצום אשר מי יכול לעמוד בו, וכך היא נראית בעינינו, לגבי אברהם אבינו איננה ניסיון גדול כל כך של יציאה מגדרו.

בְּשֶׁגַּם כִּי ה' דִּיבֵּר בּוֹ, : "קַח נָא אֶת בִּנְךָ כו' " .

ועוד, בְּשֶׁגַּם כִּי ה' דִּיבֵּר בּוֹ, ואמר לו בפירוש : "קַח נָא אֶת בִּנְךָ כו' " (בראשית כב,ב) . חלק מהקושי שבכל ניסיון הוא חוסר הוודאות. אדם נתון במצב מסוים אשר בו הוא צריך לבחור, להחליט לעשות כך או כך, והבעיה היא פעמים שהדברים שקולים, שאין ודאות מוחלטת כיצד צריך לנהוג, ויש שיקולים לכאן ולכאן. ביתר שאת כך הוא בשאלות של מסירות נפש, של קידוש ה', שאז ההכרעה נובעת מכוח פנימי מאוד שאינו מזוהה בפשטות, וההכרעה הקשה כל כך נחשבת לכן כעמידה בניסיון הגדול ביותר. ואולם לאברהם אבינו, שהיה נביא, שה' אמר לו בפירוש: "קח נא את בנך וגו' ", הייתה בהירות גמורה בכך — שזה רצון ה', שזה מה שעליו לעשות.

וַהֲרֵי כַּמָּה וְכַמָּה קְדוֹשִׁים שֶׁמָּסְרוּ נַפְשָׁם עַל קְדוּשַּׁת ה', גַּם כִּי לֹא דִּיבֵּר ה' בָּם.

ועוד: ואף על פי כן דווקא העקדה של אברהם אבינו נחשבת למדרגה שאין למעלה ממנה, לזכות הגדולה ביותר העומדת לעם ישראל בכל הדורות, ויש להבין מדוע. וַהֲרֵי כַּמָּה וְכַמָּה קְדוֹשִׁים שֶׁמָּסְרוּ נַפְשָׁם עַל קְדוּשַּׁת ה', גַּם כִּי לֹא דִּיבֵּר ה' בָּם. בהיסטוריה היהודית, בכל התקופות, היו יהודים שמסרו נפשם למות על קדושת ה' בפועל ממש, וביניהם היו לא רק יהודים גדולים, חכמים ונביאים, אלא (ואולי ביתר שאת) גם יהודים פשוטים, ואפילו יהודים שבחייהם היו רחוקים מכל התייחסות אל הקדושה, והמעשה הזה היה לגמרי בלתי צפוי מצידם. כל אותם יהודים עשו זאת בלי המודעות הוודאית שה' מצווה אותם כעת לעשות זאת, ואף ללא ידיעה וללא הרגשה כלל, אלא רק מכוח התחושה הבסיסית, הפשוטה ביותר, שאי אפשר אחרת. לכאורה, מסירות נפש כזו היא כמו העקדה של אברהם אבינו ואולי אף יותר, בהתייחס למי שעשה אותה.

רַק שֶׁאַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם עָשָׂה זֹאת בִּזְרִיזוּת נִפְלָאָה.

רַק שֶׁאַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם עָשָׂה זֹאת בִּזְרִיזוּת נִפְלָאָה. מעלתה המיוחדת של העקדה הייתה הזריזות. מידת הזריזות כשלעצמה אולי אינה מרשימה כל כך, בוודאי אל מול מסירות הנפש שמדובר בה כאן; אבל היא מוכיחה על המצב הנפשי שמתוכו נעשים המעשים. הזריזות מגלה את ההתכוונות הפנימית, את ה'נשמה' שיש למעשים ולאדם שעושה אותם. ולכן הזריזות שבה נעשתה העקדה, שהיא מסירות נפש אף יותר ממסירות נפש, היא הביטוי לפנימיותה ולאמיתתה של מסירות הנפש בעקדה (שהרי כל מעשה שעושה אדם הוא אך סיום ותוצאה של מהלך נפשי). והזריזות, המגלה מאיזה מקום נפשי עשה אברהם אבינו את המעשה — מצביעה על הערך האמיתי שיש לו.

לְהַרְאוֹת שִׂמְחָתוֹ וְחֶפְצוֹ לְמַלּאוֹת רְצוֹן קוֹנוֹ וְלַעֲשׂוֹת נַחַת רוּחַ לְיוֹצְרוֹ.

הזריזות בעשייה החיצונית באה אפוא משום כך הזריזות דווקא היא הזכות הגדולה העומדת לנו בכל הדורות; אין היא באה במקום, או לעומת, מסירות הנפש של העקדה, אלא יחד איתה. שהרי מהו מעשה שיכול להיות זכות גם לאנשים אחרים ולדורות אחרים? מעשה שערכו אינו יחסי לאדם שעשה אותו או לאותו זמן ומצב, אלא מעשה בעל ערך תמידי, נצחי. כשאדם מוסר את נפשו לפי עניינו ומקומו הרי זה דבר גדול לגביו, ובוודאי קדוש ייקרא לו, אבל אין זה בהכרח משמעותי גם לאחרים; מה שאין כן זריזותו של אברהם, המעידה על כך שהוא לא רק עושה את הדבר כביטוי אישי של מסירות נפש, אלא הוא יוצא מעצמו לחלוטין ועושה את הדבר הגדול ביותר שיכול אדם לעשות — מעבר לכל קשר להווייתו האישית, לשבר, לקושי ולהתעלות — כביטוי נקי לחלוטין של רצון ה' ותענוגו. ערכו של ביטוי כזה הוא נצחי, והוא הוא העומד לנו ולבנינו עד עולם. לְהַרְאוֹת את הפנימיות, שהיא שִׂמְחָתוֹ וְחֶפְצוֹ של העושה לְמַלּאוֹת רְצוֹן קוֹנוֹ וְלַעֲשׂוֹת נַחַת רוּחַ לְיוֹצְרוֹ. זריזותו של אברהם אבינו במילוי רצון ה' "קח נא את בנך את יחידך וגו' " מעידה על כך שהוא עשה זאת כפי שאדם עושה דבר שהוא חפץ בעצמו לעשותו בכל מאודו, שהוא שמח ומתענג בעשייתו ולכן אינו מתעכב אפילו רגע, אלא עושה את כל מה שאפשר מייד. לכאורה, כיצד ייתכן שירצה אדם בדבר כזה כמו מעשה העקדה, ויתענג עליו? והרי זה נגד הטבע האנושי הבסיסי ביותר! אלא יש לומר שאברהם לא עשה זאת מרצונו הפרטי או לשם התענוג שלו, אלא מרצון ה' שנרצה בו ומן העונג ונחת רוח של מעלה המתענג בו. כלומר, אברהם היה בביטול גמור כל כך לאלוקות עד שלא הייתה אצלו שום ישות, שום רצון משלו ושום עונג אישי שיש לספקו. הוא הרגיש במלוא העוצמה רק את רצון ה' ואת העונג ונחת הרוח של ה' מהדבר — וזה היה הכוח החזק כל כך שדחף אותו לפעול בזריזות, שלא להתעכב אפילו רגע.

וּמִמֶּנּוּ, לָמְדוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל לְקִיּוּם כָּל הַמִּצְוֹת בִּכְלָל,

וּמִמֶּנּוּ, מאברהם אבינו וזריזותו, לָמְדוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל לְקִיּוּם כָּל הַמִּצְוֹת בִּכְלָל, שיש לעשותן בזריזות. כלומר בשמחה ובהקדם ככל האפשר, כפי שאדם עושה את חפצו שלו; שחפצו שלו מזוהה ובטל לגמרי אל חפצו ורצונו של הקב"ה.

וּבִפְרָט מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה הָעוֹלָה עַל כּוּלָּנָה,

וּבִפְרָט מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה הָעוֹלָה עַל כּוּלָּנָה, שמצוות הצדקה היא עיקר ההתעוררות מלמטה ('אתערותא דלתתא') העולה מן העולם הזה, האמירה של העולם הזה הנשמעת ומשמעותית למעלה, ואשר לכן גם מעוררת את הכוחות של מעלה להשפיע למטה ('אתערותא דלעילא').

הַמְגִינָּה וּמַצְלָה,

הַמְגִינָּה וּמַצְלָה, כמבואר בתלמוד (סוטה כא,א) שכל מצווה, ובוודאי מצוות הצדקה שהיא כללות כל המצוות, "מגנא ומצלא" (מגינה ומצילה)

בְּפֵירוֹתֶיהָ בָּעוֹלָם הַזֶּה.

בְּפֵירוֹתֶיהָ בָּעוֹלָם הַזֶּה. עיקר שכרה של כל מצווה, ה'קרן', אינו בעולם הזה, כמבואר בכמה מקומות שמעלת המצווה גדולה כל כך, עד שאין כל העולם הזה יכול להכיל את שכרה. אמנם יש מצוות, וביניהן מצוות הצדקה, שמלבד זה שה'קרן' שלה שמורה לעולם הבא יש בה גם 'פירות', שמהם נהנים כבר בעולם הזה, כמאמר המשנה (פאה פרק א משנה א): "שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא".

מִכָּל מִינֵי פּוּרְעָנִיּוֹת הַמִּתְרַגְּשׁוֹת, כְּדִכְתִיב: "וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת" , וְכָל שֶׁכֵּן מִשְּׁאָר מִינֵי יִסּוּרִים הַקַּלִּים מִמָּוֶת.

מִכָּל מִינֵי פּוּרְעָנִיּוֹת הַמִּתְרַגְּשׁוֹת, כְּדִכְתִיב: "וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת" (משלי י,ב; יא,ד) , וְכָל שֶׁכֵּן מִשְּׁאָר מִינֵי יִסּוּרִים הַקַּלִּים מִמָּוֶת. נמצא שהצדקה, ופירותיה שבעולם הזה, שומרים על האדם לא רק מהרעה הגדולה של מוות אלא שכל מאורעותיו בעולם הזה יהיו בטובה ובלי ייסורים.

כָּל שֶׁכֵּן שֶׁטּוֹב לָנוּ גַּם בָּעוֹלָם הַזֶּה, לְהַקְדִּימָהּ כָּל מַה דְּאֶפְשָׁר.

ולכן, כָּל שֶׁכֵּן שֶׁטּוֹב לָנוּ גַּם בָּעוֹלָם הַזֶּה, גם בחשבון של העולם הזה, להזדרז במצוות הצדקה לְהַקְדִּימָהּ כָּל מַה דְּאֶפְשָׁר. בכל מה ששייך לעולם הבא ולעניינים הרוחניים לא תמיד אנו מרגישים בדחיפות הדבר. החיים שלנו כעת הם קודם כול חיי העולם הזה, חיים המלובשים בגשמיות, ואותם אנו חשים במלוא דחיפותם וממשותם. זו איננה רק תחושה סובייקטיבית, שהרי את המעשה הגשמי אי אפשר לדחות או לעקוף: הוא מתרחש בנקודת זמן ומקום אחת בלבד, ומה שלא נעשה כעת לא ייעשה עוד לעולם; מה שאין כן ברוחניות, שיש תמיד מרווח מסוים שאפשר לשהות ולשַנות בו. ולכן אומר אדמו"ר הזקן שאת מצוות הצדקה, המגינה ומצילה בעולם הגשמי הזה ממש, יש להקדים ככל האפשר.

שֶׁהֲרֵי אָדָם נִידּוֹן בְּכָל יוֹם .

שֶׁהֲרֵי אָדָם נִידּוֹן בְּכָל יוֹם (על פי ראש השנה טז,א) . לא רק בסיכום חיי העולם בכלל, או בסיכום חייו הפרטיים (ואפילו לא בסיכום השנה), הנעשה בסופו של דבר מחוץ לעולם הזה, אלא בכל יום ממש. כלומר הדין של מעלה, המשמעויות הרוחניות הדתיות שיש למעשינו ולמחשבותינו, אינן נשארות למעלה אלא הן חודרות אל תוך החיים היומיומיים, אל תוך הזמן והמאורעות הגשמיים המתחדשים ומשתנים בכל יום: מה יהיה ואיך וכמה, ביום הזה ממש.

