אִיהוּ וְחַיּוֹהִי חַד אִיהוּ וְגַרְמוֹהִי חַד בְּהוֹן .

אִיהוּ וְחַיּוֹהִי חַד אִיהוּ וְגַרְמוֹהִי חַד בְּהוֹן (הוא וחיותו [אורו] אחד הוא וכליו [ספירותיו] אחד בהם) . משפט זה, הלקוח בשינוי מהקדמת תיקוני הזהר (ג,ב), הוא משפט הפתיחה, שהוא גם המוטו והמפתח למאמר כולו. ואכן, במקומות רבים בחסידות שבהם מצוטט מאמר זה הוא מובא בשם זה: "דיבור המתחיל איהו וחיוהי חד וכו' ".

"איהו" הוא הקב"ה בעצמו, והמשך הדברים צריך אפוא ביאור, שכן האמירה, לגבי כל דבר, שהוא אחד עם הקב"ה היא בלתי מובנת בהסתכלות ראשונה.

(פֵּירוּשׁ, עֶשֶׂר סְפִירוֹת דַּאֲצּילוּת.

(פֵּירוּשׁ, עֶשֶׂר סְפִירוֹת דַּאֲצּילוּת. מה שאחד עם הקב"ה הן עשר הספירות של האצילות. הספירות של האצילות הן מה שמזוהה מבחינתנו עם הקב"ה בעצמו, כי בהן מתלבש הקב"ה כשהוא מגלה את עצמו לעולמות. לבוש זה אינו לבוש 'נברא', שהוא לבוש מסתיר, אלא כעין 'לבוש' שכולו ביטוי אלוקי טהור, בלי שום עכירות של 'ישות' אחרת כלשהי. דהיינו לבוש שהוא מגלה בלבד, שבכל צד שמסתכלים בו רואים אלוקות. עשר הספירות של האצילות הן האופן שבו אנו רואים אלוקות ומתייחסים לאלוקות.

'חַיּוֹהִי' הֵן הָאוֹרוֹת וְ'גַּרְמוֹהִי' הֵן הַכֵּלִים.

ומפרט: ההבחנה בין האורות והכלים באה להדגיש שלא רק האורות כשלעצמם אינם מוגבלים, ולכן מובן יותר שהם אחד עם האלוקי, אלא גם הכלים. ואכן, על הכלים בעיקר ידבר בהמשך, כיצד הם אחד עם האין סוף. 'חַיּוֹהִי' הֵן הָאוֹרוֹת וְ'גַּרְמוֹהִי' הֵן הַכֵּלִים. אורות וכלים הם שני המרכיבים הבסיסיים ביותר של כל מציאות בעולמות. מהעולם הנמוך ביותר ועד עולם האצילות, אין מציאות שאינה הרכבה של שני אלה, אורות וכלים. 'חיוהי', החיות, הוא כמו האור, שמגלה את מקור האור אבל אינו מציאות לעצמו; ו'גרמוהי' הם הכלים, כמו האיברים שבגוף על דרך משל, שהם כלים לחיות הנפש: הרגל מגלה את כוח ההילוך, הראש את כוח השכל וכו'.

שֶׁכּוּלָּן אֱלֹקוּת.

שֶׁכּוּלָּן אֱלֹקוּת. הספירות שבאצילות, האורות וגם הכלים, הן גילוי אלוקי בלבד. חכמה וחסד של אצילות הם חכמה אלוקית וחסד אלוקי. ומצידנו — שאין אנו משיגים אין סוף ואלוקות מעבר לספירות — זוהי השגת האלוקות. אמנם, במאמר זה מכוונת האמירה "שכולן אלקות" ליותר מכך: לומר שבאמת יש בספירות ובכלים של האצילות גילוי של כוח אלוקי, אין סוף בעצמו, וכמו שיתבאר בהמשך.

מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּבְרִיאָה יְצִירָה עֲשִׂיָּה כו').

מַה שֶּׁאֵין כֵּן בספירות של העולמות בִּבְרִיאָה יְצִירָה עֲשִׂיָּה כו'). כי בכל עולם יש עשר ספירות המחיות אותו ומגלות בו אלוקות, אלא שבעולמות הנבראים אין הספירות מאוחדות באלוקי באותה אחדות שלמה כבאצילות.

וְצָרִיךְ לְהָבִין הֵיטֵב, אֵיךְ הָאֵין סוֹף חַד עִם גַּרְמוֹהִי הֵן הַכֵּלִים? הֲרֵי הַכֵּלִים הֵן בִּבְחִינַת גְּבוּל וְתַכְלִית כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּ עֵץ חַיִּים.

וְצָרִיךְ לְהָבִין הֵיטֵב, אֵיךְ הָאֵין סוֹף חַד (אחד) עִם גַּרְמוֹהִי הֵן הַכֵּלִים? הֲרֵי הַכֵּלִים הֵן בִּבְחִינַת גְּבוּל וְתַכְלִית כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּספר עֵץ חַיִּים. למרות שהמדובר בספירות האצילות, עדיין לא מובן: איך יכולה להיות הוויה מוגדרת ומוגבלת, מופשטת ככל שתהיה, אחד עם האין סוף? האין סוף הוא מה שמעבר לכל הגדרה ולכל גבול, ועשר ספירות הן הגדרות של חכמה וחסד וגבורה וכו'? שכן לאור בפני עצמו אין מציאות מוגדרת: הוא רק הארה והתפשטות של האין סוף, ועיקר ההגבלה שיש בספירות נובעת מן הכלים.

אָמְנָם הַכַּוָּונָה הִיא לוֹמַר שֶׁהֵן אֱלֹקוּת לִבְרוֹא יֵשׁ מֵאַיִן כְּמוֹ הָאֵין סוֹף,

אָמְנָם הַכַּוָּונָה הִיא לוֹמַר שֶׁהֵן אֱלֹקוּת לִבְרוֹא יֵשׁ מֵאַיִן כְּמוֹ הָאֵין סוֹף, ההסבר הוא שבאמת, בדיוק הדברים, אור אין סוף אינו אחד עם הכלים, ואולם הזהר מדבר על אחדות אחרת, אחדות של פעולה. גם שני דברים שאינם אחד ממש מכל צד יכולים להתאחד בפעולה שהיא מיוחדת לשניהם בלבד. ואף כאן יש פעולה שרק הקב"ה בעצמו יכול לעשותה: לברוא יש מאין; לא יש מיש כלשהו אחר, אלא חדש שלא היה דבר לפניו, מאין ואפס גמור. ובריאה כזו, של יש מאין, מוצאים גם לגבי הכלים של האצילות ביחס לעולמות הנבראים, שכידוע הנברא ביחס לאצילות שמעליו הוא יש מאין ממש. הסבר זה עומד על התפיסה שקו ההבדל המהותי בין אלוקות לעולם, בין יש לאין, עובר במקום הזה — בין האצילות לבריאה. יש משהו אחר באצילות, שהיא במהותה איננה 'נברא', ולכן דווקא בקו הזה שבין האצילות לבריאה, ובייחוד בכלים של האצילות (שהם ה'עוברים' אל הבריאה ), מתגלה כוח האין סוף לברוא יש מאין. כדי להבין את הדברים הללו, מקדים אדמו"ר הזקן להסביר מהו 'יש מאין'. הסברו הוא כדרך הרבה מהמושגים המופשטים, שאי אפשר להסבירם כשלעצמם אלא רק בהעמדתם מול מושג דומה ומנוגד להם.

וְלֹא בִּבְחִינַת הִשְׁתַּלְשְׁלוּת עִילָּה וְעָלוּל לְבָד.

וְלֹא בִּבְחִינַת הִשְׁתַּלְשְׁלוּת עִילָּה וְעָלוּל לְבָד. כל דבר במציאות נברא, נוצר או נעשה ממשהו שקדם לו, ובזה יש שני אופנים עיקריים: 'יש מיש' ו'יש מאין'. 'יש מיש' היא דרך ההשתלשלות — דבר משתלשל מדבר, ממציאות אחת נוצרת מציאות אחרת. בסדר ההשתלשלות הקשר בין דבר לדבר הוא קשר סיבתי, הנקרא גם 'עילה ועלול'. לקשר הסיבתי יש שני כיוונים: מלמעלה למטה — נוצר העלול מן העילה; ומלמטה למעלה — משיג העלול את עילתו. לעומת הקשר של עילה ועלול, 'יש מאין' הוא בריאה, חידוש של יש מהאין, מהלא כלום. בין הבורא לנברא אין קשר סיבתי; הנברא איננו התפתחות, השתלשלות, תוצאה של נברא שקדם לו. הבורא ברא את הנברא, אבל הנברא אינו שותף למה שקרה, אין שום תהליך סיבתי או אחר הקודם לו שהוא יכול להתייחס אליו. מה שיש מעבר לו הוא לא חומר, לא סיבה — הוא 'אין'. ולכן גם מלמטה למעלה אין הנברא יכול להשיג את בוראו.

וּמַה שֶּׁכָּתַב הרמ"ק עִנְיַן הִשְׁתַּלְשְׁלוּת, עִילָּה וְעָלוּל, וְכֵן הוּא בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ פָּרָשַׁת בְּרֵאשִׁית , , בְּהִשְׁתַּלְשְׁלוּת הַסְּפִירוֹת בַּסְּפִירוֹת עַצְמָן,

וּמַה שֶּׁכָּתַב הרמ"ק (רבי משה קורדבירו) עִנְיַן הִשְׁתַּלְשְׁלוּת, עִילָּה וְעָלוּל, גם בקשר שבין הספירות של עולם האצילות, וְכֵן הוּא בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ פָּרָשַׁת בְּרֵאשִׁית (חלק א יט,ב ואילך) , והרי זה בסתירה לכאורה למה שאומר כאן, שהשתלשלות הייתה רק בעולמות הנבראים. הַיְינוּ , כוונתו היא בְּהִשְׁתַּלְשְׁלוּת הַסְּפִירוֹת בַּסְּפִירוֹת עַצְמָן, בינן לבין עצמן ולא ביחס לעולמות הנבראים. ועדיין מכלול האצילות כולו הוא לגבינו ה'אין' שלמעלה מההשתלשלות ואנחנו חלקי ה'יש' המשתלשלים זה מזה.

(בִּבְחִינַת הַכֵּלִים)

(בִּבְחִינַת הַכֵּלִים) של הספירות שבאצילות, שם אפשר לדבר על השתלשלות, ולא בבחינת האורות שבהם. האורות שבאצילות כשלעצמם הם פשוטים בתכלית, הם אור וגילוי האין סוף בעצמו ישירות, גילוי אחד ללא שום חילוקי מדרגות. ומשום כך גם אין לדבר על השתלשלות מדרגה לדרגה באורות, אלא רק בבחינת הכלים.

שֶׁנִּקְרָאוֹת 'בְּלִי מָה' בְּסֵפֶר יְצִירָה. שֶׁאֵינָן בִּבְחִינַת יֵשׁ וּמַהוּת מוּשָּׂג.

ובחזרה לעשר הספירות שהן אחד עם האין סוף, למרות שמדברים על ספירות במספר מוגדר ועם מהות מוגדרת, הן נקראות "בלי מה". כלומר, הן בעצם למעלה מההשגה שלנו, הנבראים, המוגבלת לתחום ה'יש'. מה שהוא 'יש' ניתן גם להגדרה ולייחוס, ומה שהוא 'אין' אינו ניתן כלל להשגה; ומהות הספירות היא בתחום ה'אין' שאינו ניתן ל'השגת המהות' אלא רק ל'השגת המציאות'.שֶׁנִּקְרָאוֹת 'בְּלִי מָה' בְּסֵפֶר יְצִירָה. שֶׁאֵינָן בִּבְחִינַת יֵשׁ וּמַהוּת מוּשָּׂג. "בלי מה" כמו בלי מהות; ועל כל פנים בלי מהות מושגת.

ו כְמוֹ הָאֵין סוֹף, דְּלֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵּיהּ .

והרי זה כְמוֹ הָאֵין סוֹף, האלוקי בעצמו, דְּלֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵּיהּ (שאין מחשבה תופסת בו) .

וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ" .

וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ" (שמות לג,כג) . משה מבקש מהקב"ה "הראני נא את כבֹדך", והקב"ה עונה לו "וראית את אחֹרי ופני לא יראו". אנו רואים זאת כאמירה כוללת המתייחסת לכלל השגת האדם: את 'פני', הפנימיות, לעולם אי אפשר להשיג. פנימיות היא, על דרך משל, כפי שהאדם הוא בפני עצמו — מה הוא חושב ומה הוא מרגיש כשלעצמו, לעומת התייחסותו אל הזולת, מה הוא מעביר אל האחר. וכפי שאת פנימיותו לעולם אין אדם יכול להעביר לאחר, כך ומכל שכן 'פני' של הקב"ה אינם נראים ואינם מושגים לעולם; ורק את 'אחורי', שהם מה שהוא מגלה, מה שמתייחס אל הנבראים (ואליו בפרט), יכול האדם להשיג.

וּנְבוּאַת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם וְהַשָּׂגָתוֹ הָיְתָה מִפֶּרֶק עֶלְיוֹן דְּנֶצַח דז"א .

וּנְבוּאַת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם וְהַשָּׂגָתוֹ הָיְתָה מִפֶּרֶק עֶלְיוֹן דְּנֶצַח דז"א (של זעיר אנפין) . כפי שמובא לעיל באיגרת יט בפירוט, השגתו (הפנימית) של משה רבינו לא הייתה בהשגה העצמית, הפנימית, של האצילות, אלא רק בבחינת האחוריים של השגה זו. כלומר, השכל האלוקי, ההבנה האלוקית כשלעצמה, כפי שהיא בספירות חכמה בינה ודעת, איננה מושגת על ידי האדם. מה שמושג הריהו השלכתה וביטויה של אותה השגה במידות שבאצילות, ובלשון הקבלה — בפרצוף זעיר אנפין ('פנים קטנות'), ואף בזה רק בספירות התחתונות של פרצוף ז"א, שהן הספירות נהי"ם (נצח הוד יסוד מלכות), הפונות החוצה אל האחר, אל הנברא והשגתו. וזה מה שהוא אומר כאן: שהשגתו הגיעה, מלמטה למעלה, עד החלק העליון של ספירת הנצח.

וּבַהִשְׁתַּלְשְׁלוּת, הֶעָלוּל הוּא מוּקָּף מֵהָעִילָּה וּבָטֵל בִּמְצִיאוּת אֶצְלוֹ.

וּבַהִשְׁתַּלְשְׁלוּת, הֶעָלוּל הוּא מוּקָּף מֵהָעִילָּה וּבָטֵל בִּמְצִיאוּת אֶצְלוֹ. השתלשלות היא, כאמור, קשר סיבתי של עילה ועלול, שהוא קשר מהותי וצמוד שבו אין העלול דבר נפרד מעילתו, אלא הוא כלול בה כולו. ובלשון אדמו"ר הזקן: "העלול הוא מוקף מהעילה" — אין לו מציאות וישות לעצמו, אין לעיני הרואה משהו חדש לכאורה שלא היה קודם כמו זה שנברא יש מאין, אלא בסך הכול השתלשלות והתפרטות של הכלל וההיקף הקיים.

הַשֶּׁמֶשׁ בַּשֶּׁמֶשׁ.

הדברים מובנים יותר על פי משל גשמי, שמובא בכמה מקומות בספר התניא:אכן, כפי שמבואר בתניא, הַשֶּׁמֶשׁ בַּשֶּׁמֶשׁ. אור בכלל אינו יכול להיות נפרד מהמקור שלו. אין לו כל מציאות כשלעצמו; אם הוא נפרד הוא איננו קיים. לפעמים נראה כאילו הוא נפרד, וכמו אור השמש המאיר על הארץ, אשר נדמה כאילו הוא קיים בנפרד מהשמש — אלא שזה רק משום שאנחנו איננו רואים באותה שעה את השמש עצמה. וכן בנמשל, האור (והדיבור) האלוקי נראה לנו כאילו הוא נפרד וקיים בפני עצמו משום שאיננו רואים באותה שעה את האלוקי המדבר. אבל אם מתבוננים בכך, הרי הקב"ה קיים בכל מקום, ואם כן המשל האמיתי הוא לאור השמש כמו שהוא קיים בשמש עצמה, ושם ברור שאין דבר לעצמו, אלא הוא מוקף בשמש עצמה ואינו ניכר כלל כדבר נפרד.

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּפַּרְדֵּס מֵהָרָמָ"ק ,

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּפַּרְדֵּס מֵהָרָמָ"ק (שער ו פרק ו) , המדבר על השתלשלות הספירות זו מזו. ונאמר שם שבקשר הזה של ההשתלשלות, שבו העלול בטל ונכלל בעילתו, לא יכולה להיווצר מציאות של 'יש מאין', לא בקשר שבין הספירות ולא בקשר של כל הדרגות הרוחניות שבכל העולמות העליונים.

וְאַף גַּם צִמְצוּמִים רַבִּים מְאֹד לֹא יוֹעִילוּ לִהְיוֹת גֶּשֶׁם עָב כֶּעָפָר מֵהִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָרוּחָנִיּוּת מִשְּׂכָלִים נִבְדָּלִים

וְאַף גַּם צִמְצוּמִים רַבִּים מְאֹד לֹא יוֹעִילוּ לִהְיוֹת גֶּשֶׁם עָב כֶּעָפָר מֵהִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָרוּחָנִיּוּת מִשְּׂכָלִים נִבְדָּלִים שהם רוחניים לגמרי, נבדלים לחלוטין מהמושגים הגשמיים שלנו, ולכן אין הגשמיים משתלשלים מהם. בין 'יש' גדול ל'יש' קטן יש מספר מסוים של שלבים, של צמצומים והשתלשלויות. ואולם בין דברים שאין יחס מוגדר ביניהם, שאינם נמצאים על אותו מישור של מושגים ומחשבה, לא מקשרים כל מספר של צמצומים ומעברים. המעבר מהרוחני לגשמי הוא אפוא דוגמה מוחשית למעבר של 'יש מאין'.

אֲפִילּוּ שֶׁל הַמַּלְאָכִים.

אֲפִילּוּ משכלים נבדלים שֶׁל הַמַּלְאָכִים. שלא כהשכלה האלוקית עצמה, הכוללת הכול, המלאכים הם הוויות רוחניות מוגדרות; הם השליחים המייחסים את האלוקי, האין סופי הנבדל, אל פרטי העולמות הנבראים. כל מלאך, ואפילו הגדול ביותר, מתייחס רק לחלק עולם. למשל: חיות המרכבה, פני אריה ופני שור וכו' (ראו יחזקאל א,י), מתייחסים כל אחד אל פן שלם בכלל הבריאה. ואפילו רוחניות מקיפה זו, כיוון שהיא רק פן בבריאה, אינה יכולה להביא בשום מספר של שלבים לבריאת מציאות חומרית ממש.

אֶלָּא לִהְיוֹת רוּחַ הַבְּהֵמָה מִפְּנֵי שׁוֹר.

אֶלָּא לִהְיוֹת רוּחַ הַבְּהֵמָה מִפְּנֵי שׁוֹר. המלאך שהוא 'פני שור' שבמרכבה לא יכול לברוא את השור הגשמי ממש, אלא רק את הרוח של השור הזה.

כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר וְעַיֵּין שָׁם.

כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר וְעַיֵּין שָׁם. הפניה זו אל דברים שאמר אדמו"ר הזקן עצמו לא באה כדי להביא מקור לדברים, אלא כדי להוסיף למעיין שם על הדברים שנאמרו כאן. כאן ההדגשה היא על הירידה הגדולה של ה'יש' מה'אין', ואילו במאמר שבתורה אור ההדגשה היא על העילוי שב'יש'. ה'יש' הוא נמוך מאוד, אבל דווקא משום כך יש לומר שמקורו גבוה מאוד. הריחוק הגדול כל כך מעיד לא רק על נמיכות התחתון אלא גם על גבהות מקורו העליון, שהוא גבוה כל כך עד שאין הוא יכול להיות מושג למטה. כל עוד המקור הוא בתחום ההשגה (וההשתלשלות) יהיה התחתון בטל אליו ולא יהיה 'יש מאין'; אבל כשהמקור הוא גבוה כל כך עד שאינו בכלל השגה — רק אז יכול להיות הנברא ממנו 'יש מאין' בהרגשתו.

וְיֵשׁ מֵאַיִן נִקְרָא 'בְּרִיאָה' בִּלְשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ.

וְיֵשׁ מֵאַיִן נִקְרָא 'בְּרִיאָה' בִּלְשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ. הלשון 'בריאה' מתארת את המעבר והקפיצה מ'אין' ל'יש'. כל מספר שלבים של התפתחות, של סיבה ומסובב, אינם יכולים להביא מן הבורא אל הנברא, ובשום מספר שלבים של חשיבה והשגה לא יכול הנברא להשיג את הבורא. וכאמור, מעין אותה קפיצה נמצאת גם בתוך העולמות הנבראים, בין הרוחני לגשמי; בשום מספר של צעדים לא יכול הרוחני להפוך לגשמי, ובשום אופן אין הגשמי יכול להשיג בכלים שלו את הרוחני.

וַהֲגַם שֶׁהַיֵּשׁ הַנִּבְרָא הוּא גַּם כֵּן כְּלָא חֲשִׁיב קַמֵּיהּ שֶׁבָּטֵל בִּמְצִיאוּת.

וַהֲגַם שֶׁהַיֵּשׁ הַנִּבְרָא הוּא גַּם כֵּן כְּלָא חֲשִׁיב קַמֵּיהּ (כלא חשוב לפניו), לפני הקב"ה, שֶׁבָּטֵל בִּמְצִיאוּת. כאשר אנו אומרים כי הנברא הוא 'יש מאין', משמע שאין הוא בטל אל הבורא אלא מרגיש עצמו כ'יש'. ומוסבר במשפטים הבאים שאין זה אומר שהוא באמת 'יש' ודבר מה, אלא הוא נראה כ'יש' משום שלמראית עיניו הבורא הוא 'אין', משום שהוא אינו 'לפני' הבורא אלא אחרי מחיצות והסתרים שמעלימים את נוכחות הבורא, כאילו אינו. הנברא הוא 'יש' בצל הבורא, כמו אור קטן המאיר על רקע של צל. אבל 'קמיה', לפניו, כאשר ניטל הצל והאור הגדול מתגלה, כאשר הבורא נראה יחד עם הנברא — אין הוא נחשב, הוא בטל במציאות.

לְגַבֵּי הַכֹּחַ וְהָאוֹר הַשּׁוֹפֵעַ בּוֹ מֵהַכֵּלִים דְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת דאבי"ע

ביטול זה של הנברא אינו רק כלפי מהותו ועצמותו של הקב"ה הנבדל גם מהיותו בורא העולם (כלומר שאינו בגדר העולם והבריאהיש עשר ספירות של אצילות, שהן עשר הספירות הכלליות, עשר הספירות לגבי כל העולמות. ויש לכל עולם בפרט עשר ספירות: עשר ספירות של עולם הבריאה, עשר ספירות של עולם היצירה ועשר ספירות של עולם העשייה. בכל עולם עשר הספירות הן בחינות האלוקי — החכמה והחסד וכו' האלוקיים — שבהן מתגלה האלוקי באותו עולם. בעולם הבריאה הן חכמת הבריאה וחסד הבריאה וכו', בעולם היצירה — חכמת היצירה וכו', ונמצא שבכל עולם ההתגלות האלוקית שבספירות היא, ביחס לאותו עולם, כבורא לגבי נברא, כנפש לגוף, כאור לכלי, וכמו הרוחני לגבי הגשמי. ) כי אם גם לְגַבֵּי הַכֹּחַ וְהָאוֹר הַשּׁוֹפֵעַ בּוֹ מֵהַכֵּלִים דְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת דאבי"ע (של העולמות אצילות בריאה יצירה עשייה), שבהן בורא הקב"ה ומחיה את העולמות. הביטול של הנבראים הוא לפיכך לא רק לגבי עצמותו של הקב"ה אלא גם לגבי הספירות שבהן הוא מתגלה; ולא רק לגבי האור האלוקי שבספירות אלא אפילו לגבי הכלים של הספירות; ולא רק לגבי הספירות של האצילות אלא גם לגבי הספירות של העולמות — בריאה יצירה עשייה.

שֶׁהַקַּו אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא מֵאִיר בָּהֶם,

שֶׁהַקַּו אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא מֵאִיר בָּהֶם, בספירות. ה'קו' הוא, כמתואר בתחילת ספר עץ חיים, האור המאיר אל תוך החלל שאחר הצמצום. והוא נקרא 'קו' היות שהוא אור פנימי הנכנס בכלים, לעומת ה'עיגול' המבטא את האורות המקיפים שאינם נכנסים לכלים אלא מקיפים עליהם (שמקורם הוא אור אין סוף כפי שהוא לפני הצמצום). הקו הזה הוא אפוא האור האלוקי המאיר לעולמות דרך הכלים של עשר הספירות; בכלי החסד מאיר האור האלוקי את החסד האלוקי, בכלי החכמה את החכמה האלוקית, וכו'. הכלים, הם הספירות שבכל עולם, מתאימים את האור אל אותו עולם; ספירת החסד של עולם הבריאה מגלה אור של חסד השייך לבריאה, וכיוצא בזה. אך מכל מקום, בכל ספירה ובכל עולם מאיר האור האלוקי עצמו, שהוא אור הקו הראשון, הארה מאור האין סוף העוברת בכל דרגות הספירות. ומשום כך, אף על פי שהוא עובר דרך הספירות, בטלים לפניו כל הנבראים כפי שהם בטלים אל הבורא עצמו.

וּכְזִיו הַשֶּׁמֶשׁ בַּשֶּׁמֶשׁ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּלִקּוּטֵי אֲמָרִים חֵלֶק ב

וּכְזִיו הַשֶּׁמֶשׁ בַּשֶּׁמֶשׁ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּלִקּוּטֵי אֲמָרִים חֵלֶק ב, הוא 'שער היחוד והאמונה' (פרק ג). שם מבואר שביטול הנבראים אל הבורא הוא על דרך משל גשמי כביטול אור השמש בשמש. לאור אין שום מציאות כשלעצמו, בנפרד מן המאור, וכך אור הקו וכל הנבראים הקיימים בו בטלים לחלוטין אל האלוקי, המאור והמקור של אור הקו.

הַיְינוּ קַמֵּיהּ דַּוְקָא, שֶׁהִיא יְדִיעָתוֹ יִתְבָּרַךְ מִלְמַעְלָה לְמַטָּה. אֲבָל בִּידִיעָה שֶׁמִּמַּטָּה לְמַעְלָה הַיֵּשׁ הַנִּבְרָא הוּא דָּבָר נִפְרָד לְגַמְרֵי, בִּידִיעָה וְהַשָּׂגָה זוֹ שֶׁמִּמַּטָּה, כִּי הַכֹּחַ הַשּׁוֹפֵעַ בּוֹ אֵינוֹ מוּשָּׂג כְּלָל וּכְלָל.

