חזור
אגרת הקדש
אגרת בכיוון שהזמן של השחרור, שבו נכתב המכתב, היה בשבוע של פרשת "וישלח", פותח אדמו"ר הזקן בפסוק מן הפרשה, ועל גביו נבנה המכתב כולו.
"קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל
"קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ".
פֵּירוּשׁ, שֶׁבְּכָל חֶסֶד וְחֶסֶד שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה לָאָדָם צָרִיךְ לִהְיוֹת שְׁפַל רוּחַ בִּמְאֹד.
פֵּירוּשׁ, שֶׁבְּכָל חֶסֶד וְחֶסֶד שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה לָאָדָם צָרִיךְ לִהְיוֹת שְׁפַל רוּחַ בִּמְאֹד. התגובה של האדם לחסד שעושה עימו הקב"ה צריכה להיות שהוא ירגיש בשפלות עצמו ויראה את עצמו קטן יותר ככל שרבים יותר החסדים שמגיעים אליו. הבעיה היא שטבעם של בני אדם הוא בדיוק להפך — כאשר טוב לאדם הוא מרגיש את עצמו לא רק במצב רוח טוב יותר, אלא גם מחשיב את עצמו לטוב וחשוב יותר. הרבה פעמים כאשר אדם מצליח בעסקיו הוא מתחיל לחשוב שהוא גם חכם וירא שמיים גדול וכו'. ההצלחה והגדוּלה שבאה מצד אחד מביאה להרגשה של גדלות גם בצדדים אחרים, למרות שאין לדבר כל אחיזה במציאות. טעם פנימי לדבר הוא שהחסד הוא במהותו עניין של גדולה,
דרישה זו, הלא־מובנת מאליה, להקטין עצמו אל מול החסד, צריכה ביאור:
כִּי חֶסֶד דְּרוֹעָא יְמִינָא .
כִּי חֶסֶד דְּרוֹעָא יְמִינָא (חסד זרוע ימין) .
"וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי" .
"וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי" (שיר השירים ב,ו) . יד ימינו של הקב"ה היא מידת החסד שלו, ואם להמשיך את הדימוי, היא מחבקת את האדם שאליו היא מתגלה ומקרבת אותו אליו.
שֶׁהִיא בְּחִינַת קִרְבַת אֱלֹהִים מַמָּשׁ, בְּיֶתֶר שְׂאֵת מִלְּפָנִים.
שֶׁהִיא בְּחִינַת קִרְבַת אֱלֹהִים מַמָּשׁ, בְּיֶתֶר שְׂאֵת מִלְּפָנִים. גילוי החסד לאדם בפרט הוא חיבוק, והחיבוק הוא קירוב יותר משהיה קודם. לא שקודם היה רחוק, אלא שעתה הוא יותר קרוב, ישנה תנועה של התקרבות.
וְכָל הַקָּרוֹב אֶל ה' בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְהַגְבֵּהַּ לְמַעְלָה מַעֲלָה, צָרִיךְ לִהְיוֹת יוֹתֵר שְׁפַל רוּחַ לְמַטָּה מַטָּה.
וְכָל הַקָּרוֹב אֶל ה' בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְהַגְבֵּהַּ לְמַעְלָה מַעֲלָה, צָרִיךְ לִהְיוֹת יוֹתֵר שְׁפַל רוּחַ לְמַטָּה מַטָּה. כיצד צריך להגיב לקרבת ה'? ככל שחסד ה' מגביה את האדם, מקרב אותו אליו, האדם צריך להנמיך את עצמו, כדי שיוכל לקבל את החסד ואת הקשר הזה ולשמור עליו.
קרבת האלוקים אינה יוצרת בהכרח יחס הדדי. כאשר ה' מקרב את האדם אין זה גורם בהכרח שגם האדם יהיה קרוב אליו. לשם דוגמה, ישנו יחס המתואר בכתוב: "כי פנו אלי עֹרף ולא פנים".
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "מֵרָחוֹק ה' נִרְאָה לִי" .
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "מֵרָחוֹק ה' נִרְאָה לִי" (ירמיה לא,ב) . כאשר אדם מרגיש שהוא רחוק — דווקא אז ה' נראה לו. מעין זה אמרו על פסוק אחר, המבטא את שני הצדדים: "אם אסק שמים שם אתה, ואציעה שאול הִנֶּךָּ" (תהלים קלט,ח). "אם אסק שמים", אם אני מרגיש שאני עולה למעלה לשמיים — "שם אתה", דהיינו רחוק ונסתר. "ואציעה שאול", כאשר אני מרגיש שאני יורד למטה לשאול — "הנך", הנה אתה כאן. כדי שאדם יזכה לראות את ה' הוא צריך לדעת שהוא רחוק, שהוא שום דבר, כי רק משם אפשר שה' יראה לו. אבל כשהוא מרגיש שהוא קרוב ומקורב וגדול ומכובד, בהתאם לכך הוא יראה פחות ופחות, עד שיפסיק לראות בכלל.
וְכַנּוֹדַע, 'דְּכוֹלָּא קַמֵּיהּ' דַּוְוקָא, 'כְּלֹא חֲשִׁיב' . וְאִם כֵּן, כֹּל שֶׁהוּא קַמֵּיהּ יוֹתֵר, הוּא יוֹתֵר כְּלֹא וְאַיִן וְאֶפֶס.
וְכַנּוֹדַע, 'דְּכוֹלָּא קַמֵּיהּ' (שהכול לפניו) דַּוְוקָא, דווקא לפניו — אז 'כְּלֹא חֲשִׁיב' (כלא נחשב) .
וְזוֹ הִיא בְּחִינַת יָמִין שֶׁבִּקְדוּשָּׁה וְ "חֶסֶד לְאַבְרָהָם" , שֶׁאָמַר : "אָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר" ,
וְזוֹ הִיא בְּחִינַת יָמִין שֶׁבִּקְדוּשָּׁה. כאשר ימין ה', המקרבת את האדם, גורמת למקבל שירגיש קטן בעיני עצמו — זוהי בחינת ימין שבקדושה (שכן, כפי שייאמר בהמשך, ייתכן גם אופן של קבלת החסד שלא בקדושה). וְהדוגמה לחסד וימין שבקדושה הוא "חֶסֶד לְאַבְרָהָם" (על פי מיכה ז,ב) , הוא אברהם אבינו, שהיה מרכבה למידת החסד האלוקית, חסד דאצילות, שֶׁאָמַר על עצמו : "אָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר" (בראשית יח,כז) ,
וְזוֹ הִיא גַּם כֵּן מִדָּתוֹ שֶׁל יַעֲקֹב,
וְזוֹ הִיא גַּם כֵּן מִדָּתוֹ שֶׁל יַעֲקֹב, האופן שבו יעקב מקבל את החסדים. ככל שהוא מקבל יותר, ככל שהוא מתקרב יותר, הוא נעשה קטן יותר בעיני עצמו. כמו שהוא אומר: "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת וגו' ".
יש כאן קפיצה רעיונית מסוימת, כי יעקב אינו מדבר במפורש על חסדים רוחניים, על התגלות וקרבת אלוקים מיסטית, אלא בחסד האלוקי כפי שהוא מתגלה בחיי העולם הזה — "לחם לאכֹל ובגד ללבֹּש" (בראשית כח,כ). אבל הדברים רק מחדדים את האמור, שכן חסד ה', ואפילו הוא מתבטא בדברים גשמיים, הוא עניין חסד ה' שאדם נבחן בו: אם הוא גדל או קטן בעיני עצמו; אם הוא גדל באמת, הרי גם קנה המידה שבו הוא רואה את הדברים גדל, וממילא שמו, רכושו, דעותיו ומידותיו — נעשים קטנים בעיניו. כשאדם זוכה לקרבת האלוקים הוא זוכה לקנה מידה גדול יותר, ומול קנה המידה הגדול יותר הוא עצמו נעשה בכל פעם קטן יותר. אדם כזה, ככל שיקבל יותר ירגיש את עצמו קטן יותר.
וּבָזֹאת הִתְנַצֵּל עַל יִרְאָתוֹ מִפְּנֵי עֵשָׂו, וְלֹא דַּי לוֹ בְּהַבְטָחָתוֹ וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ כו' " . מִפְּנֵי הֱיוֹת קָטָן יַעֲקֹב בִּמְאֹד מְאֹד בְּעֵינָיו, מֵחֲמַת רִיבּוּי הַחֲסָדִים "כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת" . וְ אֵינוֹ רָאוּי וּכְדַאי כְּלָל לְהִנָּצֵל כו'.
וּבָזֹאת הִתְנַצֵּל יעקב עַל יִרְאָתוֹ מִפְּנֵי עֵשָׂו, וְלֹא דַּי לוֹ בְּהַבְטָחָתוֹ של הקב"ה כאשר יצא לחרן: " וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ כו' " (בראשית כח,טו) . מִפְּנֵי הֱיוֹת קָטָן יַעֲקֹב בִּמְאֹד מְאֹד בְּעֵינָיו, מֵחֲמַת רִיבּוּי הַחֲסָדִים שגמל ה' עימו מאז. כפי שאמר יעקב בהמשך: "כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת" (שם לב, יא) . וְלכן חשב ש אֵינוֹ רָאוּי וּכְדַאי כְּלָל לְהִנָּצֵל כו'. יעקב אומר: כאשר עברתי את הירדן לפני עשרים שנה, עברתי "במקלי" — אדם בודד, נרדף וחסר כול — ״ועתה הייתי לשני מחנות" עם משפחה ורכוש. אבל במקום להרגיש גדול יותר הוא מרגיש: "קטֹנתי מכל החסדים"; כל כך הרבה חסדים עשית עימי, כל כך קרבת אותי — לא מגיע לי כלום.
וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה : שֶׁמָּא יִגְרוֹם הַחֵטְא שֶׁנִּדְמֶה בְּעֵינָיו שֶׁחָטָא.
וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ברכות ד,א) : שחשש יעקב שֶׁמָּא יִגְרוֹם הַחֵטְא ולא תתקיים ההבטחה שניתנה לו. וטעם הדבר שֶׁנִּדְמֶה בְּעֵינָיו שֶׁחָטָא. זו אינה הרגשה חדשה, הנובעת מחטא חדש שנדמה לו שעשה, אלא רק החרפה של הביקורת העצמית. שכן ככל שאדם גדל יותר בקדושה גדלות גם הדרישות שלו מעצמו, ומה שבעבר לא נחשב בעיניו כחטא יכול כעת להיחשב בעיניו כמו חטא.
מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּזֶה לְעוּמַּת זֶה.
מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּזֶה לְעוּמַּת זֶה.
הוּא יִשְׁמָעֵאל, חֶסֶד דִּקְלִיפָּה. כֹּל שֶׁהַחֶסֶד גָּדוֹל, הוּא הוֹלֵךְ וְגָדֵל בְּגוֹבַהּ וְגַסּוּת הָרוּחַ וְרוֹחַב לִבּוֹ.
הוּא יִשְׁמָעֵאל, בנו של אברהם, שגם הוא שייך למידת החסד, אבל חֶסֶד דִּקְלִיפָּה. אברהם הוא חסד דקדושה, ולכן הוא אומר "ואנכי עפר ואפר", אבל ישמעאל, שהוא חסד דקליפה, אצלו כֹּל שֶׁהַחֶסֶד גָּדוֹל, הוּא הוֹלֵךְ וְגָדֵל בְּגוֹבַהּ וְגַסּוּת הָרוּחַ וְרוֹחַב לִבּוֹ. כאשר החסד שאדם מקבל גורם לו להרגיש גדול יותר בעיני עצמו, להרגיש שאם יש לו ודאי מגיע לו יותר, זהו חסד של קליפה. חסד דקליפה איננו בהכרח חסד מסוג אחר, גם הוא מתנת חסד, אבל כשהוא מגיע לקליפה הוא נעשה למקבלו חסד דקליפה. שכן ההשפעה של חסד, כשם שהיא יכולה להיות כלי לברכה, להתעלות ולקדושה, היא יכולה להיות גם הרסנית, ההורסת ומשמידה את מי שמקבל אותה. אם הוא גדל בעיני עצמו, אם התיאבון שלו גדל לעוד ועוד, הריהו במוקדם או במאוחר מאבד את כל עולמו.
נמצא שלא רק זמני מצוקה וסבל הם זמני ניסיון, אלא אף עיתות רווחה וחסד. אפילו חסד הבא בגלוי מלמעלה, אם הנהנה ממנו מרגיש כמה הוא גדול ומוצלח ומגיע לו כל זה ויותר — הופך כל החסד הזה להיות קליפה.
מכאן מתחיל חלקו השני של המכתב, החלק האקטואלי, של המסקנות המעשיות הנוגעות לאנשים מסוימים, החסידים, ובזמן המסוים ש"לאחר ביאתו מפטרבורג".
וְלָזֹאת בָּאתִי מִן הַמּוֹדִיעִים מוֹדָעָה רַבָּה לִכְלָלוּת אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ, עַל רִיבּוּי הַחֲסָדִים אֲשֶׁר הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ. לֶאֱחוֹז בְּמִדּוֹתָיו שֶׁל יַעֲקֹב,
וְלָזֹאת בָּאתִי מִן הַמּוֹדִיעִים מוֹדָעָה רַבָּה לִכְלָלוּת אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ, הם החסידים, עַל רִיבּוּי הַחֲסָדִים אֲשֶׁר הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ. לאחר החלק הראשון של המכתב מקבלת הפנייה מובן והיקף אחר. אין זו רק הדרכה: מהן מידות טובות ורעות, ואם מותר לעשות חשבון, לנקום ולנטור איבה כלפי הצד השני. הדברים נוגעים בעצם תגובת הנפש ומשמעותה כלפי האדם עצמו. את ריבוי החסדים שעשה ה' עם כלל החסידים והחסידוּת צריך כל אחד לראות כמבחן אישי: אם הוא מצליח שלא לאבד את מהותו, כיהודי וכחסיד, ו לֶאֱחוֹז בְּמִדּוֹתָיו שֶׁל יַעֲקֹב, שהן כאמור: "קטנתי מכל החסדים".
"שְׁאָר עַמּוֹ" וּ"שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל", שֶׁמֵּשִׂים עַצְמוֹ כְּשִׁירַיִים וּמוֹתָרוֹת מַמָּשׁ, שֶׁאֵין בּוֹ שׁוּם צוֹרֶךְ.
וכלשון הכתוב: "שְׁאָר עַמּוֹ"
לְבִלְתִּי רוּם לְבָבָם מֵאֲחֵיהֶם כו', וְלֹא לְהַרְחִיב עֲלֵיהֶם פֶּה אוֹ לִשְׁרוֹק עֲלֵיהֶם חַס וְשָׁלוֹם. הַס מִלְּהַזְכִּיר, בְּאַזְהָרָה נוֹרָאָה. רַק לְהַשְׁפִּיל רוּחָם וְלִבָּם בְּמִדַּת אֱמֶת לְיַעֲקֹב .
לְבִלְתִּי רוּם לְבָבָם מֵאֲחֵיהֶם כו', הם המתנגדים, וְלֹא לְהַרְחִיב עֲלֵיהֶם פֶּה אוֹ לִשְׁרוֹק עֲלֵיהֶם חַס וְשָׁלוֹם. הוא מזהיר את החסידים שלא להתגאות ולא לבוז למתנגדים, למרות ההזדמנות והפיתוי הגדול לרמוס את הצד השני. אין הוא אומר שהצד השני צדק — החסידים סבלו מרדיפות אכזריות ולא מוצדקות — אבל עכשיו, כשהם המנצחים: הַס מִלְּהַזְכִּיר, בְּאַזְהָרָה נוֹרָאָה. כלומר, אין הוא אומר את הדברים רק בגדר של עצה טובה, דברי מוסר כלליים, אלא הוראה מעשית שיש בה אזהרה חמורה שלא לשנות ממנה. רַק לְהַשְׁפִּיל רוּחָם וְלִבָּם בְּמִדַּת אֱמֶת לְיַעֲקֹב (על פי מיכה ז,כ) . "מידת אמת ליעקב" אומרת שהדרישה אינה רק להתנהגות כלפי חוץ, אלא שהדבר יהיה גם כלפי פנים, שאנשים ירגישו כך באמת; ומי שאינו יכול, הוא אינו שייך לכלל החסידים אנשי שלומנו.
מִפְּנֵי כָּל אָדָם בִּנְמִיכוּת רוּחַ, וּ'מַעֲנֶה רַךְ מֵשִׁיב חֵימָה' , "וְרוּחַ נְכֵאָה כו' ". וְכוּלֵּי הַאי וְאוּלַי ( .
מִפְּנֵי כָּל אָדָם בִּנְמִיכוּת רוּחַ, וּ'מַעֲנֶה רַךְ מֵשִׁיב חֵימָה' (על פי משלי טו,א) , "וְרוּחַ נְכֵאָה כו' ".
