וּמַגְרֵיפָה בְּתוֹכוֹ, וְאָמַר: ״לִבִּי עַל הַסַּל וְאֵין לִבִּי עַל הַמַּגְרֵיפָה״ – הַסַּל טָהוֹר וְהַמַּגְרֵיפָה טְמֵאָה.

ומגריפה מצויה בתוכו, ואמר: תשומת לבי היתה על הסל, שלא ייטמא, ואין לבי על המגריפה — הרי הסל טהור, שכן השגיח עליו, והמגריפה טמאה.

וּתְטַמֵּא מַגְרֵיפָה לַסַּל! אֵין כְּלִי מְטַמֵּא כְּלִי. וּתְטַמֵּא מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ! אֲמַר רָבָא, בְּאוֹמֵר: ״שְׁמַרְתִּיהָ מִדָּבָר הַמְּטַמְּאָהּ וְלֹא שְׁמַרְתִּיהָ מִדָּבָר הַפּוֹסְלָהּ״.

ולגופה של ברייתא זו שואלים: ותטמא מגריפה לסל! ומשיבים: אין כלי מטמא כלי. ושואלים: ותטמא המגריפה את מה שבתוכו של הסל, כגון תאנים! אמר רבא, באומר: שמרתיה את המגריפה מדבר המטמאה, כלומר, מדבר הגורם לה לטמא אחרים, ולא שמרתיה מדבר הפוסלה כשלעצמה. ושבים לסתירה בין מה שנאמר במשנתנו שאונן נוגע בקדשים, לבין מה ששנינו במסכת חגיגה, שהאונן צריך טבילה לקדשים.

אִיגַּלְגַּל מִילְּתָא וּמְטַאי לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַבָּא בַּר מֶמֶל, אֲמַר לְהוּ: לָא שְׁמִיעַ לְהוּ הָא דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר רַבִּי: הָאוֹכֵל שְׁלִישִׁי שֶׁל תְּרוּמָה – אָסוּר לֶאֱכוֹל וּמוּתָּר לִיגַּע.

מסופר, איגלגל מילתא ומטאי לקמיה [התגלגל הדבר והגיע לפני] ר' אבא בר ממל. אמר להו [להם] ליושבים לפניו: האם לא שמיע להו הא [שמעו הלכה זו] שאמר ר' יוחנן אמר רבי: האוכל שלישי של תרומה, כלומר, תרומה שנגעה בשני לטומאה, ונפסלה — אסור לאכול תרומה, ומותר ליגע בתרומה.

אַלְמָא: בַּאֲכִילָה עֲבוּד רַבָּנַן מַעֲלָה, בִּנְגִיעָה לָא עֲבוּד רַבָּנַן מַעֲלָה.

אלמא [מכאן] שדווקא באכילה עבוד רבנן [עשו חכמים] מעלה והקפידו בכך, ואולם בנגיעה לא עבוד רבנן [עשו חכמים] מעלה. ומכאן יש ללמוד גם לענין אונן: הצריכוהו חכמים טבילה לצורך אכילת קדשים, כפי ששנינו במסכת חגיגה, ולא הקפידו על הנגיעה, כפי שעולה ממשנתנו.

״וְאֵינוֹ חוֹלֵק לֶאֱכוֹל״ כו׳. מִיפְלַג הוּא דְּלָא פָּלֵיג, וְכִי מְזַמְּנִי לֵיהּ – אָכֵיל.

שנינו במשנה לגבי האונן: ואינו חולק בקדשים על מנת לאכול אותם בערב. ומעירים: יש לדייק שדווקא מיפלג [לחלוק] בקדשים הוא דלא פליג [שאינו חולק], ואולם כי מזמני ליה [כאשר מזמינים אותו] כהנים אחרים לאכול עמם בערב — אכיל [הריהו אוכל] בקדשים.

