לְהַשְׂכִּילְךָ בִּינָה, כִּי לֹא זוֹ הַדֶּרֶךְ יִשְׁכּוֹן אוֹר ה', לִהְיוֹת חָפֵץ בְּחַיֵּי בְּשָׂרִים וּבְנֵי וּמְזוֹנֵי. '

לְהַשְׂכִּילְךָ בִּינָה, כִּי לֹא זוֹ הַדֶּרֶךְ יִשְׁכּוֹן אוֹר ה', לִהְיוֹת חָפֵץ בְּחַיֵּי בְּשָׂרִים וּבְנֵי וּמְזוֹנֵי. ' אינו שוכן ומתגלה באדם שהחפץ שלו, רצונו הפנימי, נתון בענייני העולם, שבכללם הם: 'בני חיי ומזוני'; הילדים, הבריאות והפרנסה. שלו.

כִּי עַל זֶה אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: בַּטֵּל רְצוֹנְךָ כו' , דְּהַיְינוּ, שֶׁיִּהְיֶה רְצוֹנוֹ בָּטֵל בִּמְצִיאוּת, וְלֹא יִהְיֶה לוֹ שׁוּם רָצוֹן כְּלָל בְּעִנְיְנֵי עוֹלָם הַזֶּה כּוּלָּם, הַנִּכְלָלִים בִּ'בְנֵי חַיֵּי וּמְזוֹנֵי'. '

כִּי עַל זֶה אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: בַּטֵּל רְצוֹנְךָ מפני רצונו כו' (אבות פרק ב משנה ד) , דְּהַיְינוּ, אדמו"ר הזקן מדגיש את חלקו הראשון של מאמר חז"ל זה, "בטל רצונך", שהוא כמאמר בפני עצמו, שֶׁיִּהְיֶה רְצוֹנוֹ בָּטֵל בִּמְצִיאוּת, וְלֹא יִהְיֶה לוֹ שׁוּם רָצוֹן כְּלָל בְּעִנְיְנֵי עוֹלָם הַזֶּה כּוּלָּם, הַנִּכְלָלִים בִּ'בְנֵי חַיֵּי וּמְזוֹנֵי'. הכוונה ב"בטל רצונך" היא ביטול עצם רצונך, ולא רק רצון מסוים שבו רצון ה ' הוא אחר. "בטל רצונך" מתפרש כאן כמו בהקשר כללי של 'ביטול במציאות', לאמור לא שיש לאדם רצון והוא מבטל אותו בנקודות מסוימות, אלא שאין רצונו קיים במציאות כלל.

וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שֶׁעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה חַי '

וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: שֶׁעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה חַי (אבות פרק ד משנה כב). '. אין זה אומר שצריך לשנוא את המלאכה הזו, אבל גם אין זה אומר שאדם צריך להיות שקוע בתוך הדברים ולהוט אחריהם. אין לו אלא לעשות את המלאכה ולהשתדל לעשותה כראוי.

דברי פתיחה אלה של האיגרת באו כהקדמה לדברים גבוהים יותר שייאמרו בהמשך. ישנה מטרה רוחנית, נעלה, להגיע לדבקות ולהשכנת אור ה' בנפש, והדרך ה'מעשית' לזה, בביטול הרצון האישי, נראית כבלתי מושגת. המשך האיגרת יקשור את הדברים: כיצד ניתן להגיע לכך בעבודת הנפש בכלים שיש בידינו, של התבוננות ואמונה.

וּבֵיאוּר הָעִנְיָן.

וּבֵיאוּר הָעִנְיָן. מהו הרקע, מהי ההבנה המאפשרת התייחסות כזו אל החיים,

הוּא רַק אֱמוּנָה אֲמִיתִּית.

הוּא רַק אֱמוּנָה אֲמִיתִּית. אמונה 'אמיתית' היא אמונה שמגיעה למיצוי. הן מצד המאמין, שהאמונה חודרת אל תוך כל חיי נפשו, והן מצד נושא האמונה, הממצה את משמעות הדברים.

בְּיוֹצֵר בְּרֵאשִׁית. דְּהַיְינוּ, שֶׁהַבְּרִיאָה יֵשׁ מֵאַיִן, הַנִּקְרֵאת 'רֵאשִׁית חָכְמָה'.

אמונה אמיתית היא האמונה בְּיוֹצֵר בְּרֵאשִׁית. ההדגשה היא על 'בראשית'. דְּהַיְינוּ, שהוא מאמין שֶׁהַבְּרִיאָה היא יֵשׁ מֵאַיִן, הַנִּקְרֵאת 'רֵאשִׁית חָכְמָה'. ה'אין' שלפני היות ה'יש' נקרא 'ראשית', שהיא דרגת החכמה. ה'אין' כאן הוא מושג השייך עדיין לתחום ההכרה. כלומר אין זה האפס, מה שאינו קיים כלל, אלא מה שאינו בהכרה, שאינו ניתן להשגה. נקודת האין הזו היא נקודת ראשית ההכרה, ההברקה הראשונה של החכמה, אשר ממנה נבנה ומתפתח אחר כך העולם של שכל ומידות. וכאשר תהליך זה נעשה לא בתוך הנפש, אלא בבריאת העולמות, הריהו העברה מן האין אל המציאות של העולמות הנבראים. וכמו המופיע בתרגום ירושלמי על המילים "בראשית ברא" — "בחוכמא ברא"; שמציאות העולם מתחילה בחכמה האלוקית, ועל ידי החכמה.