יִתֵּן ה' בְּלֵב אֲחֵיהֶם, "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם" .
ומכל מקום, מוסיף אדמו"ר הזקן "ואולי", שייתכן שיועיל הדבר גם לשינוי אצל הצד השני, באופן שיִתֵּן ה' בְּלֵב אֲחֵיהֶם, "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם" (משלי כז,יט) . טבע האדם הוא להרגיש כלפי חברו כפי שחברו מרגיש כלפיו. ביטוי של אהבה כלפי אדם מעורר גם אצלו את אותן הרגשות. אין זה אומר שהתנהגות כזו מכריחה את האחרים, אבל היא, על כל פנים, 'משיב חֵמה'; שהיא אינה ממשיכה ומלבה את המחלוקת, ומתוך כך פותחת פתח, "וכולי האי ואולי".
מכתב זה לא נועד רק למנוע הילולא של שמחה לאיד, אלא הוא דורש הרבה יותר מזה: שלא לנצל את היתרונות הנובעים מן הניצחון לשם לחצים חיצוניים. דרישה זו מבטאה את הקו שהנחה את כל יחסו של אדמו"ר הזקן אל המחלוקת עם המתנגדים, הן בזמן שהיה נרדף והן בזמן שהיה כוחו גדול יותר: שלא להחריף את המחלוקת, למתן ככל האפשר את הרגשות ולהעביר את המחלוקת לטונים נמוכים יותר, של דיונים ושיחות. על פי קו זה עשה גם אדמו"ר הזקן בעצמו ניסיונות רבים להגיע לשיחה, ואפילו ויכוח פנים אל פנים, עם הגאון מווילנה,
ואולם עיקרו של המכתב הוא ודאי בחלקו העיוני, הפנימי יותר, שאינו עוסק רק בשאלה החיצונית, הזמנית מקומית של אותו אירוע, אלא בשאלה הפנימית, שנשאל כל אדם ב'אמת ליעקב' שלו כאשר חסד ה' מתגלה אליו. חסד ה' הוא שעת מבחן לאדם: מה גדל באותה שעה — הרגשת הישות החיצונית של האדם, או נקודת הקדושה הפנימית שבו? אם ישותו החיצונית של האדם גדלה — מתברר שהוא שייך לקליפה והחסד רק יסתיר את הקדושה וירחיק אותו ממנה; ואם ישותו החיצונית קטנה — "קטנתי מכל החסדים" — אזי נקודת הקדושה הפנימית שבו גדלה, לקבל ולהשפיע חסד של קדושה. 1 . בספר בית רבי מסופר על עוד שתי איגרות, אחת להר"ר לוי יצחק מברדיטשוב ואחת להר"ר ברוך ממז'יבוז, ואילו מכתב זה הוא איגרת כללית, לכלל החסידים, ובפרט לחסידיו של אדמו"ר הזקן.
2 נזכר בשיחותיו ומכתביו של אדמו"ר הרש"ב נ"ע, וראו במאמרו של הרב נחום גרינוואלד 'אחרי פטרבורג'-'תקופת לאדי', ספר 'הרב' (מכון הרב, תשע"ה) עמודים שפז-תלא, המסכם את הנושא. 3 . ראו לקמן איגרות יז, כא ועוד. 4 . שזכו לפרסום בשנים האחרונות בספרו של הרב יהושע מונדשיין ע"ה 'המאסר הראשון', ובפרסום מוקדם יותר שכולל גם את אגרות המאסר השני בכתב העת 'כרם חב"ד' כרך ד חלק א. וכן במהדורה החדשה של אגרות קודש אדמו"ר הזקן. 5 . אף שכל מה שאירע לאדם שהוא ראש ישראל יש לו משמעות כללית, כאן הדבר היה בגלוי. וראו בספר בית רבי שאדמו"ר הזקן נבחר, לא מסיבות אישיות, לייצג בדבריו את החסידות כולה. 6 . באיגרות קודש שלו חלק א עמ' צח. נדפס גם בלוח "היום יום" בתחילתו. 7 . על פי משלי טו,א. 8 . על פי מאמרו של אדמו"ר הזקן שיש "לחיות עם הזמן", וביאורו שהכוונה היא לפרשת השבוע. 9 . בראשית לב,יא. ומה שלא כתב אדמו"ר הזקן "והאמת" גם כן, כי האמת היא מה שמגיע לו בזכות, ואדמו"ר הזקן לא רצה להגיד על עצמו, רק "בחסד". ליקוטי שיחות כרך טו עמ׳ 82. 10 . בספרי הקבלה 'הגדול' היא מידת החסד. וכן הוא בלשון הכתוב הרומז לעשר הספירות: "לְךָ יְהוָה הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת וְהַנֵּצַח וְהַהוֹד וגו' " (דברי הימים א כט,יא). וראו שער היחוד והאמונה פרק ב, ובפרדס רימונים, ערכי הכינויים, ערך 'גדולה'. 11 . מהקדמת תקוני זהר יז,א, הקטע הנקרא 'פתח אליהו'. 12 . ירמיה ב,כז. וראו ליקוטי תורה ויקרא כו,ד. 13 . לפי הקדמת זהר יא,ב. 14 . ליקוטי תורה דרושים ליום הכיפורים סח,א, ועוד. 15 . ראו רמב"ם, הלכות יסודי התורה פרק א הלכה ד: "הוא לבדו האמת ואין לאחר אמת כאמתתו, והוא שהתורה אומרת 'אין עוד מלבדו', כלומר אין שם מצוי אמת מלבדו כמותו". 16 . ביחס לאחרים יש לומר שלא חשב את האחרים לגדולים ממנו. משה בוודאי הכיר את מקומו ביחס לאחרים, כראש ומנהיג ישראל, אלא שחשב כך: אם מישהו אחר היה מקבל את הכישרונות וההזדמנויות שקיבלתי אני — בוודאי היה גדול ממני. וראו עוד בספר ליקוטים יקרים דף ב ע"א: כל אדם יכול לבוא למדרגה של משה רבינו ע"ה וכו', כי משה עלה אל ה' למעלה באצילות וכו' ולא כמשה ממש וכו', למשל: אם נשמתו מעשיה דעשיה וכו' יכול לזכות כדי שיוכל לבוא למדרגת משה לאצילות דעשייה, וכן אם נשמתו מעולם אחר וכו'. 17 . וראו לקמן איגרת טו. 18 . אצל יעקב מוסיף גם "האמת", שענין הביטול ("קטונתי") הוא לא רק "מכל החסדים", הקוים דתפילה וגמילות חסדים, אלא גם "מכל האמת", תורה (מאמרים מלוקטים, חלק ה, עמ' ק). 19 . כפי שמסביר אדמו"ר הזקן במאמר "חינוך קטן" (הקדמה לשער היחוד והאמונה) לגבי "שבע יפול צדיק וגו' ": "שאינה נקראת נפילה אלא לגבי מדרגתו הראשונה ולא לגבי שאר כל אדם, חס ושלום". 20 . על פי קהלת ז,יד. וראו תורה אור כו,ד. 21 . ישעיה יא,יא; שם פסוק טז; שם כה,ה. 22 . ירמיה ו,ט; שם לא,ו; יחזקאל ט,ח ועוד. 23 . ראו ראש השנה יז,א; מגילה טו,ב; סנהדרין קיא,ב. 24 . ראו ליקוטי דיבורים (לאדמו"ר הריי"ץ), ליל י"ט וליל כ' כסלו תרצ"ג (ב), סעיף טו. ומובא בהיום יום י' מנחם אב. 25 . מעיר כ"ק אדמו"ר זי"ע שלכאורה אינו מובן מה מוסיף בזה ולמה מרמז בכותבו "וכו' ". ויש לומר שכוונתו למשלי יז,כב: "ורוח נכאה תיבש גרם". ד"גרם" ענינו תוקף וקשה להתפייס (בראשית רבה סוף פרשה יז) ועל ידי רוח נכאה יהיה לא רק משיב חמה כי אם גם שיתפייסו, ועוד יותר וכולי האי כו' כמים הפנים וגו'. וכיוון שפשוטו של סיום הכתוב אינו בטוב, לכן רק רמזו ב"וכו' ". 26 . מסופר שבשנת תקל"ד נסע עם הרה"ק ר' מנחם מענדל מוויטבסק להתראות עם הגר"א, אך הגר"א אינו מקבלם לראיון (ראשי פרקים מתולדות רבינו הזקן).