אַךְ גַּם זֹאת מָצָאנוּ רָאִינוּ בַּעֲבוֹדַת הַצְּדָקָה.

אַךְ גַּם זֹאת מָצָאנוּ רָאִינוּ בַּעֲבוֹדַת הַצְּדָקָה. ההדגשה היא על 'עבודת הצדקה', כי ההתייחסות אינה לתוצאה של הצדקה, לכסף שמגיע לנצרך, אלא לעבודתו של הנותן: העבודה שהוא עושה בתוכו, בנפשו, שעה שהוא צריך לתת משלו, מעצמו, בעוד שלו עצמו כמעט אין כלום.

מַעֲלָה פְּרָטִיּוּת גְּדוֹלָה וְנִפְלָאָה, אֵין עֲרוֹךְ אֵלֶיהָ.

מַעֲלָה פְּרָטִיּוּת שיש גְּדוֹלָה וְנִפְלָאָה, אֵין עֲרוֹךְ אֵלֶיהָ. ביטויים אלה מורים שאין זו רק עוד מעלה ממעלותיהן של כל המצוות, אלא מעלה פרטית השייכת למצוות הצדקה.

לִהְיוֹת מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה נַעֲשֵׂית בִּפְעָמִים רַבּוֹת, וְכָל הַמַּרְבֶּה הֲרֵי זֶה מְשׁוּבָּח. וְלֹא בְּפַעַם אַחַת וּבְבַת אַחַת, גַּם כִּי הַסַּךְ הַכּוֹלֵל אֶחָד הוּא.

לִהְיוֹת מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה נַעֲשֵׂית בִּפְעָמִים רַבּוֹת, וְכָל הַמַּרְבֶּה הֲרֵי זֶה מְשׁוּבָּח. המעלה הנוספת במצוות הצדקה היא בעצם מעשה הנתינה, ולכן יש לעשותה פעמים רבות ככל האפשר, וְלֹא בְּפַעַם אַחַת וּבְבַת אַחַת, גַּם כִּי הַסַּךְ הַכּוֹלֵל אֶחָד הוּא. ואין זה רק ענף של הזריזות שדובר בה קודם, שאדם יזדרז לתת גם קודם שיהיה בידו כל הסכום (כי העני זקוק לכסף עכשיו,

כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַמְבַּ"ם ז"ל בְּפֵירוּשׁ הַמִּשְׁנָה שֶׁשָּׁנוּ חֲכָמִים ז"ל: וְהַכֹּל לְפִי רוֹב הַמַּעֲשֶׂה.

כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַמְבַּ"ם ז"ל בְּפֵירוּשׁ הַמִּשְׁנָה (אבות פרק ג משנה טו) שֶׁשָּׁנוּ חֲכָמִים ז"ל: וְהַכֹּל לְפִי רוֹב הַמַּעֲשֶׂה. הרמב"ם מפרש שם את הביטוי "רוב המעשה" כריבוי המעשים, כלומר עשייה בפעמים רבות. והוא מביא שם דוגמה לאדם שהתנדב לצדקה אלף זוז, ואומר שאין דומה מי שנותן הכול בפעם אחת למי שנותן את אותן המעות אחת אחת; שכן בכל פעם שהוא נותן מטבע הוא עושה את מעשה הנדיבות מחדש.

וְהִנֵּה מִלְּבַד כִּי הָרַמְבַּ"ם ז"ל בֵּיאֵר הֵיטֵב טַעֲמוֹ וְנִימּוּקוֹ כְּדֵי לְזַכֵּךְ הַנֶּפֶשׁ עַל יְדֵי רִבּוּי הַמַּעֲשֶׂה.

