חזור
אגרת הקדש
אגרת יב"וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם וַעֲבוֹדַת הַצְּדָקָה הַשְׁקֵט וָבֶטַח עַד עוֹלָם"
"וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם וַעֲבוֹדַת הַצְּדָקָה הַשְׁקֵט וָבֶטַח עַד עוֹלָם" (ישעיה לב,יז).
לְהָבִין הַהֶפְרֵשׁ שֶׁבֵּין "מַעֲשֶׂה" לַ"עֲבוֹדָה" וּבֵין "שָׁלוֹם" לְ"הַשְׁקֵט וָבֶטַח כו' ".
לְהָבִין הַהֶפְרֵשׁ שֶׁבֵּין "מַעֲשֶׂה" לַ"עֲבוֹדָה" וּבֵין "שָׁלוֹם" לְ"הַשְׁקֵט וָבֶטַח כו' ". הפסוק בנוי משני חלקים שאינם זהים. החלק הראשון מדבר על "מעשה הצדקה", על נתינה של צדקה באופן של "מעשה", ואשר שכרו "שלום"; והחלק השני מדבר על נתינת צדקה באופן של "עבודת הצדקה", ששכרה "השקט ובטח עד עולם". מהו ההבדל בין "מעשה" ל"עבודה"? ומה בין "שלום" ל"השקט ובטח"?
עַל פִּי מַה שֶּׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל פָּסוּק: "עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו"
תחילה יש להקדים ולהבין מהו השלום. עַל פִּי מַה שֶּׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה
כִּי מִיכָאֵל שַׂר שֶׁל מַיִם וְגַבְרִיאֵל שַׂר שֶׁל אֵשׁ וְאֵין מְכַבִּין זֶה אֶת זֶה.
כִּי מִיכָאֵל שַׂר שֶׁל מַיִם וְגַבְרִיאֵל שַׂר שֶׁל אֵשׁ
כְּלוֹמַר, שֶׁמִּיכָאֵל שַׂר שֶׁל חֶסֶד הַנִּקְרָא בְּשֵׁם מַיִם. הַיּוֹרְדִים מִמָּקוֹם גָּבוֹהַּ לְמָקוֹם נָמוּךְ.
כְּלוֹמַר, שֶׁמִּיכָאֵל הוא שַׂר שֶׁל חֶסֶד הַנִּקְרָא בְּשֵׁם מַיִם. מובן שבשמיים הרוחניים אין מים ואין אש גשמיים, יש מהויות רוחניות; מהות של חסד ומהות של גבורה. החסד נקרא מים משום שטבע המים, כמו החסד, שהם הַיּוֹרְדִים מִמָּקוֹם גָּבוֹהַּ לְמָקוֹם נָמוּךְ. המים תמיד יורדים למטה, מנקודה גבוהה לנקודה נמוכה, ממקום שיש בו מים למקום שאין בו, וזו גם מהות החסד.
וְהוּא בְּחִינַת הַהַשְׁפָּעָה וְהִתְפַּשְּׁטוּת הַחַיּוּת מֵעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים לַתַּחְתּוֹנִים.
וְהוּא בְּחִינַת הַהַשְׁפָּעָה וְהִתְפַּשְּׁטוּת הַחַיּוּת מֵעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים לַתַּחְתּוֹנִים. זו מהות החסד, הגשמי או הרוחני: שהוא יורד מלמעלה למטה, שמי שיש לו נותן למי שאין לו, מן המרכז לפריפריה, מן המהות הפנימית למהות החיצונית.
וּבְחִינַת אֵשׁ, שֶׁטִּבְעָהּ לַעֲלוֹת לְמַעְלָה, הִיא בְּחִינַת הַגְּבוּרָה וְהִסְתַּלְּקוּת הַשְׁפָּעַת הַחַיִּים מִמַּטָּה לְמַעְלָה.
וּבְחִינַת אֵשׁ, שֶׁטִּבְעָהּ לַעֲלוֹת לְמַעְלָה, הִיא בְּחִינַת הַגְּבוּרָה וְהִסְתַּלְּקוּת הַשְׁפָּעַת הַחַיִּים מִמַּטָּה לְמַעְלָה. הגבורה פועלת בכיוון הפוך למידת החסד. היא צנטריפֵּטָלית, מן הפריפריה אל המרכז, מלמטה למעלה. כמובן, מעלה ומטה כאן אינם עניין גאוגרפי, אלא רוחני; המעלה והמטה הם בעלי משמעות רק כאשר מניחים שה'מעלה' הוא המקום החשוב יותר, המלא יותר, וה'מטה' הוא החסר שאליו יש התפשטות.
שֶׁלֹּא לְהַשְׁפִּיעַ רַק בְּצִמְצוּם עָצוּם וָרָב.
שֶׁלֹּא לְהַשְׁפִּיעַ רַק בְּצִמְצוּם עָצוּם וָרָב. לעומת מידת החסד, שהיא הנותנת והמשפיעה הכול החוצה, מידת הגבורה היא המידה המצמצמת את ההשפעה כלפי המרכז. אין זה צמצום מתוך רשעות, אלא מתוך דין; לתת למי שמגיע לו בלבד ולא לתת למי שלא מגיע לו. הגבורה היא הכוח לצמצם ולרכז בנקודה החשובה והמשמעותית בעליל, והמסקנות הנובעות מכך הן: צריך לקצץ ולמעט כל מה שנמצא בהיקף, שלא בנקודת המרכז; חבל על כל מה שנשפך, חבל על כל הענקה שאינה מחויבת, וכיוצא בזה.
וְהֵן, מִדּוֹת נֶגְדִּיּוֹת וְהָפְכִיּוֹת זוֹ לְזוֹ.
וְהֵן, שתי המידות, החסד והגבורה, מִדּוֹת נֶגְדִּיּוֹת וְהָפְכִיּוֹת זוֹ לְזוֹ. מידת החסד פועלת מתוך ההנחה שבמקום שאין — צריך לתת, ומידת הגבורה פועלת בהנחה שבמקום שאין — לא צריך לתת; מי שאין לו כנראה שאיננו ראוי, כנראה שלא מגיע לו, ולכן ההנחה היא שצריך להשאיר את הדברים כפי שהם, מצומצמים במרכז. מידת החסד פועלת כלפי זה שהווייתו היא 'חסר לי', בעוד מידת הדין מתייחסת אל ההוויה של 'מגיע לי'; אלו שתי נקודות השקפה שונות ומנוגדות מקצה לקצה.
וְהַיְינוּ, כְּשֶׁהֵן בִּבְחִינַת מִדּוֹת לְבַדָּן.
וְהַיְינוּ, מתי המידות מתנגדות זו לזו? — כְּשֶׁהֵן בִּבְחִינַת מִדּוֹת לְבַדָּן. כאשר המידות אינן חשופות להארת השכל שלמעלה מהן (המוליד אותן), כאשר הן מצויות בתוך מציאות אמוציונלית לחלוטין, באותה שעה הן ניגודים בלתי מתפשרים. שכלים יכולים להבין שכלים אחרים, יכולים להתקשר ולקבל במובן מסוים זה את קיומו של זה, אבל בין האמוציות לבדן אי אפשר לפשר, אי אפשר לחבר ביניהן שיהיו יחד ויפעלו כיחידה אחת.
אַךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם, דְּהַיְינוּ עַל יְדֵי גִּילּוּי שֶׁמִּתְגַּלָּה בָּהֶן הֶאָרָה רַבָּה וְהַשְׁפָּעָה עֲצוּמָה מְאֹד מֵאוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא.
אַךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם, שלום והשלמה בין הניגודים, דְּהַיְינוּ עַל יְדֵי גִּילּוּי שֶׁמִּתְגַּלָּה בָּהֶן הֶאָרָה רַבָּה וְהַשְׁפָּעָה עֲצוּמָה מְאֹד מֵאוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא. השלום של הקב"ה אינו רק מניעה של סכסוך. כדי שמים ואש לא יכבו זה את זה די לתת לכל אחד מקום משלו, להגביל כל אחד בתחום ובתפקיד משלו. עושים זאת בפוליטיקה, כמו גם בתחומים אחרים: מפרידים בין הצדדים עד שהם אינם יכולים לגעת זה בזה ולהזיק זה לזה. ואולם השלום שעושה הקב"ה הוא כמעט הפוך: במקום להפריד הוא מחבר את ההפכים יחד, בשלום ובשלמות אחת.
אֲשֶׁר כִּשְׁמוֹ כֵּן הוּא, שֶׁאֵינוֹ בִּבְחִינַת מִדָּה.
והוא מעיר כאן לגבי הכינוי "אור אין סוף": אֲשֶׁר כִּשְׁמוֹ כֵּן הוּא, שֶׁאֵינוֹ בִּבְחִינַת מִדָּה. אור אין סוף נקרא 'אין סוף' משום שהוא אין סופי, בלתי מוגבל, בלתי מוגדר, אינו נכלל או מתייחס למידה כלשהי, ולכן אי אפשר לדבר בו לא בצד הדין ולא בצד החסד.
חַס וְשָׁלוֹם.
חַס וְשָׁלוֹם. התוספת "חס ושלום" באה להדגיש את החומרה שבעצם העלאת האפשרות לדבר על אין סוף ברוך הוא בקשר לכל כינוי או מידה שיהיו. לא רק להתכוון, אלא אפילו לומר את המילים אי אפשר. יש דברים שאמנם אינם הגיוניים כאשר חושבים עליהם, אבל אפשר להתייחס אליהם; ויש דברים — כמו ייחוס מידה לאין סוף ברוך הוא — שעצם אמירתם, אפילו כאפשרות ששוללים אותה, היא מזעזעת.
אֶלָּא לְמַעְלָה מַעְלָה עַד אֵין קֵץ, אֲפִילּוּ מִבְּחִינַת חָכְמָה בִּינָה וָדַעַת מְקוֹר הַמִּדּוֹת.
אֶלָּא אור אין סוף הוא לְמַעְלָה מַעְלָה עַד אֵין קֵץ, לא רק למעלה מהמידות אלא אֲפִילּוּ מִבְּחִינַת חָכְמָה בִּינָה וָדַעַת שהן מְקוֹר הַמִּדּוֹת. אור אין סוף הוא הארה עליונה, למעלה מעלה; למעלה מהגדרות המציאות (המידות) ואף למעלה ממקור הגדרות המציאות.
וַאֲזַי הַמִּדּוֹת נֶגְדִּיּוֹת שֶׁל מִיכָאֵל וְגַבְרִיאֵל נִכְלָלוֹת בִּמְקוֹרָן וְשָׁרְשָׁן וְהָיוּ לַאֲחָדִים מַמָּשׁ, וּבְטֵלִים בְּאוֹרוֹ יִתְבָּרַךְ הַמֵּאִיר לָהֶם בִּבְחִינַת גִּילּוּי.
וַאֲזַי הַמִּדּוֹת נֶגְדִּיּוֹת שֶׁל מִיכָאֵל וְגַבְרִיאֵל נִכְלָלוֹת בִּמְקוֹרָן וְשָׁרְשָׁן וְהָיוּ לַאֲחָדִים מַמָּשׁ, וּבְטֵלִים בְּאוֹרוֹ יִתְבָּרַךְ הַמֵּאִיר לָהֶם בִּבְחִינַת גִּילּוּי. כאשר מתגלה ההארה שלמעלה אף משורש ומהות המידות, מתבטלות בה המידות ונעשות כמהות אחת ממש, כפי שהיו במקורן באחדות האלוקית, קודם שבאו לידי גילוי ופעולה בעולם.
' '
'לעשות שלום' פירושו, אם כן: תוספת הארה שמביאה את הדברים, דוחפת אותם, אל נקודת השורש שלהם. ואכן, מעין זה הוא גם תיאור אחרית הימים, כאשר "לא ישא גוי אל גוי חרב וגו' " (ישעיה ב,ד). לא משום שאנשים ייעשו חכמים או פחדנים יותר, אלא משום שתוספת ההארה — "וראו כל בשר יחדָּו כי פי ה ' דִּבר" (שם מ,ה) — תקרב את כל המהויות זו לזו, עד שההבדלים והניגודים ביניהם לא יקבעו עוד את מהות היחס ביניהם.
וַאֲזַי מִתְמַזְּגִים וּמִתְמַתְּקִים הַגְּבוּרוֹת בַּחֲסָדִים.
וַאֲזַי מִתְמַזְּגִים וּמִתְמַתְּקִים הַגְּבוּרוֹת בַּחֲסָדִים. כאשר דברים רק חוזרים אל המקור באופן שאין עוד ניגוד ביניהם, יכול להיות שהם מפסיקים לתפקד בכלל. המלאך מיכאל והמלאך גבריאל אינם פועלים עוד לא כזה ולא כזה — הם דוממים. ואולם הבעיה כאן אינה כיצד להביא דברים לדמימה גמורה, אלא כיצד להביא אותם לפעול כך שלא יפעלו זה כנגד זה אלא זה עם זה. לשם כך צריך שיהיה מיזוג בין המידות, החסד והגבורה, באופן שהגבורות מתמתקות בחסדים. הגבורה היא חריפה, חותכת דברים באופן חד, קשה ולא תמיד נעים. והמיזוג עם החסד ממתיק את הגבורה, מטה אותה לצד החסד, באופן שברור שהחיתוך וההגבלה הם בכוונה ולתכלית של טוב וחסד. באותה שעה שאדם יודע שדבר קשה שהוא עובר מכוון לטוב לו — חוויית הקושי והסבל מתמתקת.
עַל יְדֵי בְּחִינָה מְמוּצַּעַת, קַו הַמַּכְרִיעַ וּמַטֶּה כְּלַפֵּי חֶסֶד, הִיא מִדַּת הָרַחֲמִים.
עַל יְדֵי בְּחִינָה מְמוּצַּעַת, קַו הַמַּכְרִיעַ וּמַטֶּה כְּלַפֵּי חֶסֶד, הִיא מִדַּת הָרַחֲמִים. כאשר שתי המידות הללו נוגעות זו בזו, לא בבחינת יריבות אלא בבחינת הרמוניה, הן מגלות מידה חדשה, ממוצעת, היא מידת הרחמים. מידת הרחמים היא במהותה סינתזה של חסד וגבורה; אבל כמו שמודגש כאן, היא קו המכריע שאיננו עומד בדיוק באמצע, אלא מטה כלפי חסד.
הַנִּקְרֵאת בְּשֵׁם 'תִּפְאֶרֶת', בְּדִבְרֵי חַכְמֵי הָאֱמֶת.
הַנִּקְרֵאת בְּשֵׁם 'תִּפְאֶרֶת', בְּדִבְרֵי חַכְמֵי הָאֱמֶת.
לְפִי שֶׁהִיא כְּלוּלָה מִ ב' גְּוָונִין, לוֹבֶן וְאוֹדֶם, הַמְרַמְּזִים לְחֶסֶד וּגְבוּרָה.
לְפִי שֶׁהִיא כְּלוּלָה מִ־ ב' (שני) גְּוָונִין, לוֹבֶן וְאוֹדֶם, הַמְרַמְּזִים לְחֶסֶד וּגְבוּרָה.
וְלָכֵן סְתָם שֵׁם הֲוָיָ"ה בָּרוּךְ הוּא שֶׁבְּכָל הַתּוֹרָה מוֹרֶה עַל מִדַּת הַתִּפְאֶרֶת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ . " ' "ה "ה "ה
וְלָכֵן סְתָם שֵׁם הֲוָיָ"ה בָּרוּךְ הוּא שֶׁבְּכָל הַתּוֹרָה מוֹרֶה עַל מִדַּת הַתִּפְאֶרֶת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ (חלק ג יא,א) . כפי שמבואר בכמה מקומות,
לְפִי שֶׁכָּאן, הוּא בְּחִינַת גִּילּוּי אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, הֶאָרָה רַבָּה בְּיֶתֶר שְׂאֵת מִשְּׁאָר מִדּוֹתָיו הַקְּדוֹשׁוֹת יִתְבָּרַךְ.
לְפִי שֶׁכָּאן, במידת התפארת, הוּא בְּחִינַת גִּילּוּי אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, הֶאָרָה רַבָּה בְּיֶתֶר שְׂאֵת מִשְּׁאָר מִדּוֹתָיו הַקְּדוֹשׁוֹת יִתְבָּרַךְ. כאמור, המיוחד בספירת התפארת הוא, שהיא מגלה בתוכה אור גדול ופנימי יותר משאר המידות. וכמבואר, כדי שדבר יהיה באמת ממוצע בין צדדים שונים, הוא צריך להיות גדול וכולל יותר; הוא צריך לנבוע מהשורש שקדם לניגודים היכן שהם עדיין אחד. ובמובן מסוים, עליו לא רק להיות אור גדול יותר, אלא אור שהוא מבחינת הבלי גבול, שבהארתו מתבטלים הגבולות.
וְהִנֵּה אִתְעָרוּתָא דִּלְעֵילָּא לְעוֹרֵר גִּילּוּי הֶאָרָה רַבָּה וְהַשְׁפָּעָה עֲצוּמָה, הַנִּזְכָּר לְעֵיל, מֵאוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם הַנִּזְכָּר לְעֵיל.
וְהִנֵּה אִתְעָרוּתָא דִּלְעֵילָּא (התעוררות של מעלה) לְעוֹרֵר גִּילּוּי הֶאָרָה רַבָּה וְהַשְׁפָּעָה עֲצוּמָה, הַנִּזְכָּר לְעֵיל, מֵאוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, כדי לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם הַנִּזְכָּר לְעֵיל. כאמור, כדי לעשות שלום צריכה להיות התעוררות שמלמעלה משני הצדדים שעושים שלום ביניהם. וכדי לעשות שלום במידות העליונות צריכה להיות התעוררות של אור אין סוף ממש מלמעלה.
הִיא בְּאִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא
הִיא בְּאִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא (בהתעוררות של מטה). ככלל הידוע שהתעוררות של מעלה תלויה בהתעוררות מלמטה שמעוררת אותה. ההתעוררות מלמעלה באה מלמעלה מעלה, מהבורא, מהמקור הראשון; וההתעוררות מלמטה באה מהאדם שבגוף ובעולם הזה, שעושה עבודה מלמטה. לא עבודה בכוחות של מעלה אלא בכוחו שלו דווקא, התחתון האנושי והמוגבל. למה זה כך? — כי כך רצה הרצון העליון, מעבר לכל ההסברים, שהפועַל הקטן שלמטה יעורר את האור הגדול, את הפועַל האמיתי מלמעלה. קטן כמה שיהיה, כמעט שאינו משנה במקומו, ובלבד שיהיה מעין האור והפועל שיבוא מלמעלה.
בְּמַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה וְהַשְׁפָּעַת חַיִּים חֵן וָחֶסֶד וְרַחֲמִים לְמַאן דְּלֵית לֵיהּ מִגַּרְמֵיהּ כְּלוּם וּלְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים כו'.
והיא, ההתעוררות מלמטה להבאת השלום ממעלה, בְּמַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה וְהַשְׁפָּעַת חַיִּים חֵן וָחֶסֶד וְרַחֲמִים,
אופן נוסף של המשכת מידה עליונה זו של רחמים ותפארת הוא על ידי התורה, שהיא במידת התפארת.
וּמוּדַעַת זֹאת מַה שֶּׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, עַל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ: מֵשִׂים שָׁלוֹם בְּפָמַלְיָא שֶׁל מַעְלָה וּבְפָמַלְיָא שֶׁל מַטָּה.
וּמוּדַעַת זֹאת מַה שֶּׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה,
'פָּמַלְיָא שֶׁל מַעְלָה' הֵם הַשָּׂרִים וְהַמִּדּוֹת הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל, שֶׁהֵן הַהֵיכָלוֹת עֶלְיוֹנִים בְּעוֹלָם הַבְּרִיאָה בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ.
ובעולמות: 'פָּמַלְיָא שֶׁל מַעְלָה' — הֵם הַשָּׂרִים וְהַמִּדּוֹת הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל, מיכאל וגבריאל שנזכרו במה שהובא לעיל מן התלמוד, שֶׁהֵן הַהֵיכָלוֹת עֶלְיוֹנִים בְּעוֹלָם הַבְּרִיאָה שֶׁנזכרים בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ. ובזהר מבואר יותר שהם ההיכלות העליונים שבעולם הבריאה.
'וּפָמַלְיָא שֶׁל מַטָּה' הֵן הַהֵיכָלוֹת הַתַּחְתּוֹנִים,
'וּפָמַלְיָא שֶׁל מַטָּה' — הֵן הַהֵיכָלוֹת הַתַּחְתּוֹנִים, שבעולמות היצירה והעשייה. פמליא של מטה אינה רק העולם התחתון הגשמי הזה, אלא גם עולמות בדרגות רוחניות שונות המתייחסות אליו. הכלל של הפמליא של מטה, של ההיכלות התחתונים, מוגדר בכך שהם היכלות נגזרים העומדים למטה מן ההיכלות העליונים, ובעמדה של מקבלים כלפיהם.
וּבִפְרָט, עוֹלָם הַזֶּה הַשָּׁפֵל הַמְעוֹרָב טוֹב וְרַע.
וּבִפְרָט, עיקר ה'פמליא של מטה' הוא עוֹלָם הַזֶּה הַשָּׁפֵל הַמְעוֹרָב טוֹב וְרַע. הגדרתו המהותית של העולם הזה אינה היותו עולם חומרי או קשור לעולם חומרי, והיא גם אינה תלויה כלל בממדים של חלל וזמן, אלא בתופעה מיוחדת שיש בעולם הזה, שאינה קיימת בשום עולם אחר: העירוב של הטוב והרע.
מֵחֵטְא אָדָם הָרִאשׁוֹן.
מֵחֵטְא אָדָם הָרִאשׁוֹן. חטאו של אדם הראשון לא יצר את הרע, אלא יצר את העירוב של הטוב והרע בעולם הזה, שאינם נבדלים עוד זה מזה.
וְהָרַע שׁוֹלֵט עַל הַטּוֹב.
וְהָרַע שׁוֹלֵט עַל הַטּוֹב. בעולם הזה העירוב של הטוב והרע אינו שוויוני, אלא באופן שהרע שולט וגובר על הטוב. שכן משעה שהטוב והרע מעורבים יחד, יש לרע אפילו יתרון מסוים ביכולת להשתלט על הטוב. כאשר צדיק ורשע, טוב ורע, נפגשים, טבע העולם הזה שלרשע יש יתרון. בספר קהלת מופיע המשל על ה"עיר קטנה ואנשים בה מעט, ובא אליה מלך גדול וסבב אֹתה ובנה עליה מצודים גדֹלים. ומצא בה איש מסכן וחכם ומלט הוא את העיר בחכמתו" (ט,יד–טו): "מלך גדול" זה יצר הרע, ו"איש מסכן וחכם" — זה יצר טוב (נדרים לב,ב). זה היחס ביניהם כשהם נפגשים בעיר הקטנה, בחיי העולם הזה, ה'מסכן' לעומת ה'מלך גדול', עם היתרון שיש למלך על המסכן. במקום אחר אומר התלמוד על היצר הטוב שאלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו (קידושין ל,ב), כלומר שאם היה הדבר תלוי רק במאזן הכוחות הטבעיים היה יצר הרע מנצח.
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "אֲשֶׁר שָׁלַט הָאָדָם בְּאָדָם "
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "אֲשֶׁר שָׁלַט הָאָדָם בְּאָדָם לְרַע לוֹ " (קהלת ח,טו).
"וּלְאוֹם מִלְאוֹם יֶאֱמָץ" .
וכפי שנאמר לגבי יעקב ועשו: "וּלְאוֹם מִלְאוֹם יֶאֱמָץ" (בראשית כה,כג) . אשר כפי שמבואר בליקוטי אמרים (פרק יב), מדבר הכתוב גם במלחמה הפנימית, בתוך האדם, בין נפש האלוקית לנפש הבהמית, בין טוב לרע.
וְכַנִּרְאֶה בְּחוּשׁ בָּאָדָם הַתַּחְתּוֹן הַנִּקְרָא בְּשֵׁם 'עוֹלָם קָטָן'.
וְכַנִּרְאֶה בְּחוּשׁ בָּאָדָם הַתַּחְתּוֹן (האדם בעולם הזה, נפש בגוף) הַנִּקְרָא בְּשֵׁם 'עוֹלָם קָטָן'.
שֶׁלִּפְעָמִים הַטּוֹב גּוֹבֵר וְלִפְעָמִים לְהֵיפֶךְ, חַס וְשָׁלוֹם.
וכל אדם יכול לראות בתוך עצמו שֶׁלִּפְעָמִים הַטּוֹב גּוֹבֵר וְלִפְעָמִים לְהֵיפֶךְ, הרע מתגבר, חַס וְשָׁלוֹם.
וְאֵין שָׁלוֹם בָּעוֹלָם.
וְאֵין שָׁלוֹם בָּעוֹלָם. כפי שמבואר בליקוטי אמרים, וכפי שרואים במוחש, בתוך האדם יש מלחמה תמידית בין הטוב והרע המעורבים בו; לעולם אין השלמה, לעולם אין הכוחות הסותרים שבתוך האדם מגיעים להשלמה. וכך גם בעולם בכללו, יש 'מלחמת עולם' בלתי פוסקת בין כוחות הקדושה ובין הכוחות ה'אחרים', כאשר לפעמים אלה גוברים ולפעמים האחרים.
עַד עֵת קֵץ.
עַד עֵת קֵץ. כמו באדם גם בעולם, השניות הזו היא חלק מהמבנה הבסיסי של המציאות; ולכן השלמה אמיתית, מהותית, היא בעצם בלתי אפשרית בתוך המציאות כפי שהיא. אמנם לעת קץ הימים, לאחר שייגמרו הזמן ומציאות העולם הזה, כאשר כל מבנה המציאות ישתנה, אז יגיע גם ה'שלום' לעולם.
שֶׁיִּתְבָּרֵר הַטּוֹב מֵהָרַע. לִידָּבֵק בְּשָׁרְשׁוֹ וּמְקוֹרוֹ מְקוֹר הַחַיִּים בָּרוּךְ הוּא. אֲזַי יִתְפָּרְדוּ כָּל פּוֹעֲלֵי אָוֶן וְרוּחַ הַטּוּמְאָה יַעֲבוֹר מִן הָאָרֶץ, כְּשֶׁיִּתְבָּרֵר מִתּוֹכוֹ בְּחִינַת הַטּוֹב הַמְחַיֵּיהוּ.
