נוֹדָע דִּבְאִתְעֲרוּתָא דִּלְתַתָּא

נוֹדָע דִּבְאִתְעֲרוּתָא דִּלְתַתָּא

אכן, כאן המובן של מושגים אלה שונה במקצת. אין מדובר על שני מקורות לפעולתו של האדם בעולם, אלא על פעולה ושכרה, פעולתו של האדם למטה ושכרה הבא מלמעלה. ושכר זה — לא כמנוף להמשך העבודה מלמטה ("שכר מצווה — מצווה") אלא כמהות לעצמה, כהשלמת מהות הצדקה שהייתה חסרה במעשה האדם מלמטה.

שֶׁהָאָדָם מְעוֹרֵר בְּלִבּוֹ. ההתעוררות מלמטה מתחילה ב

שֶׁהָאָדָם מְעוֹרֵר בְּלִבּוֹ. ההתעוררות מלמטה מתחילה בהתעוררות הלב דווקא. שהרי גם המעשה בפועל של נתינת הצדקה וכו' מתחיל בעבודת הנפש, שעיקרה הוא לעורר את דחיפת הלב, הרגש והרצון.

מִדַּת הַחֶסֶד וְרַחֲמָנוּת עַל כָּל הַצְּרִיכִים לְרַחֲמִים, אִתְעֲרוּתָא דִּלְעֵילָא לְעוֹרֵר עָלָיו רַחֲמִים רַבִּים מִמְּקוֹר הָרַחֲמִים.

עוד אפשר לדייק, שההתעוררות מלמטה היא גם כאשר ההתעוררות היא רק בלב ולא יצאה עדיין לפועל, להשפיע מִדַּת הַחֶסֶד וְרַחֲמָנוּת עַל כָּל הַצְּרִיכִים לְרַחֲמִים, כבר אז היא מעוררת אִתְעֲרוּתָא דִּלְעֵילָא (התעוררות מלמעלה), לְעוֹרֵר עָלָיו רַחֲמִים רַבִּים מִמְּקוֹר הָרַחֲמִים. ההתעוררות מלמעלה מתייחסת אל ההתעוררות מלמטה, הן בעניין והן ביחס אל מי שעורר אותה, אל מי שנעשה כלי בהתעוררותו לקבל את ההשפעה מלמעלה. ולכן, אם אדם התעורר ברחמים על אדם אחר, הוא מעורר מלמעלה את הרחמים עליו עצמו.

לְהַשְׁפִּיעַ לוֹ הַפֵּירוֹת בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן לָעוֹלָם הַבָּא .

לְהַשְׁפִּיעַ לוֹ הַפֵּירוֹת בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן לָעוֹלָם הַבָּא (על פי פאה פרק א משנה א) . השפעה זו מלמעלה, ממקור הרחמים, מופיעה בשני אופנים — הקרן והפירות. קרן ופירות הם מושגים מהתחום של דיני ממונות: הקרן היא ערך הנכס בעצמו, והפירות הם הרווחים, כמו פירות העץ, מה שהנכס מרוויח מבלי שהוא בעצמו חסר. כמו כן בהשפעה האלוקית יש שני אופנים אלה של קרן ופירות. ההשפעה של ה'פירות', שאינה מחסירה מהקרן (מהמאור), היא הארה בלבד הנכנסת בכלי המקבל. משום כך מתייחסת השפעה זו אל העולם הזה, המוגבל והנמוך. לעומתה, ההשפעה של ה'קרן' היא הביטוי העצמי של המשפיע ולא הארה בלבד, השפעה שאינה מגבילה את עצמה לכלי של מקבל כלשהו, ולכן היא ההשפעה המתייחסת אל העולם הבא, שאיננו מוגבל באותן הגבלות.

פֵּירוּשׁ, הַ'פֵּירוֹת' הִיא הַשְׁפָּעָה הַנִּשְׁפַּעַת מִמְּקוֹר הָרַחֲמִים וְחַיֵּי הַחַיִּים בָּרוּךְ הוּא. וְנִמְשֶׁכֶת לְמַטָּה מַטָּה בִּבְחִינַת הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת מִלְמַעְלָה לְמַטָּה כו'.

פֵּירוּשׁ, הַ'פֵּירוֹת' הִיא הַשְׁפָּעָה הַנִּשְׁפַּעַת מִמְּקוֹר הָרַחֲמִים וְחַיֵּי הַחַיִּים בָּרוּךְ הוּא. אף על פי שהשפעת 'פירות' היא רק הארה מן ה'קרן', שאינה מחסרת מהקרן עצמה, היא הארה הנמשכת מהמקום הגבוה ביותר, וְנִמְשֶׁכֶת לְמַטָּה מַטָּה בִּבְחִינַת הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת מִלְמַעְלָה לְמַטָּה כו'. הביטוי 'השתלשלות העולמות' מגדיר תחום, שהוא תחום העולמות וההארה האלוקית המחיה את העולמות (ולא האלוקי בעצמו), וכמו כן את מהות הקשר בין העולמות, שהוא קשר של השתלשלות. העולמות משתלשלים זה מזה, כטבעות השלשלת האחוזות זו בזו, ראשו של תחתון בתחתיתו של עליון, המקבל ממנו כל מה שהוא יכול לקבל ומשיג בו כל מה שהוא יכול להשיג. יש יחס מסוים בין החוליות, העולם העליון הוא סיבה לעולם התחתון, והתחתון יכול בהכרח להשיג את הסיבה הזו. העולם העליון הוא אפוא עליון אבל אין הוא נבדל לגמרי מהעולם התחתון.

עַד שֶׁמִּתְלַבֶּשֶׁת בָּעוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי,

עַד שֶׁמִּתְלַבֶּשֶׁת בָּעוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי, שהוא העולם התחתון בכל השתלשלות העולמות. כי דווקא ההארה הנמשכת מלמעלה ביותר, ממקור הרחמים שלמעלה מעלה, היא המגיעה נמוך יותר, למטה מטה עד לגשמי ממש.

בִּבְנֵי חַיֵּי וּמְזוֹנֵי כו'.

בִּבְנֵי חַיֵּי וּמְזוֹנֵי כו'. הם כלל ענייניו של האדם בעולם הזה הגשמי: "בני" הם הבנים של האדם, לידתם וגידולם; "חיי" הם אורך החיים, ענייני הבריאות והרפואה; ו"מזוני" הם המזונות, הפרנסה. כל השפעה משמעותית וממשית בעולם הזה, היא בהכרח השפעה באחד מאלה: בני חיי ומזוני.

וכל אלה הם רק פירות מן הקרן, שמקבל כל אדם לפי צרכיו ומקומו שלו, אבל אינם מבטאים את עניינה של המצווה עצמה, אינם מהווים את השכר שלה עצמו, את הביטוי לרצונו העצמי של הקב"ה הנמצא בה.

וְהַקֶּרֶן הוּא כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "רְחָבָה מִצְוָתְךָ מְאֹד" .

וְהַקֶּרֶן הוּא כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "רְחָבָה מִצְוָתְךָ מְאֹד" (תהלים קיט,צו) . ה'קרן' היא כאמור ההשפעה האלוקית העצמית, שלכאורה אין שום כלי ועולם יכולים לבטא ולהכיל אותה. יש רק דבר אחד שהוא כביכול גדול ורחב דיו לקבל אותה — והוא המצווה. וכמו שכתוב "רחבה מצותך מאד", המצווה היא רחבה מאוד, ו'מאוד' הוא, כמבואר במקומות אחרים — בלי סוף.

וַהֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר : "מִצְוֹתֶיךָ", לְשׁוֹן רַבִּים.

מובן זה אף מדויק בלשון הכתוב — "מצותך", בלשון יחיד, שכן וַהֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר (והיה לו לומר) : "מִצְוֹתֶיךָ", לְשׁוֹן רַבִּים. שאם הכוונה היא למצוות שהקב"ה מצווה אותנו, הרי יש מצוות רבות, תרי"ג מצוות, ומדוע מדבר הכתוב על מצווה אחת?

(וְגַם לְשׁוֹן רְחָבָה אֵינוֹ מוּבָן).

(וְגַם לְשׁוֹן רְחָבָה אֵינוֹ מוּבָן). מה משמעות "רחבה" אצל מצווה? המושג לקוח מהעולם הגשמי, וצריך להבין מהי משמעותו לגבי המצווה. וגם, מדוע דווקא "רחבה" ולא ארוכה או גבוהה וכו'?

אֶלָּא "מִצְוָתְךָ" דַּיְיקָא. הִיא מִצְוַת הַצְּדָקָה, שֶׁהִיא מִצְוַת ה' מַמָּשׁ, מַה שהקב"ה בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ עוֹשֶׂה תָּמִיד לְהַחֲיוֹת הָעוֹלָמוֹת.

אֶלָּא "מִצְוָתְךָ" דַּיְיקָא. הכוונה אינה לכלל המצוות, אלא למצווה מסוימת שהיא במיוחד שלך ("מצותך"), שאותה אתה עושה. הִיא מִצְוַת הַצְּדָקָה, שֶׁהִיא מִצְוַת ה' מַמָּשׁ, מַה שהקב"ה בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ עוֹשֶׂה תָּמִיד לְהַחֲיוֹת הָעוֹלָמוֹת. חיות כל העולמות היא לגבי הקב"ה צדקה. שהרי מהותה של מצוות הצדקה היא הנתינה שאינה מותנית ואינה מוגבלת בזכותו של המקבל ובמה שהוא נותן בתמורה, וכזו היא נתינתו של הקב"ה שהוא אין סוף, שאין עוד מלבדו, שאין כל העולמות נחשבים ואין להם כל ערך ביחס לקב"ה המחייב אותו לתת — ונמצא שכל קיום וחיים שהוא נותן הם אך צדקה וחסד אין סופיים מצידו. ומוסיף המחבר "תמיד", שכן הצדקה שהקב"ה עושה להחיות את העולמות היא תמידית. וכמבואר בשער היחוד והאמונה, שחיות והיווי העולמות צריכים להיות תמידיים, בכל עת מחדש.

וְיַעֲשֶׂה לֶעָתִיד בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְעֹז.

וְיַעֲשֶׂה לֶעָתִיד לבוא, בזמן תחיית המתים, כפי שייאמר בהמשך. שתהיה אז התגלות החיות בעולמות בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְעֹז. שלא כמו עכשיו, שהיא בחלישות, להחיות העולמות כפי שהם בלבד. כי בגילוי רב יותר לא יוכלו העולמות לעמוד, ויתבטלו מחמת הגילוי. ואולם לעתיד לבוא, משיוכן האדם והעולם לכך, תהיה ההתגלות בעולמות ביתר שאת ועוז.

וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב "וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה כו' " .

וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב "וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה כו' " (בראשית יח,יט) . הצדקה היא 'דרך ה'', הדרך שבה הולך ה' מחביון עוזו למעלה ומשפיע ומתגלה בעולם. הדרך הזו היא באופן כללי על ידי כלל המצוות, ובפרט על ידי מצוות הצדקה, כפי שיבואר בהמשך. ואם כן, מה שכתוב "ושמרו דרך ה' וכו' " פירושו הוא שכאשר אדם שומר את המצוות לעשות צדקה וכו' — הוא שומר ומקיים את דרך ההשפעה והגילוי האלוקי בעולם. ועוד, שהוא מכין ובונה את הדרך שבה יתגלה ה' לעתיד ביתר שאת ועוז.

כְּמוֹ דֶּרֶךְ שֶׁהוֹלְכִים בָּהּ מֵעִיר לְעִיר עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל,

דרך עליונה זו היא כְּמוֹ דֶּרֶךְ שֶׁהוֹלְכִים בָּהּ מֵעִיר לְעִיר עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, כדי להגיע ממקום למקום יש דרך שצריך ללכת בה, וברוחניות אלה השלבים והאופן שבהם נעשה הדבר.

כָּךְ הַצְּדָקָה הִיא בְּחִינַת גִּילּוּי וְהֶאָרַת אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, סוֹבֵב כָּל עָלְמִין, שֶׁיָּאִיר וְיִתְגַּלֶּה עַד עוֹלָם הַזֶּה.

כָּךְ הַצְּדָקָה הִיא ה'דרך' ממהות האין סוף, הנעלם, הנבדל מכל מציאות העולמות, שיהיה בְּחִינַת גִּילּוּי וְהֶאָרַת אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, שהוא ביחס לעולמות בחינת סוֹבֵב כָּל עָלְמִין, שֶׁיָּאִיר וְיִתְגַּלֶּה עַד עוֹלָם הַזֶּה. הצדקה היא אפוא 'דרך ה'', הדרך שבה נמשך אור אין סוף הבלתי מוגבל, הסובב כל עלמין, אל תוך העולם הזה המוגבל. כיוון שכל מציאות העולמות והנבראים נחשבת כאין ממש לגבי אור אין סוף הסובב כל עלמין, לכן הצדקה היא שיכולה לדלג על הגבולות, על מה שלא מגיע, ולהחיות גם את מי שאין לו מה לתת חזרה, את השפלים באמת. רק הצדקה היא הדרך לעבור את הפער הזה, לחבר סובב וממלא.

בְּאִתְעֲרוּתָא דִּלְתַתָּא בְּתוֹרַת צְדָקָה וְחֶסֶד חִנָּם.

כאן חוזר אדמו"ר הזקן למה שנאמר בתחילת האיגרת, שהנתינה הזו ממקור הרחמים, להשפיע את הפירות והקרן, היא בְּאִתְעֲרוּתָא דִּלְתַתָּא (בהתעוררות מלמטה). כלומר, רק כשאדם מעורר בליבו את מידת החסד והרחמים, וכשהוא יוצא מעצמו ומהגדרים שלו ונותן בתורת צדקה וחסד למי שאין לו — הוא יכול לקבל מלמעלה את הארת האין סוף בְּתוֹרַת צְדָקָה וְחֶסֶד חִנָּם.

לֶעָתִיד.

לֶעָתִיד. הארת אין סוף זו, ביתר שאת ועוז, תהיה רק לעתיד ולא בזמן הזה. הזמן הזה הוא בעיקרו הזמן של 'לעשותם', הזמן שבו עושים את המצוות, ורק 'ולמחר', לעתיד, יהיה הזמן של 'לקבל שכרם', בגילוי המשמעות והאור האלוקי של העשייה שהייתה. הזמן הזה איננו הזמן המוכשר לגילויים; אדרבה, העשייה בשלמותה יכולה לבוא דווקא מתוך ההסתר, והזמן של ההתגלות הוא הזמן שיהיה לעתיד, כאשר לא תהיה עוד עשייה.

בִּתְחִיַּית הַמֵּתִים בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז לְאֵין קֵץ מִבְּחִינַת גִּילּוּי (הֶאָרָה) [הַהֶאָרָה] בְּגַן עֵדֶן הַתַּחְתּוֹן וְהָעֶלְיוֹן.

בִּתְחִיַּית הַמֵּתִים בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז לְאֵין קֵץ מִבְּחִינַת גִּילּוּי (הֶאָרָה) [הַהֶאָרָה] בְּגַן עֵדֶן הַתַּחְתּוֹן וְהָעֶלְיוֹן. למונח 'עתיד' בהקשר זה יש בדרך כלל שני מובנים: פרטי וכללי. פרטי, הוא העתיד הפרטי של כל נפש, לאחר חייה בעולם הזה בגוף הגשמי, כשהיא נמצאת בגן עדן. בעתיד זה הנפש אינה בגוף, ולכן אינה מוגבלת בהגבלות הגוף ויכולה לקבל הארה וגילוי מעל ומעבר למה שיכלה בהיותה בגוף. ואולם, כפי שייאמר בהמשך, גילוי זה הוא במהותו עדיין מוגבל, ואילו הגילוי העצמי האין סופי, שבו מדובר כאן, יהיה רק בעתיד הכללי, שיהיה בזמן תחיית המתים. ההבדל ביניהם הוא, שהעתיד שיש לכל נשמה בגן עדן אינו שונה במהותו מהמציאות של העולם הזה שהיה לה. מה שמתגלה שם הוא בעצם מה שהיה בעולם הזה, רק שבעולם הזה אין רואים בגלל מגבלות חיצוניות, כמו הגוף הגשמי וכו'. ומה שכתוב בכמה מקומות שהצדיקים עולים מדרגה לדרגה בגן עדן, מגן עדן תחתון לגן עדן עליון וכו', הוא אך גילוי פנימי ודק יותר ויותר של אותן המעלות עצמן. לעומת גן עדן, הזמן של תחיית המתים — למרות שהוא לכאורה חזרה מסוימת אל מציאות העולם הזה (של נפש בגוף) — יהיה מציאות שונה לחלוטין, מהות של עולם אחר, שיתגלה בו מה שאינו מתגלה ואינו יכול כלל שיתגלה בעולם הזה.

שֶׁהֲרֵי כָּל נִשְׁמוֹת הַצַּדִּיקִים וְהַתַּנָּאִים וְהַנְּבִיאִים,

והראיה לזה, שהגילוי והשכר בתחיית המתים הוא למעלה מגן העדן, שתחיית המתים לא תהיה רק לאלה שחיים בעולם הזה אלא גם לנשמות שבגן עדן, ובכלל אלה אף לנשמות הנמצאות במעלה הגבוהה ביותר שם. שֶׁהֲרֵי כָּל נִשְׁמוֹת הַצַּדִּיקִים וְהַתַּנָּאִים וְהַנְּבִיאִים, שהייתה עבודתם ומעלתם בעולם הזה גבוהה מאוד. ואין מדובר בסוג מסוים דווקא של מעלה וגילוי, שביחס אליו תהיה תחיית המתים גדולה יותר, אלא בכל סוג ודרגה: "הצדיקים, והתנאים, והנביאים".

שֶׁהֵם, עַתָּה בְּגַן עֵדֶן הָעֶלְיוֹן בְּרוּם הַמַּעֲלוֹת.

שֶׁהֵם, נשמותיהם, עַתָּה בְּגַן עֵדֶן הָעֶלְיוֹן בְּרוּם הַמַּעֲלוֹת. ככל שהייתה גבוהה מעלתם ועבודתם בעולם הזה כך גבוהה מעלתם ומעלת הגילוי שמגיע אליהם בגן עדן.

יִתְלַבְּשׁוּ בְּגוּפוֹתֵיהֶם לֶעָתִיד וְיָקוּמוּ בִּזְמַן הַתְּחִיָּיה לֵיהָנוֹת מִזִּיו הַשְּׁכִינָה.

ולעתיד לבוא יִתְלַבְּשׁוּ בְּגוּפוֹתֵיהֶם לֶעָתִיד וְיָקוּמוּ בִּזְמַן הַתְּחִיָּיה לֵיהָנוֹת מִזִּיו הַשְּׁכִינָה.

לְפִי שֶׁהַהֶאָרָה וְהַגִּילּוּי שֶׁבְּגַן עֵדֶן הִיא בְּחִינַת 'מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין' .

לְפִי שֶׁהַהֶאָרָה וְהַגִּילּוּי שֶׁבְּגַן עֵדֶן הִיא בְּחִינַת 'מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין' (ממלא כל העולמות) . ההבדל המהותי בין הגילוי בגן עדן לגילוי שיהיה בתחיית המתים הוא שהגילוי בגן עדן הוא אור הממלא כל עלמין בלבד.

שֶׁהוּא, בְּחִינַת הִשְׁתַּלְשְׁלוּת מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה עַל יְדֵי צִמְצוּמִים עֲצוּמִים.

שֶׁהוּא, אור ה'ממלא כל עלמין' שבגן עדן, בְּחִינַת הִשְׁתַּלְשְׁלוּת מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה עַל יְדֵי צִמְצוּמִים עֲצוּמִים. גם האור הממלא כל עלמין הוא אור אלוקי, שהוא במקורו אין סופי, עצום ורב לאין ערוך מכל מה שיכולים העולמות להכיל ולהתייחס. וכדי שהוא יוכל 'למלא' את העולמות, להיכנס לתוך ההגדרות וההגבלות שלהם, הוא צריך לעבור צמצומים רבים ועצומים — ולא רק בין האין סוף שמעבר לעולמות לעולמות בכלל, אלא אף בין עולם לעולם. מהעולמות הרוחניים העליונים, שהם כמעט שקופים לָאין סוף, ועד לעולם המעשה הגשמי, האטוּם, שאינו מגלה אלוקות כלל, יש מדרגות רבות שכל אחת מהן מעלימה ומצמצמת כמעט לחלוטין את זו שמעליה. וכך השתלשלות האור האלוקי מעולם לעולם מתוארת כהשתלשלות ממדרגה למדרגה על ידי צמצומים עצומים.

וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל : בְּיוּ"ד נִבְרָא עוֹלָם הַבָּא,

וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל (מנחות כט,ב) : בְּיוּ"ד נִבְרָא עוֹלָם הַבָּא, הוא עולם הבא של גן עדן, שצמצום אור האין סוף בו הוא עצום כל כך, עד הקצה האפשרי (שפחות מזה כבר אינו אור כלל), שנמשל לאות יו"ד שאינה אלא נקודה.

וְהִיא בְּחִינַת חָכְמָה עִילָּאָה

וְהִיא בְּחִינַת חָכְמָה עִילָּאָה (העליונה). אות היו"ד מסמלת את ספירת החכמה. החכמה, כמו אות היו"ד, היא ספירה ללא ממדים, ללא מרחב, ללא כלי. מדברים על נקודת החכמה כניצוץ, כפעימה והבזק של אור שכשלעצמו איננו נתפס, איננו מוגדר. כמו בנפש האדם, הארת החכמה כשלעצמה, קודם שנקלטה בספירות שלמטה ממנה, איננה שום דבר מושג, לא השכלה ולא חוויה. היא רק התחלה, ראשית של כל מערך ההשתלשלות וההתגלות.

הַנִּקְרֵאת 'עֵדֶן הָעֶלְיוֹן'.

הַנִּקְרֵאת 'עֵדֶן הָעֶלְיוֹן'. מבואר בספרים ש'עדן', 'גן' ו'נהר' אינם מהות ומקום אחד, אלא דרגות שונות ושלבים בהתגלות, וכמו שכתוב: "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן וגו' " (בראשית ב,י). 'עדן' היא נקודת החכמה; ה'נהר' הוא ההמשכה (הבינה) המתפשטת ומתרחבת מנקודת החכמה, ואף מתפצלת לדרכים ואופנים שונים; ו'הגן' הוא מקום הגילוי (המלכות). ומכל מקום, נקודת ההתחלה, הנביעה שמשם מתחיל הגילוי של גן עדן בכל הדרגות, היא נקודת החכמה הנקראת 'עדן העליון'.

הַמִּשְׁתַּלְשֶׁלֶת וּמִתְלַבֶּשֶׁת בְּכָל הָעוֹלָמוֹת.

הַמִּשְׁתַּלְשֶׁלֶת וּמִתְלַבֶּשֶׁת בְּכָל הָעוֹלָמוֹת. החכמה היא נקודת המעבר שבין האין סוף והעולמות, המעבירה את האין סוף אל העולמות. ובאשר האין סוף הוא מקור החיות ומקור הקיום היחיד במציאות, אף נקודת החכמה איננה רק נקודת הראשית של ההשתלשלות אלא היא מצויה ומתלבשת בכל נקודה בעולמות, כמקור חיותה ומקור קיומה.

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "כּוּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ כו' " , וְ"הַחָכְמָה תְּחַיֶּה כו' "

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "כּוּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ כו' " (תהלים קד,כד), שראשית הכול מלמעלה היא נקודת החכמה , וְ"הַחָכְמָה תְּחַיֶּה כו' " (קהלת ז,ב). שהיא נמצאת ומחיה כל עולם וכל דבר עד למטה מטה.

וּבְגַן עֵדֶן הִיא בִּבְחִינַת גִּילּוּי הַהַשָּׂגָה.

וּבְגַן עֵדֶן הִיא בִּבְחִינַת גִּילּוּי הַהַשָּׂגָה. החכמה נמצאת כאמור בכל דבר, אבל בגן עדן היא מתגלה בהשגה. גן עדן איננו בהכרח מקום אחר, הוא לכל היותר מקום בהגדרה רוחנית. לאמור מצב שהנפש נמצאת בו, כמו במעמד של צופה, שבו היא רואה ומשיגה כל דבר שקודם לכן, בהיותה חלק מזה, לא יכלה לראות.

לְכָל חַד לְפוּם שִׁיעוּרָא דִּילֵיהּ

לְכָל חַד לְפוּם שִׁיעוּרָא דִּילֵיהּ (לכל אחד לפי השיעור שלו). ההשגה בגן עדן אינה שווה לכולם, אלא לכל אחד באופן ובדרגה המיוחדת לו. גם מקום גשמי חווה כל אדם באופן המיוחד לו, וביתר שאת בהגדרתנו את גן עדן כגילוי, הגילוי הוא לכל אחד לפי השיעור שלו — לפי המידות, היכולת, הרקע הקודם וכו' של כל אחד. הרי שאין גן עדן אחד, אלא יש גן עדן אישי לכל אדם, שהוא משיגו לפי יכולתו ומצבו באותה שעה, דרגה למעלה מדרגה.

כַּנּוֹדָע שֶׁעוֹנֶג הַנְּשָׁמוֹת בְּגַן עֵדֶן הוּא מֵהַשָּׂגַת סוֹדוֹת הַתּוֹרָה.

כַּנּוֹדָע שֶׁעוֹנֶג הַנְּשָׁמוֹת בְּגַן עֵדֶן הוּא מֵהַשָּׂגַת סוֹדוֹת הַתּוֹרָה. העונג של גן עדן הוא עונג של השגה. כוח העונג בנפש הוא אמנם גבוה מאוד, בדרגת ה'כתר' שלמעלה מהשגת השכל, אבל התגלותו היא בהשגה ובהרגשה של כוחות הנפש הפנימיים. כשלעצמו העונג הוא במקיף של הנפש, בסוד הנסתר שאינו מתגלה, והוא מתגלה כאשר הסוד הזה מושג; כאשר אדם מבין את הדבר, משיג אותו, רוכש אותו בשכלו ובחווייתו — אז הוא חווה את העונג שהיה נסתר בו. וכך בכל פעם שאדם משיג את הסוד שהיה נסתר ממנו, דרגה למעלה מדרגה, הוא מגלה את העונג, דהיינו את גן העדן הגבוה יותר.

שֶׁעָסַק בָּעוֹלָם הַזֶּה בַּנִּגְלֶה.

והם סודות התורהאכן, ההשגה הממשית בעולם הזה היא בנגלה בלבד, במבנים של עולם הזה שמבטאים את החכמה האלוקית, אבל אין היא השגה בפנימיות הדברים, באלוקי שבהם. השגה פנימית כזו אינה יכולה להיות במקום שבו עושים את הדברים. אי אפשר גם לעשות וגם להרגיש — מי שעושה אינו מרגיש ומי שמרגיש כבר אינו יכול לעשות. הדברים נכונים גם ביחס הכולל שבין חיי העולם הזה ובין חיי גן עדן: בעולם הזה שבו הוא עושה ממש ולומד ומבין את המצוות איך לעשותן, אין הוא מרגיש ומבין את גודל המעשים וקדושתם. ובגן עדן, כאשר הוא מרגיש כבר אין הוא יכול לעשות עוד. האופן היחידי שבו יכולה להיות הבנה ותחושה ממשית בסודות התורה, הוא כאשר אדם יבין בגן עדן את סוד הנגלה שהבין בעולם הזה. רק כך מצטרפת ממשות ההבנה ודיוקה אל הסוד האלוקי שבה ואל העונג הנעלם שמתגלה בה. שֶׁעָסַק בָּעוֹלָם הַזֶּה בַּנִּגְלֶה. מהיכן זוכה האדם לגילוי הסודות בגן עדן? שהרי כמבואר, בכל דרגות גן עדן אדם אינו לומד ואינו משיג דבר חדש, הוא רק משיג בדרגות גבוהות יותר את מה שכבר השיג קודם. אבל את ההשגה הראשונה, את עצם התפיסה בדברים, ניתן להשיג רק בעולם הזה, בתורה שעסק בה "בעולם הזה בנגלה" — דווקא בעולם הזה ודווקא בחלק הנגלה שבתורה. שכן כשאדם עוסק בנסתרות, בפנימיות התורה, אין לו מושג ממשי במה שהוא עוסק. הוא אומר מילים וחושב על מושגים מופשטים ומיחסם זה לזה, ואין הוא יודע ממש במה מדובר. האופן היחיד שבו יכול אדם להשיג השגה ממשית בעניינים אלוקיים הוא כאשר הם מלובשים בעולם הזה, לאמור בנגלה שבתורה — המחליף פרה בחמור, העושה ציצית מצמר וכו'. רק כאשר האדם בעולם הזה, נפש בגוף, חי את הדברים האלה עצמם, יודע וחש אותם — יכול הוא לתפוס גם את השכל והרצון האלוקי המלובש בהם. אדם שחי בעולם הזה יודע בדיוק מהו חמור ומהי פרה, וכשהתורה מדברת על המחליף פרה בחמור הוא יודע ממש במה מדובר.