הַיְינוּ קַמֵּיהּ (לפניו) דַּוְקָא, שֶׁהִיא יְדִיעָתוֹ יִתְבָּרַךְ מִלְמַעְלָה לְמַטָּה. אֲבָל בִּידִיעָה שֶׁמִּמַּטָּה לְמַעְלָה הַיֵּשׁ הַנִּבְרָא הוּא דָּבָר נִפְרָד לְגַמְרֵי, בִּידִיעָה וְהַשָּׂגָה זוֹ שֶׁמִּמַּטָּה, כִּי הַכֹּחַ הַשּׁוֹפֵעַ בּוֹ אֵינוֹ מוּשָּׂג כְּלָל וּכְלָל. כשמדברים על השמש יכול להיות אור 'לפני' השמש, בשמש עצמה, ויכול להיות אור רחוק מהשמש הנסתר ממנה. אבל כשמדברים על הקב"ה, איך אפשר להבין את האמירה 'קמיה' (לפניו)? — הרי הקב"ה נמצא בכל מקום, ושום דבר אינו נמצא מאחוריו או מרוחק ממנו?! ולכן הוא מגדיר כאן: 'לפניו' היא ידיעתו של הקב"ה את הנבראים, מלמעלה למטה, שכלפיה כל מציאות הנבראים היא שקופה, בטלה לגמרי; לעומת ידיעת הנבראים, מלמטה למעלה, שהיא ידיעה מוגבלת שאיננה יכולה להשיג את האין סוף האלוקי, ולכן בידיעה זו הנברא הוא 'יש' והאלוקי הבלתי מושג הוא 'אין'.

וְגַם, אֵין עֲרוֹךְ זֶה לָזֶה כְּלָל וּכְלָל.

וְגַם, נוסף על כך שאין ה'יש' הנברא משיג את הכוח המהווה והמחיה אותו, ומשום כך הוא 'יש' ואיננו בטל, אֵין עֲרוֹךְ זֶה לָזֶה כְּלָל וּכְלָל. זה דבר אחר: לא רק פער של השגה אלא פער של מהות.

לָא מִינֵּיהּ וְלָא מִקְצָתֵיהּ מֵהָעֵרֶךְ שֶׁמֵּהֶעָלוּל אֶל הָעִילָּה, שֶׁהֶעָלוּל יוֹדֵעַ וּמַשִּׂיג אֵיזֶה הַשָּׂגָה בְּעִילָתוֹ וּבָטֵל אֶצְלוֹ עַל יְדֵי יְדִיעָה וְהַשָּׂגָה זוֹ.

לָא מִינֵּיהּ וְלָא מִקְצָתֵיהּ (לא ממנו ולא ממקצתו) מֵהָעֵרֶךְ שֶׁמֵּהֶעָלוּל אֶל הָעִילָּה, שֶׁהֶעָלוּל יוֹדֵעַ וּמַשִּׂיג אֵיזֶה הַשָּׂגָה בְּעִילָתוֹ וּבָטֵל אֶצְלוֹ עַל יְדֵי יְדִיעָה וְהַשָּׂגָה זוֹ. אם 'יש מאין' הוא יחס של אין ערוך, 'עילה ועלול' הוא יחס של ערך. כלומר העילה נמצאת בתוך תחום הערכים של העלול, בתוך עולם המושגים שלו; אמנם בקצהו העליון, כשיא השגתו, אבל עדיין בתחום שבו הוא יכול להשיג את מציאותה ומהותה כעילה וכמקור של הווייתו — ומשום כך הוא גם מרגיש התבטלות כלפיה.

וְגַם בְּמַהוּתָם וְעַצְמוּתָם, אֵין הֶפְרֵשׁ גָּדוֹל כָּל כָּךְ, רַק שֶׁזֶּה עִילָּה וְזֶה עָלוּל.

וְגַם בְּמַהוּתָם וְעַצְמוּתָם, של העילה והעלול, אֵין הֶפְרֵשׁ גָּדוֹל כָּל כָּךְ, רַק שֶׁזֶּה עִילָּה וְזֶה עָלוּל. אין הבדל במהות בין העילה והעלול, שהרי הם שייכים לאותו היקף, לאותו מערך של מהות. ואם כן מה בכל זאת ההבדל ביניהם? ההבדל הוא בדרגה: זה למעלה וזה למטה; אבל הן דרגות עוקבות, זה עילה וזה עלול.

וְלָא מִינֵּיהּ וְלָא מִקְצָתֵיהּ, מֵהַהֶפְרֵשׁ, שֶׁבֵּין מַהוּת הַיֵּשׁ הַנִּבְרָא לְמַהוּת הַכֹּחַ וְהָאוֹר הַשּׁוֹפֵעַ בּוֹ לְהַוּוֹתוֹ מֵאַיִן לְיֵשׁ. וְלָכֵן נִקְרָא 'יֵשׁ מֵאַיִן' דַּוְקָא.

וְלָא מִינֵּיהּ וְלָא מִקְצָתֵיהּ, ההפרש בין העילה והעלול איננו 'ממינו', מסוגו ומהותו, ואיננו אפילו 'ממקצתו', מֵהַהֶפְרֵשׁ, מהמרחק, שֶׁבֵּין מַהוּת הַיֵּשׁ הַנִּבְרָא לְמַהוּת הַכֹּחַ וְהָאוֹר הַשּׁוֹפֵעַ בּוֹ לְהַוּוֹתוֹ מֵאַיִן לְיֵשׁ. כמו העילה, המשפיעה ומהווה את העלול, כך הכוח השופע ב'יש' משפיע ומהווה אותו. ואולם ההבדל הוא שהכוח השופע ב'יש' להוותו נבדל ממנו במהותו, הוא אינו מאותו סוג וסדר גודל כלל, וְלָכֵן נִקְרָא 'יֵשׁ מֵאַיִן' דַּוְקָא. 'יש' ביחס ל'אין'; 'יש' משום שהמקור המהווה אותו הוא מהות אחרת, שאיננה מושגת ואיננה נמצאת כלל בתחום מציאותו של ה'יש', ולכן היא 'אין'.

כדי לבאר מה שנאמר בתחילת המאמר, שהספירות הן כאלוקות לברוא יש מאין, הקדים אדמו"ר הזקן והסביר עד כאן מהו 'יש מאין'. והוסבר שהמושג 'בריאה' מתייחס ליש מאין דווקא; מצד אחד עומד ה'יש', הנברא, ומצד שני — מעבר לפער אין סופי ובלתי ניתן להשגה — נמצא ה'אין', הבורא. להלן יבאר שהגבול הזה שבין ה'יש' וה'אין' אינו נמצא רק בין עצמות האין סוף והעולם הזה, אלא הוא עובר גם בהגדרות דקות ומורכבות יותר של 'יש' ו'אין' — מה שנותן מקום, כפי שיתבאר, גם לתפיסה זו של הספירות כאלוקות לברוא יש מאין.

וְהִנֵּה רֵאשִׁית הַיֵּשׁ הַנִּבְרָא וּתְחִילָּתוֹ הֵן הַכֵּלִים דְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת דבי"ע .

וְהִנֵּה רֵאשִׁית הַיֵּשׁ הַנִּבְרָא וּתְחִילָּתוֹ הֵן הַכֵּלִים דְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת דבי"ע (של העולמות בריאה יצירה ועשייה) . הביטוי "ראשית היש הנברא ותחילתו" מורה על כך שה'יש הנברא' איננו נקודה אלא טווח רחב למדי של דרגות והגדרות. והקו המבדיל בין הבורא והנברא איננו קו חד משמעי שעובר במקום אחד בלבד, אלא קווים דקים המתפתלים בין העולמות, בין האורות והכלים ובין הגדרות של 'יש' ו'אין', כפי שיבאר לקמן.

אך לא זו בלבד:

וְגַם הָאוֹרוֹת,

וְגַם הָאוֹרוֹת, גם באורות עצמם יש הבחנה, אם כי דקה יותר, של 'ראשית היש הנברא'.

נֶפֶשׁ רוּחַ וְ נִבְרְאוּ, מִבְּחִינַת הַנְּשָׁמָה דְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת דִּבְרִיאָה יְצִירָה עֲשִׂיָּה שֶׁהוּא אֱלֹקוּת.

שהדרגות נֶפֶשׁ רוּחַ שייכות ל'יש הנברא', וְהן נִבְרְאוּ, כמו הכלים של עשר הספירות, מִבְּחִינַת דרגת הַנְּשָׁמָה דְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת דִּבְרִיאָה יְצִירָה עֲשִׂיָּה שֶׁהוּא אֱלֹקוּת. כמו בנפש האדם שבגוף כך גם באור שבעשר הספירות יש דרגות — נפש, רוח, נשמה. ודרגת הנשמה, הגבוהה יותר, היא בחינת אלוקות ובורא לגבי הכלים ולגבי האור בדרגות נפש ורוח, שהן בחינת 'יש נברא'.

וְהֵן הַלָּמֶ"ד כֵּלִים דְּמַלְכוּת דַּאֲצִילוּת.

וְהֵן הַלָּמֶ"ד (שלושים) כֵּלִים דְּמַלְכוּת דַּאֲצִילוּת. — אין מציאות של מלך אלא על עם, על אלה שהם אחרים, רחוקים, שהמלך מתנשא באין ערוך עליהם. כל התפיסה של מלכות ושלטון היא של שלטון על אחר, על כוח אחר, שצריך להרגיש שהוא נפרד כדי שיחול עליו השלטון. מידת המלכות היא לפיכך המפתח למציאותו של 'היש הנפרד' הנברא; וכל מציאות כזו, בכל דרגה לפי ערכה, נובעת באופן כזה או אחר מספירת המלכות. בספירת המלכות מדובר על הכלים; כי האורות מבטאים את הפנימיות והכלים את החיצוניות, את הצד שמתייחס אל החיצוני והאחר. על דרך משל הדיבור באדם: מה שעובר אל האחר ששומע את הדיבור אינו כוונת ומחשבת המדבר אלא אותיות הדיבור, כלומר הכלים של הדיבור ולא האורות שלו. ולמה שלושים כלים? כל מערכת של עשר ספירות היא בחינת אלוקות (בהתייחס אל אותו עולם), ולכן אין היא השתלשלות גמורה מהעולם שקדם לה אלא קשורה באור שבה אל האלוקות שבאצילות ואל המלכות של עולם האצילות. אמנם אין דומה המלכות של אצילות, המחיה את עשר הספירות של עולם הבריאה, לזו המחיה את הספירות של עולם היצירה או העשייה. והחילוק הוא בין שלוש דרגות בכלים עצמם של המלכות: פנימית, אמצעית וחיצונית. שלוש אלה לעשר הספירות הם שלושים הכלים שבמלכות: עשרת הפנימיים נמשכים להיות נשמה לספירות של עולם הבריאה, עשרת האמצעיים — לעולם היצירה, והחיצוניים — לעולם העשייה.

וְכֵן בַּאֲצִילוּת,

וְכֵן בַּאֲצִילוּת, גם בעולם האצילות עצמו ישנו מעבר כזה מאלוקות לעולם, מ'אין' ל'יש'. גם באצילות כבר ישנה מציאות של 'יש', שהיא דקה יותר, שהיא אינה מציאות של 'יש נברא' ממש (אלא מה שנקרא במקומות אחרים 'יש נאצל'), אבל בערך פנימיות האצילות אף זה הוא 'יש מאין'.

מֵחִיצוֹנִיּוּת הַכֵּלִים דְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת דַּאֲצִילוּת שֶׁהֵן אֱלֹקוּת 'נִבְרְאוּ' הַהֵיכָלוֹת דַּאֲצִילוּת

והמעבר הזה שבאצילות הוא: מֵחִיצוֹנִיּוּת הַכֵּלִים דְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת דַּאֲצִילוּת שֶׁהֵן אֱלֹקוּת. הספירות, האורות והכלים שבעולם האצילות, הן אלוקות, ומהן 'נִבְרְאוּ' הַהֵיכָלוֹת דַּאֲצִילוּת. עשר הספירות שבאצילות מגלות ומבטאות אלוקות לא רק לגבי העולמות הנבראים, אלא גם לגבי מציאות שהן בוראות ויוצרות בעולם האצילות עצמו — הנקראת 'היכלות דאצילות' — שאף היא מציאות של 'יש' ביחס הספירות עצמן של האצילות.

שֶׁמִּתְלַבֵּשׁ בָּהֶן בְּחִינַת הָעִיגּוּלִים דְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת.

שֶׁמִּתְלַבֵּשׁ בָּהֶן בְּחִינַת הָעִיגּוּלִים דְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת. היכלות הם, כאמור, היקף של דברים, ולא דברים מסוימים, פרטיים. כך האור המתלבש בהם בכללם, לקיים ולהחיות אותם, הוא בחינת 'עיגולים'; לא אור פנימי אלא אור מקיף היוצר מציאות מקיפה, של היכל.

וְגַם גּוּפוֹת הַמַּלְאָכִים דַּאֲצִילוּת, שֶׁהֵן בְּחִינַת 'יֵשׁ',

וְגַם גּוּפוֹת הַמַּלְאָכִים דַּאֲצִילוּת, שֶׁהֵן בְּחִינַת 'יֵשׁ', נבראו כמו כן מחיצוניות הכלים של הספירות שבאצילות. היכלות האצילות הם בחינת המקום, ובכל מקום יש 'נפש', ישויות שמתקיימות בתוך אותו מקום ומגלות את האור הפנימי שבו, וכאלה הם המלאכים של האצילות.

וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: " וּבְמַלְאָכָיו יָשִׂים תָּהֳלָה" .

וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "הֵן בַּעֲבָדָיו לֹא יַאֲמִין וּבְמַלְאָכָיו יָשִׂים תָּהֳלָה" (איוב ד,יח) . פירושו הפשוט של הפסוק ו"מלאכיו", המלאכים שלו, שאצלו — הם המלאכים שבאצילות — גם בהם "(לא) ישים תהלה". דהיינו שגם בהם, כמו בעבדיו שבעולמות התחתונים, יש חיסרון מה.

שֶׁאֵינָן בִּבְחִינַת בִּיטּוּל לְגַמְרֵי כְּעָלוּל לְגַבֵּי עִילָּתוֹ.

שֶׁאֵינָן בִּבְחִינַת בִּיטּוּל לְגַמְרֵי כְּעָלוּל לְגַבֵּי עִילָּתוֹ. "תהלה" מלשון אור, שאין הארתם בשלמות, שכן אין ביטולם לקדושה בשלמות. כי מאחר שיש להם גוף, המגדיר להם מציאות לעצמה, הריהו מסתיר במשהו את האור האלוקי האין סופי. כפי שנאמר בתחילה, ביטול מוחלט יש לעלול לגבי עילתו; כיוון שהוא משיג את עילתו ואת היותה עילתו, היינו המקור הבלעדי לכל קיומו והווייתו, אין הוא מרגיש שום דבר בעצמו שאיננו נובע וקיים מעילתו, ולכן הוא בטל אליה לגמרי. מה שאין כן זה שהוא 'יש'. היש הזה, הרבה או מעט, מתקיים על אותו משהו שאיננו בטל, על הערפל שיש לו בהשגתו את מקורו המהווה אותו.

אחר שדובר על ה'יש' שבאצילות, הם ההיכלות וגופי המלאכים, ידובר בהמשך על ה'אין', על אותן הוויות שבאצילות שהן בחינת אלוקות.

אַךְ נִשְׁמוֹת הַמַּלְאָכִים שֶׁיָּצְאוּ מִזִּיוּוּג הַנְּשִׁיקִין.

אַךְ נִשְׁמוֹת הַמַּלְאָכִים שֶׁיָּצְאוּ מִזִּיוּוּג הַנְּשִׁיקִין. לעומת גופי המלאכים, נשמות המלאכים אינן 'יש' אלא משהו פנימי יותר, כעין המשכה של אור הספירות עצמן אל תוך מציאות המלאך. המשכה כזו שהיא עצמית ופנימית נקראת 'זיווג נשיקין', כמו הנשיקה באדם שהיא חיבור והתייחסות רוחנית ביחס לזיווג הגופני.

וְכֵן נִשְׁמוֹת הָאָדָם שֶׁיָּצְאוּ מִזִּיוּוּג דזו"נ דַּאֲצִילוּת .

וְכֵן נִשְׁמוֹת הָאָדָם שֶׁיָּצְאוּ מִזִּיוּוּג דזו"נ דַּאֲצִילוּת (של זעיר אנפין ונוקבא שבאצילות) . נשמת האדם באצילות היא אף פנימית יותר מנשמות המלאכים שבאצילות. ומשום כך ומשום שהיא מתלבשת בסופו של דבר בגוף גשמי, יוצאת נשמת האדם מזיווג זו"נ לעומת נשמות המלאכים שיצאו, כמבואר למעלה, מזיווג נשיקין. זיווג זו"נ הוא כמו הזיווג הגופני באדם, המוליד לא רק רוחניות אלא מציאות גשמית ממש, מציאות של אדם נוסף, שאיננו רק הארה רוחנית מהאב או האם אלא העתקה מלאה, ממשית, של האב והאם. וכך למעלה, באצילות, זעיר אנפין ונוקבא הם בחינת הזכר והנקבה המתייחסים לכל העולמות. זעיר אנפין הן 'הפנים הקטנות' של האצילות, המידות המבטאות את פנימיות האצילות בקטנות, באופן שמתייחס על העולמות; והנוקבא היא המלכות, המקור של כל העולמות כפי שהם באצילות, שהיא ה'שכינה' השוכנת בכל דבר ומחיה בחיות אלוקית כל דבר, עד למטה מטה. זיווג זו"נ הוא לפיכך ההגדרה הכוללת ביותר של התאחדות וזיווג המשפיע והמקבל, הקב"ה בעולמות. לעומת הייחוד של נשיקין שהוא פנימי, כעין הכנה בתוך ההוויה האלוקית עצמה לקראת הייחוד, הייחוד של זו"נ הוא הייחוד עם הנוקבא ממש, עם המלכות, עם המציאות והאחר. ומייחוד כזה יוצאות הנשמות המתלבשות בגוף בעולם הזה, להיות הוויה לעצמה — מעין העתקה של האלוקי עצמו, כביכול, בחינת 'בן' לקב"ה.

קוֹדֶם שֶׁיֵּרְדוּ לבי"ע .

קוֹדֶם שֶׁיֵּרְדוּ הנשמות לבי"ע (לעולמות בריאה יצירה עשייה) . הנשמות מיועדות לרדת לעולמות בריאה יצירה ועשייה ולהתלבש בגוף הגשמי, אך קודם שהן יורדות יש להן שורש מציאות למעלה, באצילות.

אֵינָן בִּכְלָל 'יֵשׁ' וְדָבָר נִפְרָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ, אֶלָּא הֵן מֵעֵין בְּחִינַת אֱלֹקוּת.

ושם הן אֵינָן בִּכְלָל 'יֵשׁ' וְדָבָר נִפְרָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ, אֶלָּא הֵן מֵעֵין בְּחִינַת אֱלֹקוּת. הן מעין אלוקות במובן זה שהן אינן נפרדות, שהן חלק אלוקי ושאין בהן שום דבר שאינו אלוקי, אבל הן אינן אלוקות בכל ההיקף האין סופי. יש כאן כבר הגדרה של מלאך פלוני, נשמה פלונית, שכאשר היא תרד למטה, לעולמות הנבראים, להתלבש בכלים של בריאה יצירה עשייה, היא תהיה לנברא. אבל כל עוד היא באצילות היא על דרך משל רק כמו רצון ומחשבה פנימית המתייחסת אל העצמי בלבד, כביכול מציירת ציור במהות העצמית כפי שיהיה בחוץ. ולמעלה, כפי שהוא באצילות, מאוחד רצון זה עם האלוקי הרוצה והחושב זאת, ללא התייחסות עדיין אל גדרי העולמות — איך וכמה וכיצד יהיה הדבר בגדרים אלה.

בְּצִמְצוּם עָצוּם.

בְּצִמְצוּם עָצוּם. הנשמות הן מעין אלוקות, אבל בצמצום עצום.

וּכְעֵין הַכֵּלִים דְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת דַּאֲצִילוּת.

וּכְעֵין הַכֵּלִים דְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת דַּאֲצִילוּת. הנשמות שבאצילות הן כמו הכלים של עשר הספירות שבאצילות, שכאמור בתחילת האיגרת הם מאוחדים באלוקות, כחלק מה'אין' האלוקי ולא מה'יש'.

שֶׁהֵן, , בִּבְחִינַת גְּבוּל, עַל יְדֵי צִמְצוּם אוֹר הָאֵין סוֹף. הוּא הַקַּו.

שֶׁהֵן, הכלים של הספירות והנשמות שבאצילות (הדברים להלן נכונים הן לגבי הנשמות והן לגבי הספירות של האצילות, אם כי בהמשך — שבסוגריים להלן ולאחריהם — נראה שהם מתייחסים אל הנשמות) , בִּבְחִינַת גְּבוּל, עַל יְדֵי צִמְצוּם אוֹר הָאֵין סוֹף. הגבלתן היא מחמת צמצום אור האין סוף, הוּא הַקַּו. אור האין סוף המצומצם, המוגבל בממדים של מעלה ומטה וכו', הנכנס אל תוך החלל הפנוי מהאין סוף ומתלבש בכל הכלים והעולמות, הוא הנקרא בלשון הקבלה ה'קו'.

הַמְלוּבָּשׁ בְּנֶפֶשׁ רוּחַ נְשָׁמָה שֶׁלָּהֶם.

הַמְלוּבָּשׁ בְּנֶפֶשׁ רוּחַ נְשָׁמָה שֶׁלָּהֶם. ה'קו', הוא אור אין סוף המצומצם, מתלבש בכלים. באצילות הכלים הם עשר הספירות של האצילות, ובנשמות הם מדרגות 'נפש' 'רוח' ו'נשמה'. כידוע שמבין חמש דרגות הנפש (נפש רוח נשמה חיה יחידה), שלוש הדרגות של נפש רוח ונשמה הן הדרגות שבהן מתלבש אור הנשמה כאור פנימי, לעומת הדרגות חיה ויחידה שבהן מאיר אור הנשמה כאור מקיף.

וּכְמוֹ צִמְצוּם הָרִאשׁוֹן לִהְיוֹת חָלָל וכו'.

וּכְמוֹ צִמְצוּם הָרִאשׁוֹן לִהְיוֹת חָלָל וכו'. הצמצום של ה'קו' המתלבש בספירות ובנשמות שבאצילות הוא כמו המשך לצמצום הראשון.

(וְאַף גַּם לְאַחַר שֶׁיָּרְדוּ הַנֶּפֶשׁ רוּחַ נְשָׁמָה דַּאֲצִילוּת לְעוֹלָם הַזֶּה לַצַּדִּיקִים הָרִאשׁוֹנִים.

(וְאַף גַּם לְאַחַר שֶׁיָּרְדוּ הַנֶּפֶשׁ רוּחַ נְשָׁמָה דַּאֲצִילוּת לְעוֹלָם הַזֶּה לַצַּדִּיקִים הָרִאשׁוֹנִים. אופן זה של ירידת הנשמות כפי שהן באצילות לעולמות הוא נחלתם של הצדיקים הגדולים, 'הצדיקים הראשונים', אלה שיש להם מה שקוראים 'נשמה דאצילות'. דהיינו שגם בהיותה בגוף הגשמי הנשמה נמצאת, חושבת ומרגישה כבעולם האצילות.

אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא נִשְׁתַּנָּה מַהוּתָן לִהְיוֹת דָּבָר נִפְרָד מֵאֱלֹקוּת,

אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא נִשְׁתַּנָּה מַהוּתָן לִהְיוֹת דָּבָר נִפְרָד מֵאֱלֹקוּת, נשמות אלה, גם בירידתן לעולם הזה, הן עדיין באצילות. בכל המופעים שלהן הן תמיד מהות והתגלות אחת, המאוחדת באלוקי כפי שהיא בעולם האצילות.

וְלָכֵן הָיוּ מִסְתַּלְּקוֹת כְּשֶׁרָצוּ לַחֲטוֹא בְּטֶרֶם יֶחְטְאוּ.

וְלָכֵן הָיוּ מִסְתַּלְּקוֹת כְּשֶׁרָצוּ לַחֲטוֹא בְּטֶרֶם יֶחְטְאוּ.

וְקָרוֹב לוֹמַר שֶׁגַּם הָאֲלָפִים וּרְבָבוֹת עָלְמִין דְּיָתְבִין בַּגּוּלְגַּלְתָּא דְּאָרִיךְ אַנְפִּין וּזְעֵיר אַנְפִּין, אֵינָן עָלְמִין , כְּעֵין הַהֵיכָלוֹת דַּאֲצִילוּת וּבְחִינַת 'יֵשׁ', אֶלָּא כְּעֵין נִשְׁמוֹת הַמַּלְאָכִים שֶׁיָּצְאוּ מִזִּיוּוּג הַנְּשִׁיקִין.

וְקָרוֹב לוֹמַר שֶׁגַּם הָאֲלָפִים וּרְבָבוֹת עָלְמִין דְּיָתְבִין בַּגּוּלְגַּלְתָּא (העולמות היושבים בגולגולת) דְּאָרִיךְ אַנְפִּין וּזְעֵיר אַנְפִּין, אֵינָן עָלְמִין (אינם עולמות) , כְּעֵין הַהֵיכָלוֹת דַּאֲצִילוּת (שבאצילות) וּבְחִינַת 'יֵשׁ', כמו שנתבאר לעיל, אֶלָּא כְּעֵין נִשְׁמוֹת הַמַּלְאָכִים שֶׁיָּצְאוּ מִזִּיוּוּג הַנְּשִׁיקִין. שבדומה לנשמות ולנשמות המלאכים שנזכרו בהיכלות שבאצילות, אינם בבחינת 'יש' ונפרד כלל, אלא כעין בחינת אלוקות. ובחינות אלו, הרוחניות, באות מזיווג הנשיקין הרוחני. על דרך משל, כמו רגשות הבאים מהנשיקה לעומת הילד ממש הבא מהזיווג הגופני.

וְנִקְרְאוּ עָלְמִין לְגַבֵּי בְּחִינַת הַגּוּלְגַּלְתָּא וְדִיקְנָא [ ).

וְנִקְרְאוּ אותם עולמות עליונים שבגולגולת עָלְמִין [עולמות] מלשון העלם, שהאלוקי נעלם בו ולכן הוא רואה את עצמו כנפרד ו'יש', רק לְגַבֵּי בְּחִינַת הַגּוּלְגַּלְתָּא וְדִיקְנָא [הגולגולת והזקן] עצמם ). אף על פי שעולמות אלה אינם מעלימים את האור האלוקי שבאצילות כלל, מכל מקום נקראו 'עולמות' לפי שהם מסתירים אלוקות בדרגה הגבוהה יותר מאצילות, היא דרגת הגולגלתא והדיקנא.

אַךְ אֵינָן, , אֱלֹקוּת מַמָּשׁ לִבְרוֹא יֵשׁ מֵאַיִן.

אַךְ אֵינָן, נשמות אלה הן כעין הספירות שבאצילות אך לא כמותן ממש, שהרי הספירות של האצילות הן , כמבואר בתחילת המאמר, אֱלֹקוּת מַמָּשׁ לִבְרוֹא יֵשׁ מֵאַיִן. כך הוגדר הצד השווה בין האלוקי בעצמו לספירות: היכולת לברוא יש מאין.

מֵאַחַר שֶׁכְּבָר יָצְאוּ וְנִפְרְדוּ מֵהַכֵּלִים דְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת, שֶׁבָּהֶן מְלוּבָּשׁ הַקַּו מֵאוֹר אֵין סוֹף.

