עַד שֶׁיִּבָּלַע בִּבְשָׂרָהּ.

עד שיבלע ממה שבבשרה.

יָכוֹל נָגַע בְּמִקְצָת חֲתִיכָה יְהֵא כּוּלּוֹ פָּסוּל? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״יִגַּע״ – הַנּוֹגֵעַ פָּסוּל. הָא כֵּיצַד? חוֹתֵךְ אֶת מָקוֹם שֶׁבָּלַע. ״בִּבְשָׂרָהּ״ – וְלֹא בַּגִּידִין וְלֹא בַּעֲצָמוֹת, וְלֹא בַּקַּרְנַיִם, וְלֹא בַּטְּלָפַיִם.

ומן הצד האחר, יכול נגע במקצת חתיכה ובלע, יהא כולו פסול? תלמוד לומר: "כל אשר יגע יקדש" — הנוגע פסול, ולא החלק שלא נגע. הא כיצד? והרי בלע מבשרה! חותך את מקום שבלע. ועוד דורשים: מה שנאמר "בבשרה" (ויקרא ו, כ) הרי זה בא למעט: בבשרה דווקא, ולא בגידין ולא בעצמות ולא בקרנים ולא בטלפים.

״יִקְדָּשׁ״ – לִהְיוֹת כָּמוֹהָ. הָא כֵּיצַד? אִם פְּסוּלָה הִיא – תִּפָּסֵל, [וְאִם] כְּשֵׁרָה הִיא – תֵּאָכֵל כֶּחָמוּר שֶׁבָּהּ.

וממשיכה הברייתא: מה שנאמר "כל אשר יגע בבשרה יקדש" משמעו שיהיו דיניו כמוה, הא כיצד? אם פסולה היא, כגון שנשחטה חוץ לעזרה — תפסל אף החתיכה שבלעה מן החטאת, ואסורה באכילה כמותה, ואם כשרה היא החטאת — תאכל החתיכה שנגעה בה כדין חמור שבה, וכגון שהיתה זו חתיכת שלמים הנאכלת לשני ימים ולכל אדם, שהיא צריכה להיאכל כדין החטאת הבלועה בה — ליום ולילה ולזכרי כהונה בלבד.

אַמַּאי? וְנֵיתֵי עֲשֵׂה וְלִידְחֵי אֶת לֹא תַּעֲשֶׂה! אֲמַר רָבָא: אֵין עֲשֵׂה דּוֹחֶה אֶת לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ.

ושואלים: אמאי [מדוע] כך הוא הדין לגבי בשר קדשים שנגע בחטאת פסולה? וניתי [ושתבוא] מצות עשה של אכילה של החתיכה שנגעה בחטאת הפסולה, ולידחי [ותדחה] את לא תעשה שיש באכילת חטאת שנבלעה בה! אמר רבא: אין עשה דוחה את לא תעשה שבמקדש.

שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ״, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר: אֶחָד עֶצֶם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מוֹחַ וְאֶחָד עֶצֶם שֶׁאֵין בּוֹ מוֹחַ; אַמַּאי? נֵיתֵי עֲשֵׂה וְלִידְחֵי אֶת לֹא תַּעֲשֶׂה! אֶלָּא, אֵין עֲשֵׂה דּוֹחֶה לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ.

שכך שנינו בברייתא על מה שנאמר בקרבן הפסח: "ועצם לא תשברו בו" (שמות יב, מו), ר' שמעון בן מנסיא אומר: אחד עצם שיש בו מוח ואחד עצם שאין בו מוח במשמע, שאסור בשבירה. ולכאורה אמאי [מדוע]? הוא כך, ניתי [שיבוא] עשה של אכילת קדשים, ובכלל זה מוח העצם, ולידחי [וידחה] את לא תעשה של "עצם לא תשברו"! אלא צריך לומר שאין עשה דוחה את לא תעשה שבמקדש.

רַב אַשִׁי אֲמַר: ״יִקְדָּשׁ״ עֲשֵׂה הוּא, וְאֵין עֲשֵׂה דּוֹחֶה אֶת לֹא תַּעֲשֶׂה וַעֲשֵׂה.

רב אשי אמר הסבר אחר: מה שאמר הכתוב "כל הנוגע בבשרה יקדש" להיות כמותה — הוא עצמו מצוות עשה הוא, ולפי הכללים של מדרש ההלכה אין עשה דוחה את לא תעשה ועשה.

אַשְׁכְּחַן חַטָּאת דְּמִתְקַדֵּשׁ בְּבָלוּעַ, שְׁאָר קֳדָשִׁים מְנָלַן? אָמַר שְׁמוּאֵל מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: ״זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה וְלַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים״,

ובהמשך למה שנאמר בחטאת "כל אשר יגע בבשרה יקדש" (ויקרא ו, כ), שואלים: אשכחן [מצאנו] חטאת שמתקדש בבלוע, שאר קדשים מנלן [מנין לנו] שדבר הנוגע בהם יקדש להיות כמותם? אמר שמואל משום (בשם) ר' אליעזר: נאמר "זאת התורה לעלה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים" (ויקרא ז, לז), ובפסוק זה הישוותה התורה את הקרבנות אלו לאלו, כך שמן הדין המיוחד שבכל אחד מהם אנו למדים לשאר הקרבנות.

[״לָעֹלָה״] – כִּי עוֹלָה, מָה עוֹלָה טְעוּנָה כְּלִי – אַף כֹּל טְעוּנָה כְּלִי. מַאי כְּלִי? אִילֵימָא מִזְרָק – בְּשַׁלְמֵי צִיבּוּר נַמִי כְּתִיב בְּהוּ: ״וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת״!

ומפרטים: "לעלה" — כי [כמו] עולה, מה עולה טעונה כלי בעשייתה, אף כל בהמת זבחים טעונה כלי. ושואלים: מאי [מהו] כלי זה שלמדנו מעולה? אילימא [אם תאמר] מזרק לקבלת הדם, וכפי שלמדנו מן העולות שהוקרבו במעמד הר סיני — הלוא בשלמי ציבור שהקריב משה באותו מעמד נמי כתיב בהו [גם כן כתוב בהם] דין זה: "ויעלו עולות ויזבחו זבחים... ויקח משה חצי הדם וישם באגנת" (שמות כד, ה–ו). ואין זה דין מיוחד לעולה!

אֶלָּא דְּסַכִּין. וְעוֹלָה גּוּפָהּ מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת״; וְהָתָם עוֹלָה הוּא, דִּכְתִיב: ״וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ״.

אלא הכוונה היא לסכין שאין הזבח נשחט אלא בסכין, ולא באבן חדה או בקנה חד. ושואלים: ועולה גופה [עצמה] מנלן [מנין לנו] שצריכה סכין? דכתיב [שנאמר]: "וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחוט את בנו" (בראשית כב, י), והתם [ושם] עולה הוא, דכתיב [שנאמר]: "ויעלהו לעלה תחת בנו" (בראשית כב, יג). וממשיכים בדרשת הפסוק "זאת התורה" וכו'.

״מִנְחָה״ – מַה מִּנְחָה אֵינָהּ נֶאֱכֶלֶת אֶלָּא לְזִכְרֵי כְהוּנָּה – אַף כֹּל אֵינָם נֶאֱכָלִין אֶלָּא לְזִכְרֵי כְהוּנָּה. מַאי הִיא? אִי חַטָּאת וְאָשָׁם – בְּהֶדְיָא כְּתִיב בְּהוּ: ״כָּל זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכֲלֶנּוּ״.

מה שנאמר שם: "מנחה" בא ללמד: מה מנחה אינה נאכלת אלא לזכרי כהונה (כאמור בויקרא ו, ט), אף כל הקרבנות האמורים בפסוק זה אינם נאכלין אלא לזכרי כהונה. ושואלים: מאי היא [מהו המדובר]? אי [אם] בא הכתוב ללמדנו לגבי חטאת ואשם — בהדיא כתיב בהו [במפורש כתוב בהם] דין זה, לגבי חטאת — "כל זכר בכהנים יאכל אותה" (ויקרא ו, כג), ולגבי אשם — "כל זכר בכהנים יאכלנו" (ויקרא ז, ז)!

וְאִי שַׁלְמֵי צִיבּוּר – מֵרִיבּוּיָיא דִּקְרָא אָתֵי: ״בְּקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים תֹּאכֲלֶנּוּ כָּל זָכָר יֹאכַל אֹתוֹ״ – לִימֵּד עַל שַׁלְמֵי צִיבּוּר שֶׁאֵינָן נֶאֱכָלִין אֶלָּא לְזִכְרֵי כְהוּנָּה!

ואי [ואם] ללמוד מכאן לגבי שלמי ציבור, הבאים בעצרת עם שתי הלחם (ראה ויקרא כג, ט) שלא נאמר בהם דין זה — הלכה זו מריבוייא דקרא אתי [מריבוי המקרא באה], שנאמר: "בקדש הקדשים תאכלנו כל זכר יאכל אתו" (במדבר יח, י), ועל כך שנינו בברייתא: לימד כתוב זה על שלמי ציבור שאינן נאכלין אלא לזכרי כהונה!

תַּנָּאֵי הִיא,

ומשיבים: תנאי [מחלוקת תנאים] היא מנין למדים דין זה,