וְהִנֵּה מִלְּבַד כִּי הָרַמְבַּ"ם ז"ל בֵּיאֵר הֵיטֵב טַעֲמוֹ וְנִימּוּקוֹ כְּדֵי לְזַכֵּךְ הַנֶּפֶשׁ עַל יְדֵי רִבּוּי הַמַּעֲשֶׂה. כלל הוא שהמעשים שאדם עושה, הדרך שבה הוא מתנהג, משפיעים גם על נפשו פנימה. לטוב ולרע, אדם איננו יכול להיות מנותק מהמעשים שהוא עושה; מעשים רעים, גם אם אין אדם מתכוון להם, משחיתים את הנפש; ומעשים טובים, גם אם בתחילה הם נעשים באופן מכני וללא כוונה פנימית, מעדנים ומזככים אותה. הנפש המלובשת בגוף משתתפת בעל כורחה במעשה; וכשהוא נעשה שוב ושוב, פעמים רבות, היא מתרגלת אליו והוא הופך לחלק ממנה, מן האופן שבו היא מרגישה וחושבת, עד שהיא עצמה נעשית נדיבה וטובה. המעשה הוא כמו כלי לאור הנפש, ולפי הכלי מצטיירת גם הנפש. הרמב"ם מפרש את הדבר מצד הנגלה שבתורה, בהסבר שבלשון ימינו היינו אומרים שהוא פסיכולוגי: התועלת שיש לפעולה זו אינה במציאות אלא בנפש, וליתר דיוק — בחוויית הנפש, אשר בסופו של דבר פועלת שינוי גם בנפש עצמה. ולהלן יוסיף אדמו"ר הזקן הסבר על דרך הנסתר, נפלא לאין ערוך:

הִנֵּה מִקְרָא מָלֵא דִּיבֵּר הַכָּתוּב "פְּעוּלַּת צְדָקָה לְחַיִּים", דְּהַיְינוּ שֶׁפְּעוּלָּתָהּ וּסְגוּלָּתָהּ לְהַמְשִׁיךְ חַיִּים עֶלְיוֹנִים.

הִנֵּה מִקְרָא מָלֵא דִּיבֵּר הַכָּתוּב "פְּעוּלַּת צְדָקָה לְחַיִּים", דְּהַיְינוּ שֶׁפְּעוּלָּתָהּ וּסְגוּלָּתָהּ לְהַמְשִׁיךְ חַיִּים עֶלְיוֹנִים. פעולתה של הצדקה היא, בפשטות, להשפיע חיים, שהרי כל מה שהצדקה כוללת, מכסף ואוכל ועד אהבה, חכמה ואפילו חיוך, פירושו המשכת חיים. ואם כן, כשם שפעולת הצדקה שאדם עושה למטה היא המשכה של חיים למי שאין לו, כך פעולתה וסגולתה של הצדקה האלוקית היא להמשיך חיים בכלל, בלי גבול, מלמעלה מעלה.

מֵחַיֵּי הַחַיִּים, אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא.

מֵחַיֵּי הַחַיִּים, שפיעת החיים מהצדקה באה "מחיי החיים", הם החיים של החיים, המקור הראשון של כל החיים, שהוא אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא. החיים העליונים, לעומת החיים התחתונים, הם חיים לא מוגבלים, לא מוגדרים, חיים מופשטים לחלוטין; הם עצם השפעת החיות האלוקית, אשר בעצמה איננה שום דבר מסוים. החיים בעולמנו (ובמובן מסוים — בכל העולמות) מלובשים תמיד בצורה מסוימת, גשמית או רוחנית המתייחסת לגשמיות. כל האופנים שבהם אנו רואים חיים, חושבים על חיים ומרגישים חיים הם רק חלקי חיים המלובשים ומוגדרים — באוכל, בגוף, באהבה, באור וכו' — המתייחסים אל הצרכים שלנו כפי שאנו רואים אותם, כפי שאנו מגבילים וגוזרים אותם מתוך החיים העליונים. והחיים העליונים עצמם הם מופשטים לחלוטין כמו חיי החיים עצמם, כמו האין סוף, בלתי מוגדרים ואין סופיים בעצמם.

לְאֶרֶץ הַחַיִּים, הִיא שְׁכִינַת עוּזֵּינוּ,

לְאֶרֶץ הַחַיִּים, היא הכלי שמקבל את החיים העליונים. כמו שהארץ הגשמית מקבלת את סיכום כל החיים והשפעת החיים לתוכה, כך הארץ העליונה הִיא שְׁכִינַת עוּזֵּינוּ, היא הנקראת שכינה, 'מלכות', המקבלת את השפעת החיים העליונים. השכינה היא אפוא בחינת הארץ שבאלוקי, כביכול בחינת הקבלה שבו, המקבלת את החיים העליונים שהם השפע האלוקי האין סופי בעצמו, קודם שהוא מתחלק בעולמות בצורות ה'גשמיות'. במובן זה 'ארץ החיים' היא השכינה, כי היא דווקא זו המקבלת את החיים עצמם והיא ה'שכינה' שבה שוכן האלוקי האין סופי.

שֶׁעָלֶיהָ נֶאֱמַר "וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כּוּלָּם" .

שֶׁעָלֶיהָ נֶאֱמַר "וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כּוּלָּם" (נחמיה ט,ו) . כפי שמבואר על כתוב זה בשער היחוד והאמונה (פרק ב ועוד), 'אתה' הן האותיות מאל"ף עד תי"ו וה' מוצאות הפה, ובמילים אחרות — אותיות הדיבור האלוקי המדברות ומהוות את כל המציאות. הבריאה כולה היא דיבורים של הקב"ה שבהם הוא מהווה ומחיה את הכול; והשכינה, במובן זה, היא הדיבור בעצמו.

וְהִיא סוּכַּת דָּוִד הַנּוֹפֶלֶת .

וְהִיא סוּכַּת דָּוִד הַנּוֹפֶלֶת (על פי עמוס ט,יא) .

עַד עָפָר.

עַד עָפָר. העפר הוא הדומם הגשמי, החלק הנמוך ביותר מכל חלקי העולם (דומם צומח חי מדבר). ובזמן הזה של סוף הגלות, של עקבתא דמשיחא, נופלת השכינה "עד עפר" — כלומר היא מלובשת ומסתתרת בתוך המציאות החומרית הנמוכה והמסתירה. ולכן גם תיקונה של השכינה והעלאתה הם ממקום זה, על ידי העבודה והבירור של ה'עפר', של העולם הזה הגשמי.

וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: גָּלוּ לֶאֱדוֹם שְׁכִינָה עִמָּהֶם כו'.

וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: גָּלוּ לֶאֱדוֹם שְׁכִינָה עִמָּהֶם כו'.

כִּי בְּאִתְעֲרוּתָא דִּלְתַתָּא , לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים דְּלֵית לֵיהּ מִגַּרְמֵיהּ כְּלוּם , אִתְעַרוּתָא דִּלְעֵילָּא ,

כִּי בְּאִתְעֲרוּתָא דִּלְתַתָּא (בהתעוררות מלמטה) , כשאדם למטה נותן מכספו ומחייו הגשמיים לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים דְּלֵית לֵיהּ מִגַּרְמֵיהּ כְּלוּם (שאין להם מעצמם כלום) , שאין להם אפילו המעט שיש לו — אִתְעַרוּתָא דִּלְעֵילָּא (התעוררות מלמעלה) , מחיי החיים העליונים (בחינת זעיר אנפין דאצילות), להחיות ולהקים את השכינה, היא המלכות שאין לה מעצמה כלום.

וּבִפְרָט בְּהִתְנַדֵּב עָם, לְהַחֲיוֹת יוֹשְׁבֵי אֶרֶץ הַחַיִּים מַמָּשׁ, וְדַי לַמֵּבִין.

וּבִפְרָט בְּהִתְנַדֵּב עָם, הם קהל החסידים; שכשהם יחד, כקיבוץ ועדה מישראל, הם מבטאים ומגלים את השכינה יותר מכל פעולה של אדם פרטי. לְהַחֲיוֹת יוֹשְׁבֵי אֶרֶץ הַחַיִּים מַמָּשׁ, וְדַי לַמֵּבִין. כאמור למעלה, 'ארץ החיים' היא השכינה, המלכות, הארץ העליונה, אבל היא גם הכינוי לארץ ישראל התחתונה כפשוטו, בגשמיות. וכמבואר בכמה מקומות, ארץ ישראל שלמטה מכוונת כנגד ארץ ישראל שלמעלה. וכשהצדקה והחיים ניתנים לאלה שיושבים בארץ ישראל ממש, יש כאן התעוררות מלמטה באופן הישיר והשלם ביותר; יש כביכול השפעה ישירה של חיות לארץ החיים עצמה, עד למובן הרחב והמופשט ביותר של הביטוי, דהיינו המלכות האלוקית, השכינה, המקבלת את עצם החיים האלוקיים.

וְכָל מַשְׂכִּיל עַל דָּבָר גָּדוֹל וְנִפְלָא כָּזֶה

וְכָל מַשְׂכִּיל עַל דָּבָר גָּדוֹל וְנִפְלָא כָּזֶה שיש במצוות הצדקה, כפי שמדובר באיגרת זו, אשר הוא "גדול" מעבר למידה שאדם עושה אותה, ואשר יש לו השלכות בכל העולמות; והוא "נפלא" אף בכך שהשפעתו מגיעה מהנפלא שמעבר לכל מידה והבנה.

יִמְצָא טוּב טַעַם וָדַעַת, כַּמָּה גְּדוֹלִים דִּבְרֵי חֲכָמִים ז"ל שֶׁאָמְרוּ 'הַכֹּל לְפִי רוֹב הַמַּעֲשֶׂה', דְּהַיְינוּ מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה, הַנַּעֲשֶׂה בִּפְעָמִים רַבּוֹת, לְהַמְשִׁיךְ חַיִּים עֶלְיוֹנִים, לְיַחֵד יִחוּד עֶלְיוֹן פְּעָמִים רַבּוֹת.

יִמְצָא טוּב טַעַם וָדַעַת, כַּמָּה גְּדוֹלִים דִּבְרֵי חֲכָמִים ז"ל שֶׁאָמְרוּ 'הַכֹּל לְפִי רוֹב הַמַּעֲשֶׂה', דְּהַיְינוּ מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה, שהוא עיקר ה'מעשה' בעבודת ה'. הַנַּעֲשֶׂה בִּפְעָמִים רַבּוֹת, שכן בכל פעם שהוא נעשה הוא פועל לְהַמְשִׁיךְ חַיִּים עֶלְיוֹנִים, לְיַחֵד יִחוּד עֶלְיוֹן פְּעָמִים רַבּוֹת. כל מעשה של מצווה הוא ייחוד. הייחוד הוא האיחוד, דהיינו כשאדם מצליח לאחד קצוות, פינות, דברים שהיו נפרדים ולחברם לתבנית אחת. בפשטות, כל אדם כשהוא עושה מעשה והוא מתכוון וחושב על מה שהוא עושה, הוא מאחד את כל הדרגות המשתתפות בעשייה הזו: הנפש, המחשבה והמעשה. אבל בעשיית המצווה האיחוד הוא 'ייחוד עליון', העולה עד למעלה מעלה וכולל הכול: איחוד בין מעלה ומטה, בין האחדות והריבוי, בין המשפיע והמקבל, ובסיכום הכול — בין השכינה והקב"ה ("ייחוד קוב"ה ושכינתיה").

וְהַיְינוּ נַמִי ( כְּעֵין מַה שֶּׁכָּתַב הָרַמְבַּ"ם לְזַכֵּךְ הַנֶּפֶשׁ.

וְהַיְינוּ נַמִי (וזהו גם כן) כְּעֵין מַה שֶּׁכָּתַב הָרַמְבַּ"ם לְזַכֵּךְ הַנֶּפֶשׁ.

כַּנּוֹדָע מִזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ דִּשְׁכִינָה נִקְרֵאת 'נֶפֶשׁ'.