מֵאַחַר שֶׁכְּבָר יָצְאוּ הנשמות וְנִפְרְדוּ מֵהַכֵּלִים דְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת, שֶׁבָּהֶן מְלוּבָּשׁ הַקַּו מֵאוֹר אֵין סוֹף. הנשמות אמנם נמשכו מפנימיות הכלים דאצילות, והן בטלות ואינן ישות נפרדת מהם; אך מכל מקום, מאחר שכבר נמשכו ויצאו מהכלים, הן אינן אותו דבר. וההבדל הוא שהקו מאור אין סוף עצמו, הנושא את כוח האין סוף לברוא יש מאין, כבר אינו מתגלה בהן, אינו פועל דרכן לברוא יש מאין.

שֶׁהָאוֹר הוּא כְּעֵין הַמָּאוֹר.

שֶׁהָאוֹר הוּא כְּעֵין הַמָּאוֹר. הגם שהוא הארה בלבד, הכלל הוא שהאור הוא מעין המאור. כלומר, משום שאין באור שום דבר מלבד המאור, הוא גם מבטא ומעביר משהו ממהותו של המאור בעצמו. וזה 'מעין המאור', שמה שהוא מאיר הוא ביטוי נקי של מהות המאור.

הוּא, מַהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ שֶׁל הַמַּאֲצִיל בָּרוּךְ הוּא, שֶׁמְּצִיאוּתוֹ הוּא מֵעַצְמוּתוֹ, וְאֵינוֹ עָלוּל מֵאֵיזֶה עִילָּה שֶׁקָּדְמָה לוֹ חַס וְשָׁלוֹם.

הוּא, המאור, מַהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ שֶׁל הַמַּאֲצִיל בָּרוּךְ הוּא, שֶׁמְּצִיאוּתוֹ הוּא מֵעַצְמוּתוֹ, וְאֵינוֹ עָלוּל מֵאֵיזֶה עִילָּה שֶׁקָּדְמָה לוֹ חַס וְשָׁלוֹם. שהרי מהותו ועצמותו הוא המאציל והוא הבורא; ואין בלעדו מישהו שהאציל אותו; הוא מאציל אחרים והוא לבדו המקור הראשון.

וְלָכֵן הוּא לְבַדּוֹ בְּכֹחוֹ וִיכָלְתּוֹ לִבְרוֹא יֵשׁ מֵאַיִן וְאֶפֶס הַמּוּחְלָט מַמָּשׁ בְּלִי שׁוּם עִילָּה וְסִיבָּה אַחֶרֶת קוֹדֶמֶת לַיֵּשׁ הַזֶּה.

וְלָכֵן הוּא לְבַדּוֹ בְּכֹחוֹ וִיכָלְתּוֹ לִבְרוֹא יֵשׁ מֵאַיִן וְאֶפֶס הַמּוּחְלָט מַמָּשׁ בְּלִי שׁוּם עִילָּה וְסִיבָּה אַחֶרֶת קוֹדֶמֶת לַיֵּשׁ הַזֶּה. כפי שהוא בעצמו אינו נברא מאיזה בורא שקדם לו, כך הוא לבדו — ולא אחד מכל הברואים והנאצלים — יכול לברוא יש מאין וכו'; שכן קודם לו אין 'יש' אחר, אלא אין ואפס המוחלט ממש.

וּכְדֵי שֶׁיִּהְיֶה הַ'יֵּשׁ' הַזֶּה, הַנִּבְרָא בְּכֹחַ הָאֵין סוֹף, בַּעַל גְּבוּל וּמִדָּה. נִתְלַבֵּשׁ אוֹר אֵין סוֹף בְּכֵלִים דְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת דַּאֲצִילוּת וּמִתְיַיחֵד בְּתוֹכָן בְּתַכְלִית הַיִּחוּד עַד 'דְּאִיהוּ וְגַרְמוֹהִי חַד' : לִבְרוֹא בָּהֶן וְעַל יָדָן, , בְּרוּאִים בַּעֲלֵי גְּבוּל וְתַכְלִית.

וּכְדֵי שֶׁיִּהְיֶה הַ'יֵּשׁ' הַזֶּה, הַנִּבְרָא בְּכֹחַ הָאֵין סוֹף, בַּעַל גְּבוּל וּמִדָּה. האור הוא כעין המאור, ולכן כשם שהמאור (המאציל) הוא אין סופי כך האור שהוא מאיר הוא מצד עצמו אין סופי. ואולם ה'יש הנברא' הוא בהכרח בעל גבול ומידה — הגדרתו כ'יש' מחייבת שיהיה לו גבול המפריד אותו מהאין סוף. ולשם כך נִתְלַבֵּשׁ אוֹר אֵין סוֹף בְּכֵלִים דְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת דַּאֲצִילוּת שהם, כאמור, בעלי גבול, וּמִתְיַיחֵד בְּתוֹכָן בְּתַכְלִית הַיִּחוּד עַד 'דְּאִיהוּ וְגַרְמוֹהִי חַד' (שהוא והכלים אחד) : "איהו" המאור והאור שמעין המאור, ו"גרמוהי" הם הכלים של עשר הספירות, ורק בהיותם יחד, בייחוד ובאיחוד גמור, ניתן לִבְרוֹא בָּהֶן וְעַל יָדָן, באור המתלבש בספירות ועל ידי הספירות בעלות הגבול , בְּרוּאִים בַּעֲלֵי גְּבוּל וְתַכְלִית. הביטוי "גבול ותכלית" מורה על כך שגבול הנבראים הוא גם התכלית; השלמת הכוונה בבריאה מגיעה דווקא על ידי הגבול.

וּבִפְרָט עַל יְדֵי הִתְלַבְּשׁוּתָן בבי"ע .

וּבִפְרָט עַל יְדֵי הִתְלַבְּשׁוּתָן בבי"ע (עולמות בריאה יצירה ועשייה) . עיקר הגבול ותכלית ההשתלשלות הם העולמות הנבראים, בריאה יצירה עשייה, ובפרט שבפרט העולם הזה, הוא עולם העשייה הגשמי.

אָמְנָם מוּדַעַת זֹאת שֶׁעִיקַּר הִתְהַוּוּת הַיֵּשׁ וְדָבָר נִפְרָד לְגַמְרֵי.

אָמְנָם מוּדַעַת זֹאת שֶׁעִיקַּר הִתְהַוּוּת הַיֵּשׁ וְדָבָר נִפְרָד לְגַמְרֵי. ה'יש מאין' איננו דרגה אחת. כפי שנזכר יש 'יש' בדקות בעולם האצילות, ודרגות גסות יותר של 'יש' נמצאות בעולמות הנבראים. ולכן מדובר כאן על שלוש דרגות נוספות: 'דבר', 'נפרד' ו'לגמרי', המתייחסות לשלושת העולמות הנבראים: בריאה יצירה ועשייה. ככל שהעולמות יורדים בסדר ההשתלשלות הם נעשים אטומים יותר ומוארים פחות, וה'יש' שבהם נעשה גס ונפרד יותר עד שהוא מרגיש עצמו נפרד לגמרי, כאילו אין כוח מעליו המחיה ומהווה אותו.

הוּא מִמַּלְכוּת דַּאֲצִילוּת.

הוּא מִמַּלְכוּת דַּאֲצִילוּת. בכל עשר הספירות שבאצילות מתלבש אור אין סוף כדי להתייחס אל הברואים בעלי הגבול, ואולם עיקר התהוות ה'יש' הנפרד הוא על ידי ספירת המלכות שבאצילות; היא האוספת ומעבירה את הארת הספירות כולן אל תחום העולמות הנפרדים. וכמו בנפש, שהמלכות היא הדיבור, שהוא זה שמסכם ומוציא את כוחות הנפש — השכל וההרגשות — בלבוש ובצורה כאלה שהאחר יכול לקבלם.

שֶׁנַּעֲשָׂה עַתִּיק דִּבְרִיאָה.

שֶׁנַּעֲשָׂה עַתִּיק דִּבְרִיאָה. המלכות של האצילות היא הכתר של עולם הבריאה, ופנימיות הכתר היא הדרגה הנקראת 'עתיק' (במובן של מֵעֵבר, הנבדל, כמו "המעתיק הרים". בצורה השלמה נקראת דרגה זו 'עתיק יומין', מה שמעבר לימי העולם, לממדי העולם). וכמו הכתר הגשמי שעל הראש, שאינו חלק מהאדם כמו הראש או הלב, אלא נמצא מעל לאדם, נבדל ממנו ועם זאת שייך אליו. וכך הכתר ביחס לעשר הספירות; הוא הכתר שלהן, השייך להן, ועם זאת הוא נבדל מהן ומתייחס למה שמעבר להן. ופירוש הדבר הוא שהכתר של כל עשר ספירות הוא הממוצע בין עשר הספירות לבין מה שלמעלה מהן: כתר של אצילות הוא הממוצע בין המאציל לנאצלים; כתר של בריאה — בין בריאה לאצילות וכו'. וכמו בכל ממוצע בין שתי דרגות גם בכתר יש משתי הדרגות שהוא מחבר ביניהן. חיצוניות הכתר מתייחסת אל העולם והספירות שלמטה וכוללת אותם (ונקראת 'אריך אנפין': פנים ארוכות, גדולות, הכוללות), ופנימיות הכתר היא 'עתיק יומין', הנעתק והנבדל מהעולם (ימים) ומעשר הספירות שלמטה, ושייך בעצם למציאות שלמעלה ומעבר לעשר הספירות. במובן זה המלכות דאצילות, שנעשית 'עתיק' לבריאה, היא גם המקור והמשפיע לעולם הבריאה וגם נעתקת ונבדלת ממנו. צירוף זה של השפעה יחד עם ריחוק והבדלה בורא למטה את המציאות של ה'יש' הנפרד: הוא המקבל את השפעת החיות וההוויה, אבל מאחר שהמלכות דאצילות היא לגביו בחינת 'עתיק' ונבדלת הוא איננו מכיר בה, ומרגיש את עצמו כ'יש' ונפרד.

כִּי 'אֵין מֶלֶךְ בְּלֹא עָם' וכו'.

ובאופן אחר מוסבר הדבר: המלכות היא שלטון, והשלטון הוא על האחר. אין שלטון כאשר הדבר נעשה ממילא, כמו ידו של אדם שעושה רצונו, שאין לה ברירה ואין לה רצון אחר; רק כאשר יש רצון אחר שצריך לשנותו, בין בכפייה ובין בשכנוע, יש כאן שלטון ומלכות. וכמבוארכִּי 'אֵין מֶלֶךְ בְּלֹא עָם' וכו'. דרך משמעות המילה 'עם'. עם מלשון עמעום (כמו גחלים עוממות), הוא זה שמקור חיותו וקיומו אינו מאיר בו בגילוי ובשקיפות אלא בעמימות, בהסתר ובהעלם, ועל כן אין הוא בטל במקורו המאיר בו אלא נראה כנפרד וכדבר לעצמו. "אין מלך בלא עם" פירושו שאין מלך על עצמו, וגם לא על בנים (שהם בטלים לאביהם, שהם בעצם אחד עימו), אלא רק על העם שהם אחרים. במידות האחרות, אף כשהן פועלות על הזולת, אין זה תנאי לקיומן. על דרך משל, אדם יכול להיות איש של חסד, ואם יש בסביבתו אנשים אחרים הוא יכול גם לגלות את חסדו בנתינה וכו'; אבל גם אם אין הוא מגלה את החסד וכו' עדיין הוא איש חסד, בעל תכונות של חסד במהותו העצמית. מה שאין כן במידת המלכות: אם ניטל האחר, זה שמושלים עליו, לא נשאר דבר ממהות המלכות. על לשון התפילה "ומלכותו ברצון קיבלו עליהם", שאין המלכות מתקיימת אלא כאשר היא מתקבלת ברצון על ידי האחר.

וְגַם רִיבּוּי הַנִּבְרָאִים וְהִתְחַלְּקוּתָן, שֶׁנִּבְרְאוּ בְּכֹחַ הָאֵין סוֹף יָחִיד וּמְיוּחָד בְּתַכְלִית.

וְגַם רִיבּוּי הַנִּבְרָאִים וְהִתְחַלְּקוּתָן, שֶׁנִּבְרְאוּ בְּכֹחַ הָאֵין סוֹף יָחִיד וּמְיוּחָד בְּתַכְלִית. כאן מוסיף אדמו"ר הזקן צד נוסף למהות המלכות, היוצרת את ה'יש' מה'אין': ה' הוא אחד, יחיד ומיוחד בתכלית, והבריאה היא ריבוי נבראים המחולקים זה מזה. ואם כן לא רק היות הבריאה 'יש מאין', כי אם גם היותה ריבוי מהאחדות, מיוחד לספירת המלכות.

הוּא עַל יְדֵי רִיבּוּי הָאוֹתִיּוֹת הַיּוֹצְאִין מִמַּלְכוּת, פִּי ה'.

הוּא עַל יְדֵי רִיבּוּי הָאוֹתִיּוֹת הַיּוֹצְאִין מִמַּלְכוּת, פִּי ה'. המלכות היא הפה המדבר, פי ה' שהאותיות המדברות ובוראות את העולמות יוצאות ממנו. בניגוד לספירות האחרות, שאין בהן אותיות אלא תפיסה פנימית אחת בלתי מחולקת, המלכות היא ריבוי של אותיות. על דרך משל, ראיית החכמה תופסת תמונה אחת כוללת; ואף במידות, עצם התחושה הפנימית היא אחת, כפי שהנפש היא אחת. הדיבור, לעומת זאת, מחלק את ההשכלה או ההרגשה וכו' בריבוי של אותיות ומילים. אמנם גם האותיות והמילים מצטרפות למשמעות אחת; ואולם מה שעובר, עצם הדיבור, הן האותיות בלבד.

וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם" .

כמו שכתוב: "בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם" (תהלים לג,ו) . "שמים" הם המציאות הרוחנית בכללה, המקור והחיות של המציאות הגשמית שלנו, ו"כל צבאם" הם המלאכים הרבים המעבירים ומחלקים את השפע הרוחני לעולמות. והמלאכים הם רבים משום שהם "ברוח פיו", משום שהם נבראים וקיימים באותיות הדיבור האלוקי, שהן וצירופיהן רבים מאוד.

וה' מוֹצְאוֹת הַפֶּה.

וה' (וחמשת) מוֹצְאוֹת הַפֶּה. הגיית עשרים ושתיים האותיות היא תוצאה של חלוקת הקול לעשרים ושתיים צורות שונות. ואולם שלב קודם לכך הוא חמישה כללים, חמש חלוקות בסיסיות של הקול. ועל פי דוגמת הדיבור האנושי הם חמשת מוצאות הפה: הגרון, החֵך, הלשון, השיניים והשפתיים — היוצרים את עשרים ושתיים האותיות המצטרפות באין ספור צירופים הבוראים את העולמות כולם.

הֵן מה' גְּבוּרוֹת דְּנוּקְבָּא.

הֵן מה' (מחמש) גְּבוּרוֹת דְּנוּקְבָּא. מה שמחלק את האור האלוקי, כמו מה שמחלק את הקול האנושי, הן גבורות. הגבורה היא הכוח המפריד והמגביל, בניגוד לחסד שהוא הכוח המחבר והמאחד. לפיכך מה שמחלק וחותך ומגדיר את הקול הפשוט, בחלוקה הראשונית ביותר, לחמש מוצאות הפה — הן חמש הגבורות.

וּלְזֹאת נִקְרֵאת עָלְמָא דְּאִתְגַּלְיָא .

וּלְזֹאת נִקְרֵאת המלכות בשם עָלְמָא דְּאִתְגַּלְיָא (העולם הנגלה) . המלכות, שהיא כאמור הדיבור האלוקי, נקראת 'עלמא דאתגליא' — כמו הדיבור באדם, שהוא המתגלה אל האחר, לעומת שאר כוחות נפשו שהם נעלמים מן האחר.

כִּי בָּהּ נִגְלֶה כֹּחַ אוֹר אֵין סוֹף לִבְרוֹא יֵשׁ מֵאַיִן, שֶׁלֹּא עַל יְדֵי עִילָּה וְעָלוּל.

כאן נוסף טעם פנימי יותר לקריאתה של המלכות בשם 'עלמא דאתגליא': כִּי בָּהּ נִגְלֶה כֹּחַ אוֹר אֵין סוֹף לִבְרוֹא יֵשׁ מֵאַיִן, שהיא בריאה שֶׁלֹּא עַל יְדֵי עִילָּה וְעָלוּל. כוחה של המלכות לגלות את האור האלוקי למטה כל כך, שייראה כ'יש מאין', נובע מכוח עליון שמתגלה בה, שהוא בעצם למעלה מכל הספירות האחרות. וכפי שמוסבר (לעיל איגרת ה, ובמקומות נוספים) גם לגבי הדיבור האנושי, המידע שמעביר הדיבור הוא אולי נמוך יותר בהשוואה לזה שנמצא בכוחות הנפש, בשכל ובהרגשות, אבל בעצם יכולתו של הדיבור לעבור החוצה, אל הזולת, מתגלה כוח גבוה יותר שאינו נמצא בשאר כוחות הנפש. כוח זה נובע מלמעלה מכל מה שיש באדם, מהכתר, שהוא המאפשר לאדם להעביר את עצמו אל מעבר לעצמו, אל האחר. מלכות דאצילות נקראת אפוא 'עלמא דאתגליא' לא כהמעטה ביחס לשאר הספירות — היינו שהיא גלויה והן נעלמות בשל רוב גובהן — אלא כמעלתה ביחס לכל שאר הספירות, משום שהיא מגלה את כוח אור אין סוף עצמו, מה שאין בכל ספירה אחרת המגלה רק את מה שיש בה. כפי שהוזכר כבר בתחילת המאמר, רק האלוקי בעצמו יכול לברוא 'יש מאין', ולכן כל בריאת 'יש מאין' היא בעצם על ידו; ואפשר אז לומר: שם הוא מתגלה. ומלכות דאצילות, באשר על ידה דווקא היא התהוות ה'יש' והנפרד מה'אין' שלמעלה ממנה — דווקא בה מתגלה כוח האין סוף.

אֲבָל ט' סְפִירוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת בְּהִשְׁתַּלְשְׁלוּת עִילָּה וְעָלוּל.

אֲבָל ט' סְפִירוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת שבעולם האצילות, שלמעלה מהמלכות דאצילות, נֶאֶצְלוּ זו מזו בְּהִשְׁתַּלְשְׁלוּת עִילָּה וְעָלוּל. כלומר לא בתהליך של 'יש מאין' שבו מתגלה כוח האין סוף, אלא בדרך של השתלשלות שבה מתגלה בכל שלב השלב שלמעלה ממנו, אבל לא מעבר לזה.

וְאוֹר הָאֵין סוֹף הוּא מְלוּבָּשׁ בַּחָכְמָה לְבַדָּהּ.

וְאוֹר הָאֵין סוֹף הוּא מְלוּבָּשׁ בַּחָכְמָה לְבַדָּהּ. אור אין סוף עצמו מתגלה, כאמור, רק במעבר של 'יש מאין', במעבר אל מהות ועולם אחרים לגמרי. וזה אינו מתגלה בכל הספירות שמשתלשלות זו מזו בדרך עילה ועלול אלא רק בספירת החכמה, שהיא ראשיתן של כל הספירות ומקבלת בעצמה מה'אין' שמעבר לגדרי כל הספירות. ולכן נאמר על החכמה שהיא "מאין תמצא" (איוב כח,יב), מאור אין סוף שהוא 'אין'. החכמה לבדה היא אפוא האצלה מהאין סוף, שהיא כעין 'יש מאין'; ומהחכמה בעצמה, דרך כל תשע הספירות עד המלכות, לא נברא 'יש מאין' אלא רק עלול מעילה, שהוא כמו 'יש מיש' ולא 'יש מאין'.

וְזֶה שֶׁנֶּאֱמַר: 'נָעוּץ תְּחִלָּתָן בְּסוֹפָן' .

וְזֶה שֶׁנֶּאֱמַר: 'נָעוּץ תְּחִלָּתָן בְּסוֹפָן' (ספר יצירה פרק א משנה ז) . כלל זה מורה על הקשר שיש בכל מערכת בין ההתחלה והסוף, כמו "סוף מעשה במחשבה תחילה" — שתחילת המחשבה, תחילת כל התהליך, מתגלה דווקא בסופו, היכן שמגיע הרצון הראשוני לכלל השלמת ביצועו. כאן, כמו בספר יצירה, נאמר הדבר בקשר לספירות: יש קשר מיוחד בין ההתחלה והסוף בספירות, בין הכתר שלמעלה מהספירות לספירת המלכות שמשפיעה לעולמות הנבראים שלמטה מהספירות. על דרך משל בנפש, יש קשר בין הרצון הראשון, הפנימי־העצמי שבנפש, ובין גמר המעשה של אותו רצון, שרק בו מגיע הרצון הראשון להשלמתו, שרק בו הוא מתחבר, ורק שם אפשר להגיד שזהו אותו הרצון עצמו.

כִּי כֶּתֶר הוּא מְמוּצָּע בֵּין הַמַּאֲצִיל לַנֶּאֱצָלִים.

כִּי כֶּתֶר הוּא מְמוּצָּע בֵּין הַמַּאֲצִיל לַנֶּאֱצָלִים. בספרי הסוד מצויות הגדרות שונות לגבי מעמדה של ספירת הכתר, אם היא מכלל הספירות או אם היא מכלל האין סוף. וההכרעה היא שהכתר (דאצילות) הוא ממוצע בין המאציל לנאצלים (וכן בכל מקום, הכתר הוא ממוצע בין עולם לעולם גבוה ממנו). ממוצע הוא זה שעומד באמצע, בין שתי הדרגות שהוא ממוצע ביניהן; זה שאינו לגמרי זה ואינו לגמרי זה, שיש בו מזה ויש בו מזה.

וְיֵשׁ בּוֹ בְּחִינָה הָאַחֲרוֹנָה שֶׁל הָאֵין סוֹף.

וְיֵשׁ בּוֹ בְּחִינָה הָאַחֲרוֹנָה שֶׁל הָאֵין סוֹף. בכל ממוצע יש משתי הדרגות שהוא ממוצע ביניהן, ואף בכתר של האצילות יש משהו מהאצילות ומשהו מהמאציל, מהאין סוף בעצמו. וכשהכתר ננעץ במלכות הוא מחבר ומעביר אליה את אותה מהות של אין סוף, של האלוקי בעצמו. וזה, כפי שהוסבר למעלה, הוא כוח אין סוף בעצמו שיש במלכות — לברוא יש מאין.

וְלָכֵן נִקְרָא 'כֶּתֶר מַלְכוּת'.

וְלָכֵן נִקְרָא הכתר 'כֶּתֶר מַלְכוּת'.

כִּי אֵין כֶּתֶר אֶלָּא לַמֶּלֶךְ.

כִּי אֵין כֶּתֶר אֶלָּא לַמֶּלֶךְ. על דרך משל, למלך יש כתר, לא לחכם ולא לגיבור וכו'. וכן בספירות,

וְגַם כִּי בְּחִינָה אַחֲרוֹנָה דְּאֵין סוֹף הִיא מַלְכוּת דְּאֵין סוֹף.

וְגַם כִּי בְּחִינָה אַחֲרוֹנָה דְּאֵין סוֹף הִיא מַלְכוּת דְּאֵין סוֹף. קשר המהות בין הכתר והמלכות מתגלה בכל צד שמסתכלים עליהם; לא רק, כפי שהוסבר, כשמסתכלים על הכתר מלמטה, על הארתו והשפעתו אל המלכות, אלא גם כשמסתכלים עליו מלמעלה. כי הכתר הוא מלכות מצד עצמו, שכן גם בשורשו הראשון הרי הוא המלכות של 'אין סוף'. ומהות ה'אין סוף' לגבי כלל העולמות הוא ה'כתר', הנבדל והמרומם מהכול. ואם כן, ה'מלכות דאין סוף' היא בעצמה מהות כתר.

וְלָכֵן גַּם הַמַּלְכוּת דַּאֲצִילוּת נִקְרָא כֶּתֶר מִמַּטָּה לְמַעְלָה.

וְלָכֵן גַּם הַמַּלְכוּת דַּאֲצִילוּת נִקְרָא כֶּתֶר מִמַּטָּה לְמַעְלָה. כפי שהכתר הוא המלכות מלמעלה כך המלכות היא הכתר מלמטה; היא 'כתר' מכל צד, גם מלמעלה וגם מלמטה.

מה פירוש "ממטה למעלה"? לכאורה, מלמטה הוא מעולם הבריאה; וכפי שהמלכות של אין סוף היא הכתר לאצילות, כך המלכות של האצילות היא הכתר לעולמות הנבראים. זה אמנם נכון, אבל כפי הנראה בהמשךבמקומות אחרים עיקר הכוונה הוא ש"ממטה למעלה" הוא בעולם האצילות בעצמו (לא במעבר בין עולם לעולם אלא באותו עולם עצמו). כלומר, כוח האין סוף שבמלכות דאצילות אינו רק ביחס לעולמות הנבראים, שהם כ'יש מאין' לגביה, אלא כך הוא על פי האמת, מכל צד. לא משנה באיזו דרגה ובאיזה צד מסתכלים — המלכות היא כתר הן כלפי מטה והן כלפי מעלה, כי בה מתגלה כוח אור אין סוף שלמעלה מכל הגדרה. ואם כן, כשם שהכתר מאיר אור אין סוף מלמעלה, כך המלכות מאירה, באופן אחר, אור אין סוף מלמטה. מדובר על שני סוגים שהם שני כיוונים של אור: אור ישר ואור חוזר. האור הישר הוא אור הקו המאיר מלמעלה למטה; על דרך משל, כמו האור הגשמי הנמשך ממקור האור והולך ומתמעט, הולך ונעלם ככל שהוא מתרחק, עד למקום שאין הוא ממשיך יותר. והאור החוזר הוא על דרך משל האור החוזר מלמטה, מהמקום הרחוק שאין הוא עובר בו עוד. האור הישר נקרא ישר כי הוא מאיר ישירות מהמאור אל המקום שהוא מגיע אליו; והאור החוזר הוא מה שמחזיר הקצה שבו נעלם האור הישר. האור הישר הוא השתלשלות הדברים כפי שהם עתה, כפי שרואים; מהמקור הרוחני המופשט שלמעלה הוא יורד ומשתלשל ומתגשם ככל שהוא יורד למטה. על דרך משל באדם, כל פעולה מתחילה למעלה בנפש, בהכרה, משם היא יורדת להרגשה ולהתייחסות, ומשם למחשבה ולדיבור ולמעשה. לעומת זאת האור החוזר הוא ההשתלשלות הנסתרת, הפנימית, של אותם הדברים. שכן המעשה בפועל הרי הוא התכלית של כל התהליך, ואם כן אפשר להסתכל עליו גם כך: שהוא הקודם והגורם לכל השלבים, עד הרוחניים והמופשטים ביותר. האור הישר הוא האור הגלוי, המובן מאליו; זה העולם שנברא על ידי הבורא וזה העולם שרואים במבט ראשון. האור החוזר, לעומת זאת, לעולם אינו מובן מאליו, כי המקום שמחזיר אותו אין בו אור משל עצמו, ואין כל ודאות שיהיה אור, שהוא יאיר, כביכול, אפילו אצל הבורא בעצמו. שהרי הוא תלוי בשאלה: כיצד יגיב האדם למטה, בעולם הזה? זו חידה שהקב"ה השאיר אותה סתומה מראשית כל ההוויה. אפשר לומר שהאור הישר הוא גלוי כי הוא, כביכול, הדיבור של הקב"ה אל העולמות, אל הנשמות; זהו הדיבור שעושה אותנו וזה הדיבור שמכֻוון אלינו. לעומת זאת האור החוזר הוא נעלם, כי הוא איננו מיועד בעצם אלינו ואל העולם שלנו כולו, אלא אל הקב"ה בעצמו. הוא בעצמו, ממרום סתרו, שאל את השאלה, והוא לבדו מקבל אותה. התשובה הזו היא מה שמשיבה המלכות מלמטה למטה, ולכן היא גבוהה יותר מכל האור הישר, כי היא כביכול הדיבור אל הקב"ה בעצמו, שלמעלה מכל עולם וגדר. ואם כן המלכות, שהיא הספירה העשירית, האחרונה, בדרכו של האור הישר מלמעלה, היא הראשונה בדרכו של האור החוזר מלמטה. וזה שנאמר כאן שהמלכות היא "כתר ממטה למעלה".

וּמַה גַּם כִּי בְּרִיאַת הַנְּשָׁמוֹת מִמֶּנָּה, לִהְיוֹת יֵשׁ וְדָבָר נִפְרָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ בְּעוֹלָם הַבְּרִיאָה.

וּמַה גַּם כִּי בְּרִיאַת הַנְּשָׁמוֹת מִמֶּנָּה, ממלכות דאצילות, לִהְיוֹת יֵשׁ וְדָבָר נִפְרָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ בְּעוֹלָם הַבְּרִיאָה. והרי אלו עוד פנים בגילוי כוח האין סוף במלכות. מלבד עצם הבריאה של 'יש מאין', כפי שנזכר בתחילה, שהיא בכוח האין סוף (הכתר) בלבד, יש בבריאת הנשמות גם גילוי של האין סוף ממש. הנשמה שיורדת למטה, אל תוך העולם התחתון, כאשר היא מתלבשת בו היא מרגישה — כמו העולם התחתון בכללו — כ'יש' ודבר נפרד בפני עצמו. ועם זאת הנשמה היא הרי חלק אלו־ה ממעל ממש, ובריאת הנשמה, המשכתה אל העולמות הנבראים, היא גילוי כוח האין סוף מהמלכות, באור פנימי אל תוך העולמות, אל תוך ה'יש' שהאלוקי אינו גלוי בו. התגלות פנימית, אם תצמח ותעלה נכון, תהיה לגילוי פנימי ועצמי יותר גם מגילוי אור אין סוף המקיף שבכתר.

וְנִקְרָא בְּשֵׁם לֵידָה.

וְנִקְרָא בְּשֵׁם לֵידָה. בריאה זו של הנשמות מהמלכות של האצילות אל תוך העולמות נקראת בספרי הסוד בשם 'לידה'. ואולם האמת היא שכל הנשמות שורשן באצילות, ואלו שנקראות נשמות של בריאה או של יצירה או עשייה, הכוונה היא להתגלות הנשמות בעולמות אלו, בהתלבשות בכלים ובצורות של אותו עולם. נשמות אלו נמצאות באצילות בשורש הכללי של הנשמות; לא כנשמות פרטיות — נשמה פלונית ופלונית — אלא כמקום שממנו באים המרכיבים שלהן, שנמצאים שם כחלק ובתוך ההוויה האחת של כנסת ישראל ומהות נשמות ישראל. משום כך, נחשבת ירידתן לעולמות הנבראים כלידה. כשהעובר בבטן אימו הוא חלק מאימו, ורק כשהוא נולד הוא יוצא להיות אדם בפני עצמו; לא רק גופו כי אם גם נפשו אינה בלועה עוד למעלה בשורש הנשמות אלא מלובשת בתוך גופו הגשמי והעולם שהוא נולד בו. רגע הלידה הוא הרגע של התהוות ה'אני' של אותו אדם, מכאן הוא מתחיל להרגיש — אני רעב, אני מפחד וכו'. עם זאת, שלא כשאר הוויות הבריאה, הנשמה היא 'חלק אלו־ה ממעל' גם אחר הלידה, והיא תמיד מגלה אלוקות במקום שהיא נמצאת בו; היא חלק אלו־ה שבאדם, חלק אלו־ה שבעולם, המגלה את האלוקי ומאירה אותו ככל שהיא מצליחה. נמצא שהנשמה הזו, שנולדה מהמלכות של האצילות (שהיא 'כנסת ישראל', הכונסת כל נשמות ישראל), אינה רק תוצאה של כוח האין סוף (כמו העולמות עצמם), אלא אף המגלה את אור אין סוף במקום שהיא שוכנת בו.

כִּקְרִיעַת יַם סוּף,

כִּקְרִיעַת יַם סוּף, בספרי הקבלה מבואר שקריעת ים סוף היא לידת הנשמות. על פי מחזור השנה המבואר בקבלה — מחזור חיי הנשמות מהלידה לגדילה לזיווג ושוב ללידה החדשה — בשביעי של פסח, שהוא יום קריעת ים סוף, הייתה לידת הנשמות.

דִּ'בְעַתִּיקָא תַּלְיָא'.

דִּ'בְעַתִּיקָא תַּלְיָא'. על קריעת ים סוף אומר הזהר (חלק ב מח,א) "בעתיקא תליא" (בדרגת 'עתיק' תלוי הדבר). וכבר מבואר ש'עתיק' הוא הדרגה הפנימית שבכתר, כוח האין סוף שבכתר. ואם כן קריעת ים סוף, כמו לידת הנשמות, "בעתיקא תליא", בכוח אין סוף בעצמו, שרק בכוחו לברוא יש מאין; ובהסתכלות זו אין הוא רק 'יש' שמקורו מ'אין', אלא הריהו 'יש' שמגלה את ה'אין' בכל ה'יש' שבעולם.

וְגַם כָּל גִּידּוּל הַנְּשָׁמוֹת כָּל ז' חֳדָשִׁים מִזִּיוּוּג שֶׁל שְׁמִינִי עֲצֶרֶת עַד שְׁבִיעִי שֶׁל פֶּסַח.

ועוד בדימוי זה של לידת הנשמות: וְגַם כָּל גִּידּוּל הַנְּשָׁמוֹת כָּל ז' (שבעה) חֳדָשִׁים, מִזִּיוּוּג שֶׁל שְׁמִינִי עֲצֶרֶת עַד שְׁבִיעִי שֶׁל פֶּסַח.

הוּא כְּמוֹ גִּידּוּל זו"נ בְּבֶטֶן אִימָּא עִילָּאָה . שֶׁהוּא עַל יְדֵי אוֹרוֹת עֶלְיוֹנִים מֵאִימָּא עִילָּאָה, וּמִלְמַעְלָה לְמַעְלָה עַד אֵין סוֹף.

הוּא כְּמוֹ גִּידּוּל זו"נ (זעיר ונוקבא) בְּבֶטֶן אִימָּא עִילָּאָה (עליונה) . גידול הנשמות לפני הלידה הוא כמו גידול זו"נ בבטן אימא, היא הבִּינה. שֶׁהוּא עַל יְדֵי אוֹרוֹת עֶלְיוֹנִים מֵאִימָּא עִילָּאָה, וּמִלְמַעְלָה לְמַעְלָה עַד אֵין סוֹף. זו"נ הם הבנים והאם היא הבינה, וקודם שהם מתגלים ומשפיעים בעולמות הם כלולים בה כמו בעיבור. וכמו העובר בבטן אימו, הם אוכלים ממה שהיא אוכלת וכו', כלומר מאותם האורות העליונים של הבינה עצמה, שהיא עצמה מקבלת מהחכמה והחכמה מאין סוף.

הַמִּתְלַבֵּשׁ בָּהּ כָּל ט' אוֹ ז' יַרְחֵי לֵידָה.

הַמִּתְלַבֵּשׁ בָּהּ כָּל ט' אוֹ ז' יַרְחֵי לֵידָה. נמצא שבאותם חודשים, אף שאין גילוי ולידה בבחינה של 'יש מאין', ישנה כבר ההכנה הפנימית לכך, הצוברת את כל אותם כוחות עליונים, כוחות האין סוף.

וְכָכָה, הוּא בִּבְרִיאַת נְשָׁמוֹת וּמַלְאָכִים לְעוֹלָם הַבְּרִיאָה.

וְכָכָה, כמו עיבור זו"נ באצילות, הוּא בִּבְרִיאַת נְשָׁמוֹת וּמַלְאָכִים לְעוֹלָם הַבְּרִיאָה. הנשמות ונשמות המלאכים היורדות לעולמות, כנזכר, נבראות מהמלכות שבאצילות, שהיא כמו אמא (תתאה) לנשמות הנולדות לעולם הבריאה.

וְגַם כָּל עִיקָּר וְשֹׁרֶשׁ הַטִּיפָּה שֶׁמְּקַבֶּלֶת וּמִתְעַבֶּרֶת הוּא מִמּוֹחִין דְּאַבָּא וְאִמָּא,

וְגַם כָּל עִיקָּר וְשֹׁרֶשׁ הַטִּיפָּה שֶׁמְּקַבֶּלֶת וּמִתְעַבֶּרֶת המלכות הוּא מִמּוֹחִין דְּאַבָּא וְאִמָּא, כלומר חכמה ובינה. אכן, הדימוי המקובל בספרים הקדמונים הוא שמקורה של טיפת הזרע של האדם הוא במוחו.

וּבְכָל זִיוּוּג נִמְשֶׁכֶת לְאַבָּא וְאִמָּא מֵאֲרִיךְ אַנְפִּין וְעַתִּיק יוֹמִין.

וּבְכָל זִיוּוּג נִמְשֶׁכֶת לְאַבָּא וְאִמָּא מזיווג גבוה יותר, מֵאֲרִיךְ אַנְפִּין וְעַתִּיק יוֹמִין. הן הדרגות שבכתר — חיצוניות הכתר (אריך אנפין) ופנימיות הכתר (עתיק יומין).

וּמִלְמַעְלָה לְמַעְלָה עַד אֵין סוֹף.

וּמִלְמַעְלָה לְמַעְלָה עַד אֵין סוֹף. כל זיווג הוא חיבור של זכר ונקבה, שהם שני ניגודים. וידוע שכל חיבור של שני ניגודים ייתכן רק מכוח המשכה שמקורה למעלה משניהם; שהרי מה שיחבר ביניהם אינו יכול להיות לא מזה ולא מזו, אלא בהכרח ממקום גבוה יותר שכולל את שניהם, ששניהם מכירים בעליונותו ובסמכותו ושיש לקבלו. זאת ועוד, הזיווג מעורר השפעה מלמעלה לא רק בדרגה אחת; בעצם הוא מעורר את כל סדר ההשתלשלות, שכל המשכה מלמעלה מגיעה מלמעלה ממנה. ואף כאן, הזיווג התחתון באצילות של ז"א ומלכות (להולדת הנשמות וכו') מתחיל מהמשכה גבוהה משניהם, מהמוחין; והשפעת המוחין למטה נובעת מזיווג העליון שבאצילות, זיווג אבא ואמא, הם חכמה ובינה; והזיווג של אבא ואמא נמשך מהכתר, מ'אריך אנפין' שהוא חיצוניות הכתר, הכתר המתייחס אל העולמות; ולמעלה יותר — מ'עתיק יומין', שהוא פנימיות הכתר, התייחסותו של המאציל בעצמו עד אין סוף.

רַק שֶׁהַכֹּל בְּהֶעְלֵם בַּמּוֹחִין,

רַק שֶׁהַכֹּל בְּהֶעְלֵם בַּמּוֹחִין, התהליכים הפנימיים שבהם עובר אור אין סוף עד המלכות הם נעלמים, כמו הכרתו הפנימית של אדם ומחשבתו, שאינם ניכרים כלפי חוץ. ודווקא 'בהעלם המוחין', כי המוחין בכל מקום הם הכינוי לאור הפנימי עצמו שבא מלמעלה, לעומת המידות שהן התייחסות שלו אל המטה.

עַד לֵידַת הַנּוּקְבָּא, הַנְּשָׁמוֹת וְהַמַּלְאָכִים וְהַהֵיכָלוֹת לְעוֹלָם הַבְּרִיאָה,

עַד לֵידַת הַנּוּקְבָּא, המלכות, את הַנְּשָׁמוֹת וְהַמַּלְאָכִים וְהַהֵיכָלוֹת לְעוֹלָם הַבְּרִיאָה, לידה שהיא יש מאין. כלומר, כוח האין סוף נמצא בכל סדר ההשתלשלות, בכל אחד משלביו, רק שאין הוא מתגלה שם, כמו העובר הנעלם בבטן אימו; הוא בחשאי ויצירתו בחשאי, ורק בלידה הוא מתגלה. וכשהוא מתגלה בתוך הגדרה כלשהי של 'יש' הוא מגלה, ישירות או בעקיפין, את כל מה שמעליו: שיש לו אבא ואמא וכו'.

נִמְצָא שֶׁזֶּהוּ גִּילּוּי אוֹר אֵין סוֹף מַמָּשׁ עַל יְדֵי הָעִיבּוּר וְהַלֵּידָה.

נִמְצָא שֶׁזֶּהוּ גִּילּוּי אוֹר אֵין סוֹף מַמָּשׁ עַל יְדֵי הָעִיבּוּר וְהַלֵּידָה. העיבור והלידה הם סופו של תהליך שמתחיל, כאמור, לפני ראשית ההשתלשלות. ולכן הכוח הזה של בריאה ולידה שמתגלה במלכות איננו רק גילוי המלכות, ואף לא רק גילוי האצילות, אלא הגילוי של אין סוף ממש — בלידה זו של בריאת יש מאין.

אחר שהוסברה תבנית זו של "נעוץ תחילתן בסופן" בהיקף הגדול, התאורטי, עובר אדמו"ר הזקן להשלכה ו'יישום' של הדברים הללו בחיי האדם ובעבודת ה' שלו.

וּבָזֶה יוּבָן הֱיוֹת הַמִּצְוֹת בְּמַלְכוּת, ה' שֶׁל שֵׁם הֲוָיָ"ה, וְהַתּוֹרָה בִּזְעֵיר אַנְפִּין וָא"ו שֶׁל שֵׁם הֲוָיָ"ה.

וּבָזֶה יוּבָן הֱיוֹת הַמִּצְוֹת בְּמַלְכוּת, שאותה מציינת האות ה' האחרונה שֶׁל שֵׁם הֲוָיָ"ה, וְהַתּוֹרָה מצויה בִּזְעֵיר אַנְפִּין, אות וָא"ו שֶׁל שֵׁם הֲוָיָ"ה. היחס בין תורה ומצוות במציאות של העולם שלנו, שאנו מכירים, היא כמו בין ז"א ומלכות. המלכות היא המציאות הנוכחת, התוצאה הסופית שאליה מגיעות כל המדרגות, הכוחות והתהליכים העליונים. והז"א הוא הפנימיות של כל הכוחות הפנימיים העליונים כלפי המלכות, המייצג את כל המעלה כלפי המטה. ובמובן זה התורה היא ז"א, ההוראות, ההבנות וההתייחסויות הבאות מלמעלה, מהו הרצוי וכיצד צריכה המציאות להיות, והמצוות הן במלכות, הביצוע בפועל של כל אותם הוראות, רצונות והתייחסויות.

הֲגַם שֶׁלְּמַעְלָה בַּאֲרִיךְ אַנְפִּין ,

הֲגַם שֶׁלְּמַעְלָה בַּאֲרִיךְ אַנְפִּין (בפנים הארוכות, הגדולות) , הוא ההיקף הגדול שמעבר לעולם האצילות, שכולל את עולם האצילות בתוכו; ושם, בהיקף הזה, היחס בין התורה והמצוות הוא שונה.

הַמִּצְוֹת הֵן בַּגּוּלְגַּלְתָּא, בַּלַּבְנוּנִית, הִיא הָאוֹרְחָא דִּבְפַלְּגוּתָא דְּשַׂעֲרֵי דְּמִתְפַּלְּגָא לְתַרְיָ"ג אוֹרְחִין דְּאוֹרַיְיתָא שֶׁבִּזְעֵיר אַנְפִּין .

הַמִּצְוֹת הֵן בַּגּוּלְגַּלְתָּא, בַּלַּבְנוּנִית, הִיא הָאוֹרְחָא דִּבְפַלְּגוּתָא דְּשַׂעֲרֵי דְּמִתְפַּלְּגָא לְתַרְיָ"ג אוֹרְחִין דְּאוֹרַיְיתָא שֶׁבִּזְעֵיר אַנְפִּין . כלומר: השבילים המקשרים ומחברים את האלוקי בעצמו, כפי שהוא למעלה, אל עולם העשייה שבו עושים את המצוות. בשורש, באריך אנפין, הוא שביל אחד, ובזעיר אנפין שבעולם האצילות, המאיר לעולמות הנבראים, הוא מתפצל לתרי"ג מצוות (שהן כמו תרי"ג איברים דמלכא, האיברים של הקב"ה).

וְשֹׁרֶשׁ הַתּוֹרָה, דְּנָפְקָא מֵחָכְמָה עִילָּאָה , הוּא בְּמוֹחָא סְתִימָאָה דַּאֲרִיךְ אַנְפִּין

וְשֹׁרֶשׁ הַתּוֹרָה, דְּנָפְקָא (שיוצאת) מֵחָכְמָה עִילָּאָה (העליונה) , היא דרגת החכמה שבאצילות, הוּא בְּמוֹחָא סְתִימָאָה דַּאֲרִיךְ אַנְפִּין. בדרגת החכמה הסתומה, הנעלמה, שהיא דרגת החכמה שבכתר.

וְהַיְינוּ הַחָכְמָה דְּטַעֲמֵי הַמִּצְוֹת.

וְהַיְינוּ הַחָכְמָה דְּטַעֲמֵי הַמִּצְוֹת. החכמה הסתומה שבכתר, שלמעלה מחכמת התורה הגלויה, היא החכמה של טעמי המצוות, הטעם הפנימי שיש כביכול לאלוקי במצוות. שכן ישנה חכמה המתייחסת להגדרת המצוות ולאופן שבו יש לעשותן, והיא החכמה השייכת לעולמות, דהיינו לאופן שבו נפגשת התורה עם עולם המעשה, לדרך שבה עובר הרצון העליון שבמצוות מעולם לעולם עד לעשייה הגשמית שלהן. ואולם בשורש, בכתר, החכמה אינה מתייחסת לעשיית המצווה אלא לטעמה הפנימי, למשמעות של הרצון העליון עבור עצמו. את המצווה עושים למטה, אבל טעמה גלוי רק למעלה, במציאות הכתר הנעלמה שלמעלה מהחכמה. רק שם מצויים הפשר והמשמעות האלוקיים של המצוות המעשיות, רק שם מתגלים 'טעמי המצוות'.

אֶלָּא שֶׁהוּא כְּחוֹתָם הַמִּתְהַפֵּךְ.

אֶלָּא שֶׁהוּא כְּחוֹתָם הַמִּתְהַפֵּךְ. החותם, כמו החותם שחותמים בשעווה וכיוצא בזה, מתהפך: מה שימין בחותם הופך לשמאל בהטבעה, מה שבולט הופך לשקוע ומה ששקוע — לבולט. היחס הזה של 'חותם המתהפך' הוא היחס בין הדברים כפי שהם באצילות לבין הדברים כפי שהם בכתר (אריך אנפין) שלמעלה מהאצילות. הכלל הוא שככל שדרגה היא גבוהה יותר היא יכולה לרדת נמוך יותר, וככל שדרגה מגיעה נמוך יותר פירושו של דבר ששורשה גבוה יותר. ואף כאן, המצוות, שבשורשן הן גבוהות יותר — במעבר אל העולמות הן נמוכות יותר; והתורה, שבשורש היא נמוכה יותר, באצילות ובהתייחסות אל העולמות היא גבוהה יותר.

וְנָעוּץ תְּחִלָּתָן בְּסוֹפָן.

וְנָעוּץ תְּחִלָּתָן בְּסוֹפָן. היחס של חותם המתהפך הוא היחס של 'נעוץ תחילתן בסופן'. וכפי שהוסבר, 'תחילתן' הוא הכתר שלמעלה גם מהחכמה שהיא בראשית האצילות, ו'סופן' הם הנבראים הגשמיים שלמטה מהאצילות בעולמות הנבראים.

הוּא כֹּחַ הָאֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, לִבְרוֹא יֵשׁ מֵאַיִן,

הוּא כֹּחַ הָאֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, שלמעלה ומעבר לכל העולמות, המתגלה במלכות בכוח לִבְרוֹא יֵשׁ מֵאַיִן, הם העולמות הנבראים מהמלכות.

וְלֹא עַל יְדֵי עִילָּה וְעָלוּל, שֶׁיִּהְיֶה הֶעָלוּל מוּקָּף מֵעִילָתוֹ וּבָטֵל בִּמְצִיאוּת,

וְלֹא עַל יְדֵי עִילָּה וְעָלוּל, כמו בין הספירות עצמן שבעולם האצילות, שם הקשר בין דרגה לדרגה הוא קשר של 'עילה ועלול'. שֶׁיִּהְיֶה הֶעָלוּל מוּקָּף מֵעִילָתוֹ וּבָטֵל בִּמְצִיאוּת, בקשר של עילה ועלול העלול מכיר בעילתו, ומכיר בכך שהיא מקור כל היותו וחיותו ושאין לו כל מציאות מלבדה, ולכן הוא בטל במציאות לגביה.

רַק יִהְיֶה הַיֵּשׁ דָּבָר נִפְרָד מֵאֱלֹקוּת.

רַק יִהְיֶה הַיֵּשׁ דָּבָר נִפְרָד מֵאֱלֹקוּת. הנברא 'יש מאין' הוא נפרד ממקורו. לא רק שאין הוא משיג במהותו, הוא אף יכול שלא לדעת כלל שהוא קיים. כך ה'יש הנברא' בהגדרתו הוא בדעתו נפרד מן הבורא, מן האלוקות.

בִּכְדֵי שֶׁיִּהְיֶה הַמַּאֲצִיל בָּרוּךְ הוּא מֶלֶךְ עַל כָּל הַנִּפְרָדִים עַל יְדֵי שֶׁיְּקַיְּימוּ מִצְוֹתָיו שֶׁיְּצַוֶּה עֲלֵיהֶם.

והטעם שיהיה כך הוא בִּכְדֵי שֶׁיִּהְיֶה הַמַּאֲצִיל בָּרוּךְ הוּא מֶלֶךְ עַל כָּל הַנִּפְרָדִים עַל יְדֵי שֶׁיְּקַיְּימוּ מִצְוֹתָיו שֶׁיְּצַוֶּה עֲלֵיהֶם. כפי שכבר הוסבר, מלכות יכולה להיות על נפרדים בלבד. וכיוון שעלה ברצון המאציל שיהיה מלך, ממילא נבראו הנבראים שהם 'יש' ונפרד. אמנם עצם בריאתם וקיומם עדיין אינו יוצר את המלכות; לשם כך צריכים גם הם, ודווקא הם, לבטא את היחס הזה. כלומר, אם המלך מבטא את המלכות בציווי לעם, העם צריך לבטא את יחסו אל המלכות בכך שהוא מקיים את הציווי מרצונו שלו, וכלשון התפילה: "מלכותו ברצון קיבלו עליהם". כלומר, כדי שתהיה מלכות לא די ברצונו של המלך, אלא צריך גם את רצונו ובחירתו של העם, שהוא רצון נפרד, השונה מרצונו של המלך, לקבל עליהם את המלכות, דהיינו לקיים את המצוות.

וְ'סוֹף מַעֲשֶׂה בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה' .

וְ'סוֹף מַעֲשֶׂה בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה' (פיוט 'לכה דודי') . ביטוי זה הוא צידו השני של הביטוי "נעוץ תחילתן בסופן". שסוף המעשה, המלוכה על ה'יש' הנפרד שבעולם העשייה, הוא היה בתחילת המחשבה שקדמה לדיבור ולמעשה; ברצון הפנימי למלוכה, שהוא כתר המלכות.

וְלָכֵן אָמְרוּ בַּיְּרוּשַׁלְמִי: וְלֵית לֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן שֶׁמַּפְסִיק לַלּוּלָב? וכו'.

וְלָכֵן אָמְרוּ בַּיְּרוּשַׁלְמִי: וְלֵית לֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן (האם לא סבור רבי שמעון) שֶׁמַּפְסִיק מלימוד התורה לַלּוּלָב? וכו'. בירושלמי שם דנים במקרים שבהם צריך אדם להפסיק מה שהוא עושה לצורך קריאת שמע או תפילה. ומובאת גישתו הקיצונית של רבי שמעון בר יוחאי בחשיבות עסק התורה, שאין מפסיקים מלימוד התורה אפילו לקריאת שמע. ובתוך חילופי הדברים עולה שלצורך מצווה מעשית שיש לה זמן קבוע ולא תוכל להתקיים אחר כך, כמו נטילת לולב, גם רבי שמעון מודה שמפסיקים מלימוד תורה.

וְכָל הַלּוֹמֵד שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת נוֹחַ לוֹ שֶׁנִּתְהַפְּכָה שִׁלְיָיתוֹ עַל פָּנָיו וכו'.

ובהמשך לדברים אלה, בהדגשת החשיבות של המצווה המעשית, אומר שם רבי יוחנן: וְכָל הַלּוֹמֵד שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת נוֹחַ לוֹ שֶׁנִּתְהַפְּכָה שִׁלְיָיתוֹ עַל פָּנָיו וכו'. גם בלימוד עצמו יש חשיבות וקדימה ללימוד השייך למעשה, דהיינו שיהיה הלימוד על מנת לעשות. משמעות הדימוי היא שכל לידתו וביאתו של האדם לעולם לא הייתה אלא כדי לעשות את המצוות (שהרי בשביל עבודת הנפש לבד לא היה צורך להיוולד בגוף גשמי); ולכן מי שלומד תורה שלא על מנת לעשותה, טוב היה לוּ נתהפכה שלייתו על פניו, ולא היה נולד כלל.

כִּי הַשִּׁלְיָא נוֹצְרָה תְּחִלָּה מֵהַטִּיפָּה וְהִיא לְבַדָּהּ הָיְתָה עִיקַּר הַוָּלָד עַד מ' יוֹם, שֶׁהִתְחִילָה צוּרַת הַוָּלָד.

ומוסיף אדמו"ר הזקן ומפרש את משמעותו של דימוי זה דווקא: מה שמדגיש כאן אדמו"ר הזקן הוא שאין מדובר בחזרה אל המצב הקודם לעיבור, אלא אל המצב שבתחילת העיבור, של קודם היווצרות הוולד. קודם היווצרות הוולד הוא, במובן מסוים, קודם ירידת הנשמה ממש אל הגוף. יש כוונות והכנות, אבל אין חיבור של הנפש והגוף; יש חומר של גוף, היא השליה, ויש נשמה שמיועדת לו, אבל אין חיבור ממש שבו מתעצב החומר לפי הנשמה ותפקידה בעולם ובו נכנסת הנשמה להגבלות חומר הגוף. ועל זה הוא מדבר כאן — לא על הגוף ולא על הנשמה, אלא על הנשמה שבגוף. כאשר הנשמה שבגוף תעשה את מצוותיו של הקב"ה בעולם העשייה הגשמי, היא תקיים את תכלית החיבור הזה, בחיבור ואיחוד חלקי ההוויה כולה. ואם לא תעשה כן — אין שום ערך לכל זה, כאילו הוא איננו, ומה שנשאר הוא מה שהיה קודם לזה, היינו השליה לבדה. כִּי הַשִּׁלְיָא נוֹצְרָה תְּחִלָּה מֵהַטִּיפָּה וְהִיא לְבַדָּהּ הָיְתָה עִיקַּר הַוָּלָד עַד מ' (ארבעים) יוֹם, שֶׁהִתְחִילָה צוּרַת הַוָּלָד. השליה היא הכלי שבו מתהווה הוולד בזמן העיבור; ומתחילה, כל זמן שאין לוולד ציור וגדר משל עצמו, השליה היא העיקר. זמן זה, כדעת חז"ל, הוא עד ארבעים יום, שאז נגמרת צורתו הראשונית של הוולד ומוגדרות תכונותיו הבסיסיות, כגון: אם הוא זכר או נקבה וכו'. עד אז קיימת רק המציאות הקודמת לוולד, היא מציאות השליה. מציאות היולית זו של השליה מתפתחת ומגיעה לתכלית מימושה רק לאחר הלידה והגדילה בגוף, כאשר אדם עושה בגופו מעשה בפועל. ואם אין הוא עושה את המעשה, הריהו סותר את כל כיוון התפתחותו של האדם מהשליה, וחוזר כביכול אל השלב הקודם, הוא השליה.

וְכָכָה, הַמִּצְוֹת הֵן עִיקַּר הַתּוֹרָה וְשָׁרְשָׁהּ.

וְכָכָה, על פי הסבר זה, מובן כי הַמִּצְוֹת הֵן עִיקַּר הַתּוֹרָה וְשָׁרְשָׁהּ.

הֲגַם שֶׁהַמִּצְוָה הִיא גּוּפָנִית וְהַתּוֹרָה הִיא חָכְמָה, רַק שֶׁזֶּה, בְּחִיצוֹנִיּוּת וְזֶה, בִּפְנִימִיּוּת.

הֲגַם שֶׁהַמִּצְוָה הִיא גּוּפָנִית וְהַתּוֹרָה הִיא חָכְמָה, ואם כן התורה היא למעלה מהמצווה, רַק שֶׁזֶּה, המצוות, בְּחִיצוֹנִיּוּת וְזֶה, התורה, בִּפְנִימִיּוּת. המצוות הן גבוהות יותר בשורש, אבל בעולם שלנו הן מופיעות רק בשכבה החיצונית הנמוכה שלו; והתורה, הגם שבשורש היא נמוכה יותר, היא מופיעה גם בעולמנו בפנימיותו, במציאות רוחנית של שכל.

וּכְדִלְקַמָּן,

וּכְדִלְקַמָּן, בהמשך המאמר ימשיך ויבאר צדדים אלה השייכים לעבודת ה', לתורה ולמצוות שלנו. אמנם בפרט אין הוא חוזר לעסוק בזה, מלבד הערה קצרה בסיומו של המאמר. וייתכן שבאמת כתב את הדברים, אלא שאין הם בידינו (וכהערת המביאים לדפוס בסוף המאמר: "עד כאן מצאנו מכתב ידו הקדושה"), אך גם ייתכן שכוונתו לדברים העולים מתוך מה שייאמר בהמשך, אף שאינם נאמרים בפירוש.

מכאן שב אדמו"ר הזקן למהלכו העיקרי, העיוני, של המאמר, העוסק בבריאת והשתלשלות העולמות מה'אין', בכל מקום שמגיע אליו האין סוף ובורא את ה'יש' מה'אין'.

וְהִנֵּה, כְּמוֹ כֵן, מִזִּיוּוּג זו"ן דבי"ע נִבְרְאוּ מֵאַיִן לְיֵשׁ כָּל הַנִּבְרָאִים וְהַנּוֹצָרִים וְהַנַּעֲשִׂים.

וְהִנֵּה, כמו שדובר לעיל על זיווג זעיר אנפין ונוקבא שבאצילות, שממנו נולדו מ'אין' ל'יש' הנשמות בעולם האצילות, כְּמוֹ כֵן, מִזִּיוּוּג זו"ן (זעיר ונוקבא) דבי"ע (שבבריאה יצירה ועשייה) נִבְרְאוּ מֵאַיִן לְיֵשׁ כָּל הַנִּבְרָאִים וְהַנּוֹצָרִים וְהַנַּעֲשִׂים. הנבראים בעולם הבריאה — מייחוד זו"ן של הבריאה, הנוצרים בעולם היצירה — מייחוד זו"ן של היצירה, והנעשים בעולם העשייה — מייחוד זו"ן של עולם העשייה. ייחוד הספירות של זעיר ונוקבא בכל עולם הוא הבורא וכו' את העולמות עצמם ואת הנפשות שבהם, המלאכים והנשמות.

עַל יְדֵי אוֹר הַנְּשָׁמָה שֶׁבְּתוֹכָן שֶׁהִיא אֱלֹקוּת.

ובכל דרגה הוא בורא וכו'כאמור, הקו שבין ה'יש' וה'אין', בין האלוקי והעולם, איננו עובר במקום אחד מסוים בלבד, אלא הוא חודר לכל מקום בכעין העתקה של אותה תבנית מדרגה לדרגה, מן הכלל אל הפרט. על רקע זה יש להבין את דיוקי ההגדרות כאן ואת השימוש הגמיש במונחי הקבלה. עַל יְדֵי אוֹר הַנְּשָׁמָה שֶׁבְּתוֹכָן שֶׁהִיא אֱלֹקוּת. כפי שנזכר בתחילת המאמר, מה שבורא את ה'יש מאין' הוא האלוקי האין סוף בעצמו, וגילויו בחינת האור האלוקי שיש בכל דבר. הספירות הן האלוקות לגבי העולמות, ובספירות עצמן האלוקי הוא האור לגבי הכלים, ובאור עצמו — האלוקי הוא האור שבדרגת הנשמה, שהוא אלוקות לגבי האורות שבדרגת נפש ורוח.

מֵהַכֵּלִים דְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת דְּמַלְכוּת דַּאֲצִילוּת.

מֵהַכֵּלִים דְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת דְּמַלְכוּת דַּאֲצִילוּת. אור הנשמה, שהוא בחינת האלוקות שבעשר הספירות שבכל העולמות הנבראים, נמשך אליהן מספירת המלכות שבאצילות. שהרי מלכות שבאצילות היא, מכל מקום, ספירה של עולם האצילות; היא שייכת לעולם האצילות שהוא, בכללו, בחינת האלוקות לגבי כלל העולמות.

וְגַם בְּתוֹכָהּ, הֶאָרַת הַקַּו דְּאוֹר אֵין סוֹף, הַמְלוּבָּשׁ בַּאֲצִילוּת.

וְגַם בְּתוֹכָהּ, בתוך המלכות דאצילות, נמשכת הֶאָרַת הַקַּו דְּאוֹר אֵין סוֹף, הַמְלוּבָּשׁ בַּאֲצִילוּת. מושג ה'קו' בקבלה מתייחס לקו האור הנמשך מאור אין סוף שלפני הצמצום אל תוך המקום והחלל שנעשה על ידי הצמצום. החידוש של אור הקו לגבי אור אין סוף שלפני הצמצום הוא, שבאור הקו יש כיוון ויש מעלה ומטה. מעלה הוא ראשית הקו באור אין סוף, ומטה הוא הכיוון שמאיר ונמשך בו, שהולך ומתמעט מדרגה לדרגה ככל שהוא מתרחק מראשו. תכונות אלה של ה'קו' הן שמאפשרות לו להאיר את אור אין סוף גם בתוך הכלים; לא להיות רק מציאות אין סופית מקיפה, אלא גם להתייחס באופן כלשהו אל הבריאה והנבראים. תחילת הארתו של הקו בכלים היא בעולם האצילות; שכן האצילות, עם היותה מציאות של אורות בכלים, היא מציאות אלוקית — כלומר מציאות בטלה ושקופה לחלוטין כלפי האלוקי האין סופי, ואשר הכלים שלה, גם של המלכות דאצילות, יכולים להלביש ולגלות את הארת האין סוף ממש שבקו.

עַד הַפְּרָסָא

הארה ישירה וגלויה זו של אין סוף מגיעה עַד הַפְּרָסָא (=המסך) שבין האצילות ועולם הבריאה. המסך הזה הוא ההבדלה המהותית שבין המציאות האלוקית ובין המציאות הנבראת, ולמטה ממנו אין עוד גילוי שלם של אור אין סוף. כפי שייאמר בהמשך, למטה מהפרסא עדיין עובר אור האין סוף; אבל אין הוא גלוי כמו באצילות, אלא הוא רק הארה של הארה ממנו, המעידה ומספרת על האין סוף.

וְהֶאָרַת הַקַּו שֶׁהָיָה מֵאִיר בְּכֵלִים דְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת דְּמַלְכוּת בָּקַע הַפְּרָסָא עִמָּהֶם וּמֵאִיר בָּהֶם בבי"ע .

וְהֶאָרַת הַקַּו של אור אין סוף, שֶׁהָיָה מֵאִיר בְּכֵלִים דְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת דְּמַלְכוּת של האצילות, בָּקַע הַפְּרָסָא עִמָּהֶם, עם הכלים של המלכות דאצילות, וּמֵאִיר בָּהֶם בבי"ע (בבריאה יצירה עשייה) .

כְּמוֹ בַּאֲצִילוּת מַמָּשׁ.

כְּמוֹ בַּאֲצִילוּת מַמָּשׁ. הארת אין סוף בעולמות הנבראים היא כמו באצילות ממש. ההדגשה 'ממש' היא משום שאין זה מובן מאליו; האין סוף בנבראים אינו גלוי כמו בעולם האצילות, אבל הוא קיים — לא בערך, לא כמו, אלא ממש. כל ההבדל הוא מצד העולמות הנבראים המסתירים לעצמם; אבל מלמעלה למטה נמשכת הארת הקו של אור אין סוף "כמו באצילות ממש".

וְכֵן גַּם הַקַּו בְּעַצְמוֹ, הַמְלוּבָּשׁ בְּסִיּוּם וְסוֹף נה"י דְּאָדָם קַדְמוֹן.

וְכֵן גַּם הַקַּו בְּעַצְמוֹ, ולא הארתו של הקו המלובשת בכלים שבאצילות (ואף בוקעת את הפרסא כנזכר), הַמְלוּבָּשׁ בְּסִיּוּם וְסוֹף נה"י (נצח הוד יסוד) דְּאָדָם קַדְמוֹן. הקו בעצמו אינו מתלבש באצילות ולא בשום פרט וחלק, אלא רק בתבנית הראשונית הכוללת את הקו כולו, הנקראת 'אדם קדמון'. בדימוי אנושי אפשר אולי לומר ש'אדם קדמון' הוא כמו המחשבה הקדומה, הרצון הקדמון, שיהיה כל מה שיהיה. כמו המחשבה של 'אנא (אני) אמלוך'. המחשבה הזו היא מחשבתו הקדומה לכול של הקב"ה קודם שהאציל וברא ודיבר כל דבר, שהיא המחשבה שהוא רוצה להיות מלך, וכמבואר כבר שהמושג 'מלך' כולל ממילא את היות העולמות כולם, שמקיימים את המציאות של 'עם' המקבל את מלכותו של הקב"ה. המחשבה הקדומה הזו איננה רק תחילתו של תהליך המתגלגל הלאה, שהרי היא מחשבתו של הקב"ה שיודע הכול ויכול הכול, ולכן מתחילה היא כבר כוללת בתוכה כל מה שהיה ויהיה ויכול להיות, עד למיצויה השלם. וכעין מה שנאמר כאן, שקומת 'אדם קדמון' מסתיימת בעשייה, אף מחשבה זו מגיעה עד למדרגה התחתונה ביותר של העשייה.

ברצון קדום זה ישנו אפוא כל מה שיהיה בפועל אבל עדיין לא בכלים ובהגדרות כפי שיהיה בפועל. ולכן כולל הקו עצמו בכוח את כל מה שישנו בפועל עד סוף כל הדרגות בעשייה. וכפי שמבטא זאת אדמו"ר הזקן:

שֶׁהוּא סוֹף רַגְלֵי הַיּוֹשֶׁר שֶׁלּוֹ, הַמִּסְתַּיְּימִים בְּמַלְכוּת דַּעֲשִׂיָּה.

שֶׁהוּא סוֹף רַגְלֵי הַיּוֹשֶׁר שֶׁלּוֹ, של אדם קדמון (הם הם נה"י דא"ק), הַמִּסְתַּיְּימִים ברצון הקדום כנ"ל שיהיה לבסוף בְּמַלְכוּת דַּעֲשִׂיָּה. ועד סיום נה"י שלו, בחינת הרגליים שבספירת המלכות של עולם העשייה; כלומר במקום הנמוך ביותר שבכל סדר ההשתלשלות.

הִנֵּה הֶאָרַת הַקַּו מְאִירָה מִשָּׁם, וּמִתְלַבֶּשֶׁת בְּאוֹר הַנְּשָׁמָה דְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת דבי"ע שֶׁהוּא אֱלֹקוּת.

הִנֵּה הֶאָרַת הַקַּו מְאִירָה מִשָּׁם, מנה"י של אדם קדמון, וּמִתְלַבֶּשֶׁת בְּאוֹר הַנְּשָׁמָה דְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת דבי"ע (של העולמות הנבראים: בריאה יצירה עשייה) שֶׁהוּא אֱלֹקוּת. כפי שהוסבר, בעשר הספירות של כל עולם יש אורות וכלים. האור שבכלי הוא כמו נפש שבגוף, וכמו בנפש כך באור שבכלי הספירות יש דרגות, כעין נפש רוח ונשמה. החלוקה הכוללת בין תחום הבורא לתחום הנברא, בין עולם לאלוקות, עוברת בין הכלים של הספירות ובין האורות, ובאורות — בין דרגות הנפש והרוח, שהם בחינת עולמות, ובין האור שבדרגת הנשמה, שהוא בחינת אלוקות. ומה שנאמר כאן הוא שאור הקו האלוקי עצמו, שאינו מתגלה בעצמותו אפילו בעולם האצילות, מאיר למטה (אל המקום שבפועל מקיים את תכלית ראשיתו של הקו, כלומר מבטא את עצמותו) ומתלבש בכל מקום בסדר ההשתלשלות, שמבטא גם כן את אותה נקודה — דהיינו באור הנשמה שבכל עולם ומקום.

וְהֶאָרָה דְּהֶאָרָה מִתְלַבֶּשֶׁת בְּנֶפֶשׁ רוּחַ דְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת דִּבְרִיאָה יְצִירָה עֲשִׂיָּה. וְאַף גַּם בְּכָל הַכֵּלִים שֶׁלָּהֶם,

וְהֶאָרָה דְּהֶאָרָה מִתְלַבֶּשֶׁת בְּנֶפֶשׁ רוּחַ דְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת דִּבְרִיאָה יְצִירָה עֲשִׂיָּה. הארה מן הקו מתלבשת בדרגת הנשמה של עשר הספירות של העולמות הנבראים (בי"ע), והארה של הארה מתלבשת בדרגת הנפש ובדרגת הרוח שלהן. וְאַף גַּם בְּכָל הַכֵּלִים שֶׁלָּהֶם, של הספירות שבעולמות.

וְהֶאָרָה דְּהֶאָרָה דְּהֶאָרָה,

וְהֶאָרָה דְּהֶאָרָה דְּהֶאָרָה, הארה של ההארה של ההארה

הוּא בְּכָל הַנִּבְרָאִים וְנוֹצָרִים וְנַעֲשִׂים.

הוּא בְּכָל הַנִּבְרָאִים וְנוֹצָרִים וְנַעֲשִׂים. ההארה של ההארה של ההארה, מה שנפעל מכוח האלוקי שבספירות, הם המצויים כולם, בכל הדרגות: כל הנבראים שבעולם הבריאה, והנוצרים

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: " הַיַּמִּים וְכָל אֲשֶׁר בָּהֶם וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כּוּלָּם" .

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת הַשָּׁמַיִם שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם וְכָל צְבָאָם הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר עָלֶיהָ הַיַּמִּים וְכָל אֲשֶׁר בָּהֶם וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כּוּלָּם" (נחמיה ט,ו) . מה שמחיה ומהווה את כולם, בכל המקומות והדרגות, הוא 'אתה'. 'אתה' לנוכח הוא הקב"ה בעצמו, הכוונה והמחשבה הראשונה (המחשבה הקדומה דא"ק) כפי שהיא אחת עם עצמותו; החיות והקיום של כל הנבראים והנוצרים והנעשים, שבקיומם וחיותם, כפי שהם בפועל, הם משלימים ומקיימים את אותה מחשבה.

וְכָל זֹאת בִּבְחִינַת הִתְפַּשְּׁטוּת הַחַיּוּת לְהַחֲיוֹתָם.

וְכָל זֹאת בִּבְחִינַת הִתְפַּשְּׁטוּת הַחַיּוּת לְהַחֲיוֹתָם. כל דרגות ההארה הללו — הארה והארה דהארה וכו' — הן דרגות של הארה והתפשטות החיות מאור אין סוף, אבל רק הארה בלבד ממנו. ולכן, שלא כאור אין סוף בעצמו, היא מתלבשת ומחיה כל דבר במציאות לפי ערכו, בהגבלת גדריו וכליו. הארה אלוקית זו היא הנקראת "אור הממלא כל עלמין".

אָמְנָם מְצִיאוּתוֹ וּמַהוּתוֹ שֶׁל אוֹר הָאֵין סוֹף אֵינוֹ בְּגֶדֶר מָקוֹם כְּלָל.

אָמְנָם מְצִיאוּתוֹ וּמַהוּתוֹ שֶׁל אוֹר הָאֵין סוֹף אֵינוֹ בְּגֶדֶר מָקוֹם כְּלָל. שלא כאור הממלא כל עלמין, שיש לו תמיד מקום שאותו הוא ממלא ומחיה, אור אין סוף בעצמו איננו מתייחס לשום בחינה ומדרגה מסוימת שאפשר לומר שהוא מצוי שם, במקום זה ובהגדרות אלה. יותר מזה: אין הוא מתייחס כלל למושג מקום. מבחינתו אין המציאות מחולקת למקומות ולזמנים, לנאצלים ולנבראים וכו', כי הוא מעבר לכל ההגדרות הללו. כל אלה שקופים לגמרי עבורו, אינם מגבילים אותו ואינם משנים בו כלל.

וְסוֹבֵב כָּל עָלְמִין בְּשָׁוֶה,

וְסוֹבֵב כָּל עָלְמִין בְּשָׁוֶה, כמו העיגול, שמקיף בשווה את מה שבתוכו. האמירה שאין הוא בגדר מקום אינה באה לומר שהוא איננו נמצא בכל מקום ופרט מפרטי המציאות, אלא שהוא נמצא בכולם, ומציאותו בכולם היא שווה — כלומר בתחתון ביותר כמו בעליון ביותר, כי ההבדל בין תחתון ועליון אינו משמעותי לגביו. הארה אלוקית זו היא הנקראת "סובב כל עלמין".

וְ"אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא" , בְּהַשְׁוָואָה אַחַת.

וְ"אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא" (ירמיה כג,כד) , בְּהַשְׁוָואָה אַחַת. בחסידות מוסבר שאת הכתוב "את השמים ואת הארץ אני מלא" יש להבין באור הסובב כל עלמין. 'שמיים' ו'ארץ' הם הכינויים הרחבים ביותר לגדרי המקום; שמיים הם כל המעלה, וארץ היא כל המטה. ולכאורה, איך אפשר למלא גם את השמיים וגם את הארץ? אור הממלא כל עלמין ממלא את השמיים לחוד ואת הארץ לחוד, כל אחד באופן אחר ובאור אחר. אבל את השמיים ואת הארץ יחד ממלא רק 'אני', כי אני עצמי הוא אור אין סוף בעצמו, הסובב כל עלמין, שכאמור ממלא הכול ונמצא בכל מקום, למעלה ולמטה, בשמיים ובארץ באופן שווה.

וְ'לֵית אֲתָר פָּנוּי מִינֵּיהּ' , אַף בָּאָרֶץ הַלֵּזוּ הַגַּשְׁמִית.

וְ'לֵית אֲתָר פָּנוּי מִינֵּיהּ' (אין מקום פנוי ממנו) , אַף בָּאָרֶץ הַלֵּזוּ הַגַּשְׁמִית. אפשר היה לחשוב שבחינה גבוהה כל כך באלוקות תימצא למעלה, בשמיים הרחבים והאין סופיים, ולא בארץ הגשמית. לכן הוא מוסיף — "אף בארץ הלזו הגשמית".

רַק שֶׁהוּא בִּבְחִינַת מַקִּיף וְסוֹבֵב, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר הַפֵּירוּשׁ בְּלִקּוּטֵי אֲמָרִים .

רַק שֶׁהוּא בִּבְחִינַת מַקִּיף וְסוֹבֵב, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר הַפֵּירוּשׁ של 'סובב כל עלמין' בְּלִקּוּטֵי אֲמָרִים (פרק מח) . ההסבר שהוא מתייחס אליו מדגיש את מה שנאמר למעלה: שלא נחשוב כי 'סובב כל עלמין' הוא רק סביב ולמעלה, אלא שהוא גם למטה ובתוך תוך כל דבר. אך לא מלובש בדבר, אלא תמיד בבחינת מקיף ועוטף כל דבר, כל פרט; לא מחייהו מתוכו אלא בבחינת ההיקף המאפשר את קיומו כך, החלל הנותן לו את מקומו ואופיו וכל הקורה עמו.

וְלֹא הִתְפַּשְּׁטוּת וְהִתְלַבְּשׁוּת הַחַיּוּת לְהַחֲיוֹתָם וּלְהַוּוֹתָם מֵאַיִן לְיֵשׁ. כִּי אִם עַל יְדֵי הֶאָרָה דְּהֶאָרָה דְּהֶאָרָה וכו' מֵהַקַּו כַּנִּזְכָּר לְעֵיל,

וְלֹא הִתְפַּשְּׁטוּת וְהִתְלַבְּשׁוּת הַחַיּוּת לְהַחֲיוֹתָם וּלְהַוּוֹתָם מֵאַיִן לְיֵשׁ. כי התלבשות החיות בתוך הנבראים להחיותם ולהוותם, כפי שרואים אותם, כ'יש' הגלוי, אינה מאור הסובב המקיף, שהרי אין אור הסובב מורגש ונגלה בנבראים, כִּי אִם עַל יְדֵי הֶאָרָה דְּהֶאָרָה דְּהֶאָרָה וכו' מֵהַקַּו כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, הוא האור הממלא, המשתלשל ומצטמצם דרגה אחר דרגה, הארה והארה דהארה וכו' מאור הקו.

וְגַם מֵאוֹר אֵין סוֹף הַסּוֹבֵב וּמַקִּיף לְאַרְבַּע עוֹלָמוֹת אבי"ע בְּשָׁוֶה, מֵאִיר אֶל הַקַּו הַפְּנִימִי דֶּרֶךְ הַכֵּלִים דְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת דבי"ע .

וְגַם מֵאוֹר אֵין סוֹף הַסּוֹבֵב וּמַקִּיף לְאַרְבַּע עוֹלָמוֹת אבי"ע (אצילות בריאה יצירה עשייה) בְּשָׁוֶה, מֵאִיר אֶל הַקַּו הַפְּנִימִי דֶּרֶךְ הַכֵּלִים דְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת דבי"ע (של בריאה יצירה עשייה) . לכן דרך הכלים דווקא יכול להיכנס אור אין סוף אל תוך העולמות.

וּבְהֶאָרָתוֹ תּוֹךְ הַכֵּלִים נוֹתֵן בָּהֶם כֹּחַ וָעוֹז לִבְרוֹא יֵשׁ מֵאַיִן.

וּבְהֶאָרָתוֹ תּוֹךְ הַכֵּלִים נוֹתֵן בָּהֶם כֹּחַ וָעוֹז לִבְרוֹא יֵשׁ מֵאַיִן. כיצד מתגלה, כיצד מתבטא, אור אין סוף הסובב כל עלמין בעולמות, שהרי אין הוא יכול להתגלות בתוך הגדרים והגבולות שלהם? והתשובה היא — בכוח שהוא נותן בכלים, שבכל עולם, לברוא יש מאין. וכפי שהוסבר בתחילת המאמר, הכוח לברוא יש מאין נובע מהכוח האלוקי, האין סוף, לבדו.

וּמֵאַחַר שֶׁהַבְּרִיאָה הִיא עַל יְדֵי הַכֵּלִים.

וּמֵאַחַר שֶׁהַבְּרִיאָה הִיא עַל יְדֵי הַכֵּלִים. כאמור, הכלים הם בעצמם סובב ומקיף לאור הפנימי, ולכן בהם דווקא יש את היכולת לבטא ולגלות את האור הסובב; מה שאין כן האור הפנימי שבכלים, שאין בו אלא מה שיש וגלוי בו, ולכן הוא משתלשל מעילה לעלול, מהארה להארה, אבל אין בו יכולת לברוא מה שאין בו, כלומר יש מאין.

לָזֹאת הֵם הַנִּבְרָאִים בִּבְחִינַת רִיבּוּי וְהִתְחַלְּקוּת וּגְבוּל וְתַכְלִית.

לָזֹאת הֵם הַנִּבְרָאִים בִּבְחִינַת רִיבּוּי וְהִתְחַלְּקוּת וּגְבוּל וְתַכְלִית. צד נוסף יש בכלים, שהיות שהם חיצוניים ובעלי גבול לגבי האור, הרי הבריאה שעל ידם היא בריבוי ביחס לאחדות שבאור. על דרך משל: באדם אור הנפש הוא אחד, אבל כאשר הוא מוגדר בכלים של כוחות הנפש — ההבנה לפרטיה, ודקויות הרגש — הוא מתפרט לריבוי הגדרות מחולקות ומוגבלות.

וּבִפְרָט עַל יְדֵי הָאוֹתִיּוֹת כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.

וּבִפְרָט כאשר בא הדבר לביטוי החיצוני ממש, עַל יְדֵי הָאוֹתִיּוֹת של כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. האותיות הן הכלים של ספירת המלכות, כלי ה'דיבור', שבהם עוברת ההשפעה החוצה, אל הנברא, על דרך משל כמו הדיבור באדם. מעבר לכלי הנפש, המגדירים את כוחות הנפש כפי שהם באדם, בהכרתו ובהרגשתו, ישנם הדיבור ואותיות הדיבור, שבהם מוגדרים הדברים עוד יותר; לא בדרך אישית סובייקטיבית, אלא באופן שהתוכן יוכל לעבור גם לאדם אחר. ה'שחרור' של האותיות מהאדם שדובר אותן, להיות דבר נפרד ממנו, יוצר אין ספור צירופים ומשמעויות נוספים שאינם קשורים עוד לאדם שאמרם. כל עוד מדובר בהבנות ובהרגשות של אדם פלוני, הרי הן מוגבלות במה שאותו אדם משיג, מרגיש ויודע; ואולם לאחר שהוא ניסח את הדברים באותיות ובדיבור, יכול כל אחד להשיג את הדברים על פי הבנתו והרגשתו שלו, ולזה אין גבול.

אחר הדברים האלה יוסיף להלן, שעם היות האורות המקיפים הללו מאירים בכל מקום, הגילוי שלהם ביתר שאת הוא דווקא בדרגות התחתונות יותר.

וְעוֹד זֹאת יָתֵר עַל כֵּן, עַל כָּל הַנִּזְכָּר לְעֵיל, הֶאָרָה דְּהֶאָרָה דְּהֶאָרָה וְכָל הַנִּזְכָּר לְעֵיל.

וְעוֹד זֹאת יָתֵר עַל כֵּן, עַל כָּל הַנִּזְכָּר לְעֵיל, הֶאָרָה דְּהֶאָרָה דְּהֶאָרָה וְכָל הַנִּזְכָּר לְעֵיל. משפט זה קשה להבינו. נראה מכלל הדברים שהוא משפט מעֲבר, המסכם את הנאמר קודם ("כל הנזכר לעיל") כדי לבנות על זה ("ועוד זאת יתר על כן") את השלב הבא.

הִיא מַרְאָה כֹּחָהּ וִיכָלְתָּהּ בִּיסוֹד הֶעָפָר הַגַּשְׁמִי, בְּגִילּוּי עָצוּם בְּיֶתֶר עָז מִיְּסוֹדוֹת הָעֶלְיוֹנִים מִמֶּנּוּ.

הִיא, ההארה האלוקית, מַרְאָה כֹּחָהּ וִיכָלְתָּהּ בִּיסוֹד הֶעָפָר הַגַּשְׁמִי, בְּגִילּוּי עָצוּם בְּיֶתֶר עָז מִיְּסוֹדוֹת הָעֶלְיוֹנִים מִמֶּנּוּ. יסוד העפר הוא התחתית שבתחתית כל העולמות. הגשמי בכלל הוא תחתית כל העולמות הרוחניים, ויסוד העפר הוא הנמוך מבין ארבעת היסודות של העולם הגשמי: רוח, אש, מים, עפר. וכמבואר בספרים, ארבעת היסודות מקבילים לדרגות הרוחניות הגבוהות של ארבעת העולמות ופרצופי הספירות ועוד. אפשר אפוא לומר שיסוד העפר הוא המלכות שבמלכות, כעין מיצויה של מידת המלכות; ולכן דווקא בו מתגלה כוח האין סוף האלוקי יותר מבכל הדרגות הגבוהות ממנו.

וְגַם מִצְּבָא הַשָּׁמַיִם.

וְגַם מִצְּבָא הַשָּׁמַיִם. לא רק יותר מאשר ביסודות שבארץ, אלא גם יותר מאלה שבשמיים — צבא השמיים הרוחני, משרתיו של הקב"ה העומדים תמיד באהבה וביראה, משבחים אותו ועושים רצונו בשקיפות גמורה, בלי שום עכירות של ישות עצמם. אף על פי כן, יותר מזה הוא מה שמתגלה ביסוד העפר הגשמי.

שֶׁאֵין בְּכֹחָם וִיכָלְתָּם לְהוֹצִיא יֵשׁ מֵאַיִן תָּמִיד, כִּיסוֹד הֶעָפָר הַמַּצְמִיחַ תָּמִיד יֵשׁ מֵאַיִן.

וכפי שרואים, שֶׁאֵין בְּכֹחָם וִיכָלְתָּם של צבא השמיים לְהוֹצִיא יֵשׁ מֵאַיִן תָּמִיד, כִּיסוֹד הֶעָפָר הַמַּצְמִיחַ תָּמִיד יֵשׁ מֵאַיִן. כפי שהוסבר בתחילה, היכולת להוציא יש מאין היא יכולת ממהות אחרת, שמעבר לכל כוחות היצירה וההשפעה. ולכן היסודות העליונים, המלאכים וכל צבא השמיים, אפילו יתאמצו מאוד — אפילו באופן חד פעמי ובריכוז כל המאמצים — אין הם יכולים לעשות זאת. שכן כוח זה אינו הצטברות של כך וכך כוחות, שאם יוסיפו להם עוד קצת יוכל הדבר להיות, אלא הוא כוח ממהות אחרת, שאינו מצוי בעליונים אלא ביסוד העפר לבדו. ולכן יסוד העפר מצמיח תמיד יש מאין, כי זה טבעו ומהותו.

הֵם עֲשָׂבִים וְאִילָנוֹת

הֵם עֲשָׂבִים וְאִילָנוֹת הצומחים מן האדמה (מיסוד העפר). במקום שלא היה אלא עפר מופיעים וצומחים העשבים והאילנות, שוב ושוב, תמיד. התפיסה היא שיש באדמה כוח רוחני, הנקרא בספרים 'כוח הצומח', שמכוחו מצמיחה האדמה בבחינת 'יש מאין' את הצמחים. יש אמנם גרעין שנזרע באדמה אבל אין הוא אלא סימן, המראה לכוח הצמיחה את הכיוון, כיצד ובמה יתגלה: אם יהיה עץ תפוח, תבואה וכו'. אבל אין הוא כמין 'יש' קטן שגדל — מה גם שהזרע עצמו נרקב והופך בעצמו ל'אין' קודם שצומח החדש. נמצא שהצמיחה החדשה איננה רק שינוי של הוויה קודמת, אלא 'יש מאין'.

ומוסיף ומסביר את המשל של כוח הצומח:

(וְהַמַּזָּל הַמַּכֶּה וְאוֹמֵר 'גְּדַל',

(וְהַמַּזָּל הַמַּכֶּה וְאוֹמֵר 'גְּדַל', יש כאן התייחסות למאמר חז"ל: "שאין לך כל עשב למטה שאין לו מזל מלמעלה המכה אותו ואומר לו גדל". לכאורה מאמר זה הוא בסתירה לנאמר כאן, שצמיחת העשב מהאדמה היא בבחינת 'יש מאין'. כי ה'מזל' של העשב הוא שורשו הנעלם, קודם שהוא מגובש בצורתו הזו התחתונה, אבל כבר הוא נקרא בשמו, כבר אז הוא מיוחד כדבר לעצמו מכלל הוויות העולם. ואם כן, לצמיחה זו של העשב יש מקור רוחני השייך ומתייחס אל העשב; והרי זה כמו עילה ועלול, 'יש מיש' ולא 'יש מאין'!

הַיְינוּ לְאַחַר שֶׁכְּבָר צָמַח הָעֵשֶׂב, וְאֵינוֹ אוֹמֵר לוֹ לִצְמוֹחַ מֵאַיִן לְיֵשׁ אֶלָּא מִקּוֹטֶן לְגוֹדֶל וְלָשֵׂאת פְּרִי כָּל מִין וּמִין בִּפְרָטֵי פְּרָטִיּוּת. אֲבָל בְּטֶרֶם יִצְמַח לְמִי יֹאמַר כָּל מַזָּל וּמַזָּל לְכָל עֵשֶׂב וְעֵשֶׂב בִּפְרָטֵי פְּרָטִיּוּת?).

הַיְינוּ לְאַחַר שֶׁכְּבָר צָמַח הָעֵשֶׂב, וְאֵינוֹ אוֹמֵר לוֹ לִצְמוֹחַ מֵאַיִן לְיֵשׁ אֶלָּא מִקּוֹטֶן לְגוֹדֶל וְלָשֵׂאת פְּרִי כָּל מִין וּמִין בִּפְרָטֵי פְּרָטִיּוּת. אֲבָל בְּטֶרֶם יִצְמַח לְמִי יֹאמַר כָּל מַזָּל וּמַזָּל לְכָל עֵשֶׂב וְעֵשֶׂב בִּפְרָטֵי פְּרָטִיּוּת?). היחס בין העשב והמזל, שאומר לו 'גדל' והוא גדל, הוא רק לאחר שנברא העשב מהאין. הדבר איננו שונה מכל הנהגה והשפעת החיות בסדר ההשתלשלות (עילה ועלול), הקובעת כיצד תהיה, כמה ובאיזה אופן, אבל אין היא מהווה את עצם היותו. עצם ההוויה של הדבר היא בכוח האין סוף לבדו. וזהו שנאמר כאן, שהשפעת החיות ואופן החיות של העשב היא על ידי המזל, אבל עצם התהוות העשב מהאין היא מכוח הצומח אשר בארץ, אשר הוא כוח האין סוף לברוא יש מאין.

מֵהַכֹּחַ הַצּוֹמֵחַ שֶׁבּוֹ, שֶׁהוּא אַיִן וְרוּחָנִי וְהֵם, גַּשְׁמִיִּים.

מֵהַכֹּחַ הַצּוֹמֵחַ שֶׁבּוֹ, שביסוד העפר, שֶׁהוּא אַיִן וְרוּחָנִי וְהֵם, הצמחים, גַּשְׁמִיִּים. ביחס שבין כוח הצומח והצמחים, כוח הצומח הוא רוחני והצמחים הם גשמיים. וכפי שכבר נאמר, המעבר מהרוחני אל הגשמי הוא מעבר מ'אין' ל'יש'. כל תוספת בכוחות הרוחניים, כל ריבוי של שלבים ודרגות ברוחניות, לא יכולים להביא ליצירת הגשמי. הופעתו של הגשמי איננה מוסברת על ידי הכוחות הרוחניים הקודמים לו. אין שלב רוחני שבו אפשר לראות כיצד הוא מביא להופעתו של הגשמי, ולכן בריאת הגשמי מהרוחני היא תמיד הפתעה, יש מאין. וכפי שהוסבר, בבריאת ה'יש' מה'אין' מתגלה כוח האין סוף עצמו, שלמעלה מהגשמי ולמעלה מהרוחני; הכוח שמעבר לכול, שבכניסתו אל המערכת הפנימית הוא מביא לתוכה דבר חדש לגמרי שלא היה בה קודם.

וְאֵין זֹאת אֶלָּא מִשּׁוּם דְּרַגְלֵי אָדָם קַדְמוֹן מִסְתַּיְּימִים בְּתַחְתִּית עֲשִׂיָּה.

וְאֵין זֹאת אֶלָּא מִשּׁוּם דְּרַגְלֵי אָדָם קַדְמוֹן מִסְתַּיְּימִים בְּתַחְתִּית עֲשִׂיָּה. 'אדם קדמון' הוא כאמור הפרצוף והתבנית הראשונית ביותר שמלבישה את הקו שאחר הצמצום, ומשום כך היא כוללת בתוכה את כל אורך ה'קו', מיציאתו מאור אין סוף שלפני הצמצום ועד לתחתית עולם העשייה. ובהתייחס לציור הגשמי, הסכמטי, המופיע בספרי הקבלה, של עיגול שיוצא ממנו קו אל תוכו, אפשר לומר שהקו הזה נמשך אל תוך העיגול ומגיע קרוב לצידו השני, אבל לא נוגע בו ממש.

וְתַחַת רַגְלָיו מֵאִיר אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא הַסּוֹבֵב כָּל עָלְמִין בְּלִי הֶפְסֵק רַב בֵּינֵיהֶם.

וזה פירוש: וְתַחַת רַגְלָיו של אדם קדמון, שהוא בסוף הקו, מֵאִיר אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא הַסּוֹבֵב כָּל עָלְמִין בְּלִי הֶפְסֵק רַב בֵּינֵיהֶם. הקו שיצא מהעיגול מתקרב אליו שוב, במידה הקרובה ביותר, דווקא בסופו, שהוא תחת רגלי א"ק.

רַק עִיגּוּלֵי אָדָם קַדְמוֹן לְבַדּוֹ.

רַק עִיגּוּלֵי אָדָם קַדְמוֹן לְבַדּוֹ. בין רגלי א"ק המלבישים את הקו עד תחתיתו ובין העיגול הגדול בצידו השני מפריד רק המקיף של א"ק. כבר הוסבר שההשתלשלות כולה היא בשתי בחינות: עיגולים ויושר. היושר הוא אור הקו המתלבש והמתגלה בתוך כל דרגות העולמות, בכל דרגה לפי עניינה; והעיגולים הם האורות המקיפים על כל דרגה ועולם. לאורך הקו משתלשלים הפרצופים והעולמות זה מזה, וככל שהמערכת גבוהה יותר כך היא כוללת את המערכות הפרטיות כפרטים בתוכה, והעיגול המקיף שלה מקיף את העיגולים שלהם. וכיוון שהפרצוף והמערך הראשון, הגבוה ביותר, הוא אדם קדמון, הרי הוא כולל את כולם; ראשו למעלה למעלה מכל הגדרה, ורגליו מגיעות לתחתית העשייה. וכמו כן המקיף שלו הוא העיגול המקיף את כולם, את כל העולמות וכל ההגדרות שלאורך הקו, ומה שלמעלה ממנו הוא אור אין סוף הסובב כל עלמין לבדו. במציאות הרוחנית נמדד כל מרחק בדרגות; ואם כן, המרחק או ההפסק הקטן ביותר שיש מאור אין סוף הסובב הכול הוא של דרגה אחת בלבד, הם עיגולי א"ק לבד.

וְגַם הַקַּו מֵאוֹר אֵין סוֹף הַמִּסְתַּיֵּים בְּסִיּוּם רַגְלֵי אָדָם קַדְמוֹן מֵאִיר מִמַּטָּה לְמַעְלָה בִּבְחִינַת אוֹר חוֹזֵר.

וְגַם הַקַּו מֵאוֹר אֵין סוֹף הַמִּסְתַּיֵּים בְּסִיּוּם רַגְלֵי אָדָם קַדְמוֹן, היא תחתית העשייה כנזכר, מֵאִיר מִמַּטָּה לְמַעְלָה בִּבְחִינַת אוֹר חוֹזֵר. לא רק האור המקיף מאיר בעוצמה מיוחדת אל תחתית העשייה, אלא גם האור הישר שהגיע למטה כמעט באפס כוח חוזר משם בכוח ראשוני חדש, שמתחיל מלמטה דווקא.

כְּמוֹ שֶׁ הַמְלוּבָּשׁ בא"א ואו"א וזו"נ דַּאֲצִילוּת . מֵאִיר בְּאוֹר חוֹזֵר מִמַּלְכוּת דַּאֲצִילוּת.

כְּמוֹ שהוסבר בתחילת המאמר על אור ישר ואור חוזר במסגרת עולם האצילות, שֶׁהאור הַמְלוּבָּשׁ בא"א ואו"א וזו"נ דַּאֲצִילוּת (באריך אנפין ואבא ואמא וזעיר ונוקבא שבעולם האצילות) . אלו הם כלל פרצופי האצילות, על פי הסדר מלמעלה למטה: מֵאִיר בְּאוֹר חוֹזֵר מִמַּלְכוּת דַּאֲצִילוּת. בכל עולם האצילות יש שקיפות גמורה של הכלים לגבי האור (ושל האור לגבי אור אין סוף); ובסוף דרגות האצילות, במלכות, מסתיימת אותה שקיפות, והאור חוזר כלפי מעלה.

וּמַלְכוּת דַּאֲצִילוּת הִיא בְּחִינַת כֶּתֶר מִמַּטָּה לְמַעְלָה.

וּמַלְכוּת דַּאֲצִילוּת הִיא אז בְּחִינַת כֶּתֶר מִמַּטָּה לְמַעְלָה. לגבי האור החוזר המלכות היא בחינת מקור האור שממטה למעלה, כמו הכתר לגבי האור הישר שמלמעלה למטה.

וְ'נָעוּץ תְּחִלָּתָן בְּסוֹפָן'.

וְ'נָעוּץ תְּחִלָּתָן בְּסוֹפָן'. הכתר מלמעלה נעוץ במלכות שלמטה, ששניהם בחינת כתר ושניהם בחינת מלכות. בשניהם נמצא מקור האור, בבחינת 'אור חדש' שאינו מתקבל מדרגה שלמעלה ממנו אלא מתחיל מחדש ומאיר בכל עולם האצילות.

וְכָכָה הוּא בְּסִיּוּם הַקַּו דְּאוֹר אֵין סוֹף, הַמִּסְתַּיֵּים בְּסִיּוּם הַיּוֹשֶׁר דְּרַגְלֵי אָדָם קַדְמוֹן.

וְכָכָה הוּא בְּסִיּוּם הַקַּו דְּאוֹר אֵין סוֹף, הַמִּסְתַּיֵּים בְּסִיּוּם הַיּוֹשֶׁר דְּרַגְלֵי אָדָם קַדְמוֹן. אותו מאזן של אור ישר ואור חוזר, כפי שהוא בהיקף של עולם האצילות, כך הוא בהיקף הגדול של הקו כולו. היקף זה של קומת אדם קדמון, שהוא כאמור ההיקף הגדול של אור הקו כולו, מתחיל מלמעלה מהאצילות ומסתיים בתחתית עולם העשייה.

מֵאִיר מִמַּטָּה לְמַעְלָה, לִבְחִינַת אוֹר הַנְּשָׁמָה דְּמַלְכוּת דְּמַלְכוּת דַּעֲשִׂיָּה, שֶׁהוּא אֱלֹקוּת מַמָּשׁ.

ומתחתית העשייה מֵאִיר באור חוזר מִמַּטָּה לְמַעְלָה, לִבְחִינַת אוֹר הַנְּשָׁמָה דְּמַלְכוּת דְּמַלְכוּת דַּעֲשִׂיָּה, שֶׁהוּא אֱלֹקוּת מַמָּשׁ. כאמור, האור בדרגת הנשמה שבכל עולם הוא אלוקות לגבי האור שבדרגת נפש ורוח ולגבי הכלים שבאותו עולם. זהו קו התפר בין אלוקות לעולם, העובר בכל העולמות במקום זה. ואף כאן, בתחתית העשייה (הנקראת 'מלכות דמלכות דעשייה') מאיר האור החוזר תחילה בכלי הראשון מלמטה שיכול לקבל את ההארה הזו — דרגת האלוקות שבתחתית העשייה.

מֵחִיצוֹנִיּוּת הַכֵּלִים דְּמַלְכוּת דַּאֲצִילוּת.

מֵחִיצוֹנִיּוּת הַכֵּלִים דְּמַלְכוּת דַּאֲצִילוּת. אור הנשמה דמלכות דמלכות דעשייה, וכמוה דרגת האלוקות שבכל העולמות הנבראים, מקבלת מחיצוניות הכלים דמלכות דאצילות. שכן אצילות בכלל היא אלוקות, ומלכות דאצילות היא אותה אצילות ואלוקות שיורדת אל העולמות, ובמלכות דאצילות מה שיורד הוא חיצוניות הכלים. על דרך משל, מה שעובר מאדם החוצה לאדם אחר הוא הדיבור (מלכות), ומה שעובר בדיבור הוא קודם כל 'חיצוניות הכלים', דהיינו האותיות והמילים כשלעצמן; לא משמעותן, אלא חיצוניותן, חומר האותיות, כפי שהן נהגות או נכתבות בלבד.

להלן יתאר אדמו"ר הזקן את דרך ירידת האור האלוקי שוב אל תוך העולמות.

וּלְפִי מַה שֶּׁכָּתוּב בְּסֵפֶר הַגִּלְגּוּלִים, פֶּרֶק כ', הוּבָא בְּלִקּוּטֵי אֲמָרִים.

וּלְפִי מַה שֶּׁכָּתוּב בְּסֵפֶר הַגִּלְגּוּלִים, מכתבי האר"י ז"ל, פֶּרֶק כ', הוּבָא בְּלִקּוּטֵי אֲמָרִים.

מִתְלַבֶּשֶׁת תְּחִלָּה הֶאָרָה זוֹ שֶׁל הַקַּו דְּאוֹר אֵין סוֹף בְּאוֹר הָאֲצִילוּת שֶׁבָּעֲשִׂיָּה. וּמִמֶּנָּה לִבְרִיאָה וִיצִירָה שֶׁבָּעֲשִׂיָּה, וּמֵהֶן לִבְחִינַת אוֹר הַנְּשָׁמָה דְּמַלְכוּת דְּמַלְכוּת דַּעֲשִׂיָּה,

מִתְלַבֶּשֶׁת תְּחִלָּה הֶאָרָה זוֹ שֶׁל הַקַּו דְּאוֹר אֵין סוֹף בְּאוֹר הָאֲצִילוּת שֶׁבָּעֲשִׂיָּה. כלל הוא בתורת הקבלה, שכל דבר נמצא בכל דבר. ואף כאן, בעשייה עצמה, יש ארבע דרגות הנקראות גם כן בשם אצילות בריאה יצירה עשייה, המקבילות לארבע הדרגות הכלליות יותר הללו. וכדרך התלבשות אור אין סוף בהיקף הגדול של ארבעת העולמות, כך גם בעולם העשייה: תחילה באצילות שבעשייה וּמִמֶּנָּה לִבְרִיאָה וִיצִירָה שֶׁבָּעֲשִׂיָּה, וּמֵהֶן לעשייה שבעשייה. והוא מפרט עוד יותר — לִבְחִינַת אוֹר הַנְּשָׁמָה דְּמַלְכוּת דְּמַלְכוּת דַּעֲשִׂיָּה, שהיא בלשון אחרת האצילות שבעשייה שבעשייה שבעולם העשייה, שהיא כאמור הדרגה הנמוכה ביותר שמלבישה 'אלוקות'.

וְעַל יְדֵי זֶה, יֵשׁ כֹּחַ וָעוֹז בְּסִיּוּם הַכְּלִי דְּמַלְכוּת דְּמַלְכוּת דַּעֲשִׂיָּה שֶׁבִּיסוֹד הֶעָפָר,

וְעַל יְדֵי זֶה, בכך שמאירים בה כל האורות שדובר בהם: הארת הקו של אור אין סוף מהאצילות מלמעלה, האור החוזר מלמטה ואור אין סוף הסובב כל עלמין הסמוך לה, יֵשׁ כֹּחַ וָעוֹז בְּסִיּוּם הַכְּלִי דְּמַלְכוּת דְּמַלְכוּת דַּעֲשִׂיָּה שֶׁבִּיסוֹד הֶעָפָר, יש בדרגה זו דווקא כוח מיוחד של אין סוף, של בריאה אין סופית של יש מאין, המתבטא בכוח הצומח שביסוד העפר דווקא.

וְהוּא, מַאֲמַר "תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ וכו' "

וְהוּא, כוח הצומח המצמיח יש מאין (ובמובן מסוים — את כל החיים על פני האדמה), הוא מַאֲמַר "תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ וכו' " (בראשית א,יא)

לִהְיוֹת פּוֹעֵל בְּקֶרֶב הָאָרֶץ תָּמִיד לְעוֹלָם וָעֶד.

לִהְיוֹת פּוֹעֵל בְּקֶרֶב הָאָרֶץ תָּמִיד לְעוֹלָם וָעֶד. המאמר הזה, משום שהוא מלובש בעפר הארץ הגשמי, יש בו מכוח האין סוף לבדו: לפעול תמיד — בכל זמן, בלי הפסק ובלי הגבלה — בריאת יש מאין.

(בְּחִינַת אֵין סוֹף, וְלֹא בִּלְבַד בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית; כְּמַאֲמַר "יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם" וּמַאֲמַר "תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה",

(בְּחִינַת אֵין סוֹף, כוח הבריאה יש מאין שבמאמר "תדשא הארץ" נמשך תמיד, וְלֹא בִּלְבַד בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית; מה שאין כן שאר המאמרות, כְּמַאֲמַר "יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם" וּמַאֲמַר "תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה", שנאמרו ביום החמישי והשישי, שבהם נבראו בעלי החיים למיניהם. כאמור, גם מאמרות אלה ממשיכים להיאמר תמיד, ולהוות ולקיים כל דבר שקיים מהאין, ואולם אין הם ממשיכים לברוא הוויות חדשות שלא נבראו מעולם, אלא רק באופן של 'חידוש הישנות'. לעומת זאת המאמר "תדשא הארץ", בהיותו מלובש בעפר הארץ הגשמי, הופך להיות הכוח הצומח שבארץ, שממשיך לפעול את אותה התחדשות לאין סוף, תמיד, גם לאחר ששת ימי בראשית. התפיסה היא שמה שהארץ מצמיחה בכל זמן הוא מ'אין' גמור; שהגרעין בעצמו בטל, חוזר ל'אין', ואיננו כמו הקטן שגדל והאחד שרבה.

מֵחָכְמָה דְּמַלְכוּת דְּמַלְכוּת דַּעֲשִׂיָּה,

מֵחָכְמָה דְּמַלְכוּת דְּמַלְכוּת דַּעֲשִׂיָּה, אור אין סוף שבא מלמעלה בא מהחכמה, מלובש בחכמה. הן באצילות והן בעולמות הנבראים הנבראים שלמטה מהאצילות. החכמה דמלכות דמלכות דעשייה היא דרגת החכמה המתייחסת לדרגת המלכות הנמוכה ביותר, היא הדיבור האלוקי המהווה את המציאות של העשייה הגשמית.

שבז' יְמֵי בְּרֵאשִׁית הֵאִיר בָּעוֹלָם הַזֶּה הֶאָרָה מֵאוֹר אֵין סוֹף בְּחֶסֶד חִנָּם בְּלִי הַעֲלָאַת מַיִין נוּקְבִין כְּלָל).

שבז' יְמֵי בְּרֵאשִׁית הֵאִיר בָּעוֹלָם הַזֶּה הֶאָרָה מֵאוֹר אֵין סוֹף בְּחֶסֶד חִנָּם בְּלִי הַעֲלָאַת מַיִין נוּקְבִין כְּלָל). הארה זו של אין סוף דרך החכמה בדיבור האלוקי של המאמרות, החידוש שבאותו דיבור שלא היה קודם, היה רק בששת ימי בראשית, בפעם הראשונה שהדיבור הזה דובר. אך לאחר מכן כבר אין זה חידוש גמור, דיבור שלא נשמע כמותו מעולם, אלא רק כמו המשך של הדיבור שהיה, שלא נפסק עוד. הדימוי כאן הוא שהדיבור הראשון, בימי בראשית, היה בחסד חינם. 'חסד חינם' הוא חסד שניתן ללא תמורה, השפעה ללא בקשה, תשובה ללא שאלה. כך היה אז, בימי בראשית: העולם לא ביקש, לא שאל ולא נתן שום דבר, משום שלא היה אז עולם כלל. אבל לאחר מכן, משעה שיש עולם, אין הוא מקבל עוד בחסד חינם, אלא רק אם הוא מבקש כראוי — כלומר רק באופן שממשיך את קיומו שהיה קודם, רק כאשר קיומו אתמול מצדיק ומעורר את המשך קיומו גם היום. בלשון הזהר המובאת בחסידות נקרא חוק זה "אתערותא דלעילא באתערותא דלתתא תלייא" (ההתעוררות מלמעלה — בהתעוררות מלמטה היא תלויה), ובלשון כתבי האר"י ז"ל — השפעת מים דכורין מלמעלה באה רק אחר העלאת מים נוקבין מלמטה. במובן זה, חסד חינם הוא כמו יש מאין, 'יש' שאיננו נובע מ'יש' אחר אלא מ'אין', בלי סיבה נראית הקודמת לו. ואם כן, רק בששת ימי בראשית נמשך בעשרת המאמרות כוח האין סוף לברוא יש מאין, אבל לאחר ששת ימי בראשית מותנית ההשפעה במעשיו של העולם (ובעצם — של האדם, שהוא בעל הבחירה), כעין 'יש מיש'. ואף שאומרים "המחדש בטובו בכל יום וכו' ", עדיין הוא מתייחס למה שהיה אתמול, חידוש הישנות, עוד פעימה שלו — אבל לא שהוא דבר חדש ממש שאין לו שורש וסיבה הקודמים לו. לעומת זאת המאמר "תדשא הארץ", שהוא כאמור כוח הצומח שבארץ, הריהו בורא בכל יום חדשות ממש בארץ שלא היו קודם, ממש כמו בששת ימי בראשית.

וחזרה אל כוח הצומח שפועל חידוש ממש בקרב הארץ תמיד:

לְהַצְמִיחַ עֲשָׂבִים וְאִילָנוֹת וּפֵירוֹת,

לְהַצְמִיחַ עֲשָׂבִים וְאִילָנוֹת וּפֵירוֹת, שלושה אלה הם צורות ביטוי האין סוף בעולם שלנו: עשבים — זהו הריבוי לאין סוף; אילנות — זו הגדילה לאין ערוך ביחס לגרעין; ופירות — זו האיכות השונה בתכלית ממה שהיה בגרעין, כ'יש' מן ה'אין'.

מֵאַיִן לְיֵשׁ תָּמִיד, מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה, שֶׁהוּא מֵעֵין בְּחִינַת אֵין סוֹף, שֶׁאִם יִתְקַיֵּים עוֹלָם הַזֶּה רִיבּוּי רִבְבוֹת שָׁנִים יַצְמִיחוּ מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה.

מֵאַיִן לְיֵשׁ תָּמִיד, מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה, שֶׁהוּא מֵעֵין בְּחִינַת אֵין סוֹף, שֶׁאִם יִתְקַיֵּים עוֹלָם הַזֶּה רִיבּוּי רִבְבוֹת שָׁנִים יַצְמִיחוּ מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה. כוח הצמיחה שבארץ הוא אין סופי, אין גבול למה שצומח מהארץ. יש אמנם כמות שנתית, מכסה מסוימת בכל שנה, ויש מחזוריות של צמיחה וחזרה וקשר מסוימים אל מה שצמח בשנה קודמת; שכן אם היה זה ללא גבול כלל לא הייתה זו בריאה. זו המשמעות של כניסת האין סוף אל תחום הנברא, להתגלות בתוך גבולות. ואולם בריבוי השנים, בצמיחה הנמשכת שנה אחר שנה עד אין סוף, מתגלה כוח האין סוף שבצמיחה.

אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ מֵהֶן, עַל יְדֵי הַעֲלָאַת מַיִין נוּקְבִין, וְהֵם הַזְּרוּעִים וְהַנְּטוּעִים, וְאַף עַל פִּי כֵן הֵם כְּמוֹ יֵשׁ מֵאַיִן, שֶׁהַגַּרְעִין הַנָּטוּעַ אֵין לוֹ עֵרֶךְ כְּלָל לְגַבֵּי הַפְּרִי וְגַם נֶגֶד כָּל הָאִילָן עִם הָעֲנָפִים וְהֶעָלִין, וְכֵן בְּמִינֵי זֵרְעוֹנִים וִירָקוֹת, וְגַם בְּמִינֵי תְּבוּאָה לְהִתְהַוּוֹת מֵאוֹת גַּרְעִינִין מִגַּרְעִין אֶחָד הוּא כְּמוֹ יֵשׁ מֵאַיִן, וּמִכָּל שֶׁכֵּן הַקַּשִּׁין וְהַשִּׁבֳּלִים.

אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ מֵהֶן, מן הצמחים הצומחים מכוח הצומח, עַל יְדֵי הַעֲלָאַת מַיִין נוּקְבִין, וְהֵם הַזְּרוּעִים וְהַנְּטוּעִים, למרות הנאמר שכוח הצומח שבארץ הוא 'יש מאין', שאין סיבה וגורם נראים הגורמים לו לצמוח, מכל מקום רואים שיש צמחים הצומחים משום שנטעו שתיל קטן והוא גדל, או זרעו זרע והוא צומח, והרי זה כעין 'יש מיש'. וְאַף עַל פִּי כֵן הֵם כְּמוֹ יֵשׁ מֵאַיִן, שֶׁהַגַּרְעִין הַנָּטוּעַ אֵין לוֹ עֵרֶךְ כְּלָל לְגַבֵּי הַפְּרִי וְגַם נֶגֶד כָּל הָאִילָן עִם הָעֲנָפִים וְהֶעָלִין, וְכֵן בְּמִינֵי זֵרְעוֹנִים וִירָקוֹת, וְגַם בְּמִינֵי תְּבוּאָה לְהִתְהַוּוֹת מֵאוֹת גַּרְעִינִין מִגַּרְעִין אֶחָד הוּא כְּמוֹ יֵשׁ מֵאַיִן, וּמִכָּל שֶׁכֵּן הַקַּשִּׁין וְהַשִּׁבֳּלִים. היחס שבין הזרע הנזרע לבין מה שגדל, שאינו לפי ערך כלל, מורה שאין זה מקרה של 'יש מיש'. 'יש מיש' הוא כשה'יש' הקטן גדל; כשה'יש' הראשון נמצא גם בשני, וגם אם השתנה הוא עדיין ניכר, עדיין הוא בערכו של ה'יש' החדש. מה שאין כן כאן: הזרע הנזרע אינו ניכר במראה ובמתיקות של הפרי, ולא בגודל האילן וענפיו, ולא בכמות ואיכות הזרעים הצומחת בשיבולת.

וְהִנֵּה הַפֵּירוֹת שֶׁעַל יְדֵי הַעֲלָאַת מַיִין נוּקְבִין, הִיא הַזְּרִיעָה וְהַנְּטִיעָה, הֵם מְשׁוּבָּחִים מְאֹד מְאֹד מֵהָעוֹלִים מֵאֲלֵיהֶן מִכֹּחַ הַצּוֹמֵחַ לְבַדּוֹ שֶׁבָּאָרֶץ.

וְהִנֵּה הַפֵּירוֹת שֶׁעַל יְדֵי הַעֲלָאַת מַיִין נוּקְבִין, הִיא הַזְּרִיעָה וְהַנְּטִיעָה, הֵם מְשׁוּבָּחִים מְאֹד מְאֹד מֵהָעוֹלִים מֵאֲלֵיהֶן מִכֹּחַ הַצּוֹמֵחַ לְבַדּוֹ שֶׁבָּאָרֶץ. "הזרועים והנטועים" הם מרובים יותר, גדולים יותר ואיכותיים יותר בטעמם; אך מלבד זאת, עיקר יתרונם הוא בשביל צורכי האדם. הצמחים העולים מאליהם אינם מתחשבים בצרכיו של האדם; יש בהם קוצים ועשבים שוטים ויש בהם עצי סרק, ולאו דווקא מה שטוב ונחוץ לאדם ולבהמה. ובפנימיות יותר, כוח הצומח שבארץ מזין ומצמיח לא רק את עולם הצומח, אלא גם את הדרגות שמעליו: החי והמדבר. נמצא שמלבד עצם קיומו יש לעולם הצומח גם תכלית נוספת — להחיות את החי והמדבר. ומצד תכלית זו יש יתרון לזרועים ולנטועים, שאינו רק מצד האדם אלא מצד הצמחים עצמם, בהשלמת התכלית שלהם עצמם.

וּמִזֶּה נַשְׂכִּיל הַמְשָׁכוֹת אוֹרוֹת עֶלְיוֹנִים באבי"ע .

וּמִזֶּה נַשְׂכִּיל הַמְשָׁכוֹת אוֹרוֹת עֶלְיוֹנִים באבי"ע (באצילות בריאה יצירה עשייה) . מכוח הצומח שבארץ הגשמית, ומיתרון הצמיחה כאשר היא נעשית על ידי עבודת האדם, אפשר ללמוד על כלל המשכת האורות גם ברוחניות ובעולמות העליונים. כלומר, יש יתרון להשפעה ולאור שבאים מלמעלה על ידי התעוררות מלמטה (העלאת מים נוקבין) על פני ההשפעה שלא על ידי התעוררות מלמטה.

(שֶׁהוּא, תַּכְלִית בְּרִיאַת הָאָדָם).

(שֶׁהוּא, היתרון שבהמשכה זו שעל ידי האדם דווקא, הוא תַּכְלִית בְּרִיאַת הָאָדָם).

כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר

כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר

וּמִזֶּה, יוּבָן הֵיטֵב בְּעִנְיַן סֵדֶר מַדְרְגוֹת דּוֹמֵם צוֹמֵחַ חַי מְדַבֵּר, שֶׁהֵן בְּחִינַת עָפָר מַיִם אֵשׁ רוּחַ.

וּמִזֶּה, ממה שהוסבר שדווקא במדרגת העפר הגשמי מתגלה כוח האין סוף יותר מאשר בדרגות שלמעלה ממנו, יוּבָן הֵיטֵב בְּעִנְיַן סֵדֶר מַדְרְגוֹת דּוֹמֵם צוֹמֵחַ חַי מְדַבֵּר, שֶׁהֵן בהקבלה לארבעת היסודות בְּחִינַת עָפָר מַיִם אֵשׁ רוּחַ. וההקבלה היא: עפר הוא הדומם, המים הם הצומח, האש היא החי והרוח — המדבר. בארבעת היסודות יש סדר ברור מה למעלה ומה למטה; ואולם במדרגות דצח"מ, למרות שבהסתכלות פשוטה הסדר הוא כמו בארבעת היסודות, שהמדבר למעלה והדומם למטה, מכל מקום אפשר להבחין גם בסדר אחר.

שֶׁאַף שֶׁהַחַי הוּא לְמַעְלָה מֵהַצּוֹמֵחַ וְהַמְדַבֵּר לְמַעְלָה מֵהַחַי, אַף עַל פִּי כֵן הַחַי נִיזּוֹן וְחַי מֵהַצּוֹמֵחַ וְהַמְּדַבֵּר מְקַבֵּל חַיּוּתוֹ מִשְּׁנֵיהֶם.

שֶׁאַף שֶׁהַחַי הוּא לְמַעְלָה מֵהַצּוֹמֵחַ וְהַמְדַבֵּר לְמַעְלָה מֵהַחַי, אַף עַל פִּי כֵן הַחַי נִיזּוֹן וְחַי מֵהַצּוֹמֵחַ וְהַמְּדַבֵּר מְקַבֵּל חַיּוּתוֹ מִשְּׁנֵיהֶם. שאלה זו עולה במאמרי חסידות רבים: כיוון שהמדבר הוא למעלה מהחי והחי למעלה מהצומח, היה צריך להיות כך גם בסדר ההשפעה מלמעלה למטה. שכן ככל שמדרגה היא למעלה יותר פירושו שהיא קרובה יותר לשורש, וממנה יניקת והשפעת החיות אל המדרגות שלמטה ממנה. וכמו בנפש האדם, שהתכנים בנפשו אכן עוברים בסדר זה: מהחכמה לבינה ומהשכל למידות וכו'. ואף על פי כן, במציאות יש סדר הפוך: החי מקבל את חיותו מהצומח שהוא אוכל וכו', והמדבר מקבל משניהם. וההסבר כאן הוא, כאמור, שכוח האין סוף, שהוא כוח החיים והבריאה, מתגלה דווקא במדרגה התחתונה ביותר, ביסוד העפר שבתחתית העשייה. שם מתגלה כוח הצומח להצמיח מהארץ תמיד לאין סוף; והחי והמדבר שחיים מקבלים את החיות הזו דרך הצומח שלמטה מהם. וכן הוסבר שהשפעה זו נקראת 'אור חוזר', החוזר מתחתית העשייה ועולה ומחיה את המדרגות שלמעלה ממנו. אור זה דווקא נושא איתו את כוח האין סוף, בחינת הכתר שמאיר בו, הן מראשית הקו והן מעיגולי 'אדם קדמון' הסמוכים לו.

וְגַם, חָכְמָה וְדַעַת, שֶׁאֵין הַתִּינוֹק יוֹדֵעַ לִקְרוֹת אַבָּא וְאִימָּא עַד שֶׁיִּטְעוֹם טַעַם דָּגָן כו'.

וְגַם, עוד מתגלה הדבר גם בנפש האדם חָכְמָה וְדַעַת, שהן הדרגות הרוחניות הגבוהות יותר בנפש, ואף על פי כן הן תלויות באכילה גשמית. וכמאמר חז"ל שֶׁאֵין הַתִּינוֹק יוֹדֵעַ לִקְרוֹת אַבָּא וְאִימָּא עַד שֶׁיִּטְעוֹם טַעַם דָּגָן כו'.

וַעֲדַיִין לָא אַכִילְנָא בִּישְׂרָא דְּתוֹרָא כו' .

ובדומה לזה על פי מה שאומר רב נחמן בתלמוד (בבא קמא עב,א): וַעֲדַיִין לָא אַכִילְנָא בִּישְׂרָא דְּתוֹרָא כו' (ועדיין לא אכלתי מבשר השור) . רב נחמן מסביר שם מדוע טעה ביום שלפני כן בדבריו — כי אז, כשאמר את הדברים, עדיין לא אכל בשר. ונמצא שהחיסרון שהיה לו באכילה גשמית השפיע על יכולתו השכלית והרוחנית.

הוּא בְּחִינַת אוֹר חוֹזֵר מִמַּטָּה לְמַעְלָה, מִתַּחְתִּית הָעֲשִׂיָּה, שֶׁמִּתְגַּלֵּית שָׁם בְּיֶתֶר עָז הֶאָרָה דְּהֶאָרָה כו',

כִּי ההשפעה שאדם מקבל מאכילת החי והצומח שלמטה ממנו הוּא בְּחִינַת אוֹר חוֹזֵר מִמַּטָּה לְמַעְלָה, מִתַּחְתִּית הָעֲשִׂיָּה, שֶׁמִּתְגַּלֵּית שָׁם בְּיֶתֶר עָז הֶאָרָה דְּהֶאָרָה כו', מהמקום הנמוך ביותר שהגיע אליו האור הישר היורד בהארה דהארה וכו' הוא חוזר כלפי מעלה. נקודת החזרה הזו איננה המשך בדרך ירידתו של האור הישר, אלא היא נקודה של תפנית, התחלה חדשה. וכמו ההתחלה שלמעלה, שיש בה את העוצמה של יציאת האור מהמאור, כך גם נקודת החזרה היא כמאור חדש שמאיר חזרה את האור מלמטה עד למעלה מעלה, ואף ביתר עוז מן ההתחלה שלמעלה.

מֵאוֹר אֵין סוֹף הַסּוֹבֵב כָּל עָלְמִין,

שכן הארה זו למטה היא מֵאוֹר אֵין סוֹף עצמו הַסּוֹבֵב כָּל עָלְמִין, הוא העיגול הגדול המקיף את כל החלל, ומאיר ביתר עוז בתחתית העשייה הקרובה לו, כפי שהוסבר למעלה.

וּמֵהַקַּו אוֹר אֵין סוֹף שֶׁבְּסִיּוּם רַגְלֵי הַיּוֹשֶׁר דְּאָדָם קַדְמוֹן בִּבְחִינַת אוֹר חוֹזֵר כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.

וּמֵהַקַּו אוֹר אֵין סוֹף שֶׁבְּסִיּוּם רַגְלֵי הַיּוֹשֶׁר דְּאָדָם קַדְמוֹן בִּבְחִינַת אוֹר חוֹזֵר כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. כפי שנאמר כבר, לאור החוזר יש יתרון על האור הישר. שלא כפי שניתן לחשוב, או כפי שרואים בעולם הגשמי באור החוזר מהירח או ממראה, שהוא חלש מהאור הישר, כאן יש יתרון דווקא לאור החוזר. נכון, היתרון הזה איננו גלוי, הוא לא מה שמצפים לראות, שכן בפרמטרים של האור הישר האור החוזר הוא אכן חלש וחסר ממנו; אבל אם חושבים ושואלים אחרת — מהו יתרונו של האור החוזר? — הרי הוא ביתר עוז גם מתחילתו של האור הישר. האור הישר הוא ההתגלות מהעצמיות אל הרצון והחכמה ואל ההתייחסות והפועל האלוקיים, ולכן הוא גלוי, כי הוא מדבר אלינו ואל הכלים שלנו. מה שאין כן האור החוזר, הוא איננו התגלות כלל כי הוא אינו פונה עוד אל העולם אלא אל הקב"ה בעצמו. וזהו יתרונו הנסתר של האור החוזר, שאינו מאיר אל חיצוניות הבריאה אלא אל פנימיות הכוונה העליונה של הבריאה. על דרך משל, האור הישר הוא מה שאדם רוצה וחושב ומבין ועושה, והאור החוזר הוא הטעם והרקע שמעבר לכל מה שמתגלה, שמביא את האדם לרצות ולחשוב כך ולעשות כך. וזה מה שאומר אדמו"ר הזקן: שהאור החוזר בא מאור הסובב כל עלמין, שהוא הוא אותה תשתית ואותו רקע עלום לכל הוויית העולמות והארת האור הישר, ובחזרתו אליו הוא מקבל מתחילה את כוחו ממנו.

וְיוּבָן הֵיטֵב בָּזֶה, טוּב טַעַם וָדַעַת, מַה שֶּׁמַּלְאָכִים עֶלְיוֹנִים שֶׁבַּמֶּרְכָּבָה, פְּנֵי שׁוֹר וּפְנֵי נֶשֶׁר, נֶהֱנִים מְאֹד וְנִיזּוֹנִים וּמִסְתַּפְּקִים מֵרוּחַ הַבְּהֵמָה וְהָעוֹף הָעוֹלֶה אֲלֵיהֶם מֵהַקָּרְבָּנוֹת שֶׁעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ.

וְיוּבָן הֵיטֵב בָּזֶה, טוּב טַעַם וָדַעַת, מַה שֶּׁמַּלְאָכִים עֶלְיוֹנִים שֶׁבַּמֶּרְכָּבָה, פְּנֵי שׁוֹר וּפְנֵי נֶשֶׁר, נֶהֱנִים מְאֹד וְנִיזּוֹנִים וּמִסְתַּפְּקִים מֵרוּחַ הַבְּהֵמָה וְהָעוֹף הָעוֹלֶה אֲלֵיהֶם מֵהַקָּרְבָּנוֹת שֶׁעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. המלאכים העליונים הנזכרים במעשה המרכבה (יחזקאל א,י) נקראים 'פני שור' ו'פני נשר', כי הם השורש לכל הבהמות והעופות שבארץ. מובן שאין שם לא שור ולא נשר בדמות גשמית, אלא מהות החיה בדרגתה העליונה, של חיים לוהטים לאין שיעור של אהבת ה' ויראת ה' וכו', ברוב כוח של הבהמה ובכל קלות העוף על דרך משל. את המלאכים הללו אנו רואים בדרך כלל כמשפיעים את החיות לכל בחינות החיות והעופות, ברוחניות ובגשמיות, של החיוּת שבנפש ושל אלה הרועות בשדה. ואכן, כך הוא הסדר באור הישר, היורד מלמעלה למטה. ואולם יש גם סדר אחר, הפוך, שבו המלאכים העליונים מקבלים את חיותם מהחיות הגשמיות למטה, וסדר זה הוא באור החוזר. ביטוי לזה הוא בקרבנות העולים על המזבח. הבהמה העולה ונשרפת ומתכלה באש המזבח מבטאת את האור החוזר מלמטה למעלה. מהפרט הגשמי של מהות הבהמה היא עולה, ומעלה איתה, את כל הבהמות בעולם; ולא רק כלל פרטי הבהמות הגשמיות, אלא גם כל בחינות הבהמה שבנפש ובעולמות הרוחניים עולים יחד איתה. עלייה זו היא בחינת עליית האור החוזר, השפעת חיות ונתינת כוח לכל מערך הבהמות עד למעלה מעלה, בפני שור ובפני נשר וכו'. ויתרון השפעה זו, על מה שיש בהם, הוא בכך שאין היא מוגבלת עוד כהארת החיים הבאה אליהם כרגיל מלמעלה, אלא היא הארה שמכוח האין סוף, המשתחררת בתיקון והעלאת המטה בהקרבת הקרבנות.

וּכְדִקְדּוּק לְשׁוֹן הַזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ : וְאִתְהַנְיָין מִיסּוֹדָא וְעִיקָּרָא דִּילְהוֹן .

וּכְדִקְדּוּק לְשׁוֹן הַזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ (חלק ג רמא,א) : וְאִתְהַנְיָין מִיסּוֹדָא וְעִיקָּרָא דִּילְהוֹן (ונהנים מהיסוד והעיקר שלהם) . דברי הזהר שם עוסקים ביחס שבין המלאכים העליונים שבמרכבה לקרבנות העולים על המזבח. ונאמר שם שהמלאכים העליונים נהנים ומקבלים מהקרבנות שעל המזבח, משום שדווקא באותם בהמות ועופות גשמיים שעולים על המזבח מתגלה היסוד והעיקר הראשון לכל השתלשלות הוויית הבהמה והעוף מהמלאכים העליונים, פני שור ופני נשר.

לסיום ולסיכום חוזר אדמו"ר הזקן לדברים שנאמרו בתוך מהלכו של מאמר זה בדבר מעלתן של המצוות המעשיות.

וְאַחֲרֵי הַדְּבָרִים וְהָאֱמֶת הָאֵלֶּה, דַּעַת לַנָּבוֹן נָקָל לְהָבִין עַל יְדֵי כָּל הנ"ל גּוֹדֶל מַעֲלַת הַמִּצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת, אֲשֶׁר הֵן תַּכְלִית יְרִידַת הַנְּשָׁמוֹת לָעוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי.

וְאַחֲרֵי הַדְּבָרִים וְהָאֱמֶת הָאֵלֶּה, דַּעַת לַנָּבוֹן נָקָל לְהָבִין עַל יְדֵי כָּל הנ"ל גּוֹדֶל מַעֲלַת הַמִּצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת, אֲשֶׁר הֵן תַּכְלִית יְרִידַת הַנְּשָׁמוֹת לָעוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי. העולה מהאמור במאמר זה, המקיף ביותר בעומק ורום, שגילוי כוח האין סוף שלמעלה מכל העולמות הוא דווקא בדרגת העשייה הנמוכה ביותר. והביטוי לזה בעבודת ה' של האדם — שיש בה רוחניות וגשמיות, עבודת הנפש ועבודת הגוף — הוא בחשיבות היתרה והמכרעת שיש לקיום המצוות המעשיות: לא רק בסדרי העדיפות שעל פי ההלכה, אלא גם בערכם המוחלט של הדברים. שהרי רק בקיום המצוות המעשיות נשלמת תכלית בריאת העולם ותכלית ירידת הנשמה לגוף, ועולה אז האור החוזר להחיות באור חדש ועליון יותר את כל העולמות.

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם" ,

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם" (דברים ז,יא) , וכדרשת חז"ל: "היום לעשותם — ולא למחר לעשותם" (עירובין כב,א). 'היום' הוא העולם הזה, שבו הנפש מלובשת בגוף הגשמי, והוא הזמן של 'לעשותם', את המצוות המעשיות.

וְ יָפָה שָׁעָה אַחַת בִּתְשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בָּעוֹלָם הַזֶּה מִכָּל חַיֵּי עוֹלָם הַבָּא.

וְכמוסבר במסכת אבות (פרק ד משנה יז) על מעלת המעשים: יָפָה שָׁעָה אַחַת בִּתְשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בָּעוֹלָם הַזֶּה מִכָּל חַיֵּי עוֹלָם הַבָּא. 'מעשים טובים' הן המצוות המעשיות, המעשים שכל עניינם טוב, שהקב"ה שהוא טוב ציווה אותן ועושה אותן, וכשאנו עושים אותן מאיר האור כי טוב בכל העולמות. ואף התשובה מצויה בעולם הזה התחתון דווקא, שהרי התשובה היא החזרה אל ה', ובהיקף הגדול ביותר היא מה שהוסבר כאן לגבי האור החוזר מן העולם הגשמי הזה דווקא.

ומוסיפים המביאים לדפוס את אגרת הקדש, הם בני אדמו"ר הזקן:

עַד כָּאן מָצָאנוּ מִכְּתַב יָדוֹ הַקְּדוֹשָׁה

עַד כָּאן מָצָאנוּ מִכְּתַב יָדוֹ הַקְּדוֹשָׁה. וב'קיצורים והערות לתניא' (עמ' מ) מופיע: "מכתב יד קודש אדמו"ר הרב ז"ל בעצמו ולשונו לשון הזהב שכתב באמת שבוע לפני חליו, ואיננו כי לקח אותו אלקים ונתבקש בישיבה של מעלה במוצאי שבת קודש פרשת שמות תקע"ג".

(Endnotes) 1. וכן מדויק בלשון הסכמת הרבנים בני הגאון המחבר "ובשם אגרת הקדש נקראו שרובם היו אגרת שלוח וכו' " (וראו ספר התניא מהדורותיו תרגומיו וביאוריו, מאת הרב יהושע מונדשיין, בהקדמה). 2. דרך מצוותיך עמ' קע. ובקיצורים והערות לספר התניא עמ' מ' נכתב על איגרת זו: "מכי"ק אדמו"ר הרב ז"ל ולשונו לשון הזהב שכתב באמת שבוע לפני חליו ואיננו כי לקח אותו אלוקים ונתבקש בישיבה של מעלה במוצאי שבת קדש שמות תקע"ג". 3. מעין סגנון זה נמצא בכמה מקומות, כגון במאמר בתורה אור (טז,ג), ומצוין עליו: "לשון אדמו"ר נ"ע בעצמו". 4. וכן מעיר במקומות אחרים כ"ק אדמו"ר הריי"ץ נ"ע, שאיגרות הקודש סודרו על פי תוכנן ולא על פי סדר זמנים (על פי ספר השיחות תש"ה עמ' 110). 5. וכך נכתב שם: "דעשר ספירות דאצילות מלכא בהון, איהו וגרמיה חד בהון, איהו וחיוהי חד בהון, מה דלאו הכי בעשר ספירות דבריאה דלאו אינון וחייהון חד, לא אינון וגרמיהון חד וכו' ". וכן הוא בפרדס רימונים. ובעץ חיים מובא בשינוי: "איהו וחייו וגרמוי חד בהון" (שער כו פרק א, ובכמה מקומות). ומה שמביא אדמו"ר הזקן לשון זו "איהו וחיוהי וכו' " קודם ל"איהו וגרמיה" נמצא גם בשם התיקוני זהר בספר עמק המלך בכמה מקומות (שער ה פרק ה, שער טז פרק לז ועוד) ובספרי הרמ"ע מפאנו. 6. בנפש כמו לבושי הנפש, ובעולמות כמו העולמות בריאה יצירה ועשייה. וראו ליקוטי אמרים פרק ד. 7. ראו הערת כ"ק אדמו"ר זי"ע (נדפס ב'שיעורים בספר התניא'): "שכן יש פירוש אחר בחיוהי וגרמוהי וכו' ". ונתבאר בהמשך מים רבים תרל"ו סימן קנא, ובהמשך תער"ב פרק קנג: "שבעץ חיים איתא דחיוהי הן ג"ר וגרמוהי ז"ת" (שבספר עץ חיים נמצא כתוב ש"חיוהי" הן שלוש ראשונות ו"גרמוהי" שבע תחתונות). אמנם רבינו ז"ל באיגרת הקדש כתב ש"חיוהי הן האורות וגרמוהי כלים", כלומר שגם "חיוהי" וגם "גרמוהי" מתייחסים לכל עשר הספירות. ולפיכך משפט זה מתייחס לא לפרטים אלא לעולם האצילות בכללו, כמגדיר את הספירות של עולם האצילות בהשוואה לעולמות האחרים. 8. וכמפורט בהמשך הקדמת התיקונים, במה שאנו קוראים 'פתח אליהו' (שם יז,א). 9. אדמו"ר הרש"ב (ראו ספר המאמרים תרס"ט עמ' לב) מפנה לעץ חיים שער מב (דרושי אבי"ע) ראש פרק ב. ומעיר שם שאדמו"ר הזקן מדייק "כמו שכתוב בעץ חיים" ושלא כדעת הפרדס שהכלים דאצילות הם רק כוח המגביל ואינם מוגבלים בעצמם. 10. וכבר העירו על כך שהזהר אינו אומר שאיהו וחיוהי וגרמוהי חד, דהיינו אחדות אחת לשניהם, אלא ש"איהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד", דהיינו בדרגה מסוימת ובאופן מסוים הוא אחד עם האורות, ובאופן אחר הוא אחד עם הכלים. הבחנה זו היא משמעותית מאוד, ואכן במקומות שונים יש התייחסות מפורשת לזה. וכגון בתורה אור עא,א, שם מבואר שתכלית ירידת הנשמה בגוף היא צורך עלייה, להעלותה מבחינת "איהו וגרמוהי חד" לבחינת "איהו וחיוהי חד". 11. ובדומה לזה: "ויש להבין", "ולהבין", "ועל פי זה יובן", ועוד. 12. זהר חלק ג קכד,ב, וראו בעניין זה לקמן איגרת כו. 13. בספר דרך מצוותיך ד"ה ושבתה, עמ' קסט,א. 14. וב'שיעורים בספר התניא' מביא מעין הדברים האלה מאור התורה ויצא קפב,ב. 15. בפשטות אפשר לראות זאת בדיבור: הכלים הם האותיות, ומה שעובר מאדם לאדם הן האותיות. ובקבלה מבואר שהכלים של המלכות דאצילות נעשים נשמה לעולמות בריאה יצירה עשייה. 16. ראו בהערת כ"ק אדמו"ר זי״ע, נדפס ב'שיעורים בספר התניא'. 17. ובלשון אדמו"ר הזקן במקום אחר: "השתלשלות, כמו שלשלת אשר טבעת זה אחוז ואדוק בזה בלי שום הפסק בינתיים" (ליקוטי תורה שיר השירים מב,ב). 18. הקשר הזה של 'יש מאין', שבין העולם (והאדם) ובין האלוקי, הוא חלק מהבעיה האנושית הכוללת של ההכרה בקיום האלוקי. לגבי כל דבר אחר יש דרך להגיע אליו; היא יכולה להיות קשה וארוכה, אבל היא ישנה ואפשר לראות ולהוכיח זאת. מה שאין כן בכל הקשור באלוקי, שם יש פער שאי אפשר לעבור אותו. את הדילוג של הבריאה, של 'יש מאין', אין האדם יכול לדלג חזרה בהבנתו ובדעתו. 19. פרדס רימונים שער ו (סדר עמידתן של הספירות) פרק ו. רמ"ק היה מגדולי המקובלים לפני האר"י ז"ל, ומקובל לומר שסיכם בספריו את עיקרי תורת הקבלה שהייתה קודם שהופיע האר"י. למרות שהעולם היהודי קיבל בעיקרו את תורת הקבלה של האר"י, אצל החסידים על כל פנים המשיכו להתייחס גם לקבלת רמ"ק, וזאת מתוך התפיסה שתורת החסידות, והאופן שבו עוסקים בדברים בחסידות, כוללים את שניהם, ואין האחד מבטל את חברו. וכפי שרואים כאן ובמקומות אחרים. 20. "בספירות עצמן" הכוונה מחכמה לבינה ומבינה לז"א ומז"א למלכות. אבל החכמה עצמה לגבי למעלה מהחכמה היא יש מאין, וכן המלכות לגבי העולמות המשתלשלים ממנה, כנזכר (ראו ספר המאמרים תרס"ו עמ' שלח). 21. פרק א, בכל אחת מהמשניות ב–ח. וכגון: "עשר ספירות בלימה במספר עשר", "עשר ספירות בלימה מידתן עשר שאין להן סוף", "עשר ספירות בלימה צפייתן כמראה הבזק ותכליתן אין להם סוף". 22. ראו לעיל איגרת יט בעניין ההבדל בין השגת הנביאים להשגת החכמים. וראו ליקוטי תורה דברים ו,א. 23. על פי הקדמת תיקוני זהר יז,א ('פתח אליהו'). 24. אכן יש גם חלוקה לשלושה קווים — חח"ן בג"ה דת"י (חכמה חסד נצח, בינה גבורה הוד, דעת תפארת יסוד) — שהיא חלוקה לאורך: ימין, שמאל ואמצע. ואילו החלוקה הזו היא לרוחב, ומבטאת שלוש דרגות יסודיות מלמעלה למטה, או מפנימיות לחיצוניות. 25. ליקוטי אמרים פרק לג; שער היחוד והאמונה פרקים ג ו־י. 26. שם. 27. ראו ליקוטי תורה דרושים לראש השנה נו,א. וראו באור התורה דברים חלק ה עמ' ב'קו, ואף מציין שם לאגרת הקדש כאן (מובא בתניא עם ליקוטי פירושים). 28. הוספת כ"ק אדמו"ר זי״ע, על פי 'שיעורים בספר התניא'. 29. הכוונה כנראה לנדפס בספרים שלנו בתורה אור צ,ב בד"ה יביאו לבוש מלכות (הערת כ"ק אדמו"ר זי"ע בהערה, כנדפס ב'שיעורים בספר התניא'). 30. ראו מורה הנבוכים חלק א פרק נח. 31. ראו רמב״ן לבראשית א,א ד"ה ועתה שמע. 32. הערת כ"ק אדמו"ר זי"ע (נדפס ב'שיעורים בספר התניא'). 33. סידור עם דא"ח מד,ב; תורה אור טו,א ו־יט,ד; ליקוטי תורה דברים כד,א, ועוד. 34. נדפס ב'שיעורים בספר התניא'. 35. וכעין זה מבואר במקומות אחרים, שהבריאה נקראת 'יש מאין' ("אליבא דאמת") כי מקורה הוא כאין, ואינו נחשב כלל לגבי הקב"ה בעצמו; דהיינו מלכותו ובחינת שמו הפונה לזולתו, שאינו נחשב לגבי עצמותו כלל אלא כזיו והארה ממנו בלבד (ליקוטי תורה דברים יט,ד, וכן שם א,ב. ושם במדבר פו,א באריכות, ועוד). 36. הנקרא 'יש הנאצל', כפי שיבואר בהערה לקמן. 37. בעניין שלושים הכלים של אצילות שיורדים לבריאה יצירה ועשייה ראו בסידור עם דא"ח, שער הקריאת שמע, בתחילתו. 38. ראו שער היחוד והאמונה פרק ז, ובמקומות רבים. מקור הביטוי קדום מאוד, ונמצא ברבנו בחיי (על התורה בראשית לח,ד, ובכד הקמח ר"ה [ב]). כמו כן נמצא בספרים עמק המלך, מגלה עמוקות, של"ה ועוד. 39. ראו המשך תער"ב חלק א עמ' ריב ו־שצד, שם חלק ב עמ' תתטו, ועוד. וראו בהרחבה לעיל. 40. ראו בדרך מצוותיך קנו,ב, שם מביא אדמו"ר הצמח צדק משל גשמי להבין את ההבדל בין פנימיות הכלים לחיצוניותם. חיצוניות הכלים היא כמו הסכין והגרזן שמעבירים את פעולת הגוף החוצה, לפעול פעולה של חיתוך וכו'. וכמו שכתוב "כֻּלם בחכמה עשית", זו היא חיצוניות כלי החכמה. ופנימיות הכלים היא כמו כלי קיבול, שאינם פועלים אלא רק מקבלים דבר מה ומקיפים אותו. וכגון פנימיות כלי החכמה שבהם שורה אור אין סוף, כמבואר במקומות אחרים. 41. ראו בסידור עם דא"ח, שער החנוכה, ערה,ד. 42. קונטרס אחרון קנט,א (להלן עמ'??). 43. רבים מהמפרשים ביארו שהמילה "תהלה" היא לשון אור (כמו "בהִלוֹ נרו"), והמילה "לא" שבראשית הפסוק משמשת לכאן ולכאן, וכאילו נאמר "לא ישים תהלה" (רלב"ג, מצודות ועוד). ויש שביארו באופן אחר, ש"תהלה" הוא כלשון 'הוללות וסכלות' (רש"י וראב"ע). 44. תורה אור ג,ב, וראו ליקוטי אמרים פרק לט. 45. ראו ליקוטי תורה דברים כו,ג, שם דרושים ליום הכיפורים ע,ג, ועוד. 46. ראו תורה אור ד,ד ועוד. 47. בלשון העץ חיים (היכל אדם קדמון שער א דרוש עגולים ויושר ענף ב): "והנה אחר הצמצום הנ"ל אשר אז נשאר מקום החלל ואויר פנוי וריקני... ואז המשיך מן אור אין סוף קו אחד ישר מן האור העגול שלו מלמעלה למטה". 48. יש להעיר: נקודה עקרונית במחשבה החסידית היא, שאין מדובר בשום אופן על צמצום האין סוף עצמו, אלא, כפי שנזכר, של הרצון האין סופי, המחשבה, ההארה והגילוי של האין סוף. זו היא תפיסת הצמצום שלא כפשוטו, לעומת התפיסה של צמצום כפשוטו. וראו שער היחוד והאמונה פרק ז; תורה אור יד,ב; המשך תרס"ו עמ' תסה, ובמקומות רבים נוספים. 49. ולא רק בנשמות: בלשון הקבלה משתמשים במושגים אלה, בהקבלה לדרגות הנפש, גם לגבי העולמות והספירות העליונות. לומר שאור הקו הכללי, מקור האור הפנימי היורד לעולמות, מתלבש באצילות בספירות ובכלים המקבלים והמגלים את האור הפנימי; דהיינו בשלוש דרגות המקבילות לשלוש דרגות הנפש, המקבילות בספירות לפרצופי אבא ואמא (נשמה), זעיר אנפין (רוח) ומלכות (נפש). 50. ראו עץ חיים שם. וראו אוצרות חיים ומבוא שערים בתחילתם, וכן ליקוטי תורה ויקרא נא,ג, ובמקומות נוספים. 51. בתורה אור תחילת פרשת משפטים (עד,ג ואילך), ובמקומות נוספים, היא החלוקה בין הנשמות שהן 'זרע אדם' לנשמות שהן 'זרע בהמה' (על פי ירמיה לא,כו). 52. ראו ליקוטי תורה שיר השירים יט,ג. 53. תורה אור ד"ה ואלה המשפטים ובביאורו, עד,ג ואילך. וראו גם בתורת חיים דיבור המתחיל זה (שמות חלק ב רעז,א). 54. הגהות לד"ה פתח אליהו תרנ"ח עמ' כ. 55. הערת כ"ק אדמו"ר זי"ע (נדפס ב'שיעורים בספר התניא'): "אומרו 'אפשר' וכללות הענין: אפשר יש לקשרו עם הענין דמשה משה לא פסיק טעמיה, מה שאין כן אברהם (תורה אור ותורת חיים ריש פרשת משפטים, ובכמה מקומות)". 56. בדרך אפשר (בהמשך להערת כ"ק אדמו"ר זי״ע לעיל), כמו חנוך, שעל פי המבואר בכמה מקומות בחסידות היה נשמה משמיטה ראשונה, כמו משה רבינו, ונסתלק מהעולם הזה קודם שיחטא (וראו רש"י על בראשית ה,כד). 57. כנזכר בזהר חלק ג קכח,ב. 58. ראו אור התורה שמות עמ' קצט (ולזה מציין כ"ק אדמו"ר זי״ע בהערותיו), ובתורת שמואל ד"ה ועמדו רגליו תרל"ח סעיף יב. 59. ליקוטי אמרים פרק ב. ובכמה מקומות מבואר שמעלת נשמות ישראל היא אף למעלה מהתורה (כמאמר רז"ל בבראשית רבה פרשה א,ד, שמחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר, אפילו לתורה), ואף מלפני הצמצום (שערי אורה עז,א, המשך תער"ב חלק א עמ' קסט ועוד. וראו גם תורת מנחם כרך יח עמ' 91, ושם עמ' 108). 60. אמנם מבואר במקומות אחרים (ראו ספר המאמרים תרנ"ו עמ' רנו; שם תר"ן עמ' רפח, ועוד) שעל ידי ירידתה לעולמות להתלבש בגוף וכו' ועבודתה באתכפיא ואתהפכא וכו' היא מתעלה ממציאותה ה'נבראת', להיות נכללת, כמו הספירות, בייחוד של 'איהו וחיוהי חד', ואז יהיה הקו מאור אין סוף מלובש בה כמו שהוא מלובש עתה בספירות. 61. ראו אור התורה עניינים עמ' קי ואילך; מאמרים מלוקט חלק ב עמ' רצג ואילך; שם חלק ג עמ' קו ועמ' ערה. 62. המושג שנקרא בחסידות, בלשון התלמוד, "אלהא דאלהיא", כלומר האלוקים של האלוקים; לא שלנו, שמתייחס אלינו, אלא האלוקים של האלוקים של האלוקים וכו', אי שם למעלה (וראו ליקוטי אמרים פרקים כב ו־כד, ובכמה מקומות). 63. מופיע ברבנו בחיי על התורה (בראשית לח,ל ועוד) ובספרו כד הקמח, ועוד. וראו שער היחוד והאמונה תחילת פרק ז. 64. שער היחוד והאמונה שם. 65. שער היחוד והאמונה שם. ובמקומות אחרים מבואר, שכמו כן אין הוא מלך על שרים שמצווים את מצוותו, אלא רק על העם שעושים מצוותו ומקבלים מלכותו, ולאידך גיסא שאין מלך על עצים ואבנים אלא רק על אנשים 'כמותו'. שרק בהיות שני צדדים אלה, שהם נבדלים ממנו אך דומים לו, שייך עניין "מלכותו ברצון קיבלו עליהם" (וראו ליקוטי תורה דברים מד,ד, ושם במדבר ו,א). 66. ראו ליקוטי תורה דברים נא,ב ועוד. 67. ראו המשך תרס"ו עמ' קסה. וראו ליקוטי תורה ויקרא מו,ג ועוד. 68. כדעת האר"י ז"ל, כמובא בעץ חיים שער מא פרק ג. 69. על פי 'פתח אליהו' (הקדמת תיקוני זהר [יז,א]): "כתר עליון איהו כתר מלכות". 70. מה שנקרא 'עשייה דכללות' או 'אדם דעשייה'. ראו בעניין זה בליקוטי תורה ויקרא ח,ד ועוד. 71. וכפי שנראה ממקומות אחרים, ראו בדרך מצוותיך שורש מצוות התפילה פרק כו. וכן מפרש ב'שיעורים בספר התניא'. 72. בדרך מצוותיך שם, וראו תורת חיים תחילת פרשת ויגש; תורה אור ה,א ו־לג,א, ועוד. 73. מעיר כ"ק אדמו"ר זי"ע כאן: "שעל ידי זה יובן ביותר שאין סתירה בהנ"ל כי בריאת הנשמות וכו' בעתיקא תליא, ואפילו הגידול כו' וההיכלות". ונראה שכוונת הרבי לסתירה בדבר מקור ושורש הנשמות. שפעם נאמר שהוא במלכות דאצילות ופעמים נאמר ומובן שהוא למעלה מעלה באין סוף עצמו שלמעלה מהכול. 74. וראו ליקוטי תורה פרשת שמיני ד"ה לויתן זה (יח,א ואילך), שהן הנשמות שבבחינת נוני ימא. 75. הלידה — בשביעי של פסח; הגדילה והגמילה — בשבועות; והזיווג — בשמיני עצרת. 76. פרי עץ חיים שער הלולב פרק ח. וראו גם ליקוטי תורה ויקרא טז,ב ואילך. 77. גם בפשטות, הלידה היא מעבר של העובר מהחיים במים לחיים ביבשה. ועוד מבואר במקומות אחרים (ליקוטי תורה פרשת שמיני ועוד), שהנשמה קודם שנולדה היא בבחינת נוני ימא (דגי הים) וכו', ויש נשמות גבוהות מאוד, הן "נשמות דאצילות", הנקראות בזהר "נוני ימא דאזלי ביבשתא" (דגי הים שהולכים ביבשה), דהיינו אותם צדיקים ספורים כמשה רבינו או רשב"י, שאינם שייכים ממש לעולם הזה אלא רק נמצאים בתוכו לצורך מסוים וכו'. 78. וראו בליקוטי הגהות לתניא עמ' עו שקלא וטריא כיצד הוא שבעה חודשים; והלוא משמיני עצרת ועד שביעי של פסח הוא שישה חודשים פחות יום. 79. ראו פרי עץ חיים שער חג המצות פרק ח; שם שער הלולב פרק ח; משנת חסידים מסכת סוכה פרק יב משנה ח, ועוד. ונזכר בליקוטי תורה ויקרא טז,ב ועוד. 80. ראו תורת מנחם כרך ב עמ' 73, ושם נתבאר. 81. ראו תורה אור פרשת תרומה (עט,ג ואילך). 82. ביטוי המופיע הרבה בחסידות, מאדמו"ר הזקן (ליקוטי תורה ויקרא לד,ב. על פי מאמר רז"ל באבות פרק א משנה יז: "ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה") והלאה; וכוונתו, כפי שנאמר כאן, שמכל דבר מופשט ועיוני צריך להשתדל להביא משהו ממנו לכדי עשייה גשמית. 83. כל המושגים דלהלן לקוחים מתוך מערכת המושגים שב'אידרא רבה' שבזהר, כפי שהיא מבוארת בכתבי האר"י ז"ל. 84. זהר חלק ג קלו,א, על פי תהלים כה,י. 85. על פי זהר חלק ב קכא,א ועוד. ומבואר במקומות רבים בחסידות. 86. על פי ירושלמי שבת פרק א הלכה ב: "ר' יוחנן אמר בשם ר"ש בן יוחי: כגון אנו שעסוקין בתלמוד תורה אפילו לקרית שמע אין אנו מפסיקין... רבי חנניה בן עקיבה אומר: כשם שמפסיקין לקרית שמע כך מפסיקין לתפילה ולתפילין ולשאר כל מצותיה של תורה. ולא מודי רבי שמעון בן יוחי שמפסיקין לעשות סוכה ולעשות לולב? ולית ליה לרבי שמעון בן יוחי הלמד לעשות לא הלמד שלא לעשות, שהלמד שלא לעשות נוח לו אילו לא נברא? אמר רבי יוחנן: הלמד שלא לעשות נוח לו אילו נהפכה שילייתו על פניו ולא יצא לעולם". וראו בדומה לזה ירושלמי ברכות פרק א הלכה ב, ומעיר כ"ק אדמו"ר זי״ע שמסתבר שכאן הכוונה לסוגיה בשבת. 87. כגון תורה אור א,ב, ליקוטי תורה לג' פרשיות בראשית א,ג, ובמקומות רבים. 88.  שבת עז,ב. 89. ראו תורה אור פרשת וירא ד"ה פתח אליהו (יג,ג ואילך). 90. מה שנקרא בלשון חז"ל 'מבין מדעתו'; ראו חגיגה פרק ב משנה א. 91. ומדייק: "המלובש בסיום וסוף נה"י דא"ק", כלומר עד סוף נצח הוד יסוד בלבד, ולא במלכות; שכן במלכות של א"ק (שנעשית עתיק לאצילות) מאירה כבר הארת הקו. ראו אור התורה בראשית כרך ב עמ' תכח,א. 92. ראו בקונטרס תורת החסידות. 93. ראו תורה אור עח,ב. 94. על פי עץ חיים שער מג בהקדמה (ליקוטי שיחות כרך טו עמ' 472). 95. 'כתר דכללות', ראו ליקוטי תורה ויקרא כ,ד, שם במדבר צה,א, ועוד. וראו המשך תער"ב חלק א יט. 96. שער היחוד והאמונה פרק ב. 97. ראו ליקוטי אמרים פרק מח. 98. תיקוני זהר תיקון נז (צא,א) ועוד. 99. תחילת המשפט מדברת על אור הסובב לארבעה עולמות אבי"ע, וסופו — על עשר ספירות של בי"ע בלבד. כי אור המקיף הוא המקיף הכללי לארבעה עולמות, ומה שמאיר אל הקו הפנימי דרך הכלים הוא הנותן בהם כוח לברוא יש מאין. וכפי שאמר בתחילת המאמר, שראשית ה'יש הנברא' ותחילתו הם הכלים של עשר הספירות דבי"ע. 100. ולכן מבואר בספרים ששורש הכלים הוא ברשימו. מושג ה'רשימו' מתייחס לצמצום הראשון: לאחר שצמצם אור אין סוף את עצמו, נשאר במקום הצמצום הרושם של אור אין סוף הבלתי מוגבל שהיה גלוי שם קודם הצמצום. בתוך החלל הזה של הצמצום ישנם, אפוא, אור הקו שהאיר אין סוף בתוך החלל, והרשימו של האור שלפני הצמצום. ובאופן כללי ביותר אפשר לומר שאור הקו הוא שורש האורות, והרשימו הוא שורש הכלים. 101. על הלשון במשפט זה מעיר כ"ק אדמו"ר זי"ע בהערות ותיקונים לתניא: "צריך עיון הלשון והכוונה". 102. ראו ליקוטי תורה במדבר עה,ד ו־ה,ד; שם דברים לד,ג, ובמקומות נוספים. 103. ראו ליקוטי אמרים פרק יג; ליקוטי תורה ויקרא מ,א; שם במדבר צג,ב, ובמקומות רבים. 104. ראו המשך תער"ב חלק ב עמ' תרמז והלאה. 105. או להפך, שכל העולמות העליונים אינם אלא השלכות של מה שקורה כאן. וכעין תורת הרב המגיד ממזריטש על מאמר המשנה (אבות פרק ב משנה ה) "דע מה למעלה — ממך" (ראו היום יום יג אייר; ליקוטי אמרים להרב המגיד סימן קצח, ובמקומות נוספים). 106. בראשית רבה פרשה י,ו ועוד. 107. בלשון הקדמונים שייך המושג למזלות הקבועים בגלגלים וכו'. ואדמו"ר הזקן (בתורה אור ט,א, ליקוטי תורה במדבר עז,ג ובמקומות רבים) מסביר את המזל כחלק מסדר ההשתלשלות הטבעי; המזל מקבל משבעים השרים והשרים משמרי האופנים והאופנים מקבלים מחיות הקדש שבמרכבה וכו'. 108. ראו גם אור התורה במדבר חלק א עמ' קצו. 109. מובא בליקוטי פירושים מכתב יד משנת תקע"ב. 110. כפי שמופיע בדפוסי הספר עץ חיים, כגון שער א"ק דרוש עגולים ויושר ענף ב, כזה: 111. "ראה פרק ו (בהג"ה), פרק יח. וראה גם כן שם סוף פרק נא וסוף פרק נב" (הערת כ"ק אדמו"ר זי״ע). ובפרק ו בהג"ה מציין לזה וגם לעץ חיים שער מז פרק ב. וראו גם בליקוטי תורה במדבר ב,ב ועוד. 112 כמבואר בחסידות בכמה מקומות ההבחנה בין התחדשות ממש, של מהות ואור חדשים שלא היו מעולם, ובין התחדשות שהיא 'צורך קיום העולמות', שגם היא התחדשות של יש מאין, אבל מאותה מהות שכבר הייתה. מה שקוראים בחסידות 'חידוש הישנות'. ראו באתי לגני חלק א עמ' קס. 113. וכנאמר בליקוטי אמרים (פרק לה בהגהה) שאין אור אין סוף מתלבש אלא בחכמה. ומבואר בטעם הדבר, שהחכמה היא 'כח מה', הביטול, שאינו מגביל וחוסם את האין סוף, והוא הצינור להמשכת האין סוף אל העולמות. 114. ראו זהר חלק א פו,ב. 115. כמו שכתוב: "וכל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר ה' אלהים על הארץ ואדם אין לעבֹד את האדמה" (בראשית ב,ו). 116. על הלשון "מאד מאד", מעיר כאן כ"ק אדמו"ר זי״ע שהיא מתייחסת לעניינו של מאמר זה במעלת המצוות המעשיות וכו', שכאשר ההשפעה מלמעלה היא על ידי מצוות ותפילת האדם היא משובחת "במאד מאד". ויובן יותר על פי המבואר בליקוטי תורה (פרשת שלח ד"ה "ויאמרו אל כל עדת ישראל" בסופו. בעיקר לח,ג) על דברי יהושע וכלב בשלילת טענת המרגלים, ש"טובה הארץ מאד מאד". 117. וראו תורה אור מד,ג, שמוסבר כל העניין בדרך עבודת ה'. ושם נאמר שהספיחים (הם הצומחים מאליהם) הם כאהבה הטבעית המסותרת, והנטועים הם כאהבת עולם שאדם מעורר בעצמו על ידי התבוננות וכו'. אלא ששם מדבר דווקא על מעלת ה'ספיחים', שהיא עיקר קיום העבודה וגם שורשה גבוה יותר. 118. ראו ליקוטי תורה דברים נ,א ד"ה כי כארץ תוציא. 119. ראו אור התורה בראשית ד,א. 120. ובספרי הסוד מוסיפים עוד הקבלות: ארבע אותיות שם הוי"ה, עולמות אבי"ע, פרצופי האצילות, דרגות וכוחות הנפש ועוד. וראו ליקוטי תורה במדבר ה,ב בשם העץ חיים, שם ז,א, שם דברים לד,ג ועוד. 121. ראו רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ד. 122. במקומות רבים בחסידות ההסבר מנוסח אחרת, דרך היחסים של תוהו ותיקון. האדם, שהוא תיקון, מתקן את התוהו שהוא בחי ובצומח, ומצד זה הוא למעלה מהם; אך כיוון שהתוהו בשורשו הוא למעלה מהתיקון, והאדם שמתקן את התוהו מגלה את שורשו הגבוה, לכן הוא יכול לקבל את חיותו ממנו. ראו תורה אור סה,ד ואילך, ושם עד,ד; ליקוטי תורה ויקרא יג,ב, שם דברים יד,א, ועוד. ואמת היא שהדברים קשורים לנאמר כאן, שהרי כל העלייה של כוח האין סוף מלמטה מותנית בזה שתיעשה באופן המתוקן, במצווה או כוונה לשם שמיים וכיוצא בזה, שאם לא כן הכוח הזה נשאר למטה. ותיקון זה הוא תיקון התוהו, שרק כך משתחרר ועולה כוח האין סוף שבו. וכן נראה לקמן, שקושר את הדברים לעליית הבהמה על המזבח לפני שור וכו' שבמרכבה. 123. על פי ברכות מ,א. ומבואר באריכות בחסידות בעניין אכילת מצה ואכילה בכלל, איך שעל ידי אכילה גשמית יש עילוי שלא בערך גם לכוחות הנפש. 124 על פי דברי הימים ב לב,א ומשלי יד,ו. 125. ספר שבחי הרב, ובשינוי בספר בית רבי חלק א פרק כב. וראו בשיחת כ"ד טבת תשי"ב (תורת מנחם כרך ד עמ' 258), וכן ספר השיחות תש"ג עמ' 155. ונזכר במקומות רבים בשיחות ומאמרי הרבי זי"ע. וראו 'המסע האחרון' לרב יהושע מונדשיין עמ' 174 כל העניין.