וְהִיא חָכְמָתוֹ שֶׁאֵינָהּ מוּשֶּׂגֶת לְשׁוּם נִבְרָא.

וְהִיא חָכְמָתוֹ שֶׁאֵינָהּ מוּשֶּׂגֶת לְשׁוּם נִבְרָא. שהרי כאמור, דרגה זו היא 'אין' לגבי הבריאה, כיוון שאינה מושגת לשום נברא. זו היא חכמתו של הקב"ה, בורא העולם, שמעבר לתחומים שלנו ושל כל העולם הנברא.

הַבְּרִיאָה הַזֹּאת הִיא בְּכָל עֵת וְרֶגַע. מִתְהַוִּים כָּל הַבְּרוּאִים יֵשׁ מֵאַיִן מֵחָכְמָתוֹ יִתְבָּרַךְ הַמְחַיָּה אֶת הַכֹּל.

האמונה האמיתית ביוצר בראשית אינה רק שכך נברא העולם מראשיתו, אלא שהַבְּרִיאָה הַזֹּאת הִיא בְּכָל עֵת וְרֶגַע. וזו היא משמעות הלשון 'יוצר בראשית' בזמן הווה, לומר שֶׁגם עכשיו, בכל רגע, מִתְהַוִּים כָּל הַבְּרוּאִים יֵשׁ מֵאַיִן מֵחָכְמָתוֹ יִתְבָּרַךְ הַמְחַיָּה אֶת הַכֹּל. התפיסה שהבריאה איננה חד פעמית היא אחד מעקרונות החסידות. הקב"ה אמנם התחיל את הבריאה בנקודת זמן מסוימת, אבל מאז הוא ממשיך ופועל אותה ללא הפסקה. הקב"ה "מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית", בכל רגע ורגע מתחדשת כל הוויית העולם וזורמת מה'אין' 'ליש', מהחכמה האלוקית הבלתי מושגת אל ההוויות הידועות והמוכרות לנו.

וּכְשֶׁיִּתְבּוֹנֵן הָאָדָם בְּעוֹמֶק הֲבָנָתוֹ, וִיצַיֵּיר בְּדַעְתּוֹ הֲוָויָיתוֹ מֵאַיִן בְּכָל רֶגַע וְרֶגַע מַמָּשׁ. '

וּכְשֶׁיִּתְבּוֹנֵן הָאָדָם בזאת בְּעוֹמֶק הֲבָנָתוֹ, וִיצַיֵּיר בְּדַעְתּוֹ הֲוָויָיתוֹ מֵאַיִן בְּכָל רֶגַע וְרֶגַע מַמָּשׁ. כדי להגיע לאמונה האמיתית צריך להתבונן, והוא אומר כאן כיצד יש להתבונן: "בעומק הבנתו, ויצייר בדעתו וכו ' ". "בעומק הבנתו" — שיש להתבונן באופן אינטלקטואלי, עד כמה שהוא יכול. ואחר כך צריך הוא גם ש"יצייר בדעתו", כלומר לתת להבנה השכלית צורה שאפשר להתייחס אליה, שתהיה לה גם משמעות רגשית. "ממש" — להתבונן בכך שאין הדברים הללו רק דברי משל ומליצה; שעניין זה, שהווייתנו היא מ'אין' בכל רגע — הוא ממש כך!

הַאֵיךְ יַעֲלֶה עַל דַּעְתּוֹ כִּי רַע לוֹ, אוֹ שׁוּם יִסּוּרִים מִ'בְּנֵי חַיֵּי וּמְזוֹנֵי', אוֹ שְׁאָרֵי יִסּוּרִין בָּעוֹלָם.

הַאֵיךְ יַעֲלֶה עַל דַּעְתּוֹ כִּי רַע לוֹ, אוֹ שׁוּם יִסּוּרִים מִ'בְּנֵי חַיֵּי וּמְזוֹנֵי', אוֹ שְׁאָרֵי יִסּוּרִין בָּעוֹלָם. הרי אם הקב"ה בעצמו הוא הפועל ישירות את המציאות הזו, היא לא יכולה להיות באמת מציאות של רע. אין בזה הכחשה של מציאות הייסורים, אבל כפי שהוא אומר כאן, יחד עם הרגישות לייסורים יכולות להתפתח בנפש גם הכרות ורגישויות נוספות, גבוהות יותר, שיכולות לגרום לאדם שלא יעלה על דעתו כלל שרע לו ושהוא סובל ייסורים בעולם.

הֲרֵי הָ'אַיִן' שֶׁהִיא חָכְמָתוֹ יִתְבָּרַךְ, הוּא מְקוֹר הַחַיִּים וְהַטּוֹב וְהָעוֹנֶג.

הֲרֵי הָ'אַיִן' שֶׁהִיא חָכְמָתוֹ יִתְבָּרַךְ, המהווה כאמור את כל המציאות בכל רגע, הוּא מְקוֹר הַחַיִּים וְהַטּוֹב וְהָעוֹנֶג. החכמה האלוקית אינה רק מושג אינטלקטואלי, וגם אינה רק ראשית ההוויה, היא משקפת במובן מסוים את פנימיות המהות האלוקית; היכן שמקור ההוויה ומקור החיים הוא גם מקור הטוב ומקור העונג.

וְהוּא הָ'עֵדֶן' שֶׁלְּמַעְלָה מֵעוֹלָם הַבָּא.

וְהוּא בחינת הָ'עֵדֶן' שֶׁלְּמַעְלָה מֵעוֹלָם הַבָּא. 'עולם הבא' הוא העולם הבא לנפש אחר חיי העולם הזה, והוא הנקרא 'גן עדן', המקום שבו מתענגת הנפש. גן עדן הוא המקום שבו ההארה האלוקית היא גלויה, ושבו הנשמה משיגה וחווה אותה ומתענגת בה. מקורו של גן עדן הוא העדן, ככתוב: "ונהר יֹצֵא מעדן להשקות את הגן" (בראשית ב,י). במובן זה, העדן הוא המקור והמעיין שממנו נובע הנהר. ועל פי הסוד: העדן הוא נקודת החכמה, הנהר הוא הבינה, והגן הוא בחינת המלכות. גן עדן הוא לפיכך המקום שבו מושגים הטעמים האלוקיים, מה שאין כן העדן עצמו, שעם היותו המקור לכל ההשגה והתענוג של גן עדן, אינו מושג ומובן כשלעצמו.

רַק מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ מוּשָּׂג, לָכֵן נִדְמֶה לוֹ רַע אוֹ יִסּוּרִים.

רַק מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ מוּשָּׂג, העדן שלמעלה מהגן אינו מושג. בנקודה זו, של החכמה המהווה את כל המציאות בכל רגע, אין לנו השגה והרגשה. לָכֵן נִדְמֶה לוֹ רַע אוֹ יִסּוּרִים. כיוון שאין אנו רואים את מקורם של הדברים והאירועים, נדמים לנו דברים מסוימים כרע וכייסורים. כאשר בתוך תפיסתנו את המציאות יש 'חורים', חלקים שאין אנו מבינים — אנו מתייחסים אליהם כאל רע וייסורים.

אֲבָל בֶּאֱמֶת אֵין רַע יוֹרֵד מִלְמַעְלָה. .

אֲבָל בֶּאֱמֶת אֵין רַע יוֹרֵד מִלְמַעְלָה. .

וְהַכֹּל טוֹב, רַק שֶׁאֵינוֹ מוּשָּׂג לְגוֹדְלוֹ וְרַב טוּבוֹ.

וְהַכֹּל טוֹב, רַק שֶׁאֵינוֹ מוּשָּׂג לְגוֹדְלוֹ וְרַב טוּבוֹ. ההבדל בין מאורעות 'טובים' ו'רעים' לתפיסתנו הוא באיזו מידה אנו מרגישים את הטוב. זו אינה הגדרה אובייקטיבית, אלא הגדרה התלויה בתחושתנו הסובייקטיבית. מה שנראה לנו כחושך, כייסורים, ככאב, איננו רע במהותו, אלא שתפיסתנו אינה מסוגלת לקלוט את הטובה שבדבר. ככל שאנו משיגים פחות במקור הדברים, ככל שהדברים שאנו חווים מנוכרים לנו, אנו מרגישים יותר ייסורים. בשלב ראשון ההתייחסות היא טריוויאלית, בשלב הבא היא שעמום, ובשלב נוסף הדברים הם לא נעימים, מכאיבים ומייסרים.

וְזֶהוּ עִיקַּר הָאֱמוּנָה שֶׁבִּשְׁבִילָהּ נִבְרָא הָאָדָם, לְהַאֲמִין דְּלֵית אֲתַר פָּנוּי מִינֵּיהּ .

וְזֶהוּ עִיקַּר הָאֱמוּנָה שֶׁבִּשְׁבִילָהּ נִבְרָא הָאָדָם, לְהַאֲמִין דְּלֵית אֲתַר פָּנוּי מִינֵּיהּ (שאין מקום פנוי ממנו) . האדם חי בתוך עולם שיש בו חושך וכאב, משום שיש בו הסתר והעלם של המהות האלוקית, וכאשר למרות זאת הוא מאמין שהקב"ה נמצא, שאין מקום פנוי ממנו, הוא מקיים בכך את התכלית שבשבילה נברא הוא ונברא העולם. האמונה ש"לית אתר פנוי מיניה" איננה רק מופשטת, יש לה גם השלכות אמוציונליות ומעשיות. האמונה אינה יכולה לגרום לכאב שלא יהיה כאב, לרע שלא יהיה רע, אבל היא יכולה להשפיע על ההתייחסות האנושית כלפי הדברים, וממילא היא יכולה לגרום לכך שהייסורים לא יהיו ייסורים.

וּ"בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים" .

וּ"בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים" (משלי טז,טו) . לא רק שאין מקום פנוי ממנו, אלא שמציאותו בתוך החיים שלנו היא מציאות של חיים; שהחיים שלנו הם ממנו, מאור פניו, מרצונו וחפצו בנו ובטוב לנו. הדיוק הוא שכאשר ההארה היא הארת פנים — "פני מלך" — אז השפעת החיים והטוב היא גלויה וניכרת.

וְעַל כֵּן, "עוֹז וְחֶדְוָה בִּמְקוֹמוֹ" ( ).

וְעַל כֵּן, "עוֹז וְחֶדְוָה בִּמְקוֹמוֹ" (דברי הימים א טז,כז ).

הוֹאִיל וְהוּא רַק טוֹב כָּל הַיּוֹם.

הוֹאִיל וְהוּא רַק טוֹב כָּל הַיּוֹם.

וְעַל כֵּן, רֵאשִׁית הַכֹּל שֶׁיִּשְׂמַח הָאָדָם וְיָגֵל בְּכָל עֵת וְשָׁעָה, וְיִחְיֶה מַמָּשׁ בֶּאֱמוּנָתוֹ בה', הַמְחַיֶּה וּמֵטִיב עִמּוֹ בְּכָל רֶגַע. ' '

וְעַל כֵּן, רֵאשִׁית הַכֹּל שֶׁיִּשְׂמַח הָאָדָם וְיָגֵל בְּכָל עֵת וְשָׁעָה, וְיִחְיֶה מַמָּשׁ בֶּאֱמוּנָתוֹ בה', הַמְחַיֶּה וּמֵטִיב עִמּוֹ בְּכָל רֶגַע. תמצית הדברים היא ש"צדיק באמונתו יחיה" (חבקוק ב,ד). כלומר שחייו של האדם המאמין, ההולך בדרך הצדיקים — נובעים וקשורים באמונתו בה '. לא רק במשמעות הפשוטה, שהוא חי על פי התכנים של האמונה, אלא במשמעות זו שחיוניותו, רצונותיו ותשוקותיו נתונים בתוך האמונה. שהאמונה היא המוקד של חייו, שבה מצויות הרגשותיו הפנימיות ביותר, החיוניות ביותר. 'יחיה' לא רק במובן שאינו מת, אלא במשמעות של עונג החיים ואושר החיים; שהאמונה בה ' שמחיה ומטיב עימו בכל רגע, היא היא חייו — העונג, ההתרגשות, השאיפה והסיפוק שיש לו.

וּמִי שֶׁמִּתְעַצֵּב וּמִתְאוֹנֵן, מַרְאֶה בְּעַצְמוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ מְעַט רַע וְיִסּוּרִין וְחָסֵר לוֹ אֵיזֶה טוֹבָה. וַהֲרֵי זֶה כְּכוֹפֵר חַס וְשָׁלוֹם.

וּמִי שֶׁמִּתְעַצֵּב וּמִתְאוֹנֵן, מַרְאֶה בְּעַצְמוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ מְעַט רַע וְיִסּוּרִין וְחָסֵר לוֹ אֵיזֶה טוֹבָה. כאשר אדם עצוב הוא מכריז בכך שלא טוב לו, שחסר לו. וַהֲרֵי זֶה כְּכוֹפֵר חַס וְשָׁלוֹם. שכן מי שמכריז שלא טוב לו במצב מסוים, מכריז, בעצם, שהקב"ה אינו נמצא שם; הוא כביכול מרחיק את הקב"ה מאותה נקודת זמן ומקום. שהרי נאמר "עֹז וחדוה במְקֹמו"; נוכחותו של הקב"ה היא בעצמה עוז ושמחה, היא עצם הגדרת הטוב, וכאשר אדם טוען שהמציאות אינה חיובית, הוא מכריז כביכול שהקב"ה אינו נוכח ואינו שייך לאותה נקודה, והרי זה ככופר חס ושלום.

וְעַל כֵּן הִרְחִיקוּ מִדַּת הָעַצְבוּת בִּמְאֹד חַכְמֵי הָאֱמֶת.

וְעַל כֵּן הִרְחִיקוּ מִדַּת הָעַצְבוּת בִּמְאֹד חַכְמֵי הָאֱמֶת. חכמי הסוד, המקובלים וכל גדולי החסידות שללו מכול וכול את מידת העצבות כמידה רעה שיש להתרחק ממנה בתכלית, עד לקצה האחרון. התוצאה של העצבות היא תמיד חוסר התקדמות, אי יכולת להתמודד ושקיעה בכל המובנים. העצבות היא לעולם מידה רעה, ואין זה משנה מה מקורה ומה עומד מאחוריה.

אֲבָל הַמַּאֲמִין לֹא יָחוּשׁ מִשּׁוּם יִסּוּרִין בָּעוֹלָם. ' '

אֲבָל הַמַּאֲמִין לֹא יָחוּשׁ מִשּׁוּם יִסּוּרִין בָּעוֹלָם. משום שהוא מאמין בה ' וסומך עליו, ויודע שמה שבא מלמעלה אינו אלא טוב. האמונה אינה משנה את העובדה שדברים כואבים, אבל היא משנה את ההתייחסות אליהם. הדבר דומה לילד קטן הבוכה בחושך מפני שהוא מרגיש לבד ומפחד מפני הבלתי נודע, אבל כשהוא יודע ש'אבא כאן' אין הוא חושש עוד. כך אנו בעולם הזה, נמצאים בחושך ואיננו רואים את האור האלוקי, ולכן מרגישים ייסורים וכאבים. ותמצית תחושת האמונה היא כשאדם שומע כביכול את קול ה ': 'אני כאן'. האמונה היא ש"לית אתר פנוי מיניה" — שהוא כאן! ואף שלמראית העין החושך נשאר חושך, והכאב נשאר כאב, אבל באמונה שהקב"ה כאן — זה אינו מפחיד עוד; יש כאן משמעות גדולה יותר, השגחה העוטפת ומכילה את הכול.

בְּכָל עִנְיְנֵי הָעוֹלָם, הֵן וְלָאו שָׁוִין אֶצְלוֹ בְּהַשְׁוָואָה אֲמִיתִּית. '

ולכן בְּכָל עִנְיְנֵי הָעוֹלָם, הֵן וְלָאו שָׁוִין אֶצְלוֹ בְּהַשְׁוָואָה אֲמִיתִּית. אדם שמאמין באמת, 'הן' ו'לאו' צריכים להיות שווים אצלו: היעדרו או מציאותו של כל דבר אינם צריכים לעשות שום שינוי, כישלונות או הצלחות אינם משנים את ההתייחסות. כלומר: מציאותו של ה ' היא ממשית ומשמעותית כל כך, שכלפי כל שאר המציאות הוא מתייחס בשוויון נפש גמור. לא שהוא מכחיש את קיומם של הדברים והמאורעות, אלא הוא רואה אותם בלי לקבוע התייחסות נפשית אליהם. זו היא דרך הסתכלות שאינה מעורה במאורעות החיים, שאינה רואה אותם כדבר של מהות. זו ראייה מרוחקת של עובדות בלבד, שביניהן יש כאלה שהוא מבין וכאלה שאינו מבין.

