חזור
אגרת הקדש
אגרת יאַחַר דְּרִישַׁת שָׁלוֹם וְחַיִּים, פֵּתַח דְּבָרַי יָעִיר אֹזֶן שׁוֹמַעַת תּוֹכַחַת חַיִּים.
אַחַר דְּרִישַׁת שָׁלוֹם וְחַיִּים, פֵּתַח דְּבָרַי יָעִיר אֹזֶן שׁוֹמַעַת תּוֹכַחַת חַיִּים. הפתיחה, כברוב האיגרות, היא בדברי ברכה ושלום ארוגים מן המקראות.
אֲשֶׁר הוֹכִיחַ ה' חַיִּים עַל יְדֵי נְבִיאוֹ וְאָמַר: "חַסְדֵי ה' כִּי לֹא תָמְנוּ וגו' " , . וַהֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר 'כִּי לֹא תָמוּ'. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, "כִּי לֹא תַמּוּ חֲסָדֶיךָ וגו' ".
הדברים שהם "תוכחת חיים" הם הדברים אֲשֶׁר הוֹכִיחַ ה' חַיִּים עַל יְדֵי נְבִיאוֹ
וְיוּבָן, עַל פִּי מַה שֶּׁכָּתוּב בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ: אִית חֶסֶד וְאִית חֶסֶד אִית 'חֶסֶד עוֹלָם', כו', וְאִית חֶסֶד עִילָּאָה דְּהוּא 'רַב חֶסֶד' , כו'.
וְיוּבָן, כדי להבין את שינוי הלשון, ומדוע הדברים הם "תוכחת חיים", יש להקדים ולבאר עַל פִּי מַה שֶּׁכָּתוּב בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ: אִית חֶסֶד וְאִית חֶסֶד (יש חסד ויש חסד).
שניהם חסד אלוקי, חסד של הקב"ה, ואולם 'חסד עולם' הוא חסדו של הקב"ה המתייחס אל העולם, החסד המופיע והפועל בתוך העולם. ואילו 'רב חסד' הוא חסד בדרגה גבוהה יותר, שאינו מוגדר מצד היחס אל העולם אלא מבחינת ה' עצמו, ולכן הוא נקרא 'חסד ה' ' — חסדו של ה', שמעבר להגבלות המתייחסות אל העולם. כדי להבין זאת יש להקדים ולבאר כמה דברים ביחס שבין מידותיו הקדושות של הקב"ה והעולם בכללו.
כִּי הִנֵּה מוּדַעַת זֹאת הַתּוֹרָה נִקְרֵאת 'עוֹז'. ' ' שֶׁהוּא, , לְשׁוֹן גְּבוּרָה,
כִּי הִנֵּה מוּדַעַת זֹאת הַתּוֹרָה נִקְרֵאת 'עוֹז'. כמו שדרשו חז"ל
וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: תַּרְיָ"ג מִצְוֹת נֶאֶמְרוּ לְמֹשֶׁה מִסִּינַי מִפִּי הַגְּבוּרָה , .
וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: תַּרְיָ"ג מִצְוֹת נֶאֶמְרוּ לְמֹשֶׁה מִסִּינַי מִפִּי הַגְּבוּרָה (מכות ,ב) . לקב"ה יש כינויים רבים — הגדול, הגיבור והנורא ועוד — אבל בהקשר של מתן תורה הוא נקרא "הגבורה". והדבר מורה על כך שנתינת התורה היא בבחינת הגבורה האלוקית.
וּכְדִכְתִיב "מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ" , .
וּכְדִכְתִיב (וכמו שכתוב) בתיאור של מתן תורה: "מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ" (דברים ,ב) . 'אש' היא ביטוי של גבורה,
פֵּירוּשׁ, שֶׁהַתּוֹרָה מְקוֹרָהּ וְשָׁרְשָׁהּ הוּא רַק חַסְדֵי ה' הַמְכוּנִּים בְּשֵׁם 'יָמִין'.
פֵּירוּשׁ, שֶׁהַתּוֹרָה מְקוֹרָהּ וְשָׁרְשָׁהּ הוּא רַק חַסְדֵי ה' הַמְכוּנִּים בְּשֵׁם 'יָמִין'. חסד הוא הקו של נתינה והשפעה, של תנועה מן הפנים החוצה, מן המקור אל ההיקף, ודרכו היא דרך ההרחבה וההתפשטות (לעומת קו הגבורה, הוא קו הצמצום וההגדרה, שממנו נובע מיקוד הדברים לנקודות מסוימות ולהגדרות מסוימות. כפי שיבואר בהמשך). וחסד וגילוי זה הוא עניינה של התורה.
דְּהַיְינוּ, הַמְשָׁכַת בְּחִינַת אֱלֹהוּתוֹ יִתְבָּרַךְ וְהֶאָרָה מֵאוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, אֶל הָעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים.
דְּהַיְינוּ, עניינה של התורה הוא הַמְשָׁכַת בְּחִינַת אֱלֹהוּתוֹ יִתְבָּרַךְ וְהֶאָרָה מֵאוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, אֶל הָעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים. מהותה של התורה היא היותה קו ההתגלות האלוקית. מעבר לתכנים הנאמרים בה, מעלת התורה היא בזה שהיא הביטוי של אור אין סוף והתגלותו בעולם. התורה היא היד השלוחה לעולם, אצבע אלוקים העוברת את כל המחיצות, מגשרת על התהום שבין אלוקים לאדם ומגיעה אליו עד למטה מטה.
עַל יְדֵי הָאָדָם הַמַּמְשִׁיךְ הָאוֹר עַל עַצְמוֹ, בְּקִיּוּם רְמַ"ח מִצְווֹת עֲשֵׂה.
הקשר הזה לא נעשה על ידי הקב"ה באופן חד צדדי לגמרי, הוא נעשה גם עַל יְדֵי הָאָדָם הַמַּמְשִׁיךְ הָאוֹר עַל עַצְמוֹ, בְּקִיּוּם רְמַ"ח (248) מִצְווֹת עֲשֵׂה. כי לאחר מתן תורה מתקיימת ההתקשרות בין אלוקים ואדם על ידי שיתוף פעולה: מצד אחד — על ידי הארה של הקב"ה הבוקעת את החלל הריק האין סופי ומתגלה בתורה. ומצד שני — על ידי האדם שקושר עצמו אל התורה ואל האלוקי דרך המצווה, הרצון האלוקי שהוא מקיים; שהרי כל עניינה של המצווה הוא בצוותא שהיא יוצרת בין האדם ובין הקב"ה.
שֶׁהֵן, רְמַ"ח אֵבָרִים דְּמַלְכָּא
שֶׁהֵן, רמ"ח מצוות עשה הריהן רְמַ"ח אֵבָרִים דְּמַלְכָּא (של המלך).
פֵּירוּשׁ, רְמַ"ח כֵּלִים וּלְבוּשִׁים לַהֶאָרָה [ לְהַהֶאָרָה] מֵאוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא הַמְלוּבָּשׁ בָּהֶן.
פֵּירוּשׁ, רְמַ"ח כֵּלִים וּלְבוּשִׁים לַהֶאָרָה [נִרְאֶה דְּצָרִיךְ לוֹמַר: לְהַהֶאָרָה] מֵאוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא הַמְלוּבָּשׁ בָּהֶן. ההגדרה של רמ"ח מצוות כרמ"ח איברים מעניקה משמעות נוספת לרמ"ח מצוות, שאין הן כיחידות מבודדות העומדות זו בצד זו, אלא כחלקים ממכלול אורגני. וכשם שאיברי הגוף הם כלים חיצוניים המגלים את כוחות החיות שבנפש, כך המצוות הן כלי ביטוי וכלי קיבול להארה האלוקית המתלבשת בהן. כדי שהאור האלוקי יתגלה בעולם הוא זקוק לכלי, לאופני ביטוי מסוימים, הנקראים 'לבושים'. וכאמור, הלבושים הללו אינם רק ביטויים אקראיים להתגלות אלוקית, אלא הם חלקים ממערך אחדותי היוצר, בשלמותו, את התגלות הקב"ה בתוך העולם.
(וּמֵאוֹר זֶה יוּמְשַׁךְ לוֹ, דְּחִילוּ וּרְחִימוּ בְּכָל מִצְוָה כַּנּוֹדָע). ' ' ' '
והמחבר מעיר כאן בסוגריים: נמצא אפוא כי נתינת התורה בכללה — מצוות עשה ומצוות לא תעשה — היא חסד ה(וּמֵאוֹר זֶה יוּמְשַׁךְ לוֹ, לאדם שעושה את המצווה, דְּחִילוּ וּרְחִימוּ [יראה ואהבה] בְּכָל מִצְוָה כַּנּוֹדָע). מאור אין סוף הנמשך לעולם במצווה שאדם עושה, נמשך אליו גם משהו אישי שמאיר אל נפשו שלו פנימה. בשביל האדם הארה זו היא חוויה מהותית ואמיתית; זו אינה רק חוויה סובייקטיבית, התרגשות אישית, אלא חוויה של התקשרות אמת, רגשית והכרתית, של מגע ממשי עם האלוקי. עם זאת, אין החוויה, המודעות וההתרגשות, אלא כעין תוצר לוואי של המצווה, אשר לכל היותר מעידה שאכן נוצר הקשר, אבל אין היא מוכיחה דבר לא על מהותו ולא על עוצמתו של הקשר הזה. ', במובן זה שהיא ההתגלות האלוקית בעולם, האופן שבו ה ' מתגלה אל הארץ. נתינת התורה היא בבחינת מתנה מלמעלה למטה, התפשטות והתגלות של האלוקי דרך כל הרקיעים עד למטה בעולם שלנו. לכן זהו חסד ה ' הגדול ביותר, הנותן לעולם את המתנה שאין למעלה ממנה — את היכולת להגיע לקשר איתו. בתלמוד (שבת קה,א) נאמר ש"אנכי" הוא ראשי התיבות של "אנא נפשי כתבית יהבית". ההבנה הפשוטה היא שהקב"ה אומר: 'אני בעצמי כתבתי ונתתי את התורה'. ואולם בדרך הסוד הבינו זאת באופן פנימי יותר, במשמעות: "אני את עצמי כתבתי ונתתי".
רַק שֶׁהַמְשָׁכָה זוֹ נִתְלַבְּשָׁה תְּחִלָּה בְּמִדַּת גְּבוּרָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הַמְכוּנָּה בְּשֵׁם "אֵשׁ", שֶׁהִיא בְּחִינַת צִמְצוּם הָאוֹר וְהַחַיּוּת הַנִּמְשָׁכוֹת מֵאוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, כְּדֵי שֶׁתּוּכַל לְהִתְלַבֵּשׁ בְּמַעֲשֵׂה הַמִּצְוֹת, שֶׁרוּבָּן כְּכוּלָּן הֵם בִּדְבָרִים חוֹמְרִיִּים.
רַק שֶׁהַמְשָׁכָה זוֹ נִתְלַבְּשָׁה תְּחִלָּה בְּמִדַּת גְּבוּרָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הַמְכוּנָּה בְּשֵׁם "אֵשׁ", שֶׁהִיא בְּחִינַת צִמְצוּם הָאוֹר וְהַחַיּוּת הַנִּמְשָׁכוֹת מֵאוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, כְּדֵי שֶׁתּוּכַל לְהִתְלַבֵּשׁ בְּמַעֲשֵׂה הַמִּצְוֹת, שֶׁרוּבָּן כְּכוּלָּן הֵם בִּדְבָרִים חוֹמְרִיִּים. כדי שהתורה, שיש בה כאמור גילוי של אין סוף בעצמו, תוכל להתגלות בתוך העולם הזה החומרי, בתוך מצוות מוגבלות ומוגדרות באופנים מסוימים דווקא ולא אחרת, היא צריכה לעבור תהליך של צמצום גדול לאין ערוך. וצמצום והגבלה והגדרה אלו של החסד והגילוי הגדול — היא מידת הגבורה, שבה ניתנה התורה בעולם המעשה החומרי.
כְּצִיצִית וּתְפִילִּין וְקָרְבָּנוֹת וּצְדָקָה, '
כְּצִיצִית וּתְפִילִּין וְקָרְבָּנוֹת וּצְדָקָה, הציצית מצמר, התפילין מקלף ודיו, הקרבנות מבעלי חיים וכו '. ובייחוד מצוות הצדקה, שיש בה משום סיכום של העולם החומרי כולו, כמו שנתבאר במקום אחר.
וְאַף מִצְוֹת שֶׁהֵן בְּרוּחָנִיּוּת הָאָדָם. כְּמוֹ יִרְאָה וְאַהֲבָה,
וְאַף מִצְוֹת שֶׁהֵן בְּרוּחָנִיּוּת הָאָדָם. לכאורה יש גם כמה מצוות שאינן חומריות אלא רוחניות, כְּמוֹ יִרְאָה וְאַהֲבָה,
אַף עַל פִּי כֵן הֵן בִּבְחִינַת גְּבוּל וּמִדָּה וְלֹא בִּבְחִינַת אֵין סוֹף כְּלָל.
אַף עַל פִּי כֵן הֵן בִּבְחִינַת גְּבוּל וּמִדָּה וְלֹא בִּבְחִינַת אֵין סוֹף כְּלָל. ייחודו של העולם שלנו אינו רק בכך שהוא חומרי, אלא, בהיקף הרחב יותר, בהיותו מוגבל. גם צדדיהם הרוחניים של האדם ושל העולם אינם בבחינת אין סוף, אלא בגדר וגבול. הם אמנם אינם מוגבלים במידות של אורך ומשקל וכיוצא בזה, אבל במידות ובהגדרות רוחניות השייכות להם הם בהחלט מוגדרים ומוגבלים.
כִּי אַהֲבָה רַבָּה לַה', בְּלִי קֵץ וּגְבוּל וּמִדָּה, אֵין הָאָדָם יָכוֹל לְסוֹבְלָהּ בְּלִבּוֹ וְלִהְיוֹת קַיָּים בְּגוּפוֹ אֲפִילּוּ רֶגַע.
כִּי אַהֲבָה רַבָּה לַה', בְּלִי קֵץ וּגְבוּל וּמִדָּה, אֵין הָאָדָם יָכוֹל לְסוֹבְלָהּ בְּלִבּוֹ וְלִהְיוֹת קַיָּים בְּגוּפוֹ אֲפִילּוּ רֶגַע. לכאורה לאהבה וליראה כשלעצמן אין גבולות, אבל בפועל האהבה שלנו היא תמיד אהבה קטנה, מוגבלת, כזו שאנו יכולים לשאת אותה. שכן גם אם הנפש עצמה יכולה לשאת אהבה גדולה ועצומה יותר, הרי האדם שבעולם הזה, כמהות של נפש בגוף, אינו יכול לשאת זאת. הצירוף של הנפש והגוף מקטין בהרבה את היכולות של כל אחד בנפרד.
וּ , כְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שֶׁבִּשְׁעַת מַתַּן תּוֹרָה, שֶׁהָיְתָה הִתְגַּלּוּת אֱלֹהוּתוֹ יִתְבָּרַךְ וְאוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא בִּבְחִינַת דִּיבּוּר וְהִתְגַּלּוּת פָּרְחָה נִשְׁמָתָן כו'.
וּראיה לדבר , כְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שֶׁבִּשְׁעַת מַתַּן תּוֹרָה, שֶׁהָיְתָה הִתְגַּלּוּת אֱלֹהוּתוֹ יִתְבָּרַךְ וְאוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא בִּבְחִינַת דִּיבּוּר וְהִתְגַּלּוּת — פָּרְחָה נִשְׁמָתָן כו'. במתן תורה הייתה התגלות כזו של אין סוף ממש אל תוך העולם, ותגובתם של בני האדם שהגיעו מייד לאהבה ולהתרגשות בלי גבול, הייתה ש"פרחה נשמתן".
וְהִנֵּה לְפִי שֶׁהַמִּצְוֹת נִיתְּנוּ לָנוּ עַל יְדֵי הִתְלַבְּשׁוּת בְּמִדַּת גְּבוּרָה וְצִמְצוּם הַהֶאָרָה כו'. לָכֵן רוֹב הַמִּצְוֹת יֵשׁ לָהֶן שִׁיעוּר מְצוּמְצָם.
וְהִנֵּה לְפִי שֶׁהַמִּצְוֹת נִיתְּנוּ לָנוּ עַל יְדֵי הִתְלַבְּשׁוּת בְּמִדַּת גְּבוּרָה וְצִמְצוּם הַהֶאָרָה כו'. המצוות לא ניתנו במופשט ובכללות, אלא ניתנו לנו 'מפי הגבורה', בצמצום ובהגדרה חומרית מסוימת. למרות שהמצווה בעצמה היא הארת אין סוף, אלינו אין המצוות מגיעות בגדר של אין סוף, אלא בגדרים שלנו ושל העולמות. לָכֵן רוֹב הַמִּצְוֹת יֵשׁ לָהֶן שִׁיעוּר מְצוּמְצָם. חלק מהותי של כל מצווה הוא השיעור שיש לה; מכאן ועד כאן אנחנו נתבעים, פחות או יותר מהשיעור זו כבר אינה מצווה, ופעמים גם שאין הדבר רצוי ואפילו מזיק.
כְּמוֹ אוֹרֶךְ הַצִּיצִית י"ב גּוּדָּלִין, וְהַתְּפִילִּין אֶצְבָּעַיִם עַל אֶצְבָּעַיִם, וּמְרוּבָּעוֹת דַּוְקָא, וְהַלּוּלָב ד' טְפָחִים, וְהַסּוּכָּה ז' טְפָחִים וְהַשּׁוֹפָר טֶפַח, וְהַמִּקְוֶה מ' סְאָה.
כְּמוֹ אוֹרֶךְ הַצִּיצִית י"ב גּוּדָּלִין, וְהַתְּפִילִּין אֶצְבָּעַיִם עַל אֶצְבָּעַיִם, וּמְרוּבָּעוֹת דַּוְקָא, וְהַלּוּלָב אורכו לפחות ד' (ארבעה) טְפָחִים, וְהַסּוּכָּה גודלה המינימלי ז' (שבעה) טְפָחִים על שבעה טפחים, וְהַשּׁוֹפָר אורכו לפחות טֶפַח, וְהַמִּקְוֶה שיעורה לקבל מ' (ארבעים) סְאָה.
וְכֵן בַּקָּרְבָּנוֹת, יֵשׁ לָהֶן שִׁיעוּר מְצוּמְצָם לִזְמַן , כְּמוֹ כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה, וְאֵילִים בְּנֵי שְׁתַּיִם, וּפָרִים כו'.
וְכֵן בַּקָּרְבָּנוֹת, יֵשׁ לָהֶן שִׁיעוּר מְצוּמְצָם לִזְמַן הקרבתם , כְּמוֹ כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה, וְאֵילִים בְּנֵי שְׁתַּיִם, וּפָרִים בני שלוש כו'. נמצא שלכל המצוות יש הגדרות המגבילות אותן בתחומים. ובמילים אחרות, כל המצוות ניתנו מפי הגבורה, כלומר: על ידי הגבורה, באמצעותה ובכוחה של הגבורה (=צמצום).
וְכֵן בְּמַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה וּגְמִילוּת חֲסָדִים בְּמָמוֹנוֹ. אַף שֶׁהִיא מֵהָעַמּוּדִים שֶׁהָעוֹלָם עוֹמֵד עֲלֵיהֶם , וּכְדִכְתִיב: "עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה" , . אֲפִילּוּ הָכִי יֵשׁ לָהּ שִׁיעוּר קָצוּב. חוֹמֶשׁ, לְמִצְוָה מִן הַמּוּבְחָר, וּמַעֲשֵׂר ל מִדָּה בֵּינוֹנִית, , כו' .
וְכֵן בְּמַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה וּגְמִילוּת חֲסָדִים בְּמָמוֹנוֹ. אַף שֶׁהִיא מֵהָעַמּוּדִים שֶׁהָעוֹלָם עוֹמֵד עֲלֵיהֶם (אבות , וּכְדִכְתִיב: "עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה" (תהלים ,ג) . החסד, כמידת הנתינה וההשפעה שאינה מגבילה עצמה בגבולות, במה שמגיע מלמטה, הוא מהיסודות שהעולם מתקיים עליהם. אֲפִילּוּ הָכִי (אף על פי כן) יֵשׁ לָהּ שִׁיעוּר קָצוּב. גם למצוות הצדקה וגמילות החסדים הנדרשת מאיתנו יש שיעור וגבול, שהוא: חוֹמֶשׁ, דהיינו שיש לתת רק חמישית מרכושו או מהכנסתו לצדקה, ולא יותר. לְמִצְוָה מִן הַמּוּבְחָר, זה השיעור למי שמקיים את המצווה באופן המובחר. מידה זו היא הגבול העליון, ש"אל יבזבז אדם יותר מחומש". וּמַעֲשֵׂר מהכנסתו, למי שנוהג ב מִדָּה בֵּינוֹנִית, כלומר , כו' (ראו .
וְזֶה נִקְרָא 'חֶסֶד עוֹלָם'.
וְזֶה נִקְרָא 'חֶסֶד עוֹלָם'. החסד האלוקי המתלבש במצוות שיש להן שיעור קצוב, הוא ה'חסד עולם' הנזכר בתחילת האיגרת — החסד המוגבל בגדרי העולם שהוא פועל בו.
פֵּירוּשׁ, "חֶסֶד אֵל כָּל הַיּוֹם" .
פֵּירוּשׁ, של 'חסד עולם' הוא כמו שכתוב: "חֶסֶד אֵל כָּל הַיּוֹם" (תהלים . 'יום' הוא המידה של העולם (הם ששת ימי בראשית, הן שש המידות העליונות). החסד הנמשך בתוך ה'יום' הוא החסד הנכנס ו'מתלבש' בתוך המידות של העולם ופועל דרכן, ונקרא משום כך 'חסד עולם'.
הַמִּתְלַבֵּשׁ בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים עַל יְדֵי אִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא
הַמִּתְלַבֵּשׁ בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים עַל יְדֵי אִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא (התעוררות מלמטה). כדי שהחסד האין סופי ירד ויתלבש ב'חסד עולם', בתוך גבולות העולמות, כל עולם בגבולותיו, צריך שיהיה משהו שם למטה שיעורר אותו לזה. במובן מסוים חסד זה מותנה בעולמות, במידת ההכנה והנכונות שיש בהם לקבל אותו. ובלשון הזהר, על ידי 'התעוררות מלמטה'.
הִיא, מִצְוַת הַצְּדָקָה וְחֶסֶד שֶׁעוֹשִׂים בְּנֵי אָדָם זֶה עִם זֶה. '
הִיא, ההתעוררות מלמטה לחסד העליון שירד למטה, נעשית על ידי מִצְוַת הַצְּדָקָה וְחֶסֶד שֶׁעוֹשִׂים בְּנֵי אָדָם זֶה עִם זֶה. לכאורה, כדי לעורר את חסדו של הקב"ה, היינו צריכים לעשות חסד עם הקב"ה; ומדוע הוא אומר שההמשכה היא על ידי החסד שעושים בני אדם זה עם זה? אכן, הכלל הוא — גם לגבי חסדו של הקב"ה — שהוא ב'מידה כנגד מידה'; אלא שכאן אין המידה כנגד מידה מתייחסת למה שאנו עושים עבור הקב"ה. שהרי מצידו של הקב"ה כשלעצמו זה חסר משמעות, כמו שנאמר, "אם צדקת מה תתן לו וגו ' " (איוב לה,ז). מי שמתפלל אינו עושה טובה לקב"ה. מי שמניח תפילין, אין הקב"ה חייב לו דבר. הקב"ה עצמו אינו נזקק לטובתו של האדם ולמצוות שלו, בכל ההיקף שלהן. ולכן, ה'מידה כנגד מידה' לחסדו של הקב"ה הוא החסד שבני אדם עושים זה עם זה, מי שיש לו עם מי שאין לו.
וּלְפִי שֶׁהָעוֹלָם הוּא בִּבְחִינַת גְּבוּל וּמִדָּה. מֵהָאָרֶץ עַד לָרָקִיעַ ת"ק שָׁנָה, וְכֵן מֵרָקִיעַ לְרָקִיעַ כו' . וְשִׁית אַלְפֵי שְׁנֵי הָוֵי עָלְמָא כו'
וּלְפִי שֶׁהָעוֹלָם הוּא בִּבְחִינַת גְּבוּל וּמִדָּה. העולם בכללו עשוי בתוך גבולות, וכל מה שיש בו הוא במידה ובגבול, כגון: מֵהָאָרֶץ עַד לָרָקִיעַ מהלך ת"ק (500) שָׁנָה, וְכֵן מֵרָקִיעַ לְרָקִיעַ כו' (חגיגה . "מהלך חמש מאות שנה" היא מידה גדולה, אבל היא מכל מקום מידה. וְשִׁית אַלְפֵי שְׁנֵי הָוֵי עָלְמָא כו' (ששת אלפים שנה מתקיים העולם),
לָכֵן נִיתַּן שִׁיעוּר וּמִדָּה גַּם כֵּן לְמִצְוַת הַצְּדָקָה וְהַחֶסֶד שֶׁבַּתּוֹרָה, כְּמוֹ לִשְׁאָר מִצְוֹת הַתּוֹרָה.
לָכֵן נִיתַּן שִׁיעוּר וּמִדָּה גַּם כֵּן לְמִצְוַת הַצְּדָקָה וְהַחֶסֶד שֶׁבַּתּוֹרָה, כְּמוֹ לִשְׁאָר מִצְוֹת הַתּוֹרָה. לפי שהעולם עשוי במידות וגבולות, והאדם שבגוף במידות וגבולות, לכן אף מצוות הצדקה והחסד ניתנת בגבולות. למרות שבמהותה העליונה היא בלי גבול, למרות שבמהותה היא הפורצת את גבולות הדין — בהיכנסה אל העולם המוגבל גם היא נכנסת למסגרת של גבול. וכפי שהוסבר, במסגרת זו מעוררת הצדקה גם את חסדו של הקב"ה להשפיע בעולם בהתאמה להגבלותיו, וזהו בחינת 'חסד עולם'.
אַךְ הַיְינוּ דַּוְקָא לְשׁוֹמֵר הַתּוֹרָה וְלֹא סָר מִמֶּנָּה יָמִין וּשְׂמֹאל, אֲפִילּוּ כִּמְלֹא נִימָא.
אַךְ הַיְינוּ דַּוְקָא לְשׁוֹמֵר הַתּוֹרָה וְלֹא סָר מִמֶּנָּה יָמִין וּשְׂמֹאל, אֲפִילּוּ כִּמְלֹא נִימָא. השיעורים שניתנו למצוות הצדקה — מעשר למידה בינונית וחומש למידה מן המובחר — נאמרו לגבי אדם, שגם בכל שאר הדברים נוהג במידת הדין. כלומר, אותו אדם שאוכל במידת הדין, שישן במידת הדין, שנוהג בעצמו בכל דבר במידת הדין — יכול גם בצדקה לנהוג במידת הדין.
אֲבָל מִי שֶׁהֶעֱבִיר עָלָיו הַדֶּרֶךְ, חַס וְשָׁלוֹם, מֵאַחַר שֶׁהֶעֱוָה, דַּרְכּוֹ, לָתֵת מִגְרָעוֹת בַּקֹּדֶשׁ הָעֶלְיוֹן,
אֲבָל מִי שֶׁהֶעֱבִיר עָלָיו הַדֶּרֶךְ, שסטה מדרך התורה, חַס וְשָׁלוֹם, מֵאַחַר שֶׁהֶעֱוָה, עיוות ושינה את דַּרְכּוֹ, דרך התורה שהיא דרכו הפנימית שלו. לָתֵת מִגְרָעוֹת בַּקֹּדֶשׁ הָעֶלְיוֹן,
שֶׁגָּרַע עֶרְכּוֹ, בְּחִינַת הַמְשָׁכָתוֹ מַה שֶּׁהָיָה יָכוֹל לְהַמְשִׁיךְ, מִבְּחִינַת אֱלֹהוּתוֹ וְהֶאָרַת הָאוֹר מֵאוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, אִילּוּ הָיָה שׁוֹמֵר הַתּוֹרָה וּמְקַיְּימָהּ כְּהִלְכָתָהּ.
ופירוש הביטוי "מגרעות בקדש": שֶׁגָּרַע עֶרְכּוֹ,
הֲרֵי מְעוּוָּת זֶה לֹא יוּכַל לִתְקֹן , . '
הֲרֵי מְעוּוָּת זֶה לֹא יוּכַל לִתְקֹן (על ,טו) . את המעוות הזה כבר אי אפשר לתקן בהמשכה הרגילה. כלומר, כאשר אדם צריך לקיים מצווה הוא צריך להשקיע כך וכך כוחות וזמן וכו ', במידה מסוימת ומוגדרת, כפי הצורך. אבל לאחר שלא קיים את המצווה, והוא בכל זאת רוצה להשלים את החיסרון, אין הוא יכול עוד להסתפק באותה השקעה שהייתה דרושה לקיום המצווה מתחילה.
כִּי אִם בְּהַמְשָׁכַת הָאוֹר הָעֶלְיוֹן, שֶׁלְּמַעְלָה מֵהָעוֹלָמוֹת וְאֵינוֹ מִתְלַבֵּשׁ בָּהֶן, הַנִּקְרָא 'חֶסֶד עִילָּאָה' וְ'רַב חֶסֶד'. לְפִי שֶׁמֵּאִיר וּמִתְפַּשֵּׁט בִּבְחִינַת אֵין סוֹף, בְּלִי גְּבוּל וּמִדָּה, מֵאַחַר שֶׁאֵינֶנּוּ מְצוּמְצָם תּוֹךְ הָעוֹלָמוֹת אֶלָּא בִּבְחִינַת מַקִּיף עֲלֵיהֶן מִלְמַעְלָה.
כִּי אִם בְּהַמְשָׁכַת הָאוֹר הָעֶלְיוֹן, שֶׁלְּמַעְלָה מֵהָעוֹלָמוֹת וְאֵינוֹ מִתְלַבֵּשׁ בָּהֶן, הַנִּקְרָא 'חֶסֶד עִילָּאָה' (חסד עליון) וְ'רַב חֶסֶד'. לְפִי שֶׁמֵּאִיר וּמִתְפַּשֵּׁט בִּבְחִינַת אֵין סוֹף, בְּלִי גְּבוּל וּמִדָּה, מֵאַחַר שֶׁאֵינֶנּוּ מְצוּמְצָם תּוֹךְ הָעוֹלָמוֹת אֶלָּא בִּבְחִינַת מַקִּיף עֲלֵיהֶן מִלְמַעְלָה. התיקון של המעוות אינו יכול להיעשות מתוך העולם. שכן מתוך העולם אי אפשר לשנות את החוקים של מציאותו, והחיסרון של יום אתמול הוא דבר שאין לו תיקון בתוך חוקי המציאות. התיקון וההשלמה של מה שלא נמשך ולא נעשה בזמנו ובמקומו ניתן להיעשות רק בכוח של חסד שבא מבחוץ, מֵעֵבר לאותה מציאות, ושאינו נכנס אל תוכה אלא מקיף אותה ואת חוקיה בכללה. מהאור המקיף, שאינו מיוחד ומתייחס לשום נקודה של זמן ומקום, ניתן להמשיך באופן כלשהו לכל אדם בכל זמן ומקום. בהמשך יסביר המחבר כיצד יכול האדם למטה לעורר ולהמשיך גם מהאור המקיף אל תוך חייו בעולם.
מֵרֵישׁ כָּל דַּרְגִין עַד סוֹף וכו'
מֵרֵישׁ כָּל דַּרְגִין עַד סוֹף כל דרגין וכו' (מראש כל המדרגות ועד סוף כל המדרגות). ההשפעה שבבחינת המקיף פועלת תמיד על המערכת כולה, כיוון שהיא השפעה שבבחינת אין סוף לגבי כל דרגה במערכת, נמוכה או גבוהה, והיא לכן מקיפה וכוללת את כולן כאחת.
וּכְשֶׁהָאָדָם מַמְשִׁיכוֹ, לְמַטָּה, בְּמַעֲשָׂיו וְ'אִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא'.
וּכְשֶׁהָאָדָם מַמְשִׁיכוֹ, את החסד העליון האין סופי, לְמַטָּה, בְּמַעֲשָׂיו וְ'אִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא'. המשכת האור המקיף איננה כמו האור הפנימי. את האור המקיף בעצם איננו ממשיכים, אלא רק מעוררים מלמטה. כביכול מעוררים התעניינות, מכינים את הכלים — ואז בזמן ובאופן שלו הוא נמשך ומשפיע. הכלל הוא שההתעוררות מלמעלה, עד אין סוף, תלויה בהתעוררות מלמטה. המעשים והכוונות של האדם למטה יוצרים התעוררות והשפעה של אור אין סוף מלמעלה.
אֲזַי אוֹר עֶלְיוֹן זֶה מֵאִיר וּמִתְפַּשֵּׁט תּוֹךְ הָעוֹלָמוֹת, וּמְתַקֵּן כָּל מְעוּוָּת וְכָל מִגְרָעוֹת שֶׁנִּיתְּנוּ בַּ'קֹּדֶשׁ הָעֶלְיוֹן', וּמְחַדֵּשׁ אוֹרָן וְטוֹבָן בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז, בִּבְחִינַת אוֹר חָדָשׁ מַמָּשׁ.
אֲזַי אוֹר עֶלְיוֹן זֶה מֵאִיר וּמִתְפַּשֵּׁט תּוֹךְ הָעוֹלָמוֹת, וּמְתַקֵּן כָּל מְעוּוָּת וְכָל מִגְרָעוֹת שֶׁנִּיתְּנוּ בַּ'קֹּדֶשׁ הָעֶלְיוֹן', וּמְחַדֵּשׁ אוֹרָן וְטוֹבָן בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז, בִּבְחִינַת אוֹר חָדָשׁ מַמָּשׁ. התיקון והשלמת החסר במערכת הפנימית יכולים לבוא רק על ידי המשכה של האור המקיף; לא של 'חסד עולם' שעל פי מידה, אלא של 'רב חסד' שמבחינת האין סוף. כי מאחר שהוא בבחינה של אין סוף, הוא משלים את כל החסרונות ועושה אותם כביכול מחדש. האור הזה, שבא מחוץ למערכת, נקרא 'אור חדש', לעומת האור הישן שהינו כוח החיות של העולמות כמות שהם. האור הישן הוא האור הבנוי והנתון בתוך ההגדרות והחוקים של העולם; חוקי הטבע וחוקי הנפש, ובמובן מסוים אפילו חוקי התורה והמצוות, עד למעלה מעלה. ולכן, כאשר יש חיסרון וקלקול במציאות, אין המציאות יכולה להיתקן עוד בכוחה שלה עצמה, אלא רק על ידי אור שבא מחדש מהיכן שכלל העולם נברא מתחילה, באופן שכל העולם כביכול נברא עתה מחדש, ובמלוא השלמות.
לָכֵן אָמְרוּ בְּמָקוֹם שֶׁבַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה עוֹמְדִין וכו'
לָכֵן אָמְרוּ חז"ל: בְּמָקוֹם שֶׁבַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה עוֹמְדִין וכו' צדיקים גמורים אינם עומדין.
וְהִנֵּה עִיקַּר הַתְּשׁוּבָה הוּא בַּלֵּב.
וְהִנֵּה עִיקַּר הַתְּשׁוּבָה הוּא בַּלֵּב. עיקרה של התשובה איננו במעשה מסוים — כמו תענית או קרבן וכו' — אלא במה שנעשה בתוך ליבו של האדם.
כִּי עַל יְדֵי הַחֲרָטָה מֵעוּמְקָא דְּלִבָּא
כִּי עַל יְדֵי הַחֲרָטָה מֵעוּמְקָא דְּלִבָּא (מעומק הלב). החרטה מעומקא דליבא היא הנקודה שבה, לאחר שאדם עשה בנפשו ככל יכולתו, הוא עושה עוד. הביטוי 'מעומק הלב' מדגיש שאין המדובר בדרגת תשובה שמספקת את האנשים מבחוץ, מבחינת היחסים החברתיים החיצוניים, אלא שינוי מהותי, פריצת האדם אל מעבר לגבולותיו שלו, מעבר למה שהוא עצמו יכול לעשות. וזהו, כאמור, התנאי לכל תיקון והשלמה אמיתיים.
מְעוֹרֵר עוֹמֶק אוֹר הָעֶלְיוֹן הַזֶּה. '
ועל ידי שמגיע באמת לעומק לבבו שלו הריהו מְעוֹרֵר עוֹמֶק אוֹר הָעֶלְיוֹן הַזֶּה. הביטוי מזכיר ביטוי דומה בספר יצירה: "עומק רום" (פרק א משנה ה). זהו ביטוי פרדוקסלי, המבטא בדיוק את הנקודה הזו של הפריצה אל האין סוף. האדם מגלה בתוך מעמקי עצמו את מהות האין סוף, ומשם הוא יכול להגיע אל העומק העליון, אל עומקה של המציאות, אל מה שנמצא מעבר למציאות הגלויה. זה הטעם לכך שבימי התשובה קוראים את פרק קל מתהלים, המתחיל במילים "ממעמקים קראתיך ה ' ". כי מתוך העומק האנושי מגיעים עד לרום ההארה העליונה; מתוך החרטה שבעומק פנימיות הלב, באותה הנקודה שנוגעת לאותו אדם באמת, שהוא מרגיש שכל חייו תלויים בה
אַךְ כְּדֵי לְהַמְשִׁיכוֹ לְהָאִיר בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים צָרִיךְ אִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא מַמָּשׁ, בִּבְחִינַת מַעֲשֶׂה.
אַךְ כְּדֵי לְהַמְשִׁיכוֹ לְהָאִיר בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים צָרִיךְ אִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא מַמָּשׁ, בִּבְחִינַת מַעֲשֶׂה. אכן, התשובה היא קודם כול מהפך פנימי בליבו של האדם, אבל כדי שלמהפך הפנימי יהיה קיום וממשות בתוך המציאות, צריך האדם לתת לו ביטוי בתוך עולם המעשה. כדי שאור אין סוף יגיע אל תוך העולמות ותהיה לו נקודת אחיזה ממשית בתוכם, לא די בכך שאדם ירגיש דברים בתוכו; הוא צריך לעשות מעשה מסוים באותו כיוון, לחרוט חריטה מסוימת בתוך המציאות החיצונית, כדי לסמן לו את המקום.
דְּהַיְינוּ, מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה וְחֶסֶד בְּלִי גְּבוּל וּמִדָּה.
דְּהַיְינוּ, מהו אותו מעשה, מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה וְחֶסֶד בְּלִי גְּבוּל וּמִדָּה. כמובן, מעשה של אדם איננו יכול להיות בלי גבול ומידה ממש, שהרי אצל האדם גם הבלי גבול הוא מוגבל. ואולם, כפי שכבר נאמר, אצל האדם יכול להיות בלי גבול ביחס למהותו המוגבלת שלו. אם יש גבולות האדם יכול לצאת מהם. ובכך, כאשר הוא פורץ את מסגרת ההגבלה הקיימת, הוא יכול לעשות משהו שהוא מעין האין סוף.
דִּכְמוֹ שֶׁהָאָדָם מַשְׁפִּיעַ רֹב חֶסֶד.
דִּכְמוֹ שֶׁהָאָדָם מַשְׁפִּיעַ רֹב חֶסֶד. אדם יכול להשפיע חסד רב, יתר על המידה שהוא מחויב בה.
פֵּירוּשׁ ח"ס דָּלֶי"ת. דְהַיְינוּ לְדַל וְאֶבְיוֹן. דְּלֵית לֵיהּ מִגַּרְמֵיהּ כְּלוּם ו אֵינוֹ נוֹתֵן גְּבוּל וּמִדָּה לִנְתִינָתוֹ וְהַשְׁפָּעָתוֹ.
פֵּירוּשׁ הדברים: ח"ס (חָס) דָּלֶי"ת. וכשקוראים את הדל"ת כמילה (בלשון הארמית), המשמעות היא: חס על דְּלֵית ליה (שאין לו).
כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁפִּיעַ אוֹרוֹ וְטוּבוֹ בִּבְחִינַת חֶסֶד עִילָּאָה הַנִּקְרָא 'רַב חֶסֶד', הַמֵּאִיר בִּבְחִינַת אֵין סוֹף, בְּלִי גְּבוּל וּמִדָּה, תּוֹךְ הָעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים.
כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁפִּיעַ אוֹרוֹ וְטוּבוֹ בִּבְחִינַת חֶסֶד עִילָּאָה הַנִּקְרָא 'רַב חֶסֶד', הַמֵּאִיר בִּבְחִינַת אֵין סוֹף, בְּלִי גְּבוּל וּמִדָּה, תּוֹךְ הָעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים. ההתעוררות של מטה יוצרת התעוררות מלמעלה; הפעולה מלמטה יוצרת הפעלה מלמעלה. כאשר האדם נותן לדל בלי הגבלה של השיעורים והמידות של יכולתו, גם הקב"ה עושה כך, ונותן גם הוא בבחינת "רב חסד" לעולמות כולם.
שֶׁכּוּלָּם, הֵם בִּבְחִינַת דְּלֵי"ת אֶצְלוֹ יִתְבָּרַךְ, דְּלֵית לְהוֹן מִגַּרְמֵיהוֹן כְּלוּם, וְכוּלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא חֲשִׁיבֵי
שֶׁכּוּלָּם, כל העולמות, הֵם בִּבְחִינַת דְּלֵי"ת אֶצְלוֹ יִתְבָּרַךְ, דְּלֵית לְהוֹן מִגַּרְמֵיהוֹן (שאין להם משל עצמם) כְּלוּם, וְכוּלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא חֲשִׁיבֵי (והכול לפניו כלא נחשב).
וְעַל יְדֵי זֶה נִתְקְנוּ כָּל הַפְּגָמִים שֶׁפָּגַם הָאָדָם בַּעֲוֹנוֹתָיו לְמַעְלָה בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים.
וְעַל יְדֵי זֶה נִתְקְנוּ כָּל הַפְּגָמִים שֶׁפָּגַם הָאָדָם בַּעֲוֹנוֹתָיו לְמַעְלָה בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים. אם האדם נותן בלי גבול גם הקב"ה נותן בלי גבול. והבלי גבול של הקב"ה, שבא בהתייחסות אל הבלי גבול של האדם, הוא זה שיכול לתקן ולהשלים את כל הפגמים שפגם האדם — הן הפגמים שפגם אותו אדם בפרט והן כלל הפגמים שפגמו בני האדם באשר הם בני אדם; הן למעלה במציאות העליונה, בשורש הדברים, והן למטה ממש, בתוצאה ובתכלית של כל הדברים, בעולם הזה התחתון והחומרי שבו אנו אמורים בתכלית הכול לבנות דירה לקב"ה.
וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: "עֲשֹׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט נִבְחָר לה' מִזָּבַח" , .
וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: "עֲשֹׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט נִבְחָר לה' מִזָּבַח" (משלי ,ג) . לעשות צדקה ומשפט למטה, בין בני האדם, הוא מעשה מובחר ורצוי אף יותר מאשר זביחת הקרבן לה' שלמעלה.
לְפִי שֶׁהַקָּרְבָּנוֹת הֵן בִּבְחִינַת שִׁיעוּר וּמִדָּה וּגְבוּל. ' מָה שֶׁאֵין כֵּן בִּצְדָקָה, שֶׁיּוּכַל לְפַזֵּר בְּלִי גְּבוּל לְתַקֵּן עֲוֹנוֹתָיו. '
לְפִי שֶׁהַקָּרְבָּנוֹת הֵן בִּבְחִינַת שִׁיעוּר וּמִדָּה וּגְבוּל. לקרבנות יש הגדרות וגבולות: איזו בהמה יש להקריב, בת כמה, מתי מקריבים, מתי אוכלים וכו '; ואם אדם שינה, בפחות או ביותר, הקרבן פסול. מָה שֶׁאֵין כֵּן בִּצְדָקָה, שֶׁיּוּכַל לְפַזֵּר בְּלִי גְּבוּל לְתַקֵּן עֲוֹנוֹתָיו. הקרבן, כמו הצדקה, בא לכפר על עוונותיו של האדם, אלא שהקרבן מכפר רק בשיעור ומידה, דהיינו במקרים ובאופנים המסוימים שהם על פי דין התורה. לעומת זאת, הכפרה של הצדקה באה ממקום גבוה יותר, במובן מסוים אף למעלה מהרצון המוגדר במצוות, משורש הרצון כשלעצמו שיכול להשלים ולמלא את פרטי הרצון שהחסיר האדם בקיום המצוות. זו מהותה של הצדקה דווקא, שהיא אינה לפי מידה, שאינה משתלמת לפי מה שמגיע אלא כמתנת חינם דווקא. ומשום שהיא אינה במידה היא ממשיכה מבחינת חסד ה ' שבלי מידה, שיכול להשלים ולמלא את כל הפגמים.
וּמַה שֶּׁאָמְרוּ הַמְבַזְבֵּז אַל יְבַזְבֵּז יוֹתֵר מֵחוֹמֶשׁ
על דברים אלה, שיש לתת לצדקה בלי גבול, אפשר לשאול: וּמַה שֶּׁאָמְרוּ חז"ל: הַמְבַזְבֵּז אַל יְבַזְבֵּז יוֹתֵר מֵחוֹמֶשׁ מנכסיו לצדקה.27
הַיְינוּ, דַּוְקָא בְּמִי שֶׁלֹּא חָטָא.
הַיְינוּ, והתירוץ הוא, שדברי חז"ל אמורים דַּוְקָא בְּמִי שֶׁלֹּא חָטָא. מי שלא חטא איננו זקוק לסוג כזה של מתנת חינם לצורך תיקון נפשו. ולכן גם הצדקה שהוא נותן איננה צדקה לצורך תיקון ורפואת הנפש, אלא צדקה רגילה, ולכן היא נכנסת לגדרי המצווה שעל פי ההלכה.
אוֹ שֶׁתִּקֵּן חֲטָאָיו בְּסִיגּוּפִים וְתַעֲנִיּוֹת כָּרָאוּי לְתַקֵּן כָּל הַפְּגָמִים לְמַעְלָה. '
אוֹ שֶׁתִּקֵּן חֲטָאָיו בְּסִיגּוּפִים וְתַעֲנִיּוֹת כָּרָאוּי לְתַקֵּן כָּל הַפְּגָמִים לְמַעְלָה. כשאדם תיקן את מה שפגם בסיגופים ובתעניות, הוא כבר מתוקן לפי איזשהו חשבון, ובמובן מסוים מתוקן על פי דין, כמו בהבאת הקרבן.
אֲבָל מִי שֶׁצָּרִיךְ לְתַקֵּן נַפְשׁוֹ עֲדַיִין, פְּשִׁיטָא דְּלָא גָּרְעָה רְפוּאַת הַנֶּפֶשׁ מֵרְפוּאַת הַגּוּף. "אֵין כֶּסֶף נֶחְשָׁב" , , "וְכֹל אֲשֶׁר לָאִישׁ יִתֵּן בְּעַד נַפְשׁוֹ" כְּתִיב , .
אֲבָל מִי שֶׁצָּרִיךְ לְתַקֵּן נַפְשׁוֹ עֲדַיִין, פְּשִׁיטָא דְּלָא גָּרְעָה רְפוּאַת הַנֶּפֶשׁ מֵרְפוּאַת הַגּוּף. אדם כזה אינו נותן צדקה כמקיים מצוות עשה של צדקה, אלא כמי שעושה לרפואת הגוף. שֶׁבמקרה כזה "אֵין כֶּסֶף נֶחְשָׁב" (דברי ,כ) , "וְכֹל אֲשֶׁר לָאִישׁ יִתֵּן בְּעַד נַפְשׁוֹ" כְּתִיב (איוב ,ד) . כל אדם בונה לעצמו תקציבים: כמה הוא מקציב לכל אחד מהצרכים שלו ושל אחרים. ואולם כאשר האדם נאבק על נפשו, על עצם קיומו, כל התקציבים הללו מאבדים את משמעותם והוא ייתן את כל מה שיש לו, ויותר מכך, בעד נפשו.
וְהִנֵּה מִדַּת חֶסֶד זוֹ, בְּלִי גְּבוּל וּמִדָּה, נִקְרֵאת עַל שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא 'חַסְדֵי ה' '. כְּדִכְתִיב: "וְחֶסֶד ה' מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם כו' ". '
וְהִנֵּה מִדַּת חֶסֶד זוֹ, בְּלִי גְּבוּל וּמִדָּה, נִקְרֵאת עַל שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא — 'חַסְדֵי ה' '. כְּדִכְתִיב: "וְחֶסֶד ה' מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם עַל יְרֵאָיו כו' ".29 ' ' איננה מורה על מי שעושה אותם, שאלו הם החסדים שעושה הקב"ה, אלא זו הגדרה של מהות החסדים, שהם חסדים בלי גבול ומידה. ה' הוא אין סופי וכך חסדיו הם אין סופיים, בלי גבול ומידה.
כִּי הֲגַם שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל הֵם רַחֲמָנִים וְגוֹמְלֵי חֲסָדִים , , בְּרַם יֵשׁ גְּבוּל וּמִדָּה לְרַחֲמֵי הָאָדָם, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִקְרָא 'אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא' וּלְמִדּוֹתָיו אֵין סוֹף, כְּדִכְתִיב: "כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמָיו וכו' "
כִּי הֲגַם שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל הֵם רַחֲמָנִים וְגוֹמְלֵי חֲסָדִים (על ,א) , בְּרַם יֵשׁ גְּבוּל וּמִדָּה לְרַחֲמֵי הָאָדָם, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִקְרָא 'אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא' וּלְמִדּוֹתָיו אֵין סוֹף, כְּדִכְתִיב: "כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמָיו וכו' " (איכה ג,כב). גם אדם שהוא בטבעו רחמן וגומל חסדים, יש לרחמיו גבול שמעבר לו הוא איננו מרחם עוד. לעומת זאת, לרחמים של הקב"ה אין גבול בשום צד ובחינה.
וְזֶה שֶׁאָמַר הַנָּבִיא אַחַר הַחוּרְבָּן וְהַגָּלוּת "חַסְדֵי ה' כִּי לֹא תָמְנוּ וגו' ". '
וְזֶה שֶׁאָמַר הַנָּבִיא אַחַר הַחוּרְבָּן וְהַגָּלוּת (במצב שהעולם בכלל, והנשמות בפרט, אינם בשלמות): "חַסְדֵי ה' כִּי לֹא תָמְנוּ וגו' ". כאן חוזר אדמו"ר הזקן לתחילתה של האיגרת — מה פירוש "חסדי ה ' כי לא תמנו"?
פֵּירוּשׁ: לְפִי שֶׁ"לֹא תָמְנוּ" שֶׁאֵין אָנוּ תְּמִימִים וּשְׁלֵמִים בְּלִי שׁוּם חֵטְא וּפְגָם. ' '
פֵּירוּשׁ: לְפִי שֶׁ"לֹא תָמְנוּ" — שֶׁאֵין אָנוּ תְּמִימִים וּשְׁלֵמִים בְּלִי שׁוּם חֵטְא וּפְגָם. למילה 'תם' יש שתי משמעויות, שהן כמעט הפוכות. משמעות אחת היא שמשהו נגמר, כלה, והמשמעות השנייה היא שלמות. וכאן מבין אדמו"ר הזקן את המילה במשמעות השנייה, ולפי זה הפירוש הוא: "חסדי ה ' כי לא תמנו", אנו מבקשים את חסדי ה ' בגלל שאנחנו "לא תמנו", שאיננו שלמים.
בַּנֶּפֶשׁ וּבְעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים.
בַּנֶּפֶשׁ וּבְעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים. כל פגם שאדם יוצר בחטאיו הוא פגם כפול: פגם בנפשו שלו ופגם בעולמות העליונים. הפגם הוא בכל העולמות, אלא שבעולמות התחתונים אין הוא ניכר כעת, אלא רק בשורש הרוחני שבעולמות העליונים.
עַל כֵּן, צְרִיכִין אָנוּ לְהִתְנַהֵג בְּ'חַסְדֵי ה' ', שֶׁהֵם בְּלִי גְּבוּל וְתַכְלִית. ' '
עַל כֵּן, משום שאיננו שלמים, צְרִיכִין אָנוּ לְהִתְנַהֵג בְּ'חַסְדֵי ה' ', שֶׁהֵם חסדים בְּלִי גְּבוּל וְתַכְלִית. מפני ש'לא תמנו', שיש בהווייתנו חסרים ופגמים שצריך למלא ולהשלים אותם ב'חסדי ה' ' דווקא, הלא מוגבלים — לכן אנו חייבים לנהוג במצוות הצדקה בדרך של 'חסדי ה ' ', לתת בלי הגבלה.
כְּדֵי לְעוֹרֵר עָלֵינוּ רַחֲמִים וְ'חֶסֶד עִילָּאָה' שֶׁהוּא 'רַב חֶסֶד' וְרַחֲמִים בְּלִי גְּבוּל וְתַכְלִית. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמָיו וגו' ".
כְּדֵי לְעוֹרֵר עָלֵינוּ רַחֲמִים וְ'חֶסֶד עִילָּאָה' (חסד עליון) שֶׁהוּא 'רַב חֶסֶד' וְרַחֲמִים בְּלִי גְּבוּל וְתַכְלִית. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמָיו וגו' ". רחמיו וחסדיו העליונים, כביכול העצמיים, של הקב"ה, הם בלי גבול. ורק בכוחם אנו יכולים להשלים את החיסרון והפגם שנעשה בנפשנו ובעולם. וכאמור הדרך היחידה לעורר חסדים אלה היא על ידי חסד בלי גבול מצידנו; על כל פנים חסד שמעבר למידות שלנו, מידות הנפש ומידות הממון שיש לנו.
וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: אֵין יִשְׂרָאֵל נִגְאָלִין אֶלָּא בִּצְדָקָה, שֶׁיַּעֲשׂוּ גַּם אִם יִהְיוּ פְּטוּרִים מִדִּינָא .
וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: אֵין יִשְׂרָאֵל נִגְאָלִין אֶלָּא בִּצְדָקָה, שֶׁיַּעֲשׂוּ גַּם אִם יִהְיוּ פְּטוּרִים מִדִּינָא (מן הדין) .
כִּי אֵין בֶּן דָּוִד בָּא כו'
כִּי כפי שאמרו חז"ל: אֵין בֶּן דָּוִד בָּא כו' עד שתכלה פרוטה מן הכיס (סנהדרין צז,א).
איגרת זו, כאיגרות נוספות בספר זה, עסקה בצידה הרוחני הנפשי של מצוות הצדקה, בפעולתה בנפש האדם שנותן את הצדקה ובעולמות העליונים. אך באופן מיוחד התמקדה איגרת זו בנגיעת האין סוף שבמצווה זו — היכולת שיש בה לעורר לא רק את כוח החיות האלוקי השופע בעולמות, אלא את כוח האלוקי האין סופי שמעבר לעולמות, את החסד העצמי, האין סופי. ומבואר שאנו צריכים לחסד זה דווקא משום שאיננו שלמים, שעולמנו הוא חסר כל כך שכבר אין בכוחנו לתקן ולהשלים זאת בעצמנו, ואנו זקוקים לחסד העליון, חסדו של הקב"ה בעצמו, שיושפע מחדש לעולמנו וישלים אותנו.
כוחה זה של מצוות הצדקה מתגלה רק כאשר היא נעשית על ידי האדם באופן שעובר על מידותיו, מידות והגבלות נפשו וגופו וממונו — ועושה ונותן את היקר והחשוב לו באמת. לא רק מה שהוא יכול לתת, ושהוא צריך לתת על פי ההלכה, אלא יותר מזה. ה'יותר מזה' — זה מה שמעורר מלמעלה את "חסדי ה' ", את החסד האלוקי העצמי והאין סופי, זה שיכול להשלים ולרפא אותנו גם אם "לא תמנו".
ומסיים את האיגרת, שכמו ההשלמה הפרטית — כך הגאולה הכללית של ישראל מבין האומות, ושל השכינה מגלותה, תלויה בקיומה של מצוות הצדקה באופן זה.
' " רשת ' '
(Endnotes) 1 .' "; וראו בקהלת יעקב; וראו שער היחוד והאמונה פרק ה; תורה אור כה,ב, מה,ג, פו,ג ועוד. 6 . הקדמת תיקוני זהר (יז,א): "חסד דרועא ימינא, גבורה דרועא שמאלא". 7 . ראו משנה סנהדרין פרק י משנה א. 8 . לשון תיקוני זהר, תיקון ל (עד,א–ב). וראו ליקוטי אמרים פרקים כג–כד. 9 . ראו ליקוטי תורה לאר"י ז"ל פרשת יתרו; מאורי אור אות א; ליקוטי תורה במדבר מח,ד; דגל מחנה אפרים פרשת יתרו, ושם פ רשת כי תשא ד"ה פסל. 10 . ראו ליקוטי אמרים פרק לז. 11 . ראו רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ב הלכה א. 12 . שבת פח,ב, שמות רבה פרשה כט,ד. שיר השירים רבה פרשה ו,ג ועוד. וראו ליקוטי אמרים פרק לו. 13 . במדבר רבה פרשה יב,ג: "אמר הקב"ה איני מבקש לפי כוחי אלא לפי כוחן". ושם פרשה כא,כב: ״כשהוא מבקש אינו מבקש אלא לפי כחן וכשהוא נותן נותן לפי כחו״. 14 . אורך הציצית — שולחן ערוך אורח חיים סימן יא סעיף ט; התפילין אצבעיים — שולחן ערוך אדמו"ר הזקן שם סימן לב סעיף סג; מרובעות — שולחן ערוך סימן לב סעיף לט; הלולב — שם סימן תרנ סעיף א; הסוכה — שם סימן תרלא סעיף י; שופר — שם סימן תקפו סעיף ט; מקווה — שם יורה דעה סימן רא סעיף א (ועוד). 15 . ראש השנה לא,א. 16 . לקמן איגרת כו בשם האריז"ל, ש"דוקא בדורות אלו האחרונים מותר ומצוה לגלות זאת החכמה ולא בדורות הראשונים". 17 על פי מלכים א ו,ו. 18 על פי ויקרא פרק כז,יח. 19 . ראו ליקוטי אמרים פרקים מח–מט ובביאור. 20 . ראו ליקוטי תורה במדבר נב,ד; דרך מצוותיך טו,א ועוד. 21 . קהלת א,טו. וראו ברכות כו,א, חגיגה ט,ב ועוד. וראו רמב"ם הלכות תשובה פרק ד. 22 . ברכות לד,ב. וראו ליקוטי אמרים פרק ז, ואגרת התשובה סוף פרק ח. 23 . ראו לעיל איגרת ד. 24 . ראו ליקוטי תורה דרושים לראש השנה סב,ב; מאמרים מלוקטים חלק ב עמ' קטו. 25 . זאת מלבד פירושה של המילה "דלת" על דרך לשון "דלת הארץ" (מלכים ב כה,יב ועוד). וראו שבת קד,א: "גימ"ל דל"ת — גמול דלים" 26 . תחילת פרשת וירא. וראו רש"י שם ח,ד. 27 . כתובות נ,א. וראו רמב"ם הלכות ערכין פרק ח הלכה יד, ושולחן ערוך יורה דעה סימן רמט סעיף א. וראו אגרת התשובה פרק ג, ולקמן איגרת יג. 28 . ראו אגרת התשובה פרקים ב–ג. 29 . תהלים קג,יז. וראו לעיל איגרת ח. 30 . רמב"ם הלכות מתנות אביונים פרק י הלכה א. וראו בשינוי שבת קלט,א, וסנהדרין צח,א. 31 . מה שאין אדמו"ר הזקן מביא את המאמר "עד שתכלה פרוטה וכו ' ", אלא רק רומז זאת ב"וכו ' ", מבאר כ"ק אדמו"ר זי"ע: "אפשר לומר מפני שאין אדמו"ר הזקן רוצה לבטא מילים אלו בפירוש, שכן מאמר חז"ל זה יכול להתקיים גם ברוחניות, באופן שיהודים רק יחשבו עצמם כדלים וחסרי כל". 32 . ראו סנהדרין קג,א וברש"י שם, ואיכה רבה פתיחתא יד.
' ' ' ' ' ' ' ' ' ' '
' להיות חפץ בחיי בשרי ם ובני ומזוני כי על זה אמרו רבותינו זכרונם לברכה בטל רצונך כו ' דהיינו שיהיה רצונו בטל במציאות ולא יהיה לו שום רצון כלל בעניני עולם הזה כולם הנכללים בבני חיי ומזוני וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה שעל כרחך אתה חי: ' על פי מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק עושה שלום במרומיו כי מיכאל שר של מים וגבריאל שר של אש ואין מכבין זה את זה כלומר שמיכאל שר של חסד הנקרא בשם מים היורדים ממקום גבוה למקום נמוך והוא בחינת ההשפעה והתפשטות החיות מעולמות עליונים לתחתונים ובחינת אש שטבעה לעלות למעלה היא בחינת הגבורה והסתלקות השפעת החיים ממטה למעלה שלא להשפיע רק בצמצום עצום ורב והן מדות נגדיות והפכיות זו לזו והיינו כשהן בבחינת מדות לבדן. '. '. '. הנה בכלל עובדי ה ' יש ב ' בחינות ומדרגות חלוקות מצד שורש נשמתם למעלה מבחינת ימין ושמאל דהיינו שבחינת שמאל היא מדת הצמצום וההסתר בעבודת ה' כמו שכתוב והצנע לכת כו' במסתרים תבכה כו' כל העוסק בתורה בסתר כו'. והנה ממדה זו נמשכה גם כן בחינת הצמצום והגבול בעבודת ה' כמו בצדקה להיות נידון בהשג יד והמבזבז אל יבזבז יותר מחומש וכהאי גוונא בתלמוד תורה ושארי מצות די לו שיוצא ידי חובתו מחיוב מפורש שחייבתו התורה בפירוש לקבוע עתים כו'. אך בחינת ימין היא מדת החסד וההתפשטות בעבודת ה' בהתרחבות בלי צמצום והסתר כלל כמו שכתוב ואתהלכה ברחבה כו' וממנה נמשך גם כן מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה זרוק מרה בתלמידים כו' (צריך עיון. ונראה שצריך להיות קודם אך בחינת ימין כו') וגם בלי צמצום וגבול כלל ואין מעצור לרוח נדבתו בין בצדקה ובין בתלמוד תורה ושארי מצות ולא די לו לצאת ידי חובתו בלבד אלא עד בלי די כו ': ' תצפנם בסוכה וגו ':