כִּדְאִיתָא בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ פָּרָשַׁת שְׁלַח , וּבַגְּמָרָא בָּעוּבְדָּא דְּרַבָּה בַּר נַחְמָנִי.

כִּדְאִיתָא (כנמצא) בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ פָּרָשַׁת שְׁלַח (חלק ג קסג,א) , שם מדובר על לימוד התורה של הנשמות בגן עדן, שהוא אופן של לימוד תורה בעולם רוחני. וּבַגְּמָרָא (בבא מציעא פו,א) בָּעוּבְדָּא (במעשה) המסופר שם דְּרַבָּה בַּר נַחְמָנִי. על מחלוקת שהייתה ב'מתיבתא דרקיע' (בישיבה של השמיים, כלומר בגן עדן ) בדיני נגעי צרעת. הדין הוא שאם הבהרת קדמה לשיער לבן שבה הריהו סימן טומאה, ואם השיער הלבן קדם לבהרת הריהו טהור. ונשאלה שם השאלה: מה הדין בספק? הקב"ה אומר טהור, ומתיבתא דרקיע אומרים טמא. ואומרים שם: מי יכריע במחלוקת זו? ומשיבים — רבה בר נחמני. מסיפור זה נראה שיש לימוד והשגה של התורה בגן עדן, ושנושאי הלימוד הם אותם הנושאים הנלמדים בישיבות שבעולם הזה. עם זאת, אין הלימוד שם באופן שהוא למטה, שהרי למעלה אין גוף ואין נגעים שבגוף, ואין הלכה למעשה ואין מעשה וכו'. אלא, כפי שמתואר בכמה מאמרי חסידות, נראה שהלימוד שם הוא באותם הדברים כפי שהם בדרגתם הרוחנית הגבוהה (בכל גן עדן לפי מעלתו). שהרי כל דבר של תורה משתלשל מלמעלה מעלה דרך כל העולמות עד שהוא מגיע לעולם התחתון שלנו, ובכל עולם יש לו מציאות ומשמעות בכלים ובמושגים של אותו עולם. ככל שהעולם גבוה יותר כך המשמעות היא עליונה יותר, מופשטת ורחבה יותר; ואולם אחר כל הדברים, כאשר באים לקבוע הכרעה, לאמור לא רק לחוות את הדברים ולהשיג יותר את משמעותם, אלא לקבוע הלכה ממש, להכריע בין דעות, צריך לרדת אל העולם שלנו, לשאול את רבה בר נחמני, שעדיין הוא בעולם הזה ועוסק בתורה הנגלית, ועדיין ממשות הדברים מושגת ונוגעת לו.

אֲבָל גִּילּוּי הַהֶאָרָה שֶׁבִּתְחִיַּית הַמֵּתִים יִהְיֶה מִבְּחִינַת 'סוֹבֵב כָּל עָלְמִין',

אֲבָל גִּילּוּי הַהֶאָרָה שֶׁבִּתְחִיַּית הַמֵּתִים יִהְיֶה מִבְּחִינַת 'סוֹבֵב כָּל עָלְמִין', האור האלוקי שלמעלה מהעולמות, שסובב ומקיף את כל העולמות. ולכן אין ההתגלות של האור הזה יכולה להיות בעולם הזה ולא בשום עולם, אלא רק במציאות האחרת שתהיה בתחיית המתים.

שֶׁאֵינָהּ בִּבְחִינַת צִמְצוּם וְשִׁיעוּר וּגְבוּל אֶלָּא בְּלִי גְּבוּל וְתַכְלִית.

שֶׁאֵינָהּ בִּבְחִינַת צִמְצוּם וְשִׁיעוּר וּגְבוּל אֶלָּא בְּלִי גְּבוּל וְתַכְלִית. ההארה שתתגלה אז תהיה זו שלמעלה מכל הגדרים והגבולות, מאור הסובב כל עלמין שלפני הצמצומים בגדרי העולמות. פירוש הדבר שתהיה זו התגלות אחרת, לא כפי שאנו מכירים ומשיגים בעולמות של היום. אכן, בעולם שלנו קשה לשער כיצד יכולה להיות התגלות כזו, אין לנו אפילו משל לזה. ובכל זאת, ניתן לשער שהיא כעין השגה של הנפש את עצמה — לא של פעולות הנפש ולא של כוחות הנפש, אלא של עצם הנפש. התגלות כזו היא לא כפי שאנו יודעים ומשיגים כעת, בידיעה שאנו יודעים את מה שמחוץ לנו, שהוא צריך להיכנס ולהתלבש בגדרי כוחות ההשגה שלנו, אלא כעין ההשגה שאנו יודעים ומשיגים את עצמנו.

כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּלִקּוּטֵי אֲמָרִים פֶּרֶק מ"ח בֵּיאוּר עִנְיַן 'סוֹבֵב כָּל עָלְמִין', שֶׁאֵינוֹ כְּמַשְׁמָעוֹ כְּמוֹ עִיגּוּל חַס וְשָׁלוֹם, אֶלָּא שֶׁאֵינוֹ בִּבְחִינַת הִתְלַבְּשׁוּת וכו', וְעַיֵּן שָׁם הֵיטֵב.

כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּלִקּוּטֵי אֲמָרִים פֶּרֶק מ"ח בֵּיאוּר עִנְיַן 'סוֹבֵב כָּל עָלְמִין', שֶׁאֵינוֹ כְּמַשְׁמָעוֹ בהקשר הגשמי כְּמוֹ עִיגּוּל חַס וְשָׁלוֹם, אֶלָּא שֶׁאֵינוֹ בִּבְחִינַת הִתְלַבְּשׁוּת והשגה בשכלו ומחשבתו של האדם וכו', וְעַיֵּן שָׁם הֵיטֵב. ההתייחסות בליקוטי אמרים פרק מח למושג 'סובב כל עלמין' היא לחוסר הבנה שיכולה להיות למושג זה כאשר מסתכלים בו כפי שמסתכלים במציאות גשמית. אפשר לחשוב שהוא כמין אור וישות גשמית שסובבים מבחוץ ולא מבפנים (וכפי שניתן להבין בטעות מציורי העיגולים המצויים בכמה ספרי קבלה). ואולם מי שחושב רק במושגים אלה אינו יכול לתפוס כלל את מהות המושג הרוחני 'סובב כל עלמין'. אדמו"ר הזקן מסביר שם ש'סובב' ו'ממלא' הן הגדרות התפיסה שלנו — 'ממלא' הוא מה שמתלבש בתוך הכלים וכוחות הנפש שלנו, וה'סובב' הוא מה שאיננו מתלבש בהם משום שהוא מעבר ליכולתם להגדירו, או ליכולת הגדרה כלשהי. אך שלא כהבנה הגשמית של ה'סובב', אין הכוונה שהוא איננו נמצא בפנים אלא בחוץ, שכן העובדה שאין רואים אותו או מרגישים בו אינה אומרת שהוא לא נמצא. אדרבה, כמבואר שם, מציאותו של ה'סובב' היא בכל מקום, ובתוך כל דבר היא משמעותית אף יותר ממציאות ה'ממלא'. ה'ממלא' מתייחס לתכונות מסוימות, להגדרות שצריך להתבונן כדי להכירן ולזהותן, אבל ה'סובב' הוא עצם קיום הדבר — כלומר הוא אינו נמצא כהארה והשלכה מצומצמות, נתפסות, אלא נמצא בעצם הדברים, כדבר בעצמו. ועם זאת, כפי שמבואר כאן, אין הארה זו יכולה להיתפס בשכלנו כעת אלא רק לעתיד לבוא, בתחיית המתים, כשיהיה גילוי עצמי של הנפש בגוף ובו גילוי עצמי של אור אין סוף, הוא הארת ה'סובב כל עלמין'.

וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל וְעַטְרוֹתֵיהֶם בְּרָאשֵׁיהֶם וְנֶהֱנִין . 'עֲטָרָה' הִיא בְּחִינַת מַקִּיף וְסוֹבֵב, וְנִקְרָא 'כֶּתֶר' מִלְּשׁוֹן כּוֹתֶרֶת.

וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל (ברכות יז,א) על העולם הבא (והכוונה כאן לעולם של תחיית המתים): "צדיקים יושבים וְעַטְרוֹתֵיהֶם בְּרָאשֵׁיהֶם וְנֶהֱנִין מזיו השכינה" . 'עֲטָרָה' הִיא בְּחִינַת מַקִּיף וְסוֹבֵב, וְנִקְרָא 'כֶּתֶר' מִלְּשׁוֹן כּוֹתֶרֶת. על דרך משל, כפי שהכתר שעל ראש האדם איננו איבר מאיבריו, ואיננו נחשב או נספר בין איבריו, כך ספירת הכתר נבדלת משאר הספירות, שהן ככלים המגדירים את הכוחות הפנימיים, שכל ומידות, ואיננה כאחת מהן.

וְהוּא, בְּחִינַת מְמוּצָּע הַמְחַבֵּר הֶאָרַת הַמַּאֲצִיל אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא לְהַנֶּאֱצָלִים.

וְהוּא, הכתר, בְּחִינַת מְמוּצָּע הַמְחַבֵּר הֶאָרַת הַמַּאֲצִיל אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא לְהַנֶּאֱצָלִים. ה'כתר' הוא תמיד הממוצע בין העולמות (הכתר של הבריאה הוא גם המלכות של האצילות וכו'). ולמעלה מהעולמות, הוא ממוצע בין המאציל לנאצלים, כלומר בין הקב"ה בעצמו ובין העולם העליון ביותר, הוא עולם האצילות.

וְ לֶעָתִיד יָאִיר וְיִתְגַּלֶּה בָּעוֹלָם הַזֶּה לְכָל הַצַּדִּיקִים שֶׁיָּקוּמוּ בַּתְחִיָּיה "וְעַמֵּךְ כּוּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ

וְאולם לֶעָתִיד יָאִיר וְיִתְגַּלֶּה בָּעוֹלָם הַזֶּה לְכָל הַצַּדִּיקִים שֶׁיָּקוּמוּ בַּתְחִיָּיה (ולא רק לצדיקים המיוחדים, אלא לכל אדם מישראל, כמו שכתוב: "וְעַמֵּךְ כּוּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ" ). — שכן בתיקון ובסיכום השלם של העולם שיהיה אז, ישובו כל הנפשות האלוקיות באופן המתוקן והשלם אל הגופים שהיו בהם, שבהם עסקו בתורה ובמצוות בעולם הזה, ויהיו בפועל במעלה העליונה השייכת להם. ולפיכך, יהיה הגילוי אז לכולם בשווה. שלא כגילויים של גן עדן המתייחסים לכל נשמה בפרט, מוגבלים למעשיו והשגותיו וחייו של אותו אדם בעולם הזה — לעתיד לבוא בתחיית המתים יהיה הגילוי האלוקי העצמי שווה לכולם, כהארת המקיף וגילוי העצמי, וכל אחד בנקודת שלמותו ייגע אז באותה עצמות עצמה.

וְזֶה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל : עֲתִידִים צַדִּיקִים שֶׁיֹּאמְרוּ לִפְנֵיהֶם קָדוֹשׁ.

וְזֶה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל (בבא בתרא עה,ב) : עֲתִידִים צַדִּיקִים שֶׁיֹּאמְרוּ (המלאכים ) לִפְנֵיהֶם קָדוֹשׁ. המדובר בזמן התחייה, שתהיה אז מעלת הנפשות שבגופים למעלה מכל הנבראים. והמלאכים, המבטאים את התייחסות הבריאה והשבח שלה לקב"ה, כשליחים של הבריאה וכביטוי שלה — יאמרו אז בהתייחסם אל הנשמות בגופים: "קדוש".

כִּי קָדוֹשׁ הוּא בְּחִינַת מוּבְדָּל.

כִּי קָדוֹשׁ הוּא בְּחִינַת מוּבְדָּל. 'קדוש' הוא לא רק גבוה יותר, אלא גבוה כל כך שאין כל יחס וערך אליו. 'קדוש' מבטא את הפלגת ההתייחסות מעבר למה שניתן, את היחס והשבח אל הנושא הנשגב ביותר, שכל מה שניתן להגיד בו הוא שהוא נבדל ומעבר לכל מה שמושגי ומדובר בו. 'קדוש' הוא לפיכך השבח של הקב"ה בעצמו. וכשהמלאכים אומרים לפני הנשמות שיהיו אז בגופים — 'קדוש', פירוש הדבר שהן נשגבות ונבדלות מהם כפי שהאלוקי נבדל מהם ומכל הנבראים.

שֶׁ אֵינוֹ בְּגֶדֶר הַשָּׂגָה וְדַעַת,

שֶׁהקדוש אֵינוֹ בְּגֶדֶר הַשָּׂגָה וְדַעַת, מה שמושג בהשגה ודעת איננו נבדל. ההשגה בחכמה ודעת היא השגה שכלית, שהיא בהגדרתה השגה של האור בכלי, כלומר תפיסת המציאות בגבולות ובהגדרות שלנו ותפיסת היחסים בין המציאויות בהגדרות של סיבה ותוצאה, משפיע ומקבל וכו'. ואם כן, הקדוש והנבדל איננו בגדר השגה ודעת.

כִּי הוּא לְמַעְלָה מַעְלָה מִבְּחִינַת הַחָכְמָה וְדַעַת שֶׁבְּגַן עֵדֶן.

כִּי הוּא לְמַעְלָה מַעְלָה מִבְּחִינַת הַחָכְמָה וְדַעַת שֶׁבְּגַן עֵדֶן. כאמור, ההשגה בגן עדן היא השגה בחכמה ודעת, שהיא השגת ה'ממלא כל עלמין'. החכמה למעלה היא ראשית ההשתלשלות, ראשית חדירת האור הפנימי, וכן בנפש החכמה היא השגתו של אור פנימי זה. ובגן עדן מגיעה הנפש למיצוי השגת החכמה, להשגת כל מה שהיא יכולה וששייך אליה באור ה'ממלא כל עלמין', אבל לא למעלה מזה.

כִּי "הַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא" כְּתִיב

כִּי "הַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא" כְּתִיב (איוב כח,יב).

הוּא בְּחִינַת כֶּתֶר עֶלְיוֹן הַנִּקְרָא 'אַיִן' בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ.

הוּא בְּחִינַת כֶּתֶר עֶלְיוֹן הַנִּקְרָא 'אַיִן' בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ.

וְהַשְׁפָּעָתוֹ וְהֶאָרָתוֹ בִּבְחִינַת גִּילּוּי הוּא דַּוְקָא כְּשֶׁהַנְּשָׁמָה תִּתְלַבֵּשׁ בְּגוּף זַךְ וְצַח אַחַר הַתְּחִיָּיה. כִּי נָעוּץ תְּחִלָּתָן בְּסוֹפָן דַּוְקָא.

וְהַשְׁפָּעָתוֹ וְהֶאָרָתוֹ של הכתר בִּבְחִינַת גִּילּוּי הוּא דַּוְקָא כְּשֶׁהַנְּשָׁמָה תִּתְלַבֵּשׁ בְּגוּף זַךְ וְצַח אַחַר הַתְּחִיָּיה. כעת, כשההשגה האלוקית היא בכוחות הנפש הרוחניים, בשכל ובמידות, אין דרך להשיג את מה שמעבר לשכל ולחכמה, את אור הכתר הנבדל וה'סובב כל עלמין'. ומה שנאמר כאן נשמע כמו פרדוקס: מתי תוכל הנשמה להשיג את מה שמעבר גם לרוחני? רק כאשר תשוב אל הגוף החומרי! — אכן, כפי שיבאר המחבר בהמשך, אין זה פרדוקס אלא רק הבנה עמוקה יותר במהות הגוף והחומר. כִּי נָעוּץ תְּחִלָּתָן בְּסוֹפָן דַּוְקָא. ההתחלה קשורה אל הסוף דווקא (ולא אל כל נקודה אחרת באמצע הדרך). כלומר, התחלת הכול, מה שקדם לכל דרגות העולמות, הוא הכתר ה'סובב כל עלמין' — קשור אל סוף כל העולמות, הוא העולם והמציאות הגשמית שבעולם הזה דווקא. בלשון הקבלה הוא הקשר בין הכתר והמלכות, ובנפש הוא הקשר בין הרצון העליון ובין העשייה.

וְ"סוֹף מַעֲשֶׂה בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה" כו' כַּנּוֹדָע.

וְ"סוֹף מַעֲשֶׂה בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה" כו' כַּנּוֹדָע. הוא לשון אחרת ל"נעוץ תחילתן בסופן", ובמובן מסוים הוא הקשר השני באותו מעגל — מצד אחד נעוץ תחילתן בסופן ומצד שני קשור הסוף להתחלה. כלומר, לא רק שההתחלה מתבטאת ומתגלה בסוף, אלא גם סוף המעשה מצד עצמו הוא המוכשר לגלות את ההתחלה יותר מכל הנקודות שבאמצע.

אַךְ אִי אֶפְשָׁר לְהַגִּיעַ לְמַדְרֵגָה זוֹ, עַד שֶׁיְּהֵא בְּגַן עֵדֶן תְּחִלָּה.

אַךְ אִי אֶפְשָׁר לְהַגִּיעַ לְמַדְרֵגָה זוֹ, של זמן התחייה וגילוי אור הסובב כל עלמין, עַד שֶׁיְּהֵא בְּגַן עֵדֶן תְּחִלָּה.

לְהַשִּׂיג בְּחִינַת חָכְמָה עִילָּאָה

לְהַשִּׂיג בְּחִינַת חָכְמָה עִילָּאָה (עליונה). החכמה העליונה היא ראשית הגילוי האלוקי (כפי שבנפש היא ראשית כל תהליך בנפש), והשגתה על ידי האדם היא תכלית ותמצית מה שניתן להשגה.

(כו') [ כָּל חַד] כְּפוּם שִׁיעוּרָא דִּילֵיהּ

(כו') [אֶפְשָׁר צָרִיךְ לוֹמַר: כָּל חַד] במקום "כו' " שלכאורה אינו מובן, צריך להיות "כ"ח" — כלומר "כל חד", כל אחד, כְּפוּם שִׁיעוּרָא דִּילֵיהּ (כפי השיעור, המידה, שלו). גילוי החכמה העליונה בגן עדן וגילוי אור ה'ממלא כל עלמין' בכלל הוא לכל אחד לפי המידה שלו, לפי הכלים שלו. שהרי זו מהותו של אור הממלא, שהוא ממלא ונכנס בכלים, ולכן גילויו והשגתו הם אצל כל אחד לפי הכלים שאותם הוא ממלא, דהיינו לפי שורש נשמתו ודקות שכלו ולפי ידיעותיו וכו'.

וְטַל תּוֹרָה מְחַיֵּיהוּ.