וּמִי שֶׁאֵין שָׁוִין לוֹ, מַרְאֶה בְּעַצְמוֹ שֶׁהוּא מֵ'עֵרֶב רַב' דִּלְגַרְמַיְיהוּ עָבְדִין . ' '

וּמִי שֶׁאֵין שָׁוִין לוֹ, מַרְאֶה בְּעַצְמוֹ שֶׁהוּא מֵ'עֵרֶב רַב' דִּלְגַרְמַיְיהוּ עָבְדִין (ראו ליקוטי אמרים פרק א) . כשיצאו בני ישראל ממצרים יצאו עימם בני עמים אחרים שהצטרפו לעם ישראל, ונקראו 'ערב רב'. ה'ערב רב' גם הם עובדים את הקב"ה, אבל לא משום שזו מהותם (כישראל), אלא לצורך עצמם, "לגרמייהו". הוא עובד ה' משום שכעת זה מה שמשרת אותו. לעומת זאת, אצל יהודי האמת הפנימית היא להיות עובד ה ', ואם הוא אינו כך הרי זה משום שכעת אינו מתנהג כיהודי.

וְאוֹהֵב אֶת עַצְמוֹ.

וְאוֹהֵב אֶת עַצְמוֹ. "אוהב את עצמו" היא הגדרה שנוגעת בעיקר למסקנות הרגשיות. השאלה היא היכן נקודת המרכז, לפי מה מודדים את הערכים. וכאשר אדם "אוהב את עצמו" הרי נקודת המרכז, קנה המידה המוחשי לגבי כל דבר, הוא 'אני'. במילים אחרות: מה שנוח לי, מה שטוב לי — זו הגדרת הטוב; ומה שלא נוח לי, לא נעים לי — זו הגדרת הרע.

הדרישה כאן היא דרישה התחלתית גבוהה מאוד, גם מאנשים שנוהגים בכל הכשרות, במצוות שבין אדם לחברו ובמצוות שבין אדם למקום. שכן כדי שאדם באמת יגיע לכך — שכאשר קורה לו אסון הוא לא ירגיש שקורה לו אסון — צריכה נקודת העבודה שלו להיות בתכלית הנקיות. כל עוד נשאר בה משהו מאינטרס ה'אני' שלו, הוא עדיין בבחינה זו של 'אוהב את עצמו'.

לָצֵאת מִתַּחַת יַד ה' וְלִחְיוֹת בְּחַיֵּי הַגּוֹיִם בִּשְׁבִיל אַהֲבָתוֹ אֶת עַצְמוֹ.

לָצֵאת מִתַּחַת יַד ה' וְלִחְיוֹת בְּחַיֵּי הַגּוֹיִם בִּשְׁבִיל אַהֲבָתוֹ אֶת עַצְמוֹ. כאשר נקודת המוצא שלו היא אהבת עצמו, מה נוח ומה טוב לו — הוא אז יוצא מתחת ידו של הקב"ה. אהבת עצמו היא סוג של עבודה זרה, שכן היא מעמידה מרכז אחר, ערך מוחלט אחר, ביחס אל המציאות, במקום המרכז האחד שיכול ושצריך להיות — הקב"ה לבדו. ועבודה זרה, גם כשהיא בדקות שבדקות אינה פחות עבודה זרה מפסל שמשתחווים לו. אדרבה, אותו אדם שיכול ללגלג על פתאים המשתחווים לפסלי עץ ואבן, לא יוכל לראות את עצמו כשהוא במצב דומה, כשהוא משתחווה לעצמו.

וְעַל כֵּן הוּא חָפֵץ בְּחַיֵּי בְּשָׂרִים וּ'בְּנֵי' וּ'מְזוֹנֵי', כִּי זֶה טוֹב לוֹ.

וְעַל כֵּן הוּא חָפֵץ בְּחַיֵּי בְּשָׂרִים וּ'בְּנֵי' וּ'מְזוֹנֵי', כִּי זֶה טוֹב לוֹ. שלושה אלה — הבנים, החיים והפרנסה — גם כשהם נעשים בכשרות וביושר, הם מקיימים ומשמשים את הוויית האדם בעולם הזה, ולכן מבטאים את אהבת עצמו. אדם החפץ ומשתוקק לאלה יכול להיות גם אדם שנקרא 'דתי', שומר מצוות ומתפלל. הוא הולך לבית הכנסת משום שזה נוח ואולי גם נעים לו, בערך כמו שאדם אחר הולך להרצאה או לקונצרט. הבעיה כאן אינה בכך שאדם עבר על איסור כזה או אחר, אלא בכך שתמצית ומרכז חייו, מה שטוב לו — הם חייו שלו עצמו.

וְנוֹחַ לוֹ שֶׁלֹּא נִבְרָא, כִּי עִיקַּר בְּרִיאַת הָאָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה הוּא בִּשְׁבִיל לְנַסּוֹתוֹ בְּנִסְיוֹנוֹת אֵלּוּ.

וְנוֹחַ לוֹ שֶׁלֹּא נִבְרָא, כִּי עִיקַּר בְּרִיאַת הָאָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה הוּא בִּשְׁבִיל לְנַסּוֹתוֹ בְּנִסְיוֹנוֹת אֵלּוּ. האתגר הגדול של האדם איננו רק לחיות את המציאות אלא לעמוד מולה. האדם לא נברא כדי להיות חלק מהמציאות, הנשמה לא ירדה אל הגוף כדי להיות ולהרגיש כמו הגוף; היא ירדה אל הגוף ואל העולם הזה כדי להוכיח משהו שאי אפשר לדעת מתוך העולם כשלעצמו, כמו ניסיון — שאם הוא מצליח הוא מוכיח משהו חשוב מאוד, ואם אינו מצליח הוא לא מוכיח את הדבר. אבל אותו אדם שאינו מעמיד את עצמו כלל בניסיון, שכלל אינו מנסה לצאת מגדרי העולם הזה — נוח לו שלא נברא.

וְלָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבוֹ.

וְלָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבוֹ. כאשר אדם עומד במצב של ניסיון, מתברר שהיה משהו בליבו פנימה, משהו גדול וחשוב מכל העולם שבחוץ.

אִם יִפְנֶה לְבָבוֹ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים. שֶׁהֵם תַּאֲווֹת הַגּוּף הַמִּשְׁתַּלְשְׁלִים מִסִּטְרָא אָחֳרָא. וּבָהֶם הוּא חָפֵץ,

אִם יִפְנֶה לְבָבוֹ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים. המושג 'אלהים אחרים' אינו כולל רק פולחנים דתיים אחרים, או שהייה במקדשים שונים, אלא גם היקף אנושי כללי. כשם ששמות האלילים משתנים מזמן לזמן — פעם קראו להם "בעל" ו"עשתורת" והיום קוראים להם בשמות אחרים — כך גם צורתם ודרך עבודתם משתנות. שֶׁהֵם תַּאֲווֹת הַגּוּף הַמִּשְׁתַּלְשְׁלִים מִסִּטְרָא אָחֳרָא. יש אלילים של כוח, ממון, שלטון, תאווה וגופניות, שאינם צריכים שום צורה פולחנית מיוחדת כדי לעבוד אותם. וּבָהֶם הוּא חָפֵץ, שבהם נמצאת פנימיות רצונו ובהם הוא מתענג באמת. אם פונה ליבו של אדם אחרי אלהים אחרים אלה, הוא לא עמד בניסיון, הוא הלך עם מראיתו ויצרו של העולם, הוא נהג כחלק מן העולם הגשמי ולא הוכיח שום דבר מעבר לזה.

אוֹ אִם חֶפְצוֹ וּרְצוֹנוֹ לִחְיוֹת חַיִּים אֲמִיתִּיִּם הַמִּשְׁתַּלְשְׁלִים מֵאֱלוֹקִים חַיִּים.

אוֹ אִם הוא עומד בניסיון ומוכיח שיש משהו מעבר לכל מראית העולם הזה, ש חֶפְצוֹ וּרְצוֹנוֹ לִחְיוֹת חַיִּים אֲמִיתִּיִּם הַמִּשְׁתַּלְשְׁלִים מֵאֱלוֹקִים חַיִּים. כשאדם קושר את עצמו לכל מיני הטעיות ותחליפים של חיים, הוא חי חיים שאינם אמיתיים; ואילו כאשר המקור הראשון וגם העכשווי היחיד לכל החיים, המטרה והרצון, הוא הקב"ה, מקור החיים האמיתי — אזי הוא חי "חיים אמיתיים". הניסיון של חיי העולם הזה הוא בכך שהם אינם מגלים את החיות האלוקית שבהם, ואף מסתירים אותה. משום כך, כדי לעמוד בניסיון על האדם לחיות במובן מסוים נגד העולם ומה שהוא אומר. לעולם הזה יש קני מידה של חיים ושל הצלחה בחיים — כמה כסף היה לו, אם היה בריא או חולה, אם זכה להערכה ולכבוד מצד הבריות — והניסיון הוא: האם הוא יכול להעמיד את עצמו בקני מידה אחרים, כגון איזה קשר היה לו עם הקב"ה?

אַף שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל. ' '

אַף שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל. תוספת זו היא משמעותית מאוד עבורנו. אם לדייק בלשונו, מה שנאמר במשפט הקודם לא היה שמי שעומד בניסיון הוא זה שחי חיים אמיתיים וכו ', אלא מי ש"חפצו ורצונו לחיות וכו ' ". שכן לא כל אדם יכול באמת לחיות באופן הזה של "צדיק באמונתו יחיה", אבל כל אדם יכול, על כל פנים, לרצות ואף לחפוץ (ברצון פנימי) שכך יהיה.

( "אוֹ אִם חֶפְצוֹ וּרְצוֹנוֹ אַף שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִחְיוֹת חַיֵּי אֲמִיתִּיִּם כו' ". ).

(צָרִיךְ עִיּוּן, וּבְאֵיזֶה כִּתְבֵי יָד לֵיתָא (אין) תֵּיבוֹת אֵלּוּ [אַף שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל]. וּבְנוּסְחָא אַחֶרֶת מָצָאנוּ כָּךְ: "אוֹ אִם חֶפְצוֹ וּרְצוֹנוֹ אַף שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִחְיוֹת חַיֵּי אֲמִיתִּיִּם כו' ". וּלְפִי נוּסְחָא זוֹ נִרְאֶה שֶׁתֵּיבוֹת [אַף שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל] הוּא מַאֲמָר מוּסְגָּר ).

וְיַאֲמִין שֶׁבֶּאֱמֶת הוּא חַי בָּהֶם, וְכָל צְרָכָיו וְכָל עִנְיָנָיו מִשְׁתַּלְשְׁלִים בֶּאֱמֶת, בִּפְרָטֵי פְּרָטִיּוּתֵיהֶם, שֶׁלֹּא מִ'סִיטְרָא אַחֲרָא'

וְיַאֲמִין שֶׁבֶּאֱמֶת הוּא חַי בָּהֶם, בחיים האמיתיים הקשורים באלוקי, וְכָל צְרָכָיו וְכָל עִנְיָנָיו מִשְׁתַּלְשְׁלִים בֶּאֱמֶת, בִּפְרָטֵי פְּרָטִיּוּתֵיהֶם, שֶׁלֹּא מִ'סִיטְרָא אַחֲרָא' אלא מהאלוקי, מצד הקדושה והטוב.

כִּי "מה' מִצְעֲדֵי גֶבֶר כּוֹנָנוּ" . ' '

כִּי "מה' מִצְעֲדֵי גֶבֶר כּוֹנָנוּ" (תהלים לז,כג) . ' ובהשגחתו. וכמאמר חז"ל (חולין ז,ב): אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה, שנאמר: "מה ' מצעדי גבר כוננו".

וְ"אֵין מִלָּה

וְ"אֵין מִלָּה בִּלְשׁוֹנִי הֵן ה' יָדַעְתָּ כֻלָּהּ" (תהלים קלט,ד). לא רק המעשים אלא גם הדיבורים, המילים שאדם אומר, ואף המחשבות ואפילו הרצון לחשוב — הכול מהקב"ה.

וְאִם כֵּן הַכֹּל טוֹב בְּתַכְלִית, רַק שֶׁאֵינוֹ מוּשָּׂג. '

וְאִם כֵּן הַכֹּל טוֹב בְּתַכְלִית, רַק שֶׁאֵינוֹ מוּשָּׂג. האמונה היא שה ' מוליך כל צעד וצעד של האדם, וכל מה שהקב"ה עושה — לטוב הוא עושה; ואם האדם אינו רואה כך את הדברים הרי זה משום שאינו משיג ומבין. יכול להיות שאדם אינו משיג מהלך או מבנה מסוים במציאות משום שהוא מסובך מכדי יכולת ההשגה שלו, ולכן הדבר נראה לו כרע, כעוול שנעשה לו. האמונה היא, שגם מה שנראה כחושך וכדבר שלילי, גם זה 'הארה' וגם בזה מגלה הקב"ה את מציאותו ואת דרכיו הטובות. מה שנראה לנו כהבדל בין טוב לרע הוא רק הבדל בין שני סוגים של טוב. בין טוב ברמה נמוכה שגם אנו יכולים להבין אותו, ובין טוב בדרגה אולי גבוהה יותר שאיננו מסוגלים להבין אותו. מעין זה נאמר בתלמוד על 'ייסורים של אהבה' (ברכות ה,א); ישנם ייסורים שאינם באים כעונש על חטא, אלא כדי לגלות אהבה יתרה.

וּבֶאֱמוּנָה זוֹ בֶּאֱמֶת, נַעֲשֶׂה הַכֹּל טוֹב גַּם בְּגָלוּי.

וּבֶאֱמוּנָה זוֹ בֶּאֱמֶת, נַעֲשֶׂה הַכֹּל טוֹב גַּם בְּגָלוּי. וכשאדם מאמין באמת שכך הוא הדבר, הוא יגיע לכך שהדבר אף יתגלה ויורגש לו כטוב גם בגלוי.

שֶׁבֶּאֱמוּנָה זוֹ, שֶׁמַּאֲמִין שֶׁהָרַע הַנִּדְמֶה בְּגָלוּי כָּל חַיּוּתוֹ הוּא מִטּוֹב הָעֶלְיוֹן, שֶׁהִיא חָכְמָתוֹ יִתְבָּרַךְ שֶׁאֵינָהּ מוּשֶּׂגֶת.

והוא מסביר כיצד: שֶׁבֶּאֱמוּנָה זוֹ, שֶׁמַּאֲמִין שֶׁהָרַע הַנִּדְמֶה בְּגָלוּי (שמה שבגלוי הוא נדמה כרע), כָּל חַיּוּתוֹ הוּא מִטּוֹב הָעֶלְיוֹן, שֶׁהִיא חָכְמָתוֹ יִתְבָּרַךְ שֶׁאֵינָהּ מוּשֶּׂגֶת. כשאדם מגיע לדרגה זו שהוא מזהה את הרע, והוא מאמין באמת (ולפחות רוצה להאמין באמת) שזה אינו רע אלא טוב נסתר — כבר נוצר שינוי. שכן הוא על כל פנים יודע שכאן נמצא פתרון, גם אם הוא אינו רואה אותו. אם להביא לזה דימוי: הולך ילד קטן ופוגש מסכה, מסכה מוזרה ומאיימת; אבל ברגע שהוא יודע שמתחת למסכה המאיימת נמצא אביו, אין הוא מפחד עוד. אדם מפחד מפני המאיים, הזר, זה שהוא כוח עצמאי שרירותי; אבל מרגע שהוא מפנים את הידיעה שמה שהוא רואה אינו אלא צעיף ומסתור, שאין זה כוח שרירותי לעצמו, אלא אביו, הקב"ה, מצוי בתוכו — הרי המאיים איננו מאיים עוד, והזר איננו זר עוד.

וְהִיא הָ'עֵדֶן' שֶׁלְּמַעְלָה מֵעוֹלָם הַבָּא.

וְהִיא הָ'עֵדֶן' שֶׁלְּמַעְלָה מֵעוֹלָם הַבָּא. כפי שהעדן הוא המקור הנעלם, ש"עין לא ראתה", לכל העונג המושג שבעולם הבא ('גן עדן'), כך מה שאינו מובן בעולם הזה, שנראה אולי כרע וכייסורים, הוא גבוה יותר ומקור לכל מה שנראה כטוב ונעים בעולם הזה.

הֲרֵי בֶּאֱמוּנָה זוֹ נִכְלָל וּמִתְעַלֶּה בֶּאֱמֶת הָרַע הַמְדוּמֶּה בַּטּוֹב הָעֶלְיוֹן הַגָּנוּז.

הֲרֵי בֶּאֱמוּנָה זוֹ נִכְלָל וּמִתְעַלֶּה בֶּאֱמֶת הָרַע הַמְדוּמֶּה בַּטּוֹב הָעֶלְיוֹן הַגָּנוּז. כאן יש מעבר נוסף, עד לקצה האחר. היכולת לראות את העולם באופן של "שויתי" היא גם המפתח לראות את הטוב שבתוך הרע; וכך הרע, לא רק שאינו רע עוד, אלא הוא עצמו הופך להיות הטוב הנראה והנגלה.

בכמה מקומות בתניא מדבר אדמו"ר הזקן על מטרות שאדם יכול להציב לפניו. וגם אם לא ישיגן היום — אולי מחר, אולי פעם ואולי אף פעם לא — אבל הריהו כבר הולך בדרך הזו, וכבר נקרא שמו עליה.

(Endnotes) 1 . האיגרת נכתבה כנראה לפני שנת תק"ן לחסיד מהרר"נ מסמיליאן (על פי איגרות קודש אדמו"ר הזקן, מהדורת תשע"ב). 2 . על פי דניאל ט,כב. וכך נקראת האיגרת בכמה מקומות, 'ד"ה להשכילך בינה'. 3 . כִּי לֹא זוֹ הַדֶּרֶךְ (על פי מלכים ב ו,יט) הַדֶּרֶךְ יִשְׁכּוֹן אוֹר (איוב לח,יט), לִהְיוֹת חָפֵץ בְּחַיֵּי (על פי תהלים לד,יג) בְּחַיֵּי בְּשָׂרִים (על פי משלי יד,ל) בְּחַיֵּי... וּבָנֵי וּמְזוֹנֵי (על פי מועד קטן כב,א ועוד). 4 . חפץ הוא הרצון הפנימי. ראו על ההבדל בין 'חפץ' ו'רצון' בליקוטי תורה שיר השירים כח,ד, וליקוטי אמרים פרק מא. 5 . ילקוט שמעוני קדושים רמז תרכו, על פי תורת כהנים שם. 6 . ראו לעיל איגרת ד. 7 . ראו תורה אור ט,ב, ושם כז,ב; ליקוטי תורה ויקרא מה,א, ועוד. 8 . ראו ברכות לד,ב. 9 . על פי בראשית רבה פרשה עט,א. ילקוט תהלים פרק יא. תיקוני זהר תיקון יט (מא,א). עבודת הקדש חלק א פרק יב. וראו תורה אור צב,ב; ליקוטי תורה במדבר סב,ב, דברים לה,ב ועוד. 10 . הערת כ"ק אדמו"ר זי"ע: "במקומו — מתאים לשלפני זה 'באור פני'. ועל פי זה יש לפרש שהובא דוקא הכתוב 'עוז וחדוה במקומו', ואיך שמוכרח להביאו. דלכאורה אינו מובן כלל: על פי מה שנתבאר דאין רע יורד כו' — דאם כן מאין נמצא רע בעיני בשר על כל פנים. והתירוץ — שזהו למעלה, במקומו וכו', שגם בנוגע להקב"ה, כביכול, כן החילוק. וכדברי רבותינו ז"ל על הפסוק 'עוז וחדוה גו' ' (חגיגה ה,ב), גואי בראי. ועיין רשימות הצמח צדק לאיכה, ובאור התורה שלו לתנ"ך על הפסוק, ובפרט עמ' תשי בסופו". 11 . כנראה לעומת בראשית ו,ה: "כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבֹת לבו רק רע כל היום". 12 . "על דרך ישעיה כח,טז, וראה תרגום שם. ואולי גם כאן צריך לומר 'יחיש' — ב' יודין. וראה תרגום קהלת ב,כה" (הערת כ"ק אדמו"ר זי"ע). 13 . תהלים טז,ח. וראו ספר צוואת הריב"ש בתחילתו. 14 . שמות יב,לח, וראו רש"י שם. 15 . כגון: ביצה לב,ב; רש"י על שמות לב,ד ובמדבר יא,ד; זהר חלק א כה,א; הקדמת הרח"ו לשער ההקדמות ועוד. 16 . על פי ברכות יז,א ועירובין יג,ב. 17 . ראו ליקוטי תורה דברים יא,ב. 18 . "לכאורה צריך עיון השייכות דפסוק זה דוקא לכאן, שבתנ"ך כמה וכמה על דבר השגחה פרטית קודם לזה. ומובן על פי פירוש חז"ל בו דוקא (חולין ז,ב) נוקף כו'. וגם בזה נראה גודל הדיוק דאדמו"ר הזקן אפילו במליצות לכאורה" (כ"ק אדמו"ר זי"ע).