מקובל בידינו ש'איגרות הקודש' סודרו על פי סדר העניינים. ואם כן, בייחוד במקרה זה יש לחפש את הקשר הענייני לאיגרות הקודמות. האיגרת הקודמת עסקה בשכר המצווה, בגן עדן ובזמן התחייה, ואפשר לומר שאף איגרת זו עוסקת, לפחות בתחילתה, בסוג של אהבה שאיננו עבודה אלא שכר על עבודה. ועוד אפשר לומר, שאף שתי דרגות השכר שדובר בהן באיגרת הקודמת — ה'קרן' וה'פירות' — מקבילות לשתי דרגות האהבה שידובר בהן באיגרת זו: אהבה בתענוגים ואהבה מסותרת; אהבה בתענוגים הבאה מלמעלה, כמתנה, לאחר העבודה (כמו הקרן), והאהבה המסותרת המצויה בכל זמן בכל יהודי, בשעת העבודה ממש (כמו הפירות). מה שנוסף ומודגש באיגרת זו הוא ההתייחסות אל השכר המתגלה בעולם הזה, והנעשה משום כך לכוח המניע בכל עבודת ה' — הוא כוח האהבה בכל דרגותיו, שעל ידו אנו עובדים את ה' ואותו אנו מבקשים בעבודה.

כְּתִיב: "מַה יָּפִית וּמַה נָּעַמְתְּ אַהֲבָה בַּתַּעֲנוּגִים"

כְּתִיב: "מַה יָּפִית וּמַה נָּעַמְתְּ אַהֲבָה בַּתַּעֲנוּגִים" (שיר השירים ז,ז).

הִנֵּה ב' מִינֵי אַהֲבוֹת הֵן.

הִנֵּה ב' (שני) מִינֵי אַהֲבוֹת הֵן. אף על פי שיש סוגים רבים ודרגות רבות של אהבה, כידוע וכמפורט בספרי החסידות, כאן מדובר בשני מיני אהבות. כאשר מגדירים את האהבה על פי התייחסות חיצונית, כגון על פי מושא האהבה וכיוצא בזה, אכן יש מינים רבים של אהבה; ואולם כאשר מתייחסים אל האהבה עצמה, היא מתחלקת תמיד לשניים. שני סוגים אלה הם שני צדדים בהרגשת האהבה. האחד, כאשר ההרגשה קשורה בתהליך, ברצון להתקרבות ובחוסר השלמות שבמצב הנוכחי שבו אין האוהבים נמצאים יחד במימוש האהבה; והשני מתייחס אל המציאות של היות יחד. האהבה מן הסוג הראשון אינה מתקשרת עם האהוב עצמו אלא עם זיכרונו, עם התשוקה והגעגועים אליו וכו', בעוד האהבה השנייה מתייחסת אליו עצמו, בהיותו נוכח.

הא' 'אַהֲבָה בְּתַעֲנוּגִים'. דְּהַיְינוּ, שֶׁמִּתְעַנֵּג עַל ה' עוֹנֶג נִפְלָא.

הא' (הראשונה) — לא בקדימה או בשכיחות אלא במעלה — היא 'אַהֲבָה בְּתַעֲנוּגִים'. דְּהַיְינוּ, שנקראת כך שֶׁמִּתְעַנֵּג עַל ה' עוֹנֶג נִפְלָא. אהבה זו נקראת אהבה בתענוגים כי האהבה עצמה היא תענוג. בניגוד לאהבה של געגועים, של תשוקה למלא חיסרון, שיכולה להיות גם אהבה של ייסורים, אהבה בתענוגים היא אהבה שכולה עונג. אין היא חסרה דבר, אין היא דורשת דבר, אלא היא כשלעצמה עונג נפלא. בייחוד אמורים הדברים באהבת ה', שכן שלמות כזו של אהבה נצחית, שלעולם אינה חסרה דבר, איננה יכולה להיות באמת בשום דבר אחר. בכל מה ששייך לעולמות המוגבלים והחסרים המצויים תחת הזמן יש תמיד צד של חיסרון, חלק שאיננו כעת בשלמותו, שאין הנפש שלמה בו. רק כאשר התענוג הוא "על ה' ", לא רק למעלה מהעולמות כי אם גם למעלה משמו של הקב"ה המחיה והמהווה את העולמות, כאשר האהבה היא על היות עם ה' בעצמו — במשמעות ובתחושה שיש בדבר — העונג הוא "נפלא". ו'נפלא', כמבואר במקומות אחרים, הוא נבדל, שכן העונג על ה' הוא נבדל מכל עונג אחר, שיש בתוך ובקשר אל העולמות.

בְּשִׂמְחָה רַבָּה וַעֲצוּמָה,

בְּשִׂמְחָה רַבָּה וַעֲצוּמָה, השמחה היא התגלות, לעומת העונג שהוא פנימי. טעמו של העונג יכול להיות בלתי מודע ובלתי מוחש אפילו לאדם עצמו, ולעומת זאת השמחה היא התגלות הטעם הן לעצמו והן כלפי הזולת.

שִׂמְחַת הַנֶּפֶשׁ וּכְלוֹתָהּ בְּטַעֲמָה כִּי טוֹב ה' וְנָעִים.

שִׂמְחַת הַנֶּפֶשׁ וּכְלוֹתָהּ בְּטַעֲמָה כִּי טוֹב ה' וְנָעִים. השמחה היא התגלות — הן במובן זה שכאשר אדם שמח הוא מגלה ומתגלה, והן במובן זה שהגילוי מביא שמחה. ואף כאן, הנפש שמחה כאשר היא טועמת "כי טוב ה' ונעים". כמובן שאת הגילוי הזה של טוב ה', שהוא המושא של 'אהבה בתענוגים', אין יכולים להשיג בשכל, ובמובן מסוים אף לא ממש ברגש, אלא רק לטעום. הטעימה איננה השגה בתוכנו של הדבר אלא, כמו נקודת החכמה, רק נגיעה, סימן של אור שאחר כך יכולה הנפש לפרשו ולחיות מזיכרונו.

נְעִימוּת עֲרֵיבוּת עַד לְהַפְלִיא.

נְעִימוּת עֲרֵיבוּת עַד לְהַפְלִיא. הטעימה "כי טוב ה' ונעים" אינה השגה שלמה אלא רק מסר, אשר תמציתו היא שה', וכל הקשור אליו, הוא נעים וערב, והוא נעים וערב עוד ועוד "עד להפליא" — כאשר מתגלה הפלא שבדבר, שהוא פלאי ואי אפשר להשיגו. ומה שאין הנפש יכולה להשיג אין היא יכולה לשאת, וזה שנאמר שהיא "שמחת הנפש וכלותה", דהיינו עד כלות הנפש בנעימות ובערֵבות זו. וכפי שנתבאר בביאור לאיגרת הקודמת, שלכלות הנפש מגיעה הנפש דווקא בהשגה שהיא משיגה באור ה'ממלא כל עלמין', באור המושג תחילה בחכמה, אשר בשעה שהוא ממלא את הנפש, בהכרה ובתחושה, עד שאין היא יכולה לשאת יותר — היא מגיעה לכלות הנפש, מצב שבו אין הכלי יכול עוד להכיל את האור.

מֵעֵין עוֹלָם הַבָּא מַמָּשׁ שֶׁנֶּהֱנִין כו' .

מֵעֵין עוֹלָם הַבָּא מַמָּשׁ שֶׁנֶּהֱנִין מזיו השכינה כו' (על פי ברכות יז,א) . כמבואר באיגרת הקודמת, יש חלוקה כוללת בין זמן של 'עבודה' ובין זמן של 'שכר'. העולם הזה הוא בעיקרו זמן של עבודה, של עבודת ה' בקיום המצוות, בתורה ובתפילה; והעולם הבא הוא הזמן של קבלת השכר, זמן שבו כבר אי אפשר לעבוד, אבל רואים ומתענגים במה שעשינו בהיותנו בעולם הזה. במובן זה, האהבה עצמה היא 'עבודה' — הנעשית בהתבוננות, בזיכוך הנפש ובשינוי מאווייה, ובהשתדלות לממשה בתוך העולם הזה בין בכלי הנפש שלו ובין בדיבור ובמעשה של תורה, תפילה ומצוות. לעומת זאת, התענוג של אהבה בתענוגים הוא 'שכר' ולא עבודה. וגם אם הייתה עבודה המביאה לעונג זה, הוא לא היה המשך ישיר ומובן מאליו של אותה עבודה אלא משהו אחר, נוסף, מתנה. אם כן, ה'אהבה בתענוגים', גם אם טועמים ממנה בעולם הזה, היא איננה חלק ממנו אלא "מעין עולם הבא ממש שנהנין וכו' ".

וְעַל זֶה, כְּתִיב "שִׂמְחוּ צַדִּיקִים בה' "

וְעַל זֶה, על האהבה בתענוגים, כְּתִיב "שִׂמְחוּ צַדִּיקִים בה' " (תהלים צז,יב). כלומר, גילוי התענוג שבאהבה, השמחה בה', היא שכרם של הצדיקים.

וְלֹא כָּל אָדָם זוֹכֶה לָזֶה.

וְלֹא כָּל אָדָם זוֹכֶה לָזֶה. כאמור בליקוטי אמרים לגבי הצדיקים בכלל, שלא כל אדם יכול להיות צדיק, ולא כל אדם זוכה בשכר הצדיקים, שהוא האהבה בתענוגים. כל אדם יכול להגיע למה שתלוי בעבודה. אם הוא עובד, משקיע זמן ומאמץ, הוא מגיע; אבל למה שמגיע לו כזכייה, כמתנה, לא כל אדם זוכה. הדרגות הבאות מלמעלה, בחסד ה', בבחינת זכייה שלא לפי ערך העבודה, אינן תלויות ברצונו ובעבודתו של האדם, אלא במהות מיוחדת של נשמה וברצון מיוחד מלמעלה, שאינם חלקו של כל אדם.

וְזוֹ הִיא בְּחִינַת כַּהֲנָא

וְזוֹ הִיא בְּחִינַת כַּהֲנָא (הכהן). הכהן הוא מן המיוחדים והנבדלים בעם שנבחרו לעבוד לפני ה' בעבודה המיוחדת להם. וכשם שבנגלה יש עבודה המסורה לכהנים ולא לשאר ישראל, ואין ישראל יכול להפוך לכהן, כך גם בעבודת ה' הרוחנית יש אנשים מיוחדים, הצדיקים, שיש להם כוחות מיוחדים ועבודה מיוחדת להם. כמו הכהנים הם מלמדים את העם, מדריכים ומנהיגים אותו בדרך עבודת ה', ולהם עצמם יש עבודה המיוחדת להם, שאינה עבודת כל אחד.

בִּרְעוּתָא דְּלִבָּא בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ.

בִּרְעוּתָא דְּלִבָּא (ברצון הלב), וכפי שֶׁנזכרה בחינה זו בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ. שעבודת הכהנים, שלא כעבודת הלויים, היא בחשאי ו"ברעותא דליבא". עבודה כזו, שהיא בעיקרה עבודה פנימית של כוונה ומחשבה, תלויה בליבו של כל אדם, והיא לכן שונה מאדם לאדם, לעומת עבודה חיצונית במעשה המצוות שהיא שווה בכל אדם.

וְעַל זֶה, נֶאֱמַר: עֲבֹדַת מַתָּנָה וְהַזָּר הַקָּרֵב וגו' " .

וְעַל זֶה, על עבודת הכהנים ועל העבודה הרוחנית המיוחדת ש'ברעותא דליבא', נֶאֱמַר: "וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתְּךָ תִּשְׁמְרוּ אֶת כְּהֻנַּתְכֶם לְכָל דְּבַר הַמִּזְבֵּחַ וּלְמִבֵּית לַפָּרֹכֶת וַעֲבַדְתֶּם, עֲבֹדַת מַתָּנָה אֶתֵּן אֶת כְּהֻנַּתְכֶם וְהַזָּר הַקָּרֵב וגו' " (במדבר יח,ז) . עבודה ואהבה זו היא כמו העבודה המיוחדת לכהנים בנגלה, שהיא עבודה פנימית בתוך בית המקדש. וברוחניות היא העבודה ב'רעותא דליבא', המיוחדת לצדיקים ולאותם אנשים אשר להם היא ניתנה במתנה ולא לאחרים.

כִּי אֵין דֶּרֶךְ לְהַשִּׂיגָהּ עַל יְדֵי יְגִיעַת בָּשָׂר.

כִּי אֵין דֶּרֶךְ לְהַשִּׂיגָהּ עַל יְדֵי יְגִיעַת בָּשָׂר. יש כוחות רוחניים הניתנים במתנה, ויש הניתנים כשכר המגיע לאדם עבור עבודתו. מה שאדם יכול להשיג הוא אף נדרש להשיג, וכל ביאתו לעולם הזה היא על מנת זה, שיעבוד ויתייגע ויקבל שכר על עבודתו — שכר דווקא ולא מתנה. ואולם, ההגבלה בזה היא שהשכר שאדם מקבל על עבודתו הוא מה שמתייחס אל עבודתו, ועבודתו של כל אדם היא לפי כוחותיו ולא מעבר לזה. אדם יכול אפוא להשיג, ביגיעה ובעבודה, דרגות של אהבה ויראה המתייחסות אל האדם והעולם, שכמוהן בצמצום ובהגבלה נמצא גם במרחב חייו של האדם בעולם הזה (ביחס האהבה והיראה שלו לאנשים אחרים וכו'); אבל את דרגת האהבה הגדולה של 'אהבה בתענוגים', שאין במינה ובערכה בעולם הזה, אין דרך להשיג ביגיעה אלא רק במתנה.

כְּמוֹ הַיִּרְאָה שֶׁשּׁוֹאֲלִין עָלֶיהָ: יָגַעְתָּ בַּיִּרְאָה? וְאוֹי לַבָּשָׂר שֶׁלֹּא נִתְיַיגֵּעַ בַּיִּרְאָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּ 'רֵאשִׁית חָכְמָה'.

כְּמוֹ מידת הַיִּרְאָה שֶׁשּׁוֹאֲלִין עָלֶיהָ: יָגַעְתָּ בַּיִּרְאָה? וְאוֹי לַבָּשָׂר שֶׁלֹּא נִתְיַיגֵּעַ בַּיִּרְאָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּספר 'רֵאשִׁית חָכְמָה'.

וּכְתִיב בַּיִּרְאָה: "אִם תְּבַקְּשֶׁנָּה כַּכָּסֶף וגו' " מְלַמֵּד שֶׁצְּרִיכָה יְגִיעָה רַבָּה וַעֲצוּמָה כִּמְחַפֵּשׂ אַחַר אוֹצָרוֹת.

וּכְתִיב בַּיִּרְאָה: "אִם תְּבַקְּשֶׁנָּה כַּכָּסֶף וְכַמַּטְמוֹנִים תַּחְפְּשֶׂנָּה, אָז תָּבִין יִרְאַת ה' וגו' " (משלי ב,ד–ה). מְלַמֵּד שֶׁצְּרִיכָה יְגִיעָה רַבָּה וַעֲצוּמָה כִּמְחַפֵּשׂ אַחַר אוֹצָרוֹת. המשל מובא בליקוטי אמרים (פרק מב) : כדרך שמחפש אדם מטמון ואוצר בתחתיות הארץ, שחופר אחריו ביגיעה עצומה, כך צריך לחפור ביגיעה עצומה כדי לגלות את האוצר של יראת שמיים הצפון ומוסתר בבינת הלב של כל אדם מישראל. ומבואר שם שבנפשו של כל אדם מישראל מצויה יראת שמיים נסתרת (היא היראה הכלולה ב'אהבה המסותרת', שלא להיפרד ממנו כלל חס ושלום) וצריך לחפש בתוך עצמו כדי לגלותה, בין כהרגשה ממש של יראה ובין כמסקנה של היראה, בשמירה ודקדוק בקיום התורה והמצוות. התפיסה היא שהיראה (והאהבה) בוודאי ישנה בכל נפש, ולכן אין הדבר תלוי אלא ביגיעה. וכמובא שם מאמר רז"ל: "יגעתי ומצאתי — תאמין".

אֲבָל אַהֲבָה רַבָּה זוֹ [אַהֲבָה בְּתַעֲנוּגִים].

אֲבָל אַהֲבָה רַבָּה זוֹ [אַהֲבָה בְּתַעֲנוּגִים]. במקומות אחרים מבואר שאלו שתי דרגות באהבה: 'אהבה רבה' ו'אהבה בתענוגים'.

נוֹפֶלֶת לָאָדָם מֵאֵלֶיהָ, מִלְמַעְלָה, בְּלִי שֶׁיָּכִין וִיכַוֵּון לָהּ.

נוֹפֶלֶת לָאָדָם מֵאֵלֶיהָ, מִלְמַעְלָה, בְּלִי שֶׁיָּכִין וִיכַוֵּון לָהּ. 'אהבה בתענוגים' היא, כאמור, עבודת מתנה שאינה תוצאה של יגיעה. מתנה זו לא רק שאי אפשר לקבלה על ידי יגיעה בהכנה ובכוונה, כנזכר, אלא שכאשר היא נופלת מלמעלה הרי זה דווקא כאשר אין מכינים ומכוונים לה. ההכנה שאדם מתכוון לדבר היא בהכרח לפי המושגים והציפיות שלו, לפי מה שהוא חושב ומרגיש שצריך להיות; אך כאשר יש דבר שבא מלמעלה, ממה שמעבר לכל מה שהוא, הרי כל הכנה רק מפריעה, היא חוסמת את הדבר הבלתי צפוי ואינה מאפשרת לו להגיע.

אַךְ וְרַק אַחַר שֶׁנִּתְיַיגֵּעַ בְּ'יִרְאַת הָרוֹמְמוּת'.

אַךְ וְרַק אַחַר שֶׁנִּתְיַיגֵּעַ בְּ'יִרְאַת הָרוֹמְמוּת'. למתנה זו יש הגבלה, ואין היא מגיעה מאליה לגמרי, בלי קשר לאדם עצמו. אמנם הקשר הזה איננו ישיר, אין זה כמו שכר העבודה המדוד לפי העבודה שנעשתה, אך עם זאת יש התניה מסוימת, עקיפה, עם מה שנעשה למטה: אף שהנתינה מלמעלה היא נתינה חופשית, עצמית — כביכול מה שהקב"ה רוצה לתת, ולא מה שאנו צריכים או זכאים לקבל — מכל מקום מצד האדם, כדי שהוא יוכל לקבל וכדי שהדבר יהיה ניכר ומשפיע בתוך עולמו, צריכה להיות הכנה מסוימת של הכלים בנפש. והכלי בנפש שיכול להתייחס לאהבה זו הוא 'יראת הרוממות'.

וְהִגִּיעַ לְתַכְלִית מַה שֶּׁיּוּכַל לְהַשִּׂיג מִמֶּנָּה לְפִי בְּחִינַת נִשְׁמָתוֹ.

כשאדם מתבונן בהתבוננות זו של היראה העליונה ויראת הרוממות ביתר עומק וביתר הפשטה, וְהִגִּיעַ לְתַכְלִית מַה שֶּׁיּוּכַל לְהַשִּׂיג מִמֶּנָּה לְפִי בְּחִינַת נִשְׁמָתוֹ. שהרי ההשגה היא בכלים, ואין אדם יכול להשיג יותר משיכולים הכלים שלו להכיל. יש כלי השגה שאדם רוכש בחייו: בידע, בלימוד וביגיעת ההשגה, בהפשטה ובדקות התפיסה וכו' — אבל ביסוד כל היכולות וכלי ההשגה שלו מונחת "בחינת נשמתו"; מהות הנשמה שיש לו, שורשה, מאיזה עולם היא מקבלת וכו'. ההדגשה "לפי בחינת נשמתו" מבחינה בין שני אלה. שכן את בחינת נשמתו אדם מקבל מאביו ומאימו ומהקב"ה, ואין לו בחירה ועבודה בזה. מה שאין כן כל העבודה שהיא "לפי בחינת נשמתו", מה הוא עושה עם הכישרונות והיכולות שנולד עימם — כאן הוא יכול וצריך לעבוד, ולהגיע לתכלית מה שיוכל וכו'.

אֲזַי מִמֵּילָא בָּאָה הָאַהֲבָה בְּתַעֲנוּגִים מִלְמַעְלָה.

וכשמגיע אדם למיצוי השגתו ולמיצוי תחושת יראת הרוממות שיש בזה, אֲזַי מִמֵּילָא בָּאָה הָאַהֲבָה בְּתַעֲנוּגִים מִלְמַעְלָה. כאמור, האהבה בתענוגים היא אהבה שבאה מלמעלה, לא כתוצאה של עבודה מלמטה אלא ממילא ומעצמה. שכן אהבה זו איננה לפי שיעורו של האדם אלא לפי שיעורו של הקב"ה; היא האהבה שלו, האהבה שאוהבים אותו עצמו, שאוהבים את האהבה שלו ולא כפי מה שאנו משיגים ומקבלים ממנה. זוהי אהבה שאין בה השגה, כי "לית מחשבה תפיסא ביה" (אין מחשבה תופסת בו, בעצמו), אלא היא תחושה שהיא כביכול המשכה מתחושתו שלו, מתחושת הדבר כפי שהוא ולא כפי שהוא מושג. וכאמור כדי שתחושה זו הבאה מלמעלה תוכל להיקלט, למצוא הד בתוך נפשנו, צריכה הנפש להגיע ליראת הרוממות, 'יראה עילאה', עד קצה יכולתה. היראה העליונה, כמו האהבה העליונה, שייכת אף היא, כאמור, לדרגות שלמעלה מההשגה, למעלה מהנפש ולמעלה מהעולמות — לו לעצמו — ולכן רק על ידה ניתן לקלוט משהו מן ה'אהבה בתענוגים' הבאה מלמעלה.

לִשְׁכּוֹן וּלְהִתְיַיחֵד עִם הַיִּרְאָה, כִּי דַּרְכּוֹ שֶׁל אִישׁ לְחַזֵּר כו' כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּלִקּוּטֵי אֲמָרִים .

ולאחר שאדם התייגע בהשגה זו ועורר בעצמו את היראה העליונה כפי יכולתו, יכולה לבוא גם האהבה בתענוגים לִשְׁכּוֹן וּלְהִתְיַיחֵד עִם הַיִּרְאָה, כִּי דַּרְכּוֹ שֶׁל אִישׁ לְחַזֵּר על אשה כו' (קידושין ב,ב), כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּלִקּוּטֵי אֲמָרִים (פרק מג) . מבואר שם שהאהבה נקראת 'איש' ו'זכר' (כמו שכתוב [תהלים צח,ג]: "זכר חסדו"), והיראה היא בבחינת אישה (כמו שכתוב [משלי לא,ל]: "אשה יראת ה' "). והכלל ביחסים שבין איש לאישה, כמו גם במשמעות המופשטת של המושגים, שהאיש מחזר אחר האישה, להיות עימה ולהשפיע בה, ולא להפך.

וְהַשֵּׁנִית,

וְהַשֵּׁנִית, האהבה השנייה שבה מדובר באיגרת זו, שונה כמעט בכול מהאהבה הראשונה: הראשונה היא אהבה שלא כל אחד מגיע אליה, ואילו השנייה היא אהבה הנמצאת בכל אחד מישראל; הראשונה היא מתנה שאין דרך להגיע אליה על ידי יגיעה, ואילו על השנייה לא רק שאפשר אלא גם חובה להתייגע; הראשונה היא אהבה בתענוגים, והשנייה לא — לא משום שהיא הפך התענוג, אלא משום שעיקר עניינה אינו להתענג אלא להשיג את מבוקשה, כפי שיבואר בהמשך.

הִיא אַהֲבָה וְתַאֲוָה,

הִיא אַהֲבָה וְתַאֲוָה, שלא כאהבה בתענוגים אהבה זו היא גם תאווה, שהנפש מתאווה לקבל לעצמה משהו שחסר לה.

שֶׁהַנֶּפֶשׁ מִתְאַוָּה וְאוֹהֶבֶת וַחֲפֵיצָה לְדָבְקָה בה', לִצְרוֹר בִּצְרוֹר הַחַיִּים, וְקִרְבַת אֱלֹהִים טוֹב לָהּ מְאֹד וּבוֹ תַּחְפּוֹץ.

שֶׁהַנֶּפֶשׁ מִתְאַוָּה וְאוֹהֶבֶת וַחֲפֵיצָה לְדָבְקָה בה', לִצְרוֹר בִּצְרוֹר הַחַיִּים, וְקִרְבַת אֱלֹהִים טוֹב לָהּ מְאֹד (על פי תהלים עג,כח) וּבוֹ תַּחְפּוֹץ. מה שחסר כאן לנפש הוא "קרבת אלוקים", שבזה טוב לה, ובהיותה בעולם הזה, מלובשת בגוף ובנפש הבהמית המסתירים ומבדילים אותה מן הקרבה והטוב האלה, היא מתאווה ואוהבת וחפצה וכו' להגיע לשם.

וְרַע לָהּ מְאֹד לְהִתְרַחֵק מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ חַס וְשָׁלוֹם.

וְרַע לָהּ מְאֹד לְהִתְרַחֵק מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ חַס וְשָׁלוֹם. הצד השני של אהבה זו היא היראה — שלא להתרחק, שלא להיפרד ממנו. כי כאשר הדבר המבוקש עדיין איננו, אלא הוא רק מתאווה ואוהב וחפץ בו, מתלווה לכך בכל עת גם תחושת החרדה מפני הכישלון, החשש שמא המבוקש לא יבוא, חס ושלום. כל עוד המבוקש, האהוב, איננו באותה אחדות גמורה שאותה הוא מבקש, הוא בכעין דמדומים: אור וחום מצד אחד, וחושך וחידלון מצד שני. דווקא ליבוי התשוקה לה' מדגיש את היראה שבריחוק ממנו. אהבה זו איננה אפוא אהבה בתענוגים, כי התחושה המתלווה אליה לא רק שאין בה עונג שבסיפוק המבוקש, אלא יש בה גם חרדה שאינה נעימה מפני החשש להתרחק, הרגשה של "רע לה מאד וכו' ".

לִהְיוֹת מְחִיצָּה שֶׁל בַּרְזֶל מֵהַחִיצוֹנִים מַפְסֶקֶת חַס וְשָׁלוֹם

והחשש הוא: לִהְיוֹת מְחִיצָּה שֶׁל בַּרְזֶל מֵהַחִיצוֹנִים, הן הקליפות המסתירות את הקדושה שבפנים, מַפְסֶקֶת חַס וְשָׁלוֹם בין הנפש לבין הקב"ה. "מחיצה של ברזל" בלשון חז"ל היא המחיצה החזקה והאטומה ביותר. היראה הזו, המוסתרת בנפשו של כל אחד מישראל, היא מפני מחיצה כזו שתהיה מפסיקה בינה ובין הקב"ה. הנפש האלוקית הרי איננה יראה משום דבר; היא קשורה באלוקי ואין היא קשורה בעולם או מקבלת ממנו, ולכן אין בעולם כולו שום דבר היכול לאיים עליה או לפגוע בה — מלבד הפסקת הקשר בינה ובין האלוקי.

וְאַהֲבָה זוֹ הִיא מוּסְתֶּרֶת בְּלֵב כְּלַל יִשְׂרָאֵל.

וְאַהֲבָה זוֹ הִיא מוּסְתֶּרֶת בְּלֵב כְּלַל יִשְׂרָאֵל. לאהבה זו יש שני צדדים: היא מוסתרת, והיא נמצאת בכל אחד מישראל. בניגוד לאהבה בתענוגים — שהיא גלויה, שמתענגים בה ושהיא נמצאת רק ביחידים — האהבה המסותרת נמצאת בכל אחד מישראל, והיא מוסתרת.

אֲפִילּוּ בָּרְשָׁעִים, וּמִמֶּנָּה בָּאָה לָהֶם הַחֲרָטָה.

אֲפִילּוּ בָּרְשָׁעִים, שברור שאין אהבת ה' גלויה בליבם, שהרי הם רשעים, אף על פי כן היא מתגלה גם בהם וּמִמֶּנָּה בָּאָה לָהֶם הַחֲרָטָה. כמאמר רז"ל "רשעים כל ימיהם מלאים חרטה". אותו אדם הוא רשע, הוא עבר עבירה, אבל האהבה הזו, שמוטבעת בתוך נפשו, איננה נותנת לו מנוחה. גם לאחר שגברה עליו הנפש הבהמית ותאוותיה, גם אחרי שכבר אין הוא מרגיש בקדושה ואין הוא חושב עליה כלל, אף על פי כן האהבה הזו עדיין אינה מניחה לו ליהנות, סתם כך, ממה שהוא עושה, וממנה באה לו החרטה.

אַךְ מִפְּנֵי שֶׁהִיא מוּסְתֶּרֶת וְנֶעֱלָמָה בִּבְחִינַת גָּלוּת בַּגּוּף.

אַךְ מִפְּנֵי שֶׁהִיא מוּסְתֶּרֶת וְנֶעֱלָמָה בִּבְחִינַת גָּלוּת בַּגּוּף. אהבת ה' היא האהבה של הנפש האלוקית שבאדם. וכפי שהנפש מוסתרת בהיותה במצב של 'גלות' בתוך הגוף ובמושגיו שבהם הוא חושב ומרגיש, כך האהבה הזו מוסתרת ואינה מתגלה בליבו ובחייו של האדם. גם אם היא מתגלה מפעם לפעם, בזמנים קיצוניים של מבחן והתגלות, היא איננה חלק מהתחושה היום יומית.

הֲרֵי הַקְּלִיפָּה יְכוֹלָה לִשְׁלוֹט עָלֶיהָ, וְזֶהוּ רוּחַ שְׁטוּת הַמַּחֲטִיא לָאָדָם.

ובהיות הנפש בגלות הֲרֵי הַקְּלִיפָּה יְכוֹלָה לִשְׁלוֹט עָלֶיהָ, וְזֶהוּ רוּחַ שְׁטוּת הַמַּחֲטִיא לָאָדָם. הגלות כשלעצמה היא קליפה (כיסוי אטום שמסתיר את הקדושה המהווה אותו, ומראה במקום זאת כאילו יש לו ישות והשפעה משל עצמו). וכשהקליפה שולטת על האדם עד כדי כך שהוא שוכח את נפשו האלוקית ואת דעתו ורצונותיו הפנימיים, העצמיים, ומזדהה עם הקליפה ורצונותיה — זוהי 'רוח שטות' המחטיאה את האדם. כלומר: רוח הגורמת לו לפעול בניגוד להכרתו ולרצונו הפנימי — מה טוב ומה לא טוב, מה חשוב וחיוני לעצם חייו ומה מסיט אותו ומוביל אותו לאבדון.

וְעַל כֵּן עֲבוֹדַת הָאָדָם לְקוֹנוֹ הִיא לְהִתְחַזֵּק וּלְהִתְגַּבֵּר עַל הַקְּלִיפָּה.

וְעַל כֵּן עֲבוֹדַת הָאָדָם לְקוֹנוֹ הִיא לְהִתְחַזֵּק וּלְהִתְגַּבֵּר עַל הַקְּלִיפָּה. לנפש שנמצאת בגלות הגוף, ובגלות בכלל, יש עבודה. ההגדרה של 'עבודה' היא פעולה שיש בה התגברות על קשיים ועל מניעות. עבודת האדם לקונו היא ההתגברות על הסתר הגוף והעולם ועל רוח השטות המרחיקה אותו מעצמו ומאלוקיו. התכלית היא אמנם להתקרב, לממש את האהבה ולהידבק באלוקי; ואולם תחילת העבודה, כשהנפש נמצאת בהסתר הגוף ואין היא רואה ורוצה בגלוי באור ובטוב, אין היא יכולה להיות באהבה עצמה אלא דווקא בגבורה. דהיינו להתחזק ולהתגבר על ההסתר של הקליפה ועל ידי זה, בהמשך, לגלות את האהבה.

בַּכֹּל מִכֹּל כֹּל.

בַּכֹּל מִכֹּל כֹּל. על שלושה שהטעימן הקב"ה מעין עולם הבא, ושלא שלט בהם יצר הרע — אברהם, יצחק ויעקב — שכתוב בהם "בכל" "מכל" "כל" וכו'. כלומר, הקב"ה נותן לאבות "כֹל", הוא השכר על המצוות שעשו, שהוא שלמות כל מה שאפשר לקבל ("הכל"), והאבות מצידם היו שלמים בעבודתם, וכמבואר שהיו מרכבה שלמה למידות האלוקיות, ולא היה אצלם כל רצון ואהבה וכו' לדבר אחר כלל. והרמז הוא, שאותה שלמות שהייתה באבות — "בכל" "מכל" "כל" — מצויה גם אצל הבנים, שיש בכוח כל אחד מהם להתגבר על הקליפה "בכל" "מכל" "כל". ומבואר בליקוטי אמרים (פרק יח ואילך) שהאבות הורישו, במובן מסוים, את אותה שלמות שהגיעו אליה לבניהם אחריהם. וזוהי ירושת האהבה המסותרת שקיימת, כאמור, בכל אחד מישראל; שמכוחה יכול כל אחד לקיים את המצוות בכל השלמות, ולהיות באותו מעשה של מצווה מרכבה ממש, כמו האבות.

דְּהַיְינוּ, מִתְּחִלָּה, לְגָרְשָׁהּ, מֵהַגּוּף לְגַמְרֵי מִמַּחֲשָׁבָה דִּיבּוּר וּמַעֲשֶׂה. שֶׁבַּמּוֹחַ וְלָשׁוֹן וּרְמַ"ח אֵבָרִים

דְּהַיְינוּ, מִתְּחִלָּה, בתחילת העבודה, לְגָרְשָׁהּ, את הקליפה, מֵהַגּוּף לְגַמְרֵי מִמַּחֲשָׁבָה דִּיבּוּר וּמַעֲשֶׂה. מחשבה, דיבור ומעשה הם שלושת לבושי הנפש, דהיינו הדרכים שבהן הגוף מבטא ומגלה את הנפש בתוך העולם הזה הגשמי. שֶׁבַּמּוֹחַ (מחשבה) וְלָשׁוֹן (דיבור) וּרְמַ"ח אֵבָרִים (מעשה). האדם נדרש לגרש את הקליפה "בכל" "מכל" "כל", שהם משלושה לבושי הנפש. ויש לומר: "בכל" שנאמר באברהם מתייחס למעשה, הוא גמילות חסדים, בקו הימין; "מכל" שנאמר ביצחק מתייחס למחשבה, היא העבודה, התפילה, בקו השמאל; ו"כל" הכתוב ביעקב מתייחס לדיבור, הוא התורה, בקו האמצעי.

וְאַחַר כָּךְ, יוּכַל גַּם כֵּן לְהוֹצִיא מִמַּסְגֵּר אָסִיר.

וְאַחַר כָּךְ, אחר שסילק את המחשבות, הדיבורים והמעשים של עולם הזה, יוּכַל גַּם כֵּן לְהוֹצִיא מִמַּסְגֵּר אָסִיר.

בְּחוֹזֶק יָד,

בְּחוֹזֶק יָד, שכן אף אם הוסרו הסוגרים החיצוניים, ולכאורה אין עוד מניעות, אין האהבה המסותרת מתגלית מעצמה, אלא צריך להוציאה "בחוזק יד", כמו שכתוב ביציאת מצרים "כי בחֹזק יד הוציאנו ה' ממצרים" (שמות יג,טז ועוד, וכן פעמים רבות "ביד חזקה"). כדי להוציא את בני ישראל ממצרים לא די היה בהסרת המניעה של מצרים. אכן, אף אחד כבר לא הפריע, אבל בנפשם הגלות נמשכה; הם לא הרגישו שום צורך ותאווה לדבר מה אחר, גבוה יותר, רוחני וקדוש; הם לא ידעו לאן ללכת, הם לא הבינו למה ובשביל מה כל זה. וכך הוא גם בנפש, הסרת המניעות החיצוניות איננה משלימה את החסר הפנימי; בשלב זה עדיין אין לנפש מושגים ורצונות עליונים, של קדושה, לשאוף אליהם. ולכן בשלב זה צריך להוציאה ביד חזקה — כלומר, בכוח הרצון והאמונה לבד — כדי שתתחיל ללכת, לנוע קדימה, למרות שעדיין אין יודעים מדוע ואין מתאווים לשום דבר אחר.

דְּהַיְינוּ לִהְיוֹת חָזָק וְאַמִּיץ לִבּוֹ בַּגִּבּוֹרִים

דְּהַיְינוּ לִהְיוֹת חָזָק וְאַמִּיץ לִבּוֹ בַּגִּבּוֹרִים (על פי עמוס ב,טז).

לִהְיוֹת הָאַהֲבָה הַמְסוּתֶּרֶת נִגְלֵית בְּגִילּוּי רַב בְּכָל כֹּחוֹת חֶלְקֵי הַנֶּפֶשׁ שֶׁ בַּגּוּף,

ובזה נפתחת הדרך לִהְיוֹת הָאַהֲבָה הַמְסוּתֶּרֶת נִגְלֵית בְּגִילּוּי רַב בְּכָל כֹּחוֹת חֶלְקֵי הַנֶּפֶשׁ שֶׁמלובשים בַּגּוּף, כוח השכל שבמוח והאהבה והיראה וכו' שבלב — במחשבה, בדיבור ובמעשה.

דְּהַיְינוּ,

דְּהַיְינוּ, עד כאן דובר בעיקר בהקדמה לעבודה, מה להסיר ולדחות ומה לא לחשוב ולא לעשות, כדי שתתגלה האהבה המסותרת. ומכאן ואילך מפרש אדמו"ר הזקן בפרוטרוט מה יש לעשות.

הָעִיקָּר בַּשֵּׂכֶל וּבַמַּחֲשָׁבָה שֶׁבַּמּוֹחַ.

הָעִיקָּר בַּשֵּׂכֶל וּבַמַּחֲשָׁבָה שֶׁבַּמּוֹחַ. עיקר העבודה היא בשכל ובמחשבה שבמוח. כי יש מחשבה של השכל, היא המחשבה שבמוח, ויש גם מחשבה של המידות, של אהבה ויראה, היא המחשבה שבלב. כאן הוא מקדים את המחשבה שבמוח, שכן בשלב זה, כשהאהבה עדיין מוסתרת והנפש אינה מרגישה ואינה משתוקקת מעצמה, עיקר העבודה הוא בשכל שבמוח.

שֶׁהַשֵּׂכֶל יַחֲשֹׁב וְיִתְבּוֹנֵן תָּמִיד,

שֶׁהַשֵּׂכֶל יַחֲשֹׁב וְיִתְבּוֹנֵן תָּמִיד, לא בהרהור אקראי חד פעמי, אלא במחשבה רצינית, בהתבוננות ממושכת שמטביעה בו את הדברים, כך שגם אחר כך, תמיד, תישאר בו רושמה של ההתבוננות.

כְּפִי שִׂכְלוֹ,

כְּפִי שִׂכְלוֹ, כל אדם מתבונן בשכל שלו, אם עמוק ואם רחב, אם דק ואם גס, ובלבד שיהיה השכל שלו; בקצב ובדימויים ובכלי המחשבה שבהם הוא חושב בעצמו על דברים הנוגעים לו, הקשורים והמכוונים לשאר חלקי נפשו וכו'.

וְהַשְׂכָּלָתוֹ,

וְהַשְׂכָּלָתוֹ, במה שהוא יודע, שכבר למד. שכן ההתבוננות באלוקי איננה כמו התבוננות בגשמיות, במה שאדם רואה. אדם רגיל אינו רואה אלוקות בגלוי בכל דבר — הוא רואה עולם, ועל האלוקות הוא צריך ללמוד "מפי סופרים ומפי ספרים" ומן ההתבוננות שלו. זהו עיקר הטעם ללימוד פנימיות התורה בכלל ומאמרי חסידות בפרט, שיהיה לאדם חומר בשכלו להתבונן בו. מקצת מזה, מעין דוגמה לדבר, יובא בהמשך, ובריבוי גדול במאמרי החסידות המבארים את הדברים בהרחבה ובריבוי פרטים. שכן, כפי שמוסבר בספרים, רק אופן זה של התבוננות רבה וממושכת יכול להביא להתעוררות אמיתית של אהבת ה' וכו'.

בַּבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ,

ונושא ההתבוננות באופן כללי הוא: בַּבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, ההתבוננות היא בבורא, לאמור: לא בקב"ה בעצמו ובמהותו, שבזה אין לנו השגה שכלית, אלא בהתגלותו כבורא העולם ומנהיגו.

אֵיךְ שֶׁהוּא חַיֵּי הַחַיִּים בִּכְלָל וְחַיֵּי נִשְׁמָתוֹ בִּפְרָט.

אֵיךְ שֶׁהוּא חַיֵּי הַחַיִּים בִּכְלָל וְחַיֵּי נִשְׁמָתוֹ בִּפְרָט. כדי לעורר יחס של אהבה אליו צריך להתבונן בהתייחסות האהבה שלו אלינו ואל עולמנו — התייחסות המתגלה בנתינה המשמעותית ביותר עבורנו, של חיי העולם שלנו בכלל וחיי נשמתנו שלנו בפרט.

וְעַל כֵּן, יִכְסוֹף וְיִתְאַוֶּה לִהְיוֹת דָּבוּק בּוֹ וְקָרוֹב אֵלָיו.

וְעַל כֵּן, כאשר יתבונן כנזכר איך שהקב"ה הוא חיי נשמתו, יִכְסוֹף וְיִתְאַוֶּה לִהְיוֹת דָּבוּק בּוֹ וְקָרוֹב אֵלָיו. כל אדם אוהב את חייו ואת נשמתו. החיים הם, במובן הפשוט ביותר — האוכל שהוא אוכל, המלאכה שהוא עושה, קשריו עם בני משפחתו, חבריו ומכריו, החוויות שהוא חווה ועוד. כל אלה הם הפרטים המרכיבים את החיים. ובתוך כל אלה ישנם החיים עצמם, שמפעם לפעם, בעת של הצלה גדולה או חוויה פנימית מאוד (הנוגעת לעצם הנפש) יכול אדם לחוש בהם. במובן זה החיים הם משאת נפשו של האדם, למענם הוא עמל ולהם הוא מתאווה כל ימיו; ולכן כאשר יתבונן בשכלו שהבורא הוא חיי החיים הללו — הוא הנותן, המהווה והמקיים אותם — יכסוף ויתאווה להיות דבוק בו.

כּוֹסֶף טִבְעִי כְּבֵן הַכּוֹסֵף לִהְיוֹת תָּמִיד אֵצֶל אָבִיו.

כּוֹסֶף טִבְעִי כְּבֵן הַכּוֹסֵף לִהְיוֹת תָּמִיד אֵצֶל אָבִיו. גם באהבה שבין בני אדם יש דרגות. הדרגה הראשונית והבסיסית ביותר היא האהבה שאדם אוהב את עצמו ואת חייו שלו (היא האהבה הנקראת בליקוטי אמרים "נפשי אויתיך" ), ודרגה גבוהה יותר היא האהבה שאדם אוהב את אביו ואימו, וכמובא בליקוטי אמרים שם "כברא דאשתדל בתר אבוי ואמה דרחים לון יתיר מגרמיה ונפשיה ורוחיה" (=כבן המשתדל אחר אביו ואימו, שהוא אוהב אותם יותר מעצמו ונפשו ורוחו). גם אהבה אנושית זו היא טבעית, אם כי איננה מובנת מאליה, שכן זה דורש דרגה מסוימת של התפתחות ושל הכרה מופשטת בדבר שאיננו חומרי ומיידי, שהוא המקור הנעלם לדבר הנראה לעין. ואולם, כפי שמבואר שם, משעה שאדם מכיר בכך יכולה אהבה זו להיות חזקה יותר, ולגבור אף על אהבת "נפשי אויתיך".

וּכְמוֹ אֵשׁ הָעוֹלָה לְמַעְלָה תָּמִיד בְּטִבְעָהּ לִמְקוֹרָהּ.

וּכְמוֹ אֵשׁ הָעוֹלָה לְמַעְלָה תָּמִיד בְּטִבְעָהּ לִמְקוֹרָהּ. כאן רומז המחבר לדרגה נוספת של אהבה מסותרת, הנזכרת אף היא בליקוטי אמרים (פרק יט). המשל לאהבה זו לקוח אף הוא מטבע העולם, כמו האש העולה וכו', ואולם שלא כמו הדרגות הקודמות הטבעי כאן הוא בסיסי יותר, כמו טבע הדומם שאינו מותנה כלל בהבנה ובדעת. והנקודה המשמעותית בזה, המבוארת על פי המשל בליקוטי אמרים שם, שאור הנר (שהוא משל לאור וחיות הנפש) שואף בטבעו לעלות למעלה, להיפרד מהפתילה ולהידבק בשורשו, למרות שעל ידי זה יכבה אורו העצמי ויתבטל במציאות בשורשו. כלומר: לעומת הדרגות הקודמות שהבסיס להן היא אהבת חייו שלו, ובדרגה גבוהה יותר מקור חייו שלו — כאן הדרגה היא גבוהה עוד יותר, כיוון שהוא מוכן למסור אף את חייו שלו, להתבטל מהמציאות, בשביל אהבת ה'.

וְכָל מַה שֶּׁיַּתְמִיד לַחֲשׁוֹב בְּשִׂכְלוֹ כּוֹסֶף זֶה. כָּכָה, יִתְגַּבֵּר וְיִתְפַּשֵּׁט כּוֹסֶף זֶה גַּם בְּפִיו וּבְכָל אֵבָרָיו

וְכָל מַה שֶּׁיַּתְמִיד לַחֲשׁוֹב בְּשִׂכְלוֹ כּוֹסֶף זֶה. כאמור, ברצונו יכול אדם לחשוב בדברים אלה ולהתמיד במחשבה זו למשך זמן. וכשיחשוב כך, שה' הוא חיי החיים וחיי נשמתו, ושעל כן צריך לכסוף ולהשתוקק להידבק בו ככל האפשר, כָּכָה, כמו שנמשכת המחשבה בזמן ומתפשטת בכל העניינים שחושבים עליהם, יִתְגַּבֵּר וְיִתְפַּשֵּׁט כּוֹסֶף זֶה אל מעבר למחשבה שבמוח ובלב גַּם בְּפִיו (בדיבור) וּבְכָל אֵבָרָיו (במעשה).

לַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה וּמִצְוֹת, לְדָבְקָה בָּהֶם בה' מַמָּשׁ, דְּאוֹרַיְיתָא וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כּוֹלָּא חַד

והמימוש וההשלמה הם לַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה וּמִצְוֹת, ועל ידי זה לְדָבְקָה בָּהֶם בה' מַמָּשׁ, דְּאוֹרַיְיתָא וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כּוֹלָּא חַד (שהתורה והקב"ה — הכול אחד). עם הקב"ה קשה לשוחח כדבר איש אל רעהו, ובוודאי אי אפשר לחבקו או לנשקו. ואולם הקב"ה, ברצונו ובאהבתו, נתן לנפש שבגוף את התורה המלובשת בענייני העולם הזה, אשר בה ביטא והלביש את רצונו וחכמתו באופן הפנימי ביותר. 'פנימי ביותר' פירושו הדבר עצמו בלי מחיצות, ואף לא באמצעות דבר אחר — לא מלאך ולא שליח, לא משל ולא דמיון — אלא הדבר עצמו, עד כדי כך שהנותן והנתינה הם דבר אחד. ולכן כשאדם חושב את מחשבתה של התורה בשכלו, מדבר את מילותיה בפיו או עושה את מצוותיה ברמ"ח איבריו, אזי הוא חושב את מחשבתו הפנימית ביותר של הקב"ה, מדבר את דבריו הפנימיים ביותר ועושה את מעשיו, והרי הוא מאוחד ודבק בו באחדות ובדבקות שאין דוגמתה בעולם הזה. באותה שעה לא רק התורה והקב"ה הם אחד, אלא אף הוא והתורה והקב"ה — הכול אחד.

וְעַל כּוֹסֶף זֶה שֶׁבְּגִילּוּי רַב כְּתִיב "צָמְאָה נַפְשִׁי וגו' " כְּאָדָם הַצָּמֵא לְמַיִם.

וְעַל כּוֹסֶף זֶה שֶׁבְּגִילּוּי רַב כְּתִיב "צָמְאָה נַפְשִׁי וגו' " (תהלים מב,ג), כְּאָדָם הַצָּמֵא לְמַיִם. אדם אינו יכול, בדרך כלל, להרגיש את הדבקות באותה עוצמה שבה הוא מרגיש את הכוסף (ואם היה מרגיש הייתה זו אהבה בתענוגים), ולכן מצבו התמידי הוא כמצבו של אדם הצמא למים. הצימאון הוא הכוסף, ההרגשה היותר ויותר מוחשית של החסר, ההולכת וגדלה ככל שאדם מתבונן יותר בכך שהקב"ה הוא חיי החיים, שהוא נכסף להידבק בו; ומשום שזה הקב"ה, שהוא אין סוף, אין הוא יכול לממש זאת אלא על ידי התורה, אשר נמשלה משום כך למים.

וְ אֵין לוֹ תַּעֲנוּג עֲדַיִין כְּלָל.

אך מכיוון שהתורה התלבשה בהסתר העולם הזה, וְלכן אֵין לוֹ תַּעֲנוּג עֲדַיִין כְּלָל. הוא לומד תורה ומקיים מצוות, אבל אין הן מרוות את הרגשת הצימאון. הרגשתו כשהוא עוסק בזה יכולה להיות כמי שעוסק בענייני העולם הזה, ואין הוא חש באלוקי שבתוכם. שהרי לא רק התורה, אלא גם האדם עצמו מלובש בגוף ובעולם הזה, את אלה הוא משיג בפשטות וממשות וכלפיהם הוא חש רגשות. רק לעתיד לבוא יוכל אדם להרגיש את הדבקות באלוקי שבתורה ובמצוות שהוא עוסק בהן (כפי שנתבאר באריכות באיגרת הקודמת), וכעת יכול הוא להרגיש זאת רק אם זיכך את גופו ואת חושיו, כשאין חושיו הרוחניים מלאים עוד בענייני העולם הגשמי, ואף אז יכול להרגיש זאת רק מעט מעט.

וְגַם עַל כּוֹסֶף זֶה וְאַהֲבָה זוֹ הַמּוּסְתֶּרֶת בָּנוּ אָנוּ מַעְתִּירִים לה', לִהְיוֹת בְּעֶזְרֵנוּ לְהוֹצִיאָהּ מִמַּסְגֵּר.

וְגַם עַל כּוֹסֶף זֶה וְאַהֲבָה זוֹ הַמּוּסְתֶּרֶת בָּנוּ אָנוּ מַעְתִּירִים לה', מתפללים ומבקשים ממנו, לִהְיוֹת בְּעֶזְרֵנוּ לְהוֹצִיאָהּ מִמַּסְגֵּר. כאן הוא מוסיף שכדי לגלות אהבה זו לא די בהתבוננות שכלית, כפי שהוסבר עד כאן, אלא צריך גם להתפלל על כך. התפילה, הנקראת גם 'עבודה שבלב' (תענית ב,א), היא העבודה של החדרת ההתבוננות אל הלב, העבודה של שינוי וזיכוך ('עבודה' מלשון עיבוד ותיקון, כמו עיבוד עורות) של תחושות הלב הטבעיות הפונות אל העולם הזה, שתהיינה פונות אל האלוקי ומתייחסות אליו, וכמבואר באריכות במקומות אחרים.

וְשֶׁיִּהְיֶה הַלֵּב מָלֵא מִמֶּנָּה, לְבַדָּהּ וְלֹא תִּכָּנֵס צָרָתָהּ בְּבֵיתָהּ, שֶׁהִיא תַּאֲוֹת עוֹלָם הַזֶּה, רַק שֶׁתִּהְיֶה הִיא עֲקֶרֶת הַבַּיִת לִמְשׁוֹל בְּצָרָתָהּ.

וְשֶׁיִּהְיֶה הַלֵּב מָלֵא מִמֶּנָּה, מאהבת ה', לְבַדָּהּ וְלֹא תִּכָּנֵס צָרָתָהּ בְּבֵיתָהּ, שֶׁהִיא תַּאֲוֹת עוֹלָם הַזֶּה, רַק שֶׁתִּהְיֶה הִיא אהבת ה' עֲקֶרֶת הַבַּיִת לִמְשׁוֹל בְּצָרָתָהּ. ה'לב' הוא כוח האהבה שבנפש. כוח זה יכול לפעול כלפי העולם — האוכל שיש בו, הכסף, האנשים וכו' — והוא יכול לפנות אל האלוקי. כפי שנאמר כבר, ה'בינוני' שעליו הוא מדבר, שצריך לגלות את האהבה המסותרת שבו, איננו יכול לרוקן לחלוטין את הלב מתאוותיו אל העולם הזה, אבל הוא יכול לגרום לכך שהן יהיו זניחות ובלתי פעילות, ולא ישמשו גורם בהחלטות הנפש כיצד לנהוג בפועל.

וּלְגָרְשָׁהּ הַחוּצָה מִמַּחֲשָׁבָה דִּיבּוּר וּמַעֲשֶׂה עַל כָּל פָּנִים.

וּלְגָרְשָׁהּ הַחוּצָה מִמַּחֲשָׁבָה דִּיבּוּר וּמַעֲשֶׂה עַל כָּל פָּנִים. כמבואר בליקוטי אמרים, מלבושי הנפש — המחשבה הדיבור והמעשה — יכול הבינוני לגרש לחלוטין את תאוות עולם הזה וכו'. לאמור שלא לחשוב ולא לדבר ובוודאי שלא לעשות דבר מכוח תאווה ואהבה לענייני עולם הזה, ובהם גופו ונפשו הבהמית שלו.

הֲגַם שֶׁלֹּא יוּכַל לְשַׁלְּחָהּ לְגַמְרֵי מִלִּבּוֹ, עַל כָּל פָּנִים תִּהְיֶה הִיא מוּסְתֶּרֶת בִּבְחִינַת גָּלוּת וְעַבְדוּת לַעֲקֶרֶת הַבַּיִת גְּבִרְתָּהּ, לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ לִדְבָרִים הֶכְרֵחִיִּם לָהּ לְבָד כַּאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה.

הֲגַם שֶׁלֹּא יוּכַל לְשַׁלְּחָהּ לְגַמְרֵי מִלִּבּוֹ, שלא תהיה שם כלל, עַל כָּל פָּנִים תִּהְיֶה הִיא מוּסְתֶּרֶת בִּבְחִינַת גָּלוּת וְעַבְדוּת לַעֲקֶרֶת הַבַּיִת גְּבִרְתָּהּ, לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ לִדְבָרִים הֶכְרֵחִיִּם לָהּ לְבָד כַּאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה. אם קודם הייתה אהבת ה' מוסתרת, הרי עתה, משהתגלתה, תהיה אהבת עולם הזה, בכל גווניה, המוסתרת. שכאמור, אין הן יכולות לשמש יחד: כשזו עולה זו יורדת, כשזו מתגלה זו מסתתרת.

כְּדִכְתִיב: "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ"

כְּדִכְתִיב: "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ" (משלי ג,ו). ולא רק כמידת חסידות. אמנם כאן מוסיף לה אדמו"ר הזקן ממד חדש: לא רק שכל מעשיו כאכילה ושתייה וכו' יהיו לשם שמיים ועל כל פנים לא להנאת גופו (כהוראת השולחן ערוך), אלא אף הכוח והתאווה שבנפש שיש בהנאת גופו מדברים אלה יהיו משמשים לעבודת ה'. כלומר: לא שיעשה דברים אלה כמי שכפאו וכו', בלא חיוניות כלל, אלא שישתמש באותו כוח וחיוניות שיש בנפש לדברים אלה בשביל לעשותם כעבודת ה' — וכך יהיה אוכל לא רק כהכרח מגונה, אלא כמצווה (או כמכשיר למצווה) שצריך לעשותה בחיות ובהתלהבות, וחיות והתלהבות אלה יעלו עימהן גם את החיות וההתלהבות הטבעית שיש במעשה. אם כן, כשאדם מתקן ומעלה לא רק את המעשה אלא גם את הנפש של מטה, את החיות והתאווה של העולם הזה, הוא מקיים במלוא המשמעות את הכתוב "בכל דרכיך דעהו".

איגרת־מאמר זו עסקה בשני מינים של אהבת ה', שהן שתי דרכים של עבודת ה'. האהבה האחת היא 'אהבה בתענוגים', כאשר נפש האדם נמצאת למעלה ורואה וחווה את הדברים כפי שהם שם — שהכול טוב, הכול ברור, הכול הוא רצון ה' ועבודת ה'. ואם כן בכל דרכיו רואה האדם רק את רצון ה', וחסד ה' שהוא אוהב עד אין סוף נמצא איתו תמיד, וזוהי "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים". והאהבה השנייה היא האהבה המסותרת באדם: כשהאדם נמצא למטה, כשאהבת ה' שלו נסתרת ומה שהוא חווה הוא העולם הזה, התאווה אליו והחרדה ממנו. האדם הזה אינו מרגיש כעת את התענוג שבמציאות ה' בכל דרכיו, ולכן עליו לעבוד קשה בדעתו ובנפשו כדי לדלג על חסר זה, ולמרות הכול לחבר את כל דרכיו אל ה'. את הכוח לזה — שכן יש כאן צורך בכוח עצום ורב — הוא מקבל דווקא מהמקום שבו האהבה היא נסתרת, והוא מרגיש את החיסרון, הכוסף והצמא לה'. האהבה היא נסתרת אבל היא אינה זרה לו, היא שלו וחלק ממנו, ולכן כשאין היא מתגלה כאהבה היא מתגלה בחסרון האהבה, כסלידה ויראה מפני המציאות של חוסר אהבה וכתשוקה עזה להשלים את החיסרון. וכוח זה, לא רק שהוא דוחף ומפעיל את האדם, במחשבות בדיבורים ובמעשים של אהבה, אלא הוא גם מוסיף חיות פנימית לנפש הקדושה מהכוחות המסתירים בעצמם; את החיות, הלהט והממשות של תאוות העולם — אל תוך אהבת ה' המתגלה דרכם.

(Endnotes) 1 . ולא על פי סדר הזמנים שבהן נכתבו וכיוצא בזה. וראו בהערת כ"ק אדמו"ר זי"ע על פי ספר השיחות תש"ה עמ' 110 (נדפס ב'שיעורים בספר התניא'). 2 . כמו אהבת בן, אהבת אישה וכו'. ואף על פי שהמדובר באהבת ה', יש לאהבת ה' על כל סוגיה וגווניה מקבילות במיני האהבות שבין בני אדם. 3 . ראו באריכות תורת חיים בראשית קמט,ג והלאה. 4 . ראו ליקוטי תורה דרושים לסוכות פ,א ועוד. 5 . על פי תהלים לד,ט ושם קלה,ג. 6 . וכן מבואר בספרי הקבלה, שטעמים בחכמה (ה"טעמים" הם מארבע המדרגות — טעמים, נקודות, תגים, אותיות — והמקבילה לדרגת הטעמים היא דרגת החכמה שבנפש, ועולם האצילות). וכן מבואר שהזיכרון שייך למוח החכמה, וכבפרשת 'קדש' שבתפילין השייכת למוח החכמה וכתוב בה "והיו לזכרון וגו' ". 7 . כלשון אור החיים הקדוש בפירושו לתורה ויקרא טז,א המובאת הרבה בספרי חסידות. 8 . כמאמר התלמוד: "היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם" (עירובין כב,א). 9 . ובמובן מסוים — העבודה של העולם הזה (עבודת התפילה) ; וכמאמר הזהר: "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא" (אין עבודה כעבודת האהבה). וראו ליקוטי תורה במדבר מב,ג. 10 . ראו למשל רש"י לשמות יט,ו: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים — שרים, כמה דאת אמר 'ובני דוד כהנים היו' (שמואל ב, ח,יח)". 11 . ראו זהר חלק ג לט,א, ושם קעז,ב. ושם מדובר על עבודת הכהנים שהיא בחשאי, דהיינו ברצון הלב, בכוונה ובמחשבה, לעומת עבודת הלויים שהיא בקול ובגילוי. 12 . ראו ליקוטי תורה ויקרא ט,ד ועוד. 13 . כמבואר במאמרים אחרים שביאת הנשמות לעולם הייתה כדי שלא יהיה להן "נהמא דכיסופא" (לחם הבושה) — שהוא השפע שמקבלים הנבראים במתנה, בחסד חינם — אלא שירוויחו לחמם בכבוד, בעבודה. וראו ליקוטי תורה ויקרא ו,ד ועוד. 14 . ראו ליקוטי אמרים פרק מב ועוד. 15 . אכן, מה שהביא כאן רק 'יגיעת בשר', נראה לומר שאין זה דווקא, והכוונה היא גם ליגיעת נפש. ואולי משום ההמשך כאן: "ואוי לבשר שלא נתייגע ביראה". ומכל מקום נראה שיגיעת בשר היא היגיעה הראשונית, השייכת יותר ליראה. וכפי המוסבר, שההתבוננות הצריכה ליראה היא בעיקר שלא להתבונן בדברים אחרים ושלא להימשך אחריהם, שהיא כאמור "יגיעת בשר". 16 . ראשית חכמה שער היראה פרק יב (רק המשפט "אוי לבשר וכו' "). וראו גם שבת לא,א. 17 . מגילה ו,ב. ובכמה מקומות מעיר כ"ק אדמו"ר זי"ע: "וזהו שאמרו חז"ל 'יגעת ומצאת תאמין' — דלכאורה, הרי מציאה באה בהיסח הדעת, ומהי שייכותה לענין היגיעה? כי לאחרי שמתייגע עד מקום שיד שכלו מגעת, אזי נותנים לו מלמעלה שלא לפי ערך יגיעתו, באופן של מציאה" (ראו תורת מנחם כרך כג עמ' 231). 18 . ראו תורת מנחם כרך ג עמ' 279 ואילך. 19 . ראו תורה אור מח,א. 20 . ראו תורה אור מז,ג. 21 . על דרך שתי הדרגות שבכתר, אריך אנפין (א״א) ועתיק יומין (עתיק). 'עתיק יומין' הוא כמו העונג העצמי, הדרגה הפנימית העליונה, הנעתקת והנבדלת מהעולמות התחתונים, ו'אריך אנפין' הוא הדרגה החיצונית, כמו דרגת הרצון, המתייחסת אל העולמות. 22 . ראו ליקוטי אמרים פרק מג. 23 . וכעין זה מבואר במקומות אחרים (ראו בהקדמת שער היחוד והאמונה), שאהבת ה' היא שורש לכל מצוות עשה ויראת ה' השורש לכל מצוות לא תעשה. שכן הכוח של אהבה בנפש הוא הכוח לפעול ולעשות, וכוח היראה הוא הכוח לשמור את הקיים, שלא לקלקל. 24 . לא שאין תענוג ושמחה באהבה זו; אך אין זה אותו תענוג של האהבה כשלעצמה, אלא כעין סיפוק ושמחה, ואפילו תענוג, של מילוי החסר והשלמה של המבוקש. 25 . הלשון על פי בראשית רבה פרשה פ,ז. 26 . על פי שמואל א כה,כט. והוא אוצר הנשמות, המקום שבו נמצאות הנפשות טרם שירדו לגוף בעולם הזה. 27 . על פי ליקוטי לוי יצחק על התניא: "יש לומר 'מתאווה' בעשייה, 'ואוהבת' ביצירה 'וחפיצה' בבריאה, 'לדבקה בה'' במלכות (המתלבשת בעשייה) 'לצרור בצרור החיים' ביסוד ז"א ובז"א בכלל (המתלבש ביצירה), 'וקרבת אלוקים' כו' בבינה (המתלבשת בבריאה), שבה שם אלקים" וכו', עיינו שם עוד. 28 . ראו ליקוטי אמרים פרק כה. 29 . על פי מאמר רז"ל בפסחים פה,ב וסוטה לח,ב. 30 . ראו עירובין כח,ב, ירושלמי פרק ה הלכה ה ועוד. 31 . ליקוטי אמרים פרקים יח–יט ועוד. 32 . שם פרק ב ועוד. 33 . שם פרק יד. 34 . מובא בספר שבט מוסר פרק כה בשם רז"ל. מעין זה בנדרים ט,ב, אבל בלשון זו ממש לא מצאנו בש"ס ובמדרשים. 35 . ראו ליקוטי אמרים פרקים יח, כה. 36 . ראו ליקוטי אמרים פרק לז, תורה אור מט,א ו־סא,א, ועוד. 37 . וכן הוא בכל מקום: קו ה'עבודה', לעומת הקווים של גמילות חסדים ותורה, הוא קו השמאל, קו הגבורה, מלמטה למעלה, כמו הקרבנות שעולים למזבח וכמו התפילה שעיקרה העלייה שאדם עולה מעולמו הגשמי ומידבק בקדושה העליונה. 38 . וכן הוא בליקוטי אמרים פרק ל. 39 . בבא בתרא יז,א. וכן מופיע הביטוי בנוסח ברכת המזון בברכה הרביעית. 40 . באברהם כתוב "וה' ברך את אברהם בכל" (בראשית כד,א), ביצחק — "ואֹכל מכל" (שם כז,לג), וביעקב — "יש לי כל" (שם לג,יא). 41 . ראו ליקוטי אמרים פרק לז. 42 . ראו הערת כ"ק אדמו"ר זי"ע לביטוי זה בפרק ל בליקוטי אמרים. 43 . ראו ליקוטי אמרים פרק ד. 44 . ישעיה מב,ז, וראו גם תהלים קמב,ח. 45 . ראו מעין זה בליקוטי אמרים פרק לא, על "כי ברח העם". 46 . וכידוע בעניין שבירת הכלים שהיה, באופן כללי, במידות ולא במוחין. וכן הוא בין אצילות לעולמות הנבראים, בין אדם לבהמה וכו', שבכל מקום האדם הוא המברר את הבהמה, אצילות מבררת את העולמות וכו'. וכן מבואר בליקוטי אמרים פרק ט, שמשכן הנפש האלוקית הוא במוחין שבראש וכו' ומשכן הנפש הבהמית הוא בלב, בחלל השמאלי. 47 . ולא בשכל של מישהו אחר, שהיא בהכרח התבוננות חיצונית: מה פלוני חושב, למה ואיך וכו', וממילא אין זה נוגע לו כלל. 48 . ראו בקונטרס ההתפעלות לאדמו"ר האמצעי, ובתחילת קונטרס העבודה וקונטרס התפילה לאדמו"ר הרש"ב. 49 . ראו ליקוטי אמרים פרק מד, על פי ישעיה כו,ט. 50 . בליקוטי אמרים פרק ד ופרק כג מביא מאמר זה בשם הזהר, ומובא שהוא מזהר חלק א כד,א. ובליקוטי תורה דברים מו,א מציין לעיין בזהר פרשת בשלח ס,א. ולהעיר מתיקוני זהר תיקון ו ותיקון כב (מהערת כ"ק אדמו"ר זי"ע). 51 . ראו זהר חלק ג עג,א: "ג' דרגין אינון מתקשרן דא בדא: קודשא בריך הוא, אורייתא וישראל". 52 . וכן מעיר כ"ק אדמו"ר זי"ע, שמוכרח להוסיף זה כאן כדי לתרץ מה שכתוב לעיל באיגרת ד, שהגילוי נעשה לא על ידי ההתבוננות כי אם על ידי תפילה וצדקה וכו', עיינו שם (מובא ב'ליקוטי ביאורים'). 53 . ראו שולחן ערוך אורח חיים סימן רלא: "וכן בכל מה שיהנה בעולם הזה, לא יכוין להנאתו, אלא לעבודת הבורא יתברך, כדכתיב: בכל דרכיך דעהו, ואמרו חכמים: כל מעשיך יהיו לשם שמים, שאפילו דברים של רשות, כגון האכילה והשתיה וההליכה והישיבה והקימה והתשמיש והשיחה וכל צרכי גופך, יהיו כולם לעבודת בוראך וכו' ". וכן מעיר על זה כ"ק אדמו"ר זי"ע.