כ"ק אדמו"ר זי"ע מוסיף כאן את המשפט דלהלן, הנראה חסר במקום זה בנוסח האיגרת שלפנינו, כאשר היא עוברת מהדיבור על ההשגה בגן עדן להשגה ולמצב של תחיית המתים: "וּלְאַחֲרֵי כָּל זֶה יָקוּם בִּתְחִיַּית הַמֵּתִים עַל יְדֵי טַל תּוֹרָה, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל"באופן אחד וְטַל תּוֹרָה מְחַיֵּיהוּ. כאן מוסיף אדמו"ר הזקן שכבה נוספת לדברים. החכמה העליונה, שנזכרה לעיל, המתגלה בכל דרגות העולמות, היא התורה — וגילויה בעולמות הוא על ידי לימוד התורה, הן בעולם הזה הן בגן עדן (במתיבתא דרקיע, כמבואר לעיל באיגרת זו). ועל פי מאמר רז"ל "כל העוסק בטל תורה טל תורה מחייהו", מובן שהעיסוק בתורה בעולם הזה ובגן עדן הוא לא רק הקדמה והכנה לתחיית המתים, אלא הוא עצמו מחיה את המתים. מוסבר הדבר, שהטל, כמו הגשם, הוא השפעה מלמעלה, אך שלא כמו הגשם הוא השפעה שאיננה פוסקת, כי אין היא תלויה במעשיהם של התחתונים. וכפי שהוסבר, השפעה כזו שאיננה לפי ערך המקבל, שכלפיה הגשמיות והרוחניות, הגוף והנפש, השמיים והארץ, הכול אחד — היא השפעת והארת ה'סובב כל עלמין'. והארה זו, שמאחדת את הניגודים של גוף ונפש, היא זו שמחיה את המתים. בחינת 'טל' זה שבו יחיו המתים לעתיד לבוא נמצאת גם עתה, בתורה. בתלמוד (שבת פח,ב) מסופר שכאשר שמעו ישראל את הדיברות במתן תורה יצאה נשמתם על כל דיבור ודיבור, עד שהחזירה להם הקב"ה בטל שעתיד להחיות בו את המתים. הרי שבמתן תורה, ובתורה בכלל, יש שני הדברים — מצד אחד הגילוי הזה שהנשמה איננה יכולה לשאת כפי שהיא בעולם הזה, שהיא כלה ויוצאת מהגוף להיכלל בו, ומצד שני הכוח שיכול להחזיק אותה בגוף ובעולם, לקבל את הגילוי ולא להתכלות.

"וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ כו' " , וְדַי לַמֵּבִין.

"וַהֲקִיצוֹתָ (בתחיית המתים) הִיא (התורה) תְשִׂיחֶךָ כו' " (משלי ו,כב) , וְדַי לַמֵּבִין. מוסיף, שלאחר תחיית המתים, כאשר "הקיצות", בנפש ובגוף מזוכך — אף אז התורה "היא תשיחך". כלומר, שתהיה חיותך מהתורה שעסקת בה בעולם הזה ובגן עדן; לא רק להקים את המתים אלא אף להחיותם, לתת בהם את החיות וההשפעה והעונג שמבחינת ה'סובב כל עלמין'.

לאחר העיון בשכר המצווה, הפירות והקרן, שהוא בסיכומו של דבר הצדקה שעושה הקב"ה, חוזר אדמו"ר הזקן לעניין שפתח בו, מצוות הצדקה שעושה האדם. מצוות הצדקה שעושה הקב"ה היא "דרך ה' ", הדרך שבה הוא משפיע ומוריד את אור האין סוף למטה, ומצוות הצדקה שעושה האדם היא הכלי בתוך העולם שיכול לקבל אור זה.

וְזֶהוּ "רְחָבָה מִצְוָתְךָ מְאֹד" .

וְזֶהוּ "רְחָבָה מִצְוָתְךָ מְאֹד" (תהלים קיט,צו) . שתי שאלות נשאלו בתחילת האיגרת על כתוב זה: מדוע "מצותך" בלשון יחיד, ומדוע "רחבה". לשאלה הראשונה התייחס המחבר בתחילה והסביר שהכוונה היא בייחוד למצוות הצדקה, ולשנייה יתייחס עתה, בסיום האיגרת.

הִיא מִצְוַת הַצְּדָקָה, שֶׁהִיא כְּלִי וְשֶׁטַח רָחָב מְאֹד לְהִתְלַבֵּשׁ בָּהּ הֶאָרַת אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, (וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "לְבוּשׁוֹ צְדָקָה" ).

הִיא מִצְוַת הַצְּדָקָה, שֶׁהִיא כְּלִי וְשֶׁטַח רָחָב מְאֹד לְהִתְלַבֵּשׁ בָּהּ הֶאָרַת אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, (וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "לְבוּשׁוֹ צְדָקָה" ). לבושו של הקב"ה עצמו היא מצוות הצדקה, שרק היא כאמור לבוש רחב מאוד להיות מידה ולבוש לאין סוף. 'מאד', כמבואר בחסידות, משמעותו לאין סוף, ועל כל פנים ללא גבולות. כך הצדקה במהותה איננה מותנית, ולכן איננה מוגבלת בשום דבר שמקבלים בתמורה.

אֲשֶׁר יָאִיר לֶעָתִיד, בִּבְחִינַת בְּלִי גְּבוּל וְתַכְלִית. בְּחֶסֶד חִנָּם.

אֲשֶׁר יָאִיר לֶעָתִיד, בזמן תחיית המתים כאמור, בִּבְחִינַת בְּלִי גְּבוּל וְתַכְלִית. היא ההארה ונתינת השכר לעתיד לבוא, שמשום שהוא מבחינת ה'סובב כל עלמין', מעבר לכל גבול ותכלית, הוא יהיה בְּחֶסֶד חִנָּם. כלומר בגדר של צדקה, שהרי אין בעולמות כולם ערך השווה אליו, שיכול 'לשלם' עבורו.

בְּאִתְעֲרוּתָא דִּלְתַתָּא זוֹ, הַנִּקְרֵאת "דֶּרֶךְ ה' ".

בְּאִתְעֲרוּתָא דִּלְתַתָּא (התעוררות מלמטה) זוֹ, היא מצוות הצדקה שעושה האדם למטה, שבמהותה היא חסד חינם, שאדם נותן לאחר בלי גבול ותנאי. ולכן היא הַנִּקְרֵאת "דֶּרֶךְ ה' ". שהיא, על פי ערכו של האדם, כעין הדרך שבה הקב"ה נותן, בלי גבול ותכלית ובחסד חינם. וכיוון שהיא כעין מצוות הצדקה של הקב"ה הריהי מעוררת מלמעלה ('אתערותא דלעילא') את מצוות הצדקה ממש שעושה הקב"ה שבה יורד האור האלוקי האין סופי אל תוך העולם, עובר ממקום אחד הוא הסובב כל עלמין אל מקום אחר הוא הממלא כל עלמין.

וְזֶהוּ לְשׁוֹן "מְאֹד" שֶׁהוּא בְּלִי גְּבוּל וְתַכְלִית.

וְזֶהוּ לְשׁוֹן "מְאֹד" ("רחבה מצותך מאד") שֶׁהוּא בְּלִי גְּבוּל וְתַכְלִית. המשמעות של והמצווה היא רחבה מאוד, בלי גבול, לעומת חוויית הנפש בהשגת התורה וידיעת אלוקות שיש לה גבול ותכלית.

אֲבָל "לְכָל תִּכְלָה רָאִיתִי קֵץ", "תִּכְלָה" הִיא מִלְּשׁוֹן כְּלוֹת הַנֶּפֶשׁ שֶׁבְּגַן עֵדֶן, שֶׁהִיא בִּבְחִינַת קֵץ וְתַכְלִית וְצִמְצוּם כנ"ל.

אֲבָל "לְכָל תִּכְלָה רָאִיתִי קֵץ", הוא "תִּכְלָה" הִיא מִלְּשׁוֹן כְּלוֹת הַנֶּפֶשׁ שֶׁבְּגַן עֵדֶן, שֶׁהִיא בִּבְחִינַת קֵץ וְתַכְלִית וְצִמְצוּם כנ"ל. כפי שהוסבר, בגן עדן משיגה הנפש באור ה'ממלא כל עלמין', ובהשגה כזו היא מגיעה לכלות הנפש. כלות הנפש פירושו שהנפש מגיעה לקצה יכולתה להכיל ולשאת דבר, וכיוון שכך היא כלה, מפסיקה להתקיים באותה מתכונת והגדרה שהייתה לה קודם (בין בכוח, שהיא מרגישה שהינה בכוחה ואפשרותה לכלות ממש, ושכלים כל רצונותיה השגותיה ורגשותיה הקודמים, אבל אין היא כלה בפועל ממציאותה — ובין בפועל ממש). לכלות הנפש מגיעה הנפש רק בהשגה כזו שנכנסת וממלאת את הכלים וההגדרות שלה, עד שאין הם יכולים להכיל יותר. ודווקא כאשר המושג נכנס ומצטמצם בכלים של כל נפש לפי שיעורה, אז כשהוא מגיע לקצה גבולה — היא מגיעה לכלות נפשה. ובגן עדן, כשההשגה כשלעצמה היא בלי שום הגבלה חיצונית, מגיעה הנפש תדיר ל'כלות הנפש'.

וּ"לְכָל תִּכְלָה", הוּא לְפִי שֶׁיֵּשׁ כַּמָּה וְכַמָּה מַעֲלוֹת וּמַדְרֵגוֹת גַּן עֵדֶן, זֶה לְמַעְלָה מִזֶּה עַד רוּם הַמַּעֲלוֹת,

וּ"לְכָל תִּכְלָה", מ'לכל' משמע שיש כמה מינים ודרגות של 'תכלה', הוּא לְפִי שֶׁיֵּשׁ כַּמָּה וְכַמָּה מַעֲלוֹת וּמַדְרֵגוֹת גַּן עֵדֶן, זֶה לְמַעְלָה מִזֶּה עַד רוּם הַמַּעֲלוֹת, ובכל דרגה של השגה ו'גן עדן' יש אופן ודרגה אחרת של כלות הנפש, זו למעלה מזו. מה קורה לנפש לאחר שהגיעה לכלות הנפש בגן עדן? — היא עולה לגן עדן גבוה יותר.

כְּמוֹ שֶׁכָּתַב בְּלִקּוּטֵי הַשַּׁ"ס מֵהָאֲרִיזַ"ל, בְּפֵירוּשׁ מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: תַּלְמִידֵי חֲכָמִים אֵין לָהֶם מְנוּחָה כו', שֶׁעוֹלִים תָּמִיד מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה בְּהַשָּׂגַת הַתּוֹרָה שֶׁאֵין לָהּ סוֹף כו'.

כְּמוֹ שֶׁכָּתַב בְּלִקּוּטֵי הַשַּׁ"ס מֵהָאֲרִיזַ"ל, בְּפֵירוּשׁ מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: תַּלְמִידֵי חֲכָמִים אֵין לָהֶם מְנוּחָה כו', שֶׁעוֹלִים תָּמִיד מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה בְּהַשָּׂגַת הַתּוֹרָה שֶׁאֵין לָהּ סוֹף כו'. תלמידי החכמים שלמדו תורה בעולם הזה ממשיכים ולומדים תורה בגן עדן. ובגן עדן, כאשר אין הגבלות להשגה, הם הולכים ומשיגים עוד ועוד עד מיצוי הכלים וכלות הנפש, ואז עולים לגן עדן גבוה יותר להשגה במכלול גבוה יותר של מושגים וכו'. ומאחר שהתורה אין לה סוף, אף עלייתם ממדרגה למדרגה נמשכת עוד ועוד ללא מנוחה, ללא סוף.

עַד אַחַר הַתְּחִיָּיה שֶׁ יִהְיֶה לָהֶם מְנוּחָה כו'.

עַד אַחַר הַתְּחִיָּיה שֶׁאז יִהְיֶה לָהֶם מְנוּחָה כו'.

איגרת זו כולה עסקה בשכר מצוות הצדקה. ואף שגם באיגרות אחרות הייתה התייחסות למה שזוכה האדם מלמעלה בשל הצדקה שהוא נותן למטה, לא היה זה אלא בבחינת פעימה אחת של שכר הצדקה, מה שמתעורר מלמעלה באותה שעה של התעוררות האדם למטה, כשהוא נותן את הצדקה. התייחסות זו היא אל החלק משכר המצווה השייך לחיינו כעת, מה שחשוב לנו ועוזר לנו כעת בעבודה שלנו בעולם הזה. אמנם באיגרת זו מוסבר הנושא בכללותו, בכל המרחב שהוא מתקיים בו. לא רק במה שנוגע לנו כעת, אלא בנושא לעצמו, שכר המצווה, מה שהיה ומה שיהיה עד לקץ הימים.

ומבואר ששכר המצווה איננו רק תשלום חד פעמי שנותנים עבור מצווה שנעשתה, אלא כפי שהמצווה שעושה האדם קיימת לעד, שהרי היא קיום רצונו הפנימי של הקב"ה שלמעלה מהעולם ומהזמן, כך שכר המצווה אף הוא הוויה קיימת לנצח. ויחד עם זאת, מאיר שכר המצווה גם בתוך העולמות, בעולם הזה ובעולמות הרוחניים, בגן עדן, דרגה למעלה מדרגה. שני פנים אלה של שכר המצווה נמשלו ל'קרן' ול'פירות'. ה'קרן' היא שכר המצווה עצמו, אשר כמו המצווה עצמה הוא מעבר לכל העולמות, והרי הוא עצום ורחב מלהיכנס בכל כלי וגדר של עולם הזה, וה'פירות' היא הארת השכר המתגלה ומשפיעה גם בתוך העולמות.

למה חשוב לדעת כל זאת? מובן מדוע חשוב לדעת על שכר המצווה הנוגע לאדם בעולם הזה, שיכול להביא לעשיית עוד מצוות וכו', ואולם מה טעם לעסוק בשכר המצוות לעולם הבא, בגן עדן, וביתר שאת בזמן התחייה, שאיננו שייך עוד למעשה עולם הזה?

בפשטות יש לומר שעצם ההבטחה לעתיד יש בה נתינת כוח לעבודה כבר עתה. ואולם הטעם הפנימי הוא ששלושת השלבים שדובר בהם באיגרת זו — מעשה המצווה, שכרה בעולם הזה ובגן עדן, ושכרה לעתיד לבוא בעולם התחייה — הם בעצם אחד. כפי שנפש האדם היא אחת, כך מה שהיא עוברת בכל השלבים הללו אינו אלא פנים שונים של הוויה אחת, הצריכים זה לזה ואינם מתקיימים זה בלא זה.

מה שנאמר באיגרת זו הוא שהחוט האחד העובר בכל השלבים הללו הוא מצוות הצדקה. הצדקה היא סוד קיום הבריאה, סוד עבודת הנפש, וסוד תכלית הכול. סוד הקיום הבריאה — שכן אין דרך של השתלשלות, של סיבתיות מושכלת שמביאה לקיומה של הבריאה, אלא רק בהיותה צדקה שעושה הקב"ה עימה לקיימה. סוד עבודת הנפש — כדי שתוכל הנפש בעולם הזה לקיים מצוות צדקה, לרחם ולתת גם למי שלא מגיע לו, גם למי שאין חשק ועונג בנתינה לו. וסוד תכלית בריאת כל העולמות והנשמות, שהיא הצדקה שבה יתגלה לעתיד לבוא הקב"ה בעצמו, לא בהארה מצומצמת דרך גבולות והיעלמות וסדר השתלשלות, אלא באין סופיותו העצמית.

אכן בעולם הזה, המוגבל, שבו מוסתר הנצח והאין סוף, אין אנו יכולים לראות את שלמות הדבר שקורה. אנו עושים את חלקנו ומצפים לישועה, מצפים לשכר. אך אנו חייבים לדעת שהדבר הזה כולו קורה עתה, שמכלול הדברים הללו אחד הוא, בעולם הזה ובעולם הבא, במצווה ובשכרה. כי הקושרת ואוחזת את כל אלה יחד היא הידיעה. כמו בחייו של האדם בעולם הזה, שמה שקושר את האדם של אתמול אל האדם של היום היא המודעות שזהו אני וגם זהו אני, כך בהיקף הגדול, של קיום האדם והעולם הזה והעולם הבא, החיבור הוא בידיעה. ידיעה זו, אף אם אין היא נצרכת לכל מצווה בפרט, צריך הוא שתהיה — ובפעם הזאת, באיגרת הזו, מודיע אותה האדמו"ר הזקן.

(Endnotes) 1 . האיגרת כפי שהיא מובאת כאן מדלגת על דברי הפתיחה הנהוגים. פסקת הפתיחה המקורית הובאה בנוסח שבאיגרות קודש אדמו"ר הזקן (איגרת קא), וזוהי: "פותחין בברכה, ברוך ה' אשר נתן כזאת בלב אנשי שלומנו, הרשומים בפנקס שתחת יד ציר נאמן הרבני המופלא הותיק מורנו הרב יהודה ליב מוסר כתב זה נרו יאיר, להתנדב ידם ולבם לה' בלב שלם ורוח נדיבה, כה יתן וכה יוסיף ה' לאמץ לב[ם] הטהור כו', כמכתבי דאשתקד, להצטרכות כלליות בכלל, ובפרט להחיות נפשות רבות אביונים נקיים המכתתים רגליהם למחנינו להתקרב לעבודת ה', ולהחיות רוח שפלים ונדכאים מאחיהם הידועים עניי צאן קדשים אשר בעיר הקדש צפת תובב"א ממדינתינו, וכן רבים ושלמים מפלניא העומדים לימין צדקם להצילם מרודפיהם אחיהם הידועים, וכאשר הגיעו אלי מכתבים רבים מהם, וגם קבלות פרטיות, משנים שעברו, ברוב ברכות והודאות לכל המתנדבים במדינתינו וסמוכות שלה הנלוים אלינו, וה' ישמע שוועתם ועתירתם בעד כל המתנדבים על כל קברי התנאים וכו'. וכנודע דבאתערותא...". 2 . על פי זהר חלק א פח,א ועוד. וראו בעניין "באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא" בביאור לאיגרת הקודמת. 3 . ראו ליקוטי אמרים פרק מה. 4 . ראו תורה אור כד,ב ו־סג,ב. 5 . והן המידות שבכתר שלמעלה מהמידות שבאצילות, וראו ליקוטי תורה במדבר כג,א. 6 . ומה שנאמר "היום (בעולם הזה) לעשותם, למחר (בעולם הבא) לקבל שכרם" (עירובין כב,א) — הכוונה היא לקרן, שהיא אכן לעולם הבא בלבד. 7 . ראו תורה אור נג,ד ובעוד מקומות. 8 . ו'מאוד' הוא בכל מקום בלי גבול (כגון תורה אור שם, וליקוטי תורה במדבר מב,ג). ואפשר להסביר, כי העולמות כולם וכל אשר בהם הם בהגדרתם בעלי גבול, כי בהיות האין סוף נעלם בהם יש להם גבול ומידה. והמצווה לעומת זאת היא גילוי רצונו העצמי האין סופי של הקב"ה, והיות שהאין סוף גלוי בה היא מבטאת, בכלים של העולמות — אין סוף. 9 . וראו בליקוטי ביאורים, שביארו זאת באופן אחר, שאף שבכל המצוות נאמר שהקב"ה מקיימן, כמו הקב"ה מניח תפילין וכו' (ברכות ו,א), אפשר לומר שבשאר המצוות הוא רק דוגמה למה שאנו מקיימים (שהרי אין הוא גוף וכו', ובכלל כל התייחסותו אל הדברים היא שונה משלנו), מה שאין כן במצוות הצדקה — שהוא עושה ממש כמונו, להחיות רוח שפלים וכו'. 10 . כמבואר במקומות אחרים, שהמצוות נקראות 'אברי דמלכא' (איברי המלך). וכמו שאיברי האדם הם הממשיכים את חיות הנפש בגוף ובעולם — העין את כוח הראייה, הרגל את כוח ההילוך וכן הלאה — כך המצוות ממשיכות את החיות האלוקית בעולם. וראו ליקוטי אמרים פרק כג, וליקוטי תורה פקודי ג,ב. 11 . יו"ד צמצום, ה"א התפשטות, ו"ו המשכה, ה"א התפשטות. ראו תורה אור מא,א ו־סא,ד, אגרת התשובה פרק ד, ועוד. 12 . אכן הביאור הפנימי לכך — שדווקא בהתעוררות מלמטה, בעבודה של מטה, תהיה ההתגלות של האין סוף — הוא מהנושאים העמוקים יותר בתורת החסידות, ואינו מוסבר בעיקרו כאן, אלא רק נזכר שכך הוא. 13 . שכן רק כשאין רואים את גודל וחשיבות המעשה יכולים לעשות בפועל. ועוד, כדי שתהיה עשיית המצווה למטה עשייה שלמה ונקייה של המצווה של מעלה, ללא המעורבות של תפיסתו האנושית, המוגבלת, של האדם למטה, היא צריכה להיות עשייה בלבד (בקבלת עול). 14 . ראו רמב"ם הלכות תשובה פרק ח הלכה ח. 15 . וכמבואר בספרים שיש דרגות רבות של גן עדן זו למעלה מזו. אף על פי שברוב המקומות מדובר רק על גן עדן עליון וגן עדן תחתון, מוסבר (ראו תורה אור פא,ג ועוד) שזו חלוקה כללית בלבד, אבל בפרט יש אין ספור מדרגות. 16 . ומה שאומר כאן שההנאה לעתיד לבוא תהיה מ'זיו השכינה' — צריך קצת עיון, שהרי במקומות אחרים בחסידות מבואר שההנאה מזיו השכינה היא ההנאה בגן עדן דווקא (והיא בחינת 'ממלא כל עלמין' כדלקמן). ואולי יש לומר, שהמושג 'זיו השכינה' מתייחס לקבלת האור שתהיה בפנימיות — שרק זיו השכינה, הארה ולא עצם, יכול להתקבל בפנימיות הכלים (בכל דרגה שהיא). ובזמן התחייה יהיה מקור התגלות זו באור הסובב כל עלמין שיתגלה גם בפנימיות ב'זיו השכינה'. 17 . כפי שמובאת בשער הגמול לרמב"ן ובעוד מקומות, וזאת לעומת התפיסה המובנת בפשטות מתוך ספרי הרמב"ם. 18 . וכן הוא בשם הוי"ה, הכולל את כל עשר הספירות: יו"ד חכמה, ה"א בינה, ו"א תפארת (ז"א), ה"א מלכות. 19 . ליקוטי תורה שיר השירים לט,ב ועוד. ראו גם ספר המאמרים מלוקט חלק ד עמ' קפה. 20 . ראו לקמן איגרת כז, בשם ספר "עשרה מאמרות" לר' מנחם עזריה מפאנו מאמר חיקור דין חלק ב פרק יב. 21 . כמבואר ש'התגלות עתיק בבינה' (ראו זהר חלק ג קעח,ב, וראו תורה אור יא,ב ואילך ועוד), ו'עתיק' הוא על דרך משל כוח העונג שבנפש (ראו תורה אור יא,ג, תורת חיים בראשית פא,ב, ועוד). 22 . ראו תורה אור פא,ג. 23 . ראו ליקוטי תורה ויקרא כב,ב ד"ה קא מפלגי במתיבתא דרקיע. 24 . במקומות אחרים מובאים גם טעמים אחרים לכינוי כתר. ראו ליקוטי תורה במדבר סט,א, וראו המשך תער"ב בתחילתו, שמביא בשם הפרדס שלושה פירושים — מלשון המתנה ושתיקה (כמו "כתר לי זעיר", איוב לו,ב), מלשון כתר ועטרה (שהוא הראש לכל לבושי הגוף), ומלשון מכתיר (מקיף ומסובב) את הצדיק. אמנם לכאן שייכים הפירושים של עטרה ומקיף דווקא, וכן מעיר כ"ק אדמו"ר זי"ע (ראו בליקוטי ביאורים). 25 . ישעיה ס,כא, וראו סנהדרין פרק י משנה א. וראו בהערת כ"ק אדמו"ר זי"ע (מובאת בליקוטי ביאורים): "הובא כאן כי זהו החילוק דתחיית המתים וגן עדן. מה שאין כן גן עדן שלא כל העם זוכה". 26 . ובאותן הגבלות כמובא בפרק 'חלק' במסכת סנהדרין. 27 . תורה אור פ,ד ועוד. 28 . כבתורה אור יח,ב. 29 . ראו זהר חלק ב קכא,א "והחכמה וכו' ", ובכמה מקומות (הערת כ"ק אדמו"ר זי"ע, נדפסה ב'שיעורים בספר התניא'). 30 . ראו ליקוטי תורה ויקרא לח,ג. 31 . כמאמר רז"ל "אין מיתה בלא חטא" (שבת נה,א). 32 . היא המכונה גם 'מיתת המלכים', על שם הפסוקים המתארים זאת בסוף פרשת וישלח כמיתת המלכים בארץ אדום, שבכל אחד מהם כתוב "וימלוך... וימת". 33 . ראו תורה אור נג,ג וליקוטי תורה ויקרא מב,ב. 34 . על פי ספר יצירה פרק א משנה ז. 35 . להלן איגרת כ; תורה אור ג,ד. 36 . מן הפיוט 'לכה דודי'. 37 . ראו ליקוטי תורה במדבר מט,א, וראו גם אמרי בינה שער התפילין יט,א. 38 . אפשר לשאול למה הביא את הלשון "סוף מעשה במחשבה תחילה" מהפיוט, ולא הביא את תחילתו של המאמר בספר יצירה שם: "עשר ספירות בלימה מדתן עשר שאין להם סוף, נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן וכו' ". ואולי יש לומר, שבספר יצירה מדבר בספירות הקדושות ובהתכללותן, וכאן רוצה לדבר בעולם המעשה הגשמי דווקא, ולכן מביא את המאמר "סוף מעשה וכו' ". ועוד מודגש במאמר זה (כמבואר בכמה מקומות בחסידות, ראו ספר המאמרים תרצ"ג–תרצ"ד עמ' תנו) שבמעשה עצמו יש תחילה וסוף, וכאן מדבר ב"סוף מעשה", ובמחשבה (העליונה עצמה, שלפני העולמות) יש תחילה וסוף, וכאן מדבר ב"תחילה". 39 . ראו הערת כ"ק אדמו"ר זי"ע המובאת ב'ביאורים בספר התניא' וב'ליקוטי ביאורים'. 40 . ובתורת שמואל ספר המאמרים תרכ"ט עמ' כו מוסבר: "לפי שבסדר ההשתלשלות שמים קדמו, ואחר שתהיה בגן עדן יכולה אחר כך לקבל גם גילוי אור אין סוף הסובב כל עלמין ששם ארץ קדמה כו' ". 41 . על פי הערת כ"ק אדמו"ר זי"ע. 42 . ילקוט שמעוני ואתחנן רמז תתכד, ושם ישעיה רמז תלא; הקדמת תיקוני זהר (יב,א) ושם תיקון יט (לח,ב). והוא על פי הכתוב בישעיה (כו,יט) : "יחיו מתיך נבלתי יקומון, הקיצו ורננו שכני עפר כי טל אורת טלך וארץ רפאים תפיל". וראו כתובות קיא,ב, שם הגרסה "כל המשתמש באור תורה אור תורה וכו' ", וראו תורת מנחם כרך יא עמ' 237 (שיחת מברכים החודש אייר ה'תשי"ד) שמסביר את משמעות ההבדל בין שתי הגרסות. וראו ליקוטי אמרים סוף פרק לו. 43 . וממילא תלוי הדבר גם בהשגת החכמה העליונה, שהיא בעיקר בגן עדן כנזכר (מהערת כ"ק אדמו"ר זי"ע, נדפסה ב'שיעורים בספר התניא'). 44 . ראו ליקוטי אמרים פרק לו, וליקוטי תורה ויקרא מט,ג. ובמקומות אחרים מוסבר הדבר באופנים אחרים, ראו למשל פירוש המילות יב,ב ועוד. 45 . שלכן נקראת התורה 'עוז', ראו תורה אור סז,א. 46 . וכמבואר בליקוטי תורה במדבר ד"ה זאת חקת (נו,א ואילך) שהם עיקר התורה. 47 . ראו עוד תורה אור סו,ג ד"ה בחדש השלישי. 48 . ראו תורת כהנים על ויקרא יח,ד, אבות פרק ו משנה ט, סוטה כא,א ועוד. וראו גם ספרי דברים פיסקא לד. 49 . מפיוט 'אתה הוא אלוקינו' לימים נוראים. ושצדקה נקראת לבוש הוא על פי לשון הכתוב "וילבש צדקה כשריון" (ישעיה נט,יז), "הלבישני בגדי ישע מעיל צדקה יעטני" (שם סא,י). 50 . וכמבואר בכמה מקומות על אהבת "בכל מאדך". 51 . כדלהלן, ש'מאד' הוא לאין סוף. 52 . ראו תורת חיים שמות רצב,ב, שם בראשית מו,ד ועוד. 53 . כמו אהבת "בכל מאדך", וראו תורה אור לט,ג, ליקוטי תורה ויקרא לב,ד ובכמה מקומות. וראו עוד לעניין "רחבה מצוותך מאד" תורה אור נג,ד. וכעין זה מבואר שעל ידי העבודה באהבת "בכל מאדך" ממשיך התגלות הארת אין סוף, הבלי גבול, לעתיד לבוא. 54 . ברכות סד,א. ולשון האריז"ל שם: "תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. הענין כי בעולם שלאחר המיתה תלמידי חכמים עוסקים בתורה ועולין ממדרגה למדרגה ומישיבה לישיבה, כי אפילו משה רבינו עליו השלום בכל יום ויום עולה ומשיג יותר, כי כמו שהשם יתברך אין לו סוף כך תורתו אין לה סוף וכו' ".

55 . וסיום האיגרת במקורה (כפי שמובאת באיגרות קודש אדמו"ר הזקן), לאחר המילה "כו' ", הוא: "ויותר אין הזמן גרמא להאריך, וה' ימיהם ושנותיהם יאריך כו' וד"ל".