חזור
זבחים
דף צח.דַּם חַטָּאת לְמַטָּה וְדַם עוֹלָה לְמַעְלָה – טָעוּן כִּיבּוּס.
דם חטאת למטה ודם עולה למעלה, כלומר, ניתז על הבגד דם חטאת מתחילה ונספג בו, ואחר כך ניתז עליו דם עולה — בגד זה טעון כיבוס.
רש"י
דם חטאת למטה ודם עולה למעלה נפל דם חטאת תחילה על הבגד וחזר וניתז דם עולה על אותו כתם:
טעון כיבוס דהא דם חטאת נוגע בבגד ובלוע בו:
בָּעֵי רָבָא: דַּם עוֹלָה לְמַטָּה, וְדַם חַטָּאת לְמַעְלָה מַהוּ? מִשּׁוּם נוֹגֵעַ הוּא – וְהָא נוֹגֵעַ, אוֹ דִּלְמָא מִשּׁוּם בִּלּוּעַ הוּא – וְהָא לֹא בָּלַע (הוּא)? הֲדַר פַּשְׁטָהּ, דְּאֵין טְעוּנִין כִּיבּוּס.
ואולם בעי [שאל] רבא: דם עולה למטה שניתז עליו תחילה ונספג בו, ודם חטאת למעלה, מהו הדין? האם החובה לכבס את הבגד מדם החטאת שניתז עליו משום נוגע הוא, והא [והרי] דם החטאת נוגע בבגד. או דלמא [שמא] חובת הכיבוס משום בלוע של דם החטאת הוא, והא [והרי] לא בלע הבגד מדם החטאת, שהרי כבר נבלע שם דם העולה, ושוב אינו סופג דם אחר? הדר פשטה [חזר ופתרה] רבא את השאלה שלו: אין טעונין כיבוס.
רש"י
והא נוגע שדם עולה נבלע בבגד וכשנפל דם חטאת עליו נוגע הוא בבגד אבל אינו נבלע דהא שבע ליה בבלוע דם עולה:
אֲמַר רָבָא: פְּשִׁיטָא לִי, דָּם עַל בִּגְדוֹ – חוֹצֵץ, וְאִם טַבָּח הוּא – אֵינוֹ חוֹצֵץ. רְבָב עַל בִּגְדוֹ – חוֹצֵץ, וְאִם מוֹכֵר רְבָב הוּא – אֵינוֹ חוֹצֵץ. בָּעֵי רָבָא: דָּם וּרְבָב עַל בִּגְדוֹ, מַהוּ?
ובנושא דומה, לענין טבילה של בגד שנטמא, אמר רבא: פשיטא [פשוט] לי, שכתם דם על בגדו הריהו חוצץ ולא עלתה לבגד הטבילה. ואם טבח (שוחט) הוא — אינו חוצץ, משום שדרכו שבגדיו מלוכלכים בדם, וכל דבר שאין אדם מקפיד עליו אינו חוצץ. וכן רבב (שומן) על בגדו — הרי זה חוצץ לענין טבילה, ואם מוכר רבב הוא — אינו חוצץ. ועל בסיס הלכות אלה בעי [שאל] רבא: מי שהיו כתמי דם ורבב על בגדו, מהו? ותוהים: מה מקום לשאלה זו?
רש"י
חוצץ לענין טבילה בבגד שנטמא:
ואם טבח הוא שאינו מקפיד בדם שעל בגדו:
אינו חוצץ דחציצה בקפידא תליא:
רבב כל דבר הנתוך כגון שומן וחלב ושעוה:
אִם טַבָּח הוּא – תֵּיפּוֹק לִי מִשּׁוּם רְבָב, וְאִי מוֹכֵר רְבָב הוּא – תֵּיפּוֹק לִי מִשּׁוּם דָּם! לָא צְרִיכָא, דְּעָבֵיד הָא וְהָא; אַחֲדָא לָא קָפֵיד, אַתַּרְתֵּי קָפֵיד. אוֹ דִּלְמָא אַתַּרְתֵּי נַמִי לָא קָפֵיד? תֵּיקוּ. הדרן עלך דם חטאת
שהרי אם טבח הוא, תיפוק ליה [תצא לו] שיש כאן חציצה משום רבב, שהרי אין הטבח רגיל בכך! ואי [ואם] מוכר רבב הוא, תיפוק ליה [תצא לו] שיש כאן חציצה משום דם, שאין מוכר רבב רגיל בו! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] שאלה זו אלא באדם דעביד הא והא [שעושה זה וזה], שהוא גם טבח וגם מוכר רבב, והשאלה היא: האם דווקא אחדא לא קפיד [על חציצה אחת אין אדם מקפיד], אך אתרתי קפיד [על שתים מקפיד], והרי זו חציצה. או דלמא [שמא] כמו שאין מקפיד על חציצה אחת, אתרתי נמי לא קפיד [על שתים גם כן אין אדם מקפיד]? שאלה זו לא נפתרה ונשארה בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.
