חזור
אגרת הקדש
אגרת אפּוֹתְחִין בִּבְרָכָה לְבָרֵךְ וּלְהוֹדוֹת לה' כִּי טוֹב.
פּוֹתְחִין בִּבְרָכָה לְבָרֵךְ וּלְהוֹדוֹת לה' כִּי טוֹב.
שְׁמוּעָה טוֹבָה שָׁמְעָה וַתְּחִי נַפְשִׁי, אֵין טֹוב אֶלָּא תּוֹרָה
שְׁמוּעָה טוֹבָה
תּוֹרַת ה' תְּמִימָה זוֹ הַשְׁלָמַת כָּל הַשַּׁ"ס כּוּלּוֹ.
תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ (תהלים יט,ח). זוֹ הַשְׁלָמַת כָּל הַשַּׁ"ס (שישה סדרים) כּוּלּוֹ.
בְּרוֹב עֲיָירוֹת וּמִנְיָנִים מֵאַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ,
בְּרוֹב עֲיָירוֹת וּמִנְיָנִים מֵאַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ, הם החסידים. כפי שרואים כאן, כבר בזמנו של אדמו"ר הזקן היו באותם אזורים עיירות שלמות שהיו עיירות של חסידים, והיו עיירות שלא היו של חסידים בלבד אבל היו בהן מניינים של חסידים.
הוֹדָאָה עַל הֶעָבַר וּבַקָּשָׁה עַל הֶעָתִיד
הוֹדָאָה עַל הֶעָבַר וּבַקָּשָׁה עַל הֶעָתִיד (על פי ברכות פרק ט משנה ד).
כֹּה יִתֵּן וְכֹה יוֹסִיף ה', לְאַמֵּץ לִבָּם בַּגִּבּוֹרִים מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה בִּגְבוּרָה שֶׁל תּוֹרָה וּלְהוֹדִיעַ לִבְנֵי אָדָם גְּבוּרָתָהּ שֶׁל תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה וְכֹחָהּ עוֹז.
כֹּה יִתֵּן וְכֹה יוֹסִיף ה', כפי שנתן להם כוח לסיים בשנה הזו, כך ייתן להם את הכוח לשוב ולסיים בעתיד. ואף יוסיף לְאַמֵּץ לִבָּם בַּגִּבּוֹרִים (על פי עמוס ב,טז), מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה בִּגְבוּרָה שֶׁל תּוֹרָה (על פי שבת י,א). וּלְהוֹדִיעַ לִבְנֵי אָדָם גְּבוּרָתָהּ (על פי תהלים קמה,יב) שֶׁל תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה וְכֹחָהּ עוֹז. הוא מדבר על גבורתה של התורה שבעל פה, שכן התורה שבעל פה היא בצד של הגבורה
מכאן, לאחר דברי ההודאה והבקשה מהחסידים על אודות לימוד הש"ס, מתחיל עיקר עניינה של האיגרת.
פֵּירֵשׁ שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם: "חָגְרָה בְעוֹז מָתְנֶיהָ כוּ' "
פֵּירֵשׁ שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם: "חָגְרָה בְעוֹז מָתְנֶיהָ כוּ' " (משלי לא,יז). פרק זה, על "אשת חיל", מתפרש תמיד גם כמשל. אין זה רק מזמור בשבחה של אישה פלונית ומעלותיה, אלא משל ל'אשת החיל' של המציאות כולה, לספירת המלכות, ל'כנסת ישראל', ובאופן אחר גם לנשמה הקדושה הפרטית של כל אחד מישראל. לפי זה יש להבין את הפסוק "חגרה בעוז מתניה": "עוז" היא התורה, כמאמר חז"ל "אין עוז אלא תורה".
'מָתְנַיִם' הֵם בְּחִינַת דָּבָר הַמַּעֲמִיד כָּל הַגּוּף עִם הָרֹאשׁ הַנִּצָּב וְעוֹמֵד עֲלֵיהֶם, וְהֵם הַמּוֹלִיכִים וּמְבִיאִים אוֹתוֹ לִמְחוֹז חֶפְצוֹ.
ויובן על פי המשל מגוף האדם: 'מָתְנַיִם' הֵם בְּחִינַת דָּבָר הַמַּעֲמִיד כָּל הַגּוּף עִם הָרֹאשׁ הַנִּצָּב וְעוֹמֵד עֲלֵיהֶם, וְהֵם הַמּוֹלִיכִים וּמְבִיאִים אוֹתוֹ לִמְחוֹז חֶפְצוֹ. ה'מותניים' הם מה שאנו קוראים אגן הירכיים, הכולל את שתי הרגליים היוצאות ממנו. למותניים בגוף יש שני תפקידים: האחד, להחזיק ולהעמיד את כל הגוף שעליהם, כיוון שהם מרכז הכובד והיציבות של הגוף כולו. והשני, שעל ידם נע הגוף ממקום למקום. בגוף יש חלקים נעלים יותר — הראש שהוא מרכז ההכרה והמחשבה, והלב שהוא מרכז ההרגשה — אבל יש דברים שהם אינם יכולים לעשות, הם אינם עומדים לבד ללא התמיכה של המותניים, והם אינם יכולים לנוע ממקום למקום ללא הרגליים.
וּכְמוֹ שֶׁהוּא בְּגַשְׁמִיּוּת הַגּוּף, כָּךְ הוּא בִּבְחִינַת רוּחָנִיּוּת הַנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית.
וּכְמוֹ שֶׁהוּא בְּגַשְׁמִיּוּת הַגּוּף, כָּךְ הוּא בִּבְחִינַת רוּחָנִיּוּת הַנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית. דמותו הגופנית של האדם מקבילה לדמותו הרוחנית.
הָאֱמוּנָה הָאֲמִיתִּית בה' אֶחָד.