וּרְמִינְהִי: אוֹנֵן (וּמְחוּסַּר כִּיפּוּרִים) טוֹבֵל וְאוֹכֵל אֶת פִּסְחוֹ לָעֶרֶב, אֲבָל לֹא בַּקֳּדָשִׁים!

ורמינהי [ומשליכים מראים סתירה על כך] ממה ששנינו במסכת פסחים: אונן (ומחוסר כיפורים) בארבעה עשר בניסן, טובל, ואוכל את פסחו לערב, אבל לא בקדשים אחרים!

אֲמַר רַב יִרְמְיָה מִדִּיפְתִּי: לָא קַשְׁיָא, כָּאן – בְּפֶסַח, כָּאן – בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה.

אמר רב ירמיה מדיפתי, לא קשיא [אינו קשה]: כאן במשנתנו, שדייקנו ממנה שמותר לאכול קדשים בערב, מדובר בליל הפסח. ואילו כאן במשנה במסכת פסחים, ששנינו בה שאין האונן אוכל בערב בקדשים, מדובר בשאר ימות השנה. ומדוע הוא כן?

בְּפֶסַח, אַיְידֵי דְּאָכֵיל פֶּסַח – אָכֵיל נַמִי קֳדָשִׁים. בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה, דְּלָא חֲזִי – לָא חֲזִי. וּמַאי ״אֲבָל לֹא בַּקֳּדָשִׁים״ – אֲבָל לֹא בַּקֳּדָשִׁים שֶׁל כָּל הַשָּׁנָה.

בליל הפסח — איידי דאכיל [מתוך שהאונן אוכל] את קרבן הפסח, הריהו אכיל נמי [אוכל גם כן] קדשים אחרים. ואולם בשאר ימות השנה — כיון דלא חזי [שאינו ראוי] לאכול בקדשים, לא חזי [אינו ראוי]. ומאי [ומה פירוש] הנאמר במשנה במסכת פסחים: "אונן אוכל את פסחו לערב אבל לא בקדשים"? כוונתו: אבל לא בקדשים של כל השנה.

רַב אַסִי אֲמַר: לָא קַשְׁיָא, כָּאן – שֶׁמֵּת לוֹ מֵת בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר וּקְבָרוֹ בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר, כָּאן – שֶׁמֵּת לוֹ מֵת בִּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר וּקְבָרוֹ בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר; יוֹם קְבוּרָה לָא תָּפֵיס לֵילוֹ מִדְּרַבָּנַן.

רב אסי אמר תירוץ אחר לסתירה זו שבין המשניות: לא קשיא [אינו קשה], כאן במשנה בפסחים, ששנינו בה שאסור לאונן לאכול מן הקדשים בערב — מדובר שמת לו מת ביום ארבעה עשר בניסן, וקברו ביום ארבעה עשר עצמו, שבמקרה שכזה הריהו נחשב אונן (מדברי חכמים) אף בלילה שאחריו, ולכן אסור באכילת קדשים. ואילו כאן, במשנתנו, שדייקנו בה שמותר האונן לאכול בלילה מן הקדשים — מדובר שמת לו מת ביום שלשה עשר בניסן, וקברו למחרת ביום ארבעה עשר בניסן. וטעם הדבר, כי אף שתיקנו חכמים שיום המיתה תופס את הלילה שאחריו באנינות, וטעם הדבר, כי יום קבורה (כשאינו יום המיתה) לא תפיס [אינו תופס גורר אחריו] את לילו שייחשב כאונן מדרבנן [מדברי חכמים].

מַאן תַּנָּא אֲנִינוּת לַיְלָה מִדְּרַבָּנַן – רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא. דְּתַנְיָא: אֲנִינוּת לַיְלָה מִדִּבְרֵי תוֹרָה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אוֹנֵן אֵינוֹ מִדִּבְרֵי תוֹרָה אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. תֵּדַע, שֶׁהֲרֵי אָמְרוּ: אוֹנֵן טוֹבֵל וְאוֹכֵל אֶת פִּסְחוֹ לָעֶרֶב, אֲבָל לֹא בַּקֳּדָשִׁים.

מן הדיון הקודם עולה, כי לשיטת המשנה בפסחים, אנינות בלילה מדרבנן היא, ולא מן התורה. ומבררים: מאן [מיהו] התנא הסבור שאנינות לילה שלאחר יום המיתה היא מדרבנן [מדברי חכמים]? שיטת ר' שמעון היא, דתניא [ששנויה ברייתא]: אנינות לילה מדברי תורה, דברי ר' יהודה. ר' שמעון אומר: אונן בלילה אינו מדברי תורה אלא מדברי סופרים. תדע שכן הוא, שהרי אמרו חכמים: אונן, טובל ואוכל את קרבן פסחו לערב, אבל לא בשאר קדשים. ואם אנינות לילה מן התורה היא, אף קרבן פסח יהיה אסור לאכול.

וְסָבַר רַבִּי שִׁמְעוֹן אֲנִינוּת לַיְלָה מִדְּרַבָּנַן? וְהָתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אוֹנֵן אֵינוֹ מְשַׁלֵּחַ קָרְבְּנוֹתָיו; מַאי לָאו וַאֲפִילּוּ בְּפֶסַח? לָא, לְבַר מִפֶּסַח.

ושואלים: והאם סבר ר' שמעון, כי אנינות לילה רק מדרבנן [מדברי חכמים] היא, ואונן אוכל את פסחו בערב? והתניא [והרי שנויה ברייתא], ר' שמעון אומר: אונן אינו משלח קרבנותיו לבית המקדש להקריבם. מאי לאו [האם אין] הכוונה — ואפילו בקרבן הפסח, שאינו יכול להקריבו בארבעה עשר בניסן? ומכאן שאינו אוכלו בלילה! ודוחים: לא, מדובר בכל הקרבנות לבר [חוץ] מקרבן פסח.

וְהָתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: ״שְׁלָמִים״ – כְּשֶׁהוּא שָׁלֵם מֵבִיא, וְאֵינוֹ מֵבִיא כְּשֶׁהוּא אוֹנֵן; מִנַּיִן לְרַבּוֹת אֶת הַתּוֹדָה? מְרַבֶּה אֲנִי אֶת הַתּוֹדָה שֶׁכֵּן נֶאֱכֶלֶת בְּשִׂמְחָה כִּשְׁלָמִים;

ומקשים: והתניא [והרי שנויה ברייתא] על הפסוק "ואם זבח שלמים קרבנו" (ויקרא ג, א), ר' שמעון אומר: קרבן שלמים נקרא כן, כדי ללמדנו שאדם כשהוא שלם ושרוי בשמחה מביא קרבן זה, ומשום כך אינו מביא את השלמים כשהוא אונן (אבל ושרוי בצער). מנין לרבות את קרבן התודה, שאף אותה אין האונן משלח? וגם אם תאמר: מרבה (מוסיף) אני על השלמים אף את התודה, שכן נאכלת היא בשמחה כשלמים, שהרי קרבן הודאה הוא,

מִנַּיִן לְרַבּוֹת אֶת הָעוֹלָה? מְרַבֶּה אֲנִי אֶת הָעוֹלָה, שֶׁכֵּן בָּאָה בְּנֵדֶר וּבִנְדָבָה כִּשְׁלָמִים; מִנַּיִן לְרַבּוֹת [בְּכוֹר וּמַעֲשֵׂר וּפֶסַח? מְרַבֶּה אֲנִי] בְּכוֹר וּמַעֲשֵׂר וּפֶסַח שֶׁכֵּן אֵינָן בָּאִין עַל חֵטְא; מִנַּיִן לְרַבּוֹת חַטָּאת וְאָשָׁם – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״זֶבַח״.

מנין לרבות לענין זה אף את קרבן העולה? וגם אם תאמר: מרבה אני את העולה, שכן באה בנדר ובנדבה כשלמים, מנין לרבות לענין זה אף את קרבנות הבכור ומעשר ופסח, שאינם באים בנדבה? וגם אם תאמר מרבה אני בכור ומעשר ופסח, שכן, בדומה לקרבנות האחרים שהוזכרו, אף הם אינן באין על חטא, מנין לרבות לענין זה גם קרבנות חטאת ואשם, שהרי אלו באים על חטא? תלמוד לומר בפסוק זה: "ואם זבח שלמים" (ויקרא ג, א), ללמדנו שכל שהוא זבח הריהו בכלל "שלמים" לענין זה, שמביאו רק כשהוא שלם.

מִנַּיִן לְרַבּוֹת הָעוֹפוֹת וְהַמְּנָחוֹת וְהַיַּיִן וְהָעֵצִים וְהַלְּבוֹנָה – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״שְׁלָמִים קָרְבָּנוֹ״, כָּל קָרְבָּנוֹת שֶׁהוּא מֵבִיא, כְּשֶׁהוּא שָׁלֵם מֵבִיא, וְאֵינוֹ מֵבִיא כְּשֶׁהוּא אוֹנֵן.

ומבררים עוד, מנין לרבות בהלכה זו גם את קדשים שאינם בכלל זבח, כגון העופות והמנחות והיין והעצים והלבונה? תלמוד לומר: "שלמים קרבנו", והמלה "קרבנו" מדגישה: כל קרבנות שהוא מביא — כשהוא שלם מביא אותם, ואינו מביא אותם כשהוא אונן. קתני

קָתָנֵי מִיהָא פֶּסַח!

מיהא [שנה על כל פנים] בברייתא זו גם פסח, משמע שגם פסח אסור האונן להביא, ומכאן שאינו רשאי לאוכלו בלילה!

אֲמַר רַב חִסְדָּא: פֶּסַח כְּדִי נַסְבֵיהּ.

אמר רב חסדא: פסח כדי נסביה [לחינם מביא אותו]. כלומר, בפסח אין דין זה קיים, והוא נזכר כאן יחד עם הבכור והמעשר רק מתוך שגרת הלשון, שבמקומות רבים הם נזכרים ביחד.

רַב שֵׁשֶׁת אֲמַר: מַאי ״פֶּסַח״ – שַׁלְמֵי פֶסַח. אִי הָכִי, הַיְינוּ שְׁלָמִים! תְּנָא שְׁלָמִים הַבָּאִין מֵחֲמַת פֶּסַח, וּתְנָא שְׁלָמִים הַבָּאִין מֵחֲמַת עַצְמָן.

רב ששת אמר: מאי [מה פירוש] "פסח" האמור כאן? שלמי פסח, כלומר, שלמי חגיגה, הבאים יחד עם הפסח. ומקשים: אי הכי [אם כך], היינו [הרי זה] שלמים, שכבר שנה ר' שמעון בברייתא זו! ומשיבים: תנא [שנה] שלמים הבאין מחמת פסח, ותנא [ושנה] גם שלמים הבאין מחמת עצמן.

דְּאִי לָא תְּנָא שְׁלָמִים הַבָּאִין מֵחֲמַת פֶּסַח – סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמִינָא: הוֹאִיל וּמֵחֲמַת פֶּסַח אָתֵי – כְּגוּפֵיהּ דְּפֶסַח דָּמֵי, קָא מַשְׁמַע לָן.

והוצרך לכך, דאי [שאם] לא תנא [היה שונה] שלמים הבאין מחמת פסח, סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל ומחמת פסח אתי [באים], כגופיה דפסח דמי [כגופו של הפסח נחשבים], וגם אותם מביא האונן, קא משמע לן [משמיע לנו] כי גם שלמים אלה אסור להביא כשהוא אונן.

רַב מָרִי אֲמַר:

רב מרי אמר: