Igeret Hakodesh 13

חזור

אגרת הקדש

אגרת יג

האיגרת פותחת בביאור פסוק מתהלים המדבר על השכר שהקב"ה נותן לבני אדם. את השכר נותן הקב"ה לבני אדם בעבור מעשים טובים שהם עושים ועל פי האופן והכוונה שבהם הם עושים אותם. מה שחשוב לאדמו"ר הזקן אינו השכר אלא עבודת הנפש שאותה מגלה השכר, ואת זה יברר דרך ביאור הכתוב:

"מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ

"מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ פָּעַלְתָּ לַחֹסִים בָּךְ נֶגֶד בְּנֵי אָדָם" (תהלים לא,כ). בפסוק שני חלקים: האחד עוסק ב"יראיך" והשני ב"חֹסים בך". כפי שיאמר בהמשך, "יראיך" וה"חֹסים בך" הם שני סוגים של בני אדם, ותחילה יבאר מה מהותו של כל אחד ובמה הם חלוקים.

הִנֵּה בִּכְלַל עוֹבְדֵי ה' יֵשׁ ב' בְּחִינוֹת וּמַדְרֵגוֹת חֲלוּקוֹת.

הִנֵּה בִּכְלַל עוֹבְדֵי ה' יֵשׁ ב' (שתי) בְּחִינוֹת וּמַדְרֵגוֹת חֲלוּקוֹת. בתניא מדובר רבות על החלוקה בין הצדיק והבינוני, בין עובד אלוקים לאשר לא עבדו. החלוקות הללו הן כולן חלוקות של דרגות, לאמור הבדל במעלה, הבדל בעוצמת האישיות וברמתה, הבדל בדרגת ההתגלות האישית. הצדיק והבינוני אינם נמצאים באותו מישור של עבודה, אלא זה למעלה מזה; אין הם עוסקים באותן הבעיות באופנים שונים אלא בבעיות שונות. כאן, לעומת זאת, המדובר בסוג אחר של חלוקה: חלוקה בין אנשים הנמצאים באותו מישור, אלא שהם נבדלים באופי, באישיות, ובדרך שבה הם ניגשים אל דברים ומתייחסים אליהם. שכל אדם מישראל שייך בשורש נפשו לאחד מהם; ישנה החלוקה של שבעים ("בשבעים נפש ירדו אבֹתיך מצרימה") שהיא גם החלוקה של שבע המידות (כשבעת קני המנורה). ואולם החלוקה הכוללת ביותר היא החלוקה לשתיים, לשתי בחינות ומדרגות שונות.

מִצַּד שׁוֹרֶשׁ נִשְׁמָתָם לְמַעְלָה.

מִצַּד שׁוֹרֶשׁ נִשְׁמָתָם לְמַעְלָה. החלוקה אינה רק חלוקה חיצונית, של אופי וצורת התנהגות, אלא חלוקה שיסודה בשורש הנשמה.

מִבְּחִינַת יָמִין וּשְׂמֹאל.

מִבְּחִינַת יָמִין וּשְׂמֹאל. החלוקה כאן היא 'לרוחב', ולכן היא אינה חלוקה של מעלה ומטה, אלא של ימין ושמאל. ימין ושמאל לא במובן הגשמי, אלא בכיוונים רוחניים, של דרך השתלשלות מחשבתית ורגשית בכיוון זה או אחר.

דְּהַיְינוּ, שֶׁבְּחִינַת שְׂמֹאל הִיא מִדַּת הַצִּמְצוּם וְהַהֶסְתֵּר בַּעֲבוֹדַת ה'. '

דְּהַיְינוּ, מה ההבדל בין שמאל וימין: שֶׁבְּחִינַת שְׂמֹאל הִיא מִדַּת הַצִּמְצוּם וְהַהֶסְתֵּר בַּעֲבוֹדַת ה'. צד השמאל הוא, באופן כללי, צד הגבורה, היראה והדין. כמובן, אין אלו ביטויים של רע לעומת טוב. אלו ביטויים של התכנסות, של הצטמצמות מן ההיקף אל המרכז, של כיווץ והסתר (ולכן עלולים להיראות כביטויים קשים של הסתר וחוסר נתינה, ואפילו של רע). בעבודת ה ', צד השמאל הוא תמיד הצד המתייחס בעיקר אל מה שקורה בפנים, בצד הפנימי של הבית, בתוך הקירות, בתוך הגבולות וההגדרות.

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וְהַצְנֵעַ לֶכֶת '

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ" (מיכה ו,ח). יש דרך בעבודת ה ' שהיא ב'הצנע לכת', של מי שעושה את הדברים בסתר, בִּפנים. זה בעיקר עניין של אופי, של אדם שאינו מפרסם בחוץ את מחשבותיו ואת מעשיו, שהדבר מפריע לו והוא איננו זקוק לזה. ובעניינים של קדושה, 'הצנע לכת' יש בזה גם מעלה.

"בַּמִּסְתָּרִים תִּבְכֶּה כו' "

וכמו שכתוב: הפסוק מבטא צד של אופי, של מי שאינו מגלה את ענייניו ברבים. כשהוא במסתרים, במקום שראוי לבכות — הוא בוכה. אבל הוא איננו בוכה בפומבי, אין הוא מגלה את רגשותיו ואת חוויותיו, אלא שומר אותם בינו לבין עצמו. "בַּמִּסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי כו' " (ירמיה יג,יז). כביכול גם אצל הקב"ה יש פנים של התגלות, של "עֹז וחדוה במקֹמו", ויש פנים של הסתר, שבהם "במסתרים תבכה נפשי".

"כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה בַּסֵּתֶר כו' " ' '

וכך בעסק התורה, כמו שאומרים רבותינו ז"ל: שלוש מובאות אלה מקיפות את כל התחומים של עבודת ה"כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה בַּסֵּתֶר כו' " (על פי מועד קטן טז,ב). ': תורה, תפילה ומצוות. "הצנע לכת" היא העבודה וההליכה במעשה המצוות; "במסתרים תבכה" היא עבודת התפילה בבכי ובתחנונים; ו"העוסק בתורה בסתר" הוא לימוד התורה. שכן החלוקה בין שתי הבחינות של עובדי ה' שמדובר בה אינה בין דרגות ובין תחומים שונים של עבודת ה ', אלא באופי שבו עושים את אותם הדברים עצמם. ולכן מצויה החלוקה הזו בכל התחומים: בתורה, בתפילה ובמעשה המצוות.

וְהִנֵּה מִמִּדָּה זוֹ, נִמְשְׁכָה גַּם כֵּן בְּחִינַת הַצִּמְצוּם וְהַגְּבוּל בַּעֲבוֹדַת ה'. '

וְהִנֵּה מִמִּדָּה זוֹ, שמבחינת השמאל, נִמְשְׁכָה גַּם כֵּן בְּחִינַת הַצִּמְצוּם וְהַגְּבוּל בַּעֲבוֹדַת ה'. המידה של צניעות והסתר היא גם מידה של צמצום ושימת גבולות בעבודת ה '. כל אופן של הימנעות מדבר — מלעשות, מלגלות, מלחשוב ומלדבר — נובע מצד השמאל; מכוח ההגבלה והדין והגבורה. גם ביטוי הגבורה איננו בהתפרצות של כוח אלא דווקא בהתאפקות ובהימנעות מלפרוץ. כך מידת הדין וכך ב'הצנע לכת'.

כְּמוֹ בּ צְדָקָה, לִהְיוֹת נִידּוֹן בְּהֶשֵּׂג יָד.

כְּמוֹ בּמצוות ה צְדָקָה, כפי שהיא מוגדרת בהלכה: לִהְיוֹת נִידּוֹן בְּהֶשֵּׂג יָד.

וְהַמְבַזְבֵּז אַל יְבַזְבֵּז יוֹתֵר מֵחוֹמֶשׁ.

כמאמר: וְהַמְבַזְבֵּז אַל יְבַזְבֵּז יוֹתֵר מֵחוֹמֶשׁ.

וּכְהַאי גַּוְונָא ( בְּתַלְמוּד תּוֹרָה וּשְׁאָרֵי מִצְוֹת, דַּי לוֹ שֶׁיּוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ מֵחִיּוּב מְפוֹרָשׁ שֶׁחִיְּיבַתּוּ הַתּוֹרָה בְּפֵירוּשׁ, לִקְבּוֹעַ עִתִּים כו'.

וּכְהַאי גַּוְונָא (וכמו כן) בְּתַלְמוּד תּוֹרָה וּשְׁאָרֵי מִצְוֹת, דַּי לוֹ שֶׁיּוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ מֵחִיּוּב מְפוֹרָשׁ שֶׁחִיְּיבַתּוּ הַתּוֹרָה בְּפֵירוּשׁ, כפי שמוגדר בהלכה. וכגון בתלמוד תורה: לִקְבּוֹעַ עִתִּים כו'. שמצווה על כל אדם לקבוע לו זמנים קבועים ביום ובלילה שבהם יעסוק בתורה, שנאמר "והגית בו יומם ולילה". אדם כזה קובע מסגרות ללימוד התורה שלו; יש לו זמנים קבועים ושיעורים קבועים, והוא ידקדק בזה ולא יוותר בשום אופן על השיעור הקבוע שלו. את מרצו ואת כוחו הוא ישקיע בעמידה מדויקת בזמנים ובשיעורים שקבע לעצמו.

אַךְ בְּחִינַת יָמִין הִיא מִדַּת הַחֶסֶד וְהַהִתְפַּשְּׁטוּת בַּעֲבוֹדַת ה', בְּהִתְרַחֲבוּת בְּלִי צִמְצוּם וְהֶסְתֵּר כְּלָל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וְאֶתְהַלְּכָה בָרְחָבָה כו' " .

אַךְ בְּחִינַת יָמִין בנשמות הִיא מִדַּת הַחֶסֶד וְהַהִתְפַּשְּׁטוּת בַּעֲבוֹדַת ה', בְּהִתְרַחֲבוּת בְּלִי צִמְצוּם וְהֶסְתֵּר כְּלָל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וְאֶתְהַלְּכָה בָרְחָבָה כו' " (תהלים קיט,מה) .

וּמִמֶּנָּה נִמְשָׁךְ גַּם כֵּן מַה שֶּׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: זְרוֹק מָרָה בַּתַּלְמִידִים כו'.

(

(צָרִיךְ עִיּוּן, וְנִרְאֶה שֶׁצָּרִיךְ לִהְיוֹת קוֹדֶם "אַךְ בְּחִינַת יָמִין כו' ").

וְגַם בְּלִי צִמְצוּם וּגְבוּל כְּלָל, וְאֵין מַעֲצוֹר לְרוּחַ נִדְבָתוֹ, בֵּין בִּצְדָקָה וּבֵין בְּתַלְמוּד תּוֹרָה וּשְׁאָרֵי מִצְוֹת, וְלֹא דַּי לוֹ לָצֵאת יְדֵי חוֹבָתוֹ בִּלְבָד, אֶלָּא עַד בְּלִי דַּי כו'.

וחזרה אל בחינת הימין: וְגַם בְּלִי צִמְצוּם וּגְבוּל כְּלָל, וְאֵין מַעֲצוֹר לְרוּחַ נִדְבָתוֹ, בֵּין בִּצְדָקָה וּבֵין בְּתַלְמוּד תּוֹרָה וּשְׁאָרֵי מִצְוֹת, וְלֹא דַּי לוֹ לָצֵאת יְדֵי חוֹבָתוֹ בִּלְבָד, אֶלָּא עַד בְּלִי דַּי (על פי מלאכי ג,י) כו'. אדם כזה, שהוא מצד הימין, עושה כל דבר בהרחבה מעבר למה שנדרש. הוא יודע שיש גבולות, אבל הגבולות אינם נחשבים בעיניו, ולכן הוא פורץ אותם: בין בצדקה שהוא נותן מעבר למה שהוא צריך ויכול, ובין בלימוד התורה ובשאר מצוות. אין הוא עושה כדי לצאת ידי חובה, כי הוא איננו חי בתוך הרגשת חובה אלא בתוך הרגשת התנדבות, בתוך הרגשת נתינה והשפעה שלעולם אינה מספקת. לעולם אין הוא מרגיש די, אלא הוא פורץ ויוצא הלאה והלאה, עד בלי די. זהו האיש של בחינת הימין.

וְהִנֵּה כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל צָרִיךְ לִהְיוֹת כָּלוּל מב' בְּחִינוֹת אֵלּוּ.

וְהִנֵּה כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל צָרִיךְ לִהְיוֹת כָּלוּל מב' (משתי) בְּחִינוֹת אֵלּוּ. החלוקה הזו של הימין והשמאל אינה נמצאת בשלמות בתוך המציאות. כמעט אין אדם שהוא טיפוס מובהק של צד אחד בלבד. בדרך כלל אנשים רק נוטים יותר לצד כלשהו, פעמים באופן קיצוני יותר ופעמים פחות. יתרה מזאת, אנו אף נדרשים לעבד את טבע נפשותינו כדי לצרף את הבחינות הללו ולא להיות בנויים על קו אחד בלבד. חלק מתפקידנו בעולם הוא לנסות ולחיות בתוך עצמנו גם את הצדדים האחרים, שאינם טבעיים ומובנים מאליהם עבורנו.

וְאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם .

וְאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם (אבות פרק ד משנה ג) . כפי שהודגש כבר, אין זו חלוקה בין מידות טובות ומידות שאינן טובות, אלא חלוקה בין מידות שונות שלכל אחת הזמן, המקום והפרופורציות המתאימים לה. לכל דבר בתוך המציאות יש מקום, וכך גם בתוך נפשו של אדם. זו רק שאלה של הזמן, המקום והאופן המתאים — כדי שכל צד בנפשו של אדם יגיע לביטוי. אכן, אצל כל אדם יש יותר מקום לצדדים מסוימים, שהם פעילים יותר בתוך נפשו, אבל גם לצדדים אחרים ישנם המקום והזמן הראויים. ואם אדם אינו יכול בשום אופן לגלות בתוכו צד מסוים, פירושו של דבר שבהיקף הגדול אין הוא ממלא את תפקידו בשלמות. האדם השלם הוא זה שיכול לגלות בתוכו את כל הצדדים והמידות, אך לא באופן שהם סותרים ומפריעים זה לזה, אלא באופן שלכל אחד יש מקום, שהוא יודע מתי והיכן להשתמש בכל מידה.

וְלָכֵן מָצִינוּ כַּמָּה דְּבָרִים מִקּוּלֵּי בֵּית שַׁמַּאי וּמֵחוּמְרֵי בֵּית הִלֵּל.

וְלָכֵן מָצִינוּ כַּמָּה דְּבָרִים מִקּוּלֵּי בֵּית שַׁמַּאי וּמֵחוּמְרֵי בֵּית הִלֵּל.

לְלַמְּדֵנוּ, שֶׁאַף בֵּית שַׁמַּאי, שֶׁשֹּׁרֶשׁ נִשְׁמָתָם מִבְּחִינַת שְׂמֹאל הָעֶלְיוֹן.

לְלַמְּדֵנוּ, שֶׁאַף בֵּית שַׁמַּאי, שֶׁשֹּׁרֶשׁ נִשְׁמָתָם מִבְּחִינַת שְׂמֹאל הָעֶלְיוֹן. לכל נשמה למטה יש שורש ומקור למעלה במידות העליונות, שממנו היא מקבלת את אופייה ותכונותיה. כאשר שורש הנשמה הוא מן המידות השייכות לקו השמאל, יתבטא הדבר גם באדם למטה: באופיו, בשיקוליו ובדרך ראייתו את הדברים. הדבר מסביר גם מדוע יש קבוצות של אנשים שחושבים ומרגישים באופן דומה (גם אם לכאורה אינם קשורים זה בזה), לעומת קבוצות אחרות. וכגון אותם חכמים שהיו שייכים לבית שמאי, לעומת אותם חכמים שהיו שייכים לבית הלל.

וְלָכֵן הָיוּ דָּנִין לְהַחְמִיר תָּמִיד בְּכָל אִיסּוּרֵי הַתּוֹרָה.

ובית שמאי היה שורש נשמתם שייך לקו השמאל, וְלָכֵן הָיוּ דָּנִין לְהַחְמִיר תָּמִיד בְּכָל אִיסּוּרֵי הַתּוֹרָה. כאמור, צד השמאל הוא צד הגבולות וההגדרות, צד הזהירות והחשש, ועל כן נטייתם היא להחמיר, להגביל ולגדור את הדברים.

וּבֵית הִלֵּל שֶׁהָיוּ מִבְּחִינַת יָמִין הָעֶלְיוֹן, הָיוּ מְלַמְּדִין זְכוּת לְהָקֵל וּלְהַתִּיר אִיסּוּרֵי בֵּית שַׁמַּאי.

וּבֵית הִלֵּל שֶׁהָיוּ מִבְּחִינַת יָמִין הָעֶלְיוֹן, הָיוּ מְלַמְּדִין זְכוּת לְהָקֵל וּלְהַתִּיר אִיסּוּרֵי בֵּית שַׁמַּאי. בליקוטי אמרים (פרק ז) מוסבר ש'איסור' הוא מלשון אסור וקשור. כאשר עושים מצווה בדבר, באדם מסוים (ולא רק מצווה, אלא כל עיסוק של יהודי בענייני העולם, כמו אכילה וכו') המטרה היא להעלות את הדבר ואת כל הקשור בו מתוך העולם הניטרלי אל הקדושה. הפסק שדבר מסוים הוא 'אסור' פירושו שהדבר והמעשה קשורים אל מציאות החומר והקליפה ואי אפשר לשחררו ולהעלותו, ולכן אין ליהודי לעסוק בו. והפסק ש'מותר' אומר שאפשר; אם עושים מאמץ, אם מתכוונים נכון — אשר להעלות את האור והקדושה שיש בדבר מתוך העולם ולדבקם באלוקי. ולכן בית הלל היו 'מלמדים זכות'; הם ראו את הקשיים והבעיות, הבינו למה בית שמאי אוסרים, אבל בכל זאת חיפשו דרך כיצד להתיר את האיסורים, לשחרר את הדבר מקשריו אל הקליפות ולדבקו בקדושה.

שֶׁיִּהְיוּ מוּתָּרִים מֵאִיסּוּרָם וְיוּכְלוּ לַעֲלוֹת לְמַעְלָה.

שֶׁיִּהְיוּ מוּתָּרִים מֵאִיסּוּרָם וְיוּכְלוּ לַעֲלוֹת לְמַעְלָה. ההגדרה של החסד כמקל ושל הגבורה כמחמירה אינה ביחס לאדם, אלא ביחס למציאות. כשאנו אומרים שדבר מסוים הוא אסור ההדגשה אינה על כך שהוא אסור לפלוני, אלא על כך שהוא אסור בעצמו. וכאשר מתירים אותו, הרי זה כמו התרת אסורים, שמתירים את האסיר מכבליו והוא יוצא לחופשי ויכול לעלות למעלה.

אַף עַל פִּי כֵן, בְּכַמָּה דְּבָרִים הָיוּ בֵּית שַׁמַּאי מְקִילִּין, מִפְּנֵי הִתְכַּלְּלוּת שֹׁרֶשׁ נִשְׁמָתָם, שֶׁהוּא כָּלוּל גַּם מִיָּמִין.

אַף עַל פִּי כֵן, בְּכַמָּה דְּבָרִים הָיוּ בֵּית שַׁמַּאי מְקִילִּין, מִפְּנֵי הִתְכַּלְּלוּת שֹׁרֶשׁ נִשְׁמָתָם, שֶׁהוּא כָּלוּל גַּם מִיָּמִין. נשמתם של בית שמאי שייכת אמנם לצד השמאל, ובקצה סדר ההשתלשלות, היכן שאומרים ועושים דברים, השמאל נראה נפרד מהימין. אבל בשורש, מהיכן שיוצאים השמאל והימין, הם כלולים זה בזה; הם בעצם מהות אחת שמתפצלת בעולמות.

וְכֵן שׁוֹרֶשׁ נִשְׁמַת בֵּית הִלֵּל כָּלוּל גַּם מִשְּׂמֹאל.

וְכֵן שׁוֹרֶשׁ נִשְׁמַת בֵּית הִלֵּל כָּלוּל גַּם מִשְּׂמֹאל. ולכן, כיוון שבשורש הם כלולים כאחד, גם למטה בקצוות שום דבר איננו חד צדדי לחלוטין. וכפי שמתבטא הדבר גם בהלכה, שיש דברים שבהם בית שמאי מקילים, ויש שבהם בית הלל מחמירים, אפילו יותר מבית שמאי.

כַּיָּדוּעַ דֶּרֶךְ וּמִדּוֹת קֹדֶשׁ הָעֶלְיוֹן, דְּלֵית תַּמָּן קִיצּוּץ וּפֵירוּד חַס וְשָׁלוֹם.

כַּיָּדוּעַ דֶּרֶךְ וּמִדּוֹת קֹדֶשׁ הָעֶלְיוֹן, המידות הקדושות כפי שהן למעלה — כלומר כאשר אינן מעורבות ומלובשות בעולמות התחתונים — כך הן גם למטה ובכל מקום, עד שהדבר נעשה אחד מסימניה המובהקים של הקדושה: דְּלֵית תַּמָּן (שאין שם) קִיצּוּץ וּפֵירוּד חַס וְשָׁלוֹם. כל מידה שהיא מצד הקדושה לא יכולה להיות כרותה ומנותקת ממקורה וממידות אחרות. ולאידך גיסא, בכל מקום שהדברים כרותים, כשהם אינם יכולים להתייחס ולהתחשב זה בזה — זהו סימן שאינם מצד הקדושה. בכל מקום שמוצאים קיצוניות שאיננה יכולה להשיג ולהתכלל בדבר אחר, פירושו של דבר שזו אינה קדושה, שזו בחינה של טומאה.

וְכָל הַמִּדּוֹת כְּלוּלוֹת זוֹ מִזּוֹ, וְלָכֵן הֵם מְיוּחָדוֹת זוֹ בָּזוֹ, כַּיָּדוּעַ לְיוֹדְעֵי חֵ"ן .

וְכָל הַמִּדּוֹת כְּלוּלוֹת זוֹ מִזּוֹ, וְלָכֵן הֵם מְיוּחָדוֹת זוֹ בָּזוֹ, כַּיָּדוּעַ לְיוֹדְעֵי חֵ"ן (חכמת נסתר) . כתוב בספרים שכאשר המידות אינן יכולות להתאחד ולהתכלל זו בזו, כאשר כל מידה היא נפרדת לעצמה — זהו עולם התוהו ושבירת הכלים. עולם ומציאות שאינם יכולים להתקיים, שאינם מתקיימים אלא כשברים של מה שלא יכול היה להתקיים. זאת לעומת עולם התיקון, שבו המידות מתכללות זו בזו, כאשר במידת החסד יש משהו מהגבורה ובמידת הגבורה יש משהו ממידת החסד, וכיוצא בזה. שכן, לו היו המידות פרודות לגמרי — מידת החסד הייתה כולה חסד, ומידת הגבורה כולה אך ורק גבורה — לא הייתה כל אפשרות למגע וקשר בין החסד והגבורה. בקדושה, למרות שיש לכל מידה גוון בסיסי אחד, הגוון הבסיסי הזה הוא מורכב, ולכן הוא מתקשר גם עם צדדים אחרים וצבעים אחרים, עד שכולם יחד משלימים את התמונה האחת של האחדות.

וּכְדִכְתִיב בְּאַבְרָהָם, שֶׁהוּא מִדַּת הַחֶסֶד וְהָאַהֲבָה, : "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה"

וּכְדִכְתִיב (וככתוב) בְּאַבְרָהָם, שֶׁהוּא הביטוי האנושי השלם ('מרכבה') של מִדַּת הַחֶסֶד וְהָאַהֲבָה, לאחר שעמד בניסיון העקדה, אומר לו הקב"ה : "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה" (בראשית כב,יד).

עַל יְדֵי שֶׁלָּבַשׁ מִדַּת הַגְּבוּרָה "וַיַּעֲקוֹד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ... וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת " .

עַל יְדֵי שֶׁלָּבַשׁ מִדַּת הַגְּבוּרָה כמו שמתואר בכתוב: "וַיַּעֲקוֹד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ... וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ " (שם פסוקים ט–י) . בעקדה נוהג אברהם ההפך מאברהם. אברהם הוא כולו חסד, ועקדת יצחק שעניינה התגברות וכבישת האדם את עצמו, על דחפיו ורגשותיו ודעותיו עד הקצה האחרון — היא כולה גבורה. דווקא משום כך מדגיש הניסיון את שלמותו של אברהם. זה שאברהם הוא "אברהם אֹהבי" ידוע מכבר, אבל עכשיו מתגלה שהוא גם "ירא אלהים", והגילוי הזה משנה ומעלה לאין ערוך את כל מה שהיה קודם. כיוצא בזה גם בצד השני: אדם שנוהג במידת הגבורה, אין יודעים אם אצלו זו סתם תכונת נפש, שהוא סגור ומצומצם בתוך עצמו ושומר את המידות והגבולות, או שזה מצד הקדושה והתכללות המידות. אבל כאשר הוא מגלה גם צד אחר, של אהבה והרחבת הדעת, הוא גם מגלה שכל מה שהיה קודם לא היה סתם מרה שחורה אלא גבורה שבקדושה.

וּמַה שֶּׁאָמַר הַכָּתוּב: "אַבְרָהָם אוֹהֲבִי" ו "פַחַד יִצְחָק"

וּמַה שֶּׁאָמַר הַכָּתוּב: "אַבְרָהָם אוֹהֲבִי" (ישעיה מא,ח), ועל יצחק נאמר "פַחַד יִצְחָק" (בראשית לא,מב). מכיוון שהמידות הקדושות כלולות זו בזו, מדוע מגדיר הכתוב ומייחד כל אחד מהאבות במידה לעצמה: אברהם במידת האהבה והחסד, ויצחק במידת הדין והפחד?

הִנֵּה הַהֶפְרֵשׁ וְהַהֶבְדֵּל הַזֶּה הוּא בִּבְחִינַת גִּילּוּי וְהֶעְלֵם.

הִנֵּה הַהֶפְרֵשׁ וְהַהֶבְדֵּל הַזֶּה הוּא בִּבְחִינַת גִּילּוּי וְהֶעְלֵם. ההגדרה של אברהם כאיש החסד אינה שוללת ממנו את מידת היראה, כשם שהגדרת יצחק בצד היראה אינה שוללת ממנו את מידת האהבה. אברהם איננו רק חסד ויצחק איננו רק גבורה. ההבדל ביניהם הוא בגלוי ובנעלם, איזו היא המידה הגלויה ואיזו הנסתרת שבנפשם.

שֶׁבְּמִדַּת יִצְחָק הַפַּחַד הוּא בִּבְחִינַת גִּילּוּי וְהָאַהֲבָה מְסוּתֶּרֶת, בִּבְחִינַת הֶעְלֵם וְהֶסְתֵּר. וְהַהֵיפֶךְ בְּמִדַּת אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם. שאצלו החסד הוא הגלוי והיראה נסתרת. וכשאנו מאפיינים אדם במידה מסוימת, אנו אומרים שהמידה הזו היא הנגלית, היא המידה הדומיננטית באישיותו ובחייו. אבל במהותו הפנימית של אותו אדם יש מכל המידות.

וְזֶהוּ שֶׁאָמַר דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, "מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ" . כְּלוֹמַר: שֶׁמִּדַּת הַטּוֹב וְהַחֶסֶד, אֲשֶׁר הִיא בִּבְחִינַת הֶעְלֵם וְהֶסְתֵּר אֵצֶל כָּל מִי שֶׁשּׁוֹרֶשׁ נִשְׁמָתוֹ מִבְּחִינַת שְׂמֹאל, הַנִּקְרֵאת בְּשֵׁם "יְרֵאֶיךָ", כְּמִדַּת בֵּית שַׁמַּאי, הִנֵּה אַף שֶׁהוּא טוֹב הַגָּנוּז וְצָפוּן, , אַף עַל פִּי כֵן הוּא רַב וְגָדוֹל מְאֹד, כְּמוֹ מִדַּת הַגְּדוּלָּה וְהַחֶסֶד מַמָּשׁ שֶׁמִּבְּחִינַת יָמִין.

וְזֶהוּ שֶׁאָמַר דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, כאן חוזר אדמו"ר הזקן אל הפסוק שהתחיל בו: "מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ" (תהלים לא,כ) . כְּלוֹמַר: שֶׁמִּדַּת הַטּוֹב וְהַחֶסֶד, אֲשֶׁר הִיא בִּבְחִינַת הֶעְלֵם וְהֶסְתֵּר אֵצֶל כָּל מִי שֶׁשּׁוֹרֶשׁ נִשְׁמָתוֹ מִבְּחִינַת שְׂמֹאל, הַנִּקְרֵאת בְּשֵׁם "יְרֵאֶיךָ", כְּמִדַּת בֵּית שַׁמַּאי, הִנֵּה אַף שֶׁהוּא טוֹב הַגָּנוּז וְצָפוּן, הנסתר ולא הגלוי , אַף עַל פִּי כֵן הוּא רַב וְגָדוֹל מְאֹד, כְּמוֹ מִדַּת הַגְּדוּלָּה וְהַחֶסֶד מַמָּשׁ שֶׁמִּבְּחִינַת יָמִין. ההדגשה היא על "רב טובך", שהטוב הזה אשר צפנת, למרות שאין נראה כך בגלוי, הוא רב וגדול במובן מסוים אף יותר ממידת החסד הגלויה.

וּשְׁתֵּיהֶן, הֵן מִבְּחִינַת גִּילּוּי, בְּלִי גְּבוּל וּמִדָּה וְשִׁיעוּר.

וּשְׁתֵּיהֶן, שתי בחינות החסד, הן הגלויה והן הנסתרת, הֵן מִבְּחִינַת גִּילּוּי, בְּלִי גְּבוּל וּמִדָּה וְשִׁיעוּר. שהרי זהו עניינה של מידת החסד: הגילוי וההתפשטות ללא גבול. ואף החסד הנסתר אצל אותם אנשים שהם בבחינת "יראיך", אף הוא חסד באותו אופן עצמו. זו רק שאלה של המקום המתאים והצורך בכך שאף אצלם היא תתגלה, ובאופן של בלי גבול ומידה ושיעור.

וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב "מָה רַב טוּבְךָ", כְּלוֹמַר בְּלִי גְּּבוּל וּמִדָּה. בֵּין הַטּוֹב "אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִירֵאֶיךָ", וּבֵין "אֲשֶׁר פָּעַלְתָּ לַחוֹסִים בָּךְ", שֶׁהֵם בַּעֲלֵי הַבִּטָּחוֹן שֶׁמִּבְּחִינַת יָמִין.

וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב "מָה רַב טוּבְךָ", כְּלוֹמַר שפירוש "רב טובך" הוא בְּלִי גְּּבוּל וּמִדָּה. והכוונה היא לשתי בחינות הטוב: בֵּין הַטּוֹב "אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִירֵאֶיךָ", שהוא הטוב הנסתר, וּבֵין "אֲשֶׁר פָּעַלְתָּ לַחוֹסִים בָּךְ", שֶׁהֵם בַּעֲלֵי הַבִּטָּחוֹן שֶׁמִּבְּחִינַת יָמִין. ה"חוסה בך" הוא זה שבוטח בה', בעל הביטחון שהולך עם הקב"ה בלי חשבונות. לעומתו, זה שהוא ירא כל ימיו הם בחשבונות ובהגדרות; הוא יעשה כל דבר עם כמה וכמה מקדמי בטיחות, הוא יבחר רק בנתיב שמוכח ומובטח מראש, לאחר שיהיו לו כל ההצדקות הראויות.

וְחַסְדָּם וְטוּבָם, הוּא גַּם כֵּן בִּבְחִינַת גִּילּוּי וְהִתְפַּשְּׁטוּת. "נֶגֶד בְּנֵי אָדָם" וְלֹא בִּבְחִינַת צִמְצוּם וְהֶסְתֵּר כְּלָל.

וְחַסְדָּם וְטוּבָם, של "יראיך", הוּא גַּם כֵּן בִּבְחִינַת גִּילּוּי וְהִתְפַּשְּׁטוּת. וכמו שאומר המשך הכתוב: "נֶגֶד בְּנֵי אָדָם" — בפני בני אדם, וְלֹא בִּבְחִינַת צִמְצוּם וְהֶסְתֵּר כְּלָל. באלה כמו באלה נמצאת מידת החסד, "רב טובך", ללא כל הבדל. יש הבדל במידת הנגישות ומידת הבהירות של המידה לגבי בני אדם אחרים, אבל אין כל הבדל במציאותה וביכולתה להופיע בבחינת גילוי והתפשטות.

(וּמַה שֶּׁכָּתוּב "לִירֵאֶיךָ" וְלֹא "בִּירֵאֶיךָ".

להלן מוסיף אדמו"ר הזקן הערה שנלמדת מדיוק לשוני, אך מאירה את הדברים כולם במשמעות פנימית יותר. אפשר לשאול: (וּמַה שֶּׁכָּתוּב "לִירֵאֶיךָ" וְלֹא "בִּירֵאֶיךָ". הוסבר שבתוך "יראיך" צפונה בחינה של רוב חסד, ואם כן צריך היה לכתוב "ביראיך", שפירושו 'בתוך יראיך'. ומדוע כתב "ליראיך"?

הַיְינוּ מִשּׁוּם שֶׁכָּל מַה שֶּׁהוּא בִּבְחִינַת הֶעְלֵם בְּכָל נְשָׁמָה.

והוא משיב: הַיְינוּ מִשּׁוּם שֶׁכָּל מַה שֶּׁהוּא בִּבְחִינַת הֶעְלֵם בְּכָל נְשָׁמָה. כפי שהוסבר, שבנפשו של כל אדם יש חלקים גלויים וחלקים נעלמים, שאינם ניכרים בדרך כלל בפעולותיה ובביטוייה של הנשמה.

הִנֵּה בְּחִינָה זוֹ, אֵינָהּ מְלוּבֶּשֶׁת תּוֹךְ הַגּוּף בְּמוֹחוֹ וְלִבּוֹ, אֶלָּא הוּא בִּבְחִינַת מַקִּיף, מִלְמַעְלָה.

הִנֵּה בְּחִינָה זוֹ, הנעלמת, היא אינה גלויה, משום שהיא אֵינָהּ מְלוּבֶּשֶׁת תּוֹךְ הַגּוּף בְּמוֹחוֹ וְלִבּוֹ, אֶלָּא הוּא בִּבְחִינַת מַקִּיף, מִלְמַעְלָה. החלקים הגלויים בנפשו של אדם הם אלה המלובשים בתוכו, בתוך גופו וכוחות נפשו, השכל והמידות ("מוחו ולבו") ומתבטאים על ידם. את החלקים הללו של נפשו האדם חושב ומרגיש בצורה פעילה ומודעת. לעומת זאת, על החלקים הנעלמים בנפשו, שאינם מלובשים בתוכו, אנו אומרים שהם נמצאים אצלו בבחינת מקיף. הם משפיעים עליו, כי אם לא היו משפיעים כלל אי אפשר היה לומר שהם שייכים אליו, אבל ההשפעה הזו אינה השפעה ישירה וגלויה, אלא בבחינת מקיף מלמעלה. העלם כזה איננו רק העלם כלפי הבריות, אלא הוא העלם במובן עמוק יותר, שאינו מתגלה ישירות ובמפורש גם כלפי אותו אדם עצמו. הוא מתגלה רק באופן שבו הוא רואה את הדברים, באווירה שהוא נמצא בה, או שאינו מתגלה כלל. אבל הוא מכל מקום מצוי לו, וגם מתגלה ומשפיע כפי שיבואר בהמשך.

וּמִשָּׁם הִיא מְאִירָה לְמוֹחוֹ וְלִבּוֹ לְעִתִּים הַצְּרִיכִים לְהִתְעוֹרְרוּת בְּחִינָה זוֹ, שֶׁתִּתְעוֹרֵר וְתָאִיר לְמוֹחוֹ וְלִבּוֹ כְּדֵי לָבֹא לִידֵי מַעֲשֶׂה בְּפוֹעַל מַמָּשׁ). כפי שנאמר, סימנה של הקדושה הוא שחלקה הנעלם־המקיף של הנשמה לא נשאר תמיד בתור שכזה. גם מידה שהיא הפוכה מכל המידות הגלויות בנפשו, מידה הנמצאת רק בהעלם ובהיקף של אישיותו, גם היא מתגלה לעיתים בפועל בהכרתו וברגשותיו, וכמובן במחשבתו ובמעשיו. כגון: אדם שהוא בבחינת הגבורה, שצד החסד נעלם בו, גם אצלו מתגלה מפעם לפעם, היכן שצריך, מידה של חסד ואהבה, של פתיחות ויציאה מן הגבולות.

וְאָמַר עַל כֵּן, אֲשֶׁר "רַב טוּב" לְבֵית יִשְׂרָאֵל הַצָּפוּן וְהַגָּלוּי. הוּא בִּבְחִינַת בְּלִי גְּבוּל וּמִדָּה לְפִי עֵרֶךְ נַפְשׁוֹתָם הַמְלוּבֶּשֶׁת בַּגּוּף.

וְאָמַר עַל כֵּן, אֲשֶׁר "רַב טוּב" לְבֵית יִשְׂרָאֵל הַצָּפוּן וְהַגָּלוּי. מידת הטוב והחסד, הנכונות לתת בלי גבול ומידה, נמצאת כאמור אצל כל אחד מישראל. הוּא בִּבְחִינַת בְּלִי גְּבוּל וּמִדָּה לְפִי עֵרֶךְ נַפְשׁוֹתָם הַמְלוּבֶּשֶׁת בַּגּוּף. מידה זו גדולה ממידת הנפש המתגלה בחיי העולם הזה הגופניים. הנפש מתגלה בכלים, וכאשר הכלים הללו הם כלים חומריים מוגבלים, גם ערכה של הנפש המתגלה בהם הוא קטן ומצומצם בערך חלק הנפש הנעלם, שאינו מתגלה בכלים אלה כעת.

לָכֵן, גַּם אַתָּה ה' תִּתְנַהֵג עִמָּהֶם בְּמִדַּת חַסְדְּךָ הַגָּדוֹל בְּלִי גְּבוּל וְתַכְלִית הַנִּקְרֵאת "רַב חֶסֶד".

לָכֵן, כיוון שבכל אחד מישראל קיימת בכוח מידה זו של 'רב טוב' בלי גבול ומידה, ביחסו אל ה' — גַּם אַתָּה ה' תִּתְנַהֵג עִמָּהֶם בְּמִדַּת חַסְדְּךָ הַגָּדוֹל בְּלִי גְּבוּל וְתַכְלִית הַנִּקְרֵאת "רַב חֶסֶד". כשם שישראל מגלים בתוכם, או שבכוחם בעת הצורך לגלות, את בחינת החסד שמעבר למדידה והגבלה, כך כביכול מתבקש הקב"ה להתנהג עימם באותה בחינה של חסדו הגדול האין סופי, הנקרא "רב חסד".

דְּאִית חֶסֶד וְאִית חֶסֶד אִית 'חֶסֶד עוֹלָם', שֶׁיֵּשׁ כְּנֶגְדּוֹ וּלְעוּמָּתוֹ מִדַּת הַדִּין, חַס וְשָׁלוֹם, לְמַעֵט וּלְצַמְצֵם חַסְדּוֹ וְטוּבוֹ.

דְּאִית חֶסֶד וְאִית חֶסֶד (שיש חסד ויש חסד). כפי שמבואר בזהר, יש שתי דרגות כלליות של חסד: אִית (יש) 'חֶסֶד עוֹלָם', חסד שמתייחס אל גדרי העולם ומוגדר על ידם. בחינת חסד זו היא שֶׁיֵּשׁ כְּנֶגְדּוֹ וּלְעוּמָּתוֹ מִדַּת הַדִּין, חַס וְשָׁלוֹם, לְמַעֵט וּלְצַמְצֵם חַסְדּוֹ וְטוּבוֹ. 'חסד עולם' הוא החסד המצוי והמוגבל בתוך מציאות העולם; יותר מזה, הוא חלק ממציאות העולם, שיש בה גם ממידת הדין והצמצום. תבנית העולם היא במהותה תבנית מוגבלת — שום דבר בה אינו הולך ואינו מתרחב בלי גבול, כל כוח מוגבל על ידי כוחות אחרים וכל מציאות מוגבלת על ידי מציאויות אחרות. לשם דוגמה: במידת החסד, גם של אדם שהוא בעל חסד ואוהב גדול של הבריות, יש בהכרח גבולות של מידת הדין שמגבילים את חסדו. הוא אוהב את הבריות, אבל יש כאלה שגם לו קשה לאהוב; הוא נותן לכולם, אבל יש סכומים שגם הוא לא ייתן, ויש כאלה שגם הוא יודה שלא מגיע להם. זוהי המידה של 'חסד עולם', של חסד המוגבל בתוך הממדים והגדלים של המציאות.

אֲבָל 'חֶסֶד עֶלְיוֹן', הַנִּקְרָא "רַב חֶסֶד", אֵין כְּנֶגְדּוֹ מִדַּת הַדִּין לְמַעֵט וּלְצַמְצֵם רוֹב חַסְדּוֹ מִלְּהִתְפַּשֵּׁט בְּלִי גְּבוּל וְתַכְלִית. כִּי הוּא נִמְשָׁךְ מִבְּחִינַת 'סוֹבֵב כָּל עָלְמִין', , וּ'טְמִירָא דְּכָל טְמִירִין' הַנִּקְרָא 'כֶּתֶר עֶלְיוֹן'

אֲבָל 'חֶסֶד עֶלְיוֹן', שהוא למעלה מהמערכת הפנימית של העולמות, הַנִּקְרָא "רַב חֶסֶד", אֵין כְּנֶגְדּוֹ מִדַּת הַדִּין לְמַעֵט וּלְצַמְצֵם רוֹב חַסְדּוֹ מִלְּהִתְפַּשֵּׁט בְּלִי גְּבוּל וְתַכְלִית. כִּי הוּא נִמְשָׁךְ מִבְּחִינַת 'סוֹבֵב כָּל עָלְמִין', שלמעלה ומעבר למציאות העולם , וּ'טְמִירָא דְּכָל טְמִירִין' (הנעלם מכל הנעלמים) הַנִּקְרָא 'כֶּתֶר עֶלְיוֹן'. כמו הכתר שלמעלה מהראש ושסובב אותו, כך ה'סובב כל עלמין' הוא למעלה לגמרי מכל העולמות, בבחינת מקיף ונבדל מכל הווייתם. החסד המגיע מבחינת הכתר העליון הוא לכן חסד שאיננו מוגבל. זהו חסד של האין סוף, שאין שום דבר כנגדו, שום דבר שמגביל אותו. 'חסד עולם' הוא ממידת החסד של המידות הפנימיות, המתייחסות זו לזו ומוגבלות אחת על ידי השנייה, ולעומתו 'חסד עליון' נובע מן הרצון הפנימי, הרצון הפשוט שבשורש כל כוחות הנפש, שאין כנגדו ואין בערכו שום כוח המגביל אותו.

באופן זה יש להבין את הכתוב, "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך". בכל נפש מישראל — בין אלה שהטוב נגלה בהם ובין אלה שהוא נעלם בתוך מידת הגבורה הגלויה בהם — יש מידה של 'רב טוב', כלומר רב טוב הנמצא מעבר למידת הטוב הקבועה, הגלויה; הנמצא מעבר לגבולות הנפש, אבל פועל בתוך הנפש. ובמידה זו של 'רב טוב' הם מעוררים, באתערותא דלתתא, את מידת החסד העליון, והשפעת 'רב חסד' להשפיע בלי הגבלה.

וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב "תַּסְתִּירֵם בְּסֵתֶר פָּנֶיךָ וגו'... תִּצְפְּנֵם בְּסוּכָּה וגו' " .

וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב הכתוב הממשיך את הפסוק שבו נפתחה האיגרת, "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך..." — "תַּסְתִּירֵם בְּסֵתֶר פָּנֶיךָ וגו'... תִּצְפְּנֵם בְּסוּכָּה וגו' " (תהלים לא,כא) . ביטויים אלה הם ביטויים של החסד העליון, 'רב חסד', שהוא צפון ומוסתר בבחינת הכתר העליון, הסוכֶה ומקיף. החסד הזה יכול להתגלות גם אצל אותם יהודים שהם בבחינת השמאל, שמידת הדין מסתירה אצלם את מידת החסד. שכן את החסד העליון הזה אין דין שמבטל או מגביל.

' ' '

(Endnotes) 1 . התייחסות להמשכה המעשי של האיגרת, שלא נדפס, תובא בסיום הביאור לקמן. ובאיגרות קודש אדמו"ר הזקן היא איגרת כח. 2 . ראו תורה אור מט,ד, נה,א ועוד. 3 . דברים י,כב. 4 . ראו תורה אור לב,ב ועוד. 5 . התפיסה בהרחבה, וסיפורים רבים בעניין זה, ב'ספר הזכרונות' לכ"ק אדמו"ר הריי"ץ נ"ע. 6 . "טור ושולחן ערוך ריש הלכות צדקה" (כ"ק אדמו"ר זי"ע). והיינו יורה דעה סימן רמז סעיף א: "מצות עשה ליתן צדקה כפי השגת יד"; ושם סימן רמט סעיף א, על פי רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק ז הלכה ה: "אם ידו משגת יתן כפי צורך העניים, ואם אין ידו משגת כל כך, יתן עד חומש נכסיו מצוה מן המובחר, ואחד מעשרה מדה בינונית, פחות מכאן עין רעה". 7 . כתובות נ,א. וראו רמב"ם הלכות ערכין וחרמין פרק ח הלכה יג, ושולחן ערוך יורה דעה סימן רמט סעיף א ובהגה שם. 8 . יהושע א,ח. וראו שולחן ערוך יורה דעה סעיף רמו סימן א, ובהגה שם. 9 . ראו ליקוטי תורה ויקרא מט,ה, ובכ"מ. 10 . כגון המסופר באסתר רבה פרשה ב,ג על אדם שהיה מקמץ ביותר בצורכי ביתו ונותן לצדקה במידה גדושה. וראו תורה אור יט,ב. 11 . כתובות קג,ב; וראו רמב"ם הלכות תלמוד תורה פרק ד הלכה ה, ושולחן ערוך יורה דעה סימן רמו סעיף יא. 12 . על הגאון הרוגוטשובי, המפורסם בכתיבתו המצומצמת, סיפרו אנשים שהכירו אותו שפנים אל פנים היה הוא נוהג אחרת, מדבר ומסביר דברים בכל ההרחבה. 13 . ראו עדויות פרקים ד–ה; שבת עז,ב, עירובין ו,ב, ראש השנה יד,ב ועוד. 14 . ראו למשל בספר כל סיפורי בעל שם טוב חלק ג עמ' יז (בשם סִפורי יעקב חלק ב) ועמ' לה. 15 . ראו הקדמת תיקוני זהר (יא,ב), ושם תיקון ה (כ,א) ותיקון כד. ליקוטי הש"ס מהאר"י ז"ל מסכת שבת. מאורי אור ערך 'רשות'; ליקוטי אמרים פרק לג; ליקוטי תורה דברים ל,א ו־פו,ד, וראו שם שיר השירים כח,א באופן אחר: תורה שבכתב ותורה שבע"פ. 16 . ראו מאורי אור שם, ושם נתבאר. 17 . ראו ליקוטי אמרים פרק מח. 18 . פסחים כה,ב, יומא פב,ב ועוד. וראו שולחן ערוך יורה דעה סימן קנז סעיף א. 19 . על פי ישעיה סג,ז. 20 . זהר חלק ג קלג,ב. וראו תורה אור פב,א–ב, שהוא על דרך ההבדל שבין חסד דאברהם, שהיא מדת האהבה הטבעית שבלב כללות נשמות ישראל רק שהיא מסותרת וכו' וצריך לעורר אותה, וזוהי אתערותא דלתתא. ובאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא, היא בחינת "רב חסד", בחינת אהרן כהן גדול. כי חסד עולם הוא מבחינת התהוות ההשתלשלות, בסדר המדרגות וכו ', אבל בחינת רב חסד הוא למעלה מעלה מן ההשתלשלות וכו '. 21 . מובא בליקוטי ביאורים. 22 . נוסחו המלא של הסיום, כפי שמובא באיגרות קודש אדמו"ר הזקן איגרת כח: "ואחר הדברים האלה נפשי בשאלתי לעורר רב חסד ורב טוב, טוב הגנוז והצפון בלב כל אנ"ש, מן העלם אל הגילוי לבא לידי מעשה, למלאות ידם לה' ביד מלאה ורחבה, ע"י ציר נאמן מוכ"ז ה"ה הרבני המופלא בתורה ויראת ה' היא אוצרו כמו"ה שמואל נר"ו, למלאות מחסורי נפשות אביונים [נ]קיים, מכל אנ"ש הנוסעים למחננו, חדשים גם ישנים, ולכלכלם לחם ומזון כל ימות החול. כי בעלי בתים מעט מזעיר בקהלתינו יוצאים ידי חובתם די והותר בשבתות ויו"ט, אשר בכל שבת ושבת לא פחות מד' או ה' מנינים, ולפעמים יותר מעשרים מנינים אביונים, אך בימות החול כשל הסבל. ולזאת העמדנו להם אכסניא מיוחדת הנקרא גאר קיך, וההוצאה מרובה מאוד, ועולה סך עצום לשנה. מלבד עוד דברים ההכרחיים המבוארים במכתב דאשתקד באריכות המעשה. ועוד נוסף עליהם כהיום הוצאה חדשה אשר נתחדשה באסיפה שמקרוב. ולזה ההכרח לא יג[ונה] להוסיף על הערכה דאשתקד עד שליש מלבר, או מלגאו, נהרא נהרא ופשטיה, ולפי ראות עיני שוד"ר מוכ"ז נ"י. ואם שגיתי אתי תלין, ועמהם הסליחה ואהבתם תכסה וכו'. ומגודל בטחוני, שלא ישליכו דברי אחרי גום ח"ו, לתת מגרעות בקדש ח"ו, כי מעלין בקודש, וכל המוסיף יוסיפו לו ברכה וחיים, קצרתי בתחנונים, ואומר שלום שלום למעשה הצדקה וחיים עד העולם. כ"ד אוהב נפשם דורש שלומם הטוב מלב ונפש חפצה, שניאור זלמן ב"ר ברוך זללה"ה. ומדי דברי זכור אזכור את אשר כבר עשוהו אשתקד, אודות הצדיק המפורסם אשר בצילו נחי' בגוים מו"ה זוסמאן שי', לשלוח לו כמסת ידו פדיון נפשות ביתו, ולרשום בפנקס שתחת יד מוכ"ז, להיות שמותם לזכרון לפני ה' שומע בקול עבדיו, המעתירים לה' עתרת שלום ואמת לעמו אכי"ר".