רש"י
ותיפוק ליה משום רבב שאינו רגיל בו ומקפיד עליו והוי חציצה:
אתרתי קפיד [ואף על גב] דרגיל בתרוייהו גנאי הוא לו שיראו שניהם על בגדו:
או דלמא לא קפיד הואיל ובשניהם רגיל:
מתני׳ טְבוּל יוֹם וּמְחוּסַּר כִּיפּוּרִים אֵינָן חוֹלְקִין בַּקֳּדָשִׁים לֶאֱכוֹל לָעֶרֶב.
אוֹנֵן (אֵינוֹ) נוֹגֵעַ וְאֵינוֹ מַקְרִיב, וְאֵינוֹ חוֹלֵק לֶאֱכוֹל לָעֶרֶב.
טבול יום כהן שהיה טמא וטבל מטומאתו, ועדיין לא העריבה השמש, ולפיכך אינו טהור לגמרי ואסור לאכול מן הקדשים, ומחוסר כיפורים מי שהיה חייב להביא קרבן כפרה (כגון מי שנתרפא מזובו או מצרעתו) שאף שכבר טבל ביום השביעי לטהרתו, והעריב שמשו, הריהו אסור לאכול מן הקדשים עד שיקרב קרבנו ביום השמיני — אינן חולקין באותה שעה בקדשים אינם מקבלים חלק לעצמם כשאר אנשי בית אב של אותו יום, על מנת לאכול אותם לערב, אף שבערב הריהם כבר טהורים לגמרי, ומותרים באכילת קדשים.
רש"י
מתני' טבול יום ומחוסר כיפורים הואיל ואין ראוין לאכילה:
תוספות
מתני' טבול יום ומחוסר כיפורים אינם חולקים בקדשים לאכול לערב משמע הכא דמחוסרי כיפורים שהביאו כפרתן בעו עדיין טבילה והערב שמש וכן משמע פרק בכל מערבין (עירובין דף לב.) דמייתי הא מתניתא האשה שיש עליה לידה או זיבה מביאה מעות ונותנת בשופר וטובלת ואוכלת בקדשים לערב ובריש תמיד נשחט (פסחים דף נט.) נמי אמרינן אף מחוסר כפרה בשאר ימות השנה שטובל ואוכל לערב ותימה דתנא פרק חומר בקודש (חגיגה דף כא.) ובשמעתין מייתי לה האונן והמחוסר כיפורים צריכין טבילה לקדש ובשמעתין נמי בגמ' משמע דטבילה דוקא בעי דמייתי ההיא דמחוסר כפרה דחגיגה ופריך בתר הכי טמא שרץ טמא מעליא הוא והערב שמש בעי משמע דעד השתא לא איירי כלל בהערב שמש ועוד אמרינן בפסחים בפ' האשה (דף צ:) שוחטין וזורקין על טבול יום ועל מחוסר כיפורים ואין שוחטין וזורקין על טמא שרץ ופריך מאי שנא טבול יום דחזי לאורתא טמא שרץ נמי חזי לאורתא ומשני מחוסר טבילה וחיישינן דלמא פשע אבל במחוסר כיפורים לא חיישינן כשמסר קינו לב"ד וכדרב שמעיה דאין ב"ד של כהנים מתעצלין והשתא מחוסר כיפורים הא בעי טבילה ניחוש דלמא פשע אלא ודאי בטמא שרץ דבעי הערב שמש איכא למיחש דלמא פשע ולא טבל עד לאורתא אבל הא דלא בעי הערב שמש למאי ניחוש ליה אפילו בלילה יכול לטבול ויאכל ועוד אמרינן בפרק שני דביצה (דף יח.) כלי שנטמא באב הטומאה אין מטבילין אותו ביום טוב בולד הטומאה מטבילין אותו בי"ט ואי בטבילה דרבנן בעי הערב שמש אם כן לא יוכל להשתמש בו ביום עד הלילה ולצורך חול הוא מטביל ליה ועוד תנן במס' פרה (פי"א מ"ה) כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים מטמא את הקדש ופוסל את התרומה ומותר בחולין ובמעשר לאחר ביאתו הותר בכולן ובהדיא אמרינן בירושלמי במס' תרומות פ' שני נפל דלי לתוך הבור נפלו כליו לתוך הבור מערים עליהן ומטבילן תרין אמוראין חד אמר באב הטומאה וחד אמר בולד הטומאה מתיב מ"ד בולד הטומאה למ"ד באב הטומאה אף בחול והא צריך הערב שמש ומשני ברוצה להשתמש בהן חולין בטהרה משמע בהדיא דלמ"ד בולד הטומאה ניחא דלא בעי הערב שמש ובירושלמי פ' שני דביצה איכא איפכא מתיב מ"ד באב הטומאה למ"ד בולד הטומאה ואותה גירסא משובשת וההיא דמס' תרומות עיקר ונראה לפרש דהא דקתני הכא במתניתין לערב לאו משום מחוסר כיפורים אלא משום טבול יום ובפ' בכל מערבין (עירובין דף לב.) דנקט לערב לאו משום הערב שמש דאי ידעה שהוקרב קינה ודאי טובלת ואוכלת לאלתר אלא התם הוא מטעם חזקה שאין ב"ד של כהנים מתעצלין עד שיכלו כל מעות שבשופר ומטעם זה לא תוכל לאכול כל היום וכי תימא משעה שמתחילין להקריב את התמיד של בין הערבים תהא טובלת ואוכלת הא אפשר להקריב את הקינים לאחר תמיד כיון שאין למזבח אלא דמה כדאמר בריש תמיד נשחט (פסחים דף נט.) ובהמה נמי אמרינן התם מעלה ומלינה וההיא דתמיד נשחט (שם) דמחוסר כיפורים בשאר ימות השנה שטובל ואוכל בקדשים לערב איידי דנקט התם גבי פסח שטובל ואוכל פסחו לערב דפסח אינו נאכל אלא בלילה נקט נמי בההיא לערב והא דאמרינן בפסחים בפ' אלו דברים (פסחים דף ע.) סכין שנמצא בי"ד שוחט בה מיד בי"ג שונה ומטביל פי' בנמצא חוץ לירושלים דלא גזרו על ספק כלים הנמצאים בירושלים כדאמר בפ"ק דפסחים (דף יט:) ובי"ד שוחט בה מיד דמסתמא הטבילוהו מאתמול כדי שיהא לו הערב שמש ולא חיישינן שמא נטמא בטומאה דרבנן דלא בעי הערב שמש ולא חש להטביל עד י"ד ועדיין לא הטביל היינו משום דכיון דהוזקק להטביל בי"ג משום טומאה דאורייתא לא חיישינן שמא נטמא אחר כך בשום טומאה ועוד כשגזרו על ספק כלים הנמצאים משום חשש טומאה דאורייתא גזרו ולא משום טומאה דרבנן ומיהו יש טומאה דרבנן דבעיא הערב שמש כדאשכחן בפסחים בסוף האשה (דף צב.) כל הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר דבעי הזאה שלישי ושביעי וכ"ש הערב שמש וההיא דרבי ישמעאל בן קמחית בפרק הוציאו לו (יומא דף מז.) שנתזה צינורא דהגמון על בגדו (צנורא דערבי) ונכנסו אחיו ושימשו תחתיו אע"ג דטומאת עכו"ם דרבנן בעיא הערב שמש וכי ההיא דחומר בקודש (חגיגה דף כג.) דשפופרת שחתכה לחטאת ר' יהושע אומר יטמא ויטביל ופריך דחתכה מאן אי דחתכה חבר ל"ל טבילה ואי דחתכה עם הארץ בהא נימא רבי יהושע יטמא ויטביל משמע בהדיא דטומאת עם הארץ בעיא הערב שמש וההיא דכהן השורף את הפרה שהיו אחיו הכהנים סומכין ידיהן עליו כדי לטמאותו לעשות להכעיס לצדוקים שהיו אומרים במעורבי שמש היתה נעשית ובגדי אוכלי קודש מדרס לחטאת ומשמע דבעי הערב שמש:
בַּעֲלֵי מוּמִין, בֵּין בַּעֲלֵי מוּמִין עוֹבְרִין בֵּין בַּעֲלֵי מוּמִין קְבוּעִין – חוֹלְקִין וְאוֹכְלִין, אֲבָל לֹא מַקְרִיבִין.