הָאֱמוּנָה הָאֲמִיתִּית בה' אֶחָד. כוח הנפש הזה, ה'מותניים' שבנפש, הוא כוח האמונה. וקודם שיבאר את הדימוי, כיצד מעמידה האמונה את שאר כוחות הנפש, הוא אומר מילים מספר על האמונה. האמונה שהוא מדבר עליה, שכל מבני הנפש בנויים עליה, צריכה להיות אמונה אמיתית, וצריך שתהיה האמונה בה' אחד.
אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, דְּאִיהוּ מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין וְסוֹבֵב כָּל עָלְמִין .
שהוא, אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, דְּאִיהוּ מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין וְסוֹבֵב כָּל עָלְמִין (שהוא ממלא את כל העולמות וסובב את כל העולמות) . כלומר, הקביעה שהוא אחד פירושה שהוא מצוי בתוך הכול ומעבר לכול, שאין דבר במציאות מחוץ לאחדותו. במקומות אחרים
וְלֵית אֲתָר פָּנוּי מִינֵּיהּ . לְמַעְלָה עַד אֵין קֵץ וּלְמַטָּה עַד אֵין תַּכְלִית.
וְלֵית אֲתָר פָּנוּי מִינֵּיהּ (אין מקום פנוי ממנו) . לממד ה'מקום', ברוחניות כמו בגשמיות, יש שש קצוות: מעלה ומטה וארבעה צדדים, והקב"ה ממלא את המקום בכל הממדים הללו: לְמַעְלָה עַד אֵין קֵץ וּלְמַטָּה עַד אֵין תַּכְלִית.
וְכֵן לד' סִטְרִין בִּבְחִינַת אֵין סוֹף מַמָּשׁ.
וְכֵן לד' סִטְרִין (לארבעה צדדים), בִּבְחִינַת אֵין סוֹף מַמָּשׁ. ההוויה האלוקית ממלאה את כל ממדי המקום באין סוף. אין מקום פנוי ממנו, אין דבר שהוא ריק, אטום או נעלם ממנו, וכלשון שיר הייחוד: "ואין מקום דק ממך נחדל".
וְכֵן בִּבְחִינַת שָׁנָה וְנֶפֶשׁ, כַּנּוֹדָע.
וְכֵן בִּבְחִינַת שָׁנָה וְנֶפֶשׁ, כַּנּוֹדָע. המציאות מורכבת משלוש בחינות בסיסיות: 'עולם', 'שנה', 'נפש' ,
הִנֵּה אֱמוּנָה זוֹ נִקְרֵאת בְּשֵׁם בְּחִינַת מָתְנַיִם דָּבָר הַמַּעֲמִיד וּמְקַיֵּים אֶת הָרֹאשׁ, הוּא הַשֵּׂכֶל הַמִּתְבּוֹנֵן וּמַעֲמִיק דַּעַת.
הִנֵּה אֱמוּנָה זוֹ נִקְרֵאת בְּשֵׁם בְּחִינַת מָתְנַיִם של הנפש. אמונה זו נקראת מותניים, משום שהיא, על דרך משל, דָּבָר הַמַּעֲמִיד וּמְקַיֵּים אֶת הָרֹאשׁ, הוּא בכוחות הנפש כוח הַשֵּׂכֶל הַמִּתְבּוֹנֵן וּמַעֲמִיק דַּעַת. על יסוד האמונה בא השלב הבא שהוא השלב של השכל. השכל מתבונן ומעמיק, הוא חוקר את הדבר — מה המשמעות לגביי? מה התוכן? מה הנקודה הפנימית? האמונה בעצמה, גם אם אינה השכלה, היא קיימת כתשתית וכבסיס בלתי מושכל לכל ההשגות וההרגשות, לכל חיי הנפש של האדם. האמונה היא התפיסה של הדברים בשלמותם, בראייה שהיא ראייה עצמית. לא בהבנה מנתחת, מחלקת, מסדרת, אלא בתפיסה כעין זו שאדם מרגיש את מציאות עצמו, כאשר מושגים מסוימים מגיעים אצלו לכלל ברירות, והוא פשוט יודע: מה נכון ומה אינו נכון. הוודאות הזו אינה מושכלת ואינה ניתנת להוכחה מסודרת, ואולם היא הבסיס המעמיד ומאפשר את כל פעולתו והווייתו של השכל וממנו לשאר כוחות הנפש.
בִּגְדוּלַּת אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, בִּבְחִינַת 'עוֹלָם שָׁנָה נֶפֶשׁ'.
להתבוננות זו יש שני צדדים. הצד האחד הוא ההתבוננות בִּגְדוּלַּת אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, בִּבְחִינַת 'עוֹלָם שָׁנָה נֶפֶשׁ'. ההתבוננות בגדולה האין סופית, במרחק ובנבדלות; התבוננות היוצרת את התחושה של העוצמה, התחושה הכעין אוקיינית, וכיצד היא מתבטאת בכל אחד מהממדים של 'עולם שנה נפש'. בכך יש מקום לחשוב באין סופיותו של המקום, באין סופיותו של הזמן ובאין סופיותה של הנשמה — ומעבר לכך באין סוף עצמו ביחס להם.
ו בְּרוֹב חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו עִמָּנוּ לִהְיוֹת עַם קְרוֹבוֹ, וּלְדָבְקָה בּוֹ מַמָּשׁ.
ומצד שני: בְּרוֹב חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו עִמָּנוּ לִהְיוֹת עַם קְרוֹבוֹ,
כַּנּוֹדָע, מִמַּאֲמַר יָפָה שָׁעָה אַחַת בִּתְשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בָּעוֹלָם הַזֶּה מִכָּל חַיֵּי עוֹלָם הַבָּא
כַּנּוֹדָע, עניין זה של הקִרבה הגדולה על רקע הגדולה האין סופית, יובן מִמַּאֲמַר חז"ל: יָפָה שָׁעָה אַחַת בִּתְשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בָּעוֹלָם הַזֶּה מִכָּל חַיֵּי עוֹלָם הַבָּא (אבות פרק ד משנה יז).
שֶׁ הוּא רַק זִיו וְהֶאָרָה מִבְּחִינָה הַנִּקְרֵאת שְׁכִינָה, "הַשּׁוֹכֵן כו' ".
והסבר הדבר הוא, שֶׁהעולם הבא הוּא רַק זִיו וְהֶאָרָה מִבְּחִינָה הַנִּקְרֵאת שְׁכִינָה, וכלשון הכתוב: "הַשּׁוֹכֵן כו' ".
וְנִבְרָא, בְּ יוּ"ד אַחַת מִשְּׁמוֹ יִתְבָּרַךְ כו'.
וְנִבְרָא, העולם הבא, בְּאות יוּ"ד אַחַת מִשְּׁמוֹ יִתְבָּרַךְ כו'. על פי מאמר חז"ל
אֲבָל תְּשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים מְקָרְבִין יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם מַמָּשׁ. לְמַהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ כִּבְיָכוֹל, בְּחִינַת אֵין סוֹף מַמָּשׁ.
אֲבָל תְּשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים מְקָרְבִין יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם מַמָּשׁ. תשובה ומעשים טובים (מצוות) אינם נתפסים כאן רק כמכשירים שעל ידם יזכה האדם, בעתיד, לחיי העולם הבא. תורה ומצוות הם בעצמם, בתוך חיי העולם הזה,
וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב. " הוֹדוֹ עַל אֶרֶץ וְשָׁמָיִם"
וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב. את המעלה הזו, של התורה והמצוות, מבטא גם הכתוב: "כִּי נִשְׂגָּב שְׁמוֹ לְבַדּוֹ הוֹדוֹ עַל אֶרֶץ וְשָׁמָיִם" (תהלים קמח,יג). כלומר, אף שמו של הקב"ה נשגב, כלומר: נעלה ונבדל לבדו מכל העולמות והגילויים, ורק הודו של שמו, הזיו וההארה משמו — הם המחיים את כל המציאות, את הארץ וגם את השמיים.
"וַיָּרֶם קֶרֶן לְעַמּוֹ כו' ".
ולעומת זאת, כתוב בהמשך: "וַיָּרֶם קֶרֶן לְעַמּוֹ כו' ". על ידי התורה והמצוות הוא מרים קרן לעמו ישראל מבחינת מהותו ועצמותו, להידבק בו ממש.
"אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ כו' ".
את המשמעות הזו מבטא גם הנוסח הכללי של ברכת המצוות: "אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ כו' ". כלומר, שעשה אותנו קדושים על ידי קיום המצוות; מורמים אל קדושתו העצמית, הנבדלת, שמעל ומעבר להודו שעל ארץ ושמיים. קיום המצוות הוא בעצם התחברות, מלשון צוותא,
וְ"כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים ".
וְ"כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם ".
לְהוֹלִיד מִתְּבוּנָה זוֹ. דְּחִילוּ וּרְחִימוּ .
לְהוֹלִיד מִתְּבוּנָה זוֹ. ההתבוננות הזו (כמים הפנים לפנים), שהכילה את שני הצדדים שבהתייחסות אל ההוויה האלוקית, הרוממות והקרבה, אף יוצרת רגש כפול, שיש לו שני קטבים: דְּחִילוּ וּרְחִימוּ (יראה ואהבה) . יראה היא הרגש הנובע מתחושת הרוממות, המרחק; אהבה היא הרגש השייך לתחושת הקרבה, לרצון להיות קרוב ודבק בו.
שִׂכְלִיִּים אוֹ טִבְעִיִּים.
שִׂכְלִיִּים אוֹ טִבְעִיִּים. יש שני סוגים של אהבה ויראה, שכאן רק נזכרים ובמקומות אחרים מבוארים באריכות. אהבה ויראה שכליות הן המכוונות ובנויות על תפיסתה של ההכרה המושכלת. ככל שההכרה רחבה ועמוקה יותר כך בהתאמה מתפתח גם הרגש. לעומתן, האהבה והיראה הטבעיות אינן נוצרות מן ההכרה, ואף אינן קשורות אליה באותה התאמה. ההכרה רק פותחת פתח כדי שרגש של אהבה או יראה יפרוץ החוצה. האהבה או היראה הזו שפורצת החוצה היא חלק מטבע נפשו של אותו אדם, אלא כיוון שהיא אהבת ה' שאינו גלוי מעצמו בעולמות התחתונים היא דורשת שחרור, וההתבוננות במקרה זה היא שמשחררת אותה. האהבה הטבעית יכולה להשתחרר גם באופנים אחרים, שלא על ידי התבוננות שכלית. אדם יכול לשמוע נגינה וליבו יפתח לאהבה או יראה. לא שהנגינה אמרה את התוכן של אותה הכרה, אבל היא פרצה פתח בנפש בכיוון של אהבה או של יראה עדינה יותר, קדושה ואלוקית.
לִהְיוֹת בְּחִינַת "צָעַק לִבָּם אֶל ה' "
לִהְיוֹת בְּחִינַת "צָעַק לִבָּם אֶל ה' " (איכה ב,יח),
אוֹ בְּחִינַת רִשְׁפֵּי אֵשׁ וְשַׁלְהֶבֶת עַזָּה בִּבְחִינַת 'רָצוֹא', וְאַחַר כָּךְ בִּבְחִינַת 'שׁוֹב'.
אוֹ בְּחִינַת רִשְׁפֵּי אֵשׁ וְשַׁלְהֶבֶת עַזָּה (על פי שיר השירים ח,ו), בִּבְחִינַת 'רָצוֹא', היא התעוררות הרצון והתשוקה לצאת מן העולם ולהתקרב אל ה'. וְאַחַר כָּךְ בִּבְחִינַת 'שׁוֹב'. 'רצוא ושוב',
לִהְיוֹת פַּחַד ה' בְּלִבּוֹ, וְלִיבוֹשׁ מִגְּדוּלָּתוֹ כו'.
לִהְיוֹת פַּחַד ה' בְּלִבּוֹ, ובדרגה אחרת וְלִיבוֹשׁ מִגְּדוּלָּתוֹ כו'. בהרגשה של בושה, של קטנות האדם לעומתו, "כי מי הוא זה ערב את לבו לגשת אלי וגו' " (ירמיה ל,כא).
וְהוּא בְּחִינַת 'שְׂמֹאל דּוֹחָה'
וְהוּא בְּחִינַת 'שְׂמֹאל דּוֹחָה' שלעומת ולאחר 'ימין מקרבת'.
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּמַתַּן תּוֹרָה: "וַיַּרְא הָעָם וַיָּנוּעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחוֹק כו' "
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּמַתַּן תּוֹרָה: "וַיַּרְא הָעָם וַיָּנוּעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחוֹק כו' " (שמות כ,יח). אל מול ההתגלות של מתן תורה, מגיב העם באותה תנועה של רצוא ושוב. מצד אחד המשיכה הגדולה, ומצד שני האימה הגדולה; רצים ומתקרבים עד שנתקלים בהיבט של הנשגב, המאיים, ונרתעים אחורנית.
וְהֵן בְּחִינַת הַזְּרוֹעוֹת וְהַגּוּף שֶׁבַּנֶּפֶשׁ.
וְהֵן בְּחִינַת הַזְּרוֹעוֹת וְהַגּוּף שֶׁבַּנֶּפֶשׁ. כמתואר בהקדמת תיקוני זהר ('פתח אליהו')
השאלה שיעסוק בה בחלקה השני של האיגרת היא כיצד מטפחים, מחזקים ומגדלים את האמונה עצמה.
אַךְ מִי הוּא הַנּוֹתֵן כֹּחַ וָעוֹז לִבְחִינַת מָתְנַיִם לְהַעֲמִיד וּלְקַיֵּים הָרֹאשׁ וְהַזְּרוֹעוֹת?
אַךְ מִי הוּא הַנּוֹתֵן כֹּחַ וָעוֹז לִבְחִינַת מָתְנַיִם לְהַעֲמִיד וּלְקַיֵּים הָרֹאשׁ וְהַזְּרוֹעוֹת? האמונה היא המעמידה ומאפשרת את כל העבודה הנפשית, השכלית והרגשית, אבל נשאלת השאלה: מהיכן מקבלת האמונה עצמה את החיזוק? הבעיה היא שבעצם אין אנו יודעים כלל כיצד לגעת בתחום האמונה שבנפש, כיצד נקבעים בתוכו הדברים וכיצד מגיעים אליהם. אנו יודעים רק מה שקורה סביב, על המבנים הצדדיים, על התוצאות — אבל על מהותה ושורשה של האמונה אין אנו יודעים. אנו יודעים משהו על המידות, איך לפתח אותן, לגדל אותן, אנו יודעים על מה יש להרהר, כיצד יש להתבונן וכיוצא בזה, אבל במה שנוגע לאמונה אנו נמצאים בתחום שאינו ברור, שבעצם אין אנו יודעים כיצד לטפל בו.
עם זאת, אף על פי שאין בידינו דרך מודעת, ישירה, לעסוק באמונה, יש בידינו דרכים לכאורה עקיפות, שפועלות בדרכים שאפשר לקרוא להן סגוליות. יש 'מזון' שהאמונה גדלה עליו, שגם אם הקשר אינו רציונלי (כאמונה עצמה) ניתן לעסוק בו בדרכים אחרות.
הוּא עֵסֶק וְלִימּוּד הֲלָכוֹת בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה.
הוּא עֵסֶק וְלִימּוּד הֲלָכוֹת בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. כאשר אדם עוסק בהלכות שבתורה שבעל פה, והכוונה היא לכל ההלכות: מההלכות הכתובות בספר המדע של הרמב"ם ועד להלכות תערובות, מה קורה לכף חלבית שנפלה לסיר בשרי וכיוצא בזה — הוא מגלה ומחזק בתוכו את כוח האמונה שבנפש.
הִיא בְּחִינַת גִּילּוּי רָצוֹן הָעֶלְיוֹן,
חיזוק זה אינו השפעה ישירה המשתלשלת מידיעת תוכנם של הדברים. אין קשר גלוי בין תוכן הלימוד לאמונה בקב"ה. יתר על כן, האמונה היא בלתי מושכלת במהותה, ולכן אין היא מתבססת ואין היא ניזונה מכוחה של העבודה השכלית כשלעצמה. אלא כוחה של התורה שבעל פה לחזק את האמונה הוא משום שהתורה שְׁבעל פה הִיא בְּחִינַת גִּילּוּי רָצוֹן הָעֶלְיוֹן, רצונו של הקב"ה בעצמו, היא דרגת הכתר שלמעלה גם מדרגת החכמה והשכל.
דְּאוֹרַיְיתָא מֵחָכְמָה הִיא דְּנָפְקַת . אֲבָל מְקוֹרָהּ וְשָׁרְשָׁהּ הוּא לְמַעְלָה מַעֲלָה מִבְּחִינַת חָכְמָה, וְהוּא הַנִּקְרָא בְּשֵׁם 'רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ הוּא'.
ויש להבין מה שכתוב במקומות אחרים, שלכאורה מנוגד למה שנאמר כאן: דְּאוֹרַיְיתָא מֵחָכְמָה הִיא דְּנָפְקַת
וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "כַּצִּנָּה רָצוֹן תַּעְטְרֶנּוּ" , כַּעֲטָרָה שֶׁהִיא עַל הַמּוֹחִין שֶׁבָּרֹאשׁ.
וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "כַּצִּנָּה רָצוֹן תַּעְטְרֶנּוּ" (תהלים ה,יג) , כַּעֲטָרָה שֶׁהִיא עַל הַמּוֹחִין שֶׁבָּרֹאשׁ. הרצון שלמעלה מהחכמה הוא כעטרה, ככתר, שעל הראש.
יש בעטרה משמעות נוספת — עטרה היא גם 'מקיף'.
וְכַנּוֹדַע מִמַּה שֶּׁפֵּרְשׁוּ, עַל פָּסוּק: "אֵשֶׁת חַיִל עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ"
וְכַנּוֹדַע מִמַּה שֶּׁפֵּרְשׁוּ,
וְכָל הַשּׁוֹנֶה הֲלָכוֹת בְּכָל יוֹם
וְכָל הַשּׁוֹנֶה הֲלָכוֹת בְּכָל יוֹם מובטח לו שהוא בן עולם הבא.
וְזֶהוּ "חָגְרָה בְּעוֹז מָתְנֶיהָ" אֵין עוֹז אֶלָּא תּוֹרָה
וְזֶהוּ "חָגְרָה בְּעוֹז מָתְנֶיהָ" (משלי לא,יז) — אֵין עוֹז אֶלָּא תּוֹרָה
שֶׁהִיא, נוֹתֶנֶת כֹּחַ וָעוֹז לִבְחִינַת מָתְנַיִם, הַחֲגוּרִים וּמְלוּבָּשִׁים בָּהּ.
שֶׁהִיא, התורה שבעל פה, נוֹתֶנֶת כֹּחַ וָעוֹז לִבְחִינַת מָתְנַיִם, הַחֲגוּרִים וּמְלוּבָּשִׁים בָּהּ. העיסוק בהלכות שבתורה, גם אם אין הוא מוסיף בחכמה ובאהבה ויראה, הוא מחזק את כוח האמונה שבנפש.
לְחַזֵּק וּלְאַמֵּץ זְרוֹעוֹתֶיהָ הֵן דְּחִילוּ וּרְחִימוּ שִׂכְלִיִּים, אוֹ טִבְעִיִּים,
וכוח האמונה שבנפש פועל לְחַזֵּק וּלְאַמֵּץ זְרוֹעוֹתֶיהָ של הנפש, ש הֵן דְּחִילוּ וּרְחִימוּ (יראה ואהבה) שִׂכְלִיִּים, הנוצרים מכוח ההכרה, אוֹ טִבְעִיִּים, שהם קיימים בטבע הנפש, ולא נוצרים בה על פי טעם ודעת. שהכלל, בכל דרגות האהבה והיראה, הוא שאין הן יכולות לעמוד אלא במקום שיש בסיס של אמונה; של קבלת הדברים כפי שהם, קודם שבונים את הרגשות וההבנות לגביהם.
כָּל חַד לְפוּם שִׁיעוּרָא דִּילֵיהּ .
כָּל חַד לְפוּם שִׁיעוּרָא דִּילֵיהּ (כל אחד לפי שיעורו, מידתו, שלו) . האהבה והיראה הן רגשות אישיים מאוד, אין דומה אהבה של אדם אחד לאהבתו של אדם אחר, לא בעוצמתה ולא באופייה של ההרגשה, לא בדרך שבה היא מתעוררת ולא בדרך שבה היא מתבטאת.
(וְעַל הַעֲמָדַת וְקִיּוּם בְּחִינַת הָרֹאשׁ שֶׁבַּנֶּפֶשׁ, הוּא הַשֵּׂכֶל הַמִּתְבּוֹנֵן כו', אָמַר: "טָעֲמָה כִּי טוֹב סַחְרָהּ כו' "
הדברים נאמרו לגבי 'זרועותיה' של הנפש, האהבה והיראה, ובסוגריים מעיר כאן אדמו"ר הזקן שכן הוא גם לגבי ה'ראש': (וְעַל הַעֲמָדַת וְקִיּוּם בְּחִינַת הָרֹאשׁ שֶׁבַּנֶּפֶשׁ, הוּא הַשֵּׂכֶל הַמִּתְבּוֹנֵן כו', אָמַר: "טָעֲמָה כִּי טוֹב סַחְרָהּ כו' " [משלי לא,יח]. הוא הפסוק הבא, לאחר "חגרה בעוז מתניה וגו' ", לאחר חיזוק המותניים על ידי העיסוק בהלכות התורה. עניינו של פסוק זה הוא בהשגה השכלית, שהיא "טעמה כי טוב וכו' ", כמו "טעמו וראו כי טוב ה' ";
וּמְבוֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר).
וּמְבוֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר). שהרי איגרת זו עוסקת, בעיקרה, בחיזוק ה'זרועות', האהבה והיראה, בזמן ובעבודת התפילה (עבודה שבלב). ועניין זה של חיזוק והעמדת בחינת ה'ראש', המוחין שבנפש, נתבאר במקומות אחרים.
מכאן מגיע חלקה היישומי, המעשי, של האיגרת. הכלל, בייחוד באיגרות הללו אך במובן מסוים כן הוא בכל מאמר חסידות, שהדברים נועדו בסופו של דבר ליישום. לא להישאר בבחינת רעיונות או גילויי רגש, אלא להיעשות עבודה של ממש בנפש ובחיים — בתוך התפילה, בתוך המצוות, ובדרכי החיים כולם. ומעתה, לאחר שהמחבר בנה את התשתית הרעיונית, הוא נכנס אל פרטי הדרישות המעשיות.
אַךְ עֵת וּזְמַן הַחִיזּוּק וְאִימּוּץ הַזְּרוֹעוֹת וְהָרֹאשׁ הִיא שְׁעַת תְּפִלַּת הַשַּׁחַר, שֶׁהִיא שְׁעַת רַחֲמִים וְעֵת רָצוֹן הָעֶלְיוֹן לְמַעְלָה.
אַךְ עֵת וּזְמַן הַחִיזּוּק וְאִימּוּץ הַזְּרוֹעוֹת וְהָרֹאשׁ הִיא שְׁעַת תְּפִלַּת הַשַּׁחַר, שֶׁהִיא שְׁעַת רַחֲמִים וְעֵת רָצוֹן הָעֶלְיוֹן לְמַעְלָה. לכל חלק מן היום יש אופי ותכונות משל עצמו,
וְלָזֹאת אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ מִמְּבַקְּשֵׁי ה'
וְלָזֹאת אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ מִמְּבַקְּשֵׁי ה', הוא מבקש מאלה שהם 'מבקשי ה' ', שכן הסגנון ותוכן הדברים פונה אל אותם אנשים המבקשים ורוצים להתפלל, הרוצים להתחזק באמונתם, באהבת ה' וביראת ה'.
יָבִינוּ וְיַשְׂכִּילוּ יַחְדָּיו, וְלִהְיוֹת לְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֵיהֶם כָּל מַה שֶּׁכָּתַבְתִּי אֲלֵיהֶם אֶשְׁתָּקַד
שיָבִינוּ וְיַשְׂכִּילוּ יַחְדָּיו, וְלִהְיוֹת לְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֵיהֶם כָּל מַה שֶּׁכָּתַבְתִּי אֲלֵיהֶם אֶשְׁתָּקַד, מובא במכתב אחר המופיע גם הוא בספר זה.
בִּכְלָל וּבִפְרָט מֵעִנְיַן כַּוָּונַת הַתְּפִלָּה מֵעוּמְקָא דְּלִבָּא ).
בִּכְלָל, לציבור החסידים, באותה איגרת מצויות תקנות והוראות כלליות הנוגעות לתפילה בציבור. וּבִפְרָט מֵעִנְיַן כַּוָּונַת הַתְּפִלָּה האישית מֵעוּמְקָא דְּלִבָּא (מעומק הלב ).
יוֹם יוֹם יִדְרְשׁוּן ה'
יוֹם יוֹם יִדְרְשׁוּן ה' (על פי ישעיה נח,ב),
בְּכָל לִבָּם וּבְכָל נַפְשָׁם,
בְּכָל לִבָּם וּבְכָל נַפְשָׁם, כמו שאומרים בפרשות של קריאת שמע, עם כל הפירושים והמובנים שיש למילים אלו: בכל הלב, להשקיע בכך את כל רצונותיו ואהבותיו של הלב; ובכל הנפש, בכל כוחות הנפש, ובאופן של מסירות הנפש בבחינת "אפילו נוטל את נפשך".
וְנַפְשָׁם תִּשְׁתַּפֵּךְ כַּמַּיִם נוֹכַח פְּנֵי ה'. וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּ'סִפְרֵי' עַד מִיצּוּי הַנֶּפֶשׁ כו'.
ואת העבודה הזאת צריך האדם לעשות עד אשר וְנַפְשָׁם תִּשְׁתַּפֵּךְ כַּמַּיִם נוֹכַח פְּנֵי ה'.
מכאן, כאמור לעיל, מתחיל חלקה השלישי של האיגרת, אשר נכתבה מאוחר יותר, כאשר גדלה והתבססה תנועת החסידות סביב אדמו"ר הזקן והיה צורך בקביעת סדרים ותקנות. וראשית מתייחסים הדברים אל התפילה בציבור.
וְעַתָּה הַפַּעַם הִנְנִי יוֹסִיף שֵׁנִית יָדִי, בְּתוֹסֶפֶת בֵּיאוּר וּבַקָּשָׁה כְּפוּלָה, שְׁטוּחָה וּפְרוּשָׂה לִפְנֵי כָּל אַנְשֵׁי שְׁלוֹמִים, הַקְּרוֹבִים וְהָרְחוֹקִים, לְקַיֵּים עֲלֵיהֶם שֶׁכָּל יְמֵי הַחוֹל לֹא יֵרְדוּ לִפְנֵי הַתֵּיבָה, הַבַּעֲלֵי עֲסָקִים שֶׁאֵין לָהֶם פְּנַאי כָּל כָּךְ
וְעַתָּה הַפַּעַם הִנְנִי יוֹסִיף שֵׁנִית יָדִי, בְּתוֹסֶפֶת בֵּיאוּר וּבַקָּשָׁה כְּפוּלָה, שְׁטוּחָה וּפְרוּשָׂה לִפְנֵי כָּל אַנְשֵׁי שְׁלוֹמִים, הַקְּרוֹבִים וְהָרְחוֹקִים, לְקַיֵּים עֲלֵיהֶם שֶׁכָּל יְמֵי הַחוֹל לֹא יֵרְדוּ לִפְנֵי הַתֵּיבָה, להיות שליחי ציבור בתפילה, הַבַּעֲלֵי עֲסָקִים שֶׁאֵין לָהֶם פְּנַאי כָּל כָּךְ, שכיוון שהם ממהרים לעסקיהם יזדרזו בתפילה ולא ישהו בה כדי הצורך. אדמו"ר הזקן ידע שאי אפשר לתבוע מאדם שיש לו זמן קצוב לצאת לעסקיו שישכח הכול וישקע בעבודת התפילה במתינות. היו אמנם חסידים שיכלו לעשות זאת, שהעובדה שיש עסקים וטרדות שהולכים ובאים בעוד זמן קצוב לא הפריעה להם לנהוג כאילו באמת אין שום דבר אחר, ואולם בוודאי אין זה דבר מצוי. לבד מזאת, שלרוב באמת צריכים לזמן רב, שאינו מצוי בידיהם של בעלי העסקים.
רַק אוֹתָם שֶׁיֵּשׁ לָהֶם פְּנַאי,
רַק אוֹתָם שֶׁיֵּשׁ לָהֶם פְּנַאי, שאין להם עסקים או שעסקיהם אינם מטרידים אותם, והם יכולים לפנות בנפש מרחב פנוי מענייני היום יום. עבודת התפילה שדרש אדמו"ר הזקן מחסידיו הייתה כזו שאכן דרשה זמן, יותר מהזמן שבו אומרים את המילים; שיהיה מרווח של זמן סביב המילים, לחשוב ולהתבונן בהן במה שלמדו בתורת החסידות ובמה שהבינו, לפתוח אותן אל הנפש, להרגיש, להשתחרר ולעלות מענייני היום יום אל המהות האלוקית הנצחית ולהשיבה אל המילים.
אוֹ הַמְלַמְּדִים אוֹ הַסְּמוּכִים עַל שׁוּלְחַן אֲבִיהֶם,
אוֹ הַמְלַמְּדִים, שהלימודים ב'חדר' היו מתחילים בשעה מאוחרת יותר, ולכן היה להם יותר פנאי בבוקר. אוֹ הַסְּמוּכִים עַל שׁוּלְחַן אֲבִיהֶם, שאין עליהם עול הפרנסה אלא עול תורה בלבד. לכל אלה יש פנאי לשהות בתפילה כדי הצורך.
שֶׁיְּכוֹלִים לְהַאֲרִיךְ בִּתְפִלַּת הַשַּׁחַר עֵרֶךְ שָׁעָה וּמֶחֱצָה לְפָחוֹת כָּל יְמוֹת הַחוֹל, מֵהֶם יִהְיֶה הַיּוֹרֵד לִפְנֵי הַתֵּיבָה עַל פִּי הַגּוֹרָל, אוֹ עַל פִּי רִיצּוּי הָרוֹב. .
שֶׁיְּכוֹלִים לְהַאֲרִיךְ בִּתְפִלַּת הַשַּׁחַר עֵרֶךְ שָׁעָה וּמֶחֱצָה לְפָחוֹת
וְהוּא יֶאֱסוֹף אֵלָיו בְּסָבִיב לוֹ כָּל הַסְּמוּכִים עַל שׁוּלְחַן אֲבִיהֶם אוֹ מְלַמְּדִים שֶׁיּוּכְלוּ לְהַאֲרִיךְ כָּמוֹהוּ.
וְהוּא יֶאֱסוֹף אֵלָיו בְּסָבִיב לוֹ כָּל הַסְּמוּכִים עַל שׁוּלְחַן אֲבִיהֶם אוֹ מְלַמְּדִים שֶׁיּוּכְלוּ לְהַאֲרִיךְ בתפילה כָּמוֹהוּ. שלא כנהוג בכמה מקומות שהעוברים לפני התיבה הם הממהרים יותר, או שהם מתפללים על פי הממהרים, בעוד אלה הרוצים להתפלל במתינות צריכים להתפלל שלא עם הציבור. אדמו"ר הזקן מנסה כאן להפוך את המבנה, שדווקא אותם אנשים שאינם דחוקים בזמן, שיכולים להקדיש את הזמן לתפילה, אפילו אינם רוב הציבור, שהם ייחשבו עיקר ה'מניין', והשאר יהיו בגדר נספחים. בכל מקום קיימת הנחה בסיסית: על מה החברה עומדת, מה עיקר ומה טפל בעיניה, והקביעה הזו, מי יֵרד לפני התיבה, תדגיש ותמחיש מהו העיקר. לא שאין מקום לדברים אחרים, אבל יש עיקר והוא עבודת ה' שעליו עומדת החברה, וכל השאר צריך להכיר בכך ולמצוא את מקומו בהתאמה לזה.
בְּבַל יְשׁוּנֶּה נָא וְנָא
בְּבַל יְשׁוּנֶּה נָא וְנָא. 'נא ונא' הוא לשון בקשה, כמו 'אנא',
אַךְ בְּשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים, שֶׁגַּם כָּל הַבַּעֲלֵי עֲסָקִים יֵשׁ לָהֶם פְּנַאי וּשְׁעַת הַכּוֹשֶׁר לְהַאֲרִיךְ בִּתְפִלָּתָם בְּכַוָּונַת לִבָּם וְנַפְשָׁם לה'
אַךְ בְּשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים, שֶׁגַּם כָּל הַבַּעֲלֵי עֲסָקִים יֵשׁ לָהֶם פְּנַאי וּשְׁעַת הַכּוֹשֶׁר לְהַאֲרִיךְ בִּתְפִלָּתָם בְּכַוָּונַת לִבָּם וְנַפְשָׁם לה'. בימות החול אי אפשר היה לתבוע זאת, אבל בשבתות כשגם לבעלי העסקים יש פנאי, צריך לדרוש זאת גם מהם.
וְאַדְּרַבָּה, עֲלֵיהֶם מוּטָל בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז
וְאַדְּרַבָּה, עֲלֵיהֶם מוּטָל בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז. דווקא על האנשים העוסקים במלאכתם ובעסקיהם כל ימות החול מוטל עתה, בשבתות ובימים טובים, להאריך ולהתכוון בתפילה.
לכאורה, מדוע דווקא עליהם מוטל להתפלל בשבת יותר מאשר על אלה המצויים כל ימיהם בעולמה של תורה ותפילה?
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּשׁוּלְחָן עָרוּךְ אוֹרַח חַיִּים, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה : "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבוֹד כוּ', וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ" דַּיְיקָא כּוּלּוֹ לַה'.
לכן הוא מסביר: כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּשׁוּלְחָן עָרוּךְ חלק אוֹרַח חַיִּים,
וְלָזֹאת גַּם הֵם יֵרְדוּ לִפְנֵי הַתֵּיבָה בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב, עַל פִּי הַגּוֹרָל אוֹ בְּרִיצּוּי הָרוֹב, כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי אֶשְׁתָּקַד.
וְלָזֹאת גַּם הֵם יֵרְדוּ לִפְנֵי הַתֵּיבָה בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב, עַל פִּי הַגּוֹרָל אוֹ בְּרִיצּוּי הָרוֹב, כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי אֶשְׁתָּקַד. אדם שגם במשך השבוע יושב ועוסק בתורה ובתפילה, בשבילו השבת אינה שינוי ויציאה מדרכו הרגילה. לעומת זאת, אדם שבמשך השבוע עסק בחול, בענייני העולם והחומר — כשהוא בא לשבת הוא מביא איתו משהו חדש, ולכן דווקא הוא צריך להתפלל. בדרכו משך השבוע בתוך עולם החולין הוא פגש ניצוצות קדושים אשר זה שישב כל השבוע על התורה לא פגש אותם. ניצוצות אלה הם מהויות לא שלמות המבקשות את גאולתן, ובמגע עם אותו אדם הן התקשרו אליו ועשו אותו שליח להעלותן לקדושה. הניצוצות הללו כביכול אומרים לו: 'אתה שהיית עמנו, שהשתתפת עמנו — עכשיו אתה צריך לקחת אותנו אתך, להעלות אותנו, לגאול אותנו מן הקליפה'.
וּכְגוֹן דָּא צָרִיךְ לְאוֹדוֹעֵי שֶׁבְּדַעְתִּי, אִם יִרְצֶה ה', לִשְׁלוֹחַ לְכָל הַמִּנְיָנִים מְרַגְּלִים בַּסֵּתֶר, לֵידַע וּלְהוֹדִיעַ כָּל מִי שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ וְכָל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ פְּנַאי לְהַאֲרִיךְ וּלְעַיֵּין בַּתְּפִלָּה, וּמִתְעַצֵּל.
וּכְגוֹן דָּא צָרִיךְ לְאוֹדוֹעֵי (ובכגון זה צריך להודיע) שֶׁבְּדַעְתִּי, אִם יִרְצֶה ה', לִשְׁלוֹחַ לְכָל הַמִּנְיָנִים מְרַגְּלִים בַּסֵּתֶר, אשר תפקידם יהיה לֵידַע וּלְהוֹדִיעַ על אודות כָּל מִי שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ וְכָל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ פְּנַאי לְהַאֲרִיךְ וּלְעַיֵּין בַּתְּפִלָּה, וּמִתְעַצֵּל.
יִהְיֶה נִידּוֹן בְּרִיחוּק מָקוֹם, לִהְיוֹת נִדְחֶה בִּשְׁתֵּי יָדַיִם בְּבוֹאוֹ לְפֹה לִשְׁמוֹעַ 'דִּבְרֵי אֱלֹקִים חַיִּים'
ועונשו יִהְיֶה להיות נִידּוֹן בְּרִיחוּק מָקוֹם, לִהְיוֹת נִדְחֶה בִּשְׁתֵּי יָדַיִם בְּבוֹאוֹ לְפֹה לִשְׁמוֹעַ 'דִּבְרֵי אֱלֹקִים חַיִּים' כך נקראים מאמרי החסידות שאומר הרבי. כיוון שאין הוא מיישם את דברי החסידות ששמע, אין הוא ראוי לשמוע אותם.
וּמִכְּלַל לָאו אַתָּה שׁוֹמֵעַ הֵן, וְלַשּׁוֹמְעִים יוּנְעַם וְתָבֹא עֲלֵיהֶם בִּרְכַּת טוֹב, וְאֵין טוֹב אֶלָּא תּוֹרָה וכו'.
וּמִכְּלַל לָאו אַתָּה שׁוֹמֵעַ הֵן,
באיגרת זו ישנה חלוקה ברורה לשני חלקיםהדבר חשוב כל כך, שכן במרכזה של האיגרת הזו עמדה האמונה. מן הצד האחד דובר על חיזוקה של האמונה על ידי לימוד המצוות המעשיות בתורה שבעל פה, ומן הצד השני בכוחה של האמונה להעמיד ולקיים את הראש והזרועות, הם כוחות ההכרה וההרגשה שבנפש, על ידי התפילה. שני הקשרים הללו, של התורה ושל התפילה, אל האמונה, אינם קשרים סיבתיים גלויים אלא קשרים עלומים, קשרים סגוליים. שכן האמונה בעצמה הינה בלתי הכרתית ואף בלתי מורגשת, היא רק הבסיס, הרקע והמסגרת המעמידה ומקיימת את כל המבנה המודע של כוחות הנפש. דווקא משום כך חשוב להדגיש כאן את יישומם המעשי של הדברים, שכן דברים אלה בלא הצד המעשי נשארים חסרי ערך לחלוטין. יש מאמרי חסידות המובילים שלב אחר שלב, להבנה ולהרגשה, וממילא אין צורך לדבר על יישומם של הדברים, כי הם מדברים ופועלים בעד עצמם. ויש מאמרים, כגון באיגרת זו, שהדברים אינם מובנים מצד עצמם, ולכן אין דרך להמשיך אותם — מהתורה שבעל פה דרך "חגרה בעוז מתניה" ועד ל"תאמץ זרעותיה" — אלא על ידי כך שעושים את הדברים.