חזור
אגרת הקדש
אגרת ידלְעוֹרֵר אֶת הָאַהֲבָה הַיְּשָׁנָה וְחִבַּת אֶרֶץ הַקֹּדֶשׁ.
לְעוֹרֵר אֶת הָאַהֲבָה
לִהְיוֹת בּוֹעֶרֶת כְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ מִקֶּרֶב אִישׁ וְלֵב עָמוֹק, כְּאִלּוּ הַיּוֹם מַמָּשׁ נָתַן ה' רוּחוֹ עָלֵינוּ, רוּחַ נְדִיבָה בְּהִתְנַדֵּב עָם, לְמַלֹּאוֹת יָדָם לה' בְּיָד מְלֵאָה וּרְחָבָה.
לִהְיוֹת בּוֹעֶרֶת כְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ מִקֶּרֶב אִישׁ וְלֵב עָמוֹק, כְּאִלּוּ הַיּוֹם מַמָּשׁ נָתַן ה' רוּחוֹ עָלֵינוּ, רוּחַ נְדִיבָה בְּהִתְנַדֵּב עָם, לְמַלֹּאוֹת יָדָם לה' בְּיָד מְלֵאָה וּרְחָבָה.
בְּרִיבּוּי אַחַר רִיבּוּי מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה.
בְּרִיבּוּי אַחַר רִיבּוּי מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה. שבכל שנה תהיה תוספת על השנה שקדמה לה.
הוֹלֵךְ וְעוֹלֶה לְמַעְלָה רֹאשׁ, כְּמִדַּת קֹדֶשׁ הָעֶלְיוֹן,
הוֹלֵךְ וְעוֹלֶה לְמַעְלָה רֹאשׁ,
הַמֵּאִיר לְאֶרֶץ הַקֹּדֶשׁ, הַמִּתְחַדֵּשׁ וּמִתְרַבֶּה תָּמִיד.
הַמֵּאִיר לְאֶרֶץ הַקֹּדֶשׁ, הקודש של מעלה מאיר ומשפיע לארץ הקודש, היא ארץ ישראל, למטה. הַמִּתְחַדֵּשׁ וּמִתְרַבֶּה תָּמִיד. זוהי מידת הקודש, ומידתה של ארץ הקודש, שההשפעה היא בהתחדשות, בהוספה ובריבוי תמיד. ומצד האדם מתבטאת ההתייחסות הזו בעלייה מתמדת בהתייחסות הנפשית, במודעות ובהתלהבות ובהוספה בפועל בנתינה לארץ הקודש הגשמית.
כְּדִכְתִיב : "תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ, מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" . ' '
להארת קודש העליון בארץ ישראל ישנו ביטוי בכתוב, שאותו יבאר אדמו"ר הזקן בהמשך האיגרת: כְּדִכְתִיב (ככתוב) : "תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ, מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (דברים יא,יב) . הכתוב מזכיר את מעמדה המיוחד של ארץ ישראל, שאינה כשאר הארצות, אלא "ארץ אשר עיני ה ' אלהיך בה וגו ' ", שיש בה השגחה והתייחסות מיוחדת.
דְּהַאי, "וְעַד אַחֲרִית כו' " אֵינוֹ מוּבָן לִכְאוֹרָה, שֶׁהֲרֵי בְּאַחֲרִית שָׁנָה זוֹ מַתְחֶלֶת שָׁנָה שְׁנִיָּה, וְאִם כֵּן הֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר 'לְעוֹלָם וָעֶד'!
על כתוב זה נשאלת השאלה: דְּהַאי, שכתוב זה, "וְעַד אַחֲרִית כו' " אֵינוֹ מוּבָן לִכְאוֹרָה, שֶׁהֲרֵי בְּאַחֲרִית שָׁנָה זוֹ מַתְחֶלֶת שָׁנָה שְׁנִיָּה, וְאִם כֵּן הֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר (היה לו לומר) 'לְעוֹלָם וָעֶד'! כי לכאורה משמעות הכתוב היא — תמיד; והשאלה היא, מה בא הביטוי המיוחד "מרֵשית השנה ועד אחרית שנה" להוסיף? מה המשמעות של ההפסק הזה בין שנה לשנה, ושל חלוקת הזמן לפרקים מוגדרים?
אַךְ הָעִנְיָן יוּבָן עַל פִּי מַה שֶּׁכָּתוּב: "ה' בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ" .
אַךְ הָעִנְיָן יוּבָן עַל פִּי מַה שֶּׁכָּתוּב: "ה' בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ" (משלי ג,יט) . ועל פי הקבלה: 'בחכמה' זו ספירת החכמה, ו'ארץ' זו ספירת המלכות.
שֶׁיְּסוֹד הָאָרֶץ הָעֶלְיוֹנָה הִיא בְּחִינַת 'מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין'.
שֶׁיְּסוֹד הָאָרֶץ הָעֶלְיוֹנָה הִיא בְּחִינַת 'מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין'. 'הארץ העליונה' היא המהות הרוחנית העליונה של הארץ הגשמית שלנו, והיא ביטוי של ספירת המלכות האלוקית. וכידוע שספירת המלכות היא זו שיורדת מהמהות האלוקית של הספירות אל תוך העולמות. כל ההוויה וההשפעה אל העולמות, עד לארץ הגשמית שלמטה, הכול הוא על ידי ספירת המלכות שאינה משפיעה רק מלמעלה אלא יורדת אל תוך העולמות ומחיה ומנהיגה אותם מתוכם. ועל כן נקראת המלכות, הארץ העליונה, 'ממלא כל עלמין'. כלומר הכוח האלוקי האימננטי השורה בתוך המציאות, הארץ, והמהווה ומחיה אותה.
וְ הַתַּחְתּוֹנָה הִיא 'אֶרֶץ חֵפֶץ' , הַמְכוּוֶּנֶת כְּנֶגְדָּהּ, מַמָּשׁ.
וְהארץ הַתַּחְתּוֹנָה הִיא 'ארץ הקודש', 'ארץ ישראל' התחתונה, הנקראת 'אֶרֶץ חֵפֶץ' (על פי מלאכי ג,יב) , היא הַמְכוּוֶּנֶת כְּנֶגְדָּהּ, כנגד הארץ העליונה, מַמָּשׁ. כמובן, אין הכוונה להתכוונות גאוגרפית, שהרי 'הארץ העליונה' אינה נמצאת כלל בגאוגרפיה, אלא הכוונה היא שהן נמצאות בקשר של כעין תהודה זו עם זו: ארץ ישראל הגשמית מול המהות העליונה הנקראת 'ארץ'. ומשום כך יש תמיד העתק משמעויות בין המושגים: 'שכינה', 'מלכות', 'כנסת ישראל' ו'ארץ ישראל'.
וְנִקְרֵאת עַל שְׁמָהּ, 'אֶרֶץ הַחַיִּים',
וְנִקְרֵאת עַל שְׁמָהּ, הארץ התחתונה, ארץ ישראל, נקראת בשמה של הארץ העליונה, היא המלכות האלוקית — 'אֶרֶץ הַחַיִּים',
הִנֵּה הוּא נִמְשָׁךְ מֵהַמְשָׁכַת וְהֶאָרַת "חָכְמָה עִילָּאָה" , מְקוֹר הַחַיִּים הָעֶלְיוֹנִים. כְּדִכְתִיב "הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְּעָלֶיהָ וכו' "
הִנֵּה שפע זה של החיים מלמעלה הוּא נִמְשָׁךְ מֵהַמְשָׁכַת וְהֶאָרַת "חָכְמָה עִילָּאָה" (החכמה העליונה) , מְקוֹר הַחַיִּים הָעֶלְיוֹנִים. כְּדִכְתִיב (כמו שכתוב) : "הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְּעָלֶיהָ וכו' " (קהלת ז,יב).
וְהֶאָרָה וְהַמְשָׁכָה זוֹ הִיא מִתְחַדֶּשֶׁת בְּאוֹר חָדָשׁ מַמָּשׁ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה.
וְהֶאָרָה וְהַמְשָׁכָה זוֹ מהחכמה לארצות החיים הִיא מִתְחַדֶּשֶׁת בְּאוֹר חָדָשׁ מַמָּשׁ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה. הארת החיים לעולמות היא אמנם מתמדת (שאלמלא כן היו העולמות מפסיקים להתקיים), אבל היא אינה הארה קבועה חד גונית, אלא היא הארה המתחדשת בכל פעם, והחידוש הבולט ביותר שלה הוא "בכל שנה ושנה". בכל שנה יש התקשרות אחרת בין מעלה ומטה, נוצרת הוויה חדשה שלא הייתה קודם. מובן, שבשנה החדשה יש גם חזרה על כמה צדדים של השנה הקודמת, יש צדדים של דמיון וגם של שוני, אבל במהותה כל יחידה של זמן היא הוויה לעצמה. לשם דוגמה, כל הילדים של זוג הורים אחד קשורים ודומים זה לזה: ילד מספר שניים דומה בכמה צדדים לילד מספר אחד, אבל ביסודו של דבר אין כאן המשך של דבר אחד, אלא יש בכל פעם הפסק בין ההוויה הקודמת להוויה החדשה. כמו כן, בין שנה לשנה יש הפסק; גם השנים עשויות להיות דומות זו לזו; אבל בעצם כל שנה היא אור חדש ממש.
כִּי הוּא יִתְבָּרַךְ וְחָכְמָתוֹ אֶחָד בְּתַכְלִית הַיִּחוּד. ' "
כִּי הוּא יִתְבָּרַךְ וְחָכְמָתוֹ אֶחָד בְּתַכְלִית הַיִּחוּד. ובלשונו של הרמב"ם: "הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה עצמה כו ' " (הלכות יסודי התורה פרק ב הלכה י). כיוון שכל ידיעתו היא שהוא יודע את עצמו, הרי שהוא וידיעתו ודעתו — הכול אחד. ועם ההגבלות שיש להגדרה הזו,
וְנִקְרָא בְּשֵׁם 'אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא', שֶׁאֵין סוֹף וְאֵין קֵץ לְמַעֲלַת וּגְדוּלַּת הָאוֹר וְהַחַיּוּת הַנִּמְשָׁךְ מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ וּמֵחָכְמָתוֹ, בְּעִילּוּי אַחַר עִילּוּי עַד אֵין קֵץ וְתַכְלִית, לְרוּם הַמַּעֲלוֹת לְמַעְלָה מַעְלָה. '
וְנִקְרָא בְּשֵׁם 'אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא', שֶׁאֵין סוֹף וְאֵין קֵץ לְמַעֲלַת וּגְדוּלַּת הָאוֹר וְהַחַיּוּת הַנִּמְשָׁךְ מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ וּמֵחָכְמָתוֹ, בְּעִילּוּי אַחַר עִילּוּי עַד אֵין קֵץ וְתַכְלִית, לְרוּם הַמַּעֲלוֹת לְמַעְלָה מַעְלָה. הכלי של החכמה הוא, עד כמה שאפשר לומר זאת, כלי של אין סוף. כיוון שהחכמה העליונה אינה ישות לעצמה בשום צד, כיוון שהיא שקופה לחלוטין, לכן היא כלי להארת והשפעת האין סוף. היא הארה שבאה מלמעלה מעלה מה'סובב כל עלמין', ומגיעה עד למטה מטה בתחתית העשייה. היא הארה שבכל מקום ובכל אופן היא מגלמת את האין סוף — אין סוף של נתינה בכמותה ובאיכותה, אין סוף של סבלנות ואין סוף של רוממות. ' בחכמה יסד ארץ"). שהרי לכאורה יש שתי אפשרויות: או שאין כל קשר, כלומר שהחכמה אכן בלתי נתפסת לחלוטין ובלתי קיימת לגבי מציאות העולמות; או שיש קשר, ואז היה האור העליון מכלה את המציאות. הדרך שבה אנו מצליחים בכל זאת לשמור קשר היא, כפי שמבואר במקומות אחרים, בדרך של "רצוא ושוב". כלומר, השפיעה אינה באה בדרך של השפעה רצופה, אחידה, אלא בדרך של פעימות; כמו החיות השופעת בגופנו, בפעימות הלב ובנשימה, וכמו בתחומים רבים בעולמנו. באופן זה פועמת גם הנתינה האלוקית אל העולמות: בדרך של פעימות הבאות והולכות, הנוצרות וגוועות, מיום ליום ומשנה לשנה.
וּבְכָל שָׁנָה וְשָׁנָה יוֹרֵד וּמֵאִיר מֵחָכְמָה עִילָּאָה אוֹר חָדָשׁ וּמְחוּדָּשׁ, שֶׁלֹּא הָיָה מֵאִיר עֲדַיִין מֵעוֹלָם לָאָרֶץ הָעֶלְיוֹנָה.
וּבְכָל שָׁנָה וְשָׁנָה יוֹרֵד וּמֵאִיר מֵחָכְמָה עִילָּאָה
כִּי אוֹר כָּל שָׁנָה וְשָׁנָה מִסְתַּלֵּק לְשָׁרְשׁוֹ בְּכָל עֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה, כְּשֶׁהַחֹדֶשׁ מִתְכַּסֶּה בּוֹ.
כִּי אוֹר כָּל שָׁנָה וְשָׁנָה מִסְתַּלֵּק לְשָׁרְשׁוֹ בְּכָל עֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה, כְּשֶׁהַחֹדֶשׁ מִתְכַּסֶּה בּוֹ. ראש השנה הוא החג שחל בראש חודש, בזמן שהחודש (הירח החדש) מכוסה ונעלם בו.
וְאַחַר כָּךְ, עַל יְדֵי תְּקִיעַת שׁוֹפָר וְהַתְּפִלּוֹת, נִמְשָׁךְ אוֹר חָדָשׁ עֶלְיוֹן.
וְאַחַר כָּךְ, ביום ראש השנה עצמו, עַל יְדֵי תְּקִיעַת שׁוֹפָר וְהַתְּפִלּוֹת, נִמְשָׁךְ אוֹר חָדָשׁ עֶלְיוֹן. התפילות של ראש השנה ותקיעת השופר מלוות את הלידה של הזמן החדש. מבשרות אותו, מעוררות אותו ואף מכוונות אותו.
מִבְּחִינָה עֶלְיוֹנָה יוֹתֵר, שֶׁבְּמַדְרֵגַת חָכְמָה עִילָּאָה.
מִבְּחִינָה עֶלְיוֹנָה יוֹתֵר, שֶׁבְּמַדְרֵגַת חָכְמָה עִילָּאָה. השנה החדשה נמצאת קודם ראש השנה בכוח במדרגת החכמה העליונה, באפשרות עליונה וגדולה יותר מהשנים הקודמות. שכן הזמן שעובר הולך ומתקדם, הולך ומצטבר, והפוטנציאל של השנה החדשה הוא תמיד גדול יותר.
לְהָאִיר לָ'אָרֶץ עֶלְיוֹנָה' וְלַדָּרִים עָלֶיהָ, הֵם כָּל הָעוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים הַמְקַבְּלִים חַיּוּתָם מִמֶּנָּה.
לְהָאִיר לָ'אָרֶץ עֶלְיוֹנָה' וְלַדָּרִים עָלֶיהָ,
דְּהַיְינוּ, מִן הָאוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא וְחָכְמָתוֹ הַמְלוּבָּשׁ בָּהּ, כְּדִכְתִיב: "כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים בְּאוֹרְךָ נִרְאֶה אוֹר" . דְּהַיְינוּ אוֹר הַמֵּאִיר מֵחָכְמָה עִילָּאָה מְקוֹר הַחַיִּים.
דְּהַיְינוּ, מִן הָאוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא וְחָכְמָתוֹ הַמְלוּבָּשׁ בָּהּ, כְּדִכְתִיב: "כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים בְּאוֹרְךָ נִרְאֶה אוֹר" (תהלים לו,י) . דְּהַיְינוּ אוֹר הַמֵּאִיר מֵחָכְמָה עִילָּאָה שהיא מְקוֹר הַחַיִּים. ה'ארץ' אינה משפיעה מעצמה אלא מאור אין סוף המתלבש בה, שמקורו למעלה מעלה במקור כל החיים וכל התענוגים.
(וְכַנֹּודָע לְיוֹדְעֵי חֵ"ן שֶׁבְּכָל רֹאשׁ הַשָּׁנָה הִיא הַ'נְסִירָה' וּמְקַבֶּלֶת מוֹחִין חֲדָשִׁים עֶלְיוֹנִים יוֹתֵר כו').
(וְכַנֹּודָע לְיוֹדְעֵי חֵ"ן [חכמה נסתרת] היא חכמת הקבלה, שֶׁבְּכָל רֹאשׁ הַשָּׁנָה הִיא הַ'נְסִירָה' וּמְקַבֶּלֶת מוֹחִין חֲדָשִׁים עֶלְיוֹנִים יוֹתֵר כו'). על פי הקבלה,
וּבִפְרָטֵי פְּרָטִיּוּת כֵּן הוּא בְּכָל יוֹם וְיוֹם.
וּבִפְרָטֵי פְּרָטִיּוּת כֵּן הוּא בְּכָל יוֹם וְיוֹם. כמו השנה ביחידות הזמן הגדולות, כך הוא ביחידות הקטנות, ש"מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית".
נִמְשָׁכִין מוֹחִין עֶלְיוֹנִים יוֹתֵר.
נִמְשָׁכִין מוֹחִין עֶלְיוֹנִים יוֹתֵר. המשכת המוחין, כפי שנתבאר לעיל, היא ההשפעה הפנימית של היום החדש שהיא מעולה ומפותחת יותר מזו של היום הקודם. ואם אדם לא קלקל את נפשו, הוא באמת זוכה לכך שבכל יום תהיה לו התגלות חדשה ועלייה מדרגה לדרגה, מיום ליום.
בְּכָל תְּפִלַּת הַשַּׁחַר.
בְּכָל תְּפִלַּת הַשַּׁחַר. בתפילת השחר, הן מצד סגולת הזמן והן מצד התפילה שאדם מתפלל אז, נמשכים לעולם ולנפשו המוחין החדשים של היום החדש.
וְאֵינָן מוֹחִין הָרִאשׁוֹנִים שֶׁנִּסְתַּלְּקוּ אַחַר הַתְּפִלָּה רַק גְּבוֹהִין יוֹתֵר.
וְאֵינָן מוֹחִין הָרִאשׁוֹנִים שֶׁנִּסְתַּלְּקוּ אַחַר הַתְּפִלָּה של אתמול, רַק גְּבוֹהִין יוֹתֵר. העיקרון הוא שהעולם צריך ללכת הלוך וגדול, הלוך וטוב, מעלה מעלה, מיום ליום. בכל יום הוא צריך לקבל הארה גבוהה יותר, גדולה יותר. מה הוא עושה איתה — זה כבר עניינו של העולם, שהרי הוא יכול גם לקלקל וללכלך אותה. אבל היום כשלעצמו הוא תמיד גבוה יותר מהיום הקודם.
וְדֶרֶךְ כְּלָל, בִּכְלָלוּת הָעוֹלָם, בְּשִׁית אַלְפֵי שְׁנִין
וְדֶרֶךְ כְּלָל, בִּכְלָלוּת הָעוֹלָם, במחזור הרחב ביותר של קיום העולם, שהוא בְּשִׁית אַלְפֵי שְׁנִין דהווי עלמא (בששת אלפים שנה שקיים העולם). בהמשך למחזורים של שבעת ימי השבוע ושבע שנות השמיטה וכו', מדברים על המחזור הגדול ביותר, של ששת אלפים שנה והאלף השביעי.
כֵּן הוּא בְּכָל רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְרֹאשׁ הַשָּׁנָה.
כֵּן הוּא בְּכָל רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְרֹאשׁ הַשָּׁנָה. כמו ההתחדשות שבהיקף הגדול של ששת אלפים שנה, כך הוא בכל ראש השנה.
וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: "תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ", שֶׁהָעֵינַיִם הֵם כִּינּוּיִם לְהַמְשָׁכַת וְהֶאָרַת אוֹר הַחָכְמָה.
וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: "תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ", שֶׁהָעֵינַיִם הֵם כִּינּוּיִם לְהַמְשָׁכַת וְהֶאָרַת אוֹר הַחָכְמָה. בשפה העברית יש לכל הביטויים השייכים להסתכלות — כמו "לתת עיניים בדבר", "לראות את דברי פלוני" וכיוצא בזה — משמעות של השגה שכלית בדברים, של מחשבה והכרה. ובפרט, העיניים וחוש הראייה מתייחסים לדרגת החכמה.
שֶׁלָּכֵן נִקְרְאוּ חֲכָמִים "עֵינֵי הָעֵדָה".
שֶׁלָּכֵן נִקְרְאוּ חֲכָמִים "עֵינֵי הָעֵדָה".
וַאֲוִירָא דְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מַחְכִּים.
וַאֲוִירָא דְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל (האוויר של ארץ ישראל) מַחְכִּים.
וְהֶאָרָה וְהַמְשָׁכָה זוֹ אַף שֶׁהִיא תְּמִידִית, אַף עַל פִּי כֵן אֵינָהּ בִּבְחִינָה וּמַדְרֵגָה אַחַת לְבַדָּהּ מִימֵי עוֹלָם, אֶלָּא שֶׁבְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה הוּא אוֹר חָדָשׁ עֶלְיוֹן. '
וְהֶאָרָה וְהַמְשָׁכָה זוֹ אַף שֶׁהִיא תְּמִידִית, שאינה נפסקת לעולם, אַף עַל פִּי כֵן אֵינָהּ בִּבְחִינָה וּמַדְרֵגָה אַחַת לְבַדָּהּ מִימֵי עוֹלָם, אֶלָּא שֶׁבְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה הוּא אוֹר חָדָשׁ עֶלְיוֹן. תמיד "עיני ה ' אלהיך בה", אבל המבט הוא בכל פעם אחר. בכל שנה יש הבטה חדשה באופן אחר, שצריך להיות טוב ומעולה מהקודם לו.
כִּי הָאוֹר שֶׁנִּתְחַדֵּשׁ וְהֵאִיר בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה זֶה הוּא מִסְתַּלֵּק בְּעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה הַבָּאָה לְשָׁרְשׁוֹ.
כִּי הָאוֹר שֶׁנִּתְחַדֵּשׁ וְהֵאִיר בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה זֶה הוּא מִסְתַּלֵּק בְּעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה הַבָּאָה לְשָׁרְשׁוֹ. סוף השנה הוא סיומה של יחידת הזמן, של יחידת החיים והחיות המיוחדת של שנה זו. השנה כאילו מתה, אין עוד השפעה של חיות בעולם. החיות של השנה הקודמת מסתלקת מן העולמות וחוזרת אל מקורה ושורשה שלמעלה מהם.
וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: "מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" לְבַדָּהּ.
וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: "מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" — לְבַדָּהּ. ההשפעה המסוימת הזו היא לאותה שנה בלבד, והיא אינה ממשיכה לשנה הבאה. אין שנה מעבירה לחברתה דבר. כל שנה מתחילה מחדש מההתחלה, בלא שום 'נכסים' קודמים.
וְלָכֵן כְּתִיב "מֵרֵשִׁית" חָסֵר א', רוֹמֵז עַל הִסְתַּלְּקוּת הָאוֹר שֶׁמִּסְתַּלֵּק בְּלֵיל רֹאשׁ הַשָּׁנָה.
וְלָכֵן כְּתִיב "מֵרֵשִׁית" חָסֵר א', מלשון 'רש', עני. "רשית השנה" היא לפיכך גם עונייה של השנה.
עַד אַחַר הַתְּקִיעוֹת,
עַד אַחַר הַתְּקִיעוֹת, למחרת בבוקר. התקיעות הן 'תרועת מלך', הקול המכריז על המלך החדש, על הזמן החדש (המלכות) שמגיע.
שֶׁ יוֹרֵד אוֹר חָדָשׁ, עֶלְיוֹן יוֹתֵר, שֶׁלֹּא הָיָה מֵאִיר עֲדַיִין מִימֵי עוֹלָם אוֹר עֶלְיוֹן כָּזֶה.
שֶׁאז יוֹרֵד אוֹר חָדָשׁ, עֶלְיוֹן יוֹתֵר, שֶׁלֹּא הָיָה מֵאִיר עֲדַיִין מִימֵי עוֹלָם אוֹר עֶלְיוֹן כָּזֶה. כאמור, האור החדש איננו רק שינוי. הוא צריך להיות אור עליון יותר, בהתאם לקו החיים הפנימי, שהוא קו מתמיד של עלייה והתעלות, גם אם לא תמיד ניכר הדבר.
וְהוּא מִתְלַבֵּשׁ וּמִסְתַּתֵּר בְּ'אֶרֶץ הַחַיִּים'. שֶׁלְּמַעְלָה וְשֶׁלְמַטָּה לְהַחֲיוֹת אֶת כָּל הָעוֹלָמוֹת כָּל מֶשֶׁךְ שָׁנָה זוֹ.
וְהוּא מִתְלַבֵּשׁ וּמִסְתַּתֵּר בְּ'אֶרֶץ הַחַיִּים'. החיים החדשים, המגיעים מהאין סוף בהסתכלות החכמה, עוברים בתוך 'ארץ החיים' כמו בתוך מוליך, בתוך מהות מתווכת. אין אנו מקבלים את האור החדש ישירות אל תוך התודעה והתחושה שלנו, אלא רק לאחר שהוא מסתתר ומתלבש ב'ארץ החיים' שֶׁלְּמַעְלָה — היא בחינת מלכות דאצילות, וְשֶׁלְמַטָּה — היא ארץ ישראל. לְהַחֲיוֹת אֶת כָּל הָעוֹלָמוֹת כָּל מֶשֶׁךְ שָׁנָה זוֹ. בכל שנה ושנה יש יניקה של כל החיים והברכה לעולם הזורמים דרך הארץ העליונה ישירות אל הארץ התחתונה, היא ארץ ישראל, וממנה שופעים בכל העולם.
אַךְ גִּילּוּיוֹ מֵהַהֶסְתֵּר הַזֶּה תָּלוּי בְּמַעֲשֵׂה הַתַּחְתּוֹנִים.
אַךְ גִּילּוּיוֹ מֵהַהֶסְתֵּר הַזֶּה תָּלוּי בְּמַעֲשֵׂה הַתַּחְתּוֹנִים. האור החדש הזה, שלא היה כמותו מעולם, שהוא גבוה מכל מה שהיה קודם, עדיין מסתתר בראש השנה, שמור כמו בתוך כספת. מלמעלה ניתנו כל ההוראות, הכול מוכן לתת שנה חדשה ועליונה שלא הייתה כמותה מעולם; אבל כדי שהיא תתגלה מתוך ה'כספת', ותשפיע ממש בתחתונים, יש צורך בפעולה מלמטה. החידוש והשינוי מלמעלה יכול להיקלט למטה רק כאשר יש שם, למטה, חידוש ושינוי כעין זה.
וּזְכוּתָם וּתְשׁוּבָתָם בַּעֲשֶׂרֶת יְמֵי תְשׁוּבָה.
וּזְכוּתָם וּתְשׁוּבָתָם בַּעֲשֶׂרֶת יְמֵי תְשׁוּבָה. הזכות והתשובה (ואפשר לפרש 'זכותם' גם מלשון זַכּוּת) המכינה את הנפש והעולם לקבל את הארת השנה החדשה, היא בעיקרה העבודה של עשרת ימי תשובה שבין ראש השנה ליום הכיפורים. העבודה של תשובה והיטהרות לקראת שינוי והתחדשות מצד האדם למטה, אשר מכשירה את האדם להשתתף בתהליך ההתחדשות הכוללת הבאה מלמעלה בזמן הזה.
וְדַי לַמֵּבִין.
וְדַי לַמֵּבִין. שכן למרות אריכות הדברים בעניין זה לא באה האיגרת לדבר על ראש השנה, והדברים מוסברים בקיצור ובאופן שמובן למי שמבין ויודע את הרקע וההקדמות הנחוצות.
(Endnotes) 1 . על פי איגרות קודש אדמו"ר הזקן (שם היא איגרת מח). 2 . בהם גיסו של הבעש"ט, ר' גרשון מקיטוב, אשר מקצת מההתכתבות ביניהם לאחר עלייתו לארץ ישראל מצויה בידינו. 3 . ידוע שחלק מן ההאשמות שהועלו נגד אדמו"ר הזקן בהיותו במאסר בפטרבורג היו של קשירת קשר עם האויב, והן התבססו על הסכומים הגדולים שהעביר לארץ ישראל. ראו לעיל אגרת ב ובביאור שם בראשיתה. 4 . ראו ליקוטי תורה דברים נג,ג ובכמה מקומות. 5 . על פי שיר השירים ב,ז. 6 וכן הוא בפיוט בסליחות לערב ראש השנה: "אנא עוררה אהבתך הישנה וכו' ". 7 . לִהְיוֹת בּוֹעֶרֶת כְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ (על פי שיר השירים ח,ב) מִקֶּרֶב אִישׁ וְלֵב עָמוֹק (תהלים סד,ז), כְּאִילּוּ הַיּוֹם מַמָּשׁ נָתַן ה' רוּחוֹ עָלֵינוּ (על פי במדבר יא,כט), רוּחַ נְדִיבָה (תהלים נא,יד) בְּהִתְנַדֵּב עָם (שופטים ה,ב), לְמַלֹּאוֹת יָדָם לה' (על פי שמות לב,כט) בְּיָד מְלֵאָה וּרְחָבָה (על פי נוסח ברכת המזון). 8 . על פי עזרא ט,ו. 9 . שקלים פרק ו משנה ד; ברכות כח,א, שבת כא,א, ועוד. 10 . ועוד מבואר בחסידות שארץ מלשון רצון, ואם כן ארץ חפץ הוא הרצון הפנימי שבתוך הרצון, בבחינת הרצון לרצות. והוא האמור כאן שכל ההשפעות בכל הארצות מקבלות דרך ההשפעה וההשגחה שבארץ הקדש. 11 . על פי תהלים קטז,ט: "בארצות החיים". ובמקומות אחרים מדייקים שהן שתי ארצות, הארץ של מטה והארץ של מעלה, העומדות זו מול זו ופועלות בקשר ובהתאמה זו עם זו. וראו תורה אור כו,ג ובכמה מקומות. 12 . ראו ליקוטי אמרים פרק ב בהגהה, ובכמה מקומות. 13 . "להעיר מליקוטי תורה שיר השירים נ,ב: וודאי גם בחכמה עילאה נמשך אור חוזר זה מלמעלה כו' " (הערת כ"ק אדמו"ר זי"ע). 14 . ראש השנה ח,ב: "'תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו' (תהלים פא,ד) — איזהו חג שהחדש מתכסה בו? הוי אומר זה ראש השנה". 15 . שולחן ערוך אדמו"ר הזקן אורח חיים סימן תקצו סעיף א. 16 . ויקרא רבה פרשה כז,ז; תנחומא תזריע ד. 17 . על פי ברכת 'יוצר אור' שבתפילה. 18 . ראו ליקוטי תורה ויקרא נב,א. ומצוין שם: "ומלשון מקור עיין ברעיא מהימנא סוף פרשת בא דף מב, ובספר שער אורה שער יו"ד כתב הכתר נקרא 'מקור העליון', וכן כתב בפרדס ערך 'מקור' יעוין שם באריכות. ובבחיי ריש פרשת וישלח כתב: 'ומפני זה נקרא הקב"ה מקור, לפי שכחו אינו פוסק לעולם ולעולמי עד' וכו' ". 19 . ראו פרי עץ חיים שער כד פרקים א ו־ה, ובמקומות נוספים; וראו ליקוטי תורה דברים מב,ב, מז,ה ועוד. 20 . בעשרת ימי תשובה, בכל יום מידה אחרת. ראו פרי עץ חיים שם. 21 . ליקוטי תורה דברים מב,ב. 22 . מתוך ברכת 'יוצר אור'. 23 . ליקוטי תורה דרושים לראש השנה נג,ד. וראו גם ראש השנה טז,א. 24 . ראש השנה לא,א ועבודה זרה ט,א. וראו תורה אור נא,ד שיש מחלוקת בין המקובלים אם היא 'שמיטה' יחידה או שגם היא רק אחת משבע שמיטות. 25 . במדבר טו,כד. וראו תענית כד,א, וכן הוא בליקוטי אמרים פרק מב ועוד. וראו תורה אור מ,א; ליקוטי תורה דברים ג,ג, ועוד. 26 . בבא בתרא קנח,ב. וראו בבא מציעא פה,א וקידושין מט,ב. 27 . קינים פרק ג משנה ו; שבת קנב,א. 28 . תהלים לג,טו. וראו תורה אור נז,ג וליקוטי תורה ויקרא מה,ב. 29 השוו ראש השנה טז,ב. 30 . היא השינה שלצורך הנסירה, כמו שכתוב: "ויפל ה' אלהים תרדמה על האדם וישן". וראו פרי עץ חיים שם. 31 . ועל פי זה נהגו שלא לישון בראש השנה, ובשם האר"י ז"ל ההקפדה שלא לישון היא עד התקיעות. ראו שער הכוונות, דרושי ראש השנה, ד"ה ענין השינה. 32 . פסחים נד,א. בראשית רבה א,ה. תנחומא צ,יב ועוד. וכגון זה, התפיסה שמופיעה בכמה מקומות (ירושלמי מכות פרק ב הלכה ו [ז ע"א]. פסיקתא דרב כהנא פרשה כד ד"ה טוב וישר. ילקוט תהלים רמז ועוד) : "שאלו לנבואה: חוטא מהו עונשו? אמרה להן: הנפש החוטאת היא תמות וכו'. שאלו לקב"ה: חוטא מהו עונשו? אמר להן: יעשה תשובה ויתכפר לו".