חזור
אגרת הקדש
אגרת טזלְאַנְשֵׁי קְהִלַּת וכו'.
לְאַנְשֵׁי קְהִלַּת וכו'. איגרת זו היא מהאיגרות הפרטיות יותר, שנכתבה לקהילה מסוימת ובעקבות אירועים מסוימים. אמנם משהוכנסה האיגרת לספר התניא שבדפוס, הושמטו הפרטים המסוימים ואין מציינים כאן איזו קהילה זו ולאילו מאורעות רומזים הדברים.
אֲהוּבַיי אַחַיי וְרֵעַיי אֲשֶׁר כְּנַפְשִׁי.
אֲהוּבַיי אַחַיי וְרֵעַיי אֲשֶׁר כְּנַפְשִׁי. דברי פתיחה אלה אינם רק מליצה. הם מבטאים את יחסו של אדמו"ר הזקן לחסידיו, ואת מהות היחסים בחסידות בכלל בין רבי לחסידים.
הִנֵּה לֹא נֶעְלַם מִמֶּנִּי צוּק הָעִתִּים אֲשֶׁר נִתְדַּלְדְּלָה הַפַּרְנָסָה, וּבִפְרָט הַיְּדוּעִים לִי, מִמַּחֲנֵיכֶם, אֲשֶׁר מָטָה יָדָם בְּלִי שׁוּם מַשְׁעֵן וּמַשְׁעֵנָה, וּמַמָּשׁ לוֹוִים וְאוֹכְלִים.
הִנֵּה לֹא נֶעְלַם מִמֶּנִּי צוּק הָעִתִּים אֲשֶׁר נִתְדַּלְדְּלָה הַפַּרְנָסָה, ההתייחסות היא כאמור לזמנים ואירועים מסוימים הידועים לו, שבגללם נעשתה הפרנסה קשה יותר, והאנשים בכלל נעשו עניים יותר. וּבִפְרָט הַיְּדוּעִים לִי, אנשים מסוימים שהוא מכיר, מִמַּחֲנֵיכֶם, מאותה קהילה, אֲשֶׁר מָטָה יָדָם בְּלִי שׁוּם מַשְׁעֵן וּמַשְׁעֵנָה,
ה' יְרַחֵם עֲלֵיהֶם וְיַרְחִיב לָהֶם בַּצָּר בְּקָרוֹב.
ה' יְרַחֵם עֲלֵיהֶם וְיַרְחִיב לָהֶם בַּצָּר להם בְּקָרוֹב. בהתייחסו למצבם הקשה, הוא קודם כול מברך אותם שה' ירחם עליהם וירחיב להם, כלומר יוציא אותם מצרותיהם. ההתבטאות ש"ה' ירחם עליהם וכו' " קשורה לאמור בהמשך האיגרת, שכאשר ירחמו הם על העניים מהם, ירחם ה' עליהם וכו'.
וְעִם כָּל זֶה, לֹא טוֹב הֵם עוֹשִׂים לְנַפְשָׁם,
וְעִם כָּל זֶה, קשיי הפרנסה שהוא מבין אותם היטב, לֹא טוֹב הֵם עוֹשִׂים לְנַפְשָׁם, לעצמם. וכפי שהסביר המחבר באיגרות הקודמות, שהתועלת בנתינת הצדקה אינה רק לעני המקבל, אלא אף יותר מזה לנותן בעצמו. ועוד יש לפרש "לנפשם" במובן של חייהם הרוחניים. שכאשר אדם אינו עושה את המצווה הוא פוגם בחיי הנפש שלו.
לְפִי הַנִּשְׁמָע אֲשֶׁר קָפְצוּ יָדָם הַפְּתוּחָה מֵעוֹדָם עַד הַיּוֹם הַזֶּה, לִיתֵּן בְּיָד מְלֵאָה וְעַיִן יָפָה לְכָל הִצְטָרְכוּת הַהֶכְרֵחִיִּים לְדֵי מַחְסוֹרֵי הָאֶבְיוֹנִים נְקִיִּים, אֲשֶׁר עֵינֵיהֶם נְשׂוּאוֹת אֵלֵינוּ, וְאִם אָנוּ לֹא נְרַחֵם עֲלֵיהֶם חַס וְשָׁלוֹם, מִי יְרַחֵם עֲלֵיהֶם? "וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ" כְּתִיב.
לְפִי הַנִּשְׁמָע אֲשֶׁר קָפְצוּ יָדָם הַפְּתוּחָה מֵעוֹדָם עַד הַיּוֹם הַזֶּה, שעד היום הייתה ידם פתוחה לִיתֵּן בְּיָד מְלֵאָה וְעַיִן יָפָה
וְלֹא אָמְרוּ ש'חַיֶּיךָ קוֹדְמִין', אֶלָּא כְּשֶׁבְּיַד אֶחָד קִיתוֹן שֶׁל מַיִם וכו'. שֶׁהוּא דָּבָר הַשָּׁוֶה לִשְׁנֵיהֶם בְּשָׁוֶה לִשְׁתּוֹת לְהָשִׁיב נַפְשָׁם בַּצָּמָא.
וְלֹא אָמְרוּ חז"ל על פסוק זה, "וחי אחיך עמך", ש'חַיֶּיךָ קוֹדְמִין', אֶלָּא כְּשֶׁבְּיַד אֶחָד קִיתוֹן שֶׁל מַיִם וכו'. בתלמוד (בבא מציעא סב,א) מובא מקרה של שני אנשים שהיו מהלכים בדרך, וביד אחד קיתון של מים. אם שותים שניהם — מתים, ואם שותה אחד מהם — מגיע ליישוב. ולימד רבי עקיבא שבמקרה זה — "חייך קודמים לחיי חבירך". שֶׁהוּא דָּבָר הַשָּׁוֶה לִשְׁנֵיהֶם בְּשָׁוֶה לִשְׁתּוֹת לְהָשִׁיב נַפְשָׁם בַּצָּמָא. מקרה זה, שבו צריך אדם להעדיף את חייו על חיי חברו, הוא מקרה מיוחד, שבו שניהם שווים במחסור, והמחסור של שניהם הוא עניין של חיי נפש, שאם יחַיה את חברו — ימות הוא.
אֲבָל אִם הֶעָנִי צָרִיךְ לֶחֶם לְפִי הַטַּף וְעֵצִים וּכְסוּת בַּקָּרָה וּכְהַאי גַּוְונָא כָּל דְּבָרִים אֵלּוּ קוֹדְמִין לְכָל מַלְבּוּשֵׁי כָבוֹד וְזֶבַח מִשְׁפָּחָה בָּשָׂר וְדָגִים וְכָל מַטְעַמִּים שֶׁל הָאָדָם וְכָל בְּנֵי בֵיתוֹ.
אֲבָל אִם הֶעָנִי צָרִיךְ לֶחֶם לְפִי הַטַּף וְעֵצִים להסקה וּכְסוּת בַּקָּרָה וּכְהַאי גַּוְונָא (כגון זה), דברים שהם חיי נפש, שבפשטות אין הוא יכול לחיות בלעדיהם. כָּל דְּבָרִים אֵלּוּ קוֹדְמִין לְכָל מַלְבּוּשֵׁי כָבוֹד וְזֶבַח מִשְׁפָּחָה בָּשָׂר וְדָגִים וְכָל מַטְעַמִּים
וְלֹא שַׁיָּיךְ בָּזֶה 'חַיֶּיךָ קוֹדְמִין' מֵאַחַר שֶׁאֵינָן חַיֵּי נֶפֶשׁ מַמָּשׁ כְּמוֹ שֶׁל הֶעָנִי שָׁוֶה בְּשָׁוֶה מַמָּשׁ כִּדְאִיתָא בִּנְדָרִים דַּף פ' .
וְלֹא שַׁיָּיךְ בָּזֶה 'חַיֶּיךָ קוֹדְמִין' מֵאַחַר שֶׁאֵינָן חַיֵּי נֶפֶשׁ מַמָּשׁ כְּמוֹ שֶׁל הֶעָנִי שָׁוֶה בְּשָׁוֶה מַמָּשׁ כִּדְאִיתָא בִּנְדָרִים דַּף פ' עמוד ב . התלמוד דן במקרה שהמעיין בעיר אין בו כדי להספיק מי שתייה עבור כל הנמצאים בעיר, ובמקרה זה היא אומרת שבני העיר קודמים, וכיוצא בזה בהמתם ובהמת אחרים — בהמתם קודמת, כביסתם וכביסת אחרים — כביסתם קודמת. אבל אם צריך לבחור בין מים לכביסת בני העיר ובין מים לשתיית אחרים — שתיית האחרים קודמת לכביסת בני העיר. כלומר, בכל מקום שהנותן שווה למקבל — הוא קודם, אין הוא חייב למסור את נפשו עבור נפש של אחר וגם אין הוא חייב למסור את נוחיותו עבור נוחיותו של אחר וכו'. אבל במקום שאין שוויון, שעצם חייו של האחר עומדים מול כל צורך אחר אצלו — אין אומרים "חייך קודמים".
וְהִנֵּה זֶהוּ עַל פִּי שׁוּרַת הַדִּין גָּמוּר.
וְהִנֵּה זֶהוּ עַל פִּי שׁוּרַת הַדִּין גָּמוּר. כאשר מחסר מצרכיו שאינם צורכי נפש ממש כדי ליתן לצדקה שהיא צורך נפש, אין זה לפנים משורת הדין אלא כך יש לנהוג על פי דין.
אֲבָל בֶּאֱמֶת גַּם אִם הוּא עִנְיָן דְּלָא שַׁיָּיךְ כָּל כָּךְ הַאי טַעְמָא רָאוּי לְכָל אָדָם שֶׁלֹּא לְדַקְדֵּק לְהַעֲמִיד עַל הַדִּין, רַק לִדְחוֹק חַיָּיו וְלִיכָּנֵס לִפְנַי וְלִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין. וְלִדְאוֹג לְעַצְמוֹ. מִמַּאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל שֶׁכָּל הַמְדַקְדֵּק בְּכָךְ סוֹף בָּא לִידֵי כָּךְ חַס וְשָׁלוֹם.
אֲבָל בֶּאֱמֶת גַּם אִם הוּא עִנְיָן דְּלָא שַׁיָּיךְ כָּל כָּךְ הַאי טַעְמָא (טעם זה). העוני בין חסידי רוסיה היה במקרים רבים לא פחות מאשר בארץ ישראל, וההעמדה של אוכל נפש לעומת אוכל נפש לא הייתה שאלה תאורטית. ואף על פי כן, אומר אדמו"ר הזקן ש רָאוּי לְכָל אָדָם שֶׁלֹּא לְדַקְדֵּק לְהַעֲמִיד עַל הַדִּין, לשקול ולמדוד אם אכן העוני הוא שווה בשווה ורק אז לתת, רַק לִדְחוֹק חַיָּיו וְלִיכָּנֵס לִפְנַי וְלִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין. שגם אם על פי דין אין הוא צריך לתת, שכן חייו קודמים, מכל מקום טוב יותר שלא לדקדק בחשבון, ובכל מקרה לדחוק ולתת אפילו לפנים משורת הדין. וְלִדְאוֹג לְעַצְמוֹ. שכאמור בכל איגרות הקודש, יש לנתינת הצדקה משמעות שהיא מעבר למישור הסוציאלי של עזרה לזולת. ומשמעות זו נוגעת קודם כול לו עצמו, לנותן הצדקה. מִמַּאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל
וְגַם כִּי כּוּלָּנוּ צְרִיכִים לְרַחֲמֵי שָׁמַיִם בְּכָל עֵת.
וְגַם כִּי כּוּלָּנוּ צְרִיכִים לְרַחֲמֵי שָׁמַיִם בְּכָל עֵת. גם מי שאינו זקוק כעת לרחמי העשירים או הרופאים, צריך משהו. ודברים שאנשים נזקקים להם, בין שהם צורכי הגוף ובין שהם צורכי הנפש, בסופו של דבר רק הקב"ה יכול לעזור. ובאמת, האדם כלפי הקב"ה הוא תמיד במעמד של נזקק, של חסר. ומי שאינו מראה עצמו ואינו מרגיש בכל עת חסר וזקוק לרחמים, הוא או מורד במלכות או טיפש.
בּאִתְעֲרוּתָא דִּלְתַתָּא דַּוְקָא.
ורחמי שמיים מעוררים בּאִתְעֲרוּתָא דִּלְתַתָּא (בהתעוררות מלמטה) דַּוְקָא. האופן שבו אנו יכולים להשפיע על הרחמים העליונים, ובכלל על הנהגת הקב"ה עימנו, הוא על ידי ההתעוררות מלמטה. ההתעוררות מלמטה פירושה שמעוררים את אותו עניין שיבוא מלמעלה, או משהו ממנו, מתוך התחום והיכולת שלנו. הן בכך שהפעולה מלמטה מתחילה בפועל את אותה פעולה מלמעלה, והן בכך שהיא מכינה את הכלים אצלנו מלמטה כדי לקבל מאותו דבר, בפרט ובנוגע אלינו.
בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה,
בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה, שהרי את הרחמים מלמעלה אנו צריכים תמיד, בכל עת ובכל מצב.
לְעוֹרֵר רַחֲמֵינוּ עַל הַצְּרִיכִים לְרַחֲמִים.
לְעוֹרֵר רַחֲמֵינוּ עַל הַצְּרִיכִים לְרַחֲמִים. התעוררות מלמטה, במובנה העמוק, אינה רק תחינה ובקשה על מה שאנו צריכים, אלא לפעול בעצמנו את אותה פעולה. כמבואר במקומות אחרים, זוהי התפיסה הפנימית של התפילה בחסידות, שאינה רק בקשה אלא יצירת הדבר בעצמו על ידי דיבורנו אותו; ולא באופן שמכוון אותו אלינו דווקא, אלא כלפי הצורך הכללי באותו דבר בעולם, ובאופן כולל ומופשט יותר כלפי צורכה וחסרונה של השכינה. וכן הוא בכל התעוררות מלמטה — אין אנו באים לעורר את הרחמים עלינו דווקא, באותו עניין מסוים שאנו זקוקים לו,
וְכָל הַמְאַמֵּץ לְבָבוֹ וְכוֹבֵשׁ רַחֲמָיו, יִהְיֶה מֵאֵיזֶה טַעַם שֶׁיִּהְיֶה, גּוֹרֵם כָּךְ לְמַעְלָה לִכְבּוֹשׁ וכו', חַס וְשָׁלוֹם.
ומכלל הן שומעים את הלאו: וְכָל הַמְאַמֵּץ לְבָבוֹ וְכוֹבֵשׁ רַחֲמָיו, יִהְיֶה מֵאֵיזֶה טַעַם שֶׁיִּהְיֶה, גּוֹרֵם כָּךְ לְמַעְלָה לִכְבּוֹשׁ וכו', ואין הוא רוצה אפילו לבטא במילים את האפשרות הזו, חַס וְשָׁלוֹם. כשאנו מעוררים בתוכנו את הרחמים על הצריכים לרחמים — אנו מעוררים רחמים עליונים עלינו; וכאשר להפך, מאמצים את הלב וכובשים את הרחמים שלנו על אחרים — מעוררים כך מלמעלה לכבוש את הרחמים העליונים שלא יושפעו לנו חס ושלום.
עד כאן הוסבר טעם אחד, מדוע יש לתת צדקה גם כשאין חייבים לעשות זאת מן הדין: כדי לעורר מלמעלה את הנתינה שלא על פי דין, שאז שורה עלינו מציאות כללית אחרת — מציאות של רחמים, של נתינה לפנים משורת הדין. ונוסף לטעם זה, השייך לכל אדם, יש טעם נוסף, שעליו ידבר בהמשך, השייך למי שחסר, שזקוק לכפרה, לרפואה, לפרנסה וכו'. במצב זה נתפסת הצדקה כרפואה וכהצלה — שאין אדם שם לה גבולות, וכל אשר לו ייתן בעד נפשו.
וּמַה גַּם "כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב תָּמִיד וְלֹא יֶחֱטָא " .
וּמַה גַּם "כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב תָּמִיד (במצוות עשה) וְלֹא יֶחֱטָא (במצוות לא תעשה) " (קהלת ז,כ) . אין אדם שחי בעולם הזה ואין לו מגע עם הרע והקליפה — בחטאים שחטא ובמעשים טובים שלא עשה, בנטיות הלב ובחולשות שלו. נקודות מגע אלה הן גם הפתח לכל מיני רע ופורענויות הבאות לאדם.
וְהַצְּדָקָה מְכַפֶּרֶת וּמְגִינָּהּ מִן הַפּוּרְעָנוּת וכו'.
וְהַצְּדָקָה מְכַפֶּרֶת וּמְגִינָּהּ מִן הַפּוּרְעָנוּת וכו'.
דווקא הצדקה מכפרת על החיסרון בקיום המצוות משום שמהותה היא הוספה בקיום המצוות, ובייחוד כשהיא הוספה לפנים משורת הדין.
וְלָזֹאת הִיא רְפוּאַת הַגּוּף וְנֶפֶשׁ מַמָּשׁ, אֲשֶׁר "עוֹר בְּעַד עוֹר וְכֹל אֲשֶׁר לָאִישׁ יִתֵּן בְּעַד נַפְשׁוֹ".
וְלָזֹאת הִיא רְפוּאַת הַגּוּף וְנֶפֶשׁ מַמָּשׁ, אֲשֶׁר "עוֹר בְּעַד עוֹר וְכֹל אֲשֶׁר לָאִישׁ יִתֵּן בְּעַד נַפְשׁוֹ".
בְּשֶׁגַּם אָנוּ מַאֲמִינִים בְּנֵי מַאֲמִינִים כִּי הַצְּדָקָה אֵינָהּ רַק הַלְוָאָה להקב"ה, כְּדִכְתִיב: "מַלְוֵה ה' חוֹנֵן דָּל וּגְמוּלוֹ יְשַׁלֶּם לוֹ" .
בְּשֶׁגַּם אָנוּ מַאֲמִינִים בְּנֵי מַאֲמִינִים
בְּכִפְלַיִים: בָּעוֹלָם הַזֶּה.
ומה שה' ישלם לו יהיה בְּכִפְלַיִים: פעם אחת בעולם הבא, כשכר כל המצוות, ועוד מובטח לו גם תשלום ההלוואה בָּעוֹלָם הַזֶּה. בזמן שהוא חי בעולם הזה ואף בענייני העולם הזה, שאם נתן ממון ישולם לו בממון וכו'.
דִּשְׂכַר כָּל הַמִּצְוֹת לֵיכָּא בָּעוֹלָם הַזֶּה לְבַד מִצְּדָקָה, לְפִי שֶׁהוּא טוֹב לַבְּרִיּוֹת, כִּדְאִיתָא בְּקִדּוּשִׁין סוֹף פֶּרֶק קַמָּא
דִּשְׂכַר כָּל הַמִּצְוֹת לֵיכָּא (איננו) בָּעוֹלָם הַזֶּה לְבַד מִצְּדָקָה, לְפִי שֶׁהוּא טוֹב לַבְּרִיּוֹת,
וְגַם יֵשׁ לָחוּשׁ לְעוֹנֶשׁ חַס וְשָׁלוֹם כְּשֶׁחֲבֵרָיו נִמְנִים לִדְבַר מִצְוָה וְהוּא לֹא נִמְנֶה עִמָּהֶם כַּנּוֹדָע מִמַּאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל
וְגַם יֵשׁ לָחוּשׁ לְעוֹנֶשׁ חַס וְשָׁלוֹם כְּשֶׁחֲבֵרָיו נִמְנִים לִדְבַר מִצְוָה וְהוּא לֹא נִמְנֶה עִמָּהֶם כַּנּוֹדָע מִמַּאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל
אכן, בדרך כלל אין עונש על ביטול מצוות עשה, אלא רק כשעובר על מצוות לא תעשה. שכן עניינו של העונש הוא לתקן את הפגם שעשה אדם
וְלַשּׁוֹמְעִים יוּנְעַם, וְתָבוֹא עֲלֵיהֶם בִּרְכַּת טוֹב, בְּכָל מִילֵּי דְּמֵיטַב הֵטִיבָה ה' לַטּוֹבִים וִישָׁרִים .
וְלַשּׁוֹמְעִים יוּנְעַם, אחר שהזכיר עונש וחסרון שכר למי שלא ישמע וכו', הוא מסיים שלשומעים בקולו לתת את הצדקה, למרות חסרון הכיס — יונעם וְתָבוֹא עֲלֵיהֶם בִּרְכַּת טוֹב, בְּכָל מִילֵּי דְּמֵיטַב (בכל הדברים הטובים), הֵטִיבָה ה' לַטּוֹבִים וִישָׁרִים (על פי תהלים קכה,ד) .
כְּנַפְשָׁם וְנֶפֶשׁ הַדּוֹרֵשׁ שְׁלוֹמָם מִכָּל לֵב וָנֶפֶשׁ.
כְּנַפְשָׁם וְנֶפֶשׁ הַדּוֹרֵשׁ שְׁלוֹמָם מִכָּל לֵב וָנֶפֶשׁ.
איגרת זו באה לעורר על נתינת הצדקה גם במצבים כאלה שהנותן בעצמו הוא חסר ונזקק. דבר אחד הוא לתת לצדקה מן המותרות, ממה שאדם אינו צריך לחייו ממש אלא לאיכות חייו, ודבר אחר הוא כאשר הוא מתבקש לתת באופן שיחסר ואף יסכן את חייו וחיי משפחתו ממש. אכן, כאשר עומדים בפשטות חיים מול חיים, הלכה היא שאדם צריך לבחור בחייו שלו. ואולם במציאות, הדברים בדרך כלל מורכבים יותר; מה קורה בצד השני, אצל העני, אין הוא יודע בדיוק (בייחוד כשמדובר בעניי ארץ ישראל), והוא צריך להניח שהמצב קריטי ובסכנת חיים ממש. מה שאין כן אדם אצל עצמו, יודע בדרך כלל אם הוא יכול למשוך עוד יום, להרוויח משהו קטן, ללוות מפלוני וכו'. ואף על פי כן, אדם מתלבט: אם ייתן הוא יסכן את המעט שיש לו, ומי יודע מה יהיה מחר? והאם הוא רשאי בכלל? ולזה בא אדמו"ר הזקן באיגרת זו, בכוחו ובסמכותו של הרבי (רבי של חסידים) — לומר שאף על פי כן לא יימנע מלתת. ואדרבה, דווקא הנתינה הזו שהוא נותן לאחר, מוסר את נפשו על הדבר ואינו מדקדק בחשבון, היא תעורר רחמי שמיים עליו, בלי חשבונות, להושיעו מהמחסור והצרה שהוא מצוי בה.
ודבר נוסף: המקרה המיוחד כאן הוא שאין זו בקשה חדשה לנתינת צדקה, אלא בקשה להמשיך מנהג קיים. 1 . על פי איגרות קודש אדמו"ר הזקן מהדורת תשע"ב (שם היא איגרת מא). 2 . על דרך החילוק בין אחותי לרעייתי, ראו לקוטי תורה ויקרא מ,א והלאה ובכמה מקומות (מהערת כ"ק אדמו"ר זי"ע, נדפס בשעורים בספר התניא). 3 . על פי ישעיה ג,א. וב'הלקח והליבוב' וב'שיעורים בספר התניא' פירשו 'משען ומשענה' — מצד האיש ומצד האישה, שאינם מרוויחים לפרנסתם. 4 . שזה מוסיף בכמות הנתינה, וראו תרומות פרק ד משנה ג (הערת כ"ק אדמו"ר זי"ע, נדפסה ב'שיעורים בספר התניא'). 5 . על פי דברים טו,ח. וראו כתובות סז,ב, ספרי על הפסוק ועוד. 6 . ויקרא כה,לו. 7 . על פי הפיוט לשבת "ברוך אל עליון", מאת רבי ברוך ממגנצא. 8 . בבבא מציעא לג,א מופיע שהחזרת אבדתו של אדם קודמת להחזרת אבדת חברו, והלימוד לכך הוא מהכתוב "כי לא יהיה בך אביון" — שצריך אדם לדאוג לכך שלא יהיה אביון וכו'. ואף על פי כן מוסיף התלמוד ש"כל המקיים בעצמו כך סוף בא לידי כך". ופירש רש"י: "אף על פי שלא הטילו עליו הכתוב (שאין עליו חובה על פי דין להקדים את אבדת חברו), יש לאדם ליכנס לפנים משורת הדין ולא לדקדק (ולומר) שלי קודם אם לא בהפסד מוכיח. ואם תמיד מדקדק — פורק מעליו עול גמילות חסדים וצדקה, וסוף שיצטרך לבריות". וראו גם שולחן ערוך חושן משפט סימן רסד סעיף א. 9 . אדרבה, מבואר בכמה מקומות שיש בזה לעורר דינים על המבקש, ולא רחמים. וכגון תורה אור נא,א: "ועצה היעוצה לזה הוא לעורר רחמים ולא על עצמו, כי אדרבה בזה הוא מעורר עליו את הדין, שדנין אותו אם הוא ראוי להתפלל לפני ה' ולעבוד אותו — אלא שישוב אל ה' וירחמהו ברחמים רבים על גלות השכינה שהיא ניצוץ אלהותו המתלבש במחשבתו". וראו ליקוטי שיחות כרך יט שיחה לראש השנה (ו׳ תשרי). 10 . ומעיר כ"ק אדמו"ר זי"ע שיש לומר שהחילוק בין שני ההסברים הוא שהראשון נוגע לעתיד (שירחם עליו בעתיד) והנתינה היא בשווה, "עמך". וההסבר השני, שעליו ידבר בהמשך, נוגע גם לעבר (כפרת העוונות), ולכן פועל שייתן אף יותר משיהיה לעצמו (נדפס ב'שיעורים בספר התניא'). 11 . ראו בבא בתרא י,א על הפסוקים "וצדקה תציל ממות" (משלי י,ב ושם יא,ג) — "שתי צדקות הללו למה? אחת שמצילתו ממיתה משונה ואחת שמצילתו מדינה של גיהנם". וראו דברים רבה פרשה ה,ג. 12 . וכמבואר גם באגרת התשובה פרק ב והלאה, שנתינת הצדקה משלימה את התשובה שתהיה לרצון וכו', שהיא כמו התענית והקרבנות שבאים לכפר לפני ה', להיות לו לרצון וכו'. ובאופן אחר מבואר לעיל באיגרת ג על פסוק "וילבש צדקה כשִּׁרְיָן וגו' ", שהצדקה היא כמו שריון עשוי קשקשים על נקבים, והם מגינים שלא ייכנס חץ בנקבים. כי הצדקה, כמו כל מצוות עשה וביתר שאת, ממשיכה לעולם מהאור המקיף, הסובב כל עלמין וכו', עיינו שם. 13 . איוב יא,יד. וראו אגרת התשובה פרק ג. 14 . ראו רש"י שם: "כן דרך בני אדם כשרואה החרב באה על ראשו מגין בזרועו לפניו, וכל שכן כל אשר לאיש בממון יתן". 15 . על פי שבת צז,א. 16 ראו בבא בתרא י,א. 17 . ומעיר כ"ק אדמו"ר זי"ע, שאדמו"ר הזקן מוסף כאן את הטעם "לפי שהוא טוב לבריות", לדייק — אפילו בריות. 'בריות' כמבואר בליקוטי אמרים פרק לב הן בריות בעלמא, שאפילו אינן בגדר 'אחיך' הכתוב בפסוק "וחי אחיך עמך", ובכל זאת יש לתת להן. ועוד מוסיף, שכמו שאין לדקדק ב'אחיך' אין לדקדק גם ב'חי' וב'עמך'. שייתן אפילו אינו חי מזה, וייתן לא רק בשווה אלא אפילו יותר מ"עמך". 18 . וזה המובן של "שכר מצוה מצוה" (אבות פרק ד משנה ב). 19 . ברכות כו,א, חגיגה ט,ב. 20 . ראו ליקוטי תורה במדבר פו,ד. 21 . ראו אגרת התשובה פרק א. 22 . ראו ביתר פירוט בעניין זה, של הרגיל לתת ולא נותן, להלן באיגרת ל. 23 . וכן מעיר כ"ק אדמו"ר זי"ע, שעל טעם זה לבד צריך הוא לתת. ואפילו כבר נתן לצדקה כנדרש לפני זה, וממילא אין שייכים עוד כל העניינים שדובר בהם לעיל, צריך ליתן עוד בעת המניין וכו', וזהו החידוש של איגרת זו.