כַּנּוֹדָע מִזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ דִּשְׁכִינָה נִקְרֵאת 'נֶפֶשׁ'. במושגי הקבלה מקבילות דרגות הנפש — נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה — לדרגות העולמות ולספירות העליונות, ובכל מקום מורה דרגת הנפש על העשייה והמלכות, שהיא כידוע דרגת השכינה.

כִּי הִיא חַיֵּינוּ וְנַפְשֵׁנוּ.

כִּי הִיא חַיֵּינוּ וְנַפְשֵׁנוּ. אדמו"ר הזקן מוסיף טעם לדבר זה: שהשכינה היא הרי חיינו ונפשנו. השכינה היא, כאמור, החיות האלוקית שיש בכל דבר. ואולם לגבי כל אדם האמירה המשמעותית, שאותה הוא יכול להכיר ואליה הוא יכול להתייחס, היא שהשכינה היא החיות האלוקית שבו, ובהסתכלות רחבה יותר — כל החיות שבו. אכן, כדי שלאדם תהיה תפיסה בהווייתה של השכינה כמציאות וכמהות לעצמה עליו לבטל במידת מה את תפיסת עצמו כחיות וכישות בפני עצמה. רק כך יוכל הוא לייחס, במידת מה, את אותה תחושת מציאות שיש לו לגבי נפשו אל השכינה. לא צריך הרבה: ברגע שאדם פותח את חייו ונפשו, שלא יהיו מנוגדים לחיים ולנפשות אחרות, הוא ירגיש באמת איך החיים שבכל דבר, הנפש של העולם, השכינה — הם הם נפשו וחייו שלו. וזו התחושה שהשכינה "היא חיינו ונפשנו".

וּכְתִיב: "כִּי שָׁחָה לֶעָפָר נַפְשֵׁנוּ" .

וּכְתִיב: "כִּי שָׁחָה לֶעָפָר נַפְשֵׁנוּ" (תהלים מד,כו) . כשהנפש, היא השכינה, בגלות — היא שחה לעפר. המשמעות היא שהנפש אינה מזוככת, שהשכינה מכוסה בעפר, בכיסוי העולם הזה הגשמי המסתיר את האלוקות. ולזה בא "רוב המעשה" הנפשי של הנתינה בחסד חינם וללא תמורה, שהיא כעין הנתינה האלוקית, המתייחדת עם הנתינה האלוקית וממשיכה בפועל נתינה אלוקית, המזככת את הנפש הפרטית והשכינה הנקראת 'נפש'.

וְלָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: גְּדוֹלָה צְדָקָה שֶׁמְּקָרֶבֶת אֶת הַגְּאוּלָּה לַהֲקִימָהּ מֵעָפָר מְעַט מְעַט.

וְלָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: גְּדוֹלָה צְדָקָה שֶׁמְּקָרֶבֶת אֶת הַגְּאוּלָּה (בבא בתרא י,א), לַהֲקִימָהּ מֵעָפָר מְעַט מְעַט. לפעולה של מעשה הצדקה, כפי שהוסבר באיגרת זו, יש השפעה מצטברת. ריבוי המעשים הנדרש מורה על כך שהמעשים לא נשארים נבדלים זה מזה, אלא הם נבנים זה על זה, מצטרפים אחד לאחד למשהו גדול יותר. דווקא במעשה הצדקה הנעשה למטה, בעפר, במקום שאין רואים ואין מרגישים את הרוחני ואת הקדושה, יש הצטברות של אור וקדושה, הצוברת בסתר עוד ועוד עוצמה. לכן 'גדולה צדקה' שכל כולה נשמרת לזה, כל כולה נזרעת וכביכול נעלמת בעפר, מצטברת ומתרכזת שם למטרה אחת: להקים את השכינה מעפר.

"עַד כִּי יָבֹא שִׁילֹה" :

"עַד כִּי יָבֹא שִׁילֹה" (בראשית מט,י) : הוא המלך המשיח, בגאולה השלמה, שאז תקום השכינה מעפרה בשלמות.