שֶׁיִּתְבָּרֵר הַטּוֹב מֵהָרַע. כפי שנאמר, הבעיה של העולם הזה היא העירוב של הטוב והרע, ולכן תיקונו של העולם הוא בבירור והפרדת הטוב מהרע. ומה יקרה לאחר הבירור? הטוב יעלה לִידָּבֵק בְּשָׁרְשׁוֹ וּמְקוֹרוֹ מְקוֹר הַחַיִּים בָּרוּךְ הוּא. ובאשר לרע — אֲזַי יִתְפָּרְדוּ כָּל פּוֹעֲלֵי אָוֶן וְרוּחַ הַטּוּמְאָה יַעֲבוֹר מִן הָאָרֶץ,
כל עבירה שהיא, כדי שיהיה לה קיום, כדי שמישהו יעשה אותה, צריך להיות בה צד של טוב. כגון: שזה טעים, שזה נעים וכיוצא בזה. לו אוכל לא כשר היה גם לא טעים, אף אחד לא היה אוכל אותו; וכך לגבי שאר העבירות. לצד הטוב שייכים כל הדברים הטובים: היופי, החן, העריבות והתועלת, ולצד הרע כל הדברים האחרים; ובמציאות שלנו הם מעורבים. התערובת הזו (שמתחילה מעץ הדעת טוב ורע) היא החיות של כל מציאות הרע בעולם, וכאשר מלאכת הבירור וההפרדה ביניהם תסתיים — יסתיים גם קיומו של הרע בעולם.
וּבֵירוּר זֶה יִהְיֶה גַּם כֵּן עַל יְדֵי גִּילּוּי אֱלֹקוּתוֹ לְמַטָּה בְּהֶאָרָה רַבָּה וְהַשְׁפָּעָה עֲצוּמָה. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' " , "וְנִגְלָה כְּבוֹד ה' כו' " . ' '
וּבֵירוּר זֶה לעתיד לבוא יִהְיֶה גַּם כֵּן עַל יְדֵי גִּילּוּי אֱלֹקוּתוֹ לְמַטָּה בְּהֶאָרָה רַבָּה וְהַשְׁפָּעָה עֲצוּמָה. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' " (ישעיה יא,ט) , "וְנִגְלָה כְּבוֹד ה' כו' " (שם מ,ב) . הבירור הגמור והמוחלט של הטוב מהרע יכול להיות רק על ידי גילוי והארה אלוקית רבה ועצומה מעבר לכל המתגלה כרגיל בתוך העולם. כאשר מאיר האור הגדול, הוא שואב אל תוכו את כל האורות הקטנים (כמשל הידוע של להבת הנר השואפת ונכבית בלהבת האש הגדולה) . כאשר "ונגלה כבוד ה ' וגו ' ", שלא בערך הארתו בעולמות של עכשיו, יישאבו כל ניצוצי וחלקי הקדושה מהיכן שהם מצויים ומשוקעים — בתוך הקליפות וההסתר, בתוך החומר והוויות החולין — ויעלו ויידבקו בו. ובאותה שעה יתבטל הרע לגמרי ולא יוכל להתקיים עוד.
התגלות זו עצמה, המבררת את הטוב מהרע, היא זו שעושה שלום בעולם, כאשר כל החילוקים והפערים בעולם יתמזגו וישלימו זה את זה בכלל ההארה הגדולה. לכן נקראת הארה זו 'סוכת שלום',
וְזֶהוּ בִּכְלָלוּת הָעוֹלָם לֶעָתִיד.
וְזֶהוּ בִּכְלָלוּת הָעוֹלָם לֶעָתִיד. בהיקף של ימי העולם בכללם יסתיים הבירור רק לעת קץ העולם, לעתיד לבוא, כאשר תסתיים עבודת כל הדורות.
אַךְ בָּאָדָם הַתַּחְתּוֹן. ' '
אַךְ בָּאָדָם הַתַּחְתּוֹן. כל אדם הוא 'עולם קטן'. העולם הקטן שבאדם מכיל לא רק את הגאוגרפיה ואת הזואולוגיה של העולם הגדול, אלא גם את ההיסטוריה שלו. כל אדם כולל בתוכו את אירועי העבר, כמו גלות מצרים ויציאת מצרים, וכל אדם מכיל בתוכו גם את אירועי העתיד של הגילוי וההארה הגדולה "כי מלאה הארץ דעה את ה ' וגו ' ". אכן, ב'עולם הקטן' אין האירועים ההיסטוריים הללו מופיעים בכל התוקף ובכל ההיקף (כמו שהייתה יציאת מצרים בזמנו, וכמו שתהיה הגאולה לעתיד לבוא), אלא רק באופן חלקי, באותו חלק יחסי של אותו אדם, ואף זה רק בזמנים מסוימים.
בְּכָל עֵת מְצוֹא, זוֹ תְּפִלָּה. '
בְּכָל עֵת מְצוֹא,
אוֹ שְׁאָר עִתִּים מְזוּמָּנִים לְהִתְבּוֹדֵד עִם קוֹנוֹ,
אוֹ שְׁאָר עִתִּים מְזוּמָּנִים לְהִתְבּוֹדֵד עִם קוֹנוֹ, מלבד התפילה יש עוד אופנים שבהם יכול אדם להגיע לנקודה כזו של בהירות. יש אופן של התבודדות, כאשר אדם מפנה את עצמו מכל דבר ומתבודד עם הקב"ה. התבודדות זו אינה קשורה במקום ובזמן ובדבר מסוים שאדם עושה, אלא רק בכך שאין הוא עוסק בשום דבר אחר, שהוא נמצא במחשבתו עם הקב"ה לבדו ולא עוסק בשום דבר אחר שיפריע לאור האמת להתגלות בו.
כָּל אֶחָד לְפִי מַעֲשָׂיו זוֹכֶה לְמֵעֵין בֵּירוּר זֶה עַל יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה לִשְׁמָהּ.
כָּל אֶחָד לְפִי מַעֲשָׂיו זוֹכֶה לְמֵעֵין בֵּירוּר זֶה עַל יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה לִשְׁמָהּ. אופן אחר הוא בלימוד התורה לשמה. עניינו של לימוד התורה לשמה הוא שאדם עוסק בדבר נקי, שמאיר את כל המציאות בבהירות שנמצאת בתוכו. אבל אם הוא עוסק בתורה שלא לשמה, אם הוא לכלך את התורה עצמה, אין היא מאירה עוד בשבילו.
וְכֵן עַל יְדֵי הַצְּדָקָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבִּי אֶלְעָזָר יָהֵיב פְּרוּטָה לְעָנִי וַהֲדַר מְצַלֵּי דִּכְתִיב "אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ" .
וְכֵן עַל יְדֵי הַצְּדָקָה, אף היא דרך להגיע אל הבהירות המתגלה בתפילה. כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ בתלמוד:
הִיא, בְּחִינַת גִּילּוּי הֶאָרָה וְהַשְׁפָּעַת הַדַּעַת וְהַתְּבוּנָה, לְהִתְבּוֹנֵן בִּגְדוּלַּת ה' וּלְהוֹלִיד מִזֶּה דְּחִילוּ וּרְחִימוּ שִׂכְלִיִּים כַּנּוֹדָע.
הִיא, ההארה שמתגלה לאדם בתפילה כפי שתואר, בְּחִינַת גִּילּוּי הֶאָרָה וְהַשְׁפָּעַת הַדַּעַת וְהַתְּבוּנָה, לְהִתְבּוֹנֵן בִּגְדוּלַּת ה' וּלְהוֹלִיד מִזֶּה דְּחִילוּ וּרְחִימוּ (יראה ואהבה) שִׂכְלִיִּים כַּנּוֹדָע. עניינה של ההארה המתוארת כאן הוא קודם כול הארה של הדעת והתבונה, של ההתבוננות בגדולת ה' כפי שהיא מתגלה בהתבוננות בעולמות. התבוננות זו מולידה, כפי שמתואר במקומות רבים בחסידות, רגשות של אהבת ה' ויראת ה' שכליות, כלומר רגשות שמתקשרים אל ההתבוננות ואל נושאי ההתבוננות והידיעה, שגדלים וצומחים מהם.
וְעַל יְדֵי זֶה נִבְרָר הַטּוֹב לה' וְנִפְרָד הָרַע.
וְעַל יְדֵי זֶה נִבְרָר הַטּוֹב לה' וְנִפְרָד הָרַע. אהבה ויראה אלו, הנקראות 'דחילו ורחימו שכליים', הן המבררות את הטוב מהרע וכו'. השכל לבדו אינו עושה בירור, אין לו את המעורבות הנפשית במציאות, את העניין והכוח לפעול בה. גם הרגש לבדו אינו מברר, אין הוא יכול להבחין בעצמו בין הטוב והרע, לאן המציאות שהוא מרגיש באופן ממשי כל כך הולכת, מה יהיה השלב הבא, מה הכיוון, מה יביא לטוב ומה יביא לרע. ולכן רק ביראה ובאהבה השכליות — נברר הטוב ונפרד מהרע.
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "מַצְרֵף לַכֶּסֶף וְכוּר לַזָּהָב וְאִישׁ לְפִי מַהֲלָלוֹ" . פֵּירוּשׁ לְפִי הִילּוּלוֹ אֶת ה', בְּעוֹמֶק הַדַּעַת לְהוֹלִיד דְּחִילוּ וּרְחִימוּ ( כָּכָה נִבְרָר הַטּוֹב וְנִפְרָד הָרַע, כְּבֵירוּר וּפֵירוּד הַסִּיגִים מִכֶּסֶף וְזָהָב בְּמַצְרֵף וְכוּר. ' '
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "מַצְרֵף לַכֶּסֶף וְכוּר לַזָּהָב וְאִישׁ לְפִי מַהֲלָלוֹ" (משלי יז,ג) . פֵּירוּשׁ הפסוק לפי מה שנתבאר הוא: לְפִי הִילּוּלוֹ אֶת ה', בתפילה, בהתבוננות בְּעוֹמֶק הַדַּעַת לְהוֹלִיד דְּחִילוּ וּרְחִימוּ (אהבת ה' ויראת ה') — כָּכָה נִבְרָר הַטּוֹב וְנִפְרָד הָרַע, על דרך משל כְּבֵירוּר וּפֵירוּד הַסִּיגִים מִכֶּסֶף וְזָהָב בְּמַצְרֵף וְכוּר. לזהב יש מצרף, לכסף יש כור, ולאדם יש תפילה. וכשם שהזהב מתברר מן הסיגים באש המצרף וכו ', כך מתברר הטוב שבאדם כאשר הוא מהלל את ה ' בתפילה. התפילה היא עבודת האדם בהתבוננות בעומק הדעת שמולידה ומצמיחה את האהבה והיראה. וכידוע שאהבה היא כסף ויראה היא זהב, היינו שהן בחינת הכסף והזהב בנפש האדם,
וְהִנֵּה מוּדַעַת זֹאת שֶׁיִּשְׂרָאֵל בְּטִבְעָם הֵם רַחֲמָנִים וְגוֹמְלֵי חֲסָדִים, מִפְּנֵי הֱיוֹת נַפְשׁוֹתֵיהֶם נִמְשָׁכוֹת מִמִּדּוֹתָיו יִתְבָּרַךְ, אֲשֶׁר הַחֶסֶד גּוֹבֵר בָּהֶן עַל מִדַּת הַדִּין וְהַגְּבוּרָה וְהַצִּמְצוּם. וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "גָּבַר חַסְדּוֹ עַל יְרֵיאָיו" .
וְהִנֵּה מוּדַעַת זֹאת שֶׁיִּשְׂרָאֵל בְּטִבְעָם הֵם רַחֲמָנִים וְגוֹמְלֵי חֲסָדִים,
שֶׁלָּכֵן נִקְרֵאת הַנְּשָׁמָה "בַּת כֹּהֵן", כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ . '
שֶׁלָּכֵן נִקְרֵאת הַנְּשָׁמָה "בַּת כֹּהֵן", כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ (חלק ב צה,א) . על הפסוק "ובת כהן כי תהיה לאיש זר וגו ' " (ויקרא כב,יב) נאמר בזהר: "בת כהן" היא הנשמה, ו"כי תהיה לאיש זר" כאשר היא יורדת לעולם להתלבש בגוף ובנפש הבהמית; ועל דרך זו מבוארת שם כל הפרשה. ולענייננו, "כהן" הוא בכל מקום צד החסד (לעומת הלוי שהוא גבורה), ולכן "בת כהן" היא הנשמה האלוקית העליונה, השייכת לצד החסד, כמו המידות העליונות, הקדושות, הנוטות בכללן לצד החסד.
וְהִנֵּה הַצְּדָקָה הַנִּמְשֶׁכֶת מִבְּחִינָה זוֹ. נִקְרֵאת בְּשֵׁם "מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה".
וְהִנֵּה הַצְּדָקָה הַנִּמְשֶׁכֶת מִבְּחִינָה זוֹ. כאשר אדם נותן צדקה מפני שזהו טבע נפשו: שהוא מרחם, שהוא גומל חסדים, מפני שבמובן מסוים הוא איננו יכול לעשות אחרת. נִקְרֵאת אז בְּשֵׁם "מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה".
כִּי שֵׁם מַעֲשֶׂה נוֹפֵל עַל דָּבָר שֶׁכְּבָר נַעֲשָׂה, אוֹ שֶׁנַּעֲשֶׂה תָּמִיד מִמֵּילָא, וְהִיא דָּבָר הַהוֹוֶה וְרָגִיל תָּמִיד.
כִּי שֵׁם מַעֲשֶׂה נוֹפֵל עַל דָּבָר שֶׁכְּבָר נַעֲשָׂה, אוֹ שֶׁנַּעֲשֶׂה תָּמִיד מִמֵּילָא, וְהִיא דָּבָר הַהוֹוֶה וְרָגִיל תָּמִיד. כפי שיבואר בהמשך, ההבחנה היא בין 'מעשה' ל'עבודה'. 'מעשה' הוא מנגנון טבוע בנפש, תהליך קבוע שיש בו משתנים אבל במהותו ובעיקרו הוא נשאר; הוא נעשה בעבר והוא שב ונעשה בשינויים ידועים בהווה.
וְאַף כָּאן, הֲרֵי מִדַּת הַחֶסֶד וְהָרַחֲמָנוּת הוּטְבְּעָה בְּנַפְשׁוֹת כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל מִכְּבָר, מֵעֵת בְּרִיאוּּתָן וְהִשְׁתַּלְשְׁלוּתָן מִמִּדּוֹתָיו יִתְבָּרַךְ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו כו' " , ו "וְאַתָּה נְפַחְתָּ בִּי"; "וּמַאן דְּנָפַח כו' ".
וְאַף כָּאן, הֲרֵי מִדַּת הַחֶסֶד וְהָרַחֲמָנוּת הוּטְבְּעָה בְּנַפְשׁוֹת כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל מִכְּבָר, מֵעֵת בְּרִיאוּּתָן וְהִשְׁתַּלְשְׁלוּתָן מִמִּדּוֹתָיו יִתְבָּרַךְ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו כו' " (בראשית ב,ז) , וכפי שאומרים בברכות השחר: "וְאַתָּה נְפַחְתָּ בִּי"; ובספר הזהר:
וְגַם בְּכָל יוֹם וְיוֹם בְּטוּבוֹ מְחַדֵּשׁ מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, ו "חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ".
וְגַם בְּכָל יוֹם וְיוֹם בְּטוּבוֹ מְחַדֵּשׁ מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, וכמו שכתוב במגילת איכה (ג,כג): "חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ". כמו הבריאה כולה, גם הנפיחה הזו של הנשמה באדם מתחדשת בכל יום ובכל עת, ועימה גם הטבעה זו של המידות העליונות ונתינת הכוח בנפש להתגברות הרחמים והחסד.
אַךְ לְשׁוֹן עֲבוֹדָה אֵינוֹ נוֹפֵל אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁהָאָדָם עוֹשֶׂה בִּיגִיעָה עֲצוּמָה נֶגֶד טֶבַע נַפְשׁוֹ.
אַךְ לְשׁוֹן עֲבוֹדָה אֵינוֹ נוֹפֵל אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁהָאָדָם עוֹשֶׂה בִּיגִיעָה עֲצוּמָה נֶגֶד טֶבַע נַפְשׁוֹ. 'עבודה' היא מה שאדם עושה נגד הטבע ונגד ההרגלים, שהוא משנה ומתקן את טבעו שהיה בו, מה שדורש מאמצים רבים.
רַק שֶׁמְּבַטֵּל טִבְעוֹ וּרְצוֹנוֹ מִפְּנֵי רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ הוּא, כְּגוֹן לְיַיגֵּעַ עַצְמוֹ בְּתוֹרָה וּבִתְפִלָּה עַד מִיצּוּי הַנֶּפֶשׁ כו'.
רַק שֶׁמְּבַטֵּל טִבְעוֹ וּרְצוֹנוֹ מִפְּנֵי רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ הוּא, כְּגוֹן לְיַיגֵּעַ עַצְמוֹ בְּתוֹרָה וּבִתְפִלָּה עַד מִיצּוּי הַנֶּפֶשׁ כו'. בוודאי, ייתכן שאדם ירצה בטבעו ללמוד תורה, ואף ייהנה מזה. ואולם כשאדם לומד באופן זה הוא עוסק ב'מעשה' הלימוד, ולא ב'עבודת' הלימוד. כשאדם מרגיש שאינו רוצה, שאינו יכול עוד, ובכל זאת הוא לומד משום שזהו הרצון העליון — זוהי עבודה. כשאדם מתפלל ומרגיש ש"כל עצמותי תאמרנה", זאת איננה עבודת התפילה; אבל כאשר עצמותיו רוצות דברים אחרים והוא מבטל את רצונו ואת הוויית ישותו וכוללם ברצון ובהוויה האלוקית — זוהי עבודה.
וְאַף כָּאן בְּמִצְוַת הַצְּדָקָה, לִיתֵּן הַרְבֵּה יוֹתֵר מִטֶּבַע רַחְמָנוּתוֹ וּרְצוֹנוֹ.
וְאַף כָּאן בְּמִצְוַת הַצְּדָקָה, ה'עבודה' בנוגע למצוות הצדקה היא: לִיתֵּן הַרְבֵּה יוֹתֵר מִטֶּבַע רַחְמָנוּתוֹ וּרְצוֹנוֹ. כאשר אדם מרחם וליבו כואב על העני, וכאשר יש לו והוא יכול לתת, הוא נותן במידה שרחמנותו מחייבת אותו. אבל כאשר אדם נותן יותר ממה שהוא יכול, למרות שאינו רוצה — זוהי "עבודת הצדקה".
וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל פָּסוּק: "נָתֹן תִּתֵּן" אֲפִילּוּ מֵאָה פְּעָמִים וכו' .
וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל פָּסוּק: "נָתֹן תִּתֵּן" (דברים טו,י) — אֲפִילּוּ מֵאָה פְּעָמִים וכו' (ספרי שם) . כאן נמצא הקושי. כאשר אדם בא בפעם ראשונה ומבקש — נותנים לו מתוך רחמים וברצון; וכאשר למחרת הוא בא שוב ומבקש, וחוזר שוב ושוב, הרחמים מתמעטים והסבלנות לאט לאט פוקעת. וכאשר התורה אומרת "אפילו מאה פעמים", הכוונה היא לתת כמה שיהודי צריך, אף על פי שכבר אין רחמים ואין רצון.
וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: "וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה", שֶׁגַּם הַצְּדָקָה הַנִּקְרֵאת בְּשֵׁם 'מַעֲשֶׂה' וְלֹא בְּשֵׁם 'עֲבוֹדָה', אַף עַל פִּי כֵן, בְאִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא אִתְעָרוּתָא דִּלְעֵילָּא מְעוֹרֵר, גִּילּוּי אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא בְּהֶאָרָה רַבָּה וְהַשְׁפָּעָה עֲצוּמָה,
וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: "וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה", שֶׁגַּם הַצְּדָקָה הַנִּקְרֵאת בְּשֵׁם 'מַעֲשֶׂה' וְלֹא בְּשֵׁם 'עֲבוֹדָה', אַף עַל פִּי כֵן, זו היא מכל מקום צדקה. ו בְאִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא אִתְעָרוּתָא דִּלְעֵילָּא (בהתעוררות מלמטה התעוררות מלמעלה), על ידי מעשה הצדקה שאדם עושה למטה, כשהוא נותן ומשפיע לאחרים, לא לפי מה שמגיע אלא באופן של צדקה, הוא מְעוֹרֵר, בדומה לזה, למעלה גִּילּוּי אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא בְּהֶאָרָה רַבָּה וְהַשְׁפָּעָה עֲצוּמָה, מעל ומעבר למידה המאירה בעולמות בדין.
נַעֲשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, וְגַם בְּפָמַלְיָא שֶׁל מַטָּה.
וכפי שנתבאר לעיל, על ידי הארה כזו נַעֲשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, בפמליא של מעלה, וְגַם בְּפָמַלְיָא שֶׁל מַטָּה. בעולם התחתון, שהוא העולם הזה, העולם שלנו.
רַק שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה, הַשָּׁפֵל, לֹא יִתְגַּלֶּה הַשָּׁלוֹם וְהַבֵּירוּר וּפֵירוּד הָרַע מֵהַטּוֹב עַד עֵת קֵץ, וְלֹא בִּזְמַן הַגָּלוּת כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
רַק שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה, הַשָּׁפֵל, לֹא יִתְגַּלֶּה הַשָּׁלוֹם וְהַבֵּירוּר וּפֵירוּד הָרַע מֵהַטּוֹב עַד עֵת קֵץ, וְלֹא בִּזְמַן הַגָּלוּת כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. העולם שלנו אינו רק העולם הרחוק ביותר, הוא גם עולם שיש בו עיוות מסוים של האור העליון, שנוצר על ידי האדם וחטאיו. ולכן כל זמן שרושמם של חטאי האדם ניכר בעולם, לאמור בכל זמן הגלות, אין אותה הארה מתגלה וניכרת בתוך העולם.
רַק בְּ'עוֹלָם קָטָן' הוּא הָאָדָם. בְּכָל עֵת מְצוֹא זוֹ תְּפִלָּה.
רַק בְּ'עוֹלָם קָטָן' הוּא הָאָדָם. גם אם אין ההארה מתגלה בכללותה, בכללות המציאות של העולם הגדול, הרי היא מתגלה באופן חלקי בפרטים מסוימים בתוך האדם, שהוא 'עולם קטן'. ואף זה לא בכל עת ולא בכל הווייתו של האדם, אלא רק בְּכָל עֵת מְצוֹא זוֹ תְּפִלָּה. כאמור, על ידי מעשה הצדקה למטה מתעורר אור גדול מלמעלה, אלא שהאור הגדול הזה איננו חודר עד למטה מטה להתגלות בעולם התחתון ובמציאות היומיומית שאנו חיים בה. עם זאת יש כמה תחומים, אזורים, בתוך המציאות, שבהם המסך איננו אטום כל כך, והוא נפתח באופן חלקי מפעם לפעם. תחום כזה הוא התפילה, ובמובן מסוים גם יום השבת.
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ" כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ" (תהלים יז,טו), כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. שההארה של מעלה, המתעוררת מן הצדקה ("בצדק") שעושים למטה, מתגלית בתפילה ("אחזה פניך").
אַךְ אַחַר הַתְּפִלָּה יוּכַל לִהְיוֹת הָרַע חוֹזֵר וְנֵיעוֹר בְּקַל וּלְהִתְעָרֵב בַּטּוֹב, כַּאֲשֶׁר יִתְהַלֵּךְ בְּחֶשְׁכַת עוֹלָם הַזֶּה.
אַךְ כיוון שהצדקה הייתה רק באופן של 'מעשה הצדקה', אַחַר הַתְּפִלָּה יוּכַל לִהְיוֹת הָרַע חוֹזֵר וְנֵיעוֹר בְּקַל וּלְהִתְעָרֵב בַּטּוֹב, כַּאֲשֶׁר יִתְהַלֵּךְ בְּחֶשְׁכַת עוֹלָם הַזֶּה. זמן התפילה היה חלון בהיר. באותה שעה היה ברור לו לאדם מה טוב ומה רע, מה צריך לעשות ומה לא. אבל אחר התפילה הוא נופל שוב לתוך מציאות שאינה מאפשרת את הבהירות הזו. העולם הזה חוזר אליו, על כל עיסוקיו וטרדותיו; שוב מתחילים הדברים להתערבב ולהתעמעם, ואדם מוצא את עצמו מהר מאוד באותו מקום שהיה בו קודם לכן. כלומר, כאשר הצדקה הייתה בבחינת 'מעשה הצדקה', שאדם עושה אותו באופן שאינו חורג מטבעו ומרחמנותו, גם ההארה הזו אינה חורגת מטבע העולם ואינה משנה אותו באופן ממשי כך שגם אחר התפילה יישאר רושמה של התפילה לכל היום.
אַךְ הַצְּדָקָה בִּבְחִינַת 'עֲבוֹדָה', הִנֵּה מֵאֲשֶׁר, יָקְרָה וְגָדְלָה מַעֲלָתָהּ בִּמְאֹד מְאֹד
אַךְ הַצְּדָקָה בִּבְחִינַת 'עֲבוֹדָה', כאשר נתינת הצדקה היא עבודה, במאמץ יוצא מן הכלל של שבירה ושינוי הטבע, הִנֵּה מֵאֲשֶׁר, מכיוון, שעבודה זו יָקְרָה וְגָדְלָה מַעֲלָתָהּ בִּמְאֹד מְאֹד בתוך נפשו של הנותן.
בִּהְיוֹתוֹ מְבַטֵּל טִבְעוֹ וּרְצוֹנוֹ הַגּוּפָנִי מִפְּנֵי רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ הוּא.
בִּהְיוֹתוֹ מְבַטֵּל טִבְעוֹ וּרְצוֹנוֹ הַגּוּפָנִי מִפְּנֵי רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ הוּא. טבעו של כל אדם, גם איש המעלה, שהוא קרוב אצל עצמו, שגופו שלו נוגע לו יותר מגופם של אחרים. בחייו של כל אדם יש נקודות של פרשת דרכים, שבהן הוא צריך להחליט: האם הוא מוסיף לעצמו, או נותן לאחרים? וכאשר הוא בוחר לוותר על רצונו הטבעי הגופני מפני הרצון העליון, שלמעלה ומעבר לעולמו, ונותן לאחר — זוהי 'עבודת הצדקה' שלמעלה מהטבע והרצון הגופני.
וְ אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אָחֳרָא
וְעל ידי זה שאדם כופה את רצונו — אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אָחֳרָא (נכפה הצד האחר). כל מה שאדם עושה במסגרת טבע נפשו איננו 'עבודה' ואיננו כפייה. בטבעם של כל ישראל יש צד מסוים של טוב ושל רחמים, ולכן פעולה של עשיית טוב, של נתינה לאחר, איננה כרוכה בהכרח במאבק נפשי וביצירת משבר, שכן זהו טבעו. על דרך משל, יש בעלי חיים שבזמנים מסוימים הם נחמדים וחביבים, ובזמנים אחרים הם שורטים. שני המצבים הללו אינם שינוי בטבעו של היצור, אלא הם חלק מטבעו ומהותו. בדומה לכך, בכל אדם טבועות תכונות ורצונות מסוימים שהם חלק מטבעו ומתורשתו, וכל זמן שהוא פועל במסגרתם הוא איננו כופה את טבעו ואיננו שובר דבר בתוך עצמו. ב'עבודה', לעומת זאת, הוא מגיע להתנגשות ולעימות עם הצדדים האחרים של טבעו, ומאחר שהוא אינו יכול לשכנע אותם, הוא כופה אותם בעל כורחם; וזהו "אתכפיא סטרא אחרא".
וַאֲזַי אִסְתַּלֵּק יְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כו'
וַאֲזַי אִסְתַּלֵּק יְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כו' (מתעלה כבודו של הקב"ה) בכל העולמות. חכמים אמרו
וְ"כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ" דַּוְקָא כַּנּוֹדָע.
וְ"כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ" (קהלת ב,יג) דַּוְקָא כַּנּוֹדָע. האור שבא מתוך העימות והניצחון על הסטרא אחרא הוא אור שבא מן החושך. האור הזה לא רק דחה את החושך, אלא במובן מסוים יצא מתוכו ממש, ולכן יש לאור זה יתרון רב על פני האור הרגיל הנמצא בעולמות. אור כזה מגלה בתוכו מהות גבוהה יותר ונבדלת יותר מכל מה שנמצא בתוך העולמות.
אִי לָזֹאת, אֵין הָרַע יָכוֹל לִהְיוֹת עוֹד חוֹזֵר וְנֵיעוֹר בְּקַלּוּת כָּל כָּךְ מֵאֵלָיו.
אִי לָזֹאת, אֵין הָרַע יָכוֹל לִהְיוֹת עוֹד חוֹזֵר וְנֵיעוֹר בְּקַלּוּת כָּל כָּךְ מֵאֵלָיו. כאשר מעשה המצווה (והצדקה והתפילה) היו על פי טבעו של האדם, כאשר התפילה הייתה יפה ונעימה לו, כאשר הייתה בלי מאבק ורצון מיוחדים, הרי הוא חוזר לאחר התפילה לחייו הרגילים, לאותו מקום שהיה בו קודם. ההתעלות שהייתה בתפילה לא עשתה שינוי קבוע אלא לשעתה בלבד. מה שאין כן כאשר היו הצדקה והתפילה בבחינת 'עבודה', הרי גם אם ההארה לא תמשיך להאיר לו באותו אופן — חל שינוי מסוים במהותו, שנשאר גם לאחר התפילה. האדם שאחר התפילה אינו אותו אדם, הוא השתנה עד שכבר אין הוא מזדהה ואין הוא שייך באותו אופן אל כוחות הרע ששלטו בו קודם.
רַק אִם הָאָדָם יְעוֹרְרֶנּוּ וְיַמְשִׁיכֶנּוּ עַל עַצְמוֹ חַס וְשָׁלוֹם.
רַק אִם הָאָדָם יְעוֹרְרֶנּוּ וְיַמְשִׁיכֶנּוּ עַל עַצְמוֹ חַס וְשָׁלוֹם. האדם אכן נמצא כעת באווירה אחרת, הוא איננו מושפע ואיננו נתון עוד לאותם כוחות כפי שהיה קודם, אבל צריך לזכור שהבחירה החופשית עדיין בידו. הוא אולי איננו מודע לכך, אבל הוא עלול תמיד להחליט, מסיבות אלו או אחרות, שהוא הולך לחטוא. על דרך משל, אדם יכול לצאת מהביצה וללכת במסילה ישרה ויבשה, היכן שהרפש אינו דבק בו עוד; אבל גם אז אי אפשר למנוע ממנו לחזור ולקפוץ אל הביצה. במובן זה גם הצדקה הגדולה ביותר אינה מזכה את האדם בחסינות מתמדת. ועם זאת נוצר שינוי, נוצר שיווי משקל חדש בתוך חייו, שאיננו בטל ונשטף סתם כך בזרם החיים כשלעצמם.
וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב : "הַשְׁקֵט וָבֶטַח עַד עוֹלָם". "הַשְׁקֵט" הוּא מִלְּשׁוֹן "שׁוֹקֵט עַל שְׁמָרָיו", דְּהַיְינוּ שֶׁהַשְּׁמָרִים נִפְרָדִים לְגַמְרֵי מִן הַיַּיִן וְנוֹפְלִין לְמַטָּה לְגַמְרֵי, וְהַיַּיִן לְמַעְלָה זַךְ וְצָלוּל בְּתַכְלִית.
וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב לגבי "עבודת הצדקה" : "הַשְׁקֵט וָבֶטַח עַד עוֹלָם". "הַשְׁקֵט" הוּא מִלְּשׁוֹן "שׁוֹקֵט עַל שְׁמָרָיו",
וְעַל דֶּרֶךְ זֶה הוּא בַּעֲבוֹדַת הַצְּדָקָה: הַשְּׁמָרִים הֵן בְּחִינַת תַּעֲרוֹבֶת רַע שֶׁבְּנַפְשׁוֹ. נִבְרָר וְנִפְרָד מְעַט מְעַט, עַד שֶׁנּוֹפֵל לְמַטָּה לִמְקוֹרוֹ וְשָׁרְשׁוֹ.
וְעַל דֶּרֶךְ זֶה הוּא בַּעֲבוֹדַת הַצְּדָקָה: הַשְּׁמָרִים הֵן בְּחִינַת תַּעֲרוֹבֶת רַע שֶׁבְּנַפְשׁוֹ. השמרים בנפש — מה שנקרא במקומות אחרים ה"שאור שבעיסה" (ברכות יז,א ועוד) — הם היצר המתסיס את האדם, המשנה ומעוות את מהותו וצורתו הראשונית. ועל ידי עבודת הצדקה נִבְרָר וְנִפְרָד מְעַט מְעַט, עַד שֶׁנּוֹפֵל לְמַטָּה לִמְקוֹרוֹ וְשָׁרְשׁוֹ. הפרדת השמרים מן היין היא המשל להפרדת הרע מן הטוב. השמרים הם הפסולת והרע שיורדים למטה, והיין הוא הקדושה שעולה למעלה.
וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצוּלוֹת יָם כָּל חַטֹּאתָם" .
וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצוּלוֹת יָם כָּל חַטֹּאתָם" (מיכה ז,יט) .
איגרת זו עסקה במצוות הצדקה ובהשפעתה על נפש האדם ועל עבודת ה' שלו, בתורה ובמצוות ובייחוד בתפילה. נאמר שנתינת הצדקה בכלל, שהיא נתינה שלא על פי דין, גם למי שלא מגיע לו ושלא יכול לשלם עבורה, מעוררת השפעה מלמעלה גם כן שלא לפי גבול ומידה, כביכול מעבר למה שמגיע לאדם על פי דין. הארה גדולה זו היא ההארה שעושה 'שלום', כשכל הניגודים מתבטלים ומשלימים בצילה. ונאמר שכשם שבקיום מצוות הצדקה יש שתי דרגות — 'מעשה הצדקה' ו'עבודת הצדקה' — כך גם בהארה של מעלה המתעוררת מחמתה יש שתי דרגות: האחת שעושה שלום במרומיו וגם עלינו בעולם הזה, אלא שאין היא מתגלה בעולם הזה בשינוי טבעו ומנהגו הגלוי (אלא רק באופן שהאדם יכול לגלותו באופן זמני, בזמנים ובהשתדלות מיוחדים, כמו בשעת התפילה), והשנייה, אשר כמו 'עבודת הצדקה' המבטלת את טבעו הבסיסי של האדם ומגלה את נקודתו הנסתרת, היא חודרת ומגלה את הסתר העולם ואף קובעת בו סדר חדש, למטה כמו למעלה, באופן של 'השקט ובטח עד עולם'.
רשה ' רך ( ' '
(Endnotes) 1 . דברים רבה פרשה ה,יב. וראו ירושלמי ראש השנה פרק ב הלכה ג, ותנחומא ויגש ו. 2 . אלו שני המלאכים היחידים הנזכרים בשמם במקרא (דניאל ט,כא, שם י,יג ועוד). 3 . כמסופר בכמה מקומות על אברהם אבינו — ראו ברש"י בראשית יח,א, בראשית רבה פרשה נד,ו. וראו ליקוטי שיחות חלק כג עמ ' 770. 4 . שהרי אם הייתה מידת הרחמים רק ממוצעת בין חסד וגבורה, הרי כשם שהיא מטה את הגבורה לחסד היא מטה את החסד לגבורה. ולכן יש לומר ש"מטה כלפי חסד" אומר יותר מזה, שבהיות הרחמים מחברת את החסד והגבורה היא מגלה את המהות שלמעלה משניהם, שביטוייה הוא נתינה אין סופית אף יותר משל החסד. ועל זה נאמר שהיא "מטה כלפי חסד". 5 . פרדס רימונים שער כג (ערכי הכינויים) פרק כ, ובמאורי אור ועוד, בע רך רחמים. 6 . ראו פרדס רימונים שער י (שער הגוונים) פרק ד. 7 . ראו תורה אור י,ב. ובליקוטי תורה ויקרא כג,ג מבואר בשם המגיד ש"שם הוי' בתפארת" משום שמהותה של מידת התפארת היא ההתכללות של המידות הנגדיות חסד וגבורה, מה שמעיד על התגלות ההארה העליונה שכלפיה בטלות כל המידות, והיא הארת שם הוי'. 8 . שבעה שמות שאינם נמחקים. ראו שבועות לה,ב; רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ו הלכה ב; שולחן ערוך יורה דעה סימן רעו סעיף ט. 9 . וכפי שמבואר (וראו במראי המקומות בהערה הבאה, ובפירוט גדול ב'באתי לגני' שם), השם ביחס לספירה מתייחס תמיד אל הפנימיות, לא אל המידה אלא אל העצם שמתגלה במידה (ולכן מתפללים בשמות ולא בספירות, "אליו ולא למידותיו"). וביתר דיוק מבואר שכל השמות מתייחסים לאור הכלי של המידה, ושם הוי"ה אל האור עצמו שבמידה. על דרך משל, לאדם יש גוף ונפש, ולגוף יש נפש משל עצמו המקיימת אותו כגוף. במובן זה, שם הוי"ה מתייחס אל הנפש עצמה, ושאר השמות אל הנפש המחיה את הגוף. 10 . תורה אור ס,א; ליקוטי תורה הוספות לויקרא נא,ג; דרך מצוותיך, שורש מצוות התפילה, בפרקים הראשונים. וראו מאמר 'באתי לגני' תשכ"א ועוד. 11 . ראו פרדס רימונים שער יט (שם בן ד ') פרק א. 12 . ראו מאמר 'באתי לגני' תשכ"א פרקים ד–ה. 13 . להעיר מנוסח ברכת 'שים שלום' (כ"ק אדמו"ר זי"ע). שהרי עניינה של אתערותא דלתתא זו להמשיך ולשים שלום. וראו לקמן איגרת ל: "כנודע כי באתערותא דלתתא המשכת חיים חן וחסד במעשה הצדקה ברצון הטוב וסבר פנים יפות אתערותא דלעילא וכו ' ". 14 . דברים יג,יח. וראו שבת קנא,ב, ספרי דברים פיסקא צו ועוד. 15 . כמאמר רז"ל: "והתפארת זו מתן תורה" (ברכות נח,א), וכידוע על פי הסוד. 16 . סנהדרין צט,ב. וראו ליקוטי תורה במדבר פג,א (ד"ה החלצו). ומבואר שם, ששלום בפמליא של מעלה הוא לחבר י"ה משם הוי"ה, והוא על ידי התורה, ש"כל הקורא ושונה הקב"ה קורא ושונה כנגדו", והרי הוא ממשיך שהקב"ה, עצמות אין סוף, נמשך בתורה, בחינת י"ה. וזהו העוסק בתורה לשמה, לשם התורה, שממשיך בה מעצמות אין סוף. ובנפש האדם הוא לחבר ולייחד חכמה ובינה, מוח ולב, על ידי המשכת רצון העליון שלמעלה מחכמה ובינה. ולכן על ידי זה נמשך להיות 'מוח שליט על הלב', שלא יהיה התפעלות הלב בעניין אהבה בבחינת יש, אני אוהב ויש אני כו'. ועניין השלום בפמליא של מטה הוא בו"ה של שם הוי', בחינת המידות, שהגבורות נמתקות בחסדים, הוא לאכללא שמאלא בימינא. פירוש, כי מידות שבנפש האלוקית נקראו בכלל בחינת ימינא, שהחסד גובר בהם, ולכן נקראת הנשמה "בת כהן". אבל המדות דנפש הבהמית הן בחינת שמאלא, ששורש ומקור נפש הבהמית מפני שור מהשמאל (ראו שם פו,ד). 17 . ראו תורה אור ה,ג. 18 . ראו לקמן איגרת כה, שהוא סוד גלות השכינה. וראו תורה אור ו,א ועוד. 19 . תנחומא פקודי ג. תיקוני זהר תיקון סט (ק,א). 20 . על פי תהלים צב,י וזכריה יג,ב. 21 . ראו גיטין מה,א: "לאו עכברא גנב אלא חורא גנב", שמבאר רעיון זה עצמו. 22 . בברכת 'השכיבנו' שבתפילת ערבית. וראו ד"ה בסוכות תשבו לכ"ק אדמו"ר זי"ע תשל"ו (ספר המאמרים מלוקט חלק א עמ' קעז, ושם נתבאר). 23 . על פי תהלים לב,ו: "על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצֹא". ובתרגום: "לעידן רעותיה". וראו באבן עזרא שם; ירושלמי ברכות פרק ד הלכה א; בראשית רבה פרשה צב,ב ועוד, ש"עת מצוא" הוא זמן שראוי ומסוגל להתפלל בו. 24 . בבא בתרא י,א. וראו רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק י הלכה טו. שולחן ערוך יורה דעה סימן רמו סעיף יד, ושם אורח חיים סימן צב סעיף יד. 25 . "ראה תורה אור וישב כו,ד" (כ"ק אדמו"ר זי"ע). 26 . ראו יבמות עט,א וראו ליקוטי אמרים סוף פרק א. וראו איגרות קודש לכ"ק אדמו"ר זי"ע כרך ב איגרת שכו: "ביבמות (עט, א. והובא ברמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק יט הלכה יז. נזכר באגרת התשובה פרק יא) נמנו ג' סימנים בבני ישראל: גומלי חסדים ביישנים רחמנים. ובתניא השמיט ביישנים (באגרת הקדש מובן, כי בושה הוא מצד היראה ולא חסד — נדרים כ, א). — אבל מובן על פי מאמר רבותינו ז"ל (ביצה כה, ב. נדרים שם עיין שם בחידושי אגדות) דסימן הבושה אינו דומה להשאר, כי נעשה על ידי מתן תורה דוקא. ומזה נראה עד כמה מדוקדקות גם ההשמטות שבתניא". 27 . ראו אור תורה להמגיד (מהדורת הרב שוחט) עמ' שי"ט. ובמקומות רבים בחסידות. 28 . וראו ליקוטי תורה במדבר פו,ד: "וענין השלום בפמליא של מטה הוא לאכללא שמאלא בימינא, פירוש כי מדות שבנפש האלוקית נקראו בכלל בחינת ימינא שהחסד גובר בהם, ולכן נקראת הנשמה בת כהן, אבל המדות דנפש הבהמית הן בחינת שמאלא ששורש ומקור נפש הבהמית מפני שור מהשמאל". 29 . וכן כתב בפרק ב בליקוטי אמרים, ״וכמ״ש בזהר". ומעיר כ״ק אדמו״ר זי״ע: "נדמה שלא נמצא בזהר ובתיקוני זהר שלפנינו, אבל נמצא בשם הקדמונים, מהם בשם רבותינו ז"ל". 30 . ראו תורה אור ד"ה "ויקהל משה" (פו,ד ואילך) ועוד. 31 . סנהדרין לח,ב; פרקי דרבי אליעזר פרק יב; זהר חלק א ג,א. 32 . על פי ירמיה מח,יא, "ושֹקט הוא אל שמריו" (וראו גם צפניה א,יב). וראו ברד"ק שם: "והוא היין הטוב כי בהרקת היין מכלי אל כלי ילך ריחו וטעמו". ולקמן מפרש באופן אחר. 33 . ראו תורה אור צז,ב, וליקוטי תורה במדבר מב,ב. 34 . ומעיר כ"ק אדמו"ר זי"ע: "ובאור התורה להצמח צדק על הפסוק מציין לשל"ה וישלח (רצה,ב) ויובן משם לכאן".