כהן שהוא אונן שמת באותו יום אחד מן הקרובים שהוא חייב להתאבל עליהם, ואסור לאכול בקדשים — נוגע אמנם בבשר קדשים, שהרי אינו טמא, ואולם אינו מקריב אותם, וכן אינו חולק עם שאר הכהנים על מנת לאכול לערב.
רש"י
אין חולקין לאכול לערב לכשיטהרו ובגמרא מפרש טעמא:
אונן אינו מקריב כדאמר בפרק שני (לעיל זבחים דף טז.):
כָּל שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לַעֲבוֹדָה – אֵינוֹ חוֹלֵק בַּבָּשָׂר, וְכָל שֶׁאֵין לוֹ בַּבָּשָׂר – אֵין לוֹ בָּעוֹרוֹת.
כהנים בעלי מומין, בין שהם בעלי מומין עוברין (שעשויים להתרפא) בין בעלי מומין קבועין — חולקין עם אחיהם הכהנים בקרבנות ואוכלין מהם, אבל לא מקריבין.
רש"י
בעלי מומין חולקין טעמא מפרש בגמרא:
אֲפִילּוּ טָמֵא בִּשְׁעַת זְרִיקַת דָּמִים וְטָהוֹר בִּשְׁעַת הֶקְטֵר חֲלָבִים – אֵינוֹ חוֹלֵק בַּבָּשָׂר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַמַּקְרִיב אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים [וְאֶת הַחֵלֶב מִבְּנֵי אַהֲרֹן] לוֹ (יִהְיֶה) [תִהְיֶה שׁוֹק הַיָּמִין לְמָנָה]״.
וכלל הוא: כל כהן שאינו ראוי לעבודה באותו יום — אינו חולק בבשר, וכל שאין לו חלק בבשר הקרבנות — אין לו גם חלק בעורות הקרבנות, הניתנים גם הם לכהנים.
רש"י
כל שאינו ראוי לעבודה כו' בגמרא פריך והרי בעל מום:
תוספות
אינו חולק בבשר שנאמר המקריב את דם השלמים ואת החלב ר"ת ל"ג ליה משום דבגמ' (לקמן זבחים דף קב:) בדינא דר"א בר"ש דריש ליה מקרא אחרינא מדכתיב הזורק את דם השלמים והאי קרא דמקריב אתא לכהן שאינו מודה בעבודה כדדרשינן בחולין בפ' הזרוע (חולין דף קלב:) כדפירש בקונטרס בגמ' לת"ק דאבא שאול ומיהו י"ל דכולה מילתא דרשינן מקרא דהמקריב דמואת החלב דרשינן כהן שאינו מודה בעבודה והמקריב דרשינן שיהא טהור בשעת זריקה ושמא הנך תרי קראי צריכי חד לזריקה וחד לקבלה דהמקריב משמע קבלה כדדרשינן בפ"ק (לעיל זבחים יג.) והקריבו זו קבלת הדם ומיהו מדקאמר התם בחולין ובהקומץ רבה (מנחות דף יח:). לרבות הקבלות וההזאות משמע דאכתי לא ידעינן קבלה: